חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ששי הדר עם העכמו"ז

דף סא עמוד ב

הדר עם העכמו"ז בחצר או מי שאינו מודה בעירוב:    פי' דהיינו כותי כדמפרש בש"ס בפרק בכל מערבין הרי זה אוסר עליו. פירש אוסר עליו להכניס ולהוציא מביתו לחצר שישכור ממנו רשותו ואסיק בש"ס דשכירות איתיה אפי' בפחות מש"פ דברי ר' מאיר ר' אליעזר בן יעקב אומר כו' בש"ס מפרש טעמא דכ"ע דירת עכומ"ז לא שמה דירה ושורת הדין היה שלא יאסור כלל אלא דרבנן תקנו שיאסור כדי שלא יהא ישראל רגיל לדור עם העכמו"ז כדי בלא ילמד ממעשיו וסבר ר' אליעזר דתרי ישראלים שכיחי דדייריי אהדדי בהדי עכמו"ז אבל חד ישראל לא שכיחי דדייריי בהדי עכמו"ז ולא צריך למעבד ביה תקנתא והלכתא כר' אליעזר בן יעקב דשמואל פסק כוותיה. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב. ועוד דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. אמר ר"ג פרכינן בש"ס צדוקי מאן דכר שמיה ופרקי' במתני' חסורי מחסרה וה"ק. צדוקי הרי הוא כעכומ"ז ר"ג אומר צדוקי' אינו כעכומ"ז ומעשה כו' והא דאמר ר' ות"ק סבר צדוקי הרי הוא כעכומ"ז היינו לר' אליעזר בן יעקב דאלו ר' מאיר לא קאמר אלא מי שאינו מודה בעירוב וצדוקי מודה היה בעירוב לכ"ע. תדע דבש"ס אמרינן צדוקי מאן דכר שמיה ואם איתא דצדוקי אינו מודה בעירוב מאי קושיא דהא ר' מאיר דכר שמיה ועוד דבפרק בכל מערבין דאמרי' מאן אינו מודה בעירוב כותי ואלו צדוקי לא קאמרי' ש"מ דצדוקי מודה הוא בעירוב הילכך כי אמרי' ת"ק סבר צדוקי הרי הוא כעכו"מז לאו לר' מאיר אמרינן אלא לר' אליעזר בן יעקב:

אמר לנו אבא כו':    ופי' דס"ל דצדוקי אינו כעכו"מז ובבטול רשותו סגי והצדוקי ההוא בטל להם רשותו ומיהו אלו חזר הצדוקי והחזיק להוציא מביתו למבוי עד שלא יחזיקו הם היה נפקע בטולו ולפי' אמר להם שימהרו להחזיק בחצר אחרי בין השמשו' כדי שלא יוכל לחזור מבטולו ואף ר' יהודה סבר דצדוקי אינו כעכומ"ז ובבטול רשותו סגי אלא שהוא סובר כי יכול הוא לחזור בו אפילו לאחר שיחזיק הם במבוי ולפי' אמר להם שיוציאו כל כליהם למבוי מבעוד יום שמא יוציא הוא משחשכה ויחזור בו מן הביטול. ופרש"י במשנתינו סבר צדוקי אינו כעכו"מז כדאי' בש"ס ולא דמי לכותיים דגרי אריות הם ולפי' הוא כעכומ"ז אבל צדוקי הוא ישראל אלא שנהפך למינות כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירו' עכ"ל. ונראה מדבריו כי מודה רבינו בכותי שהוא כעכומ"ז מפני שהם גרי אריות. והקשו עליו בתוספו' דהא ר"ג מסבר סבר דכותיים גרי אמת הם כדאי' בפ"ק דחולין דאמרינן התם כי ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה לפי שמצאו להם דמות יונה וסברי לה כר' מאיר דחייש למעוטא וגזר רובא אטו מעוטא ואלו ס"ל לר"ג דכותיים גרי אריות הם מה היה צריך לגזר עליהם הרי הם אסורין מעצמן ואע"פ שרש"י ז"ל פי' דר"ג דהתם אינו ר"ג הזקן אלא ר"ג בנו של רבי' הקדוש וזה שהוזכר כאן הוא ר"ג שהיה מחכמי המשנה והביא ראיה מדאמרינן התם דסבר לה כר"מ דחייש למעוטי דעלמא ואלו ר"ג הזקן קשיש מר' מאיר א"א לומר כן דא"כ דר"ג דהתם היינו ר"ג זוטא דהוה בתריה דר' מאיר טובא היאך גזר ר' מאיר על יינם של כותיים שהוא דרבנן ולא גזר על שחיטתם שהוא איסור תורה אלא שהוצרך ר"ג לגזור אח"כ על שחיטתן ולא גזר על יינם שהוא מדרבנן וכשחזרו וקלקלו יותר בדורו של ר"מ גזר אף על יינם. והא דאמרינן דסבר לה כר' מאיר ה"ק דסבר לה כסברא דאשכחן דסבר ר' מאיר בתריה ויש כיוצא בזה בש"ס וכיון דכן הדרא קושיין לדוכתה דע"כ ר"ג הזקן מסבר סבר דכותיים גרי אמת הם. ועוד קשה על פרש"י ז"ל כי מי הכריחו לומר דר"ג מודה בכותי שהוא כעכומ"ז דהא ר' מאיר שאומר דכותי כעכו"מז מסבר סבי' ליה דכותיים גרי אמת הם כדאי' בפרק שור שוגח וכדמוכח מההיא דפ"ק דחולין שגזר על יינם. ועוד קשה עליו דא"כ כלהו תנאי ס"ל דכותי כעכומ"ז וצריך לשכור ואלו בפ"ק דחולין אמרינן ר' אמי ור' אסי נמנו על הכותיים וגזרו עליהם שיהיו כעכומ"ז גמורים לכל דבריהם ואמרי' עלה מאי עכומ"ז גמורי' ליתן רשו' ולבטל רשו' כלומר דלא סגי להו בביטול וצריך שכירות ומה הוצרכו לגזירה זו דהא לכלהו תנאי דינם כעכו"מז לפי' הנכון כמו שפר"י ז"ל דלר"ג צדוקי אינו כעכו"מז וה"ה לכותי דס"ל דכותיים גרי אמת הם ואע"פ ואינו מודה בעירוב נותן רשות ומבטל רשות והיו נוהגין העולם כר"ג מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב והיה הכותי נותן רשות ומבטל רשות וכשנתקלקלו מעשיהן הרבה בימי ר' אמי ור' אסי גזרו עליהם שיהו בעכו"מז גמורים אף לענין עירוב וכן הלכ':

דף סב עמוד א

גמ' והתני' חצרו ואוקימנ' לקמן למימר' דכי איתי' בעיר אוסר כי ליתי' אינו אוסר כשם שהישראל אוס' אע"ג דליתיה אליב' דר' מאיר ואם איתא דסבר ר' מאיר דדירת עובד כוכבי' ומזלו' שמיה דירה כי ליתיה נמי ליסר כיון דכעובד כוכבי' ומזלו' חשוב כו' וא"ת תינח עובד כוכבי' ומזלו' דחשוד על שפיכו' דמי' אבל כותי אינו חשוד על שפ"ד כדאי' בפ"ק דעובד כוכבי' ומזלו' דתניא מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות וא"כ בחד דהוה לן למגזר שיהא אוסר כדי שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו. י"ל דעיקר גזרה משום עובד כוכבי' ומזלו' שהיתה וכיון שכן לא רצה ר' אליעזר בן יעקב להחמיר בכותי טפי מעובד כוכבים ומזלות:

היו יודעין דאמר ר' יוחנן כו':    פרש"י ז"ל נהרג על פחות מש"פ ולא מתקין לאויה בהשבון דבשלמא ישראל מתקין לאויה בחזרה דכתיב בהו והשיב את הגזלה אבל בבן נח לא כתיבא השבה וכיון שכן שעבר נהרג ולא משלם ע"כ. ונראה מדברי רבינו ז"ל דהא בבן נח הגוזל מחבירו מיירי דלא מחיל לה לפחו' מש"פ אלא דרחמנא לא כתב ביה השבה וכשגוזל מחבירו נהרג ולא משל' דלא כתיב ביה השבה וסוגיין דייק הכי לכאור' בגוזל מן העכו"מז מיירי דהא מייתי מינה ראיה דעכו"מז חשיבא ליה פחות משוה פרוטה. והקשו בתוס' דהא במס' בכורות אתי למידק דעכו"מז קונה במשיכה מהא דא"ר יוחנן בן נח נהרג פחו' משוה פרוט' דאי אינו קונה אמאי נהרג ולא דייקי' ממה שהם חייבין על הגזל כדאי' בפ' ד' מיתות. משום דהתם הוא דמוקמי' לה בגזל גמור שיש בו שוה פרוטה יותר דכיון דדבר חשוב גזל דין הוא שיהא נהרג דלא קנה ליה אבל בפחות מש"פ דלא חשוב ולא קפיד נגזל עליה ליכא למקטלי' דלהיכא דאמרת דלא קנו ליה והשתא דאתי' להכי ליכא למימר דהא דר' יוחנן בגוזל מחבירו בלחוד מיירי דהא לדידהו אפי' פחו' מש"פ חשיב להו וקפדי עלי' ודינו כגזל גמו' דאע"ג דלא קני לי' איכ' למקטלי' על מה שהקניט לחבירו בגזלו וא"כ הכי מוכח מיני' הת' דעכו"מז קנה במשיכ'. אלא ע"כ סבירא להו דהכא בגזל מישראל נמי מיירי דאע"ג דלא קפיד נהרג עליה ולהכי דייקי' דאי אינו קונה במשיכה אמאי נהרג ומיהו איכא למידק מהכא משמע להו דבישראל מיירי עד דדייקי הכי דדילמא בעכו"מז מיירי ועל קפידתו הוא נהרג ואע"ג דלא קני במשיכה אלא ודאי נפקא להו מדקאמר ולא נתן להשבון דמשמע דלא שייך ביה השבון מפני שהוא פחות משוה פרוטה הוא. הא כשגוזל לישראל שוה פרוטה אי נמי שגזל לעכו"מז חברו שוה פרוטה נהרג ומשלם דבישראל הוא דחדשה תורה שאינו מת ומשלם ושמעי' מההיא דשני דברים שלא כדברי רש"י ז"ל דהא בגוזל מישראל אע"פ שנהרג משום דלא אמרו נהרג ואינו משלם אלא בגוזל מישראל פחו' מש"פ ומיהו להכי מתחייב מיתה על שגוזל פחו' מש"פ מישראל דאע"ג דישראל נגזל לא קפיד ומחיל ליה כיון דלגזלן גופיה חשיבא ליה כש"פ וקני ליה דינ' הוא דמחייב עלה מיתה כמו על ש"פ והיינו דמייתי' הכא ראיה מינה דעכו"מז חשיבא ליה פחות מש"פ.

אלא בריאה במוסרקי ואבורגני:    פרש"י ז"ל שהתנה עמו למלאתו כלים וחפצים. ור"ת ז"ל פי' וכן בעל הערוך ז"ל ששכרו ממנו בשטר וחתימת אדון ומוהרקי היינו שטר כדאמרי' התם מוהרקי דהני אטפסי דמלכא מנח כלומר שטר עבודתם. ואבורגני חתימת אדון. כדאמרי' התם אבורנגי ישראל. אפ"ה עכו"מז חייש לכשפים ולא מוגר פי' וצדוקי וכותי נמי אפשר דחיישי ללשפים אי נמי כיון דכל עיקרא דמילתא משום עכו"מז נתקנה תקנ' בכלן כדרך שתקנו בעכו"מז.

גופא חצרו של עובד' כוכבי' ומזלו' הרי הוא כדיר של בהמ' ומותר ישראל להוציא מן החצר לבאים ומן הבתים לחצר ושלא להכניסו מן החצר לבתים מפני שהוא כחצרו של ישראל והרי יש כאן הוצאה והכנס' מרשו' שהיא מיוחד' לאחר לרשות שהיא מיוחדת לאחר. ודוקא ישראל אוסר בתי העכו"מז עם החצר אבל העכו"מז אינו אוסר ביתו של ישראל עם החצר דכלה חד רשות חשיב ואין דירתו בחצר כדאי לאוסרה על ביתו של ישראל והיינו דפרכי' עלה בסמוך דהא תנן הדר עם העכו"מז בחצר הרי זה אוסר עליו דאלמא עכו"מז אוסר על ישראל בחצר. ומשנינן דלא קשיא דמתני' היכא דאיתיה לעכו"מז בעיר אי נמי דליתיה בעיר ואתא ביומיה ומתני' בדליתיה עכומ"ז בעיר ולא אתי ביומיה ה"ג דכ"ע דירה בלא בעלים שמה דירה. פי' דכל היכ' דדירה בבעלים חשיבא דירה ה"ה דירה שלא בבעלים. אמר רב יהודה כו'. הלכה מפורש במס' תעניות דמ"ד דהלכה דרשי' לה בפירקא ומ"ד מנהג לא דרשי' לה בפרקא אבל אורויי מורינן ומ"ד נהוג אורויי נמי לא מורינן ואי עבד לא מחי' והכא קי"ל כמ"ד הלכה דהא אביי כשמואל ס"ל כדאמרי' בסמוך ועוד דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דקי"ל כדברי המיקל בעירוב.

