ויקיטקסט

חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק ב

< חידושי הרשב"א על הש"ס‏ | עירובין

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד ב עריכה

מתני': עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה:    ואף ע"ג דפרוץ מרובה על העומד, מחיצה דאורייתא היא והזורק לתוכן חייב כדאיתא בגמרא (להלן כ, א), דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי. והא דאמרינן לעיל (טו, ב) ובסוכה (טו, ב) הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא אי נמי לא תפרוץ רובא, דמכל מקום שמעינן מינה דלכולי עלמא מיהא פרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא. איכא למימר דהתם גזירה דרבנן קאמר ודבר תורה אפילו פרוץ מרובה מחיצה היא וכדברי הראב"ד ז"ל. א"נ כל שיש מחיצה בפיאות ואיכא שם ארבע מחיצות, אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות, והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפיאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה עושין), ולעיל בפרק קמא (טו, ב) כתבתי גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בסייעתא דשמיא.

מתני': מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים:    נראה שאין השיעור הזה מתיר אצל הכל, שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור שתי אמות כפרה, ובהדיא תניא בברייתא לקמן (כ, ב) גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים, אלמא אף בגמל נמי בעינן ראשו ורובו בפנים. אלא מתני' שיעורא הוא דיהיב לתורת פסין, כלומר: דאם מקורבין יתר מכאן אין להן תורת פסין כיון שאין פרה ראויה לשתות שם ולפיכך אפילו גדי אסור, אבל כשיעור הזה ראוי לרוב הבהמות ולפיכך תורת פסין עליהן, ומיהו דוקא לכל שיכול להכניס שם ראשו ורובו. אבל בירושלמי (ה"ב) מצאתי שהשיעור הזה מתיר לכל ואפילו לגמל, דגרסינן התם: ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק היא שיעורה, כשיעור הזה אפילו גמל וכולו מבחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכלו מבפנים אסור. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו מה ופליג, כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע"כ. ונראה שהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הכ"ט) סמך על הירושלמי. וצריך ליישב לפי זה הברייתא דקתני גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים.


דף יח עמוד א עריכה

מתני': לא אמרו בית סאתים אלא לגנה ולקרפף בלבד אבל דיר וכו':    פירש רש"י ז"ל: אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שהוקפו לדירה דשרי יתר מבית סאתים, ופסין נמי מוקפין לדירה נינהו שהבהמה עומדת שם. ובתוס' פירשו: דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה, שהרי פעמים שאין בין הבור לפסין רק שתי אמות והיכי הויא הך דירה. ועוד דלא שרינן לעיל (טז, ב) אפילו במחיצה דחבלים דעדיפא אלא כדי צרכן ואפילו לרבנן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי, ואף על פי שהחבלים עדיפי ולא חשבינן לה מוקפת לדירה כיון שאין דרים בה, אלא הכי פרכינן ליה: אי אתה מודה בדיר וסהר אף על פי שהוא אויר שתשמישו לדירה, הלכך אף בפסין יש לך להקל משום קולת הפסין, ואפילו בלא הוקף לדירה כמו שהתרת בה כך על ידי היקף. ואמר להם זו מחיצה ואלו פסין, ומשום דלא הוקפה לדירה לא הייתי מחמיר אם היתה מחיצה גמורה. ומעתה לפי פירושם לא תקשי לן היאך התירו כאן חכמים להרחיק כל שהוא ואפילו כור ואפילו כוריים ואילו במחיצה של חבלים דעדיפא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי, דהכא מקולי פסי ביראות שנו כאן להתיר כמו שהתירו בהיקף דירה בעלמא. ומכל מקום נראה לי דבלאו הכי לא קשיא מההיא ולא מידי, משום דבחבלים לא הוצרכו להתיר כלל, כלומר: לעשות מחיצה כדי שיחנו בה היחיד או השיירא לכשיבואו כאן, אלא כל אחד ואחד לכשיצטרך לחנות ולשבות בבקעה מקיף כפי צרכו. אבל בביראות אי אפשר לכל [אחד] שיבא לחפור לו בור ולעשות פסין רחבין או קצרין למספר אנשים, אלא היתר התירו לכתחילה לעשות פסין כדי שימצאו הבאים מקום למלאות מים ולשתות. ולפיכך התירו כאן להרחיק כל שהוא לדעת רבנן דר' יהודה, מפני שחשו שמא יחנו שם מאה או מאתים ויצטרכו להיקף גדול כור או כוריים. ור' יהודה סבר כיון דמחיצה כזו בעלמא אינה מחיצה די אם נתיר מן הסתם כמדת קרפף דעלמא כיון שלעתים לא יחנו אלא אחד או שנים, ואף על פי שלגבי מחיצת חבלים התירו לגבי שיירא אפילו כור ואפילו כוריים אם צריכין להן, כן נראה לי.

גמרא: לימא מתניתין דלא כר' עקיבא:    הוא הדין דהוה מצי למימר דלא כת"ק דחנניה, אלא משום דלא אתפרש מאן ניהו נקט ר' עקיבא, ומינה דאף היא דלא כת"ק.


דף יח עמוד ב עריכה

הא דכתיב בספרים: "אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב (שופטים יג, יא) ויקם וילך אלקנה אחרי אשתו" - לא גרסינן ליה, דלאו קרא הוא, אלא הכי גרסינן "אלא מעתה הא דכתיב באלישע (מלכים ב ד, ל) ויקם וילך אחריה".


דף יט עמוד ב עריכה

שהן כעשר אמות דברי ר' מאיר:    והא דקתני בדר' מאיר כעשר ולא קתני עשר, איכא למימר משום דבעי למיתני בדר' יהודה כשלש עשרה כארבע עשרה, תנא נמי בדר' מאיר כעשר. ויש ספרים דמקשו בהדיא כעשר אמות עשר הויין, משום דקא בעי למיתני סיפא כשלש עשרה כארבע עשרה תני נמי כעשר.

רב פפא ברייתא לא שמיע ליה:    ואף על גב דמפרש לה רב פפא לעיל כדאמרינן אמר רב פפא יתירות על שלש עשרה ואין מגיעות לארבע עשרה. איכא למימר דלבתר דשמעה הוה. אי נמי לאו רב פפא גופיה הוא דמפרש לה אלא אנן הוא דמיפרשא לן מדברי רב פפא, וכיון דמדידיה מיפרשא לן תלינן בדרב פפא כן תירץ הראב"ד ז"ל.

בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין מהו:    כלומר: כיון דשמעינן ליה לר' מאיר דתנא בהדיא שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין, דלמא פשוטין דוקא קאמר ומשום דכי מפיש ועבד פשוטין הוי חומרא דקא ממעט באוירא דאפילו עשר לא הוי, אבל כי מאריך בדיומדין לעולם אשתאר ביה אוירא עשר, וכל היכא דאפשר למעוטי באוירא טפי עדיף. ואע"ג דזימנין דהוו פשוטין לקולא והארכת דיומדין לחומרא, בבור שמונה עשר דאיכא רווחא בין דיומד לדיומד עשרים ושנים, דכי ממעט אוירא ומעמידו בעשר מאריך בחד מן הדיומדין עשר הוה ליה דיומד אחד עשר, והויא מחיצה גמורה מרובה על הפרוץ והויא עומד ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע (לעיל טו, ב), ואי נמי בבור שבעה עשר לרב פפא דאמר פרוץ כעומד והויא עומד ועל הדרך שאמרנו. מכל מקום אפשר דר' מאיר חייש טפי לבור משמונה ועד שבעה עשר דשכיח טפי. וכיון דתוך השיעור הוו פשוטין להחמיר הכין עדיף, אע"ג דמשיעור זה ואילך הויא הארכת דיומדין לחומרא ועדיף טפי דהויא מחיצה גמורה.

או דילמא בדיומדין מאריך, כלומר: אילו רצה להאריך בדיומדין מאריך, וכל שכן דעדיף משום דזימנין דהויא מחיצה גמורה כדאמרן. ופשוטין דקאמר ר' מאיר לאו דוקא אלא להקל קאמר, כלומר: אילו רצה למעט באוירא על ידי פשוטין עביד ולא מטרחינן ליה להאריך בדיומדין.

אמר ליה תנינא ובלבד שירבה בפסין מאי לאו דמאריך בדיומדין:    ומתניתין ר' מאיר היא דסתם מתניתין ר' מאיר היא. ועוד דקתני מותר להרחיק כל שהוא ועלה קאמר ובלבד שירבה בפסין וההיא ר' מאיר היא, דאילו לר' יהודה אינו מאריך אלא בית סאתים וכדפליג לה בהדיא.

ואסיקנא: דמאריך בדיומדין ללישנא בתרא, ואיהו עדיף מלישנא קמא ומדקתני שירבה בפסין ולא תני שירבה פסין ולא נצטרך לשבושי לישנא דמתני' (ולא תני) [וליתני] שירבה פסין. והלכך אילו רצה להרבות בפשוטין לר' מאיר עושה ואילו רצה להאריך בדיומדין כל שכן דעדיף טפי וכדאמרן.

ומשום הכי הדר ובעא מיניה אביי מרבה לר' יהודה דלא שמענו לו שהזכיר פשוטין, בדיומדין דוקא מאריך או דלמא אפילו בפשוטין סגי ליה כר' מאיר. ואתי למפשטה מדקתני בברייתא זו מחיצה ואלו פסין, דאלמא לא פליג בהא אדר' מאיר ולדידיה נמי אי בעי פשוטין עביד, דאי אמרת בדיומדין דוקא מאריך אף זו מחיצה היא ביתר מבית סאתים דאיירי ביה, ואפילו בבור עשרים וארבעה דבבור עשרים וארבעה הוי בין דיומד לדיומד עשרים וששה ריוח, והלכך כי מוקמת לאויר על שלש עשרה אמה ושליש נמצאת מוסיף באחד מן הדיומדין על השאר דהיינו י"ב אמה ושני שלישים, הוי ליה דיומד שלש עשרה אמה ושני שלישים והוה ליה עומד מרובה על הפרוץ אפילו לרב הונא בריה דרב יהושע. אלא ודאי מדלא קתני זו מחיצה וזו מחיצה וקתני זו מחיצה ואלו פסין, שמעת מינה דאפילו רצה לעשות פסין עושה ולא פליג בהא אדר' מאיר. כנ"ל.

הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר ואלו תורת פסין עליהן ופרצתן בשלש עשרה אמה ושליש:    ואיכא למידק היכי קאמר ר' יהודה זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר, והא קתני בפרק קמא (י, א) הרחב מעשר ימעט ור' יהודה אומר אינו צריך למעט. מסתברא דר' יהודה לא קאמר אלא במקום שיש שתי מחיצות גמורות כמבוי המפולש או שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דכיון דאיכא שתי מחיצות הוה ליה לר' יהודה רשות היחיד גמורה, והלכך מכאן ומכאן דאינו צריך אלא לחי וקורה מדרבנן אפילו ביתר מעשר נמי, ואפילו עד שלש עשרה אמה ושליש סגי ליה בלחי וקורה דומיא דפסי ביראות. אבל הכא דאיכא לשתי המחיצות פרצות, ואתה צריך להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ שאין אנו מתירין אלא פרצה כעין פתח, לעולם אין מתירין בהן פרצה יתירה על עשר, דכל שהיא יתירה על עשר נפקא לה לכולי עלמא מתורת פתח ואין עומד מרובה מתיר כנגד הפרצה.

