חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק י


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צה עמוד אעריכה

[מתני':] המוצא תפילין מכניסן זוג זוג:    פירוש: בין למאן דאמר שבת זמן תפילין וחכמים גזרו עליהם, בין למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, משום דליכא בהנחתן חיוב חטאת [שמוציאן] כדרך מלבוש שהוא כדאמרינן בשבת פרק [במה] אשה יוצאה (סא, א).


דף צה עמוד בעריכה

לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר הא אמר לובש כל מה שהוא יכול ללבוש:    הא דלא אקשינן מתפילין גופייהו, דלענין דליקה לא יהבו בהו רבנן קצבה דתנן (שבת קטו, א) כל כתבי הקדש מצילין מפני הדליקה, מצילין תיק [הספר] עם הספר מצילין תיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכו מעות (שם קטז, ב). יש לומר משום דהתם לרשות היחיד ולאו דרך מלבוש נמי מציל להו, כדקתני עלה להיכן מצילין למבוי שאינו מפולש, והלכך כל מה שיכול להציל מציל ואפילו דרך משוי, אבל [הכא] לרשות הרבים ודרך מלבוש דוקא, הלכך מקשינן ליה ממלבושים, דדרך מלבושים מיהו מציל לר' מאיר כל מה דמצי למיצל דרך לבוש. כך תירץ הראב"ד ז"ל.

ואיכא למידק היכי מצינן למימר דמתניתין דלא כר' מאיר דהא קתני בברייתא בהדיא לקמן (צו, ב) מכניסין זוג זוג דברי ר' מאיר. ורבא נמי דאמר אפילו תימא ר' מאיר היכי איפשר, דהא קתני בברייתא א' חדש וא' ישן, ואילו במתני' קתני בד"א בישנות אבל בחדשות אסור, ומסתברא דלא שמיע להו ברייתא, ותדע לך דאי שמיע להו מדאקשינן לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דקסבר הצלת תפילין דמיא להצלת בגדים, עדיף מינה הוה ליה לאקשויי וליקשי בה דר' מאיר אדר' מאיר, דהכא קאמר מזוג א' אין טפי לא, ואילו במתני' התם אמר מציל כל מה שהוא יכול להציל ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש.

אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר התם דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן והכא דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן:    כלומר: מה התם כדרך שדרכו ללבוש לעתים אפילו יותר משמונה עשר בגדים התירו לו ג"כ לענין הצלה, והכא נמי לגבי תפילין לא התירו לו אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג אחד משום בל תוסיף, בשבת נמי לענין הצלה לא התירו לו יותר. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דטעמא דר' מאיר משום דקאמר שבת (לאו) זמן תפילין ואיכא משום בל תוסיף אלא חדא מגו תלתא נקט. ואי נמי משום רוחא דמילתא קאמ' דאפילו סבירא ליה לר' מאיר שבת לאו זמן תפילין הוא, לא שרינן ליה אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג א' משום בל תוסיף, בשבת נמי לא. כך תירץ הראב"ד ז"ל.

מאי קסבר אי קסבר שבת זמן תפילין הוה זוג אחד אין טפי לא:    כלומר: משום דבזמנו לעבור לא בעינן כונה ואיכא משום בל תוסיף.

אי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא:    שלא בזמנו לעבור בעי כונה משום בל תוסיף ודרך מלבוש שרו ליה רבנן, אפילו טובא נמי.

ופרקינן: מקום יש בראש שראוי להניח שתי תפילין:    דמקום תפילין חשיב דרך מלבוש כיון שדרכו להניחו שם בחול, שלא במקום תפילין לא חשיב דרך מלבוש אלא משוי. וכן בשל יד דמקום יש בזרוע להניח שתי תפילין. ויש לעיין דמדקאמר מקום יש בראש להניח שתי תפילין משמע דתפילין שעור ידוע יש להם, שאם לא כן מאי קאמר דיש מקום בראש ראוי להניח שתי תפילין דיש גדולים ויש קטנים, אלא על כרחין יש להם שיעור, וכיון שכן אי(ן) זה שיעור. ובתוספות אמרו דבמדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות, וסמך לדבר ציץ רחבו שתי אצבעות כדאיתא פרקא קמא דסוכה (ח, א).

ידך זו קבור:    פירוש: הבשר המכונס בזרוע בין המרפק שקורין קובדו ובין הכתף. וקיבורא מלשון קבורא דאהיני (ב"ב ה, א) שהוא לשון קיצוץ. והקבור על כרחנו הוה בזרוע שהוא למעלה מן העצל הנעלז קודא, שהרי בכל מקום אמרו התפילין בזרוע כדאית' הכא קושרן בזרועו במקום תפילין ואמרינן (מנחות מג, ב) תפילין בראשיהם ובזרוען וציצית בבגדיהם. וזרוע הוא למעלה מן הקודא כדמוכח במסכת אהלות דתנן בפרק קמא (מ"ח) רמ"ח איברים שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, שנים במרפק, אחד בזרוע ואחד בכתף, שהזרוע למעלה מן המרפק. והמרפק הוא הקודא כדמוכח בערכין פרק האומר משקלי עלי (יט, א) דתנן התם משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפיקו, ובגמרא (שם ע"ב) תני בברייתא עד העציל, ועציל היינו קודא כדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, ה"א) לא ישמיט אדם ספר תורה מחיקו וכו' ולא יתנו על גבי ארכובתו ויתן אציליו עליו ויהא קורא, והיינו קודא שדרך לישען עליה. ואף על פי שבקצת מקומות קורא אציל לאישליש קודא והאישליש נקראין עציל, מכל מקום מכאן מוכיח שהתפילין למעלה מן המרפק והוא הבדרון מקום שהוא כנגד הלב (מנחות לז, ב) כמו שנהגו העולם ליתן אותם. עוד הביא ראיות רבות על זה ר"ת ז"ל (בספר הישר חלק השו"ת סי' נט) והוא העיקר, ולא כדברי מי שפירש דקבורת הוא באותו אבר שהוא בין היד למרפק שקורין קודא, שיש שם גובה של בשר סמוך לקודא שהוא מקום הנחת התפילין.

והכא בשבת זמן תפילין קא מפלגי מר סבר זמן תפילין:    כלומר: ות"ק סבר שבת זמן תפילין והלכך שנים לא דקא עובר משום בל תוסיף, דבזמנו לעבור לא בעי כונה. ר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין ושלא בזמנו [בעי כונה] לעבור.

ואי בעית אימא לכולי עלמא שבת זמן תפילין והכא בלצאת בעי כונה קא מפלגי מר סבר:    היינו ר"ג לצאת בעי כונה והלכך זה שאין בעי כונה לצאת אלא להציל, אינו עובר משום בל תוסיף, שאין בל תוסיף אלא בשיוצא באחד והוא מוסיף זוג שני, אבל זה שאין יוצא באחד מהם אין כאן בל תוסיף. ומר סבר דהיינו ת"ק סבר לצאת לא בעי כונה, הלכך זה יוצא בהם אעפ"י שאינו מתכוין, ואם יש כאן תוספת עובר.


דף צו עמוד אעריכה

ואי בעית אימא כולי עלמא לצאת לא בעי כונה:    והכא בלעבור בעי כונה אפילו בזמנו (קאמר) [קמפלגי], ת"ק סבר לעבור בזמנו לא בעי כונה, ור"ג סבר לעבור אפילו בזמנו בעי כונה.

ואי בעית אימא שבת לאו זמן תפילין:    ובזמנו לא לצאת ולא לעבור בעי כונה. והכא בלעבור שלא בזמנו קא מפלגי ות"ק סבר לא בעי כונה. ותמיהה לי דבשמעתין דהכא משמע דבמניח שתי תפילין איכא משום בל תוסיף דתפילין אחד אמר רחמנא ולא שנים וג', א"כ אף אנו לא נוסיף בד' מינים שבלולב אלא לר' עקיבא (סוכה לד, ב) אתרוג א' לולב א' וערבה א' והדס א', ולרבנן אתרוג א' ולולב א' וג' הדסים ושתי ערבות, ואנו מוסיפין כמה. ומיהו אם אין התוספת מין הכשר ללולב כגון בהדס שוטה ובערבה שיבשה או שנקטם ראשה, אין בו משום בל תוסיף, דמשום תוספת מינין ליכא (ד)לדידן דקיימא לן לולב אין צריך אגד, [ד]האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ולמאן דאמ' לולב צריך אגד (סוכה ל, ב) גרוע ועומד הוא ואין בו משום בל תוסיף אלא שלא (על) [יוצא] ידי חובתו וכדאיתא בסנהדרין (פח, ב) גבי זקן ממרא. ואי משום בל תוסיף במין בעצמו ליכא דהא לא ממין הכשר הוא. וכן יש מן הגדולים שהיו מניחין שתי זוגות תפילין משום ספק סדר כתיבת פרשיות ולא היו חוששין לבל תוסיף, משום דאין כאן כשרים אלא זוג אחד והאחד כמו שאינו. אבל אנו שאנו מוסיפים בהדס כשר ובערבה כשרה. ואולי נאמר כל שמוסיף הדס וערבה לנוי הוא וכל שהוא נותן לנוי אין בו משום בל תוסיף, וכדאית' בפרק לולב הגזול (לו, ב) דתנן התם אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומ' אפי' במשיח', ותניא אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים את לולביהן בגימוניות של זהב, אמרו לו משם ראיה במינו היו אוגדין אותו מלמטה, כלומר: לפי שאגד העליון אינו אלא לנוי לפיכך אין בו משום בל תוסיף. ועדיין צריך לי עיון.

אי הכי לר' מאיר חד נמי לא:    לאו דוקא ר' מאיר, דאדרבא משמע בסמוך דמתני' [לאו] ר' מאיר, אלא משום דלעיל אמרינן לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר ואמר רבא אפילו תימא ר' מאיר קא מסיק ליה לת"ק בדר' מאיר, והכא לת"ק חד נמי לא קאמר.

ימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט:    הא דמפיק שבתות וי"ט, (אותן) [אדרשא] דלאות על ידך בסמוך קא סמיך, כדתנן מי שצריכים אות יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות, וקסבר דמחד לחוד לא הוה דרשינן, וכענין זה מצאתי בירושלמי (ה"א) גרסינן התם: והיו לך לאות את שהיו לך לאות פרט לשבתות וי"ט שכלהם אות והלא כבר כתיב מימים ימימה כדאמר ר' יוחנן כל מילה דלא מחוורא מסמכינן ליה מן אתרין סגיאין.

