פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נב עמוד בעריכה

פגום:    פירש ר"ח ז"ל: כגון שובך של יונים, מלשון משישברו את פגמיהם (סנהדרין כה, ב). ומכל מקום אינו שובך ממש, דשובך אינו מתעבר לעיר כדאיתא בגמרא (נה, ב).

דף נג עמוד אעריכה

וגשרים ונפשות שיש בהם בית דירה:    בית דירה אגשרים קאי, אבל נפשות סתמא לבית דירה הן כדמשמע בגמרא בברייתא (שם).

עושין אותה כמין טבלא מרובעת:    לאו דוקא כטבלא מרובעת, דהא תניא בברייתא דלקמן (נה, א) ארוכה כמות שהיא, וקא מפרש בגמרא דאריכא וקטינא, וקא משמע לן דלא מרבעי לה למיהוי פותיה כאורכה. אלא הכא הכי קאמר: שאם היתה עגולה מרבעין אותה וכדתניא בברייתא לקמן.


דף נה עמוד אעריכה

גמרא: כמין קשת או כמין גאם רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות:    כמין קשת כזה: (א) אי נמי שיש לה שלש זויות כזו: (ב) אלא שאם היא עגולה כצורה הראשונה מרבעין אותה מבחוץ, ומרגל הקשת לרגל הקשת כזה: (ג) וכתב הראב"ד ז"ל דכיון שיש לה זויות אין חוששין לרבעה לריבועי עולם. ואם היא בשלש זויות אין מרבעין אותה אלא מרגל לרגל כזה: (ד) .

ועשויה כמין גאם, יש מי שאומר שעיר כמין גאם כזה: (ה) מרבעין אותה גם כן מבחוץ כך כמו שמרבעין כנגד רגלי זויותיה: (ו) . והנכון כמו שאמרו אחרים שאין מרבעין אותה מבחוץ שהרי יש לה שני זויות ישרים אלא עושין לה כמין גאם אחר כזה: (ז) .

מהו דתימא נרבעה בריבועי עולם:    מסתברא משום דכתיב (במדבר לה, ה) פאת קדמה ופאת צפונה, ומינה אמרינן (לעיל נא, א) דעגולה מרבעין אותה בריבועי עולם, הוה אמינא דאפילו מרובעת נמי, כל דלא מרבעא לריבועי עולם מרבעינן לה, קמ"ל.

אמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתר:    שעדיין הכל נראה כעיר אחת, דכיון דתחום אנשי רגל הקשת שבדרום מובלע בתוך תחום אנשי רגל הקשת שבצפון הרי הוא כאילו הכל אחד, אבל אם יש בו ד' אלפים אמה כיון שאין התחומין מובלעין נראין כמופסקין וכשתי עירות הן ואין מרבעין אותה. והוא הדין והוא הטעם לעשויה כמין גאם, שאם יש בין סוף הזוית העליון לסוף הזוית השני באלכסון ארבעת אלפים אמה אין מרבעין אותה, אבל פחות מארבע אלפים מרבעין אותה. ומ"מ העשויה כמין קשת אף על פי שיש בין שני ראשיו ארבע אלפים אמה מרבעין אותה מבחוץ לפי שמבחוץ נראית כעיר אחת. וכן כתב הראב"ד זכרונו לברכה.

והקשה הוא ז"ל לרב הונא דאמר שאם יש בין שני ראשי הקשת ארבעת אלפים אמה וכו', והא עיר שפגום אחד יוצא לה בראש האחד אף על פי שהיא ארוכה כמה אלפים מביאין המדה כנגד אותו פגום ומרבעין אותה, שהרי לא נתנה המשנה (לעיל נב, ב) מדה לדבר בין עיר ארוכה פחות מד' אלפים לארוכה ד' אלפים או יותר, וכיון שכן כל שכן בששני פגומים יוצאים להן בשני קרנות העיר מרוח אחד וכדאמרינן לעיל השתא בית אחד אמרינן שני בתים מיבעי, ואם כן מאי שנא נמי שני ראשי הקשת. ועוד שהרי מעברין עם הערים כל מה שהוא סמוך לה תוך שבעים אמה ושירים, ואם יש בורגנין כל כך שממלאים כל שיש בין שתי עירות נעשה הכל כעיר אחת ואפילו שלש פרסאות כדאמרינן לעיל בפרק פסין (כא, א) גבי הני דאזלי בשבתא מברניש לכנישתא דדניאל תלתא פרסי. והלכך לפעמים משכחת דהוי העיבור הנוסף עם העיר כמין קשת, ולפעמי' כמין גאם. שאם העיבור כך: הרי זה כמין גאם, ואם העיבור כך: הרי זה כמין קשת ואין משגיחין בין שיהא ארכן של בורגנין אלו הרבה בין מועט, ולא אמרו שאין מעברין אלא כשאין באורך העיבור ארבעת אלפים. ותירץ הוא ז"ל כי לדעת רב הונא גם באלו נחלוק שלא לרבע כנגדן אלא בשאין ביניהם ד' אלפים. ועוד כתב הוא ז"ל שאם היו יוצאים הבתים כנגד אמצעה של עיר אפילו שלש פרסאות מוציאין את המדה כנגדן, דלעולם נראית כאילו עיר נמשכת שם, ואינה נראית כשתי עיירות אלא כשיוצאין מראשה.

ור"ח ז"ל נראה גם כן שדעתו לומר שלא אמרו בפגום שמוציאין את המדה כנגדו ואפילו בשנים, אלא בשאין ביניהם ארבעת אלפים, שכך כתב: ושני ראשי הקשת חשובות כמין שני פיגמין אחד בולט לצפון ואחד בולט לדרום, והדרים במקום החץ מהלכין כלפי הדרום פחות מאלפים אמה וכן לצפון, אבל אם הם ד' אלפים אמה יצאו מתורת פגימה [ונעשו תחום שלם, אלמא אפילו בב' פיגמין ביניהם אלפים יצאו מתורת פגימה] ואין מערבין כנגדה.

וסבור הייתי לומר דכל שהפגימה אינה יוצאה לחוץ כל כך עד שמתרחקת ראשה החיצון מחומת העיר יותר מאלפים אמה, אע"פ שאורך העיר יותר מד' אלפים אין ארך העיר מעכב בכך ומוציאין את המדה כנגד הפגום בין שיש פגום אחד בראש האחד בין שיש בו שני פיגמין לשני ראשי העיר, דכיון שהעומד בעיר יכול להלך בכל חוט הריבוע די בכך. ולא אמר רב הונא דאם היה בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אמה שאין מרבעין, אלא בשהיה בין יתר לקשת אלפים אמה או יותר דלא אפשר ליה למיזל, אבל פחות מאלפים דמצי אזיל אפילו יש [בין יתר לקשת יותר מד' אלפים נמי וכדאמר ליה רבא בריה דרבה לרבה בר רב הונא אפילו יש] בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה. ואמר אביי כוותיה מסתברא מאי טעמא דאי בעי אתי לה דרך בתים, דאלמא כל היכא דמצי אזיל הוה ליה כחד.

וליתא, דהא רבה בריה דרב הונא ורבא בריה דרבה בר רב הונא תרווייהו משמיה דרב הונא קאמרי, וסיומא היא דמימריה דרב הונא דאמר ואם יש בין שני ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר, וקאמר רבה בר רב הונא דאם יש בין קשת ליתר אלפים אמה אף על פי שאין בין שני ראשיה ד' אלפים אמה אין מודדין לה מן היתר אלא מן הקשת. ואם איתא כמו שאמרתי א"כ רב הונא דחילק בין ד' אלפים לפחות מד' אלפים, לא משכחת לה אלא בנקודה מצומצמת כגון שיש בין יתר לקשת אלפים מצומצמות, דכשאין בין שני ראשיה ארבעת אלפים מודדין מן היתר אע"פ שיש מן הקשת ליתר אלפים שהוא תחום שבת שלם, וכשיש בין ראשיה ד' אלפים אפילו אין מן הקשת ליתר אלא אלפים אמה אין מודדין מן היתר הואיל ויש מן הקשת ליתר תחום שבת שלם, שאם אין בין יתר לקשת אלפים אמה אפילו יש בין שני ראשיה כמה אלפים מרבעין, הואיל ויושבי הקשת יכולין לילך אל כל משך היתר, ואם יש בין יתר לקשת יתר מאלפים אמה אפילו אין בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אין מרבעין, הלכך לא משכחת לה אלא באלפים מצומצמות, והיכי איירי רב הונא בדבר מצומצם. אלא על כרחין אפילו אין בין הקשת ליתר אלפים אמה נמי אמרה רב הונא לשמעתיה, דכיון שיש מרחק גדול כל כך ביניהן כשני תחומי שבת נראית כשתים, ולא שנא מצי אזיל ולא שנא לא מצי אזיל אין מרבעין אותה. ורבא בריה דרבה בר רב הונא נמי לא אמר דרב הונא דוקא באלפים או ביתר מאלפים קאמר, אלא שהוא חולק על רבה בר רב הונא, ואמר דרב הונא אפילו ביותר מאלפים אמה קאמר ואין משגיחין על מדת הריחוק וקירוב שיש בין יתר לקשת, דבין הכי ובין הכי אם יש בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אין מרבעין, ואם אין בין שני ראשיה ד' אלפים מרבעין.