ותדע לך דאפילו ר' יהודה מודה בדבר זה, מדתנן בפרק קמא (טו, ב) שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהו פרצות [יתירות] על הבנין, כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכן אסור, והא מתני' משמע דדברי הכל [היא], מדלא פליג בה ר' יהודה. ומשמע נמי לכאורה דר' יהודה תני לה מדקתני בסיפא בשיירא דברי ר' יהודה, אלמא כולה מתני' עד הכא ר' יהודה תני לה. ובמתני' דחלון (להלן עו, ב) נמי לא פליג בה ר' יהודה, וקתני נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, יתר מכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. דאלמא לכ"ע פרצה יתירה על עשר אינה נידונית משום פתח ואין עומד מרובה מבטלה. ומתני' דשלש מדות במחיצה נמי ראייתי, לעיל בפרק קמא (טז, א) דקתני ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר. משמע דכולי עלמא היא דלא מפקינן כל הני מדר' יהודה, אלא מסתברא כדאמרן.

ולענין בעיין, כיון דפשיט ליה רבה לאביי דעביד אפילו פשוטין מדקתני זו מחיצה ואלו פסין, מסתברא דהכין הלכתא. דאע"ג דפריק אביי דאלו תורת פסין עליהן קאמר דחייה בעלמא היא וקיי"ל כרבה. ועוד דלרבה קיימי בהא ר' מאיר ור' יהודה בחדא שיטתא ולאביי פליגי אפילו בהא, וכיון שכן כל היכא דאפשר למימר דלא פליגי טפי עדיף. ובירושלמי (כאן ה"ב) גרסינן בהדיא, על דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין על דעתיה דר' יהודה דיומדין אבל פשוטין לא.

ואם תאמר כי עביד פשוטין מאי אהני, לימא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. נראה לי דמקולי פסי ביראות שנו כאן, וכי היכי דשרו בהו פרוץ מרובה על העומד והעמידוהו אדאורייתא לגבי הא נמי הלכו בדאורייתא. ואויר דמבטל לאו דאורייתא, דהא לענין כלאים תניא (לעיל טז, א) כל שהיא ארבעה ומארבעה ועד עשר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד העומד מותר, ומפרש רב פפא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא, ומי לא עסקינן אפילו בשהפס באמצע שיש ריוח מכאן ומכאן, אלמא אף על פי דאויר דמהאי גיסא ודהאי גיסא רבה על העומד לא מבטל ליה לעומד לענין כלאים. הלכך לענין שבת דמבטל ליה לחומרא הוא שהלכו לענין שבת החמורה ומדבריהם, והלכך לגבי פסי ביראות העמידו אותו על דין תורה והתירו. וי"ל דדוקא פשוטין רחבין ארבעה שהן חשובין כענין שאמרו לגבי כלאים, ואי נמי אפילו רחבין שלשה כדעת רבא (לעיל טז, ב) דאוקי מתני' דשלש מדות רישא וסיפא כרשב"ג, ולומר דלרבנן כל שלשה חשובין למישרא כנגדן, כיון שהן חשובין דנפקי מתורת לבוד כדאיתא לעיל גבי ההיא דשלש מדות במחיצה, אבל פחות מכן אפילו לגבי פסי ביראות לא חשיבי ואוירא דהכא ודהכא מבטל להו. ומיהו אין נראה כן מתוך משנתינו, דכיון שנתנה משנתינו שיעור לדיומדין ולא נתנה שיעור לפשוטין, משמע דפשוטין כל שהן בין רחבין בין שאינן רחבין, וזה נראה עיקר. וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור, ומשמע אין להם שיעור כלל אלא אפילו כל שהוא.

מר סבר חד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן ומר סבר תרי רואין נמי אמרינן:    פירש רש"י ז"ל: ותל כאבן עגולה. והראב"ד ז"ל פירש: שהיא כאבן מרובעת. ונראין דבריו, דלפי דברי רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר תניתוה דמשמע לדברי הכל היא אלא הוה ליה למימר פלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא.

ירושלמי (ה"א): היתה אבן אחת גדולה רואין שאם תחלק ויש בה ששה לכאן וששה לכאן נדונית משום דיומד, אית תניי תני שאם תיחקק הוי בעיין מימר מאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים מאן דמר שאם תחלק מודד מבחוץ, אמר ר' יוסי ולא עוד בקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה, הוי לא שנייה בין כמאן דמר שאם תחלק בין כמאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים, מאן דמר שאם תיחקק בעגולה ומאן דמר שאם תחלק במרובעת, תדע לך שהוא דכן תניה מתיב לחבריא אין בין דברי לדבריך אלא שאתה אומר בעגולה ואני אומר במרובעת ע"כ.


דף כ עמוד א עריכה

ואפילו ערבו:    פירש רש"י ז"ל: אפילו ערבו דרך הפתח שבחצר דהשתא הויין חדא ולא אסרין אהדדי, גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין לערב שתי החצירות יחד, שהרואה אותם מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע שיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא מן החצירות אלא א"כ נשתתפו, ה"נ נתנו עירובן בין הפסין כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצרות כי ליכא פתחא ביניהן ויהבו עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין, וההוא ודאי לא מהני, דכי תיקון רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תיקון וזה מפולש לארבעה צדדין. ופירוש דהדרן ערבן, שנפרצה מחיצה שביניהן פרצה גדולה בסופה שגלוי וניכר לכל שרשות אחת היא. ואינו מחוור בעיני, חדא דלשון דהדרן ערבן אינו מתיישב היטב לפי פירושו. ועוד דאי גזירה שמא יאמרו נשתתפו בין הפסין כדין שתי חצירות המשתתפות במבוי להתיר להם את המבוי, א"כ אפילו כי הדרן ונפרצה פרצה גדולה ביניהן מאי הוי, אכתי ניחוש שמא יאמרו במבוי דעלמא דהא בעינן עירוב ובעינן שיתוף דקיי"ל כר' מאיר (לקמן ע, ב).

והראב"ד ז"ל פירש: גזירה שמא יאמרו שערבו את החצירות דרך הפתחים הפתוחים ואתי למשרי מבוי שפרצתו מרובה על העומד, דהא הוי ליה כמבוי לחצירות. ופירוש דהדרן ועירבן דרך פתח שביניהן דהו"ל כחצר אחת, אבל אם אין פתח ביניהן אינן יכולות לערב דרך הפסין משום גזירת מבוי שהפרוץ שלו מרובה על העומד. גם בזה קשיא לי קצת דהוה ליה למימר גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל במבוי שפרצתו מרובה על העומד. ומכל מקום מצאתי כפירושו בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: סברין מימר בשלא עירבו הא אם עירבו מותר. ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב הונא אפילו אם עירבו אסורות שאין עירוב עושה אותן אחת. רב הונא כדעתיה דאיתפלגון מבוי שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל רב (אחא) [חונא] בשם רב אמר אם עירב דרך הפתחין העכו"ם אוסר עליהן. ע"כ בירושלמי.

כלום נעשית מחיצה אלא משום מים, אין שם מים מחיצה אין כאן:    והוי ליה כמבוי שנטלו קורותיו ולחייו דליתנייהו למחיצות. ומהא נמי שמעינן דרב הונא דאמר לעיל (יז, א) אנא דאמרי אפילו כר' יוסי התם ליתנייהו למחיצות, לאו דיחוייא היא אלא דוקא, דהא רבה על רב הונא סמיך בההיא וכדאמרינן בהדיא ובעי מיניה מרבה ואמר ליה שבת הואיל והותרה הותרה. ורבה הוא דאמר הכא אין כאן מים אין כאן מחיצה. כנ"ל.

קמ"ל כאן וסבירא ליה:    פירוש: כאן וסבירא ליה לר' אלעזר, אבל ר' יוחנן ודאי לא ס"ל דהא אמר (לעיל ו, ב) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אלמא כאן ולא סבירא ליה. והכין אמרינן עלה דההיא לקמן (כב, א).

חדא מכלל חבירתה איתמר:    כלומר: ההיא דהזורק לבין פסי ביראות אמר ומכלל זו איתמר ההיא דכאן הודיעוך כחן של מחיצות.


דף כ עמוד ב עריכה

גמרא: ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה:    וא"ת ומאי ראיה דלמא דלא נקיט לה וכדדחינן לה נמי. י"ל דלשון ובלבד קשיתיה, דמשמע דלא סגי לעולם בלאו הכי, ואם איתא הא אפשר בפחות מיכן בדנקיט לה. אי נמי יש לומר דאברייתא סמיך, דקתני לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, דמינה הוה שמיע ליה דכל היכא דלא נקיט לה לעולם אסור וכדמקשי ואזיל מינה לבסוף.

וכי לא נקיט לה מי שרי והתניא וכו':    איכא למידק דמעיקרא משמע דהוה מילתא פשיטא דבנקיט מנא ולא נקיט לה כי ראשה ורובה בפנים מיהא שרי, דאמר כי נקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה, דמשמע דפשיטא דבעינן ראשה ורובה ובהכי סגי, והכא אקשינן דכי לא נקיט לה לעולם אסור. ותירצו בתוס' (ד"ה וכי) דלעיל לאו בדוקא קאמר, אלא הכי קאמר אפילו אם תימצי לומר בדלא נקיט לה לא תיבעי לך דלכשתמצא לומר דשרי על כרחין לא משכחת לה אלא בשראשה ורובה מבפנים והיינו מתני'. ולי נראה שאין אנו צריכין לכך אלא מעיקרא ודאי על דרך האמת אמר כן ומסקנא נמי הכין, דברייתא דקא קשיא ליה הא אוקמה אביי באבוס שראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ אלא שהמקשה היה טועה בה. ובדין היה דמיד שאמר השואל כי לא נקיט לה לא תיבעי לך דבעינן ראשה ורובה בפנים שיקשה לו וכי לא נקיט לה אפילו בראשה ורובה מי שרי, אלא שדרך התלמוד כן לברר תחילה ולהשיב על עיקר השאלה, ומתוך מה שהשיב לו על עיקר השאלה נתברר גם מה שאמרו דהיכא דלא נקט לה בראשה ורובה סגי, כן נראה לי.

כי תיבעי לך היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה לא דנקיט מנא ונקיט לה ה"נ מסתברא דתניא וכו':    קשיא אלמא שואל זה היה יודע ברייתא זו, וא"כ מעיקרא מאי קא מיבעי ליה. וניחא לי דהאי הכי נמי מסתברא לישנא דגמרא היא ולא תשלום דברי השואל שהשיב לא דנקיט מנא ונקיט לה, אלא הוא דחה בדרך דלמא וגמרא אומר דהכי מסתברא כדדחיא איהו. כן נראה לי.

הכא באבוס עומד ברשות הרבים עסקינן גבוה עשרה ורחב ארבעה וראשו אחד עומד לבין הפסין:    מה שפירש רש"י ז"ל שהבהמה עומדת בבית וחלונות פתוחין לה לרשות הרבים ואבוס מתוקן לפניה ברה"ר, לאו דוקא עומדת בבית אלא שעומדת כולה חוץ לפסים, ואורחא דמלתא נקיט לה רבנו ז"ל.

גבוה עשרה ורחבה ארבעה:    כתב הראב"ד ז"ל: נ"ל דרחב ארבעה לאו דוקא אלא הכי קאמר, אי רחב ארבעה צריך שיהא גבוה עשרה, אבל אי לא רחב ארבעה מה שבחוץ מקום פטור הוא, ואע"פ שאינו גבוה עשרה מותר לשפוך לתוכו.

גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים:    אובסין לאו דוקא דהא קתני התם בשבת (קנה, ב) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו, אלא הכא לא דק בלישניה ומלעיטין קאמר. וכן כתבתי שם (ד"ה אין) בס"ד בשם רבנו שמואל ז"ל.

והא אבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמי וקא בעינן ראשו ורובו בפנים:    ותפשוט בעיין קמא. ואע"ג דאסיקנא בבעיא אחרינא, כן דרך התלמוד במקצת מקומות. ויש לנו כיוצא בה אחרת בפרק קמא דיבמות (יא, ב) גבי המחזיר גרושתו וצרתה מה היא.


דף כא עמוד א עריכה

בעינן מידי דחזי לאדם:    איכא למידק והא אמרינן (לעיל כ, ב) לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים, אם כן מאי איכפת לן במידי דחזי לאדם. ומסתברא לי דאי לאו דחזי לאדם לא הוו מתקני דלא חשו לבהמה טפי מלאדם, אלא דמשום דרוב ביראות אינן רחבין כל כך שלא יוכל האדם לטפס ולירד לפיכך לא הוצרכו לתקן עיקר התקנה בשביל אדם, שכל שאינו צריך לקולת הפסין אין מתירין לו, אבל בהמה שאי אפשר לה לעולם לטפס ולירד חשו לה משום הפסד בעלים. ונפקא מינה שאם היתה עיקר תקנה מחמת עולי רגלים ממש לעולם היה מותר לדלות ולשתות ואפילו בשאפשר לו לטפס ולירד, אבל השתא כל שיכול לטפס ולירד לא, הא בשאינו יכול לטפס אפילו אין שם בהמה כלל דולה לעצמה ושותה, וכדאמרינן ואם היו רחבין אפילו לאדם נמי. ואפילו בשאינן רחבין כל זמן שדלה לבהמה שותה ואינו נמנע.

וכן נראה לי שאפילו אין שם בהמת עולי רגלים ויש שם שאר בהמות שאינן של עולי רגלים מותר לדלות להן ולהשקות, כיון שאי אפשר להן בלאו הכי, וכדי שלא יאמרו (לאו) [לזו] רשות היחיד (ולאו) [ולזו] רשות הרבים או כרמלית, וכיון שהותרו [הותרו] לכל מי שאינו יכול לטפס ולירד. ולא הותרו אלא לבהמת עולי רגלים דקתני, לא הותרו מתחילה קאמר, כלומר: לא נתקנה התקנה אלא מפני עולי רגלים, ונפקא מינה דשלא בזמן עולי רגלים ובמקום דלא שכיחי עולים לדבר מצוה כחוצה לארץ דלא שכיחי מתיבתא לא נתיר להם פסי ביראות, אבל במקום דשכיחי כיון דהותר הותר. והיינו דקתני לא הותרו ולא קתני אין פסי ביראות מותרין, כך נראה לי. והא דאמרינן לעיל (כ, א) חצר שנכנס ראשה לבין הפסין מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין, בין לצורך בהמה כגון דלי או כלי לשתות בו לצורך אדם בשרחבין קאמר.

לא ימלא אדם כלי ויתן לפני בהמתו אבל שופך לפניה והיא שותה מאיליה:    מפני שהבהמה חוץ לפסין כמו שהעמידה אביי קתני אבל שופך, לפי שאי אפשר ליתן בחוץ הכלי לפניה מחמת אותה גזירה דאבוס. אבל אם היתה הבהמה בפנים ואפילו אין ראשה ורובה בפנים, נותן הוא אפילו כלי מלא בפניה ואין צריך לשפוך לפניה.

מתוותא:    פירש ר"ח: כפרים. וכתבו בתוס' (ד"ה אחוי) דמכאן נלמוד לענין הגט שאפילו כפר קטן אם כתבו בו במתא פלונית כשר, דהכל נקרא מתא בין עיר קטנה בין עיר גדולה. ונראין הדברים דמתא היינו מקום וכדאמרינן (שבת קמה, ב) במתא שמאי דלא במתא תותבאי.


דף כב עמוד א עריכה

בור ופסין קאמר, דאדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן דלמא אתי לטלטולי יתר מבית סאתים בקרפף דעלמא:    ומכאן נראה לי דבור אינו ממעט בקרפף יתר מבית סאתים דעלמא, דאם איתא מה גזירה איתא הא בקרפף דעלמא שבור ממעט בו דינא נמי הכי. וא"ת הא בהא תליא, דכשתמצא לומר אדם נותן עיניו במחיצתו אף בקרפף דעלמא אין הבור ממעט בו. ולכשתמצא לומר אדם נותן עיניו בבור ואף אתה אומר בקרפף דעלמא דבור ממעט בו ולפיכך כיון דאסיקנא דאדם נותן עיניו בבורו ובור בלא פסין קאמר, אף בקרפף דעלמא בור ממעט. לא היא, דאם כן לר' יהודה נתיר פסין בלא בור עד בית סאתים כקרפף דעלמא, ובודאי ר' יהודה אינו מתיר פסין בלא בור אלא כמלא ראשה ורובה של פרה וכר' שמעון בן אלעזר. דאי לא תימא הכי כי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר לימא איכא בינייהו בית סאתים פסין בלא בור, דלר' יהודה שרי אפילו בית סאתים בלא בור ולר' שמעון אין מותר להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה, אלא ודאי כדאמרן. ומפורש הוא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דגרסינן התם: על דעתיה דר' יהודה באר מהו שתעלה ממדת סאתים, ושמעינן מן הדא ר' שמעון בן אלעזר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מדת מלא ראשה ורובה של פרה, הדא אמרה שהבאר עולה ממדת סאתים ע"כ בירושלמי.

ואם תאמר בדין היה שיאמרו להרחיק אפילו בית סאתים פסין בלא בור, אלא מפני שהפסין אינן מחיצות גמורות לא התירו בהן אלא כבית סאתים וכדי ראשה ורובה של פרה, אבל בקרפף דעלמא דמחיצותיו גמורות לא התירו בהם אלא בבית סאתים בלא בור. זו אינה תורה שהרי לרבנן נקל בהן יותר מקרפף דעלמא, ור' יהודה החמיר ועשה אותן כקרפף דעלמא אבל להחמיר בהן יותר מבית סאתים דעלמא לא שמענו, ודי לר' יהודה לחלוק על דברי חכמים ולעשותן כקרפף דעלמא, כך נראה לי.

ר' שמעון בן אלעזר אומר בית סאתים על בית סאתים מותר:    פירוש: בית סאתים מרובעים, וכן פירש רש"י (בד"ה אריך וקטין). והראב"ד ז"ל פירש: בית סאתים ממש על בית סאתים שהן ארבע סאין. ואף על פי שבקרפף דעלמא לא התירו אלא סאתים כחצר המשכן הכא שרו אפילו ארבעה סאין. ואינו מחוור בעיני כלל דאם כן היכי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר, והא טובא איכא בינייהו. ואם תאמר דהיינו דקא משני ליה אריך וקטין איכא בינייהו, כלומר: לר' שמעון אפילו אריך בית סאתים על בית סאתים ולר' יהודה בית סאתים בלבד. הא ליתא, חדא דלא הוה ליה למימר אריך וקטין אלא הוה ליה למימר בהדיא טובא איכא בינייהו, דלר' שמעון אפילו ארבעת כורין ולר' יהודה לא התירו אלא בית סאתים בלבד. ובכל מקום לא אמרו אריך וקטין להרחיק את השיעור, אלא להתיר צורת הסאתים אף ע"פ שאינן מרובעות וכדאיתא לקמן (כג, ב). ועוד דמאי אריך וקטין דקאמר, שאם היא בית סאתים אבית סאתים ארוך הוא בכל צדדיו וקטין ליכא. ועוד דבגמרא דבני מערבא (שם ה"ג) מייתי לה להא ברייתא דר' שמעון בן אלעזר ולא תניא בה בית סאתים אבית סאתים אלא בית סאתים בלבד. והכי גרסינן התם: ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה ע"כ. אלמא בית סאתים אבית סאתים דקאמר ר' שמעון היינו בית סאתים בלבד, כן נראה לי.

אלא כאן ולא סבירא ליה:    כלומר: ולא סבירא ליה לר' יוחנן, אבל לר' אלעזר ודאי ס"ל וכדאמרינן לעיל בריש פרקין (כ, א).

קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן:    תמיהא לי דרבנן אדרבנן היכי קשיא דלמא ההיא דאין מערבין מדרבנן, והכא גבי פסין העמידוה אדאורייתא משום קולת פסי ביראות וכמו שהקילו בהן לענין פרוץ מרובה על העומד. וי"ל דמדקאמר אין מערבין רשות הרבים בכך ולא קאמר וחכמים אוסרים, משמע דאין מערבין כלל דעירוב כזה אינו עירוב ואפילו מדאורייתא.

דרבנן אדרבנן לא קשיא התם ליכא שם ארבע מחיצות הכא איכא שם ארבע מחיצות:    קשיא לי התם נמי כשעושה לחי מכאן ולחי מכאן הא איכא שם ד' מחיצות דהא קיימא לן (יב, ב) לחי משום מחיצה, דהיינו טעמא נמי דקיימא לן כאביי (טו, א) בלחי העומד מאיליו. ולמ"ד לחי משום מחיצה אפילו משום מחיצה דאורייתא קאמר, וכדאמרינן בפרק קמא (יב, ב) א"ר יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור, קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. אפילו דאורייתא קאמר. וי"ל דלרבנן נמי בעינן שם ד' מחיצות חשובות קצת בפסי ביראות מיהא, אבל לחי מחיצה גרועה היא טובא ובקיעת הרבים מבטלתה. ואי נמי י"ל דדלמא רבנן דאין מערבין סבירא להו לחי משום היכר, ואע"ג דקיי"ל כוותייהו דאין מערבין רשות הרבים בכך, לא מטעמייהו אלא מדר' יוחנן דירושלים דבקיעת הרבים מבטלת אפילו מחיצות גמורות, כך נראה לי.

הכא איכא שם ארבע מחיצות:    וא"ת אי הכי ר' יוחנן דאמר כמאן, דהא בירושלים שתי מחיצות מעלייתא איכא ושם ד' מחיצות איכא דהא איכא פתחים בראשי הפלושין, אם כן רשות היחיד גמורה היא ואין בקיעת הרבים מבטלת מחיצות כאלו בין לר' יהודה בין לרבנן. יש מי שתי' דר' יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה לגמרי, דירושלים נמי ליכא שתי מחיצות מעלייתא, דמפולשין היו שתי וערב ורבים בוקעין בהן שתי וערב כפסי ביראות. ואינו מחוור דא"כ כנגד העומד מיהא יהא פטור דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא, אלא שיש לי לתרץ בזו דשמא ר' יוחנן לא חייב אלא בזורק כנגד הפרוץ ואע"פ שאין זה מתחוור. ועוד דבפרק קמא (ו, א) תניא כיצד מערבין רשות הרבים עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן חנניה אומר בית שמאי אומרים עושה דלת מכאן וכו' ובית הלל אומרים עושין דלת מכאן וקורה מכאן, ואקשינן עלה ורה"ר מי מיערבא והתניא יתר על כן א"ר יהודה וכו'. [אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך, וכי תימא בכך היא דלא מערבא הא בדלתות מערבא והאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו']. ואם איתא מאי קושיא דמנא ליה דברייתא דכיצד מערבין רה"ר מיירי ברשות המפולש שתי וערב כשוקי ירושלים דתקשי לן ההיא דר' יוחנן. ויש מתרצין דר' יוחנן סבר לה כר' יהודה בחדא וכרבנן בחדא, סבר לה כר' יהודה בחדא דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות עד דאיכא שיעור מחיצות דאורייתא מחיצות חשובות. וסבירא ליה במחיצות כרבנן דשלש מחיצות דאורייתא ולא שתים, והלכך אפילו ירושלם כיון שהיו דרכיה מפולשות אף על פי שהיו לה דלתות בקיעות רבים מבטלתן אלמלא שננעלות בלילה ומעכבין את רגל הרבים מלעבור.