ושמרת את החוקה הזאת:    כתב רבנו תם ז"ל: דאף להאי תנא דקרי ליה לחוקת תפילין, ולמערבא דסברי לה כוותייהו ומברכי בתר תפיליהו לשמור חקיו כדאיתא בנדה פרק בא סימן (נא, ב), אפילו הכי לא מברכי כל שעה שחולצין אלא כשחולצין דוקא סמוך לחשיכה, דהא חוקה זו אינה אלא (שניהם) [שלא יניחם] בלילה (א') דלילה לאו זמן תפילין. ופשיטא בסלוק ציצית וגמר שאר מצות דלא מברכינן דלא כתיבא ביה חוקה. והא דתנן התם בפרק בא סימן יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, ואמרינן עלה בגמרא לאתויי מאי, ואמרינן לאתויי מצות, ואקשינן ולמערבא דמברכי לבתר דמסלקי תפילייהו מאי איכא למימר, ואמרינן לאתויי ריחני, ה"ה דהוה מצי למימר לאתויי כל שאר מצות חוץ מתפילין. ומיהו אומר רבנו תם ז"ל דאנן אפילו אתפילין נמי לא מברכינן דקיימא לן כר' עקיבא דמוקי לה בחוקת הפסח. דבהקומץ רבה (מנחות לו, ב) פסקינן דלילה לאו זמן תפילין, ורב אשי ורבינא מסקי התם דהלכה ואין מורין כן, והיינו כר' עקיבא דשמעתין. וכתוב (בפסיקתא) [בירושלמי] בפרק היה קורא (ה"ג) כשהוא חולצן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, אתיא כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא.

השמר דעשה עשה:    ואפילו לר' יוחנן דאמר (במנחות שם) בחוקת תפילין הכתוב מדבר ואמרינן המניח תפילין בלילה עובר בלאו דהשמר דעשה נמי לאו הוא, הכא בפסח מודה דליכא אלא עשה, וגבי תפילין היינו דעביר ליה בלאו משום דר' חיננא הכי קאמ' השמר להניח תפילין ולא בלילה, אלמא לענין לילה איכא לאו. ודכוותא נמי השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בשבת בפר' אם לא הביא כלי (רבי אליעזר דמילה קלב, ב) אע"ג דכתיב לשמור ולעשות, משום דהכי קאמר: השמר שלא תקוץ את הבהרת, אבל גבי הנחת יום אם אינו מניח ביום אינו עובר בלאו, דהשמר דעשיית עשה הוא, כלומר: השמר לקיים מצות תפילין להניחם ביום. והוא הדין והוא הטעם למילה ופסח דליכא אלא קום עשה, כלומר: השמר למול ולעשות הפסח, והלכך לא הוי השמר דעשה כי הוא לאו.

יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות:    וכתבו בתוס' דחולו של מועד בכלל, שאף הוא אין צריך אות שאסור במלאכה בדבר שאינו אבד. ועוד דחייב בסוכה בחג, ובפסח אסור באכילת חמץ ומצה שהן גופן אות. ומגדולי האחרונים אמרו שחולו של מועד זמן תפילין הוא מדאמרינן במועד קטן (יח, ב) דכותב תפילין לעצמו במועד, אם אינו מניח במועד אף לעצמו אינו כותב.

מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים:    בירושלמי אמרו בריש פרקין דהכא פליגי בה, דאיכא מאן דאמר לא מיחו, ר' חזקיה בשם ר' אבהו אמר אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בידה חכמים, ובגמרין כמאן דאמר לא מיחו. ופי': לא מיחו אלא כרצון חכמים היו לעשות, דהא אתי למידק מינה דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, וכיון שכן אף הנשים חייבות כאנשים. ואינו כאותו שאמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נו, א) לאנשי יריחו גודשין לפני העומר שלא כרצון חכמים ולא מיחו בידם.

מדלא מיחו בהם חכמים אלמא קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא:    ואיכא (למימ') [למידק] אפילו תמצא לומר שהזמן גרמא למה מחו, ר' יהודה נמי (דאית) [דלית] ליה אף נשים סומכות אמאי לא, ומאי שנא מסוכה דאף נשים יושבות בה אפי' לר' יהודה, דשמעינן ליה לר' יהודה בפ"ק דסוכה (ב, ב) דאמר הילני המלכה היתה יושבת בסוכה ושבעה בניה עמה. ואי איכא בסמיכה ובהנחת תפילין משום בל תוסיף על המצות אף בסוכה נמי לא תשב. ויש לומר דבכל המצות כיון שהאנשים חייבים אף הנשים אינן חייבות משום בל תוסיף, דקולא היא שהקילה התורה אצל הנשים למפטרם מן המצות שהזמן גרמא, דומיא דסומא דפטור מכל המצות ואינו עובר בהם משום בל תוסיף, אבל בסמיכת קדשים והנחת תפילין ותקיעת שופר ועליה לרגל שאמרו דאסורות לר' יהודה דאמר אין הנשים סומכות רשות, לאו משום בל תוסיף אלא משום דתפילין צריכים גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר לשומרם בנקיות, ועליה לרגל משום דמחזי כמביאה חולין לעזרה כשמביאה עולת ראיה אף על גב דרשות. אי נמי משום ראיית פנים בעזרה שאין נשים נכנסות בעזרה שלא לצורך. ועוד כי לירושלים באה משום שמחה, אבל להר הבית אינה צריכה לעלות לכך. (וסמכינן) [וסמיכה] משום עבודה בקדשים אפילו באקפת יד. ותקיעת שופר משום דמלאכה דרבנן היא כדאמרינן (ר"ה כט, ב) יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. והכי מוכח בפרק כסוי הדם (חולין פד, ב) דקאמר התם תקיעת שופר בגדולים תוכיח שאין ודאה דוחה שבת. וכן פירשו בתוספות, ולא כמו שפירש רש"י ז"ל (כאן ור"ה לג, א) כיון שנראה כמוסיפות על המצות.


דף צו עמוד בעריכה

עד כאן לא פליגי אלא בישנות וחדשות אבל באשה לא פליגי:    אלמא בין ר' מאיר בין ר' יהודה תרווייהו סבירא להו דשלא הזמן גרמא הוא דשבת זמן תפילין, ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ומיהו דוקא (קשיא) [רישא] דמתני', אבל סיפא דמתני' ר' יהודה ולא ר' מאיר, דהא קתני במתני' ישנות ולא חדשות.

אבל באשה לא פליגי:    וא"ת דילמא משום דדרך מלבוש. (אבל אשה שאין רגילה ללובשן) [וי"ל דלאיש] הוי ליה דרך מלבוש [דרגיל ללובשן בחול] אבל אשה שאין רגילה ללובשן [לא הוי] להם דרך מלבוש, דנשים [עם] בפני עצמן הן כדאמ' התם בפרק במה אשה יוצאה (סב, א) גבי תכשיטין וחלופיהם באיש, דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. ומיהו אפי' למאן דאמ' מצות עשה שהזמן גרמא היא אי סבירא לן דנשים סומכות רשות הוי נמי דרך מלבוש, דאף הן מניחות לעתים כמיכל בת שאול, הלכך אפי' אשה מצילתו. והיינו דאמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' עקיבא דאמ' שבת לאו זמן תפילין דכתיב והיו לך לאות יצאו שבתות שהן גופן [אות].

ור' עקיבא ור' יוסי ור' שמעון הקטן לענין שבת כולהו סבירא להו שבת לאו זמן תפילין ורשב"ג נמי כוותייהו קאי. ור' נתן (לעיל ע"א) נמי הא אמר דאפשר [ד]סבירא ליה כר' עקיבא דשבת לאו זמן תפילין, אע"ג דלילה זמן תפילין. ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה פליגי עלייהו, תלמידיהם נינהו לגבי ר' עקיבא ור' יוסי. ועוד דהלכה כר' עקיבא מחברו וכ"ש מתלמידו.

וכתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דקיימא לן דשבת לאו זמן תפילין כר"ג, לענין הצלה קיימא לן דזוג א' טפי לא, הואיל וסתם לן תנא הכי, דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי [אלא] כדרך מלבושו בחול כיון דבחול [אחד] טפי לא, בשבת נמי אחד אין טפי לא. ואשה נמי (ב)כלל [לא] דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא, ומתני' נמי דיק' דאם איתא ליתני א' האיש וא' האשה כדקתני [ברייתא]. ואע"ג דסתים לן תנא כר' מאיר ור' יהודה לענין זוג זוג, לענין אשה לא סתים לן תנא כוותיהו. והרב אלפסי ז"ל [נראה] שכן דעתו שהביא משנתנו כצורתה לבד ולא הזכיר מכל מה שנאמר עליה בגמרא כלום.

ודברי רש"י ז"ל נכונים הם בעיני, דאם איתא דטעמא דמתני' כדרך מלבושו בחול [כך] דרך מלבושו [בשבת] אפי' למאן דאמ' שבת לאו זמן תפילין הוא, היאך לא נאמר אותו הטעם בגמרא, לימא אי בעית אימא [דכ"ע] שבת לאו זמן תפילין, מר סבר כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן (ואפי') זוג אחד [אין] טפי לא, ומר סבר כדרך מקום [הנחת] תפילין שרו ליה רבנן ואפי' (הכי) [תרי] נמי, אלא ודאי משמע דלא אמ' הכי ולא אשכח פיתרא מחוורתא למתני' אלא דבשבת זמן תפילין ולאו זמן תפילין פליגי ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ש"מ דסתמא דמתני' ג"כ משום דשבת זמן תפילין ומתני' כולה ר' יהודה ור' יהודה ש"מ דטעמא דמתני' ע"כ אפי' לר' מאיר. ועוד דמה שאמ' הרב ז"ל דנשים אין מצילות דאינו דרך מלבוש, הא תמיהא לי(ה) טובא, דכיון דקיימא לן נשים סומכות, דרך מלבוש בחול דהוה להן לנוי, ותדע לך מדאתי למדחי הא ר' יהודה הא ר' מאיר דאמרי א' האיש וא' האשה, ואמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות, דאלמא אעפ"י שהזמן גרמא להכניס בשבת דרך מלבוש קרינן ליה אף לאשה הואיל ומנחת רשות. ולולי שאמ' הרב ז"ל וגם מהלכות הרב אלפסי שנראה כדבריו, הייתי אומר דהלכה כר"ג דמכניס אפי' שנים שנים דפלוגתא דת"ק [ור"ג] בפלוגתא דשבת זמן תפילין או לאו זמן תפילין תליא, ת"ק כר' מאיר ור' יהודה ור"ג כר' עקיבא ור' יוסי הגלילי. וכיון דקיימא לן כר' עקיבא (ו)הלכתא נמי כר"ג דאפי' שנים שנים.

אלא דקשיא לי קצת דא"כ תיקשי לן דר' יוחנן אדר' יוחנן, דאילו ר' יוחנן [אמר] הלכה כסתם משנה (שבת מו, א), ואיהו אמר בפרק הקומץ רבה (לו, ב) המניח תפילין בלילה עובר בלאו, וכיון דלילה לאו זמן תפילין לדידיה אלמא כר' יוסי סבירא ליה דדריש מימים ימימה למעוטי שבתות וימים טובים. וא"ת דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן כדמשני בעלמא כר' יוחנן, מ"מ הוה להו לאקשויי ולפרוק הדין כדמותיב ומפרק הכין בעלמא. ויש לומר משום דטעמא דמתני' לא מתפרש (ד)גביה בהדיא, ואנן ספוקי מספקא לן טעמא הכא, משום הכי לא מקשי מינה התם לר' יוחנן דהא טעמא לא מידכר דליקשי מיניה, כנ"ל. ואשה נמי מכנסת, הואיל שסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה.