ומסתברא שאם היה פגום אחד יוצא בראש האחד של עיר והוא נמשך חוץ לעיר יותר מאלפים אף ע"פ שאין אורך העיר שמן הפגום לראש העיר השני ד' אלפים אלא אלפים, (שאפשר) [כיון שאי אפשר] לאחד מן העיר לילך לראש היתר, אין מרבעין אותה, דהרי זה כדברי רבה בר רב הונא, ועד כאן לא דחה אותה רבא בריה דרבה בר רב הונא אלא משום דמצי אתי לה דרך בתים, הא לאו הכי לא. אבל כשיש שני פגומין דמצי אתי לה דרך פגומין כל שיש פחות [מד'] אלפים מרבעין. כן נראה לי.

אח"כ מצאתי למקצת מרבותנו הצרפתים ז"ל שאמרו שאם אין בין יתר לקשת אלא אלפים אמה מודדין לו מן היתר, ונתנו טעם לדבריהם כמו שאמרתי אני דהא אי בעי ליה אתי ליה ליתר מן הקשת, ואפילו יש יתר מארבעת אלפים בין שני ראשי הקשת. וכבר כתבתי אני שאין הדבר הזה נראה בעיני מן הטעם שכתבתי. גם מדברי רש"י ז"ל נראה כן במה שכתב בסוף פירקין (סא, א) גבי גדר וחמתן למאן דמוקי לה בעיר עשויה כקשת.

ומכל מקום יש לחלק בין עיר עשויה כקשת לפגמים היוצאין מן העיר, מפני שעיר עשויה כמין קשת כיון שישובה של עיר כן אינה עשויה להתמלאות באמצעה, אלא כל שהן באין להוסיף בעיר אין מוסיפין באמצע אלא בראשי הקשת הן מוסיפין והולכין, אבל עיר שמושבה רצוף אף על פי שפגמין יוצאין מראשיה, עשויה היא להתמלאות באמצע, וכדאמרינן לקמן (נז, ב) גבי שלשה כפרים המשולשין אמר ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון, כמה יהא כמה דבעי ליהוי, אלא כל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת ושליש, ואפילו ארבעת אלפים, אמר ליה אין, והא קאמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת, התם ליכא למימר מליוה הכא איכא למימר מליוה. וזה נכון בעיני. וזהו דנקט רב הונא דין זה בעשויה כמין קשת ולא נקט לה בפגום היוצא ובשני פגמין, לפי שאין הדין הזה בהם. וכן יראה גם מדעת מקצת מרבותנו הצרפתים ז"ל.

ועיר שרחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר צריך עדיין עיון, כיון שמושבה כן אם יש בין ראשה הרחב לראשה הקצר ארבעת אלפים אמה, אם מרבעים אותה אם לאו, דהרי היא ג"כ כעיר העשויה כקשת.


ואם לאו מודדין לה מן הקשת:    לאו דוקא מן הקשת, אלא ממקום שמתחיל להתרחב ולהיות בין שני צידי הקשת ארבעת אלפים. ונראה לי דהא דאמר רב הונא אם יש בין שני ראשי הקשת ארבעת אלפים אמה מודדין לה מן הקשת, היינו דרואין אותה לעיר כמאן דמפסקה באמצע הקשת והויא לה כשתי עירות, וכענין שאמר רב הונא בחומת העיר שנפרצה. ונפקא מינה הכא שאין בני צידי הקשת הולכין מזה לזה דרך רוחב הקשת. וכ"ש שאין מודדין לאלו שבצפון הקשת מדרומו של קשת כשרוצין לילך דרך רוחב הקשת לצפון, אלא אלו שבצפון הקשת מודדין להם מן הצפון, ואלו שבדרום מודדין להם מן הדרום. אבל מ"מ אין מודדין לכל אחד מפתח ביתו לבד, אלא אפילו (לפני) [למי] שעומד בקשת מודדין לו מן היתר שבצדו, דלא גרע כל קצה וקצה מן הקשת משאילו היה כל אחד ואחד מרגלי הקשת עיר בפני עצמה, שהעיר כולה כארבע אמות. וזהו שאמרו מודדין לו הקשת ולא אמרו מודדין להם מפתח בתיהן.

והא דאמר רב הונא מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת, דמשמע מינה דכל שיש לה יתר מד' אלפים אין מודדין לה מן היתר, הכי קאמר: פחות מד' אלפים מודדין לכל העיר מן היתר כולו, כאילו כל העיר מלאה מן היתר שאלו מהלכין כל אויר היתר וחוצה לו בכל צד אלפים ואלו מהלכין בכל אויר היתר בכל צד אלפים. אבל כשיש בה ד' אלפים אין מודדין לכולן מן היתר כאילו יושבים שם, אלא כל אחד ואחד מעירו, והולכין ביתר כדי תחומם. ואפילו רצו אלו שבצפון להלך דרך בתים לדרום הקשת, הולך את כל הדרום וחוצה לו אלפים אמה. וזה נראה לי פשוט וברור. אלא שפירוש רש"י ז"ל בשלהי פירקין (סא, א) גבי עיר העשויה כקשת הויא נראה שאינו מודה בדבר זה, ומה שנראה לי כתבתי. ולולי דברי רש"י ז"ל איני רואה בו בית מיחוש ולא עוד אלא שמרבעין אותה מבחוץ. ויותר מזה כתב הראב"ד ז"ל שהדעת נוטה שמרבעין אותה מבחוץ והולכין כולן בכל אותו הריבוע לפי שמבחוץ נראית עיר אחת.

דף נה עמוד בעריכה

מאי לאו דאיכא תקרה לא דליכא תקרה:    ולענין פסק הלכה יש מי שפוסק לקולא דהוה ליה ספק בדרבנן ולקולא, כ"ש בעירובין דהלכה כדברי המיקל (לעיל מו, א). והראב"ד ז"ל פסק להחמיר.

ירושלמי (ה"א): תני בשם ר' יהודה אפילו זיזיה וכותליה נמדדין עמה, רב הושעיה בעי אויר חצר מהו שימדוד עמה, ונשמעינן מן הדא בית שנפרץ מרוח אחת נמדד עמה, משתי רוחות אינו נמדד עמה. ר' אבין בשם ר' יהודה בשנטלה קורתו אבל אם לא נטלה קורתו נמדד עמה, אם בשנטלה קורתו לא כאויר חצר הוא, תמן הוקף לבית דירה ברם הכא לא הוקף לבית דירה.

דף נו עמוד בעריכה

וכשהוא מודד לא ימדוד מאמצע הקרן מפני שהוא מפסיד את הזויות:    פירש רש"י ז"ל: לא ימדוד כנגד הקרנות אלפים באלכסון לכל קרן וקרן, שא"כ כשהוא מותח חוט מתחום קרן זה לתחום קרן זה, נמצא שהוא מקצר את התחומין הרבה עד שלא תמצא באורך התחומין מן העיר והלאה לאורך התחומין כי אם אלף תכ"ח אמות ויותר משהו, כי מרובע (מאלכסונו) שאלכסונו אלפים אינו אלא אלף ותכ"ח על אלף ותכ"ח ויותר משהו. ואינו מחוור בעיני שאם כן לא היה לו לתנא דברייתא לומר כן שהוא מפסיד את הזויות שהרי אין זה מפסיד בזויות דהא יש לו בזויות אלפים אמה אלא בתחומין הוא מפסיד, ואם מפני שההפסד בא לו מצד הזויות, היה לו לומר מפני שהוא מפסיד מפני הזויות.

נמצא מגרש רביע, פלגא הוי:    כלומר: אם התנא חושב תחום מגרש בלא קרנות כנגד תחומי העיר בלא קרנות ואפילו יחשוב מגרש וקרנותיו עם תחומין וקרנותיהן, אכתי לא הוי רביע, אלא משום דשיעורא לא פסיקא ליה כי מעילת קרנות בחשובנא ושניא שיעורא בין עיר גדולה לקטנה, משום הכי לא חש לעיולי השתא קרנות בקושיא, כיון דסוף סוף אפילו כי מעילת להו לא הוי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומסתברא לי משום דאכתי לא פסיקא ליה אי יהבינן קרנות למגרש אם לאו, דדילמא מאי סביב דתחומין ולא דקרנות, וכדסבירא ליה נמי לרבינא בסמוך, ותנא לא חשיב תחום מגרש אלא כנגד תחום העיר ולא כנגד תחום העיר והקרנות, כיון שאין למגרש קרנות, ורביע מינה קאמר. ומיהו דכשתמצא לומר דיש לו קרנות למגרש אכתי לא הוי.

מי סברת בריבוע קאמרינן בעיגולא קאמרינן:    ובמתא עגילתא כדאמרינן במסקנא כמה מרובע יתר על העיגול רביע דל רביע מינייהו פש להו תשעה. ואע"ג דכי מפקא מן קרתא רביע והויא לה עגילתא עגול שוה כמין טבעת אלפים חוט ששה מקיף אותה, על דרך מה שאמרו (לעיל יג, ב) כל שיש ברחבו טפח יש בהקפו שלשה טפחים. הני מילי בחוט שהחוט הסובב את העיר ממש די לו בששה, אבל כיון שתחומי המגרש רחבן אלף, נמצא שאתה מוסיף למזרח העיר אלף ולמערב כנגדו אלף, וכן לצפון וכן לדרום, ונמצא עיר ומגרשיה ארבעת אלפים על ארבעת אלפים עגולין, וחוט חיצון המקיף אותן הוי י"ב אלפים. ולפיכך כיון שהחוט הפנימי של חודו של מגרש הסמוך לעיר הוי ששה, וחוט חודו החיצון של מגרש הוי י"ב, כשתתן ששה על י"ב הוי י"ח, וכשתשוה את הכל להיות טבלא אחת שוה עליונה כתחתונה, יצא לך טבלא של תשעה.