וקיי"ל כר' יוחנן, ואע"ג דר' אלעזר תלמידו חלק עליו ואמר כאן הודיעוך וסבירא ליה אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמדקמקשה מהא דר' יוחנן להדיא לעיל בפרק קמא (ו, ב) על ההיא ברייתא דכיצד מערבין רה"ר שמע מינה דהכין הלכתא. ומיהו הא דאמר ר' יוחנן דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות, הני מילי מחיצות העשויות ברשות הרבים ויש ביניהן רחב שש עשרה אמה ושפתחיו מכוונים זה כנגד זה שדומה לדגלי מדבר, דכיון דבקעי בהו רבים אתיא בקיעת הרבים ומבטלת כח המחיצות והרי הוא רה"ר כמות שהיתה והיינו טעמא דירושלם אבל מבואות המפולשין אפילו לרשות הרבים ואע"פ (שזה) שהשערין מכוונין זה כנגד זה אין הילוך הרבים מעכבת ובצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה, וכדאוקימנא (שם) ההיא דכיצד מערבין רה"ר דמבואות המפולשין לרה"ר קאמר, ומשום ההיא דר' יוחנן אוקימנא לה בהכין, אלמא אפילו לר' יוחנן סגי ליה בהכי ולא בעינן דלתות ננעלות. וכל שכן אם לא היו שערים מכוונין זה כנגד זה שאינן דומין לדגלי מדבר, והיינו מבוי עקום (לעיל ו, א) דאוקי רב חנן בר רבא בדבקעי ביה רבים, ואפילו הכי סגי ליה אפילו לרב בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וכל שכן לשמואל דלא בעי אפילו צורת פתח, וקיימא לן כרב, דאלמא בכי הא לא מבטלא ליה בקיעת הרבים.


דף כב עמוד ב עריכה

אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מחד גיסא וכו' אי הכי כולי עלמא נמי:    ואם תאמר למאי דסלקא דעתין השתא הוה ליה לאקשויי מדר' יוחנן גופיה דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים. יש לומר אי מההיא הוה אמינא דדלמא ר' יוחנן כרבנן אמרה להא דארץ ישראל. ואי נמי תרי אמוראי אליבא דר' יוחנן.

אי הכי כולי עלמא נמי דקא מקיף ליה ים אוקינוס:    מהא שמעינן דמקום המוקף גדר עשרה יש לו שיעור עד היכן קרוי רשות היחיד. ויש לעיין דהא א"ר יוחנן בפרק הדר (סז, א) קרפף יתר מבית סאתים אפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. וא"כ עד כמה יהא שידון משום רה"י. והדבר צריך תלמוד.

מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהם משום רשות הרבים לפי שאינן כדגלי מדבר:    קשיא לי מדקאמר שבא"י ודאי שבא"י דוקא קאמר, והיינו שבילי בית גלגול דקאמרינן בשלהי שמעתין הא בחוצה לארץ חייבין עליהן דאלמא רה"ר היא, והדר קאמר לפי שאינן כדגלי מדבר, וכיון שכן אפילו בחוצה לארץ נמי, דרשות הרבים מדגלי מדבר גמרין לה כדאיתא בפרק הזורק (שבת צא, א) וכל שאינו דומה לדגלי מדבר אינו נידון משום רה"ר. עוד ראיתי לראב"ד ז"ל שהקשה מהא דאמרינן בשבת פרק הזורק (ק, א) א"ר יהודה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גבו חייב. פירוש דרשות היחיד הוא, תניא נמי הכי מבוי ששוה לתוכו ועשה לו מדרון לרה"ר וכו' עד ר' [חנינא] בן גמליאל אומר תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה וזרק ונח על גביו חייב. שמע מינה דהיכא דלא ניחא תשמישתיה נדון משום רה"י. ותירץ הוא ז"ל דאיכא לאוקומה לההיא בשאין הרבים בוקעין בו. ועם תירוצו זה אפשר לי לתרץ גם כן דהא דקאמר הכא לפי שאינן דומין לדגלי מדבר הכי קאמר: מעלות ומורדות אלו מצד שהן מתלקטין עשרה מתוך ארבע אי לאו דרבים בוקעין בהן היה רה"י לפי שאינן דומין לדגלי מדבר, אבל בקיעת הרבים משוי להו רה"ר. ולפיכך בחוצה לארץ חייבין עליהן משום רה"ר לדעת ר' יוחנן, אבל בארץ ישראל הואיל ומצד עצמן אינן דומין לדגלי מדבר לא מסרן יהושע לרבים ומסרן ליחידים.

אלא שעדיין צריך לי עיון דמה שאינו דומה לדגלי מדבר היאך בקיעת הרבים משוי ליה כדגלי מדבר, אם כן אפילו גשרים המפולשין שאמרו (לקמן צה, א) שאינן רשות הרבים לפי שאינן דומין לדגלי מדבר מפני שהם מקורין (שבת צח, א), יהו נידונין משום רה"ר הואיל ובקעי בהו רבים.

בעא מיניה רחבה מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה:    וא"ת לפשוט ליה מדר' יוחנן דאמר מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן, ומשמע הא שבחוצה לארץ חייבין עליהן משום רשות הרבים. תירצו בתוס' (ד"ה תל) דלא שמיע ליה לרבה הא דר' יוחנן.

איתביה חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת וכו':    איכא למידק ומאי קושיא דבכי הא אפילו ר' יהודה מודה דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא וארבע נמי איכא, ואילו לר' יהודה כל היכא דאיכא שתי מחיצות גמורות לא מבטלא להו בקיעת הרבים וכדאמרינן לעיל. ויש שמתרצין דקס"ד השתא דחצר זו נכנסין לה שתי וערב כפסי ביראות ואין מחיצותיה חשובות, דאי לא צריכא למימר דרה"י היא לשבת. ותירץ ליה (ד)למאי דקס"ד רבנן היא, ורה"ר לטומאה איצטריכא ליה. ומיהו לדידן לא ס"ל הכי אלא בחצר שיש לה שתי מחיצות גמורות היא ואפילו ר' יהודה היא, וקא משמע לן דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל וכדאמרינן לעיל (ז, ב) בשמעתתא דמבוי שכולה לרחבה. והלכך ההיא מתניתין דחצר הלכתא היא. ועוד דהא ודאי לר' יוחנן אפילו דבקיעת רבים מבטלת מחיצות הני מילי בקיעת רשות הרבים, אבל בקיעת הרבים בחצר היחיד, אי נמי במבואות המפולשין לא וכדאמרינן לעיל (כא, ב ד"ה הכא).

והא דמותיב נמי ממבואות המפולשין לבורות שיחין ומערות מצד זה מותיב מהא נמי דקא סלקא דעתין מפולשין שתי וערב, דאי לא לא צריכא למימר דרשות היחיד לשבת הן.

והראב"ד ז"ל הקשה כיון דשאני לך בין בקעי רבים [ברה"י] לרה"ר ממש [מאי האי] דאקשי ליה רחבה לרבה מחצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו, אמאי לא שאני ליה הכי [דרה"י נינהו]. הא ודאי לאו קושיא היא דכיון דאמר רבה דאפילו במעלות בית מרון אמר ר' יהודה דמבטלי רבים מחיצתא, ההיא ר"ה כבקיעת רבים דמי משום דלא ניחא תשמישתיה, ע"כ.

עוד כתב הרב ז"ל: י"ל דרחבה המקשה הכי מוקי למילתיה דר' יהודה בתרי תנאי אליבא דר' יהודה ולא מפליג בין מחיצות מעליתא למחיצות דלאו מעליתא, אלא תנא דפסין סבר דאפילו ד' מחיצות אתו רבים ומבטלי להו וכי איבעיא ליה לרחבה לתנא דפסין איבעיא ליה, ורבה נמי למאי דס"ל לרחבה קא מתרץ ליה ע"כ. וזה נראה יותר נכון וכל השמועה מיושרת על הדרך הזה.

רשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה:    ולא הוה מצי לתרוצי דקמ"ל דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל דרשות היחיד לגמרי משמע, דהא בפרקין קמא בשמעתתא דמבוי שכלה לרחבה (ח, א) אקשינן מינה עליה דרב דאמר מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור ואמרינן משנתינו היא זו חצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת, ופרקינן (שם ע"ב) אי מהתם הוה אמינא הני מילי לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל, דאלמא [הא] דקתני רשות היחיד לשבת לא משמע רשות היחיד גמורה אפי' לטלטל.

שבילי בית גלגול קאמרת וכו':    וא"ת אמאי לא שני ליה בהא נמי דרשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה. י"ל דכל היכא דאשכח תירוצא חדתא קמתרץ ואזיל. ועוד דקושטא דמלתא קאמר ליה. אבל בתוספות תירצו דמדנקט שבילי בית גלגול משמע ליה דע"כ לאו רבנן היא, דא"כ מאי שנא שבילי בית גלגול שבא"י אפילו שבכל מקום, אלא לאו אפילו ר' יהודה מודה בה ושבילי בית גלגול שאני דיהושע אוהב ישראל היה.


דף כג עמוד א עריכה

מתני': ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר:    פירש רש"י ז"ל: דהוקף לדירה ואפ"ה בית סאתים הוא דשרי טפי לא. וסמוכה לעיר דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכהוקף לדירה דמי. ותמיהא לי חדא דאי הוקף לדירה בעי בגנה היקף דירה לא מעלה ולא מוריד, דאפילו קרפף שהוקף לדירה אם נזרע רובו זרעים מבטלין כח הדירה כדאיתא בגמרא. ועוד דאם כן בתרתי פליג אדר' עקיבא ור' יהודה דכולהו שרו אפילו כור ואפילו כוריים ואפילו בשהוקף לדירה, וכדתניא לעיל (יט, ב) אמרו לו לר' יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר שאפילו בת חמשת כורין ואפילו בת עשרת כורין שמותר אמר להן זו מחיצה ואלו פסין. אלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דהיכא דהוקף לדירה אפילו בית עשרת כורין, ואם כן בהדיא הוה להו לאפלוגי עליה דר' יהודה בן בבא ביתר מבית סאתים בשהוקף לדירה כדאיפליגו עליה בבית סאתים שאינו צריך היקף לדירה.