ולענין לילה: קיימא לן כר' עקיבא דלילה זמן תפילין דבחוקת הפסח הכתוב מדבר, ובמנחות איפסיקא הלכתא הכין, דתניא התם בפרק הקומץ רבה (לו, א) עד מתי מניחין בראשו עד שתשקע החמה, ר' עקיבא אומ' עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה, ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה החמה שוב אין מניחן, אמר רב נחמן הלכה כר' (עקיבא) [יעקב]. אע"ג דאיכא דאמרי אין הלכה אתמר, הא אקשו עליה מדרב חסדא ורב הונא דמצלו בהו באורתא, ואמרינן ההיא פליגא. וכיון שכן לכשתמצא לומ' אין הלכה אתמר, אנן כרב חסדא ורב הונא קיימא לן (דרב) לגבי רב נחמן, ואמרינן נמי התם (לו, ב) אמר רב הוה קאימנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי ואמר ליה לשומר קא בעי מר, ואמ' ליה אין, ולדעתיה דלאו לשומרם קא בעי אלא קא סבר הלכה ואין מורין כן, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא. והא דאמרינן בפ"ק דברכות (ט, ב) לתפילין כאחרים, היינו משום רואה את חברו בתוך ד' אמות, לא קשיא דלכולי עלמא מזמן שינה ואילך אסור להניחן גזירה שמא ישן בהם ויפיח בהם, וכיון שהוא חולצן בזמן שכיבה אשמעי' אביי עד שיכיר את חברו ברחוק ד' אמות הוי זמן שינה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהנחתן כאביי ובסלוקן כרב אשי.


דף צז עמוד אעריכה

והשתא דתניא אבוה דרב שמואל ורב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקשרות, חדשות כל שיש בהם רצועות ואינן מקושרות דכולי עלמא לא טרח:    כלומר: ר' מאיר, ושרי משום דקסבר דעניב להו מיענב כעין קשר, ועניבה כשרה בתפילין. ואי נמי דעביד להו קשר מרופה בידו א' דלאו קשירה מעליא הוא לענין הצלת תפילין. א"נ כדתנן בפ' (ח') [בתרא] של שבת (קנז, א) מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. ר' יהודה [לטעמיה] דאמר קשירה כעניבה מעליא היא כדמפרש אביי ואזיל. א"נ דסבירא ליה דעניבה פסולה בתפילין כדמפרש רב חסדא, וקשר מרופה לדידיה נמי לא, דר' יהודה סבר דכל קשר שהוא של קיימא קצת חייבין עליו. (ולפי' לא איפשיט').

ונראה דהא אמרינן והשתא דתניא אבוה דרב שמואל לישנא דגמרא הוא, וקיימא לן כוותיה, דלכולי עלמא לא טרח ואע"ג דרבא אמר (לעיל צו, ב) טרח ולא טרח תנאי היא ואפי' מקושרות אסור להכניסן דדילמא קמעין נינהו, לא קיימא לן כוותיהו, חדא דלישנא דגמרא לא כוותיה, ועוד כיון דתנא ר' זירא (שם) חוטין מופסקין (קשרה) [כשירין] לפי שאין אדם טורח ואפשר להעמידה ככולי עלמא ותפסי' להא דרבא דמפיק לה מהלכתא. ועוד דר' זירא ור' אלעזר לא סבירא להו כרבא, וכן נמי משמע דרב חסדא ואביי סברי דכולי עלמא לא טרח והוה ליה רבא יחיד לגבי רבים ולית הלכתא כוותיה.

והלכתא: כל שמקושרות בין ישנות דמדת זרועו וראשו ניכר, בין חדשות שאינו ניכר בהן, הרי מכניסן דתפילין נינהו בודאי דלא טרחי אינשי לעשות קמיע וכו'. והלכתא אף המוצא תכלת בשוק חוטין מופסקין כשרה כר' אליעזר כדקאי ר' זירא. והיכא דמצא תפילין שאינן מקושרים כיון דסתים לן תנא חדשות לא (א)פשיטא הכין הלכתא, וטעמא משום דעניבה, ואי נמי קשר מרופה פסולין לתכלת ותפילין עד דעביד להו קשר של קיימא. ואם תמצא לומר דקשר מרופה (קשר) [כשר] בהם, לדידן דקיימא לן דקשר שאינו של קיימא אינו קשר אף שאינן מקושרות מותרות ודלא כמתני'. ואי נמי מתוך שהוא בהול להצילן אסרי למעבד בהו קשר מרופה, דילמא משתלי ומהדק ליה ואתי לידי חיוב חטאת ובודאי משוי להו והלכך גזרינן ואסור.

והרב אלפסי ז"ל פירש: (בחידושיו) [בחדשות] דלא, משום דחיישינן שמא קמעין נינהו והלכך גזרינן ואסור, (בלשונות) [אבל בישנות] דכיון שמקושרין לא טרחי אינשי כולי האי בקמיע. תפס ליה הרב ז"ל דברי רבא דאוקמה למתני' כתנאי ובטרח ולא טרח (חילוק) [מחלוקת] דבטרח קצת טרחי אינשי לעשות קמיעות בבתים דתפילים, אבל למטרח בהו כולי האי לעשות בקשורין כעין תפילין לא. ומההוא דאבוה דשמואל נמי מהאי טעמא מפרש לה. וזה תימא בעיני היאך אפשר דטרחי בבתים כעין תפילין שהוא טרח יותר, ולא טרח בקשורין שאין בהם טורח כל כך. ועוד דשבקינן ליה לרבים ותפסי כרבא דהוא יחיד, ומפרשי לה לההיא דאבוה דשמואל בפי' חדתא בהפך כדמפרש לה בגמ'. והר"ז ז"ל פסק כההיא דר' אלעזר דהמוצא תכלת בשוק [לשונות] פסולי' חוטים מופסקים כשרה דלא טרח.

וליענבוה מיענב:    כלומר: בשלמא לר' מאיר דמכשיר עבידנא להו עניבה, א"נ קשר שאינו של קיימא, אלא לר' יהודה בשלמא קשר מרופה אע"ג שאינו של קיימא ממש [הרי הוא] כקשר גמור, אלא עניבה מיהא ליעביד. ופריק רב חסדא משום דסבירא ליה לר' יהודה דעניבה פסולה בתפילין. ואיכא למידק דמאי קא מקשה לר' יהודה ליענביה, והא לר' יהודה עניבה כקשר מעליא הוא וכדמתרץ אביי נמי, ורב חסדא דתלי ליה בפסול עניבה אמאי דילמא משום דקשר מעליא. וי"ל דסבירא להו דכיון שאינה של קיימא בודאי למחר מתירו ועושה להן קשר, משרא שרי ר' יהודה בעניבה כי הא משום דעניבה גריעא קצת מקשר דעלמא. ואביי אומ' דעניבה לר' יהודה קשר של קיימא ומעליא הוא, וכי היכי דלדידיה קשר שאינו של קיימא ממש אלא שהוא של קיימא קצת אסור, אף בעניבה כן. ואיכא למידק דהכא משמע דפשיטא להו דלר' מאיר עניבה לאו קשירה היא, ואילו בריש אלו קשרים (שבת קיא, ב) איבעי להו עניבה לר' מאיר מאי קשירה היא או לא וסלקא בתיקו. ותירצו בתוספות דהתם במהדקי והכא בדלא מהדקי.

קשר של תפילין הלכה למשה מסיני:    בשבת כתבתיה בפרק במה מדליקין (כח, ב).

ונוייהן לבר:    פירש רש"י ז"ל: אותו היכר האותיות לבר כלפי החוץ שלא יעשה האותיות בין הבתים אלא כנגד מראית העין. ואינו מחוור מדאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה (לה, ב) רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא איתהפכא ליה (דטעמא) [רצועה] דתפילין, אמר ליה סבר לה [מר] נוייהן לבר, [דאלמא] ונוייהן ברצועה כך אמר ולא בכתיבה ואותיות. ובערוך (ערך ניות) פירש הקשר, כלומר: הצד שנראה כמין דלת לחוץ. ויש מפרשים: נוי העור חלקת העור שהוא מקום שער מבחוץ. ובתוספות כתבו דנראה דאקשר קאי וכמו שפירש בערוך דאי לא אמאי מייתי ליה הכא.

הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים בשל יד וא' בשל ראש:    תימה והא תניא בפרק התכלת (מב, ב) תפילין יש להם בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה. ותירצו בתוספות דהלכתא אין נקחין אלא מן המומחה דחיישינן כיון שטרחות מרובה אם בא לבדוק לקרוע התפירות להוציאן מן הבתים פשע ולא בדיק. ואי נמי איכא משום בזיון תפילין. והלכתא לכתחילה לא אבל בדיעבד בודק ודיו.

וקא תני רב כהנא בודק שתים של יד ושל ראש:    כלומר: בודק שתים אחד של יד ואחד של ראש וקשיא לרב דאמ' שלש, ופליגא נמי אברייתא אחריתי. ופרקינן הא מני רבי היא דאמר בתרי זמני הויא חזקה, ואידך כרשב"ג סבירא ליה.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרשב"ג, חדא, דקאי רב הכא כוותיה, ועוד דאבוה דר' והלכה כר' מחברו ולא מאביו. וביבמות פרק הבא על יבמתו (סד, ב) אמרו נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג, וכתב הרב אלפסי ז"ל (יבמות שם) דמילה כנשואין שאם מלה בנה ראשון ומת שני ומת, שלישי לא תמול משום ספק נפשות להקל. אבל שאר מילי מסברא עבדינן כרשב"ג חדא דאבוה הוא ועוד דרב קאי כוותיה הכא. והראב"ד ז"ל כן פסק כרשב"ג.

אי רבי אימא סיפא:    איכא למידק ואי לא רבי מי ניחא. ופירש הראב"ד ז"ל דזו קושיא היא למאי שהעמידה כר' ולומר דמתרצא היא והרי סיפא וכי איפשר להעמידה בזו, אלמא משבשתא היא. ותירץ דלעולם מתרצתא היא, [וכרבי] היא הך ובצבת. ואינו מחוור בעיני, דפשיטא דשמעתין משמע (כמאן) [דמאן] דאקשי מינה מעיקרא הוא ניהו דהדר ואקשי אי רישא אי סיפא, ואי סבירא ליה דמשבשתא היא היכי מקשה מינה. ולי נראה דהאי מקשה הוה סבירא ליה דאפי' לרשב"ג בגמ' מוקי לה בהא, דכיון דבדק של ראש ושל יד חזקה דבקי הוא בכתיבתן, אבל בצבתין בעינן תלתא להחזיק כל הצבתין. (והלכתא) [והלכך] כי אוקמא [כרבי] בדרישא, אקשי ליה מצבתין. ופרקינן דמודה רבי בצבתין דלזו שלישי ולזו בעינן קאמר, דמתלתא כיון דכל צבת וצבת מחד גברא הלכך כולהו בעו בדיקה.