אביי אמר משכחת לה נמי במתא דהויא אלפא באלפא:    אביי בא עכשיו להעמידה בתחומין לבד בלא שתכניס חשבון העיר בכלל. ומ"מ לא משכחת לה אלא במתא עגילתא, והיינו דאקשיתה אכתי לרבינא, ומשום הכי אוקמה בעיר מרובעת, ומאי רביע רביע דתחומין. כלומר: תחומי מגרש הוו רביע כל התחומין, לומר שהמגרש אין לו אלא תחומין אבל לא הקרנות, כי כל הקרנות נחשבין כתחומי העיר לשדות וכרמים, והלכך הוו תחומי מגרש רביע הכל. ומיהו לא משכחת לה אלא בעיר של אלפים על אלפים, ועל כן בא רב אשי וחידש דתנא מילתא פסיקתא קאמר, ובכל עיר בין בעגולה בין במרובעת בין גדולה בין קטנה, לפי שהמגרש אינו אלא בקרנות לבד כדמפרש ואזיל, וקרנות כולן שיתסרי אלפין הוי, דל ארבעה למגרש אלף לכל קרן, ארבעה לפום שיתסר ריבעא הוי.

דף נז עמוד אעריכה

מנא ה"מ אמר רבא דאמר קרא מקיר העיר וחוצה, תן חוצה ואח"כ מדוד:    ואף ע"ג דלא אתפרש שיעור דחוצה כמה הוי, מ"מ כיון דהאי חוצה הוי רחוב לעיר וכחצר לה דמיא, נתנו בו חכמים שיעורם כחצר המשכן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. לכאורה משמע דהאי מנא הני מילי לר' מאיר קאמר, דאי לרבנן הא לא יהבי קרפף לעיר אחת, וא"כ איכא למידק היאך לא שאלו כאן בגמרא ורבנן האי קרא מאי עבדי לה כדאמרינן בעלמא. ועוד דרבנן אי אית להו חוצה, אפילו לעיר אחת נמי, ואי לית להו, קרפף לשתים מנא ליה לרב הונא מיהא דקאמר קרפף לזו וקרפף לזו. ושמא נאמר בזו דלשתים סברא הוא משום דדחיקא תשמישתייהו. אבל בירושלמי [ה"ב] מצאתי דאפילו רבנן דרשי ליה נמי מהאי קרא ושניהם מקרא אחד דרשו, דגרסינן התם: רב הונא בשם רב ר' מאיר ורבנן מקרא אחד הן דורשין, ר' מאיר דריש מקיר העיר וחוצה, מה ת"ל וחוצה, מכאן שנותנין קרפף לעיר. רבנן דרשי וחוצה מה ת"ל מקיר העיר, מכאן שאין נותנין קרפף לעיר. ונראה פירושו רבנן דרשי וחוצה אלא שהתורה אמרה מקיר העיר, כלומר: לעיר אחת מקיר העיר ולא תתן לה חוצה. ולפי זה רבא בין לרבנן בין לר' מאיר קאמר הכא בגמרין דשניהם מקרא זה דרשו.

חייא בר רב אמר קרפף אחד לשתיהן:    וא"ת לחייא בר רב מאי שנא עיר, דאפילו שני בתים שהם תוך שבעים אמה ושירים מודדין מן החיצון, דהא עיר אע"פ שאין לה חומה מודדין לה מן החיצון ואע"פ שלא הגיע בית בבית כההיא דלעיל (נה, ב) דצריפין ואהלי. י"ל דלחייא בר רב אין הכי נמי דלא שני להו לרבנן בין עיירות לבתים, ואיידי דנקט ר' מאיר עיר נקטי רבנן עיירות. ועוד דמשום דבעי לאפלוגי אחדא אמרי אין נותנין אלא לשתים, ולעולם לאו משום חשיבות דעיירות דהוא הדין לבתים. ומיהו לר' מאיר עיר דוקא, דהא מקיר העיר קא דריש ועיר ולא בית. ואי נמי יש לומר דלחייא בר רב לעיירות נותנין קרפף שלם, אבל לבתים לא עד דמבלעי חמש בתוך שבעים אמה ושירים.

דף נז עמוד בעריכה

אי ר' מאיר היא הא תנא ליה רישא:    איכא למידק, דילמא הדר תנא ליה למסתם כר' מאיר כי היכי דליהוי מחלוקת ואחר כך סתם, ודכוותה יש במסכת נדה במשנת המפלת. יש לומר דהא לאו סתמא הוא למיסתם בה כר' מאיר, דהא איכא נמי סתמא אחרינא כרבנן דהויא סתמא בתרא, דהיינו וכן שלשה כפרים המשולשין דאתיא לרבנן לדעת חייא בר רב, וכדאקשי מינה לרב הונא בסמוך.

תנן וכן שלשה כפרים וכו':    ואע"ג דחייא בר רב אוקי סיפא דהיינו אם יש לזו שבעים אמה ושירים וכו' כר' מאיר, ועלה קתני וכן שלשה כפרים, אפילו הכי על כרחו סבירא ליה (דהיינו) [דהאי] סיפא דסיפא אתיא כרבנן, משום דהוה סבירא ליה דמשולשין בשורה קאמר, ואפילו הכי קתני אם יש בין שנים החיצונים קמ"א אמה ושליש דוקא דאיכא אמצעית והוא משולש מכוון ממש הא לאו הכי לא, אלמא רבנן היא. ומיהו אפילו לחייא בר רב לאו דוקא שיהא בין שנים החיצונים ממש קמ"א אמה ושליש בלבד ושתהא מדת האמצעי עולה מן החשבון האוירין קאמר. וכן פי' הראב"ד ז"ל.

כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא קמ"א אמה ושליש:    יש מי שפירש: בין זה לזה בין אחד מן החיצונים לאמצעי. ולפירוש זה בין שנים החיצונים קתני במתניתין, כל שנים מהן ראוין לקרות חיצונים, דכשאתה מסתכל לצפון שנים הצפוניים חיצוניים לאותו שבדרום, וכן הדרומיים חיצוניים לאותו שבצפון. ואינו מחוור דא"כ אפילו למאי דסבירא לחייא בר רב נמי דמשולשין בשורה קאמר, לישני ליה מאי חיצונים בין כל חיצון לאמצעי, ואם תאמר דאי משולשין בשורה לא מיקרו אמצעי ושחוצה ממנו חיצונים, אבל השתא דמשולשין בחיצונה הוי האמצעי נמי חיצון ושלשתן חיצונים נינהו, אכתי לא ניחא, דכשאתה נותן ביניהן קמ"א אינן חיצונין, ואע"ג דהשתא מיהא חיצונין אין אתה נותן להם קמ"א כדקיימי השתא אלא לכשאתה רואה אותן כאילו הן משולשין בשורה. ומיהו אפשר היה לי לתרץ דאין הכי נמי דמעיקרא נמי הוה מצי למימר ליה מאי חיצונים כל שנים מהם, אלא דאגב אורחיה אתא לאוקמוה בקושטא, דלאו דחויי קא דחי ליה אלא קושטא קאמר, דבר מן דין רב חנינא הכי מוקי לה.

ומיהו מחוורתא דבין החיצונים ממש קאמר שלא יהא ביניהן אויר אלא קמ"א אמה ושליש, דדי לן למימר רואין את האמצעי כאילו הוא ביניהן, אבל שנקל ונתן לו קרפף באמצע מהשתא ואיהו קאי בברא לא אמרינן. וזה יותר נכון ומחוור, וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ולענין פסק הלכה: יש מי שאומר דהלכה כר' מאיר, וקא יהיב טעמא משום דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו לחדא יהבינן קרפף. ועוד דאמרינן בנדרים (נו, ב) הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה ואסור ליכנס לעיבורה דכתיב (יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו, מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש, והא כתיב (שם ו, א) ויריחו סוגרת ומסוגרת, אלא לאו בעיבורה. אלמא אפילו לעיר אחת נותנין עיבור. ויש מי שפוסק כרבנן מדשקלו וטרו אליביה חייא בר רב ורב הונא, וההיא דנדרים בתוך עיבורה ממש תוך בורגנין הסמוכין לה המעוברים עמה.

ולענין פלוגתא דחייא בר רב ורב הונא, קיימא לן כרב הונא, חדא דקשיש ועדיפא מיניה כדמוכח בפרק (שני) [שלישי] דערכין (טז, ב) שהיה מוכיחו. ועוד דפשטא דמתניתין כוותיה אזלא, דאם יש לזו שבעים אמה ושירים משמע ודאי דהואי סיומא דמילתא דחכמים. והא דמותיב ליה חייא בר רב משלשה כפרים, ואוקמוה איהו בכל שאילו מכניס אמצעי ביניהם, לאו דחויא היא, דהא ר' חנינא מוקי לה הכין. ומיהו מדאמר ליה רב ספרא לרבא בסמוך הכי בני אקטיספין וכו' והא איכא דגלת דמפסיקא יותר מקמ"א ושליש. מהא ליכא ראיה דקמ"א ושליש בעינן אלא לרווחא דמילתא קאמר, לומר דאפילו אם תמצא לומר דהלכה כר' מאיר אכתי טפי איכא. ואלא מיהו מהנך דאמרן ראיה יש דהלכה כרב הונא.