ומסתברא לי דשומירה לאו בית דירה היא והיקף אדעתא דשומירה לא הוי כהוקף לדירה, דשומירה תשמישה לאויר הוא וגריעא מבורגנין שבשדות, ואפילו הם בעצמן לא שרו אלא בבית סאתים אבל יתר מכן לא, וכדאמרינן לעיל (כב, א) כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור וכל שכן שאין מתירין קרפף יתר מבית סאתים מחמתן. ובית דירה נמי דתניא הכא לא שתהא בית דירה בתוכה קודם היקף [הקרפף אלא לאחר שהוקף דהוה ליה כהוקף ולבסוף פתח, אי נמי בגינה בין קודם היקף] בין לאחר היקף דאין היקף דירה מעלה ולא מוריד בגינה וכדאמרן. אלא שר' יהודה בן בבא סבור דשלשה דינין יש בדין קרפף, דהיכא דליכא אפילו שומירה ושאינו סמוך לעיר אפילו בית סאתים או אפילו פחות מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות בלבד, עשה עד בית סאתים כמו שאנו עושין ביתר מבית סאתים. ואם יש שם שומירה או בית דירה הרי זה קצת כהוקף לדירה, מפני שמתוך כך נראה שתשמישו בקרפף תדיר. וכן הדין בסמוך לעיר וכן הטעם, ואפ"ה עד בית סאתים דוקא אבל יתר מבית סאתים לא. ואם הוקף לדירה ממש כדיר וסהר וחצר אפילו בית חמשת כורין ואפילו בית עשרת כורין, ובזה לא נחלק אחד מהן.

כך היא הגירסא ברוב הספרים: ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אלא א' מכל אלו:    וכן מצאתי בספרים הישנים ובספרי הגאונים ז"ל. ותמיהא מלתא דלר' עקיבא אין צריך אחד מכל אלו, שאילו כן ר' עקיבא היינו ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה, ואמרינן בגמרא (בעמ' ב) אי אמר הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שתהא בית שומירה או בית דירה קא משמע לן הלכה כר' עקיבא, אלמא לר' עקיבא לא בעינן לא שומירה ולא בית דירה. ומקצת ספרים יש שהעבירו קולמוס עליה וגרסי ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אחד מכל אלו.

ונ"ל ליישב גירסת הספרים הישנים דר' עקיבא אדר' יהודה בן בבא קאי, והכי קאמר: אפילו אין בה אלא אחד מאלו הענינים, כלומר: או שיהא בה שומירה או בית דירה או סמוכה לעיר ואע"פ שאינה מרובעת של שבעים ושירים על שבעים ושירים אלא אפילו אריך וקטין, או שתהא מרובעת אע"פ שאין בה אלא אחד מאלו ובלבד שתהא שבעים ושירים על שבעים ושירים. כלומר: שיהא שבעים ושירים בלבד שלא יהא בית סאתים גמור וכדאמרינן בגמ' (בעמוד ב') דבר מועט איכא בינייהו, דתניא ר' יהודה אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושירים ולא נתנו בו חכמים שיעור. ונ"ל דהיינו נמי דאמרינן בגמרא (שם) הלכה כר' יוסי והלכה כר' עקיבא ותרווייהו לקולא, וצריכא דאי אשמועינן הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומירה או בית דירה קמ"ל דהלכה כר' עקיבא, כלומר: דשרי אפילו אין בה אחד מכל אלו ובלבד שתהא מרובעת. ואי אמרינן הלכה כר' עקיבא הוה אמינא אריך וקטין לא עד שיהא בה שומירה או בית דירה קמ"ל דהלכה כר' יוסי, דלא בעינן מרובעת לעולם אלא אפילו אריך וקטין כמרובעת.


דף כג עמוד ב עריכה

גמרא: ר' עקיבא היינו ת"ק:    פירש רש"י ז"ל: תנא דאמרו לו לר' יהודה דלא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף, דאלמא לדידהו קרפף וגינה בית סאתים אין צריך כלום, ואם הוא מוקף לדירה כדיר וסהר אפילו בית חמשת כורין ואפילו בית עשרת כורין. ואינו מחוור. והגאונים ז"ל פירשו דת"ק היינו ר' יהודה בן בבא, ומה שאמר ר' עקיבא ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים קא קשיא ליה, כלומר: למה חזר ואמר ר' עקיבא ובלבד דהא היינו ת"ק. ופריק דבר מועט איכא בינייהו, דת"ק סבר אפילו בית סאתים שלמים כחצר המשכן, אלא שלא חשו חכמים להזכירו לאותו דבר מועט שיש בין שיעור בית סאתים לשבעים אמה ושירים. ור' עקיבא דאמר ובלבד משמע שהוא בא למעט יותר מר' יהודה בן בבא.

איכא בינייהו ריבועא דריבעוה רבנן:    פירש רש"י: ר' אליעזר סבר עיקרו ארכו פי שנים ברחבו כחצר המשכן ולית ליה ריבוע, ומיהו אם מרבעא לא מיתסרא כדקתני אם היה ארכה יתר משנים ברחבה אין מטלטלין, הא בציר מפי שנים ברחבה מטלטלין. ור' יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחילה מורינן מורה הכי ומיהו אפילו ארכה פי שנים ברחבה שרי, ומדקאמר אפילו מכלל דעיקרא לאו הכי היא. ובתוספות (ד"ה איכא) הקשו לפי פירושו דמאי לכתחילה ודיעבד שייך בהא, וכי יש לו לכתחילה לעשות קרפיפו מרובע או אריך וקטין, וכשהוא עשוי בין כך ובין כך מותר לטלטלו ואפילו לכתחילה. ור"ח והרב אלפאסי ז"ל פירשו: ריבוע דרבנן דפליגי עליה דר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בסוף פרק מי שהוציאוה (מט, ב) אלפים אמה שאמרו עגולות ולא מרובעות וחכמים אומרים מרובעות כטבלא כדי שיהא נשכר את הזויות, ר' אליעזר דאמר אם יהיה ארכה יותר על רחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה למה לי מרובעת דאם כן הרי אלכסונו יתר כמה מפי שנים ברחבה, ולר' יוסי אפילו מרובעת כרבנן.


דף כד עמוד א עריכה

ולא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים:    פירוש: אף על גב דבעלמא על כרחין קרפף שאינו בית סאתים הוי קרפף ואסור להוציא ולהכניס ממנו לחצר לדעת רבנן. תדע לך דהא ביתר מבית סאתים אפילו לר' שמעון אסור, ואם איתא דרבנן מודו ליה לר' שמעון בדלא הוי בית סאתים, א"כ לא פליגי אלא בבית סאתים מצומצם, ולא אפשר דבהכי דוקא פליגי. אלא ודאי קרפף פחות מבית סאתים נמי קרפף הוא, ואפילו הכי הכא שרי כיון דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דהוי מיעוטא ועוד דליכא דבר חשוב, דכל שאינו מגיע לשיעור קרפף שלנו דהיינו בית סאתים לא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר, וכיון שאינו אלא מיעוטו של חצר הרי הוא בטל לגבי הרוב. אבל כשהוא בית סאתים הרי הוא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר אע"פ שהוא מיעוטו של חצר, והלכך אסור עם החצר כאילו הוא קרפף מחולק מן החצר כרבנן דאמרי קרפיפות וחצירות שתי רשויות הן ואפילו חצר וקרפף דחד גברא. דהכא על כרחך אפילו בחד גברא היא אי נמי בשותפין ועירבו דלית לה אוקימתא אלא בהכין ודוק ותשכח, וכן פירשו רש"י ז"ל וכל המפרשים ז"ל.

ותדע לך עוד דהא עיקר דינא דהאי מימרא דקרפף שהוקף לדירה ונזרע רובו וניטע רובו בחד גברא שייך, וכיון שכן מסתמא בחד גברא הוא כיון דלא פריש, שאילו היה הדין הזה מתחלק בין יחיד לרבים הוה ליה לפרושיה. וכיון דעיקר מימרא בחד גברא איתמר, אם איתא דהא דרב הונא בקרפף דתרי דוקא ולא בחד היכי קאמר לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים, דודאי עיקרא דמימרא אפילו בדהוי בית סאתים איתמר דהא בחד גברא הוא, ובחד גברא אפילו לרבנן משרי שרי, אלא ודאי כדאמרן וכדפרישו כולהו רבוותא ז"ל. וכי הוי בית סאתים הכל אסור ואפילו החצר והקרפף לעצמן, משום דכל חד וחד נפרץ במלואו למקום האסור לו. ומהא שמעינן לר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור, דלא פליג ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית מודה לרבנן. והלכך מדרבנן נשמע לדידן דקיימא לן כר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור. ולפי זה רחבה שאחורי הבתים דאמרינן לקמן דכשהוקף ולבסוף פתח דהויא כקרפף, אפילו דחד גברא אסור.

והשתא דשרינן בחצר ורחבה דידן, דוקא כשפתח ולבסוף הוקף. וכן כתבו בתוס'. אבל אע"פ שהחצרות והרחבות שלנו פתחים פתוחין להם מן הבתים בשעת עשייתן אינו מועיל אם עשה גדרים החיצונים תחילה, דאע"פ שחזר ובנה תוך הגדרים לשם דירה והניח פתח בכותל שהוא בונה בין בית הדירה ובין הרחבה והחצר אין זה כהוקף לדירה. דלא תימא דלא גרע מקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, דאמרינן לקמן (כה, א) שאם הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה שהועיל לעשות הכל כהוקף לדירה. דהתם שאני דנעשית אחת ממחיצות הקרפף עצמו לשם דירה, אבל כאן מחיצות הבתים לאו מחיצות הקרפף נינהו דלגואי עבידן לבראי לא עבידן, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (כה, ב) בעובדא דאבורנקא.

והראב"ד ז"ל שפירש רחבה שאחורי הבתים כגון שבנה ראובן במזרח ושמעון במערב ולוי בצפון ויהודה בדרום, ונמצאת רחבה עשויה באחורי הבתים ממילא בלא היקף מחיצות דינה [ככרמלית], לפי שהכותלים לגואי עבידן לבראי לא עבידן בשביל הרחבה שנשארות אחוריהן ממילא. ומשמע מדבריו דרחבה שבבתים ממש אף ע"פ שהיא אחורי הבתים ולא פתח לה פתח מעיקרא כהוקף לדירה היא, דמחיצה נמי עשויה מחמתה. גם זה אינו מחוור, דהא לא דמיא אלא לעיר חדשה דאין מודדין לה מחומתה כדאיתא לקמן (כו, א) בעובדא דאבורנקא. ועיר חדשה הא מיפרשא בברייתא דהיינו שהוקפה ולבסוף ישבה אע"פ שנעשית חומתה כדי למלאותה בפנים בבתים, ואפילו הכי הוקפה ולבסוף ישבה מעיקרא ואין מודדין לה אלא מישיבתה וכמו שאני עתיד לכתוב שם.

ומיהו נראה לי דרחבה שאמרו דוקא יתירה מבית סאתים דהיא הויא כקרפף, אבל בית סאתים לא הויא כקרפף. ודכוותה אמרינן [בגג] דבדלא הוי בית סאתים לאו דיניה כקרפף לדעתיה דרב בריש פרק כל גגות (צ, א) וקיימא לן כוותיה. ובדהוי יתר מבית סאתים דיניה כקרפף, והוא הדין לרחבה דתרווייהו חד גוונא נינהו ותשמישי בית נינהו.

ומ"מ קרפף ובית דחד גברא אסור כדאמרן. ואל יקשה בעיניך הא דקתני במתניתין (לעיל כג, א) בגינה והקרפף שהיא שבעים אמה ושירים המוקפת גדר עשרה טפחים מטלטלין בתוכו ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, ותחשוב דכשיש בתוכו בית דירה שיהא מותר לטלטל ממנו לבית הדירה, דלא בא אלא לומר כחו של קרפף שאם אין בה אחד מאלו אף הוא עצמו אסור לטלטל בו אלא בד' אמות וכשיש בו אחד מאלו הוא עצמו מותר לטלטל בתוכו, ומחלוקתו שבצדו תוכיח שלא נחלקו אלא בהיתר טלטולו. ועוד סמוכה לעיר תוכיח, שאע"פ שסמיכות העיר היא מתירתן אף על פי כן אינו מותר לטלטל ממנה לעיר. וכן דעת רבותינו הצרפתים מפורש בדבר זה (תוס' כג, ב ד"ה לכלים ולקמן עו, ב תוד"ה ובלבד), והוא הנכון והאמת.