דף סב עמוד ב

ביעת' בכותח' כו':    פר"י ז"ל דלא ביעת' ממש דהא לא צריכ' הורא' כלל אלא ביצי' גמורו' במעי אמן והא דחשבינן לה להלכה פסוקה ופשוט' משו' דליכ' מאן דפליג עלה. ודבר פשוט היה להם שאין בהם משו' בשר בחלב והא דגזור בה רבנן לענין ביצת נבל'. שאפי' כיוצא בה נמכרת בשוק אסור' סתם באיסור נבלה שהוא מן התור' גזרו אטו ביצים של אשכול שהם איסור תורה מה שאין כן בבשר בני עוף בחלב האיסור דרבנן ואפילו למאן דסבר שהוא מן התורה הקלו בו לגבי ביצים אלו שלא לגזור בהם משום דבשר בחלב חדוש הוא כדאי' בפרק כל הבשר וכבר הארכתי בזה במס' חולין ובמסכ' י"ט:

מגלת תענית דכתיבא ומנחה קמיה:    פי' נקט מגלת תענית מפני ששאר ספרים לא היו נכתבין בימי חכמי התלמוד ופר"י ז"ל דלא מתסר דלא בששואלין ממנו הלכה למעשה אלא כשאין שואלין ממנו אלא פסק הלכה בלבד שלא לעשות מעשה באותה שעה מותר דהא לא חשיבא הוראה והכין משמע בפ"ק דהוריות:

דף סג עמוד א

אע"פ שהאש יורד מן השמי' כו':    פי' הראב"ד ז"ל כי טועי' היו בהורא' זו שלא אמר הכתו' כן אלא לענין מזבת החצון אבל להקטי' קטר' במזבח הפנימי אין להביא ראי' מן ההדיוט כדמפורש במס' יומא ובמס' תמיד דמערכ' בפני עצמ' היו עושין על מזבח החצון שממנ' נוטלין אש לקטרת והם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. ומ"מ לא נענשו משו' טעות' כיון שהיו שוגגין אלא משו' הוראת'. וליטעמיך כו' פירש ולטעמיך דסבירא לך דמתני' כפשוטה ומעשה שהיה כך היה למ' לי למתני שמו ושם אביו כדי שלא תאמ' דמשל היה וכיון דהוצרך להזכירו מפני כן כסה עליו קצת לומר דחוץ לג' פרסאו' היה. ודקדק ר"י ז"ל דכיון דלא קשי' לן הכא עלי' דרבא אלא משו' דקאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה ופרכי' לה מההיא מתני' דאפי' חוץ לג' פרסאות חייב מיתה מכלל דלכ"ע מפשט פשיטא לן דכל שלא בפניו אסור ואפי' חוץ לג' פרסאות וכיון שכן ה"ה אפי' רחוק כלו' דשלא בפניו אין לו שיעור ובפניו דקאמר רבא היינוי תוך ג' פרסאו' כל שלא בפניו היינו חוץ לג' פרסאות ואפי' בסוף העולם. ותדע דהא דחשבי' בבני אהרן שהורו הלכה בפני משה לא בפניו ממש היה אלא דכל שהיה משה תוך המתנ' לא היה להם להורות ושיעור מחנה ישראל הוא ג' פרסאות כדאי' בכמה דוכתי. ע"כ תורף דברי רבי' ז"ל. ואיברא דבפניו לאו בפניו ממש כדמוכח מהאי דבני אהרן ומההיא דאלדד ומידד כדאי' בסנהדרין. ומיהו משמעתין ליכא ראיה דלעולם אימא לך דכל שלא בפניו דאמר רבא היינו תוך ג' פרסאות ובדין הוא דמצי' למיפרך ליה מהא מתנייתא דאסרה חוץ לג' פרסאות אלא דעדיפא מינה פרכי' דאפי' מיחה נמי מחייב. ועוד שהרי לא נתפרש לדברי רבא כמה שיעור שלא בפניו והיכי מצי' למפרך אההוא שיעורא גם מה שכתב ר' ז"ל דכל שלא בפניו כגון דהוא חוץ לג' פרסאות שוב אין לו שיעור ואסור הוא בסוף העולם. זה דבר קשה דהא בפ"ק דסנהדרין אמרי' דר' גזר משום מעשה שהיה דתלמיד אל יורה הלכה אלא א"כ נטל רשות מרבו והא דרבא לא משמע דא"ל מההיא גזרה דא"כ הוה מדכר לה וש"מ דליכא איסורא בסוף העולם ומ"מ הדבר צריך בירור כמה יהא שיעור דשלא בפניו שהוא אסור ואין בו מיתה דהא תוך ג' פרסאות חיוב מיתה איכא. והנכון בעיני דכל שהוא באותה אפרכיא שרבו דר איכא איסורא וחוץ לאותה האפרכיא היה מותר עד שבא ר' וגזר אפילו בסוף העולם. והא דתניא תלמיד אל יורה הלכה אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאו' דמשמע דחוץ לג' פרסאו' מותר כבר תרגמ' ר"י ז"ל דההיא משום תלמיד חבר נקט לה וה"ק שום תלמיד בעולם ואפי' תלמיד חבר אל יורה הלכ' אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות ואפי' הוא עומד על התחום של הפרכיא אחרת והא דאמרי' דרבינא סר סכינא בבבל ופרישנא טעמא משום דתלמיד חבר חוץ לג' פרסאות הוה: זהו הנר' לי בשטת ר"י ז"ל הזקן. והיא הנכונה בעיני.

אבל י"א דכל בפניו אסור וחייב מיתה מן התורה כלומר מיתה בידי שמים כעובדא דר' אליעזר והיינו תוך ג' פרסאות וחוץ לג' פרסות מותר מן התורה אלא שאסור משום גזרתו של רבינו הקדוש והיינו דתניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א"כ רחוק שלש פרסאות והא דקתני סתמא תלמיד משמע דלאו בתלמיד חבר מיירי וש"מ דכל תלמיד מותר להורות מן הדין חוץ לג' פרסאות ואם הוא תלמיד חבר אפי' תוך ג' פרסאות מותר ואינו אסור אלא בפניו ממש ואפילו בפניו ליכא חיוב מיתה וזה דעת הראב"ד ז"ל ולזה הסכימו רבותי. ומה שנ"ל כתבתי. ומיהו בהא מודינא דכל שהוא תלמיד חבר אין בו חיוב מיתה אפי' בפניו שאין לנו אלא דומי' דבני אהרן או דומיא דאלדד ומידד דלא הוה חד מינייהו תלמיד (חבר) ותו מסתברא לן דכל שאינו אסור אלא משום גזרתו של ר' די לו שיטול רשות מרב אחד ואע"פ שיש לו כמה רבנים אחרים שלא נטל רשות מהם ולאפרושי מאיסורא מותר ואפילו בפניו ממש ואפילו לתלמיד שאינו חבר דנקיט טעמא משום דאין חכמה ואין תבונ' לנגד יי' וכבר כתבתי יות' מזה בפ"ק דסנהדרין בס"ד:

דף סג עמוד ב

לא נענש יהושע כו':    וק"ל ומנלן דמשו' הא נענש דילמ' משום ענין ביטול תור' או משו' הקרבת תמידין דלקמן. וי"ל דכיון דענשו היה שלא הי' לו בן משמע דמשו' עון פריה ורבי' הוא מדה כנגד מדה ולמאי דס"ד דמשו' שהור' הלכ' בפני ר' נענש. י"ל דהא נמי מדה כנגד מדה שלא היה לו בן תלמיד וממל' מקומו אמש בטלת' תמיד של בין הערבי' כו' פירשתיה בפ"ק דמגלה וגם במס' סנהדרין בס"ד. דכל זמן דארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורין בתשמיש המטה. והקשו בתוספו' א"כ היאך אמר ליה דוד לאוריה לך לביתך ורחץ רגליך. ודוד נמי היאך שמש מטתו ואנו רואין שלא תפסוהו חכמים בכך אלא מפני שהפך מטתו של לילה ליום ותירץ ר"י ז"ל כי שני ארונות היו ארון עץ שעשה משה דכתיב ועשית לך ארון עץ וארון שעשה בצלאל וכל זמן שלא נעשה ארונו של בצלאל היו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה משה. ומיד שהוקם המשכן נתנו לוחות אחרונות בארון שעשה בצלאל כדכתיב ואת הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ובארונו של משה היו מונחים שברי לוחות והוא היה יוצא עמהם למלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה אבל ארון של בצלאל שהיו מונחים בו לוחות שניות לא היה יוצא עמהם למלחמה אלא לעתים על פי הדבור וזהו שנענשו עליו בימי עלי כשהוציאוהו ועליו חרדו פלשתי' ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים כו' ועכשיו בימי יהושע על פי הדבור היה שם והא דאמרי' בבבא בתרא אין בארון רק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות מונחות בארון. י"ל כי כשנכנס בית עולמים נגנז ארון שעשה משה והיו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה בצלאל. כל הלן בקעילה יש שפי' קעילה בקעה ויש שפי' עליים והוא הנכון והטעם בטל הבית מפריה ורביה אמר רב יוסף כו' דאפי' בהא אית ליה צער כשאינה ישנה עמו בבית.

ההוא מבואה כו':    דס"ל יחיד כו' פי' אליבא דר' אליעזר דהלכתא כוותיה פרש"י ז"ל דאע"ג שהמבטלין אסורין להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כדתנן הנותן רשותו הוא מותר והן אסורין מ"מ אהני להו ביטול זה להוציא ולטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בחצר ושיוכלו להוציא לחצר כלים ששבתו בתוך בית היחיד שבטלו לו רשותן דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בפרק רבי אלעזר דמילה ע"כ. ופי' בתוס' דההיא דר' אליעזר היינו הא דאמרי' התם אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו חצרות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא ערבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכלו וטעמא דמילתא דכי ערבו חצרות עם בתי' מאני דבתי שכיחי בחצר ואי שרית לטלטוליה בכל המבוי אתו לאפוקי כלים ששבתו בבתים לתוך המבוי הילכך אסור להוציא שם אפילו כלים ששבתו בחצר וכיון שכן נעשה מבוי כאלו אין לו חצרות שדינו ככרמלית ואינו ניתר בלחי וקורה אלא כשלא עירבו חצרות עם בתים ליתא להאי גזרה דהא לא שכיחי מאני דבתים לחצר. ומותר להוציא למבוי כלים ששבתו בחצר כר"ש דאמר רשות אחת הם ומותר לטלטל ג"כ כל המבוי. וכוונת רש"י ז"ל דהכא נמי מסתמא ערבו חצרות עם בתים דאי לא למה להו שתוף במבוי אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי הילכך אם לא בטלו רשותם אצלו הם אסורים להוציא ולהכניס למבוי ולטלטל בכלו דהוו להו ערבו אבל עכשיו שבטלו רשותם אצלו מסתמא אף רשות חצרם בטלו אצלו וה"ל כמי שלא ערבו חצרות עם בתים והם מותרין בכל המבוי ולהכניס ולהוצי' אליו כלים ששבתו בחצר. וא"ת א"כ יותר היה הפסדם משכרם כשבטלו עירובן שבחצ' י"ל כי יות' היו צריכין תשמיש שבמבוי מתשמיש שבחצר כן פי' בתוספו' שטתו של רש"י ז"ל. והקשו עליו חדא דהיאך אפשר דניחא להו טפי בהיתר מבוי ואיסור חצרות מהיתר חצרות עם בתים ואיסור מבוי. ועוד דהא דמפליג לענין מבוי בין ערבו ללא ערבו אינו אלא אליבא דרב אבל רבי יוחנן פליג עליה וסבר דבין ערבו בין לא ערבו מטלטלין בכלו. והלכתא כרבי יוחנן גם מה שפי' רבינו ז"ל דאהני להו שיוכלו להוציא מביתו של אותו היחיד לחצר הא ליתא דהא בלאו הכי נמי היו מותרין כיון דערבו ואפילו תימא דאקני להו להוציאם למבוי הא נמי ליתא דאם איתא היינו מטעמא שנעשו אורחין אצלו ולקמן אמרי' דחד לגבי חמש' הוי אורח חמש' לגבי חד לא הוו אורחין. ובתוס' פירשו דודאי לא אהני בטול שלה' אלא לאותו היחיד בלבד. וכ"ת והיאך יבטלו כלם מפני הנאת היחיד. י"ל דמ"מ לשנה הבאה יבטלו יחיד אחר וכן חוזרין חלילה בכל שבת ולמ"ד מבטלין וחוזרין ומבטלין כדלקמן. אפשר דאפי' בו ביום מחזירין חלילה אצל כלם:

דף סד עמוד א

א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי:    כתבו בתוס' מעשה בא לפני רש"י ז"ל בחופה שלא עירוב בעל החופה עם שכנו והיה פתח א' ביניהם והוצרכו להביא כלים מבית השכן לבית החתן וצוה רש"י ז"ל שיבטל השכן רשו' ביתו אל החתן ויהא בעל החופ' מותר להוציא מזו לזו ושכנו אסור להוציא ולהכניס שנרא' כמחזיק ברשותו וכיון שהשכן אסור נסמוך אביטול דליכא למימר ביטלת תורת עירוב מביניהן ור"י ז"ל אמר כי אם החתן מותר אף שכנו מותר דלא אמרי' שנראה כחוזר ומחזיק אלא בחמשה שכנים ששרויין בחצר ובטלו רשותם לגבי חד שלא ערב יוציאו מבתיהם לחצר נראה כמחזקים ברשותם שבחצר אבל הכא במה הוא מחזיק אם בביתו של חתן הרי אין לו בה כלום ואם בביתו הרי לא ביטל להם ביתו שלא יוכלו לו לטלטל בתוכו שהרי אף חמשה השרויים בחצר שבטלו רשותם לגבי חד אינם אסורים לטלטל בחצר ואין איסורם אלא שלא להוציאו ולהכניס מבתיהם לחצר אבל לטלטל בחצ' מותרין וגם מביתו של אותו שבטלו אצלו מותרין להכניס ולהוצי' לחצר לדעת רש"י ז"ל כדכתי' לעיל שנעשו כאורחים אצלו וכ"ש יחיד אצל יחיד שנעשה כאורח אצלו וכיון שאם החתן מותר אף שכנו היה מותר אין לעשות כן דא"כ בטלת תורת ערוב מביניהן ואין להם לעשות כן ביטול זה אלא ע"י שיור שביטלו הכל חוץ מחדר דהשתא לא ביטלת תורת עירוב מביניהן שהרי יהיה זה אסור להוציא ולהכניס מאותו חדר ויהיה רחוק לערב כדי שיהיה הכל מותר והר"מ ז"ל מקוצי היה תופס עיקר כדברי רש"י ז"ל ואומ' דכללא דמילתא דכל המטלטל מרשות לרשות נראה דחוזר בו מן הביטול ואין זה דומה למה שהמבטלין מותרין לטלטל בחצר דליכא טלטול מרשות לרשות ולא דמי למאי דאמרי' שמותר המבטיל לטלטל מביתו של אותו שביטל אצלו לחצר דהתם איכא אכתי אסורא להוציא מביתו של מבטל לחצר אבל כשאין לו אסור אחר כגון זה שהיה שכן לצד אחד הוא מוציא מרשות לרשות והם כמחזיקו אלא אמר רבא כו' וכי היכי דהתם גבי ישראל שכירו ולקיטו כמותו לתת ערובו בחצר ה"נ שכירו ולקיטו של עכו"מז חשוב כבעל הבית ויש שפי' דה"ק שנעשה הישראל כשכירו ולקיטו שהוא חשוב כבעל הבית ונותן עירוב עם בני חצר ושוב אין חוששין לרשותו של עכו"מז כאידך דאמר שמואל דשכירו ולקיטו של ישראל נותן עירוב במקומו ודיו ואיכא למידק דהא אינו נותן עירוב אלא שכירו ולקיטו דאיכא בבית פיתא או מקום לינה כפלוגתא דרב ושמואל לקמן בפרקין והכא לא קאמר אלא דלותיב מידי התם וה"ל כשכירו ולקיטו של עכו"מז ששוכרין ממנו כאלו הוא בעל הבית ואע"ג דליכא מקום פיתא ולינה אלא במי שנותן את ערובו בחצר ולדוגמא נקט דשכירו ולקיטו של עכו"מז חשיב לגבי שכירות רשות בלא מקום פיתא ולינה כדחשיב לשמואל שכירו שלו ליתן עירוב כשיש לו מקום פיתא ולינה וזהו הנכון:

א"ל אביי לרב יוסף:    פי' גבי עכו"מז קיימינן דומיא דעובדא דאתיא עלה דאי אשכנו של ישראל קיימי' ואמימרא דשמואל הוה לן למבעי לה לקמן כדאמרי' גופא דמימרא דשמואל וכן פרש"י ז"ל דבעי' בשהיה כל א' וא' מהם שרוי בעלייה או חדר בפני עצמו בענין שאלו היה רשות שלהם היה כל א' מהם צריך לערב כדתנן במתני' ומודים חכמים בזמן שהיו מקצתן שרויים בחדרים עכ"ל. וכתבו בתוס' בשם ר"י הזקן ז"ל דבעל הבית שהכניס לביתו סופרים או בחורים ללמוד מע"פ שייחד להם בית לפתן ולינתן אין צריכין ערוב ואינם אוסרין על בעל הבית ואפי' יש להם פתח ברשות הרבים לפי שלא הכניסן לביתו ולא השאיל להם מקום בחצרו לאסור עליו והביא ראיה מהא דאמרי' הכא היו חמשה שכירו ולקיטו מהו ומהדרינן אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר והכא כשמוחלקין בדיורין ועליות מיירי דאי לא פשיט שהאחד נותן ע"י כלם וכ"ש הכא דהשתא ומה התם דדירת עכו"מז לא שמה דירה אפ"ה אין השכירים הישראלים חולקין רשו' לעצמן לאסור כ"ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין איסרין ולפי שטה זו מה ששנינו לקמן בפרקין אחים הישנים בבתיהם שצריכין ערוב היינו בשאין אותם בתים פתוחין לרשות אביהם שאם היו הבתים סמוכין לבית אביהם ופתוחין לו אין צריכין עירוב ואע"פ שאינם מקבלים פרס מאביהם. ואין זה נכון בעיני רבותי דהא עבדים דקאסרי לדברי ר' יהודה בן בתירא וסתמא דמילתא דרים הם בבית אדוניהם אלא שמיחד להם דירה בתוך ביתו:

עד כאן לא התיר ר' יהודה בן בתירא אלא במקבלי פרס הא בשאינם מקבלים פרס כולי עלמא מודו דאסרי ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו לא אביו ולא רבו אוסר הוא לכ"ע דהא בתלמיד אצל רבו הוא דמבעיא להו הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפ' כיצד משתתפין שבנו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהם הרי זה אוסר. חמשה שכירו ולקיטו שאמרו בכאן אינ' ראיה דהא פירשנו דהא מיירי בשאין להם בכאן לא מקום פיתא ולא מקום לינה וקולא הוא שהקלו חכמים אצל שכירו ולקיטו של עכומ"ז ומשלך נתנו לך אבל בישראל דעלמא כל ששרויין לעצמן ויחד להם מקום פיתן או לינתם אוסרים הם על בעל הבית אלא א"כ יש לו לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שא"א לטלטל בשבת כדאי' לקמן. וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל. אמר רב יהודה אמר רב נחמן כו' פי' וידע היה רב נחמן שאין זה מפני שנוי המזג שלו אלא דה"ה לשאר כל אדם. והקשו בתוס' דהא לקמן אמרי' דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה רביעית דאלמא ס"ל דרביעית יין מבלבל הדעת וצריך להפיג אותו ותירצו דהא דהכא בדמזוג והתם בדלא מזוג וק"ל דא"כ אמאי קאמר הכא לא מעליא האי שמעתתא כיון דהא דשמואל נקט השותה רביעי' יין מסתמא בדלא מזוג משמע וי"ל דרב נחמן קים ליה דשמואל בכל שותה רביעית אפי' במזוג קאמר והנכון בעיני דרב נחמן ה"ק לא מעליא האי שמעתתא דיהיב שיעור רביעית בני אדם שזה אין שיעורו שוה בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא אדם והרבה בני אדם יש כמותי דרביעית יין ציל דעתייהו ומיהו מודה הוא שיש בני אדם שמבלבל דעתם ובדידהו דרך מיל שינה מפיגו וא"כ בדידהו לא אמרו אלא בשות' אותו חי אבל בשותה אותו מזוג אין בו שיעור ברביעית לכל בני אדם אלא הכל לפי המזוג ולפי האדם שתוי אל יתפלל כו' פירשתיה במקום אחר בס"ד:

דף סד עמוד ב

הא כמ"ד כו':    פרש"י ז"ל דמ"ד פותחין בחרטה צריך לחכם למצא פתח לשאול שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן נדרתי כדי שתהא חרטה מעליא ולא סגי ליה דלימרו כדו תהית ומ"ד אין פותחין סבר אין צריך לבקש לו פתח אחר בחרטה שלו אלא שיאמר לו כדו תהית ועוד דא"כ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהתם אמר רב נחמן פותחין בחרטה תחלה ואלו הכא ס"ל אין פותחין בחרטה ולפי' הקלו להיות בין רוכב בין יושב לכך פירשו בהכך דמ"ד פותחין בחרטה מקל דסגי ליה דלימרו ליה כדו תהית ומ"ה סבר שמתירין לו בין עומד בין רוכב. ור"ג סבר אין פותחין בחרטה ולפי' מחמיר שלא להתיר אלא יושב שדעתו מיושבת עליו למצוא פתח מעליא להתירו ולישנא דפותחין כמו מתחילין וכן מתפרשין כלם במס' נדרים:

דף סה עמוד א

כל המפיק מגן בשעת גאוה:    פרש"י ז"ל בשעת שכרו' שהיין מתגאה על האדם ומגן היינו יין וקאמרי' דמפיק לישנא דעבורי הוא וה"ק כל המעבי' את יינו בשע' שכרו שלא יתפלל עד שיסור יינו מעליו ר' יוחנן אמר כל שאינו מפיק איתמר ולישנא דגלויי הוא כלומר שאינו מגלה יינו בשעת שכרות כלומר שאינו מתפלל ולהכי אמרי' דמאי בינייהו דהא תרוייהו קאמרי שלא יתפלל ואמרי' דאיכא בינייהו דרב ששת שמסר שיניתיה לשמעיה שיעירנו משנתו אחר שישן מ"ד מפיק איתמר וצריך להעביר התפלה זמן מרובה עד שישן וינער משנתו מעצמו כי אז סר יינו מעליו לגמרי ומאן דסבר שאינו מפיק איתמ' אית ליה דרב ששת והיינו דקאמר שלא יגלה יינו בשע' שכרות (ומאן דסב' דאינו מפיק) מיד עד שישן מעט ויעירנו אחר דבמעט שמעביר יינו די לו זו שטת רש"י ז"ל ונכון הוא ומיהו מגן היינו תפלה שהוא מגן לאדם א"נ מפני שתחלת ברכותיה מגן אברהם:

אמר רב כו':    שנא' בצר אל יורה לא מצי' מקרא זה בכל התורה ורש"י ז"ל כתב שהוא בספר בן סירא ואע"ג דבמס' סנהדרין כללוהו בכלל ספרים החיצוניי' מצי' כי חכמים מביאין ראיה מדבריו בהרבה מקומות וכדכתי' בבבא בתרא ור"ת ז"ל פי' דהאי קרא קא דריש העירוך שועך לא בצר כלו' אין לך לערוך תפלתך ובהרב' מקומו' רגיל התלמוד לקצר המקראו' כמו ונתן הכסף וקם לו ועדיין פי' כזה אינו מחוור חדא שהי"לל אל יתפלל ועוד שלא מצאנו בתלמוד המקרא כן שלא יתפוס ממנו אלא מלה אחת ויעשה לשון אחר דהאי שנא' הפי' שכבר נאמר בכתובים כי האדם בצר אל יורה כדכתי' שמעי נא זאת ענייה ושכורו' ולא מיין הרי שמדמה הצרה לשכורת ושכור אל יורה וכן אמרי' בריש פ' אין עומדין בירושלמי הבא מן דרך אל יתפלל מה טעם לכן שמעינא זאת ענייה כלומר דימה ענוי הדרך לשכרות. וכדי שלא להאריך הניח התלמוד שלנו המקרא ותפס הענין.

אנן פועלי דיממ' אנן:    כלומר ואין משנתנו אלא ביום כלומר ודי לו לאדם שיקבע עת כל שהוא לתורה בלילה כדכתיב והגית בו יומם ולילה. רב אחא בר יעקב יזיף ופרע גרסי' בירושלמי אנן אגירו דיממא אנן מה דיזפי' ביממא פרעי' בלילא. ואמרי רבנן דלא איתמר הא אלא בלילה תקופת תמוז שהלילות קצרת אבל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף כדאי' בפ"ק דתעניות. והא דאמרי' שאין רנה של תורה אלא בלילה:

כל המתפת' ביינו:    כלומ' שמתרצ' לחברו ע"י שמחת יין שעושין עמו יש בו מדעת קונו שמתרצ' לבני אדם ע"י דבר קל שמתרצין לפניו שנא' וירח יי' את ריח הניחוח והא דאמרי' הבא מן דרך שלא יתפלל ג' ימים אמרו רבותי ז"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בדורת ההם שהיה לבם נכון אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מתכוונין ומוטב שלא תתבטל התפלה:

דף סה עמוד ב

אמר רב יהודה וכו':    ואסר עד שישכי' העכו"מז רשותו ולא פי' רב במה אסר אם בחיצונה לבדם דאיכא דריסת שני ישראלים או אפי' בפנימית דליכא אלא דריסת ישראל א' וכר' מאיר ורב ששת ורבה הוו סברי דאף בפנימי' אסר והיינו דאמרי' דרב כר' מאיר אמרו ואמר רב יוסף דהא טיעות' דאי ר"מ למה לי ישראל בחיצונה כלומר למה ליה לרב למנקט חיצונ' כלל לישמועינן עכו"מז אסר בפנימית דליכא אלא ישראל חד וכ"ש דאסר בחיצונה דאיכא ישראל אחר דהא כפי לשונו של רב איהו מימר' קאמר אלא שמביא מעשה מן הדין וה"ק כשעכו"מז וישראל בפנימית וישראל בחיצונה כבר בא מעשה כיוצא בזה לפני ר' ואסר וא"כ דיו שיאמר כשישראל ועכו"מז דרין בחצר. כבר בא מעשה לפני ר' ואסר והיינו דאמרי' בתר הכי וכ"ת מעשה שהיה כך היה כלומר וכשתמצא לומר דליכא הכא לישנא דמימרא כלל אלא המעשה שהיה ובא לו אמ' רב מעשה בישראל ועכו"מז בפנימית וישראל בחיצונה ובא לפני ר' ואסר והוצרכתי לפרש כן משום לשון וכ"ת דמשמ' כי יותר היה קרוב לומר דהא מימרא היא הא בעו מיניה דרב פפא דאלמא רב לית ליה דר' מאיר ע"כ דברי רב יוסף. ומאי דהדר אמרי' ואלא כר' אליעזר בן יעקב אינו מדברי רב יוסף דהא רב יוסף לא בא לשבש המימרא אלא לומ' דהני רבנן דאמרי דר' מאיר היא טעו וכבר בירר דבריו דלאו רבי מאיר היא אלא תלמודא הוא דאתי לברורה ואלא כרבי אליעזר בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה פי' והכא אין הישראל הפנימי אוסר על החצון אליבא דרבנן דהא פנימי מותר במקומו ורגל המתרת במקומ' אינה אוסרת שלא במקומה. ואלא כרבי עקיבא כו' כלומר דמימרא דרב משמע שלא אסרו על החיצונה אלא מפני העכו"מז שצריכין לשכור ממנו ואלו לרבי עקיבא כי ליכא העכו"מז נמי אוסר ישראל הפנימי על החצון ומשתכח דהא דרב מימרא פריכא הוא. ומהדרי' לעולם כרבי אליעזר בן יעקב אליבא דרבי עקיבא ודקאמרת למה לי עכו"מז. הב"ע בשערבו פנימי וחצון דאי לאו עכומ"ז שרי והשתא דאיכא עכו"מז אסירי עד שישכור.