הא דתני במתני' אבל בחדשות פטור:    קשיא לי דאדרבא הוה ליה למתני אסור. ולמאן דתני אבוה דרב שמואל חדשות אינן מקושרות הוה ליה למתני נמי חייב דאין דרך מלבוש, ואי עניב להו חייב לר' יהודה. ויש לומר דמשום דקתני המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, כלומר: שחייב להכניסם תאני נמי דבחדשות פטור, וכיון שכן אם הכניסם חיובי נמי מחייב.

מצאן צבותים מחשיך עליהן ומביאם:    איכא למידק לאבוה דרב (ו)שמואל דמפרש חדשות שאינן מקושרות [אמאי לא י]חשיך עליהם כיון דלא מספק להו בקמיע. וי"ל דכיון דלא נגמרה מלאכתן לא החמירו כל כך.


דף צז עמוד בעריכה

אלא אמר רבא הכא בחבית שקנתה שביתה ובמים שלא קנו שביתה:    וכדתנן את החי במטה פטור אף על המטה. פירש רש"י ז"ל: ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה (לגמרי) [לגבייהו]. ותמיהה לי כיון דקיימא לן דהוציא אוכלים בכלי פטור על הכלי (דליטל) [דבטיל] ליה כלי לגבי אוכלים, לרבנן נמי אמאי לא, דהא לא שמעינן להו דפליגי התם (שבת צג, ב). והראב"ד ז"ל פי' דכי אמרינן דבטל כלי לגבי אוכלים ואפי' פחות מכשיעור, כגון שהאוכלים דבר חשוב מן הכלי, והחי כמו כן חשוב מן המטה, אבל חבית לא בטלה לגבי מים דחשיבא מן המים. ואינו מחוור בעיני דהא לא פליגי התם בין דכלי חשוב מן האוכלים ובין האוכלים חשיבי מן הכלי ואם איתא במקומה היה להם לפרש וצ"ע.

כי תנן נמי מתניתין בשיירה תנן:    פירש רש"י ז"ל: בשיירא שחנתה בבקעה שאנוסים הן ושאין להם מים שרו ליה רבנן דתיבטיל. ולפי פירושו לא ידעתי למה נחלקו חכמים ואסרו שהרי אנוסים הם. ושמא לא אנוסים ממש קאמר דא"כ אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שצריכים למים ובשיירה הקלו לר' יהודה, ולרבנן הרי הם כשאר כל אדם אפילו בתחומין דרבנן. והראב"ד פירש: שיירא מחנה, ור' יהודה סבר דהקלו ביה כמו שהקלו בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה, [ורבנן סבירי דלא הקלו אלא בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה] אבל [לא] בערובי תחומין דיש להם עיקר מן התורה, וכענין ההיא רבי ר' ינאי בשלהי פרקין קמא (יז, ב) לא שנו אלא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבין.

רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו לו ר' יוחנן בן נורי היא דאמ' נכסי הפקר קונין שביתה:    וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהא דתניא (לעיל מה, ב) בור של הפקר [הרי הן] כרגלי הממלא, לאו למימרא שיהא כרגלי הממלא ממש, שאילו אם נתנן לאחר הרי הוא כרגליו, ולא אמרו כרגלי הממלא אלא דכל זמן שהן שלו אין אדם יכול להוליכן יתר מרגלי הממלא, אבל אם נתנן לאחר הרי הם כרגלי אותו שנתן לו וכן אם נתן השני לשלישי ואפילו מאה הרי הן כרגלי מי שנתנו לו, דהא הכא שנתנן זה לחברו וחברו לחברו (ו)מותר להוליכן ואפילו חוץ לתחום, ומאי חוץ לתחום חוץ לתחום הממלא הראשון. ובתוספות (ד"ה הכי) אמרו דחוץ לתחום דקאמר היינו חוץ לתחום אלפים אמה שלהם קאמר לפי שלא קנו שביתה, ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום (דקאמ' היינו חוץ לתחום) הממלא. וא"ת א"כ למה הוצרך ליתן לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכם שם. יש לומר אי ביום טוב הכי נמי, אלא הכא בשבת עסקינן [דאסור להעבירם ד' אמות ברשות הרבים, אי נמי] כגון שלא הגביה אחד מהם כדי לזכות בהם לגמרי אלא במה שהם שותים לבד, הלכך אפי' עשרת אלפים אמה לפי שלא זכה בהם אדם אלא במה שהוא שותה בלבד, וכענין זה אפי' ביום טוב שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו. ובפרק מי שהוציאוהו גמ' מי שישן בדרך (מה, ב) הארכתי בה יותר בס"ד.

ולענין פסק הלכה: כתב הראב"ד ז"ל בכאן דלהאי תירוצא דרב אשי הלכה כר' יהודה [דס"ל] כרבנן, וקיימא לן כוותייהו להקל כדאית' בפרק מי שהוציאוהו (מו, א). ולתירוצא דרבא נמי הלכה כר' יהודה, או משום דהוא מיקל בעירובין [והלכה כדברי המיקל] בעירוב, או משום דכל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו (לעיל פא, ב). וכן נמי לתירוצא דרב יוסף דאוקמא בשיירה הלכה כמותו. ואפילו לר' ינאי דאמר לעיל בשלהי פרקא קמא (יז, ב) לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא, התם הוא משום דבני שיירה עצמן חייבין בתחומין דבר תורה כדעת ר' ינאי, ושמא אפילו ר' יהודה מודה בבני השיירה, תדע לך דאי בבני השיירה עצמן שרי למה ליה למימר נותן אדם לחברו וחברו לחברו, לימא בשיירה אדם מוליך חביתו, פירוש: חוץ לתחום. אלא כי מיקל ר' יהודה בשיירה בכלים [שאין להם תחומין] אלא מדרבנן, ד[ב]גופיה הוא דכתיב אל יצא איש ממקומו, והא דאמרי' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים מדרבנן הוא ובהא הוא דמקילי לדעת ר' יהודה. והרז"ה ג"כ פסק בהא דחבית כר' יהודה משום דקאי כרבנן דר' יוחנן בן נורי דהלכה כוותיהו. אבל (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל פסק הלכה כרבנן משמו של הראב"ד ז"ל (בספר כתוב שם), ולא משום טעמא דאמרו לו דחיישינן לתחומין, אלא מפלוגתא דת"ק [ור"ג] דהיא סתם מתני' אפי' לדבר מצות הצלת תפילין בסכנת לסטים לא שרי נותן לחברו וחברו לחברו, משום דאוושא מילתא דשבת. וזה דבר ברור הוא דר' יהודה מוסיף הוא להתיר נתנה לחברו וחברו לחברו בדבר הרשות כגון זו ואפילו חוץ לתחום, ואין הלכה כר' שמעון, ואין צריך לומר שאין הלכה כר' יהודה ע"כ. ומכל מקום לגבי י"ט מיהא הלכה כר' יהודה.


דף צח עמוד אעריכה

רישא וסיפא ר' שמעון מציעתא ר' יהודה:    הוא הדין דהוה מצי למימר מציעתא אי ר' יהודה אי רבנן, אלא משום דרבנן דהיה קורא בראש הגג לא נתפרש מאן אמ' הכין. א"נ מסתברא משום דאסיקנא לקמן (בע"ב) דכולא ר' (חייא) [יהודה].

ואי סלקא דעתין באיסקופא הנדרסת עסקינן [מה לי] לתוך ד' מאות [וכו']:    והוא הדין דקשיא נמי לר' יהודה, אלא משום דסליק מרבה קא מקשיא לרבה והוא הדין לר' יהודה.

אלא אמר אביי הכא באיסקופא כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה בתוך ד' אמות דאי נפל ומייתי ליה [לא אתי] לידי חיוב חטאת לא גזור רבנן:    כלומר: דכיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא וכדאמרינן לקמן (קג, א) גמרא חותכין יבלת. ומיהו קשיא לי דא"כ אמאי נקט ליה בקורא בספר [שהוא] דבר שבקדושה אפילו יריעה של בגד נמי, שהרי אין כאן אפילו שבות. וכי תימא דדוקא ספר אבל בגד לא, א"כ שבות מקדש במדינה התירו, ולקמן אמר אביי דשבות מקדש במדינה לא התירו, והכא כיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא. ושמא נאמר דהוא הדין לשאר דברים, אלא משום סופה נקט ליה דאפליגו בה ר' שמעון ור' דוקא בספר ולא בשאר דברים, נקט לה להאי נמי בספר. אלא שראיתי למחברים שכתבוה כצורתה בספריהם, ונראה שהם סבורים דספר דוקא. ויש לומר דבשאר דברים אסור משום דאיכא למיגזר דילמא נפל כוליה ברשות הרבים ומעייל ליה מרשות הרבים לרשות היחיד כדאקשינן בסמוך, ובספר בלחוד הוא דליכא למגזר משום דסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח להו ולזריקה נמי לא חיישינן דאין מזרקין כתבי הקדש, הלכך בכתבי הקדש שרי וכדאמרינן בסמוך, ואפילו שבות כלל כלל ליכא וכדאמרינן לקמן, אבל שאר דברים איכא למגזר בהו כמו שאמרנו.