וא"ת אם כן מאי קאמר נפק אחוי ליה הנך אטמתא דשורא דמבלען בדיגלת בתוך שבעים ושירים, דאלמא דוקא שבעים ושירים הא טפי לא, דאי לא לימא דמבלען בתוך קמ"א ושירים. י"ל דמבלען הן וקרפיפן בתוך שבעים ושירים לקטיספון וקרפיפן, ותוך שבעים ושירים לארדשיר וקרפיפן קאמר. וכי האי גוונא נמי תניא בפרק פסין (כא, ב) גבי הא דאמר ליה רב חסדא למר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי קאי אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי וכו', נפק אחוו ליה הנהו מתוותא דמבלען בתוך שבעים אמה ושירים. ולדעת רב הונא כל חדא ממתוותאה וקרפיפה מבלעא בתוך שבעים ושירים דקרפיפה דחברתה קאמר. ויש מי שאומר דאטמתא דשורא דינן כבית וכעין גדודין הן ואין נותנין להם קרפף, והרי הקטיספון וארדשיר כערים יחידות, ומשום הכי דוקא מבלען בתוך שבעים ושירים הא טפי לא. ומתוותא דפרק פסין רש"י ז"ל פי' עיירות חרבות אלא שר"ח ז"ל פי' כפרים.

ובשם רבנו ת"ם ז"ל אמרו דאפילו בין עיר לבית נותנין קרפיפות, מדתניא בריש סוכה (ג, ב) גבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין עושין אותה עיבור בין שתי עיירות, והיכי דמי דרחוקות שתי העיירות יתר משבעים אמה ושירים לחייא בר רב אי נמי יתר מקמ"א ושליש לרב הונא, ומשום הכי צריך בית לעברן ולעשותן אחת, וקמ"ל דכל שאין לה ד' על ד' אינו בית ואינו ראוי לעיבור. למה לי למימר בין שתי עיירות, לימא ואין עושין אותו עיבור לעיר. ועל כן פי' רת"ם ז"ל דהכי קאמר: ואין נותנין לו דין עיבור שבין שתי עיירות, כלומר: דאילו היה לו ד' אמות על ד' אמות היה נעשה חיבור לעיר להיותה כשתי עיירות לרבנן שנותנין קרפף לשתי עיירות ואין נותנין קרפף לעיר אחת, לרב הונא כדאית ליה [ולר' חייא בר רב כדאית ליה]. אבל השתא דאין לו ד' על ד' אינו חשוב, ואין לו דין ליתן לו חיבור לעיר ליתן לשתיהן תורת קרפף. (וכמי) [ויש מי] שאומר שאין נותנין קרפף לעולם אלא לעיר דוקא, דמקיר העיר דרשינן. והתם בסוכה לא גרסינן בין שתי עיירות אלא ה"ג: ואין עושין אותו עיבור לעיר, וכן גורס בירושלמי התם: ואין עושין אותו חיבור לעיר. וכתב הראב"ד ז"ל דכשנותנין קרפף לעיר היינו מקיר העיר אבל אין נותנין קרפף לעיבורה של עיר.


מתני': ולא ימדוד אלא כנגד לבו:    נתנו חכמים שיעור מקום מסוים למדידתו, כדי שלא יהא האחד מודד כנגד ראשו והאחד כנגד מרגלותיו, ונמצא ממעט בתחומין.

הגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למידתו:    והוא הדין להר. וכן מקדרין בגיא וגדר כדרך שמקדרין בהר וכדתניא בגמרא. ויש לתמוה למאי חלק אותם ולא עירב ותני להו בחדא.

דף נח עמוד אעריכה

גמרא: מדקתני חוזר למדתו מכלל דאם אין יכול להבליעו הולך למקום שיכול להבליעו:    וא"ת כיון דסוף סוף אין שיפועו ומדרונו עולה לו בחשבון כלל, למה הוא הולך למקום אחר וצופה וטורח ומכוין כדי לחזור למדתו יבליענו כאן. י"ל דאי אפשר משום דאין מודדין בחבל גדול מחמשים כדי שלא יקצר בתחומין וכדאמרינן לעיל בגמרא. ועוד דגזרינן שמא יאמרו דמודדין בחבל יתר על חמשים. ואי נמי גזירה משום הרואין שמא יאמרו דכל גיא מבליעין, דאינן יודעין שזה שמבליעין כאן משום שיכול להבליעו במקום אחר הוא כיון דלא חזי ליה דאזיל במקום אחר וסבור שאף ע"פ שהגיא רחב יתר מחמשים כנגד כל תחומו אפ"ה מבליעו. וא"ת עוד מפני מה הוא צריך לחזור למדתו, ימדוד ממקום שיכול להבליעו. כבר תירץ הראב"ד ז"ל מפני שהוא צריך למדוד לכל רוח ורוח של עיר שתי מדידות, מדידה לכל קרן וקרן של עיר כדי שיצא לו התחום מכוין, כי אין נותנין תחומין לעיר אלא כנגד העיר אם ארוכה אם קצרה, וכדתניא לעיל (נה, א) בברייתא ארוכה כמות שהיא, ואין פוחתין משמונה מדידות לתחומי העיר מלבד מדידת מלוי הקרנות.

ואם היה גיא מעוקם:    הפירוש השני שפירש רש"י ז"ל הוא הנכון, דגיא מעוקם הוא שמתעקם סביבות העיר וכשהוא מודד למזרח אינו יכול להבליעו בכל אותו רוח לפי שהגיא רחב בכל אותו רוח, אלא שבצד האחר שהוא מתעקם וסובב את הצפון או את הדרום הוא מתקצר שם ויכול הוא להבליעו שם ואפילו הכי אינו מבליעו. וי"ל דטעמא דמילתא כמו שאמרתי, דכיון שהוא רחב בכל אותו רוח איכא למגזר שמא יאמרו כי במקומו הבליעוהו וכל שהוא רחב מבליעין, דלא רמו אנפשייהו קוטרו של רוח שני, ואע"פ שראו אותו מודד, הם יאמרו כי תחומי אותו רוח הוא מודד ובא.

אלא מקדר ועולה מקדר ויורד הגיע לכותל אין אומרים יקוב את הכותל:    לידע כיוונו.

אלא אומדו והולך לו:    וכיון שהכותל הוא גבוה, אין מטריחין אותו להביא סולם או לטרוח ולעלות להבליעו תחת החבל, כיון שהוא משופע הרבה, שלא אמרו חכמים בתחומין אלא להקל.

גירסת הספרים שלנו: והא אנן תנן מבליעו:    פירוש: דתנן הגיע לגיא או לגדר מבליעו, והכא נמי כיון שאין הכותל יוצא מתחום העיר, ילך שם ויבליענו ויחזור למדתו, ולא שיוציאנו באומד בעלמא.

ופריק: התם דניחא תשמישתיה. כלומר: משנתינו בדניחא תשמישתיה קצת, ויכול לעמוד על גביו ויראה היכן הוא יכול לחזור למדתו, ולפיכך הולך הוא למקום שכלה הכותל ומודדו שם וצופה וחוזר למדתו. אבל הכא בדלא ניחא תשמישתיה שהוא זקוף כל כך דלא ניחא תשמישתיה אלא בקושי, ולפיכך לא הטריחוהו לעלות ולראות להיכן הוא חוזר, וכיון דסוף סוף באומד הוא חוזר למדתו, מעתה נוציא גם את הכל באומד.

ויש מי שמפרש דניחא תשמישתיה בתוך התחום, כלומר: שהוא כלה בתוך התחום, וכיון דסוף סוף הוא עובר בצדו של כותל ואינו צריך לדרוס על גביו, גם הוא הולך שם ומבליעו. אבל כאן בדלא ניחא תשמישתיה, שהכותל ארוך ויוצא הוא חוץ לתחום או שמתעקם סביב העיר כגיא מעוקם, הלכך אומדו. ואין לשון הגמרא מסכים לפירוש זה. ומ"מ נלמוד ממנו שאם היה הר זקוף מאד כנגד מדתו עד שהוא מתלקט עשרה מתוך חמש, שהוא צריך להלוך שם ולקדר, שאפילו להחמיר אמרו. וזה מקום עיון דלכאורה הולך למקום שיכול להבליעו להקל אמרו, כל שהוא יכול להבליעו אין מקדרו, וכל שהוא יכול להוציאו באומד כנגד תחומו אינו צריך להלך למקום אחר, לא כדי לקדר ולא כדי להבליע.

ויש ספרים דגרסי: והא תניא מודדו מדידה יפה. וכן נראית גירסת רבינו אלפאסי ז"ל וגירסת הגאונים ז"ל. ונראה דהכי פירושה: והא תניא מודדו מדידה יפה כקרקע חלקה. ופריק התם בדניחא תשמישתיה וכגון שמתלקט עשרה מתוך שש כלישנא דרב הונא בר נתן דמתניתין לקולא וקיימא לן כוותיה, והכא בדלא ניחא תשמישתיה, וכגון שמתלקט עשרה מתוך ארבע.