בעא מיניה כו':    כלומר כלום העכו"מז אוסר על החיצונה משום דשכיח ישראל דדיירי בפנימית דסבר דמרתת עכו"מז וסבר. אמר לי ישראל דחיצונה ישראל דהוה בדרך בפנימית היכן הוא דהא לא נפק לברא וכיון דשכיח דדייר קנסי' להו דליסר עכו"מז עלה. וק"ל דאי מהאי טעמא היה לו לרב לאסור על הפנימית דאיהו הוא דדייר ועביד איסורא. וי"ל דכיון שהגורם לפנימי דדייר סתם היינו ישראל החיצון לדידיה בעי למקנס דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואפילו למ"ד התם דהיכא דשכיח אסורא התם קנסי' שאני הכא דכל היכא דאפשר למקנס במקום שני ישראלים הכי עדיף טפי שלא לחלוק בדברי רבי אליעזר בן יעקב. או דילמא כו' פי' וכיון דמרתת עכו"מז שכיח ישראל דדייר וקנסינן ליה דליסר עכו"מז עליה:

א"ל תן לחכם ויחכם עוד כלומר דבהאי נמי עכו"מז אוסר על החצונה דבהא איכא לאיסורא קנסי' ולא על הגורם והיינו מטעמא דאמרן דכל היכא דאפשר למקנס במקום שני ישראלים התם קנסי' וליכא למימר בהו דסתרן אהדדי דלעיל קנסי' על הגורם והכא קנסי' על העובר כנ"ל: ולפום פשטא דשמעתא משמ' דליתנהו להני תרי עובדי ואין העכו"מז אוסר אפי' על החיצונה דהא מאי דאסרי בהו היינו לר' עקיבא. אבל אין כרבנן קי"ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה:

והראב"ד ז"ל הקשה איך אפשר לדחותם כיון דגברי רברבי ור' חייא עבדו בהו עובדא ואדרבה אי שמעתא כר"ע אזלא ולמוד מהם דהלכה כר' עקיבא כ"ש שי"ל דלעולם אפי' כרבנן אמרוה דר' אליעזר דבעי שני ישראלים בחצר אוסרין זה על זה לא סוף דבר שיהו אוסרין זה על זה ממש אלא אפי' אינם אוסרים זה על זה כל היכא דשכיח ישראל דדייר בהדי עכו"מז והא דנקט אוסרין זה על זה לא נקט ליה לאפוקי דבשתי חצרות זו לפנים מזו כיוצא בזה שאין העכו"מז אוסר על הישראלים לרבנן אלא נקטה אליבא דר' עקיבא דס"ל שהם אסורין ממש נקטה אליבא דרבנן לאו לאפוקי מיהא אלא לאפוקי שתי חצרות ופתח א' ביניהם שאינם אוסרים וגם לא שכיחי דדיירי הא כל היכא דשכיחי דדיירי אפי' אינם אוסרים זה על זה אוס' העכו"מז לר' אליעזר בן יעקב והא דאוקמה רב הונא בריש דר' יהושע כר' עקיבא בדין הוא דיכול לאוקומה אפי' אליבא דרבנן אלא דלרוחא דמילתא הוא דתירצה הכין משום דאתיא למימר דאי כר' עקיבא למה לי עכו"מז בפנימית להכי שני ליה דמהאי קושיא ליכא למדחייה מר' עקיבא דלעול' איצטריך עכו"מז בפנימי' ואפי' לר' עקיבא ובשערבו זה תורף דבריו ז"ל. ואין הדבר מתחוור לי עדיין כל הצורך דהא תלמודא להדיא פריך לעיל ואלא כר' אליעזר הא אמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה אלמא מפשט פשיטא ליה דר"א אוסרי' ממש בעי'. ועוד מאי רווחא דמילתא איכא במאי דאוקמתא כר' עקיבא ובשערבו ומאי חדוש השמיענו בזה דמשכח' לי' דאיצטריך עכו"מז לאסו' אדרבה טפי הוי רבותא ורווחא דשמעתא דלוקמה אפי' לרבנן ולשמעי' דלר' אליעזר אוסרין זה על זה לאו דוקא:

ומ"מ קושיתו של רבי' קושיא גדולה היא. ועוד ק"ל דהא לעיל בעובדא דהמן בר רסתק ס"ל לאביי ורבא בהדיא דלא בעי' אוסרין ממש אלא כל היכא דשכיח ישראל דדייר בהדי עכו"מז קנסי' ואפי' היכא דליכא שני ישראלי' דאסרי. וכדפרכי' בהדיא מידי הוא טעמ' אלא משו' דלא שכיחי דדיירי הכא שכיחי דדיירי ושנינן דשאני התם דהויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ורב הונא בריה דרב יהושע גופיה אמרה לעיל קמיה דרבא ולא פריך להו רבא אלא משום דא"כ בטלת תורת עירוב. ולכך נר' לקיים דברי רבי' אברהם ז"ל דודאי הלכתא כהני תרי ערובי ושמעתא דהכא פליגא אסוגיא דלעיל דהיכי משמע דר' אליעזר לא קניס כלל חסר ואע"ג דשכיח דדיירי וכן היה דעתו של רב יוסף ולפי דברי של אמוראי דלעיל סבי' להו דכל היכא דשכיח ישראל דדיירינן ואפי' לר' אליעזר ואפי' בישראל חד ולפי דבריהם אתו הני עובדי כהלכתא ואפי' לרבנן ואנן אאמוראי בתראי סמכינן ורב הונא בריא דרב יהושע גופיה קבלה לעיל ואפשר כי לפי דבריהם אוסרין ר' ורבי חייא ואפילו על הפנימי כיון דשכיח דדייר ואתי' אפי' כר"א. ורב שהתיר בפנימי משום דבעי שני ישראלים אוסרין ממש שלא נתן ר"א דבריו לשיעורין אבל אנן דסבי' לן דלא בעי ר' אליעזר אוסרין ממש קנסינן אפילו בישראל חד כיון דשכיח דדייר אלא שבזו יש לי לומר דכיון דכי קנסינן על החיצונה שיש שם שני ישראלים ומסתלק בעל החיצונה ממילא מסתלק בעל הפנימית דלא לידור התם בהכי סגי לן שלא לחלוק כ"כ בדברי ר' אליעזר בן יעקב וכן עיקר. רשב"ל כו' פי' בפונדק זה היו דרים שני ישראלים והיה שם עכו"מז א' בבית ששכר ואותו העכו"מז השוכר לא היה בעיר וה"ה שלא היה שם שכירו ולקיטו וגם אשתו לא היתה שם דאי לא היו שוכרים מאח' מהם דשכירו ולקיטו משכירין וכ"ש אשתו והמשכיר היה שם ומ"מ לא היה לו תפיסת יד בבית זה שהשכיר שאלו כן לא גרע משכירו ולקיטו אמרי מהו למגיר מן המשכיר פי' כי תבעי לך לפי מנהג עירינו דמצי מסלק ליה כיון דמצי מסלק כל זמן שירצה אין לך תפיסת יד גדול מזה ואגרי מיניה או דילמא השתא מיהת לא סלקי איכא דמקשי ולמה להו כולי האי דהא כיון דליתיה לשוכר הכא אינו אוסר עליהם דקי"ל כר' יהוד' דאמר דעכו"מז דליתיה אינו אוסר דהלכה כדברי המקל בעירוב והלכ' כר' יהודה בעירובין וא"כ יערבו ביניהם ואם יבא עכו"מז בשב' ישכרו ממנו דהא קי"ל לקמן דשוכרין מן העכו"מז אפילו בשבת ולאו קושיא היא כלל ואפי' כשת"ל דהלכתא כר' יהודה חדא דאינון בעי למעבד תקנת' שאם יבא העכו"מז השוכר לא היו אסורים בעוד שאינם שוכרין ממנו וכ"ש אם ת"ל דעכו"מז הבא בשב' מבטל העירוב וצריך שיבטלו רשותם זה לזה אחרי השכירות דלא ניחא להו למעבד הכי. ועוד דדילמא לא קים להו שפיר שיהא אפשר לשכור מן העכו"מז בשב' דהא רבנן דבסמוך בעובדא דאידך פונדק דמספקא להו מילת' ומ"מ נראין הדברי' דהלכה כר' יהודה דעכו"מז היכא דליכא הת' אינו אוסר ואפי' היכא דאפשר דאתי ביומיה דר' מאיר דאסר אין הלכה כמותו במקום ר' יהודה בשום מקום ואע"פ שר' יוסי אוסר וקי"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי אין סומכין על הכלל ההוא בעירובין ובעלמא הוא דאתמר דאלו בעירובין הלכה כר' יהודה והלכה כדברי המקל בעירובין. אבל רש"י ז"ל כתב לקמן בעובדא דאידך פונדק דעכו"מז אע"ג דליתיה אסר וכן פסק הרמב"ם ז"ל. נראה שפוסקין הלכה כר' יוסי מפני שהלכה כמותו במקום ר' יהודה וכ"ש הכא דר' מאיר אזיל בשטתיה דר' יוסי וה"ל ר' יהודה יחידאה ואין זה נכון: ומ"מ לפי דברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל נסתלקה הקושיא שהקשו בכאן מאליה.

אמר להו ריש לקיש נשכור:    פי' דבספיקא דעירוב לקולא עבד' ואפילו לכתחלה אתא לקמיה דר' אפס אמר להו יפה עשיתם ששכרתם וכן הלכה. אקלעו לההוא פונדק דאתא עכומ"ז בשבתא פרש"י ז"ל ומבעוד יום לא ערבו בני הפונדק עכו"מז אע"ג דליתיה אסר אמרי מהו למיגר בשבתא פרש"י ז"ל מהו למיגר מעכו"מז בשבתא והדר נבטל רשותנו לגבי חד ולפי שטתו שסובר דמבעוד יום לא עירבו על כרחין יש לפ' דשכירות וביטול בעי' הא אלו ערבו מבעוד יום לפום מאי דסבי' לן דהלכה כר' יהודה דעכו"מז אינו אוסר היכא דליתיא בזה נחלקו המפרשים ז"ל יש מי שסובר דאפי' בהא נמי כיון שבא העכו"מז נתבטל העירוב לגמרי כאלו לא וכשחזרו ושכרו ממנו אינו חוזר וניעור וצריך שכירות וביטול. ויש מי שסובר דכיון דאפשר בשכירות העירוב תלוי ועומד היה כשבא העכו"מז וכיון ששכרו ממנו חוזר וניעור וגדולה מזו אחד מבני חצר ששכח ולא עירב מבעוד יום דכיון שביטל להם רשותו בשבת שהעירוב קיים להם ואע"פ שלא היה עירוב כל בין השמשות ועוד הא אמרינן גבי ספינו' קשורות זו בזו הותרו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתרן הראשון הרי שהעירוב שעשה על הספינות חוזר וניעור בשבת אע"פ שנתבטל כשהותרו וזה דעת הראב"ד ז"ל אבל ר"י ז"ל סובר דצריך בטול אחר השכירות ולא דמי לההוא דספינות דהתם עירובן היה עירוב גמור וצריך להיות קיים כל השבת כי קשורות היו יפה ומה שנפסקו מקרה הוא היה להם אבל כאן לא היה העירוב ראוי לכל השבת שהרי מצפים היו שיבא העכו"מז בשבת ואסר עליהם. וההיא דאחד מבני חצר ששכח ולא עירב אינו דומה לזו דשאני התם דאף זה שביטל הוא בר עירוב וראוי לערב עמהם ומסתמא ניחא ליה ויבטל רשותו להם אבל כיון דעכו"מז לאו בר עירוב הוא מבטל את העירוב לגמרי יפה עשיתם ששכרתם וכן הלכה. ואפש' שאין זה אלא בשלא היה אפשר להם לשכור מבעוד יום כמעשה שהיה וכיוצא בו:

לא שוכר כמערב. פי' דכי א"ר יוחנן שוכר כמערב להקל בעירוב אמר כן ולא להחמיר.