אי הכי ד' אמות ליגזור דילמא מעייל להו מרשות הרבים לרשות היחיד וכי תימא כיון דמפסקא כרמלית לא מחייב והאמ' רבא המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב:    פירש רש"י ז"ל: דרך עליו למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור. וכן נמי לקמן (צח, ב) גבי עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, וקאמר בגמרא (צט, א) הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמ' המעביר חפץ וכו', פירש שם רש"י ז"ל דמתניתין מיירי בעומד על הגג שלמעלה מי' כעין ההיא דרבא דמיירי במעביר למעלה מי'. ואינו מחוור, חדא דאם כן הכא כי אקשי מרבא הוה ליה לאקשויי מת"ק דבן עזאי, דהא ידע לה לההיא ברייתא דהא מייתי לה בסמוך. ועוד לקמן במתניתין בעומד אדם ברשות היחיד מנא לן דבגג קאי דגג מאן דכר שמיה. ועוד רבא גופיה מאי אתא לאשמועינן הא דת"ק דבן עזאי. ועוד דבפ"ק דשבת (ח, ב) גבי עומד אדם על איסקופה מסיק ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, וקאמר ליתן לבעל הבית ואם נטל ונתן שניהם פטורים, וקאמר לימא תהוי תיובתא [דרבא] דאמר רבא המעביר חפץ מתחילת ד' וכו', ומאי קושיא הוה ליה למימר רבא כרבנן דבן עזאי סבירא ליה. אלא יש לומר הא דרבא כגון שעומד במקום אחד ונוטל חפץ (ממנו) [מימינו] ומעבירו לצד שמאל לפני גופו ואח"כ מניחו חוץ לארבע אמות. ועכשיו נתישבו כל ההלכות דהכא הכי קאמר, וליגזור דילמא יפול לרשות הרבים לגמרי ואין אוגדו (אגד) בידו, ומושיט ידו כעומד על האסקופה ולוקחו ומכניסו לרשות היחיד לפנים מן האסקופה אעפ"י שהוא אינו זז ממקומו, ועובר החפץ דרך עליו אינו נחשב כאילו נח וכדרבא. וכן ההיא נמי דלקמן דעומד ברשות היחיד ומטלטל בר"ה היינו נמי מההיא טעמא, דמשמע דעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו. וכשמטלטל ארבע אמות ברשות הרבים היינו נמי מהאי טעמא דמשמע דמעביר מצד ימינו לצד שמאלו לפני גופו. והא דקתני ובלבד שלא יוציא חוץ לד', היינו בטלטולו, כלומר: שלא יקח מתחילת ארבע ויוציא בטלטולו בסוף ארבע, משום הכי מייתי עלה ההיא דרבא דכותיה היא. וכן ההיא דעומד אדם על האיסקופא שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, אעפ"י שהוא עומד באיסקופה ואינו זז משם ומעביר חפץ לפני גופו, וקתני ואם נטל ונתן שלושתן פטורים. (והיינו דלא נמצא ו)מפירוש הראב"ד ז"ל בהג"ה (בהשגות הל' שבת פי"ב הי"ד).

התם איפשר הכא לא איפשר:    פירש רש"י דלא איפשר שאין לו בגד מזומן גדול כל כך. ואינו מחוור דאפילו היה לו בגד אסור לפרוש עליו מן הטעם שאסור לגוללו אצלו, והיינו לא אפשר דקאמר.

והא דלא נח אמר רבא בכותל משופע:    והוא הדין דהוה מצי לאוקומא כר' עקיבא דאמר קלוטה כמו שהונחה דמיא (שבת צז, ב), אלא דניחא ליה טפי לאוקומא כרבנן.

אמר רבא בכותל משופע:    קשיא לי היכי דמיא אי בכותל שהוא רחב ד' כרמלית [הוא], ואי נמי הוא רשות הרבים וחורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי וכיון דאגדו בידו אפילו שבות ליכא, ואי בכותל שאין בו ד' אמות מקום פטור הוא. וי"ל דלא אמרו למעלה מג' שהוא כרמלית או מקום פטור, אלא כשיש לו גג וזורקו ונח על גביו כעין עמוד או תל או לבינה. אבל כותל אף על פי שהוא משופע פני הכותל על פני רשות הרבים כרשות הרבים דמו. וא"ת אם כן בפלוגתא דאביי ורבא דחורי רשות הרבים כרשות הרבים או לאו כרשות הרבים דפליגו בה בריש פ"ק דשבת (ז, ב) דאביי אמר כרשות הרבים דמו ורבא אמר לאו כרשות הרבים דמו, ואותביה רבא לאביי תנן הזורק בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר למטה מי' כזורק בארץ, והוינן בה והא לא נח, ואמר ר' יוחנן בדבילה שמינה שאנו, ואי אמרת חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו לוקמיה [בצרור וחפץ ודנח בחור], ואי איתא לרבא גופיה מי ניחא, אכתי (לימא ליה) [למה לי] לאוקומה בדבילה שמינה לוקמה בכותל משופע, אלא מאי אית לך למימר חדא מינייהו נקט, לאביי נמי חדא מינייהו נקט. ויש לומר כי דרכו של כותל להיות בו חור, ובהא הוה ניחא טפי לאוקומא אי חורי ר"ה כר"ה דמו, אבל כותל משופע לא שכיח, וטפי איכא לאוקומא בדבילה שמינה מלאוקומא במשופע כנ"ל.

הא דאמרינן תוך ג' לרבנן בעינן הנחה על גבי משהו:    כתבתיה בשבת (ק, ב ד"ה אמר ליה) בסיעתא דשמיא.

האי זיז דמפקי להיכא אלימא לר"ה ליחוש דילמא נפל ואתי לאתויי:    איכא למידק לרבא דאמר לקמן (צט, א) גמרא: לא יעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, דדוקא רשות היחיד אבל כרמלית לא, הכא לוקמא דמפיק לכרמלית דלא גזרינן בכרמלית משום דהיא גופא גזירה. וי"ל דכיון דאמרינן אי דמפיק לרשות היחיד פשיטא, כרמלית נמי פשיטא דשרי רבא דלא גזר.

ואוקמא אביי דמפיק לרשות הרבים ובכלים הנשברים:    וא"ת למה הוצרך אביי לאוקומא בר"ה לוקמא בכרמלית לדידיה דקאמר לקמן (שם) דבכרמלית נמי גזרינן כרשות הרבים דהיא היא. וי"ל דניחא לי לאוקומא ברשות הרבים ולתרוצי בין לטעמיה בין לטעמיה דרבא. ומינה שמעינן דלדידיה אפי' לכרמלית דהיא היא ולרבא דוקא כרשות הרבים כנ"ל. אבל בתוספות אמרו דאביי דוקא בשאר החפצים הצריכים לו כדאמרינן התם הוא דגזר, וכן נמי במחט התחובה לו בבגד כדאמרינן בפ"ק דשבת (יא, ב) (ומלאי) [ולא] יצא החייט במחטו, משום דבהני שייך למיגזר דילמא משתלי, הא בעלמא [לא] גזר אביי כרמלית אטו רשות הרבים, דאביי נמי ודאי לית ליה גזירה לגזירה וכדאמרינן דאמר איהו גופיה בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א) גבי פירות הנושרים וגבי משקים שזבו, והלכך הכא בכלים הנשברים ורשות הרבים, אבל דמפיק לכרמלית לא גזרו (ופשיטא) ואפילו בכלים שאין נשברים.

אי דלית ביה ד' אפילו בכנגד חלונו לא:    פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאוקימנא בכלים הנשברים, הני מילי בדאית ביה ד' שאינו מצוי ליפול כל כך, אבל בדלית ליה ד' כיון דרובה נפלי הרי זה כמי שזורק אותן לרשות הרבים, ואע"ג דאמרינן מקום שאין בו ד' [מותר לבני] רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, הני מילי תשמיש עראי, אבל תשמיש תדיר לא משתרי ביה (דילמ') [דלא] חזי לתשמישא ושכיחי כלים למיפל לרשות הרבים. והקשו עליו בתוספות דאם כן כלים שאין נשברים אפילו בדאית ביה ד' אסיר, ואם איתא אי זה שיעור ניתן לו ואפילו בגג רחב הסמוך לרשות הרבים ובשאין לו גדרים הא אסור דמה לי רחב ד' מה לי רחב י' ואפילו עשרים, דהא לענין שבת כל שהוא רחב ד' חשוב רשות. והם ז"ל פירשו דברחב ד' אפילו כלים שאינן נשברים שרי, ומתני' בשאינו רחב ד'. וא"ת אם כן לוקמא ברחב ד' ובכל הכלים. יש לומר משום דסתם זיז לאו ברחב ד', ועוד דאי ברחב פשיטא. והא דאקשינן אי דלית ביה ד' אפילו כנגד החלון נמי לא, דמשמע דאפילו בכלים נשברים אי לית ביה ד' אסור, דהא רישא דברייתא בכלים הנשברים מיירי וסופא ארישא קאי. נראה לי דהכי פירושו: (מ)אי דלית ביה ד' (ובתחומין) [ובתחתון] אית ביה ד', וכדמפרש במסקנא דתחתון אית ביה ד' אפילו כנגד חלון נמי [לא], משום דתחתון רשות היחיד ועולה עד לרקיע, הלכך במוציא לעליון הרי זה כמוציא מרשותו לזיז שבחצר חברו. והא דלא פריש ואמר היכי דמי עליון דלית ביה ד' ובתחתון אית ביה ד'. יש לומר משום דלא איצטריך דפשיטא דתחתון על כרחין בדאית ביה ד', ואורחא דתלמודא בהכין לפרושי מילתא כי האי ואף על גב דאנן נמי מסתמא בתחתון הכין סבירא לן.

ואי דאית ביה ד':    כלומר: בעליון כתחתון מאי שנא כנגד חלונו אפילו בכוליה כותל דאית ביה זיז כי האי נמי דהא רשותא דתחתון לא סליק אלא עד זיז העליון, ועליון רשותא באנפי נפשא הוא, כבית ועליה של שנים. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי נמי אי דאית ביה אפילו (בא לו) [בכולו] כותל נמי ואפי' בכלים שאינם נשברים נמי, ומאי שנא כוסות וקערות וצלוחיות, וחדא מתרי קושיות נקט.

ופריק: בתחתון דאית ביה ד' ובעליון דלית ביה ד':    והלכך בכולי כותל לא כדאמרן דרשותא דתחתון הוא, אבל כנגד חלונו וחלונו משלימתו לארבעה שרי, דהוה ליה לחורי רשות היחיד ורשותא באנפי נפשי הוה ושרי. ואף הראב"ד כן פירש: אי דלית ביה ד' ובתחתון אית ביה ד' וטעמא נמי משום מוציא זיז לשדה חברו. וכתב הוא ז"ל: ואינו דומה לכותל שבין שתי חצרות דאמר ר' יוחנן בריש פרק חלון (עז, א) דמותר להעלות לו ולהוריד ממנו לחצרו ואין אוירו של זה ושל זה אוסרין אותו. דהתם היינו טעמא דמקום משותף הוא ואין אוירו של זה ושל זה אוסרין אותו. אבל חצר מיוחד לאחד אסור לחברו להשתמש שם מביתו כלל, ואפי' למקום שאין בו ד' על ד'.

הא דאוקימנא בשחלונו משלימתו לד'. קשה לי קצת אי בשחלונו משלימתו לד' מאי שנא כלים הנשברים לפי פירושם של תוספות. וי"ל דהכא כשהזיז אינו כנגד חורו של חלון ממש אלא בתוך שלשה לחלון, דלענין הדין הרי הוא כזיז אחד רחב ארבעה, אבל לענין הנחה אף הוא אינו (מקולי) [מקבל] כלים להדיא ובהכי נמי איכא למיגזר למופל ואתי לאתויי. ואכתי קשיא לי דאם איתא דזיז רחב ד' מותר להשתמש אפילו בכלים שאינן נשברים, וברייתא כולה רישא וסופא בדלית ביה ד', ומשום הכי דוקא בכלים הנשברין, אם כן למטה מעשרה אמאי לא דהא מקום פטור הוא. ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל רישא בדאית ביה ד', הלכך למטה מי' הוה ליה כרמלית ואסיר, אלא (אית ליה) [אי לית] ביה ד' מקום פטור הוא ואפילו למטה מי' אינו רשות בפני עצמו אלא כחורי רשות הרבים [ו]שרי. ולאביי נמי דאמר בפ"ק דשבת (ז, ב) חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, זיז היוצא מן הכותל למטה מי' אינו רשות בפני עצמו אלא כחורי רשות הרבים הוא ואסור, אבל לרבא דאמר לאו כרשות הרבים דמו קשיא, וצריך לי עיון.