וקשיא לי קצת לגירסא זו, שאם כן מאי קא מותיב מברייתא, הא למאי דסבירא ליה למקשה דלא מחלקה בין ניחא תשמישתיה לדלא ניחא תשמישתיה, ליתא לברייתא מקמי מתניתין דקתני הגיע לגדר מבליעו אבל מדידה יפה לא. וי"ל דחדא דאית בה תרתי קאמר, אמאי אומדו דהא קתני בברייתא מודדו ומתניתין נמי הכי קתני מבליעו, ועוד דהא קתני ברייתא מודדו מדידה יפה. ובפירוקא דפריק סלקא תירוצא לכולהו. אבל מ"מ קשה דתינח מדידה מודדו מדידה יפה בדניחא תשמישתיה, אבל מתניתין וברייתא דאומדו קשיין, דתרווייהו בדלא ניחא תשמישתייהו, והכא קתני אומדו והכא קתני מבליעו, ואכתי לותיב מתניתין אברייתא אמאי אומדו יבליענו. ואף על גב דאיכא לשנויי דבדלא ניחא תשמישתייהו נמי איכא לאפלוגי בין דלא ניחא תשמישתיה דלא מצי אזיל אלא בקושי גדול, ובין דלא ניחא ולא ניחא. מ"מ לא היה לו לשתוק מלהקשות ולתרץ. וי"ל דכיון שתירץ לו שיש לחלק בין ניחא תשמישתיה לדלא ניחא תשמישתיה כבר ידע שאפילו מתניתין וברייתא יש לתרץ בכענין זה ולא חש להקשות.

וכתב רש"י ז"ל: דדוקא בדלא ניחא תשמישתיה הוא דאומדו, אבל אם זקוף הרבה כעין כותלים שלנו אפילו אומד אינו צריך, אלא עוברו והולך לו ואינו נכנס לו במדה כלל, וכדאמר רב יהודה בשחוט המשקולת יורד כנגדו מודדו מדידה יפה. ופירש הוא ז"ל יורד למטה בקרקעיתו של גיא ומודדו כשאר קרקע חלקה דעלמא, אבל שיפועו ומדרונו כלל כלל לא הואיל וזקוף עד שחוט המשקולת יורד כנגדו.

אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו]:    ואברייתא דאם היה גיא מעוקם מהדר, כלומר: לא שנו שמבליעו ובשאינו יכול להבליעו מקדרו, אלא בשאין חוט יורד כנגדו דניחא תשמישתיה, אבל חוט יורד כנגדו כל שאינו יכול להבליעו אין מקדרו אלא יורד למטה ומודד קרקעיתו מדידה יפה, אבל שיפועו ומדרונו כלל כלל לא. ואע"ג דאמר שמואל בשאין חוט יורד מקדר, אפשר דלאו דוקא כל שאין חוט יורד מקדר, דא"כ פליגא אדרב הונא בר נתן דאמר דאפילו במתלקט עשרה מתוך ארבע אינו מקדר, ואפילו אדאביי נמי פליגא, דאפילו אביי דמתני לחומרא לא אמר לקדר אלא במתלקט עשרה מתוך ארבע, הא בפחות מארבע לא, ואף על פי שאין חוט יורד אפילו בפחות מכן. ואם איתא, אביי ורב הונא בר נתן אההיא דרב יהודה אמר שמואל הוה להו לאיפלוגי. ואי נמי תלמודא הוה לה לסדורה לההיא בתר הא דרב יהודה אמר שמואל. אלא דרב יהודה אמר שמואל לא אמר אין חוט אלא משום דבעי למימר בשחוט יורד מודדו מדידה יפה, ולעולם כשאין חוט נמי אי מתלקט עשרה מתוך חמש מקדר, הא מתלקט מתוך ארבע אומד, לא מקדר ולא מודד. ומדידה יפה דשמואל אין פירושו כמדידה יפה דאביי דהתם פירושו מודד שיפועו ומדרונו כקרקע חלקה, והכא אין שיפועו ומדרונו נמדד כלל. ומ"מ מדידה יפה היא כאן וכאן, דכאן וכאן מה שהוא מודד, מדידה יפה כקרקע חלקה הוא מודדו.

דף נח עמוד בעריכה

וכמה עומקו של גיא:    דמבליעו. פירוש: כמה מהלך עומקו של גיא משפתו אל שפתו.

אמר רב יוסף אלפים:    כלומר: דאם הבלעתו יתירה על עיקר תחומו של שבת מבליעו, מבטלין אותו במדידתו, אבל יותר מאלפים אין מבליעו, דלא יהא הטפל יתר על העיקר, והוא דאמר כאחרים. ורבנן דאמרי מאה, כחצר המשכן שהוא מאה על חמשים, אבל יתר מכן חשוב טפי ואין מבליעו.

איכא דאמרי אמר רב יוסף אפילו יתר מאלפים:    ולא נתפרש בגמרא כמה יתר, ומצאתי לרמב"ם ז"ל (פכ"ח מהלכות שבת הי"א) שכתב עד פחות מד' אלפים אמה. ושמא למדה הרב ז"ל מההיא דרב הונא (לעיל נה, ב) דעיר עשויה כקשת דמקום חשוב ארבע אלפים אמה אין מבטלין אותו. אף על פי שיש לחלק.

ואסיקנא: הוא דאמר כאחרים. וההיא דאחרים בשאין חוט המשקולת יורד כנגדו, דכיון דחזי קצת להילוך אין מתירין בו יתר מאלפים, הא בשחוט יורד ואין ראוי להילוך אפילו יתר מאלפים. וקיי"ל כאחרים אפילו בשאין חוט יורד, חדא דמיקל וקיימא לן כדברי המיקל בעירוב. ועוד דלכאורה אפילו בשאין חוט יורד קאי רב יוסף כוותייהו, כיון דקא נקיט שיעורא דאלפים ואמר אפילו יתר מאלפים ולא קאמר אפילו יתר ממאה.

שאין חוט המשקולת יורד כנגדו עד כמה הוא יורד כן משפתו ולמטה ארבע אמות:    כלומר: אם משפתו העליונה יורד החוט ד' אמות כנגדו, אע"פ ששאר כותלי הגיא משתפעין והולכין עד קרקעיתו [של גיא, הרי זה כאילו כל הגיא זקוף וחוט המשקולת יורד כנגדו עד קרקעיתו] לפי שאינו עשוי להלוך. אבל פחות מארבע אמות ראוי הוא עדיין להלוך דמטפס ויורד מטפס ועולה. אבל אי אפשר לפרש עד כמה יתרחק החוט משפתו כשנוגע המשקולת בקרקעיתו של גיא, משום דלאו מילתא פסיקתא הוא, דאם הגיא עמוק מעט, במעט מדרון יהיה נח להלוך, ואם הוא עמוק הרבה, אפילו מתרחק החוט מן השפה כשיגיע לקרקעיתו של גיא, אפילו הכי שיפועו ומדרונו גדול עד שלא יוכל להלוך בו אלא בקושי גדול. אלא הפי' הראשון עיקר. כן נראה לי לפרש סוגיא זו.

רב הונא בריה דרב נתן מתני לקולא אמר רבא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש אבל המתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו:    וקיי"ל כרב הונא בר נתן דהלכתא כדברי המיקל בעירוב. ויש ספרים דגרסי בהדיא, והלכתא כרב הונא בריה דרב נתן ובמתלקט עשרה מתוך יתר מחמש מודדו מדידה יפה.

מתני': אין מודדין אלא מן המומחה:    פירש רש"י ז"ל: מן הבקי, וכן פירש הרמב"ם (בפיהמ"ש כאן). ואין שומעין במדידת התחומין אלא מן המומחה קאמר. וכן פירש בירושלמי (ה"ד) דגרסינן התם: הא ההדיוט שריבה אין שומעין לו. אבל הגאון ז"ל פירש: מומחה [מלשון] ומחה על כתף ים כנרת (במדבר לד, יא) והוא מלשון הגעה, כלומר: אין מתחילין למוד אלא ממקום שנוכל להגיע מכאן אל סוף התחום, ולא נצטרך להניח מקום מדידתו ולילך למקום אחר כדי להבליע הגיא או הגדר שיבא כנגדו, אבל אם לא נוכל להמלט אם לא שנמדוד משם, נדון בהם הדין המפורש למעלה.

דף נט עמוד אעריכה

למקום שריבה אין למקום שמיעט לא:    פירש רש"י ז"ל: והלא יש בכלל מאתים מנה. והקשו בתוס' דמאי קושיא דילמא [הכי קאמר] למקום שמיעט ודאי אין שומעין לו אלא הולכין עד מקום שריבה. ויש מפרשים כגון שהמדה שבקרן מזרחית צפונית מרובה והמדה שבקרן מזרחית דרומית מועטת, ששתי מדידות אדם מודד בכל קרן וקרן כמו שכתבנו למעלה (נח, א ד"ה גמ' בא"ד וא"ת). ומשמע ליה השתא שהולכין בתחומין כנגד המרובה ואפילו בקרן מזרחית דרומית ותולין מדידתו ראשונה בטעות, ומשום הכי קא קשיא לה אמאי, דאפילו כנגד המועט נמי היה לנו להלך באותו קרן, דדילמא בדין מדד שם אלא שפגע בהר או בגיא ונתמעטה המדה בכך. ופריק אימא אף למקום שריבה. כלומר: ודאי בקרן שמיעט אין הולכין אלא כמדתו, אבל אפילו בקרן מזרחית צפונית שריבה הולכין בו כמדתו, שאני אומר שגם שם יצאתה לו המדה בכיון, שלא פגע בגיא ולא בגדר אלא בקרקע חלקה ושניהם מכוונים.