דף סו עמוד א

אף שוכר אפי' שכירו ולקיטו הקשו בתוספו' דבירושלמי א"ר יוחנן ישראל ועכו"מז הדרי' בבית אח' שבחצר ישראל צריך לערב והעכו"מז צריך להשכיר ואמאי לא סגי בעירוב הישראל מי גרע משכירו ולקיטו של זה: ותירצו דשאני התם שהעכו"מז והישראל אין שותפין ורשו' של כל אחד מהם מיוחד לעצמו ואין מעשהו של זה עושה כלום ברשותו של זה אבל שכירו ולקיטו שהוא בא מכח העכו"מז הרי הוא כאלו כל הרשות קנויה לו וס"ה אם ייחד חדר לשכירו ואינו יכול לסלקו משם דלא סגי בשכירו כיון שהם רשויות חלוקות. וק"ל דהא אמרינן לעיל לימרו ליה לעכו"מז דלישאל מיניה דוכתא וליתיב מידי התם דה"ל כשכירו ולקיטו לכך י"ל דכל שלגבי שכירו ולקיטו שבא מכחו אפילו ייחד לו מקום סגי בשכירות עוד כתבו בתוספו' בשם רבינו שמשון מקוצי ז"ל כי העכומ"ז הדרים בבית א' שבחצר א"צ לשכור אלא מאחד מהם כמו ה' ששבתו בטרקלין שהא' מערב לכלם ולא דמי לההיא דירו' דשאני התם דישראל ועכו"מז שני דינין חלוקין הם זה לערב וזה להשכיר:

תהי בה ר"א:    פי' בההוא עובדא דלעיל ששכרו ובטלו בשבת דס"ל דכל היכא דא"א לערב עירוב גמור מבעוד יום כגון התם דלא הוה עכו"מז בעיר אין לשכור ולבטל בשב' כדמפ' ואזיל מהא דאמר שמואל רביה דכל מקום שאוסרין ואין מערבין. ולפי זו הקושיא נראה כי במעשה הזה הוצרכו לעשות ביטול בשבת כדפרש"י ז"ל דהא הכא מבטול בשבת תהי ר' אליעזר מ"מ אין כאן ראיה לדון שלא היו יכולין לערב מבעוד יום כר' יוסי דאפילו בשערבו אין ערובן עירוב גמור וכמי שאין יכולין לערב דמי וצריכין היו לעשות ביטול לאחר השכירות כדפר"י ז"ל. ולמ"ד שאם ערבו מבעוד יום אם לא היו צריכין לבטל בשבת מפרש לה להאי עובדא שלא ערבו מפני שלא היה להם פנאי ולפי' הוצרכו לשכור ולבטל א"נ אפי' השכירות דעכו"מז בשבת תהי ר' זירא דכיון דאמרת מה ביטול בשבת אף שכירו' בשבת א"א לשכור במקום שאין מערבין מבעוד יום כשם שאין מבטלין כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין. פי' כל מקום שהישראלים הדרים שם אוסרין זה על זה ואלו רצו לערב מבעוד יום מערבין יכולין לבטל בשבת אם לא ערבו. ופרישנא כגון שתי חצרו' זו לפנים מזו שהפנימי' אוסר על החיצון לרבנן בשלא ערבה חצר פנימית לעצמה דהויא לה רגל האוסרת במקומה. לרבי עקיבא אפי' כשערבה לעצמה דרגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. והא ודאי דשמואל לא כייל כללא דכל מקום שאוסרין ומערבין ומבטלין דהא איהו דאמר לקמן בשמעתין שאין ביטול בחרבה ואע"פ שהם אוסרין ומערבין ובשתי חצרות זו לפנים מזו דקאמר דכיון דאוסרין ומערבין מבטלין פליגי בה אביי ורבא לקמן דאביי סבר מבטלין לעולם ורבא סבר פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין כדאי' לקמן:

אוסרין ואין מערבין לאתויי מאי לאו לאתויי עכו"מז:    פי' שהישראלים הדרים שם אוסרין זה על זה א"א להם לערב עד שישכרו מן העכו"מז ואי דאתא עכו"מז מאתמול איבעי ליה למיגר מיניה. פרש"י ז"ל כיון דמצי למיגר מיניה ליכא למקרינהו שאין מערבין דהא אפשר לשכור ולערב מבעוד יום. פי' דמסתמא לא קפיד עכומ"ז על שכירו' רעועה ושפיר מיגר להו דכלהו לאו כהמן בר רסתק נינהו דלא בעי לאגור. ויש לפרש ואי דאתא עכו"מז מאתמל והיה אפשר להם לשכור ולא שכרו איבעי להו למיגר. וכיון שפשעו או הזידו ליכא למ"ד דליגרו בשבת' או שיבטלו. והא דאמרינן אלא לאו דאתא בשבתא אורחא דמילתא נקט דאלו אתא מבעוד יום מסתמא היו שוכרין. כנ"ל. ואע"פ כן הדין צ"ע:

דף סו עמוד ב

אלא לאו דאתא עכומ"ז בשבת כו':    פרש"י ז"ל אלמא לא תקון רבנן בטול רשו' אלא היכא דחזו לעירוב מאתמל ואיכא דדייק מהכא דכששכרו מן העכו"מז בשב' אין העירו' חוזר וניעור דאי ס"ד חוזר וניעור היכי קרי להו שאין מערבין דהא יכולין לערב מבעוד יום אע"ג דליתיה עכו"מז וכי אתי עכו"מז מבטל עירוב' כי הדר אגרי מיני' חזר העירוב לחזקתו וכי תימא דמשו' דחוזר וניעור לא קרינן להו מערבין אמאי אוקמ' בעכומ"ז לוקמ' בישראל שהיה מבני חצר ושכח ולא עירב ונימא דהתם נמי כיון שאין מערבין אע"פ שאוסרין אין מבטלין וכי תימא דאין הכי נמי וחדא מינייהו נקט זה דבר רחוק שיאמר שמואל כן אלא ודאי להכי נקנס' עכומ"ז וקרי להו שאין מערבין מפני שאין העירוב חוזר וניעור. זה תורף דבריהם וראיה זו היא לפי פסק ר"י ז"ל והפוסקי' הלכ' כר' יהודה דעכומ"ז היכא דליתיה לא אסר. ועכ"ז אינה ראיה בעיני דלעולם אמ' לך שהעירוב חוזר וניעור ואין צריך ביטול ואפ"ה כל לגבי עכומ"ז דלאו בני עירוב וכיון דאתי עכומ"ז מיד מתבטל הערוב ואפשר דלא לבעי למיגר לן שפיר קרינא להו שאין מערבין מה שאין כן בישראל שהוא בר עירוב אלא ששכח ולא עירב.

לא שמיעא ליך:    פי' הא דשמואל דשתי חצרות זו לפנים מזו כיון שאוסרין ומערבין מבטלין. והאמר שמואל אין לנו אלא כלשון משנתנו פי' עד כאן דברי שמואל ומאי דאמרי' בתר הכין אנשי חצר ולא אנשי חצרות אינו מדברי שמואל דאם כן היכי קאמר אביי דאמתני' שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים אתמרא אלא ודאי אין כל זה מעקר דברי שמואל אלא פירושא דרב יוסף דקא מפרש השתא דברי שמואל ולפי' הזכירו אביי כי לא כן פי' להם כשהיה בריא ואהא הוא דאמר שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים. אין מבטלין מחצר לחצר. פי' ס"ל דלא תקון רבנן ביטול אלא בחצר דשכיחי בה דיורין דאקילו רבנן התם משום דהוי עקרי תשמישייהו התם ולהיות להם הרוחה לצורך תשמישי שבת. ואין הלכה כשמואל בשתיהן אלא כר' יוחנן דפליג עליה:

אמר אביי כו':    רבא אמר כו'. כדמפ' ואזיל כיצד נתנו עירובן בחיצונה. פרש"י ז"ל כן דרך כשמערבין שתי חצרות שלא לעשות שתיהן שתוף אחד אלא שנותנת א' מהם בחצר חברתה אותו עירוב שעירבה היא לעצמה ע"כ פי' והוא שמניחין שתיהן עירובן בבית א' או אפי' בכלי א' לפום מאי דאמרי' במכלתין לעיל ולקמן כל היכא דאמר רבא שתיהן אסורות ר"ל דאסורה לגמרי ולא יועיל להם שום ביטול והא דקאמר בסופה פנימית מותרת וחיצונה אסורה ה"פ שהפנימי' מותר' ע"י ביטול שיבטלו לה בני החיצונה והחיצונה אסורה אף לאחר ביטול וכדבעי' לפרושי לקמן לפי שטת רש"י ז"ל והשתא מפ' תלמודא ואזיל נתנו עירובן בחיצונה כו' ליבטיל לבני פנימית פי' דהוי ביטול לאותה חצר עצמה ותשתרי פנימית וחצונה אסורה כי המבטל שהוא אסור בפנימי' אוסר על החיצונה דרגל האסורה במקומה אוסר' שלא במקומה ואפי' לרבנן:

ליתי לעירובייהו גבייהו:    פרש"י ז"ל דכי אחדא דשא פנימית ותבדל מן החצונה הרי אין עירבה גבה ובמאי תשתרי בחצרה הא בני חצרה עצמה אוסרין זה על זה בחצרן כאנשי חצר שלא עירבו פי' לפי' דכיון שהניחו עירובן בחיצונה הרי נעשו כלן בני חצר אחת וכיון שלא ביטל זה לכלן הרי אף בני פנימית שביטל להן אסורין הם בחיצונה דסבירא לן שהמבטל צריך לבטל לכל אחת ואחת וכדאסיק רבא בסוף שמעתי' וא"כ א"א לבני פנימי' להיותן מותרין לעצמן אלא כשיבדילו מן החיצונה וחזרו להיתר חצרות ובהא דקאמר תלמודא דלא אפש' להו להבדל כיון דליתי לעירובייהו גבייהו וכי תימא דלשקלו לעירובייהו בהדייהו ולעיל זה לחצרן הא לא אפשר דכיון שהם אסורי' עם החיצונה א"א להם להביא העירוב לחצרן והקשו בתוס' ומ"ש מהא דאמרי' בפ' מי שהוציאוהו עכומ"ז משתמשת רשות אחת ופר"ח שהאמצעי יכולה להוציא ולהכניס לחצונות כלים ששבתו באמצעית והא אוקימנא התם בחד לישנא דמיירי בשנתנה אמצעית ערובה בזו וערובה בזו ואמאי לא אמרי' נמי החם דליתה לעירוב' גבה וכיון שאסור' להוצי' לרשותה כלים ששבתו בחיצונה במאי תשתרי איהי לעצמ' ובחיצונו' ותירצו דשאני הת' שהחצונו' מותרו' כל אח' לעצמן ואין תרוץ זה מספיק אבל הנכון דשאני הת' החיצונ' שהי' מותר' עם החיצונ' לכלי' ששבתו בחצרה מיהת והויין כלו לדירה כאלו הן חצר אחת ומה שלא הותרה להוצי' לחצרות כלים ששבתו בתוכן אינו אלא משום גזר' דחצרות שלא יבאו להוציא כלים ששבתו באחת מהן לחיצונה חברתה וכיון דכן לגבי אמצעית הרי זה כאלו ערבה גבה כנ"ל. ולקמן יש לי בזה שטה אחר' בהא דאמרינן ליתיה לעירובייהו גבייהו לבטיל לבני חצונה פי' שיבטל אף לבני חיצונה דאלו לבני חיצונ' לחודה לא מהני שהמבטל צריך לבטל לכל אחת ואחת אלא ה"ק דליבטיל אף לבני חיצונה ונסתלק לגמרי משתי החצרות ושוב אינו אוסר עליהם:

אין ביטול רשות מחצר לחצר:    פי' ואע"פ שיש לפנימי דריסת רגל על החיצונה אינו יכול לבטל רשותו אצלם אליבא דשמואל וא"ת מ"מ יבטלו בני פנימית רשותן לפנימי שלא עירב ויהא הוא מות' בפנימית וכי תימא שאין אנו מחזרין למצוא היתר לאותו שלא עירב אלא לאותן שערבו מ"מ הרי בהיתר פנימי יהא היתר לבני חיצונה דאלו זה שלא עירב לא יאסור עליהן דהויא לה רגל המותרת במקומה שאינה אוסרת שלא במקומה כרבנן דהלכתא כרבנן דבהא מסתמא שמואל כרבנן ס"ל ואע"ג דלענין סיפא דהאי מימרא ס"ל כר"ע כדבעי' למימ' כדפרש"י ז"ל מה בכך דהא ב' עניני' חלוקי' הם ושאר בני הפנימי' אע"פ שהם אוסרים בפנימית אינם אוסרים על החצונה כיון שכבר ערבי עמה תירץ רש"י ז"ל דכיון דבטלו בני הפנימית רשותן לפנימית שבאם שלא ערבו עמהם מיד נתבטל ונסתלק עירובן מן החיצונ' כלו' שהרי ממה ערבו עם החיצונה מן הרשות שהיה להם בחצרם הפנימי' וכיון שעכשיו אין להם בו כלום שכבר בטלו רשותם לאותו שלא עירב הוי כמי שלא ערבו עם החצונ' כלל וא"ת יבטלו דריסת רגלה לחיצונ' ושוב לא יאסרו עליה זה אי אפשר דהא אמרי' דאין ביטול רשות מחצר לחצר זה תורף דברי רש"י ז"ל. אבל ר"י ז"ל סובר דמשום דליבטלו בני פנימית רשות' לפנימי שלא עירב עמהם לא יבטל העירוב שערבו עם החיצונה ועדיין יועיל ערובם שלא לאסור עליהם בדריס' רגלם והא דלא מבטלי ליה לפנימי להתירו בפנימי משום שתהא החיצונה מותרת לבני החיצונה משום דלא איירי' לתקוני אלא בדבר ההוא שהיחיד מבטל אצל המרובין ולא שיבטלו המרובין שערבו אצל היחי' שלא ערבו:

האי בר חיצונה למאן ליבטיל ליבטיל לבני חיצונה:    פי' שהוא בני חצר אחת אבל בני פנימית אסרי עליה פי' שהרי צריך לבטל לכל א' ואחד והרי בני הפנימית אסורין בשתיהן ואוסרין על החיצונה וליבטל אף לבני פנימית אין בטול רשות מחצר לחצר פי' שאפילו בר פנימית דאית ליה דריסת הרגל על החיצונה לא מצי מבטיל לבני החצונה כדאמרי' לעיל וכ"ש בזה דבר החיצונה לא מצי מבטל לבני פנימי' שאין לו עמהם לא דריסת הרגל ולא הרגל עירוב שהרי לא עירב עמהם.