דף צט עמוד אעריכה

לימא מסייע ליה לרבא דאמ' המעביר מתחילת ד' לסוף ד' וכו':    כבר כתבתיה למעלה (צח, א ד"ה אי הכי) להא דרבא.

הכי גרסינן: זרק לפי הכלב ולפי הכבשן:    ולא גרסינן דנח, דנח משמע לא נתכוין לכך אלא דהלך ונח שם מעצמו, (ואם כן) [ואנן] משום דמחשבתו משויה ליה מקום אתינן ליה.


דף צט עמוד בעריכה

הכי גריס [רש"י] ז"ל: קולט מן המזחילה למטה מי' טפחים:    ולא גרסינן למעלה מי' טפחים, משום דהוה משמע למטה מי' היה מותר ואפילו לצרף, ואי איפשר דהא אוקימנא בגמרא בסמוכה לגג בפחות מג', והלכך אפי' למטה מי' אסור לצרף דהרי זה כנוטל מן הגג. ואי איפשר לומר דהא דנקט למעלה מי' לאשמועינן דקליטה אפילו למעלה מי' שרי, דהא לא איצטריך, דקליטה פשיטא דשריא בכל מקום, אבל לצרף אסור אפילו למטה מי' דכל פחות מג' לגג כגג דמי. ולפי גירסא זו לא גרס בגמרא הכא במזחילה [שלשה עשר] הסמוכה בפחות מג' לגג עסקינן. וכן גרסינן בגמרא בברייתא עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו למטה מי' בפחות מג' סמוך לגג וקולט אבל לא יצרף. אבל ברוב הספרים גרסי למעלה מי' וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ואתא לאשמועינן דקליטה בכל מקום אפילו למעלה מי' טפחים מותרת.

ומן הצנור מכל מקום:    כך גריס רש"י ז"ל ופירש: ומן הצנור מותר מכל מקום, כלומר: אף לצרף לפי הצנור וטעמא משום דמזחילה נתונה לארכו של כותל לקבל המים הנוטפים מן הגג ודרכה לעולם להיות סמוכה לגג בתוך שלשה, הלכך כל שהוא מצרף ידו או כליו לפי המזחילה הרי הוא כאילו נוטל מן הגג ממש. אבל צנור הוא כעין קנה הבולט חוץ לגג הרבה כדי להרחיק קלוח המים מן הכותל הרבה, והלכך אפילו לצרף מותר דמקום פטור הוא אלא אם כן רחב ד', וכדתנא בברייתא בגמרא. ואי אפשר לגרוס ומכל מקום [שותה] ואפילו מן הצנור כלומר: קולט מן הצנור כמו מן המזחילה אבל לא יצרף ויטול אפי' מן הצנור, דהא אפשר דצנור דרכו הוא להיות רחוק מן הגג יותר מג' כההיא תניא בתוספתא (פ"ו, הי"ד) דצרוף מותר בצנור למטה מי'.

יש ספרים דגרסי: עומד אדם ברשות הרבים מגביה ידו וכו'. וכן היא בפירוש ר"ח ז"ל. וגירסא זו נוחה והיינו מתניתין. אבל לספרים דגרסי עומד אדם ברשות היחיד נצטרך להעמידה כר' מאיר דאמר (לעיל פט, א) גג וחצר שתי רשויות הלכך לצרף אסור. ואי נמי כרבנן דוקא בעומד בגג דלדידהו כל גג וגג רשות לעצמו דדיורין חולקין למעלה כשם שחולקין למטה. אבל לר' שמעון דהלכתא כוותיה לא משכחת לה, דלדידיה אחד גגו ואחד חצרו רשות אחד ואפילו לצרף מותר. ואי אפשר לומר דלצרף ולהביא לבית קאמר, דהא קתני באידך ברייתא אבל קולט הוא ושותה דמשמע דלצרף אפילו לשתות במקומו אסור. ועוד דקולט נמי איך יביא לתוך הבית והא כיון דשבתו תוך הגג אסור להכניסן בבית, אלא שאפשר לומר כגון שירדו גשמים בשבת ולא שבתו בגג ואפילו הכי קולט (נמי) אין מצ(ט)רף [לא]. וגם זה דוחק אלא שנראה דברשות הרבים גרסינן, והוא הנכון.

במאי עסקינן אלימא בסמוך:    כלומר: שאין [בין] הבור והכותל ד' דליכא מקום הלכך לא חשיב ואינו רה"ר אלא כמקום פטור, והלכך אפילו אין חולייתו עשרה מותר דהא משתמש מרה"י לרשות (הרבים) היחיד דרך אויר מקום פטור.

אמר רב הונא במופלגות מן הכותל בארבעה:    ונמוכה שבחוליותיה עשרה, אבל אם אין בחוליותיה עשרה קא מטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. קשיא לי כי מטלטל דרך אויר רשות הרבים מאי הוי, והא קיימא לן דהקלוטה לאו כמונחת דמי, וכיון דבאגודו בידו אפילו שבות נמי ליכא וכדאמרינן לעיל (צח, א) גבי נתגלגל הספר מידו למטה מי' טפחים הופכו על הכתב הא לא נח, ואיצטריך לאוקמא בכותל משופע, ואמרינן לקמן (קג, א) גבי שבות במקדש התירו, שבות [ד]מקדש במדינה לא התירו, איתיביה רב ספרא היה קורא בספר על האסקופה והא הכא דשבות מקדש במדינה הוא ולא (התירו) [גזרו דילמא] נפל ואתא לאתויי. ופריק: מי לא אוקימנא באיסקופה כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה כיון דאגודו בידו הוה שבות נמי ליכא. כלומר: מכיון דרשויות דרבנן נינהו ואגדינהו הא שבות נמי ליכא. והכא נמי כיון דקלוטה לאו כמונחת היא אפילו שבות נמי ליכא אפילו לכתחילה. וסבור הייתי לומר אליבא דמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי (שבת צז, א) (ד)מתרץ לה רב הונא, ומשום דלא אשכח לה איהו פותר להו בהכין כיון דקתני גבוה וקתני י' וחוליה ממש קאמר מדאתא ר' יוחנן [ואמר] (ומ)דלא גבוה עשרה קאמר אלא בור וחוליתו קאמר. ומעתה בין במופלגת בין בסמוכה אפילו אין חוליתה סמוכה קאמר. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ו ה"ט) דקאמר [לה], וגם כן יראה מדברי הרב הרי"ף ז"ל שכתב משנתינו כצורתה, וכתב עליה וקיימא לן (שבת ז, א) אין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים אלא (תל) מקום פטור הוא לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, וצריך לי עיון.

ואשפה ברשות הרבים וכו':    אוקימנא דוקא באשפה של רבים, אבל בשל יחיד אפילו גבוה עשרה אסור, דחיישינן דילמא ממליך ושמא תנטל אשפה. וא"ת אף (ברשות) [בשל] הרבים נמי ניחוש דילמא מגנדר ואתי לאתויי וכדרב דאמר גבי שני גגין בשני צידי רשות הרבים אסור לזרוק מזה לזה היכא דמדלי חד ומתתאי חד דחיישינן דילמא מיגנדר ואתי לאתויי וכדאיתא לעיל בפרק כיצד משתתפין (פה, ב) ובשבת פרק הזורק (צז, א). תירץ הראב"ד ז"ל שאני בור ואשפה דלאו בני אגנדורי נינהו, ובאשפה דוקא מים שהם נבלעים בתוכה עם נפילתן, אבל חפץ אחר לא. ומסתברא לי דבור שאני, דכיון דאגדו בידו לא גזרינן כולי האי כיון דליכא לאתויי לידי איסורא דאורייתא ואפילו כי נפיל נמי (וגלגולו) [אגודו] אצלו, ואשפה דרך אשפה לפנות כלים הנשברים וכלים שאין חפץ בהם דליכא למיגזר.

אילן המיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים:    כלומר: דכל פחות מג' כלבוד דמי נמצא מוקף מחיצות. ודוקא בשעבד להו בהוצא ודפנא, כדמוקי לה רב אחא בסוכה פרק הישן (כד, ב) כי היכי דלא לטלטולי ברוח מצויה, דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים:    פירוש: אין מטלטלין בו אם יותר מבית סאתים, ואפילו עשוהו מתחילה לדור תחתיו, משום דאין דירתו לקבוע אלא לשמור משום גנות ופרדסים ותשמישו לאויר הוה, וכל שתשמישו לאויר אין מטלטלין בו אם הוא יתר מבית סאתים. ומיהו אם נטעו מתחילה לדור תחתיו לגמרי ושלא לשמור בו לתשמיש האויר מטלטלין אפילו כמה שהוא.


דף ק עמוד אעריכה

א"נ דילמא עד כאן לא קאמר ר' יהושע וכו':    והלכך עלה מבעוד יום ירד, אבל עלה משחשיכה, בשוגג ירד במזיד לא ירד. ומיהו דוקא עלה הוא, דכי עלה מבעוד יום א"נ משחשיכה בשוגג ירד, ומשום דבעמידתו שם נמי קא עבד איסורא, אבל כשנתן שם חפץ מבעוד יום, א"נ משחשיכה בשוגג נמי אסור להורידו, דהשתא כי מנח חפץ לא עביד איסורא, וכי מחית ליה קא משתמש באילן וכדאמרינן בכירה (שבת מה, א) מניחין נר על גבי דקל בערב שבת ואין מניחין נר על גבי דקל מבעוד יום [טוב] וקאמר התם טעמא דבשבת כיון דבדיל מיניה לא אתי לאשתמושי במחובר, וביו"ט דלא בדיל מיניה אתי לאשתמושי במחובר, אלא אף על פי שהניחו מערב שבת ומערב יו"ט [אסור] להורידו.

בהא דקאמר ר' יהושע נתיב במתן א' כדי שלא יעבור על בל תוסיף:    יש מקשים אמאי, במתן ד' לימא דאתי עשה וידחה לא תעשה. ותירצו בתוספות דלא אמרו יבא עשה וידחה לא תעשה בלא תעשה שבקדש, וכמו שאמרו בזבחים בפרק חטאת העוף (צז, ב) גבי אם פסולה תפסל ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה, ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו (עצם) [מוח] ואחד שאין בו מוח לא אתי עשה דאכילת פסחים ודוחה לא תעשה דעצם לא תשברו בו. ויש מפרשים דלא אמרו אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית וא"נ מילה בצרעת דמצוה אחת היא ויש בה איסור (דלאו מצות) לא תעשה, דאי אפשר למיקם עשה אלא בדחיית הלאו, אבל הזאות דקרבן מתן ד' שפיר מתקיים בלא דחייה (מכל) מ"מ, דב' מצות נינהו קיום עשה בא' ואיסור לאו באחר, אלא שזה פשע ונתערבו לו דמים בפשיעתו, ובשביל פשיעתו אין לבטל הלאו. וכעין זה התירוץ [כתב] גם הראב"ד.