ויש מפרשים את הדבר להקל, כלומר: למקום שריבה אין אבל במקום שמיעט לא, כלומר: להוציא את המדה במקום שמיעט כנגד המרובה לא, ואמאי כיון שאנו מחזיקים מדת המרובה במכונת א"כ מדת המועט מוטעת. ופריק אימא אף למקום שריבה, כלומר: אפילו בקרן שמיעט שם את המדה מוציאין שם את המדה כנגד המרובה.

ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר ואלכסונה:    רש"י ז"ל גריס: באלכסונה בבי"ת, ופי': דאפילו ריבה שיעור גדול דליכא למיתליה במדידת החבל תלינן לה בטעות האלכסון, דאמרינן זה היה בקי במדה והניח טבלא של תחומין כנגד הקרן באלכסון כדינו, וזה מדד אלפים מאמצע הקרן והפסיד את הזויות כל אלכסון של אלפים, אבל אם ריבה יתר מכן אין לנו במה לתלות. וספרים גרסי: ואלכסונה בוי"ו, ופירש רבנו תם ז"ל: שאם האחרון הרחיק הציון יתר מן הראשון כמדת העיר ואלכסונה, אפילו הכי שומעין לו, שאני אומר כשמדד הראשון היתה העיר מצער, ועכשיו נתוספו בה דיורין ובתים, ולפיכך הרחיק השני את הציון כפי תוספת מדת העיר. וכן נתלה עוד טעות במדידה כפי שיעור האלכסון שהראשון טעה והשני כיון את המדה.

כגון דסקרתא של ריש גלותא:    פירוש: לריש גלותא היתה לו בקעה ונתן אותה לטסקא שיבנו אותה לעצמם ויעלו לו ממנה מס, והם ועבדיו משכימים לפתחו. ואע"פ שהיא של רבים כלומר: שרבים דרים שם, אין צריך לשייר בה כדמפרש טעמא דכיון דשכיחי גבי הרמנא בהתאספם יזכירו זה את זה איסור והיתר, ויזכירו זה את זה איסור הוצאת רשות הרבים, ושאינן מותרין עכשיו בכל העיר אלא משום עירוב.

ודחינן: דאי הכי אפילו בכל מקום נמי נערב בלא שיור ואפילו עיר של רבים והרי היא של רבים, דכולהו ישראל שכיחי גבי הדדי בצפרא דשבתא. ואוקימנא כגון דסקרתא דנתן זוואר שבנה עיר לעצמו והיתה העיר כולה כחצר אחת, והשכירה לאחרים או אפילו מוכרה לאחר מכן ונעשית של רבים, אינה צריכה שיור דעדיין בהתירה עומדת, והוא שלא נשתקע שם בעלים הראשונים ממנה. שאע"פ שאדם משתמש ומטלטל בכולה לא אתי למטעי ברה"ר דעלמא, דהכל יודעין שזו כחצר אחת שרבים דרין בתוכה היא שהיא מותרת בעירוב, ולא תשתכח איסור רה"ר בכך. ותדע לך שאפילו מכרה לרבים נמי מערבין את כולה בלא שיור, דהא ר' זירא (לקמן בע"ב) עירבה לכולה מתא דבי ר' חייא בלא שיור, משום דסבר דעיר של יחיד ונעשית של רבים הוא. ואע"פ שעכשיו היה רואה שלא היו מעלין שכר ליחיד ושל רבים היתה עכשיו לגמרי, אלא ודאי כדאמרן, שהיה סבור שמתחילה היתה של יחיד כמו שנקראת דבי ר' חייא, ואע"פ שעכשיו אינה שלו כיון שעדיין היתה נקראת על שם היחיד אינה צריכה שיור.

ויש מן הגדולים שפירש כגון שאותו היחיד בנה העיר לעצמו, ובאו רבים ונתיישבו בבתים ומחזיקים בהם כדרך שהמלכים עושין כדי שיהיו הדרים מעלין להן מסין וארנונות, אלא שהעיר קנין ליחיד [והרבים לא קנו בדרכים וסרטיות כלום אלא עדיין דרכים ופלטיות ליחיד] והוא יש לו רשות לבנות בהן כרצונו, וכגון זו אין חייבין ברה"ר שלה, כדאמרינן לעיל בריש פרק פסין (כב, ב) בשבילי בית גילגול, יהושע אוהב ישראל היה ותיקן להם דרכים וסרטיאות, וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. דאלמא רשות שהיא של יחיד אע"פ שהרבים עוברים בתוכו ודרך כבושה להם שם אין חייבין בה משום רה"ר, אלו הן דבריהם. וכענין זה ג"כ היא מה ששנינו (לעיל ח, א) חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת.

דף נט עמוד בעריכה

מאן תנא דמיערבא רה"ר אמר רב הונא בריה דרב יהושע ר' יהודה היא:    ולפי מה שכתבנו למעלה בפרק קמא (ו, א ד"ה כיצד) דר' יהודה לא התיר ברשות הרבים רחבה ט"ז אמה, אלא בשאינו יתר על שלש עשרה אמה ושליש כעין פסי ביראות, הכא נמי בשאינו רחב על שלש עשרה אמה ושליש היא, אלא שארכו לאורך רשות הרבים רחב ט"ז אמה אלא שאני איני רואה בו צד הכרח וכמו שכתבתי שם בשמעתין דכיצד מערבין רשות הרבים. הא דאוקימנא ברייתא כר' יהודה, היינו משום דקתני בה כיצד מערבין אותה עושה לחי מכאן ולחי או קורה מכאן, דהא ודאי ר' יהודה היא ולא רבנן, דאילו לרבנן אין מערבין רה"ר בכך, דרבנן שם שלש מחיצות בעי. ואלא מיהו בעושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן סגי אפילו לרבנן. ואי נמי מדין לחי רחבה אמה מכאן ואמה מכאן כדאיתא בפרק פסין (לעיל יט, ב). ולדידן נמי דקיימא כר' יוחנן דירושלים בדלתות נעולות בלילה נפקא מתורת רה"ר ומיערבא. והא דאמרינן מאן תנא דמיערבא רה"ר, דמיערבא בכך קאמר, אבל לכ"ע מיערבא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאמרן.

איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא לארכה לא מערבין הא לרחבה מערבין אלא אפילו לרחבה נמי לא מערבין. ואסיקנא דאפילו לרבנן דר' עקיבא לא מערבין, משום דלא מצי לסלוקה לרה"ר מהכא. ואיכא למידק אשמעתין טובא, דהכא משמע דרגל הרבים מעכבת מלערב, ואפילו דלתות ננעלות בלילה לא מהני בה כלל, דהא רב פפא אע"ג דעלה דברייתא דר' יהודה קאי מ"מ לענין הלכתא קאמר, וכללא קא כייל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והלכך לדידן דקיי"ל דכל שאין דלתות ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר, אפילו בננעלות אינה מתערבת לחצאין, ואפילו לרחבה ומשום דריסת הרבים שבתוכה. ותדע לך דהא מייתי לה משתים חצרות זו לפנים מזו ושרגל הדרין בתוכה אוסרתה. וכיון שכן תיקשי לן ברייתא דקתני בפרקין קמא (ו, א) כיצד מערבין רה"ר, ואוקימנא במבואות המפולשין לרה"ר ואע"פ שהרבים עוברין בתוכן, ועד כאן לא דחינן לה התם מרה"ר גמורה אלא משום דקתני בה עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן, ואילו ברה"ר גמורה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר, הא אילו (לא) היו דלתותיה ננעלות בלילה אפילו רה"ר שבתוכה מיערבא.

ועוד דאמרינן בפרק קמא (יב, ב) עושה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי, ואקשינן פשיטא, ואסיקנא אימא יש לו חצי מבוי, ואקשינן תו הא נמי פשיטא, ופרקינן מהו דתימא לגזור דילמא אתי לאשתמושי בכוליה מבוי קמ"ל. דאלמא בכל מבוי קאמר ואפילו במבוי המפולש שבני המבוי עוברין בו מכאן ומכאן, שאילו היה הפרש בין מפולש לשאינו מפולש לא היה לו לומר פשיטא, אלא אדרבא היה לו להקדים ולומר במאי עסקינן אילימא במבוי מפולש אמאי ליתו הני וליסרו אהני, ואי במבוי שאינו מפולש פשיטא, ומדלא קאמר הכי משמע ודאי דבכל מבוי קאמר. ועוד דהא רב פפא אברייתא דר' יהודה קאי, ואילו לר' יהודה כל שיש לו שתי מחיצות גמורות לא חאיש לדריסת רגל הרבים ומיערבא, וכדאיתא בפרק פסין (כ, א) גמרא: אם היתה דרך הרבים מפסקתה.