ותיקנה טמא:    כלומר: עדיין טומאתו הראשונה עליה. והוא הדין ללא תיקנה דהא חזיא למילתא קמייתא, והא דנקט תיקנה משום סיפא נקטיה דקתני נפסקה שנייה טהור מן המדרס אבל מטמאה מגע מדרס, דאי לאו דתיקן את הראשונה לא היה טמא מגע מדרס דמנא ליה טומאת מגע, אי משום דנגע כל חלק ממנו לסמוך לו הא לא אפשר דטומאת בית הסתרים היא, ואי בשעת פרישתו הא שבע ליה טומאה חמורה וכדאמרינן במנחות פרק הקומץ (כד, א) גבי עשרון שחלקו ונתנו בטבלא ונגע טבול יום באחד מהן. אלא שהטעם לטומאת מגע מפני האוזן הראשונה, שכשחברה אל הסנדל והיא היתה טהורה נטמאת בנגיעתה אל הסנדל וירדה לה טומאת מגע, וטומאת מדרס נמי מפני שנעשית חלק מן הסנדל והרי היא טמאה אף טומאת מדרס כסנדל, וכן נמי הסנדל נעשה טמא מגע מדרס כאן, שאע"פ שהאוזן מיעוט לגבי הסנדל ובטל לגבי הסנדל ואין הסנדל בטל לגבי האוזן, מ"מ כיון שנעשה הכל כלי אחד מתוך שמקצת נטמא מגע מדרס נעשה הכל טמא מגע מדרס, ולא אמרו בכיוצא בזה שבע ליה טומאה. וכבר כתבתי יותר מזה בשבת בריש פרק אלו קשרים (קיב, ב ד"ה אבל) בס"ד. ורש"י ז"ל פירש משום דקתני סיפא ותיקנה טהור מן המדרס נקט רישא ותיקנה, לומר שאע"פ שתיקן את הראשונה טהור דפנים חדשות באו לכאן, אבל אם לא תיקן את הראשונה פשיטא דטהור. והראשון עיקר.


דף כד עמוד ב עריכה

אבל אם יש בעומקן יתר מבית סאתים אסור:    פירוש עומקן מקום התפשטות המים. וטעמא דמילתא: משום דבור בית סאתים מצוי לעשות בחצירות אבל יתר מכן לא.

ודחינן: לא היא מידי דהוה אכריא דפירי:    דאפילו כרי גדול מבית סאתים שרי, דהכל תשמישי בני אדם הדרים בחצר בין גדול בין קטן, וכן הלכה. אבל בדלא חזו לתשמישן הוי מים כזרעים והוי דיניה כדאמרן לעיל (ע"א) בנזרע רובן ונזרע מיעוטו. והוא שיהא עומק המים עשרה, דפחות מעשרה במים אינו חולק רשות לעצמו כדאמרינן (שבת ח, ב) גבי רקק מים שהוא ברשות הרבים.

ההיא רחבה דהוה בפום נהרא:    כלומר: שהיתה יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה שאין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, שאילו לא היתה יתירה על בית סאתים או שהוקפה לדירה לא היתה אוסרת המבוי והשביל, וכדאמרינן בפרקין קמא (ז, א) מבוי שכלה לרחבה אינו צריך כלום, והיינו משום דההיא רחבה אינה יתירה על בית סאתים ומותר לטלטל בכולה, והמבוי והשביל הזה היו פרוצין לרחבה במלואן, אבל הרחבה אית לה גיפופי ואין הפילוש יתר מעשר, ולפי שהיא לא הוקפה לדירה ואסור לטלטל בתוכה אלא בארבע אמות. גם מן המבוי שבעיר והשביל אסורין לפי שנפרצו במלואן למקום האסור להן, והשביל של כרמים זה היו קצת בתים פתוחין לו. וזו צורת הרחבה והמבוי שבעיר והשביל:

ואמר אביי היכי [נעביד] לעביד מחיצה אגודא דנהרה:    לשם דירה כדי שיהא הכל ניתר עם מחיצה זו, ואע"פ שאין פתחה של רחבה יתר על עשר ואין סתימה שלשם היקף מועיל בה כלום מעתה דכל שאינו יתר על עשר כסתום דמי, וכדאמרינן לעיל (ע"א) פורץ בה פרצה יתירה על עשר וגודרה ומעמידה עד עשר, הכא שאני דכיון שהוא עושה מחיצה אגודא דנהרא הרי הוא כמוסיף השביל על הרחבה, והרי הרחבה והשביל אחד, ולשביל הרי צריך מחיצה ולפיכך אותה המחיצה שלשם היקף מחיצה היא, וכמו שפרש"י ז"ל.

אין מחיצה על גבי מחיצה:    ואפילו לאותן הדרים על השביל. ואע"ג דא"ר חסדא לקמן (כה, א) מודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל שבאויר מחיצות הוא דר, אביי ורבא פליגי עלייהו. ואין לומר דהכא כותל היה על שפת הנהר והוא הוא דקרי גודא דנהרא, דגודא דנהרא גדותיו של נהר משמע מלשון והירדן מלא על כל גדותיו (יהושע ג, טו), אלא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן אין לומר שהיה בראש השביל סמוך לנהר מתלקט והולך עשרה מתוך ארבע שאם כן שזה מעכב היה לו לפרש ולומר שביל של כרמים סליק לגודא דנהרא ומתלקט עשרה מתוך ארבע כיון שעיקר הענין תלוי בזה.

ליעביד צורת פתח אשביל של כרמים:    כלומר: אפתח השביל הסמוך לרחבה ויעשה אותו לשם דירה ויהא השביל מותר בכך, שהרי לא נפרץ עכשיו במלואו. וגם הרחבה תשתרי במגו דמהני לשביל מהני נמי לרחבה.

גמלי שדיאן ליה:    שהרי הפתח קצר לגמלים ושדיאן ליה. והא דלא קאמר הכא במגו דמהני לשביל מהני לרחבה וכדאמרינן גבי לחי. כיון דלא קאי לא חייש להזכירו דבין כך ובין כך לא מהני ולא מידי, אבל בלחי דקאי איצטריך לפרושי עיקר טעמא.

אלא אמר אביי ליעביד לחי אפומא דשביל ומגו דמהני לשביל מהני לרחבה:    והויא רחבה כהוקפה ומשתרי היא גופה, וכיון שכן אף המבוי מותר שהרי נפרץ במלואו למקום המותר לו שאין דיורין ברחבה שיאסרו עליו, וכשנשתתפו בני המבוי והשביל בהדדי כדי שלא יאסרו אלו על אלו. והכא צריך לטעמא דמיגו, שאינו דומה לעושה מחיצה אגודה דנהרא דשרי בלא מיגו אי לאו דאין מחיצה על גבי מחיצה, לפי שכשעושה לחי אפומא דשביל אינו מוסיף השביל על הרחבה אלא אדרבה מפרידו ממנה, וכיון שכן לרחבה בעצמה מצד עצמה אינו מועיל כלום היקף זה אע"פ שהוא עושה לשם דירה כיון שאין פתחה יתר על עשר כדאמרן, אלא טעמא משום מיגו הוא וכדאמרן, וכמו שפרש"י ז"ל.

וא"ת ולהתיר השביל והמבוי נמי לא היה צריך לחי, שהרי ניתרין הן בגיפופי הרחבה כדקיימא לן (לעיל י, א) נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי, וכיון שכן אע"פ שעשה לחי לשם היקף לא הועיל כלום שהרי אין כאן פרצה אלא פתח של עשר. י"ל דהכא בשהיו כותלי הרחבה גדולים יותר מארבע אמות וכיון שכן נפקי להו מתורת לחי וכמו שכתבנו למעלה בפרקין קמא (שם ד"ה אלא) משם הראב"ד ז"ל. ורבותינו הצרפתים ז"ל (תוד"ה בה"א) אמרו דכיון שכותלי הרחבה אינן מועילין לה ולא הוקפו לשם דירה לא יועילו גם לשביל ולמבוי דלעצמה לא מצלי לאחריני מצלי דומיא דכותלי רשות הרבים שאינן מועילין למבוי משום לחי, וצ"ע.

אמר ליה רבא א"כ יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים:    פירש רש"י ז"ל: לשביל של כרמים אחר דלא סליק לגודא דנהרא דהשתא הוי מפולש לשני ראשיו וצריך צורת פתח מכאן ולחי מכאן, ויבואו להתירו בלחי בלבד באחד מראשיו כגון זה: ואינו מחוור כל הצורך, דמה גזירה היא זו כיון שזה יש לו מחיצה שלישית מחיצה גמורה דהיינו גודא דנהרא, אטו מי גזרינן במבוי שאינו מפולש אטו מפולש. ושמא מפני שרוב שבילי הכרמים מפולשין ואינן עולין לגודא דנהרא קרוב הדבר שלא יתנו לב על הגודא ואתי למטעי ולמשרי בעלמא.

ויש לפרש כי מפני שאין בשביל אלא קצת בתים אתי למטעי בשביל של כרמים שאין שם בתים וחצירות פתוחים לתוכו ויתירו אותו בלחי, והוא אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיין וכדאמרינן (לעיל ה, א) כל מבוי שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו אינו ניתר בלחי וקורה. וא"ת אם כן יעשו פס, אי אפשר דגמלי שדיין ליה כדאמרינן בצורת פתח, מפני שהיה הפילוש של צד השביל והרחבה קצר.

אלא אמר רבא ליעביד לחי מהך גיסא דלהדי מתא מיגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה:    ופירש רש"י ז"ל: אבל השביל לעולם אסור כדי שלא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא כדאמרן. וגם הראב"ד ז"ל סובר כן. ודברי התוס' נכונין שאמרו שהכל מותר, דלא גזרו לעיל אלא כשהלחי מתיר ממש את השביל תחילה ומחמת היתר השביל שניתר מחמת הלחי אתה מתיר גם את הרחבה ובזה ודאי שייך למיגזר, אבל כשהלחי מהך גיסא ואין הלחי מתיר את השביל ממש אלא התירו מצד שהרחבה מותרת והוא נפרץ למקום המותר לו בכי הא לא שייך למיגזר. ודבר ברור הוא זה.

וא"ת למה לא היה עושה לחי לצד הגודא דנהרא רחוק ממנו ארבעה טפחים ולישתרי הכל. י"ל דלחי גריע ולא חשיב לבטל כח הגודא שהיא כמחיצה גמורה. וא"ת מ"מ ליעביד מחיצה ברחוק ארבעה לגודא דנהרא, דהשתא לא אמרינן אין מחיצה על גבי מחיצה. י"ל שלא היו רוצין לגרע מן השביל אותן ד' טפחים. ומכאן נראה לי גם כן ראיה שהשביל מותר כדברי התוס', שאם לא כן מוטב היה להם להפסיד ד' טפחים מן השביל משיפסידו כל השביל שנשאר עכשיו באיסורו. וא"ת גודא דנהרא כיצד הוא עולה משום מחיצה ניחוש שמא יעלה הנהר סרטון. ולפי גירסת הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל דגרסי לעיל (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל שלא אמרו אלא בים מתוך שאינו שקט והולך וסוער יגרשו מימיו רפש וטיט כדכתיב (ישעי' נז, כ) ויגרשו מימיו רפש וטיט כי השקט לא יוכל, אבל בנהר לא חששו.