דף ק עמוד בעריכה

רב בקעה מצא וגדר בה גדר:    כלומר: מקום עמי הארץ ואסר להם את הכל. וכתב הראב"ד ז"ל [דהשתא] על אותו גדר שגדר רב באותה בקעה ובאותו מקום אנו נוהגים עכשיו ונאסור לעלות על כל אילן בין לח בין יבש, לפי שאין רוב העולם בקיאין בין יבש שגזעו מחליף ליבש שאין גזעו מחליף.

תאני חדא (אסור) [מותר] לילך על גבי עשבים [בשבת] ותניא אידך לא ילך:    ובכולהו הכי אוקמתא דלא כהלכתא נינהו ואליבא דר' יהודה נינהו, אבל אנן דקיימא לן כר' שמעון בכל מקום וכדאמרינן בגמרא, והשתא דקיימא לן דר' שמעון כולהו שריאן, והלכך בין בימות החמה בין (סאתים בין לא סאתים) [סיים מסאניה בין לא סיים מסאניה] שרי, דבכולהו ליכא משום פסיק רישיה ולא ימות. ולא גזרו להשתמש במחובר אלא באילן אבל בעשבים לא.


דף קא עמוד אעריכה

ורמינהו דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר בזמן שקשורין ותלויים נועלים בהם בשבת ואין צריך לומ' בי"ט:    אלמא אעפ"י שהן גבוהים (עולים עליהם) [נועלים בהם] בי"ט. ואי אפשר לומר דמדקאמר תלויים היינו גבוהים וכדתנן (שבת קכה, ב) פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, ופירוש תלוי שאין מגיע לארץ. דהשתא שאני דקתני נגררת דאלמא אינן גבוהים כלל ומאי תלויים שקושרים בפתח.

ופירקה אביי בשיש להם ציר:    כלומר: לפתחים, דמוכחא מילתא דפתחים קבועים הם וכשנועלים כאילו אינו מתכוין לבנין אלא לסגור ולפתוח לשעה.

ורבא אמר כשהיה להם אעפ"י שאין להם עכשיו, דאף היא מוכחא מילתא:    אבל מתניתין שהן כפרוצות, אם אין גבוהים מן הארץ נראה כבונה. ומיהו הא דאמרינן הכא דבשיש להם ציר שרי, לאו למימרא שיהא מותר להחזיר ממש הדלת על צירה, דאדרבא בזמן שיש להם ציר והחזיר חייב חטאת וכדתניא לקמן (קב, ב) ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין ובמדינה דוחקין, ושל בור ושל דות ושל יציע לא יחזירו ואם החזיר חייב חטאת.

הכי גרסינן: דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר בזמן שיש להם ציר גבוהים מן הארץ אפי' מלא נימא נועלין בהם:    כלומר: אלמא (אפי') [אין] נועלין בהם אפי' בשיש להם ציר וגבוהים [אבל] אם אינן גבוהים לא, וקשיא [בין לאביי] בין לרבא. ופרקינן דלא (ב)תרוייהו בעינן אלא או הא קאמר, כלומר: בזמן שיש להם ציר או גבוהים מן הארץ, ובזמן שיש להם ציר הכא קסבר דרבא מפרש לה שהיה להם, ואביי מתרץ לטעמיה ולישנא דוקא שיש להם עדיין.

כתב הר"ז הלוי ז"ל (בספר המאור): דמתניתין דדלת שבמוקצה וכן הני מתניתא דדלת הנגררת וכו' בזמן שקשורים ותלויים, סתמא דכולהו כר' אליעזר דבעי בפקק החלון (לעיל מד, א) קשור ותלוי, ובפרק כל הכלים (שבת קכו, א) אמר רב ירמיה בר אבא משמיה דעולא מאן תנא נגר הנגרר ר' אליעזר היא, והשתא דקיימא לן כר' יהודה דאפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא ובקשור אעפ"י שאנו תלוי סגיא, נקטינן מינה דלית הלכתא כי הני מתניתא דבעי קשורין ותלויין, ודלא כתנא דמתני' דבעו גבוהים מן הארץ ע"כ.

אבל הרמב"ן נר"ו (בס' מלחמות) אוקימנא כהלכתא, וכתב דאם איתא דמתני' כר' אליעזר מאי קא מקשה אמתניתין דבעי גבוהים מן הארץ, דמתני' ודאי ניחא דהא כר' אליעזר גבוהים בעי וכדתניא לקמן איזה נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה כל שקשור ותלוי ראשו א' מגיע לארץ וההיא ר' אליעזר היא כדאמרינן בשלהי (הזורק) [כל הכלים] (שם) מאן תנא נגר נגרר ר' אליעזר היא, אבל אברייתא הוה להו לאקשויי ולימא כמאן, דאי בקשורין ותלויין וראשן מגיע לארץ קאמר, לא אתא לא כר' אליעזר ולא כר' יהודה ולא כר' יוסי, אי כר' אליעזר גבוהים מן הארץ בעי, ואי ר' יהודה קשור אעפ"י שאינו תלוי שרי, ואי ר' יוסי כיון דהני תורת כלי עליהן ה"ל כנגר שיש בראשו קלוסטרא דשרי. ועוד אביי ורבא דאמרי תרווייהו בשיש להם ציר או (שאין) [שהיה] להם ציר מתחילה קשורים ותלויים אעפ"י שאינן גבוהים כמאן מוקים להו, דהא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בחלון ופתח גמורים [הוא] שיש להם ציר ודלתות. אלא שמע מינה דהני דינא אחריתי אית להו דכיון דכלים גמורים הם [בין לר' יוסי] בין לר' יהודה בדין היה להתירם אעפ"י שאינן קשורין כיון דדלת המוקצה והפרצה הוא (והמבוי) [בנין] שרוצה לסתמן בקביעות הלכך בעינן בהו היכירא, דהיינו שיהא בהם היכר קשירה ותלייה ויהא בפתח [היכר ציר] או שיהיו גבוהים מן הארץ מלא (פתח) [נימא, הא] לאו הכי כיון דלית להו צורת פתח מחזי כבונה. אלו דברי הרב נר"ו, ודבריו נכונים הם.

אלא דקשיא לי קצת דאם איתא היכי סתם תנא דברייתא כולי האי לישנא ושביק עיקרא דמילתא, דהוה ליה לפרושי כדמפרש ותני במתני' וליתני דלת הנגררין שבמוקצה ושבפרצה בזמן שקשורין תלויים נועלין בהם. וי"ל דכללא הוא דקא כייל ותני דכל דקשור ותלוי במקום שיש לו ציר או שגבוה' מן הארץ, נועלים בהם בכל מקום ואפי' בפתח שבמוקצה ואפי' שפרצה ולא (דשייך) דצריך בכל מקום כן.

וכענין זה כתב גם כן הראב"ד ז"ל (ו)לקמן (ע"ב) בנגר הנגרר וז"ל אי קשיא לך כיון דקיימא לן כר' יהודה ורשב"ג דאמרי מוסיף על אהל עראי מותר, (הא) [היכי] אמרינן במתני' לעיל הדלת שבמוקצה והחדקין שבפרצה ושבמחצלת אין נועלין בהם בשבת אלא א"כ גבוהים מן הארץ ואסרינן לה משום בנין, והא תוספת עראי הוא, שהרי הדלת עשוי הוא לפתוח ולסגור. [לא קשיא] התם כיון דדלת של מוקצה ושל פירצה לאו תוספת עראי הוא אלא תוספת קבע שאינו עשוי לפתחו אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו ואם היה פתח וקבוע שם אע"פ שהן נגררין מותרין ע"כ.

הא דמקשה מהא ברייתא דדלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקסבר דדוקא קתני בזמן שיש להם ציר וגבוהים מן הארץ, הוה מצי אידך למימר ליה וליטעמיך תיקשי סיפא ארישא, דקתני נגררת וקתני גבוהה מן הארץ ואי נגררת לאו גבוהים, אלא בעל כרחין לאו דוקא אלא נגררת והוא שיש לה ציר קתני, ואו או קתני. אלא בהרבה מקומות בתלמוד כיוצא בה שיכול לומר וליטעמיך ואינו אומר.

סוכי קוצים וחבילי קוצים שהתקינן בפרצה שבחצר בזמן שקשורים ותלויים נועלים בהם בשבת ואין צ"ל ביום טוב:    פירוש: תלויים שאין ראשם מגיע לארץ אלא גבוה מן הארץ כל שהוא, כיון דלא קתני הנגררין. ופרצה שבחצר דנקטינן כוותה קאמר, ואפי' הויא פרצה שבחצר אי לאו דקשורין ותלויים (מן) [ואין] ראשן מגיע לארץ אין נועלין בהם, דכל פרצה נראה כאלו רוצה לסותמה עד שיהא בו היכר כמו תלייה א"נ היכר ציר, והכא בפרצה שלא היה ציר [לא מהני] קשור אעפ"י שאינו תלוי וכמו שאמרנו למעלה. וקשיא לי מאי שהתקינן דקתני, הא כיון דקשרן ותלאן היכי התקנתן. י"ל דחדא קתני שהתקינן בפרצה שבחצר, ואי זה תיקון שקשרן ותלאן, וה"ק בזמן שהתקינן חשוב שקשרן ותלאן ונועלין בהם. ואכתי קשיא לי דהא ודאי משמע דלא איצטריך מתני' להתיר באלו שקשרן ותלאן דהא פשיטא, דכיון שקשור ותלוי נועלין בו, ולא איצטריך אלא לאשמועינן (אי) דדוקא בזמן שקשורים ותלויין בו נועלין בהם, הא לאו הכי אין נועלין, וכיון שכן לא הוה ליה למיתני כהאי לישנא, אלא כלישנא דמתני' דקתני אין נועלין בהם אלא א"כ גבוהים מן הארץ, והכא נמי ליתני אין נועלין בהם אלא א"כ קשורים ותלויים, א"נ בזמן שקשורים ותלויים נועלים בהם ואם לאו אין נועלין בהם. ועוד דמקתני אין צריך לומר ביום טוב משמע דעיקר היתירא והא פשיטא כדאמרן.