ותירץ הרמב"ן דהכא לא קתני אין מערבין חציה אלא אין מערבין אותה לחצאין, כלומר: שאין מערבין את כולה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלא או כולה כאחת בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי רה"ר, ובעיר שאין בה מבואות מפולשין לחוץ לעיר שכולה נתרת בהכשר רה"ר שלה וכמו שפירש רש"י ז"ל, או כולה מבוי בפני עצמו. דכיון שעירבו את העיר כולה בלחי וקורה לשני ראשי העיר, וכשבאו לערב את כולה בפת עירבו אותה לחצאין, אפילו חזרו ועשו לחי וקורה באמצע רה"ר שלה ואפילו לרחבה, כיון שמטלטלין בכולה ואין לחיים וקורות הללו שבאמצע אלא להבדיל הצד האחד מן השני ויש להן דרך זה על זה, הוו להו כשתי חצרות זו לפנים מזו, וכיון דלא מצי מסלקי לה לרה"ר, מסרי אסריה אהדדין, שהרי לחיים החיצונים עושין את כולן כבני מבוי אחד והוה ליה כמבוי ששכח אחד מהן ולא עירב. אבל עם עירבו חצי העיר בלחי וקורה וחציה השני אינה מעורב, שלפנים כחצר ושחוצה לה כרה"ר, והוה ליה כשאר המבואות שלחיים וקורות מתירין אותן, ואין החיצונים בני רשות א' עמהם.

ומבוי נמי דאקשינן ליסרו אהדדי מן הטענה הזאת היא, דכיון שעירבו את העיר כולה מבוי מבוי, והיתה העיר יכולה להתערב יחד ולא עשו כן אלא שכל מבוי מבוי עשה לעצמו לחי וקורה ועירבו כל אחד ואחד לעצמו בפת, ויש להן דרך זה על זה שפתוחין זה לזה, הוו להו כשתי חצרות שיש להן דרך זה על זה ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה דאסרה פנימית על החיצונה לר' עקיבא, וכאן לכ"ע, משום דלא מסלקי לה לרה"ר מהכא דהא ליתא דלת ביניהן ובני מבואות עוברין זה על זה.

וקרוב לענין הזה פירוש רש"י ז"ל, שהוא ז"ל פירש: דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי אהדדי והויא לה כמבוי ששכחה אחת מן החצרות ולא נשתתפה בו. וגבי מבוי פירש: דכיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחת אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה למבוי לא מהני ע"כ. ולא נתכוין הרב ז"ל לומר דכל שהוא מבוי אחד אין לחי וקורה מתיר את חציו, דהא אמרינן (לעיל יד, ב) עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי. ועוד אמרו (לעיל ט, א) מבוי שרצפו בלחיים משתמש עד חודו הפנימי של חיצון, אלא לומר דכיון שהן אחד, אין מערבין כל אחד לעצמו.

והרמב"ן נר"ו הביא ראיה לדברי עצמו מדגרסינן בירושלמי (ה"ה) אמתניתין עיר של יחיד ונעשית של רבים וכו' תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חציין, מיחלפא שיטתיה דר' יהודה, דתני ר' חייא כיצד מתירין רה"ר ר' יהודה אומר לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וחכ"א לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן, והכא הוא אמר הכין, לא על הדא איתאמרת אלא על הדא, אפילו עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת, עליה תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חצאין. אמר ר' יוסה הדא אמרה בני המבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין, כיצד הוא עושה נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי. חמשה מבואות פתוחין למבוי נתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין, כיצד הוא עושה: נותן את הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי. ר' פנחס כדסליק להכא חמא כפתא דשקקא דגזוראי, אמר להן חלקתם עירובכם אמר ליה ר' יהודה ב"ר שלום לחזוק הבתים נעשית. נראה מבואר באמת כדבריו.

וכלל גדול הוא שאין לך אוסר על חברו משום עירוב אלא ביכול לערב עמו ושכח ולא עירב, כגון רגל המותרת במקומה לר' עקיבא, ורגל האסורה לת"ק דאוסרת שלא במקומה כיון שיכולה לערב ולא עירבה. ובדין היה שאפילו עירבה כל אחת לעצמה תאסור על החיצונה, כיון שהיתה ראויה לערב ולא עירבה, אלא מן הטעם שאמרו בגמרא דפנימית אחדא דשא ומשתמשא. אבל בני רה"ר ומבוי שחוץ ללחי וקורה או שחוץ לדלתות, אינו אוסר על בני מבוי שלפנים מן הלחי, שהרי אינן ראוין לערב בפת עמהן עכשיו. וגדולה מזו אמרו בסולם שאם רצו לערב מערבין, ואעפ"כ תורת מחיצה עליו ואין אוסרין, ואע"פ שיש לו דרך עליהן.

ועם דברי הרב נר"ו עלה לנו תירוץ לשיור העיר שמתיר בעיר של רבים, ואדרבא היה לו לאסור מפני שרגלו מצויה בעיר ולא מצי מסלקי [ליה] מהכא אלא שלא אמרו שיאסור אלא מי שיכול לערב ולא עירב, אבל אלו כיון שהן בעיר של רבים והרי היא של רבים אינן יכולין לערב כולן ביחד ולפיכך אינן אוסרין.

אחדא דשא ומשתמשא:    פירש רש"י ז"ל: כגון זו כופין על מדת סדום שלא יהא לה היום דריסת הרגל על החיצונה, אלא תסגור הדלת שביניהן ותשתמש במקומה ע"כ. ולא שתסגור ממש אמר הרב ז"ל, שלקתה מדת הדין שהיא אין לה דרך לרה"ר אלא על החיצונה, אלא רואין אותה כאילו סלקה רגלה מכאן ליום זה ואחדא דשא, וכיון דאיהו מחויבת למיחד דשא מהני אפילו לחיצונה כאילו נסתלקה משם.

דעבוד דקה:    פירוש: איצטבא גדולה שלש טפחים ורחבה ד' כדאמרינן בסמוך וכן פירשו הגאונים ז"ל.

דף ס עמוד אעריכה

הדר אמר לא דמי אי בעי לערב דרך גגות מצי מערב:    הקשה רבנו נ"ר וכיון דאי בעי הוה מערב לה כולה דרך גגות אמאי מערב להם דרך פרסייתא, וצ"ע.

מותר לביתו:    פירוש: מותר לתחום ביתו כאילו שבת שם. וא"ת לתחום ביתו היאך הוא מותר הלא עקריה לדעתיה מיניה, דהא אמר לבנו צא וערב עלי. כבר כתבתי למעלה (לו, א ד"ה וחכמים, נב, א ד"ה ר' מאיר) כל לגבי ביתו אינו מסלק דעתו משם כל זמן שאין עירובו עירוב, וכדמוכח מתניתין דנתגלגל חוץ לתחום (לעיל לה, א), וכן פי' רש"י כאן. ואינו דומה לאמר לב' עבדיו צאו ועירבו עלי והלכו ועירבו לו אחד למזרח ואחד למערב דאם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו (לעיל נ, ב) דהתם עירובן עירוב וכיון דלא ידעי הי מינייהו, אינו מהלך למזרח אלא כעירובו למערב ולא למערב אלא כעירובו למזרח, ואם מיצעו עליו את התחום נעשה חמר גמל ולא יזוז ממקומו.

דף ס עמוד בעריכה

חוץ לתחום סלקא דעתך:    אם חוץ לתחום ממש נתנו לא עשה ולא כלום הוא, כיון שהוא בביתו דכל שאין עירובו עירוב הרי היא כתחום ביתו כמו שכתבנו. וקשה לפירוש זה דמאי מקשה ר' אידי לר' יהושע בן לוי, דילמא ר' יהושע בן לוי דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן, דהא לא מפרשא מתניתין הכין בהדיא, וכדאמרינן בכתובות בהדיה פרק האשה שנתאלמנה בתחילתו (יז, ב) ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן, רב הונא דיוקא דמתניתין קמ"ל. ולכולי עלמא קשיא לי אפילו סוף נמי תנן, דהיא מתניתין דאמ' עלה דתנן מה שנשכר מפסיד דטעמיה בהדיא מה שנשכר היא מפסיד ותו לא וכדדייקינן לעיל.

דף סא עמוד אעריכה

ורבי אידי אנשי אנשי תני ומוקים לה בנותן:    כלומר: בנותן עירובו בעיר דבין בגדולה בין בקטנה כל העיר כד' אמות דמיא. ואקשינן אבל מודד לא והתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה, אלמא כל מקום שהמדה כלה עד שם הוא יכול לילך ולא יותר. ואמרינן סוף העיר איצטריכא ליה דלא תנן, כלומר: סוף העיר דלא תנן איצטריכא לר' אידי למתמה מנא ליה לר' יהושע בן לוי, ולשון איצטריכא ליה לא אתי שפיר להאי פירושה. ורבינו שמואל ז"ל מחקו מן הספרים וגריס הכי: סוף העיר לא תנן.

ור"ת ז"ל פירש: דרבא דאמר תרווייהו תנן קא מקשה לר' אידי דהיכי קאמר רב אידי דאין אלו אלא דברי נביאות דאדרבא היה לו לתמוה ר' יהושע מאי אתא לאשמועינן דהא תרוייהו תננהי, ומשני דרב אידי אנשי אנשי תני ולפיכך איצטריך ר' יהושע בן לוי לאשמועינן דין מודד דלא תני לה במתניתין. ואקשינן דאכתי מאי קמ"ל והא מתני' נמי היא גבי מודד, ופריק סוף העיר איצטריכא ליה לר' יהושע בן לוי לאשמועינן דלא תנינן לה במתניתין והיא עיקר צריכותא ואידך אגב גררא נקטה.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יהושע בן לוי, חדא דרבא פשיט ליה ומסייע ליה ממתניתין. ועוד דרב אידי גופיה לאו לאיפלוגי עליה קאמר, אלא דמתמה אדיניה מנא ליה. ואף ע"פ דדחי למתניתין ואמר דאנשי אנשי תניא, מתניתין היא דמיתוקמא ליה בנותן ולא הוה סייעתא, [מ"מ] דר' יהושע בן לוי לא מדחי בהכין. וכתב הראב"ד ז"ל: שאם כלתה מדתו בסוף העיר בין עיקר העיר ועיבורה, דינו כמי שכלתה מדתו בסוף העיר, דעיבור להקל על התחומין אמרו ולא להחמיר, שאם אי אתה אומר כן אפילו כלתה מדתו באמצע תחומי העיר ואלכסונה, ולא משכחת לה כלתה מדתו בסוף העיר.