נתנו ערובן בפנימית כו':    דהאי בר פנימית כו' ותשתרי איהי לעצמ' ותאסר החיצונה כדכתיב' לעיל איכא חיצונה דאסרה עלה פי' דכיון שעירבו שתיהן הרי נעשו כאלו כלן בני חצר אחת וכיון שבני חיצונה אסורות על הפנימית ואע"ג דעירובייהו גבייהו וא"ת למה הוצרך למר לעיל ליתיה לעירובייהו גבייהו דהא הכא דאיתיה לעירובייהו גבייהו ואפילו הכי לית ליה תקנתא ובתוס' פי' כי בחנם תפס לעיל ליתיה לעירובייהו גבייהו שכבר נשתתפו עם החיצונ' א"א לזה לבני הפנימית לבדם שהמבטל צריך לבטל לכל א' ואחד ורב הונא בריה דרב יהושע פריך לקמן דליבטיל לבני פנימית ותהא חיצונה ותשתרי ואמאי אמרי' דמשום דליתיה לעירובייהו גבייהו לא מצי מיבטיל להו על הפנימית לימרו לה בני פנימי' בעינן לאסתלוקי מינך וניחוד דשא באפך דהא לאתקוני שדרתיך ולא לעוותה כדאמרי' לקמן בפרקין ותו נימא אם אמרו עירוב להקל לא אמרו עירוב ששכח אח' ולא עירב ליכא למימר שלתקוני שדרתיך לא לעוותי ומהאי טעמא נמי ליכא למימר שלא אמרו עירוב להחמיר כדאמרינן גבי ג' חצירות ונתנו ערובן באמצעית בעצמה כלל אדרבה החצונות הן שגרמו האיסור לעצמן מה שאין כן בזו שהפנימית עוותה על עצמה.

שכח אחד כו':    פריש"י ז"ל פנימית מותרת בשיבטלו להם בני חיצונה רשותן דבלא בטול חצונה א"א להו לאשתרויי דכיון דשתפיה לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואתיא כר' עקיבא דאמר הכי לקמן גבי הא דתנן נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא ערב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים בזו פנימית מותר' וחצונה אסורה: ומפרש טעמא לקמן דלרבנן פנימית מותרת בלא שום ביטול דאחדא דשא ומשתמשא בעירובה דאמר להו לחצונה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל ר' עקיבא אומר שתיהן אסורות בלא בטול אבל כי מבטלה חצונה לפנימי' משתריא פנימי' דאחדא דשא ומשתמשא ואמר' לחצונה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואהני ליה טעמא דאחדא דשא ומשתמשא וטעמא דאמרה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דיכלה חיצונה לבטל רשותה אצלה ואע"פ שאין ביטול מחצר לחצר אבל לאשתרויי פנימית בדלא בטילי א"א דכיון דשתפיה לבני חיצונה בהדה אית לה בהדה הרגל עירוב. והא דשמואל אתיא כר' עקיבא שא"א לפרש אותה כרבנן דא"כ דלא צריך ביטול הא דאמר רבא פעמים מבטלין היכי משכחת לה דהא בכלהו בבי איכא ביטול רשות מחצר לחצר אלא בזו בלבד. ומיהו ק"ל עד שהוצרך לומר בזו דשמואל ס"ל כר' עקיבא. ונ"ל דמשום דמשכח רבא לשמואל דאמר דאפילו בחרבה שהן בני חצר אחת אין מבטלין ואע"פ שאוסרין ומערבין משמע ליה דאיכא מידי דלימא שמואל מבטלין מחצר לחצר זולתי בזו אליבא דר' עקיבא דאיכא טעמא דאחדא דשא ומשתמש' ויכלה נמי למימ' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כי בא העוות מחמת החיצונה. תו ק"ל ואם איתא דהא אליבא דר' עקיבא נסיב לה ה"ל למנקט לישנא דר' עקיבא גופיה דקתני לקמן שתיהן אסורות והיכי נקט לישנא דרבנן דקתני פנימית מותרת וחיצונה אסורה. וי"ל דכלפי שהוצרך רבא להאריך ולפרש במה מבטלין ובמה אין מבטלין וכל היכא דאין מבטלין נקט בלישניה שהן אסורות לומר שהן אסורות לגמרי ואין להם תקון כי קאמר דמהני תקון ובטול אצטריך למנקט לישניה לישנא דהיתירא וקאמר פנימית מותרת כלומר מותרת ע"י ביטול כנ"ל. ויש לראב"ד בזה שטה אחרת ואף עליה יש קושיו' ולכך אין לנו אלא שטת רש"י ז"ל כי עליה הסכימו בתוספו' וליכא למיגרע מינה והא דאמרינן חיצונה אסורה. תמיהא מילתא אמאי דהא לא אסרי עלה בני פנימית דפנימי' מותרין בפנימית ודכ"ע רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואי משום בר חיצונה שלא עירב דאסר עלייהו לבטיל רשותי' לגבייהו וכי תימא דבטול בר חיצונה אינו מועיל לבני חיצונה לפי שכבר בטלו הם רשותם לפנימית ואיבדו זכותם הניחא לרבי עקיבא דלא שרי לבני פנימית אלא ע"י ביטול חיצונה אבל לרבנן דאמרי לקמן פנימית מותרת בלא ביטול וחיצונ' אסורה מאי איכא למימר לבטיל בר חיצונה לבני חיצונה ולישתרו וכי תימא דכיון שאינו יכול לבטל לבני פנימית לפי שלא עירוב עמהם ואין ביטול מחצר לחצר אף לבני חיצונה אינו יכול לבטל דכרבנן ס"ל דצריך לבטל לכל אחד ואחד הא ליתה דכיון דנסתלקה פנימית לעצמה ונבדלה מן החיצונה מפני שמתרת אותה יכול הוא זה לבטל לבני חיצונה חבריו. וי"ל דכיון דנתנה חיצונה ערובה בפנימית והתר הפנימית הוא משום דחזינן כאלו אחדא דשא משתמשא הרי זה כאלו אין לבני חיצונה שום עירוב כלל דהא ליתה לעירבייהו גבייהו ובמאי תשתרי כנ"ל. ומיהו ק"ל אמאי לא אמרינן דלבטיל בר חיצונה לבני חיצונה ותשתרי חיצונ' באנפי נפשה ותשתרי פנימית בהדה מפני שהם כבני חצר אחת ולא צריכא פנימי' דאחדא דשא ומשתמשא כי היחיד לא יאסור על הפנימי' כיון שאין לו עמה לא דריסת הרגל ולא הרגל עירוב וי"ל דהא לא אפשר כיון דסבירא לן שהמבטל רשות צריך לבטל לכל אחד וא' והכא בלי פנימית ובני חיצונה כלה כבני חצר אח' כיון שנתנה חיצונ' עירובה בפנימית וכיון דבר חיצונה לא מצי לבטל לבני פנימית דאין ביטול מחצר לחצר אף לבני חיצונה אינו יכול לבטל וכדכתיבנא לעיל. והא דאקשי ליה רב הונ' בריה דרב יהושע לרבא כי שכח א' מן הפנימי' ולא עירב דלבטל בר פנימית לבני פנימית ותשתרי חיצונה בהדה הא נמי הוה מצי לאקשויי גבי שכח א' מבני החיצונ' ולא ערב דלבטיל לבני חיצונה ותשתרי ותיתי פנימית ותשתרי בהדה אלא דחדא מינייהו נקט.

דף סז עמוד א

אנן כרבנן ס"ל:    פי' דס"ל שצריך לבטל לכ"א ואחד מבני חצר ולכאורה נראה דהא פליגא אדרב אשי דאמר לקמן בפרקין גבי הא דאפלייגו רב ושמואל במבטלין וחוזרין ומבטלין דרב אמ' כרבנן ושמואל אמר כר' אליעזר ואלו הכא דמפרש רבא מילתא דשמואל מפרש לה אליבא דרבנן אלא ודאי דרבא לית ליה דרב אשי ואיהו סבר דרב ושמואל במילתא אתריתי פליגי וכדבעי' לפרושי לקמן. וי"ל עוד דמאי דמפ' רבא בהא אליבא דרבנן לאו דשמואל הוא אלא במאי דשייך לענין בטול מחצר לחצר דהא נקט לה אליבא דשמואל דאילו איהו גופיה כר' יוחנן ס"ל כדאמר לקמן אלא כר' יוחנן סבי' לי. אבל לגבי הא דלא שייך בענין ביטול מחצר לחצר אלא בענין אם צריך לבטל לכ"א ואחד אליבא דנפשיה מפרש לה. עי"ל דלא אמר רבא הא אלא לגבי כי הא דהכא דבני חיצונה ובני פנימית אינם בני חצר אחת ממש ודיורין חלוקין הם ואין לאלו עם אלו אלא או דריסת רגל או הרגל עירוב דכיון דישתתפו שתיהן וזה שכח ולא עירב הא ודאי צריך לבטל לכ"א ואחד כנ"ל.

בעא מיניה כו':    פי' דהא קי"ל דכל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה ואפילו לרב נחמן דאמר דבמזיד לא הוי' מחיצ' לטלטל הכא בשוגג ואונס הוה כיון דע"י עכו"מז הוה והוה להו שני בתים אלו לגבי רחבה זו כבני חצר מהו שיבטל כו'. ואסיקנא דאין מבטלין כיון דמבעוד יום לא היו אוסרין ולא מערבין:

ואמרינן מת עכומ"ז בשבת מהו אליבא דמ"ד לעיל כו':    פי' השתא תרתי עבדי בשבת שכירו' וביטול ביטול לחודיה מבעי' ומכאן ראיה לפר"י ז"ל שפי' לעיל גבי ההוא פונדק דאתא עכומ"ז בשבתא כי אע"פ שערבו מבעוד יום כי ליתיה לעכו"מז וכסברא דר' יהודה כי אתא עכו"מז בשבתא צריכין שכירות וביטול ולא סגיא בשכירות לחודיה דא"כ מ"ל דעבדי' תרתי לעיל וליכא למימר דמיירי בשלא עירבו דכיון דאמרה דהלכתא כר' יהודה דאמר דאע"ג דליתיה לעכו"מז יכולין לערב כל היכא דליתיה מנא תיתי לן דלא עירבו או דילמא ל"ש פי' דכיון דלא אפשר למעבד שכירות בשבת ביטול נמי לא עבדי' בשבת דכי הא דהוה ביה מאתמול רשות עכו"מז:

א"ל אני אומר מבטלין ולא דמיא לההי' דלעיל דהכא אי בעי' למיגר ולערובי מאתמול מצי ערבי רב המנונ' אמ' אין מבטלין דכיון דמאתמול לא מצו לערובי בלא שכירו' אין זה חשוב מקום עירוב ואין בטול אלא במקום עירוב עכ"ל ז"ל. והקשו בתוס' כי נראה מדבריו דמיירי כדאיתיה עכו"מז בעיר מאתמול וא"כ היכי אפש' דלימ' רב המנונא שאין מבטלין דהא שמואל שהוא מחמיר בבטול יותר מכל האמוראין אמרי' לעיל אליבא דידיה דהיכא דאתא עכו"מז מאתמול מבטלין דהא אבעי להו למיגר מיניה וכדפרש"י ז"ל לעיל ולפי' פירש בתוספו' דהכא מיירי בדאתא עכו"מז בשבתא ומית בשבתא ורב המנונא ס"ל דכיון דאתמול ליתיה לעכו"מז ולא היו יכולין לערב עירוב שלם אפי' לר' יהודה ה"ל מקום שאין אוסרין ואין מערבין שאין מבטלין וכסברא דשמואל דלעיל וכן מוכיח מן הלשון שאמר בש"ס כי תבעי לך אליבא דמ"ד שוכרין וגבי אתא עכו"מז בשבתא הוא דאפליגו לעיל ועל זה איבעיא לן אי עבדי' תרתי או חדא וזה באמת הוכח' לפירוש התו' דאלו מההיא דלעיל לא קש' כלום לפי מה שפירשנו אנו לעיל בהא דאמרי' איבעי להו למיגר מיניה. ולענין פסק ודאי קי"ל כמ"ד מבטלין דהא קי"ל כמ"ד לעיל שוכרין ואנן אמרינן הכא דלמ"ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מבטלין והא דתניא לקמן זה הכלל כל שנאסר לאות' שבת נאסר לכל השבת ואמרינן עלה זה הכלל לאתויי מאי לאתויי מת עכו"מז בשבת ההיא למאי דסב' ליה דרישא קאי אסיפא נמי קא מפרש הכי אליבא דשמואל וכרב המנונא דלית הלכתא כוותייהו דהכי נמי מפרש זה הכלל דרישא דלאו כהלכתא דקאמר הותר למקצת שב' הותר לכל השבת כגון שנטלה קורתו או לחייו ונקיט לה כר' יהודה ואנן קי"ל כר' יוסי דאסר אבל לרבי יוחנן דהלכתא כוותיה מפרשינן דמת עכו"מז בשבת מבטלין וזה הכלל דרישא לא קאי אסיפא ונאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כגון שני בתים בשני צדי רשות הרבי' דבההיא כ"ע מודו דאין מבטלין דהכי נמי א"ל אביי לרבא לקמן בש"ס מאימתי נותנין רשות מת עכומ"ז בשבת מאי נלך אצל יפות' איכא דאלמא מת עכומ"ז בשבת פשיט' להו דמבטלין וכן הלכה:

אמר רב יהודה כו':    עד בההוא ניחא ליה טפי. פי' וכיון שכן ה"ל כאלו נסתלק מזרות שיש לו במבוי וכאלו אסתלק אינו שם אלא כאורח בעלמא. איבעיא להו פתוח לקרפף. פי' וקרפף ההוא פתוח לבקעה מהו ת"ש כו' משמא דאולפנא פי' משמע דש"ס אפילו פתוח לקרפף אם הקרפף עד בית סאתים כיון דאוירא דקרפף לא נפיש טובא לא מיתר ליה ואוסר על בני המבוי לפי שמרבה במשואות ואינו מסלק עצמו אלא א"כ יש לו מקום רחב אבל חשיב ליה כבקעה דרויחא ונפישא אוירא ואינו אוסר על המבוי.