דף כה עמוד א עריכה

מאן דשרי דהא לית בה דיורין:    וקיימא לן כוותיה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכתבו ר"ח והגאונים ז"ל: דוקא ברחבה דרבים הא בשל יחיד לא, דגזרינן דילמא מימלך ובני לה בתים וכדאמר רב משרשיא לעיל (ח, א) גבי מבוי שכלה לרחבה. והראב"ד ז"ל פירש כאן אפילו בשל יחיד, וההיא דרב משרשיא משום דפרוצה לרשות הרבים ואי מלי בתי הוה ליה מבוי פתוח לרה"ר דאורייתא, אבל הכא שאפילו מלי לה בתי לא פתיחא אלא לשביל שהיא רשות היחיד לא גזרינן.

מיעטו באילנות לא הוי מיעוט:    פירוש: לא שנא אילן שאינו גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ולא שנא גבוה עשרה ורחב ארבעה דהוי רשות היחיד, דהא לאו בחילוק רשויות תליא מילתא, דהא עמוד שאינו רחב ארבעה רשות בפני עצמו הוא דמקום פטור הוא, ואפילו הכי לא ממעט, ומשלשה ועד ארבעה נמי פליגי בה רבה ורבא. אלא משום דאילנות תשמיש הקרפף הן הרי אלו נחשבין עמו ונמדדין עמו, אבל עמוד בשאינו חשוב בטיל לגביה וכשחשוב באפי נפשיה קאי ולא בטל. ומדנקט הכא עמוד ולא אמר נמי בור כדנקיט בכל מקום גובה ועומק, וכדאמרינן בשבת בתל גבוה עשרה וכן (בבקעה) [בנקע] עמוק עשרה, (בנה עמוד) [גדר] גבוה עשרה וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד גמורה (שבת לא) וכן רבים, ש"מ דבור לא ממעט בקרפף משום דמתשמישי הקרפף הוא כאילנות ולפיכך נמדד עמו, וכמו שכתבתי למעלה (ד, ב) גבי ר' יהודה בור ופסין קאמר. כן נראה לי.

רבה בר שילא מתני לה לקולא וכו':    הראב"ד ז"ל פסק כלישנא קמא, משום דהוא הוי לישנא דגמרא, ולא שבקינן לישנא דגמרא ונקטינן לישנא דרבה בר שילא יחידאה. ורב המנונא ורב ששת הכין סבירא להו. וקיימא לן (כרבה) [כרבא] דבתרא הוא דאמר דדוקא הרחיק ארבעה דאיכא מקום חשוב, הא לאו הכי הרי הוא כבונה מחיצה על גבי מחיצה ולא הועיל. ורב המנונא נמי הכין סבירא ליה דמדאמרינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל, משמע דבארבעה דוקא הוא דשוו רב חסדא ורב המנונא הועיל הא בפחות מארבעה לא הועיל לרב המנונא, דאי לא אמאי נקט ארבעה כיון דלכולהו אפילו שלשה נמי הועיל. ומאי דקאמר פחות משלשה או שעשה מחיצה על שפת התל חד אמר לא הועיל, לאו למימרא דבשלשה מודה דהועיל, אלא בהאי דקאמר הרחיק מן התל ארבעה אשמעינן כח מאן דאסר דלעולם לא שרי עד דאיכא מקום חשוב דהיינו ארבעה, ובהא דשלשה או על שפת התל אשמעינן כח מאן דשרי, דאפילו בפחות משלשה ואפילו בשעשה ממש על שפת התל שרי, משום דלדידיה אפילו מחיצה על גבי מחיצה הועיל.

שאם עשה מחיצה על שפת התל הועיל:    רש"י ז"ל לא גרס על שפת התל אלא על התל, שאם עשאו ממש על שפת התל הרי זה כמגביה את המחיצה ואינו כלום, ואפילו לאותן העומדין על התל. וזה כדעת אביי ורבא דאמרי הכי בגודא דנהרא דלעיל (כד, ב). ואינו מחוור דכאן על כרחך אי אפשר לומר כן, דהיכי דמי, אי בשהרחיקו ארבעה או שלשה דסבירא ליה כמר או כמר פשיטא, ואי בשלא הרחיקו שלשה היינו על שפת התל. אלא אין אנו צריכין למחוק גירסת הספרים.

אכסדרא בבקעה:    פירש רש"י ז"ל (להלן צ, ב ד"ה אכסדרא): שאין לה מחיצות כלל אלא שעומדת על ארבעה קונדסין, רב סבר פי תקרה יורד וסותם מארבע רוחותיה, ושמואל סבר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון שאנו צריכין לומר כן מארבע רוחותיה. והיינו דאמרינן:

אי דעבידא כאכסדרה:    כלומר: שגגה שוה, הכי נמי דאמרי כולהו בין רבה בין ר' זירא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולכולי עלמא אי אותו קירוי סמוך ממש לכותל הקרפף, ואם אינו סמוך לכותל ופרוץ מארבע רוחותיו כרב.

אלא הכא דעבידא כארזלא:    כלומר: שגגו משופע ובגג מדרון לא שייך למימר פי תקרה יורד וסותם. ורש"י ז"ל גורס בפרק כל גגות (להלן צד, ב) גבי חצר שנפרצה מארבע רוחותיה בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית ליה לשמואל בארבע בשלש אית ליה, כלומר: כשאינו מודה דפי תקרה יורד וסותם, הני מילי כשהוא צריך לומר כן בכל ארבע רוחות, אבל כשאינו צריך אלא לשלש אית ליה.

אבל ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה אכסדרא) פירש: דאפילו רב אוסר באכסדרה פרוצה, אלא באכסדרה מוקפת משלש רוחות או לפחות משתי רוחות הוא דפליגי, שזו היא שנקראת אכסדרה וכדאמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב כה, ב) עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינו מסוכך. ומיהו ודאי רב אית ליה אפילו במוקפת משתי רוחות כדמוכח בהדיא בשלהי כל גגות דתנן התם (צד, ב) וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואמרינן עלה (שם בע"ב) מאי שנא מרוח אחת דלא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם, ופרקינן אמרי בי רב כגון שנפרץ בקרן זוית, דאלמא אפילו נפרץ משתי רוחותיו אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגרסינן התם (צד, ב) כי לית ליה לשמואל בשלש בארבע אית ליה, כלומר: בשאין שם אלא שלש מחיצות וברביעית אין בה גיפופי כלל, אבל בארבע, כלומר: בשיש ברביעית גיפופי אלא שנפרצה ביתר מעשר אית ליה פי תקרה יורד וסותם. וכן גירסת ר"ח ז"ל (שם). והכא הכי קאמר אי עבידא כאכסדרה שמוקף שלש מחיצות אי נמי שתים, הכי נמי דמודה רבה דאין אויר קירויו מתירו כרב, אלא הכא דעבידא כארזלא, כלומר: כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ארבעה קונדסין ומותחין חבלים מקונדס לקונדס לשכב עליהן בלילה ולישב תחתיהן לצל ביום ופתוח מכל צדדיו, דבכי הא אפילו רב מודה דלא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם. ותרגום כמלונה (ישעיהו א, ח) כערסל במבתותא. וכן פירש גם הראב"ד זכרונו לברכה.


דף כה עמוד ב עריכה

הכי גרסינן: דמנא תימרא דא"ר כהנא קרפף שנפרץ במלואו וכו' חצר מותרת מאי טעמא אילימא דאית בה גיפופי:    כלומר: וכשאין פרצתה יתירה על עשר, וקרפף אסור דלית ליה גיפופי. ובגיפופי דחצר לא מישתרי קרפף, דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי. אי נמי בשנכנסין כותלי קרפף בחצר. ואי נמי בשכותלי החצר יתירין על ארבע אמות שאינן נידונין משום לחי לדעת הראב"ד ז"ל.

ואיכא למידק דמדקאמרינן דחצר מותרת בגיפופי אלמא בשלא נפרצה ביתר מעשר היא וכדאמרן, וכיון שכן אף הקרפף אינו יתר מעשר דהא בפרצה זו נפרץ הקרפף במלואו, וכיון שביתור אויר מחיצה זו של עשר נעשה הקרפף יתר מבית סאתים, אלמא מעיקרא הוה כבית סאתים זו קרוב ממש לכך, והלכך לא משכחת ליה אלא שיהא הרבה מאד ארכו יתר מפי שנים ברחבו, ואנן לא שרינן אלא בריבוע שלא יהא ארכו יתר מפי שנים ברחבו אלא אלכסונו בלבד וכר' יוסי, כדפסקינן בהדיא בגמרא דלעיל (כג, ב). וי"ל דהכא בקרפף רחב הרבה אלא שמתקצר והולך אצל כותל החצר כזה.

אבל משם הרב רבי משה בר' שניאור ז"ל ראיתי בפירוש שאמר שמיירי כשיש שם שומירה או בית דירה, דכי היכי דשומירה או בית דירה מתיר לר' יהודה בן בבא עד בית סאתים לדידן מתיר ארכו על רחבו יותר מפי שנים. והדבר צריך תלמוד כי לא מצאו לזה עיקר מן הגמרא.

גויאתא לגואי עבידן לבראי לא עבידן:    ונראה שהבוסתנא בלבד הוא דנאסרה אבל אפדנא בהיתרא קיימא, והיכי דמי, כגון שלא נפרצה האפדנא ביתר מעשר ואיכא גיפופי. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב לבראי לא עבידא, ונהי דפרצה ליכא היקף דירה מיהא ליתא ע"כ לשונו. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דפרצה ליכא, משום שנראה שלא היו אוסרין האפדנא וכמו שכתבנו. וכן כתבו בתוספות. וא"ת אם כן מה הועיל לקרפף לעשותו מוקף לדירה כשסתמו לדירה אותו פתח שבין האפדנא [לבוסתנא] דכיון שאין שם אלא עשר [הרי] זה כפתח וכשסתמו לא הועיל כלום. וי"ל בשהיה הקרפף פרוץ במלואו לאפדנא, וכענין הצורה שכתבנו למעלה (בד"ה ה"ג).

מעשה דאבורנקא:    הרבה פירושים נאמרו בו ואיני כותב אלא מה שנראה לי יותר נכון לענין השמועה, והוא שהאבורנקא הזה היה כמין קובא נעשית בתוך הבוסתנא לישב תחתיה ביום ולהתענג שם לרוח היום, והבוסתנא היה יותר מבית סאתים והוקף הבוסתנא קודם האבורנקא, ולפיכך לא היה יכול ריש גלותא לטלטל מן הבוסתנא לאבורנקא, ואפילו בבוסתנא בעצמו לא היה יכול לטלטל בכולו מפני שלא הוקף לדירה, וכל שכן מן הבית לבוסתנא ולאבורנקא. ובא רב הונא בר חיננא לעשות לו [קנה] פחות משלשה טפחים רחוק מכותלי הבוסתנא ארבעה טפחים ולשם דירה מפני האבורנקא הזו שהיתה שם, ולכך היה מותר לטלטל בכל שבאותה מחיצה בלבד נעשה הכל כמוקף לדירה אע"פ שכל שאר כותלי הבוסתנא נעשו שלא לשם דירה, וכענין שאמרו למעלה (ע"א) הרחיק מן הכותל ארבעה טפחים ועשה מחיצה הועיל.