דלת אלמנה הנגררת אין נועלין בה בשבת:    פירשו בתוספות: אעפ"י שיש לה ציר, דאי(כא) שאין לה ולא היה לה מאי שנא דלת אלמנה אפי' דלת גמורה נמי, וכדקתני במתני' דלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה אין נועלין בהם אלא א"כ גבוהים מן הארץ. ותמיה לי מי מגרע גריע טפי מקנקן הנגרר [ומחצלת] הנגררת דקתני בברייתא דיש להם ציר ואעפ"י שהם גבוהים נועלין בהם. והראב"ד ז"ל פירשה בשאין לה ציר. זה קשה וכמו שאמרנו דא"כ מאי שנא דלת אלמנה אפי' כולהו נמי, וצ"ע.

וכן ביעי:    פירש רש"י ז"ל: לסדר בצים על גבי כלי שקורין גרויליש. והקשו עליו בתוספות דא"כ אסור לסמוך את הקדרה בי"ט על כירה או על טרפיד שנותנים ולא נחלק אדם בדבר. אלא דבכי הא לא שייך אהל כיון שאין לו דפנות אלא שעומד על ד' רגלים, ואפי' שיש לו דפנות כל שהוא עשוי ועומד אלא שנותנים על גביו הבצים או הקדרה אין זה דרך בנין, ואין בנין אלא כשעושה הדפנות ופורס עליהם אהל אלא א"כ (היינו) [היכא] דהדפנות דפנות קבועות כדפני הבית. אלא הכא הכי פירושו: כשמביא עצים ומסדר עצים מכאן ומכאן ואח"כ נותנים עליה הבצים. ורש"י נמי פי': או על גבי ב' עצים שמקיפן זה אצל זה. ור"ח ז"ל פי' כגון שנותנים ג' בצים זה אצל זה והרביעי על גביהן והוי (כסכין) [כבנין]. וכתבו בתוספות שמה שאנו מניחים ספר מכאן וספר מכאן וספר על גביהם לא דמו להני, דהואיל ואין צריך לאויר שתחתיהם לא דמי כלל לבנין. ועוד דעל השולחן אין שום אדם בונה ולא מחליף בשאר בנין כי הנך שהם על הקרקע.

ורבנן, אמר ר' מאיר רשות הרבים ומהדרי ליה אינהו כרמלית:    פירוש: לאו דוקא כרמלית, דירושלים כיון [ד]דלתותיה נעולות בלילה דרשות היחיד היא וכחצר המשותפת היא, אלא כיון דלא ערבו ואסור לטלטל מן הבתים למבואות קרי לה כרמלית.


דף קא עמוד בעריכה

ש"מ תלת:    מסיפא דקתני בזמן שהמנעול למעלה מי' טפחים ש"מ דלר' מאיר חוקקין להשלים, מדאיצטריך להניחו מערב שבת במנעול.

ורבנן סברי אין חוקקין להשלים:    וא"ת אם כן לרבנן למה מניחו באסקופה שהיא כרמלית, אפילו ברשות הרבים נמי [דהא] מנעול מקום פטור הוא. י"ל דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דהתם מנטר וברשות הרבים לא מנטר. וא"נ לרבותא נקטיה משום סופה דאם יש בחלון ארבעה על ד' אסור, ואעפ"י שמחליף ברשויות דרבנן שנוטל מכרמלית ופותח במנעול שהוא מקום פטור ומשם מניח בחלון שהוא ר"ה. ואי (לא) נקטי' דמניח ברשות הרבים לא הוה אשמועינן מינה אלא שאסור להחליף [ברשויות דאורייתא].

וש"מ הדר ביה ר' מאיר משערי גנה:    ודוקא מסיפא שמעינן לה, אבל מרישא דסיפא דקתני בזמן שהמנעול למטה מי' טפחים מביא מפתח ומניחו באסקופה למחר פותח ונועל בו ומחזירו לאסקופה, ליכא למימר ולמשמע מינה מידי, דאיכא למימר דהתם בעומד באסקופה עצמה דמטלטלים מאסקופה למנעול דהוי מכרמלית לכרמלית, אבל מסיפא דסיפא דאשמועינן לה על כרחין דאפילו תמצא לומר דמיירי כשעומד באסקופה עצמה, מ"מ כיון דמנעול למעלה מי' ויש בו לחוק ד' וקסבר ר' מאיר חוקקין, הרי זה עומד בכרמלית ומטלטל ברשות היחיד.

וכתב הר"ז הלוי ז"ל: ואע"ג דקתני רישא פתחי גינה בזמן שיש להם בית שער [וכו'] אין להם לא מכאן ולא מכאן אין פותחין לה [לא מכאן ולא] מכאן, דאלמא אסור לעמוד בכרמלית ולפתוח ברשות היחיד, לא קשיא, רישא קודם חזרה וסיפא לאחר חזרה. וגם הראב"ד ז"ל כן כתב (בכתוב שם) דבסיפא הדר ביה. והוא ז"ל כתב שהגנה הזאת כרמלית גמורה היא וכגון שאין לה מחיצות גבוהות עשרה, וגם המנעול למטה מעשרה, גם הבית שער אין לו מחיצה עשרה וכרמלית הוא, הלכך כשיש לו בית שער נכנס מבפנים ועומד בתוכה ופותח הגנה שהוא ככרמלית. [אבל] לעמוד בחוץ לרשות הרבים ומכניס ידו לחור הגנה ופותח לא, משום דהשתא עומד ברשות הרבים מטלטל בכרמלית אסור, וזהו קודם חזרה. ותימא לי טובא היכי מייתי סכינא חריפא ומפסק ברייתא [הא] תנן וכן חנויות פתוחות לרשות הרבים, והשתא אמרינן דרישא וסיפא פליגאן אפי' מאן וכו'. ועוד דאם איתא לא הוה שביק גמרא מכל כיוצא בזו דלא מקשינן רישא לסיפא דהוה ליה לאקשויינהו. [ונראה דלא גרסינן] ולא מכאן אין פותחין לא מכאן ולא מכאן, אלא הכי גרסי להם [לא מכאן ולא מכאן] וכן חנויות הפתוחות לרשות הרבים, דמשמע דחדא קתני ולא פליגאן וכן הוא בפר"ח ז"ל. וכן נראה שהיא שנויה גם בירושלמי.

ומסתברא לי דרישא בשהמנעול למעלה מעשרה וכן פירש רש"י ז"ל (דקתני) [דסתם] מנעולי גנה למעלה מי' הן ורשות היחיד הוא כל שיש בו ד' על ד', בשיש בו כדי לחוק אליבא דר' מאיר. גם הבית שער הזה מחיצה עשרה יש לו ורשות היחיד גמורה הוא, והכי קאמר: בזמן שיש לו בית שער מבפנים פותח ונועל בשער הגנה, שהרי זה מטלטל מרשות היחיד מבפנים, כלומר: נוטל את המפתח תחת האסקופה ופותח (ונוטל) [ונועל] לרשות היחיד, אבל לעמוד בחוץ ולהכניס ידו בפנים לחור ולפתוח לא, דהרי זה עומד בר"ה ומטלטל ברשות היחיד דאסור לר' מאיר. וכן אם יש מבחוץ עומד מבחוץ באותו בית שער ופותח ונועל מבחוץ. והוא הדין שיכול לעמוד מבפנים ונוטל מפתח מבחוץ ונועל, שהרי גנה (או) שיש לו מחיצות עשרה (ורשות היחיד) הרי הוא כרשות היחיד ומטלטל ברשות היחיד. ואעפ"י שעשאוהו חכמים ככרמלית, הא הדר ביה ר' מאיר משערי גנה, וה"ה אם אין לה מחיצות עשרה שהיא כרמלית גמור, אלא משום דקתני רישא פותח ונועל מבפנים ומבפנים דוקא קתני, סיפא נמי פותח ונועל מבחוץ, ולעולם בין מבפנים בין מבחוץ, ולא איצטריך אלא שאין להם בית שער בחוץ שאינו פותח מבחוץ בין שעומד בפנים, שהרי זה נוטל מפתח מתחת האסקופה שהוא רשות הרבים ופותח במנעול שהוא רשות היחיד. ואי נמי ה"ק נוטל את המפתח מבחוץ ופותח, ולאפוקי שלא יוציא מפתח מבחוץ לפנים מפני שמוציא מכרמלית לרשות היחיד. ואע"ג דמילתא פשיטא היא דכל הני לא אצטריכי, אלא משום סיפא דסיפא איצטריך לאשמועינן הני תלת דאמרין, כנ"ל.

עוד אני תמה מדברי הראב"ד ז"ל דכיון שהוא מפרש שהגנה הזאת אין לה מחיצות גבוהות עשרה והמנעול למטה, למה ליה בית שער מבפנים לפתוח מבפנים, והלא הגנה עצמה כרמלית גמורה היא ומכרמלית לכרמלית קא מטלטלי. אבל לפי פירושינו לא קשיא מידי, דאף על גב דקיימא לן כר' יוחנן דאמר מחיצה היא אלא שמחוסר דיורין ורשות היחיד הוא, מכל מקום כיון דעשאוהו חכמים ככרמלית והמנעול למעלה מעשרה וראוי לטלטל בו ד' על ד', אי נמי שיש בו ד' על ד', והוי ליה כמטלטל מכרמלית לרשות היחיד. עוד קשיא לי אשמעתין דקא משמע דכולה ברייתא במנעול שאין בו ד' על ד' אלא שראויין לחוק, אם כן מאי טעמא לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא בסיפא דסיפא, לפלוג בכולהו גבי שערי גנה.


[מכאן חסר בכתב-יד והשלמנו מדברי רבנו המובאים במקומות אחרים].


דף קב עמוד אעריכה

ההוא שריתא דהוה ביה רבי פדת דהוה מדלו לה בי עשרה וכו' אמר תורת כלי עליה:    הקשו המפרשים ז"ל מההיא דאמרינן בסוף במה מדליקין (שבת לה, א) שכוורת בת ג' כורים נחלקו רבה ורב יוסף אם מותר לטלטלה ובת ד' שוין שאסור לטלטלה. ותירצו בתוס' דכוורת אין דרכה לטלטלה וכל שגדולה כל כך אסור לטלטלה בשבת. אבל קורה זו דרכן היה לטלטלה בכל שעה לסגור הדלת. אף בשבת מטלטלין אותה כיון שיש תורת כלי עליה עכ"ל הרשב"א ז"ל. [מ"מ הל' שבת פכ"ה הל' ו].

כילת חתנים מותר לפרקה ולנטותה בשבת וכו' ולא אמרו אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסורה:    וכתב הרשב"א ז"ל: נחתא מפוריא טפח אסורה, דכיון שהכילה פרוסה לצל הויא לה מטה העשויה כעין גג באמצע כילה. אבל מטה דידן אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח לית לן בה [דכיון דפריסת סדינין ע"ג מטה אין בה משום אהל לית לן בה]. וכ"כ מורי נר"ו [מ"מ הל' שבת פכ"ב הל' ל].


דף קב עמוד בעריכה

אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק:    פי' ר"ח לעולם משום אהל, וכשמיהדק הוי ליה כאהל אבל גלימא דלא מיהדק לא הוי כאהל ושרי, וכן עיקר.