דף סז עמוד ב

ישראל יותר מבית סאתים כו':    פרש"י ז"ל עד בי' סאתי' כיון דשרי לטלטוליה בכלה מסלק עצמו מפתחו שבמבוי ואינו אוסר עליה דאע"ג דב"ה לא השיב לגבי עכו"מז הא לא חשיב לגבי ישראל שאין לו בשבת הוצאת משאות וסגי ליה בהכין אבל כשהוא יותר מב"ס כיון שאסור הוא לטלטל בו אלא בד' אמות דמיירי בשלא הוקף לדירה שדינו ככרמלית לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי ע"כ תורף דבריו ז"ל ונראה מדבריו שאם הוקף לדירה אפי' יותר מב"ס אינו אוסר דכיון דמותר לו להשתמש בכלו כל דרווח טפי מעלי אבל בתו' פי' שלא התירו ב"ס אלא בשלא הוקף לדירה אבל אם הוקף לדירה לעולם הוא אסור דה"ל כחצר דאטו אם יש לכ"א חצר לפני ביתו מאידך גיסא ה"א נמי דלא אסרי על המבוי הא ודאי ליתא דבהא לא איירי כלל ולא נקט אלא קרפף דהוי כעין מבוי וכיון שיש לו אויר כיוצא במבוי מסתלק ממנו ונראין דבריהם. וכן נ"ל שלא התירו אפילו בשיש לו קרפף אלא בקרפף דומיא דבקעה שהוא פתוח למקום אחר דאלו בשאין לו פתח אלא כלפי ביתו היאך יסתלק מן המבוי והרי אינו יכול לצאת לשוק ולעשות צרכיו חוץ לביתו אלא בדרך מבוי הא ודאי לא מסתברא וכתב הראב"ד ז"ל שלא חלקו בין עכו"מז לישראל אלא בין בית סאתים ליותר מב"ס אלא בפתח של ד' על ד' שאינו ראוי לצאת ולבא בו אלא ע"י הדחק אבל בפתח גדול בין בקרפף בין בבקעה בין בבי' סאתים בין ביותר מב"ס בין בעכו"מז בין בישראל אינו אוסר במבוי דה"ל כשתי חצרות פתוחות זו לזו ע"כ ואין הנדון דומה לראיה כלל דשאני התם שאין לשתי חצרות דריסת הרגל זו על זו כלל מה שאין כן בזו שיש לו דריסת רגל על המבוי אדרבה יותר זה דומה לחצר שהיא פתוחה לשתי מבואות ורגילה בשתיהן שהיא אוסרת על שתיהן ומיהו בעיקר הדין אפשר היה לומר דכיון שפתח לו פתח גדול לבקעה זו או לקרפף דמיחדי ליה גלי אדעתיה דבהא ניח' ליה טפי וסלק רשותו מכאן ועשה הפתח ההוא ברגיל ואידך בשאינו רגיל. ומיהו עדיין הדין הזה צריך לראיה דאי משום דנקט ש"ס ד' על ד' אינו אלא משום דבפחות מכאן לא חשיב לא פתח ולא חלון וכמאן דליתיה דמי ובענין משנתינו דחלון שבין שתי חצרות דנקט ד' על ד' וה"ה ליתר מכאן כדמוכח בפרק פסין ובלבד כל שרואה ממנו תוך מחיצות כדכתי' התם בס"ד:

ה"ג אמר רבא כל דלא ידע לתרוצי הא מתניית' תיובת' מותיב לר' יוחנן ה"ק הא בתוכו מטלטלין ול"ג לעולם ארישא וה"ק כו' דא"כ מאי האי דהדר. רב אשי אמר לעולם ארישא אלא ודאי ל"ג ליה ומשום דלהאי תירוצא לא מפרשי' עד כמה דקאי ארישא גופיה אלא אדיוקא דרישא דלא אתפרש במתנייתא מ"ה לא פריש רבא לומר ארישא אלא סתם דבריו ואמר דה"ק אבל רב אשי דאוקמיה ארישא ממש לה"ק לעולם ארישא כלומר לעולם אגופא דרישא ממש. והם אמרו והם אמרו. פי' דאסור טלטול ביותר מב"ס שלא הוקף לדירה אינו אלא מדרבנן וכן מה שאסור להכניס ולהוציא מן הים שהוא כרמלית לרשות היחיד אינו אלא מדבריהם ולפי' כל קרפף שהוא יות' מב"ס אע"פ שהוא רשות הרבים גמורה אם הוא סמוך לים לא רצו לגזור בו אלא גזירה שיהא אסור לטלטל בכלו כדין כרמלית אבל לא אסרו שלא להוציא ולהכניס ממנו לים שהוא כרמלית ופרישנא טעמא כי לפי' הקלו בדברים אלו משום דאי אסרת להו אמרי רשות היחיד גמורה הוא ואתו לטלטל בכולו. ואמרי' ומ"ש כלומר למה העמידו דבריהם בו לענין אסור שבתוכו ולא העמידו דבריהם לענין הוצאה והכנסה דממנו ליה ולא אמרו בהפך. ומהדרי' דתוכו שכיח ומתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיח ומילתא דשכיח גזרו ומילתא דלא שכיח לא גזרו. ולכאורה היה נראה שלא אמרו כן אלא דוקא בסמוך לים דהא לא שכיח שיהא קרפף יות' מב"ס סמוך לים וכי שכיח נמי בעיתא תשמישתיה להוציא ולהכניס מזו לזו אבל כשהו' סמוך לכרמלי' בעלמא הא ודאי שכיח ואסור להוציא ולהכניס מזו לזה וכן נר' דעת הראב"ד ז"ל אבל בתוס' כתבו בשם ר"ת ז"ל דה"ה לכל קרפף יותר מב"ס שלא הוקף לדירה הסמוך לבקעה או לכרמלית דעלמא דבההוא נמי איכא טעמא דלא לימרו רשות היחיד גמורה היא ואתו לטלטולי בכוליה ומכאן התיר ר"ת ז"ל בגנה יותר מב"ס שלא הוקפה לדירה והוא פתיחה לכרמלית להטמין המפתח בתיך הגנה אע"פ שעומד מבחוץ או לתת אותה מתוכה לחוץ ואע"פ שבברייתא הזכירו התירו סלע הסמוך לים ה"ה בקרפף הסמוך לבקעה דמ"ל סלע הסמוך לים או קרפף הסמוך לבקעה בדידהו נמי איכ' למגז' דילמא אתו לימא רשות היחיד גמורה ויותר ראוי לומר כן בקרפף. ולזה הסכים מורינו הרב ז"ל. וגם מורי הרשב"א שיחיה. אבל הראב"ד ז"ל סובר כלשון הראשון:

ההוא ינוקא:    פי' קודם המילה וקי"ל משום דמכשירי מילה אינם דוחין את השבת הא אלו לשפרו אחר המילה מצוה היא לו ומחמין לו ע"י גדולי ישראל. והזריז הרי זה משובח וכדאי' בפ' מילה במס' שבת: נסמוך אשתוף דמבוי דתנן במתני' אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן וכתבו עליו בתוס' כי לא היה לו להביא מאותה משנה דהא לקמן בש"ס מוקמי לה כר' מאיר דיבעי עירב ובעי עירוב ובעי שתוף וה"ק אם נשתתפו נמי מותרין כאן וכאן אבל היה לו להבי' הברייתא דקתני בהדיא וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. ויש שפירש דרבא לדברי הכל אמר לה וכמ"ד לקמן דכל היכא דנשתתפו בפת דכ"ע לא פליגי דסגי לן או בשתוף או בעירוב ואין זה מחוור דהא סתם שתוף כן הוא כדאי' לקמן בפרקין ומהיכן ידע רבא דנשתתפו בפת עד דילמא בהדיה נסמוך אשתוף:

ליתו ליה מגו ביתאי פרש"י ז"ל מביתו של רבא והתינוק היה בבית של אותו חצר והקשו עליו בתוס' דא"כ למה לי למדתי אמירה עכו"מז שבות יבטל רשותו לפי' פירשו כי בחצר אחרת היה וס"ל שאין ביטל רשות מחצר לחצר וכן פירשו הגאוני' ז"ל. דתנא הזאה שבות ואמירה עכו"מז שבות. פי' אביי הוא דמדמי לה דהא דתניא הזא' שבות כדאי' בפסח שני וה"ה דאמיר' עכו"מז שבות כדאי' בכמה דוכתי וכי הא דאשכחן דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והעמידו בה חכמים דבריהם אפי' במקום כרת ה"נ אית לן למימ' דאמירה לעכומ"ז שהי' שבו' אינה דוחה את השב' אפי' במקום מילה שיש בה כרת:

דף סח עמוד א

א"ל ולא שאני לך כו':    פי' בה"ג ז"ל בין שבות דהזאה שיש בו מעשה ע"י ישראל לשבות דאמירה לעכו"מוז שאין בו מעשה ע"י ישראל כי אם דבור בעלמא ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי אלא זיל. והתיר הרב ז"ל מכאן כי מותר לומר לעכו"מז בשבת לעשות כל מכשירי מילה אפי' בדבר שהוא מלאכה גמורה. ולדבריו ז"ל הא דאמרינן ביבמות גבי ערל הזאה ומילה העמידו בה חכמים דבריה' במקום כרת היינו שאין עושין מכשירי מילה ע"י ישראל שיש בו מעשה והא דאמרינן לקמן לישיילוה לאימיה אי צריכא ליחיימו ליה אגב אימיה ליחיימו ליה ע"י ישראל קאמר דאלו ע"י עכו"מז אפי' בלא אמירה נמי מחמינן ליה וא"ת והיאך מחמין לאימיה ע"י ישראל דהא אמרינן התם דחיה שלשה שבעה ושלשים יום שלשה אפי' אמרה אינה צריכה עושין לה ע"י ישראל שבעה אי אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא וכו'. והכא כבר עברו ז' כי יום מילה הוא לשמנה י"ל דשבעה דחיה מעת לעת הם ואפשר לשמיני של מילה שיהא תוך ז' כגון שנולד בערב כן תירצו בתוס'. ומיהו עדיין הדבר קשה אי ע"י ישראל היאך מחמינן ליה אגב אימיה דהא כל שהוסיף במלאכ' חולה לצורך הבריא אפילו בקדרה איסור תורה הוא כדאמרינן התם המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו והיינו שמא ירבה באותה קדרה דאלו בקדרה אחרת ליכא למיחש כדפרישנא בדוכתה ואע"פ שאמרו בי"ט ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכ' אלא לחתיכה אחת התם מפני שהבשר מתבשם יותר וצורך י"ט דומה למ"ש רשב"א ז"ל גבי פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. ומור"י ז"ל היה אומר כי אולי שאני חמום מים שהכל גוף אחד וענין אחד וכשם שהתירו בי"ט למלא נחתום חביות של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד והתם אין שבח לקיתון בחמום מים מרובים אלא ודאי לא התירו אלא מפני שהמים כלם כגוף אחד ואין זה מחוור דאתוספות בישול ותוספת מלאכה קפדי' מה לי אם הכל גוף אחד או ב' גופים וכי יש הפרש בין מבשל חתיכה אחת גדולה למבשל שתי חתיכות קטנות. ועוד שהרי אמרו במנחות אמדו לשתי גרוגרו' ויש שתים בשני עוקצין וג' בעוקץ א' שתים מייתי' לה דחזו לי' או תלתא מייתינן דקא ממעט בקצירה ואלו בשתים בעוקץ אחד וג' בעוקץ א' פשיטא לן דשתי' מייתינן דאסור להרבות כלל ממה שצריך לחולה ואע"פ שהכל קצירה אחת ומה שהתירו בי"ט שיהא נחתום מחמם חבית מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד שאני התם שכן דרך נחתום לחמם הרבה ביחד וליטול הצריך לו שאם ישאירו מן המים שישאר שם כדי הצורך ולא יצטרך לחמם פעם אחרת וכן במלאכת י"ט לכבוד היום התירה תור' לעשות צרכיהם בריוח ובשופע שאלו אמרה תורה לעשות מלאכת אוכל נפש בצמצום ימנע משמחת י"ט. ועוד קשה לשטה זו שהרי בכל הספרים גורסין בכאן דהא מר לא א"ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר השיב על פי' זה הרי"ף ז"ל כדאיתא בהלכות שבת ופי' הר"ז ז"ל דה"ק ולא שני לך מן שבות דאמירה לפי שיש בו צווי מלאכ' של תורה לשבות אמירת אסור א"ל לימא ליה לעכומ"ז דלחים ליה שהיא מלאכה של תורה אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי דרך חצר ומבוי שאין בו אלא שבות דרבנן לומר שאין לדמות להזאה שהיא ע"י אמירה לעכומ"ז אלא כשהאמירה במלאכ' של תורה אבל אמירה שהיא באיסורין דרבנן קיל טפי דה"ל שבות דשבו' ולקמן גרסינן לישיילוה לאימ' ואי אמר' צריכ' אני ליחיימו לה אגב אימי' ודוקא אגב אימיה הא לאו הכי לא אמרי' לעכומ"ז דלחים ליה ואפי' אגב אימיה דוקא עכו"מז אבל לא ישראל ומיהו עדיין קשה קצת לשטה זו למה ליה למנקט ולא שני לך בין שבות לשבות דשבות ולישנא דמעשה לא משמע מלאכה אלא כל מעשה. ומ"ש הרב ז"ל שהוא כמו ששת ימי המעשה אף שם בין למלאכה של תורה ולשאר מעשים קורא ימי המעשה ועוד למה ליה למימר דהא מר לא אמר זיל אחים לי. הכי ה"ל למימר דהא מר לא אמר זיל אייתי לי מרשות הרבים אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי. כל זה יש לגמגם לשטה זו ובשם הרב החסיד ז"ל מצאתי שהוא מפרש דכל שאנו עושין ע"י עכו"מז בדבר שמתחדש שום תקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה בין שהוא של תורה או של דבריהם כמו חמום מים או בישול ואפיה וכיוצא בו. ובזה החמירו לומר לעכו"מז עשה אבל בדבר שאין מתחדש שום תקון אלא הבאה ממקום למקום בזה התירו אמירה לעכו"מז ואפי' במלאכה של תורה והיינו דאמרינן דהא מר לא א"ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר הארכתי בזה במקומו בפרק מילה בס"ד.