מאן דתני אנשי וכו' ואין אנשי לא משתבש דמוקי לה במודד וחסורי מיחסרא וכו':    פירוש: הוצרך לומר דמיחסרא משום דקתני בה כיצד. ובירושלמי (ה"ז) לא מחסרי לה ואמרו לית כאן כיצד. ומיהו לישנא דמתניתין דקתני מי שהיה בעיר גדולה ומי שהיה בעיר קטנה תמיהה לי, למה ליה (ליתני) [למיתני] הנותן עירובו בעיר גדולה והנותן עירובו בעיר קטנה, דמאי נפקא מינה אם היה בעיר גדולה או בעיר קטנה. ואפשר דאי לא תני הכי הוה אמינא דאם היה בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה, לא יהא עירובו חמור לקנות לו עיר גדולה מעיר שהוא שובת בתוכה ודי לו לעירובו לקנות לו כמקום שביתתו, קא משמע לן. ועדיין צריך לי עיון.

עיר שיושבת על שפת הנחל:    פירשו ר"ח ורבנו אלפאסי ז"ל: כי רוב העתים הנחל מתייבש ומשתמשין בו, שאינו מתמלא אלא עם הגשמים, וכיון שמשתמשין בו נעשה מכלל העיר, ואם לא עשו לפניה דקה ארבע אמות אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם כלומר: מחומת העיר ואין הנחל מכלל העיר. ולא ירדתי לסוף הפירוש הזה, חדא דאפילו עבוד דקה היאך מודדין להם את הנחל מכלל העיר, והלא אין מעברין את העיר אלא ממקום בית דירה או הראוי לדירה כדאמרינן לעיל (נה, ב), והנחל אינו ראוי לדירה. ועוד דמפתח בתיהם לא משמע מחומת העיר אלא מפתח בתיהן ממש, וכדאמרינן לעיל (שם) גבי יושבי צריפין מודדין להם מפתח בתיהם. ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, דעיר היושבת על שפת הנחל בעיתא תשמיש כל העיר, כי לעתים הנחל גדל ושוטף כל העיר ואין דירת העיר קבועה אלא כיושבי צריפין.

ועוד זאת התיר רבי:    יש מי שאומר דלא גרסינן ועוד, דלא מצינן שהתיר רבי אחרת שיאמר בזו ועוד זאת. ויש מי שגורס ועוד, מפני ששנינו בירושלמי (ה"ז) דאחרת התיר רבי דגרסינן התם: אמר ר' ירמיה מעשה ברועה אחד זקן שבא ואמר לפני רבי זכור אני שהיו בני מגדל עולין לחמתא ומהלכין את כל חמתא ומגיעין לחצר החיצונה הסמוכה לגשר, ועוד התיר רבי שיהיו בני גדר יורדין לחמתא ועולין לגדר ובני חמתא אינן עולין לגדר.

רב ספרא אמר עיר העשויה כקשת הואי:    פירש רש"י ז"ל: חמתן היתה עיר העשויה כקשת ועיר קטנה הואי, ויש בין שני ראשי הקשת יתר מארבע אלפים אמה, ואין מודדין לבני הקשת אלא מן הקשת (לעיל נה, א), והיתה חמתן אלף אמה ומחומת גדר ליתר של חמתן אלף אמה, ולפיכך התיר להם רבי שיהו בני גדר יורדין לחמתן ואין חמתן עולה להם אלא בד' אמות מפני שמדתן כלה בסוף העיר ומשלימין להם את השאר, אבל היושבים בקשת חמתן אינן יכולין ליכנס בתוך גדר אלא כמדת התחום. זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ותימא דא"כ היינו עיר קטנה ועיר גדולה.

ור"ת ור"ח ז"ל פירשו: גדר עיר עשויה כקשת ומדדו להם מן היתר ולפיכך באין לחמתן, אבל בני חמתן אינן יכולין לעלות לבני גדר, שהיא יושבת כנגד מקום החץ וממקום הקשת עד היתר אלפים אמה לפיכך לא היו באים להן. וגם בפירוש זה יש להקשות כמו שהקשתי, דמ"מ הכל חוזר לעיר גדולה ועיר קטנה, וצ"ע.

רב דימי בר חיננא אמר אנשי עיר גדולה ואנשי עיר קטנה הואי:    פירשו כל המפרשים: חמתן עיר קטנה ונכנסת כולה במדת תחומה של עיר גדר, וגדר עיר גדולה ומדת תחום כלה לאמצע גדר, ולפיכך אין מהלכין אלא כמדת תחומן. ולפי פירושן אלו יורדין לחמתן ואין יורדין לגדר, יורדין לכל חמתן ואין יורדין לכל גדר קאמר, ואין הלשון מכוון בו. ועוד הקשה הראב"ד ז"ל א"כ מאי התיר, פשיטא אלו מהלכין אלפים כמדת תחומן ואלו אלפים כמדת תחומן. ואין זה קשה כל כך, דיורדין לחמתן ומשלימין להן את השאר קאמר, משום דמדתן כלה בסוף העיר, וקמ"ל כדר' יהושע בן לוי וכמו שפי' רש"י ז"ל בעיר העשויה כקשת.

והראב"ד ז"ל פירש: שהיתה עיר אחרת קטנה בין גדר לחמתן, והיא [אלף אמה, וממנה] לגדר אלף אמה פחות ארבע אמות, ולצד חמתן יש ממנה לחמתן אלף אמות, ולפיכך יורדין בני גדר עד חמתן לפי שהכפר האמצעי כלה בתוך מדתן, ואינו להם אלא כארבע אמות. אבל בני חמתן שכלה מדתן בתוך הכפר האמצעי אינן יכולין לצאת מן הכפר ולמדוד עם גדר. והיתר גדר ואיסור חמתן בא להם משום גדולה של גדר שהיתה גדולה אותן ארבע אמות שנמשכה העיר כנגד הכפר, וחמתן קטנה ואינה נמשכת כנגד הכפר. והיה יכול לומר ג"כ עיר רחוקה ועיר קרובה הואי. וזה הפירוש נכון אם היה לשון הגמרא מסכים עליו. ועוד למה כסה והעלים הכפר האמצעי שהוא עיקר ההיתר והאיסור.

דף סא עמוד בעריכה

לא תימא שאין בה דיורין אלא שאינה ראויה לדירה:    נמצא עכשיו דבין למר ובין למר כל שאינו ראוי לדירה והניח שם עירובו, אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. ומינה שמעינן למניחו בתל גבוה עשרה או בבקעה עמוק עשרה אע"פ שאין יתירים על בית סאתים, אי נמי בקרפף שאינו יתר על בית סאתים שלא הוקף לדירה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ושמעינן מינה נמי דהאומר שביתתי במקום פלוני עדיף ממניח והרי הוא כשובת, שהרי באומר שביתתי תניא לעיל בפרק מי שהוציאוהו (נ, ב) האומר שביתתי במקום פלוני מהלך עד אותו מקום הגיע למקום פלוני מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, בד"א במקום המסוים כגון תל גבוה עשרה והוא רחב מארבע אמות עד בית סאתים, אלמא האומר שביתתי כשובת. וזה כדעת ר' יהודה (לעיל נא, ב) דס"ל דעיקר עירוב ברגל, דכיון דעיקר עירוב ברגל אלים מלתא דרגל דאפילו אומר שביתתי שם הרי הוא כאילו רגלו שם. אבל לר' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת, לא עדיף רגל דכשאינו שם ממש שיהא קרוי שובת, וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בפרק מי שהוציאוהו גמרא: זהו שאמרו עני מערב ברגליו (נא, ב ד"ה עני). וכן מצאתי כדברי מפורש בירושלמי דגרסינן התם בשלהי פירקין (ה"ח) ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מן הנותן את עירובו בקרפף, הקונה שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, והנותן את עירובו בקרפף אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ר' זעירא בעי אמר תקנה לי שביתתי בקרפף אמר ר' חנני' בריה דר' הלל מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה, ר' מאיר אמר עיקר עירוב בככר, בנותן עירובו בקרפף אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, ר' יהודה אומר עיקר עירוב ברגליו, באומר תקנה לי שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ע"כ בירושלמי. וזה מבואר כדברי.

ולענין פסק הלכה: יש מי שפסק כר' אלעזר משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ובין בשובת בין במניח בין בישובה בין בחרבה ואפילו במערה בזמן שראויה לדירה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אבל הראב"ד ז"ל פסק הלכה כשמואל, חדא דרביה דר' אלעזר הוא. ועוד דמתניתין מכרעא ודאי כוותיה, ור' אלעזר דשני ליה שינויא דחיקה הוא ודחייה בעלמא הוא ולא סמכינן עלה. ונראין דבריו.