ואתא רבא שלפינהו:    ולא להחמיר אלא להקל, ולומר שאפילו תיקון זה אינו צריך דהאבורנקא בית דירה היא, ואע"פ שהוקף הבוסתנא קודם האבורנקא והיקף הבוסתנא שלא לשם דירה, היה השתא מיהא דעבד האבורנקא בתוך מחיצות הבוסתנא הרי זה כאילו הוקף מתחילה לשם דירה. ואע"ג דאנן פתח ולבסוף הוקף בעינן, ורבא גופיה הוא דאמר לעיל (שם) הרחיק מן הכותל משלשה ועד ארבעה ועשה מחיצה לשם דירה לא הועיל, וכן אם לא עשה מחיצה לשם דירה כלל אלא שפתח (לדבר) [לדירה] אחר שהוקף. ועוד דרב נחמן רביה דרבא אמר בהדיא לעיל (כד, א) לא שנו אלא שפתח ולבסוף הוקף אבל הוקף ולבסוף פתח לא, וסתמא דמלתא רבא כרביה סבירא ליה, אפילו הכי קא סבר דהכא שאני, דהתם הוא שלא נתחדשה בתוך כותלי הקרפף שום מחיצה לשם דירה, והלכך אע"פ שפתח לו פתח הדירה מ"מ אין כאן מחיצה לשם דירה כלל, אבל הכא שבנו האבורנקא עם כותליו בתוך הבוסתנא, לא גרעי כותלי האבורנקא שנעשו בתוך הבוסתנא לשם דירה מכותל אחר שנתחדש בתוך כותלי הקרפף לשם דירה המוחלקת ממנו.

ומשום הכי אקשי ליה רבינא (להלן) מעיר חדשה, שנעשית החומה על דעת שיבנה בתוכה בתים ואחר כך בנה בתוכה מקצת בתים אפילו הכי אין מודדין לה מחומתה, דכיון שקדמה חומה לבתים הרי זה הוקף ולבסוף פתח, ולא אמרינן שיהיו כותלי הבתים שנתחדשו בתוך החומה ככותלי החומה ותהא בכך כהוקפה לדירה, אלמא הוקף ממש אחר הדירה בעינן, והכא נמי אע"פ שנעשה האבורנקא בתוך הבוסתנא לשם דירה אין זה מועיל. ולא דמי להרחיק מן הכותל ועשה מחיצה לשם דירה דהועיל, דהתם הוא שנעשית שם מחיצה אחת ממחיצות הקרפף לשם דירה אבל כאן מחיצות האבורנקא אינן מחיצות הבוסתנא, דמחיצות האבורנקא לאבורנקא עבידן לבוסתנא לא עבידן, ואנן קרפף שהוקף הוא עצמו לדירה בעינן.

ואחר כך כששמע רבא תשובתו שתק וקבלה. ועוד באו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואקשו על רבא, ואע"פ שהיו סבורין אמש כמוהו למחר נזכרו והקשו עליו. ורב פפא הקשה לו ממחיצת אדרכלי שהיא מחיצה שעושין חוצבי אבנים להניח שם כליהם לפי שעה ושלא יראה האדם אותם כשהם יגעים ונחים שם ליבש, או כשהם אוכלין שם לפי שעה כדי לעמוד שם בהצנע. אלמא מחיצה העשויה לצניעותא בעלמא לאו מחיצה היא, ומחיצות האבורנקי נמי לצניעותא בעלמא הן עשויות, לעמוד שם לפי שעה לנוח ולהתענג לרוח היום ושלא יראה אדם העומד שם או האוכל שם לפי שעה. והלכך אפילו לכשתמצא לומר דמי שבנה בית דירה גמורה בתוך מחיצות קרפף שלא הוקף לדירה הועיל כאילו הוקף תחילה לדירה, ה"מ בדירה גמורה בתוך מחיצות הקרפף שלא הוקף לדירה אבל אבורנקא אינו בית דירה גמורה ואין מחיצותיה חשובות כל כך לעשות מחיצות הקרפף כמוקפת לדירה מחמתן, [ומכל מקום] חשיבות דירה אית לה קצת, דכשבונין כותל אחד מכותלי הקרפף לשם דירת האבורנקא [הוי] כהוקף לדירה בכותל זה, והיינו שריותא דרב הונא בר חיננא.

ורב הונא בריה דרב יהושע גם כן מוסיף והקשה עליו דמחיצה העשויה לנחת, כלומר: להניח שם כלים לפי שעה ושלא לדור שם ממש, לאו מחיצה היא, להיות כמוקף לדירה ולעשות היקף הקרפף כמוקף לדירה מחמתן וכמו שאמרנו.

דהא רבא בר אבוה מערב לכולי מחוזא ערסיאתא:    פירוש: שכונות, ודומה לו בפרק קמא דגיטין (ו, א) אבל מערסתא לערסתא לא. ומחוזא היתה עיר גדולה ואי לאו פירא דבי תורא היה מערב לה לכולה ביחד כמו שאמרו עליה לקמן בפרק כיצד מעברין (ס, א), אבל משום פירא דבי תורא שהיה שם לא היה יכול לערב את כולה אלא שכונות שכונות.

ופירא דבי תורא:    היא חפירות שהיו עושין באמצע המבואות להניח שם סופלי ועצה להאכיל את השוורים כי עיר מקנה היתה, ופירא כמו פירא דבי סופלי שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (יא, א), והיתה עמוקה עשרה ורחבה וארוכה הרבה באמצע המבוי לאורך המבוי והיתה יתירה על בית סאתים. ומפני שהיתה הפירא חולקת בין שכונה לשכונה באורך וכן באורך שביל העיר והיא היתה יתירה על בית סאתים ואין ראוי לטלטל בה אלא בארבע אמות לא היה יכול לערב בין שכונה לשכונה אלא כל שכונה ושכונה בפני עצמה, בתים אלו עם אותם הקרובים לפניהם או הסמוכות מאחריהן, והיו מערבין דרך חלונות שביניהן כמו שציירנו למעלה או שיש פתחים ביניהן.

פירא דתורי:    אף ע"פ שהיא עמוקה עשרה ודפנות החפירה גבוהין עשויין להניח שם העצה והמאכל לשוורים, אין המחיצות הללו נמנין משום מחיצות דירה והכי נמי מחיצות האבורנקא כיון שאין אדם דר בהן ממש אלא שעשויין לנחת שם קצת ולהניח טליתותיהן ובגדיהן אינן מחיצות דירה, והלכך תיקון מחיצה לשם דירה צריך כמו שהיה עושה רב הונא בר חיננא מתחילה. ולפיכך היה קורא עליהן ריש גלותא חכמים המה להרע, כלומר: חכמים המה עכשיו להרע ולהקשות לרבא ולומר שאסור בלא היקף, ולהיטיב לא ידעו, אמש כשסתר רבא מחיצות הקנים לומר לו שהיא צריכה הכשר אחר.

וא"ת בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע מחיצות קרפף בית סאתים דעלמא היאך הן מועילות להתיר לטלטל בתוכן והא לנחת ולצניעותא בעלמא הן עשויות. י"ל דמחיצות הוויין אבל מחיצות לדירה לא הוויין. ומחיצות חבילות וקנים ואוכפות שאמרו בפרקין קמא (טו, ב) שהן מחיצות לשיירא להתיר אפילו ביתר מבית סאתים, התם נמי לאו משום דליהוו מחיצות דירה קא אמרינן, אלא מחיצות קרפף כקרפף בעלמא, ולפיכך אינו מותר ליחידים אלא בית סאתים בלבד דומיא דקרפף, ואי נמי לשיירא כל צרכן והוא שלא יהא בית סאתים פנוי, והוא הדין בקרפף דעלמא וכמו שכתבנו שם במקומה.

מתני': (לפנינו לעיל כג, א) וכן שמעתי אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור לו להכניס ולהוציא אבל להם מותר:    פירש רש"י ז"ל: מביתו אסור לו להוציא, ולא אמרינן כיון דבטיל להו ביתו הרי בטל, משום דבבתיהם [הרי] הוא כאורח דעלמא לגבייהו, אבל מביתו חוזר הוא מן הביטול שעשה [ומחזיק] ברשותו הוא ואוסר רשותו עליהן והן עליו, וכדתנן בפרק הדר (להלן סט, א) מי שנתן רשות וכו' והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. ולפי דברי הרב ז"ל לא אמרו שאסור לו להוציא מביתו אלא עד שלא החזיקו בחצר, אבל אם החזיקו הם בחצר כבר החזיקו ואינו יכול לבטל, וכדתניא התם בפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר, בד"א בשלא החזיקו בני המבוי במבוי אבל החזיקו בני המבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר וכיון שכן קשה היאך שנה סתם ביתו אסור לו להכניס ולהוציא, דמשמע לכולי שבת ואפילו לאחר שהחזיקו הם. ואולי מפני שלא בא בכאן אלא ללמד על עיקר דין זה לבד שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו בטל ולפיכך להם מותר להכניס ולהוציא אפי' מביתו, לפיכך לא חשש לומר כאן באיסור הוצאתו שלו מביתו אם קודם שהחזיקו או אפילו לאחר שהחזיקו שאין זה עיקר הצריכותא.

והראב"ד ז"ל הפליא לעשות ואמר דאפילו לר' אליעזר דסבירא ליה אף רשות ביתו בטל לא לגמרי ביטל רשות ביתו לגביהן ושיהא הוא אורח אצלם אלא עדיין הוא משייר דירתו שם, וכיון שכן הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר משום דהוה ליה כמוציא מרשותו לרשות חבירו, אבל להם מותר, שאע"פ שהוא שותף עמהן בבית אין אנו עושין הבית כרשות משותפת אלא כרשות מיוחדת לכל אחד ואחד מן הדרים שם, והרי אלו מוציאין מרשות המיוחדת להן לחצרן המיוחדת להן ג"כ. ואינו דומה לחצר משותפת שאסור להכניס ולהוציא ממנה לבית המיוחד ממש לכל אחד ואחד מהן, דחצר אינה כמיוחדת לכל אחד ואחד מן השותפין, דאין האחד משתמש בחצר כנגד פתחו של חבירו אלא זה משתמש בצד פתחו וזה כנגד פתחו, ולפיכך אין כל החצר כמיוחדת להם. אבל בית הרי זה כמיוחד לכל אחד ואחד, לפי שכל אחד ואחד משתמש בכל הבית זה כזה. אלו דברי הרב ז"ל, וצריכין עיון וחקירה.

ובגמרא נראה דטעמא דרבנן דאמרי שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, היינו משום דלא מסלק איניש נפשיה מביתיה והוי אורח. והלכך טעמא דר' אליעזר דפליג עלייהו, היינו מהאי טעמא דאיהו מסלק נפשיה מביתיה, ואע"ג דאכתי דאיר ביה בהדייהו אינו אלא כאורח, והלכך אינו אוסר עליהם מלהוציא (מבית לבית) [אפילו מביתו], אבל כל שיוציא מביתו לחצר לא הוי כאורח ממש שלא יאסור בהוצאתו אלא חוזר הוא במה שסילק עצמו ונעשה בעל הבית. אבל אם לא שנעשה אורח לגביהן אף הן היו אסורין להכניס ולהוציא מביתו כדברי רש"י ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/עירובין/פרק_ב&oldid=1052466"