מבואה דדיירינן ביה כו':    מהא שמעינן דלא מבעי ליה לצורבא מרבנן למידר במבוי וחצר שאינם מעורבים. לעביד מר דהיינו רבה לאו ארחיה כלומ' אין כבודו לחזר על בני חצר ועל בני המבוי ולגבות את העירוב או את השתוף ולעביד אנא טריחנא בגופאי אינהו לא משגחי אקני להו ריפתא בסלא פי' שאזכה להם פת בסל שלי דליכ' טרח'. גרש"י ז"ל זמנין דבעו ליה מינאי ולא אפשר למיהב להו ולא הוי שתוף ופי' הוא ז"ל כיון שאם אחד מהם היה צריך לאכול מן השתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי יותר את שלי ולתת לו נמצא שאין בלבי להיות להם בפת השתוף חלק גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן משל שתוף ולא נתנו לו בטל השתוף ע"כ ומסתברא בהא דאביי אפילו לר' חנינא דאמ' בפרק מי שהוציאוהו שהמקפיד על ערובו עירובו עירוב אלא שנראה דהתם הוא בעירוב שיגבו אותו מבני החצר אבל הכא דמוכח בני המבוי כל היכא דקפיד עליה אינו זכוי גמור ולפי' בטול השתוף ויש גורסין כיון דאבני ליה מינאי מאתמול ולא אפשר למיהב להו לא הוי שתוף וכן גורס הראב"ד ז"ל. ופי' הוא ז"ל כיון דאי בעו מינאי מאתמול ולא יהיבנא להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני מבוי שבקשו יין ושמן משל חבירו ולא נתנו לו בטל השתוף שזיכה להם משלו דגלי דעתיה דלא הוה זכוי גמור וכן נראה שגורס הרמב"ם ז"ל כי הוא ז"ל כתב שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו משלו פת או דברים אחרים אין שתופן שתוף דמקפידין הם ע"כ. ואפילו לפי גרסא זו לא דקדק יפה שלא אמרו בש"ס אלא לענין המזכה עירוב משלו ובפירושו של הראב"ד ז"ל אבל בעירוב שגובין מכל בני המבוי אין לנו לחוש לקפידתו דמה לנו אם מקפידין בחול שלא לתת אחד מהם כלום לחבירו כיון שעכשיו ערבו ולא הקפידו ואפילו באין להקפיד עירובן מכאן ואילך אין בכך כלום דקי"ל כר' חנינא שהמקפיד על עירובו הרי זה עירוב:

ולקני להו מר רביעתא דחמרא בחביתא:    פי' שהרי אתה יכול לזכות להם באחת מחביותיך רביעית חומץ דהוי מידי דלית ביה קפידא ועיקר שתוף ביין הוא דברביעית א' סגי לכל בני המבוי דהא קי"ל בפ' חלון דבשיעור ב' סעודות סגי לכל בני המבוי ואע"פ שהם מרובין וברביעית חומץ יש לבשל שתי סעודות ובהכי סגי לעירוב וכדאי' לעיל בפ' בכל מערבין יש ספרים שגורסין א"ל תניא אין משתתפין באוצר כלומר אביי השיב לו שא"א לעשות כן:

הא ב"ש הא ב"ה:    פרש"י ז"ל דהא דתני' שאין משתתפין באוצר ב"ש היא דלית להו בריר' ברית' ואידך ב"ה דאית לכו בריר'. ויש מקשי' דהיכי איפשר לאוקומי דאביי כב"ש ולפי' יש מוחקין דלא גרסי' ותלמודא הוא דמסדר ורמי מתנייתא אהדדי ולעולם אביי ס"ל כמ"ד משתתפין באוצר ומאי דלא מקני להו רביעתא דחלא בחביתא אפשר דה"ל שום סבר' דלא הוה מצי למעבד הכי והיינו דלא מהדר ליה אביי בהא ולא מידי אלא דשתק ליה. ואין צריך לכל זה דהא לפום פרש"י ז"ל הא מילתא תליא בפלוגתא דיש ברירה ואין ברירה והא לא הוי פלוגת' דב"ש וב"ה בלחוד דהא לא תליא ברירה אשלי רברבי דסבי' להו דאין ברירה ואביי דסבר כוותייהו: והנהו תנאי סבי' להו דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכ"ע אין ברירה ולא אפליגו בזה אלא לרבא כדפריש ר' אושעיא במס' י"ט בחד לישנא גרסינן א"ל אביי ואפילו למאן דלא גריס ליה יש לפרש דאביי הוא דמתניא אין משתתפין באוצר אלא שקצר הש"ס דלא קאמר א"ל ויש כיוצא בזה ותדע דאי תלמודא הוא דמייתי תלמודא למרמינהו אהדדי לא ה"ל למנקט האי לישנ' והכי ה"ל למימר:

תני חדא משתתפין ותניא אידך כו':    פרש"י ז"ל הא דתניא אין משתתפין ס"ל דאין ברירה וכשהוא מזרה רביעית בחבית לבני המבוי אינו מסויים. וכשישתה מן החבי' שמא ישתה אותו רביעית וביטל השתוף והא דתני' משתתפין דב"ה דס"ל דיש ברירה הילכך כל ששותה והולך מן החבי' ומשייר ממנו רביעית אמרי' הוברר הדבר למפרע שזהו הרביעית שיזכה לעירוב וכדתניא כו' פירשתיה במסכ' י"ט בס"ד.

ב"ש אומ' כו'. וב"ה אומר כו':    והשתא סברי' כמ"ד סתם דפלוגתייהו ביש בריר' או אין בריר' דב"ש סברי שאם לא חשב עליו אלא לאחר שמת המת ונחתא טומאה אפתחים אין מחשבתו בזה כלום להציל על שאר פתחים למפרע דלא אמרי' הוברר הדבר למפרע שבזה היה עתיד לצאת וב"ה סברי יש ברירה הילכך אף למפרע מציל על שאר פתחים דאמרינן הוברר הדבר שבזה היה עתיד לצאת. והקשו בתוספו' דהא רב אושעיא אוקים פלוגתא דב"ש וב"ה התם במס' י"ט דבלטהר פתחי' מכאן ולהבא פליגי דב"ש סברי דכיון דנחת' להו טומאה לא נפקא אלא בשנוי מעשה. וב"ה סברי דנפקי אפילו במחשבה אבל למפרע לכ"ע לא מהניא מחשבה ולא מעשה דכ"ע אין ברירה ותירצו דהתם ר' אושעיא גרסי' והכא רב אושעי'. ועוד קשה למה לא הביא רב אושעיא כמה תנאים אחרים דפליגי דיש ברירה. וי"ל דארח' דתלמוד' סוא בהכי דלא דייק ומייתי הכ' מתנייתא דאלימי' ליה טפי. ומעתה שפיר גרסי' הכא והתם רב אושעיא והכא נקיט לה רב אושעיא לדוגמא בעלמא אליבא דמאן דס"ל התם דפליגי בלטהר פתחים למפרע כדין ברירה דהא לכשת"ל דלא פליגי בהא אלא באוקמתא דאוקים איהו התם הא איכ' תנאי טובא דפליגי בהא כנ"ל. ובתוס' פי' בשם הרב ר' מנחם ז"ל דהני מתנייתא לאו בפלוגת' דיש ברירה ואין מוקים להו רב אושעיא אלא למאן דתני אין משתתפין באוצר סבר דבעי' שיניחוהו העירוב בכלי לשם ערוב דמחשבה דלבתר הנחה לא מהניא ואתא כב"ש דאמרי' התם דמחשבה דלאחר מיתה לא מהניא לסלק הטומאה אפי' מכאן ולהבא ומאן דתני משתתפין סב' דמחשבה דלאחר הנחה מהניא כב"ה דאמרי דמחשבה דלאחר טומאה מהניא ואין לפי' הזה טעם דלגבי עירוב למה לנו לעשות הנחה לשום עירוב והלא משנה שלימה שנינו שאם היה שותף לחבירו לזה ביין ולזה בשמן אין צריך שותף ואע"פ שלא הונח לשום שתוף כלל ועוד דא"כ אביי דאמר כב"ש לפום נסחי דגרסי א"ל דהא ליכא תנא בעלמ' דס"ל כב"ש ופרש"י ז"להוא הנכון ועליו הסכימו כל המפרשים ז"ל וקי"ל דמשתתפין באוצר דהא קי"ל כמ"ד דבדרבנן יש ברירה כדפסיק ר' אושעיא במס' י"ט בס"ד:

ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי:    פי' קודם מילה או לאחר מילה דאע"ג דלאחר מילה סכנה היא ומחללין עליה את השבת כל היכא דאפשר בלא חלול עדיף טפי אם אין שהה בדבר וכדאי' בפר' ר' אליעזר דמילה דמאי דאפשר לשנויי משנינן. אמר רבא ומבטל להו חצר פי' כי התינוק היה בחצר אחת סמוך לחצרו של רבא והיו מחמין בחצרו של רבא ואמר רבא שיפנו כליו לאחד מן החדרים של בית הנשים שהיו בחצרו שלא היה פתוח כלפי החצר כדי שיבטל לבני חצר האחרת זכות שיש לו בחצרו ויהיו מותרין להוליך החמין מחצרו. והוא דאצטריך לפנויי מני לבי נשי. פרש"י ז"ל כי היה ירא אם ישב בבית' דגברי שבחצר שמא ימטע להו כלים מאותו הבית לחצר כמנהגם ויפה פי' ואתיא כההיא דתניא בפרק חלון נוטל ומבטל דמפרש טעמא התם דכיון דדש ביה אם אינו נעול חיישינן דילמא אתי לאשתמושי ביה והיינו דא"ל רבינא דנניח (בגופיה) בדוכתיה וליבטיל להו דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין פי' ותכף שיוליכנו החמין לחצרם יכולין לחזור ולבטל לך רשות שנתת להם וכיון שאין בזה שהות כ"כ ליכא למיגזר מידי ואינך צריך לפנות כליך מן הבית. התם כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא הלשון מוכיח כי רבא טעמא דשמואל שאין חוזרין ומבטלין אפי' למ"ד יש ביטול מחצר לחצר אחר ומשום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא כלומר כי כשזה מבטל לחבירו וחוזר חבירו ומבטל בו ביום נר' כדבר של שחוק. ויש שפי' דודאי טעמא דשמואל משום דאין ביטול מחצר לחצר וכדאמרי' לקמן בשמעתין כדאוקמ' פלוגתייהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן כפי פרש"י ז"ל ורבא הוא דאמ' הכא דס"ל כשמואל כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא טלולא. ואין לשון בש"ס מסכים לפי' זה.

דף סח עמוד ב

לימא רב ושמואל כו':    פרש"י ז"ל ודכ"ע בין לרב בין לשמואל סבי' להו דאין ביטול מחצר לחצר ורב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין סביר' לי' כרבנן וכיון שלא ביטל רשו' ביתו לא הוי כבר חצר אחריתי ושוב אינו חוזר ומבטל שאין ביטול מחצר לחצר ודחי' לה דלאו תנאי היא דרב אמר אפילו נר' אליעזר ושמואל אמר אפילו לרבנן. ולפי פי' זה תהיה זו הסוגיא הפך דברי רבא ורבינא דלעיל דאלו לעיל בין לרבא בין לרבינא רב סבר דיש ביטול רשות מחצר לחצר וזה דבר של תימ' ועוד מאן אכרחינן לאוקומי לרב דלא כהלכתא כיון דאפשר לפרושי טעמא דידיה שפיר דס"ל בין כר' אליעזר בין כרבנן וס"ל כר' יוחנן דיש ביטול מחצר לחצר כדאוקמא רבינא ורבא אין זה דרך התלמוד בשום מקום. לכך נראה לפרש דהשתא נמי סבי' לן כדאסיק רבא לעיל דטעמא דשמואל משום דלא להוי מילי דרבנן כי חוכא ורב סבר דמשו' דחוזרין ומבטלין לא מיחזי כחוכא. והיינו דאמרינן דרב דאמ' כרבנן דסבי' להו שהמבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו וכיון דכן לא אסתלק ליה לגמרי ומאן דיהיב אינו אלא כמתנ' וע"מ להחזיר וכי הדר ומהדרינן ליה ליכא חוכא ושמואל סבר כר' אליעזר שביטל רשות ביתו ואסתלק לגמרי בעין יפה וכיון דכן אי הדרי וערבי ויהיב ליה להוי כחוכא כמי שנותן לחבירו מתנה סתם והלה חוזר ונותנה לו בחצי היום שזה מעשה הנערים ודחי' דלעולם רב דאמר אפילו לר' אליעזר דע"כ לא קאמר ר' אליעזר שנותן רשות לביתו אלא דבית בלא חצר לא מהדר אבל לענין אסתלוקי ודאי מודה הוא דלא אסתלק לגמרי ומאי דבטל ויהיב לא היה אלא מתנה לפי שעה ובמתנה ע"מ להחזיר. ושמואל אמר דאפילו לרבנן התם הוא מסתמא אין אדם מוותר ומבטל רשות ביתו אלא במאי דמבטל מסתלק הוא לגמרי דאלו בטל אף רשו' (ביתו) בפי' הוי מבטל וכיון דמסתלק ממאי דיהיב אי הדרי ויהבי ליה מיחזי כחוכא:

והא דאמר רב ששת כתנאי מי שנתן רשות והוציא כו':    פרש"י ז"ל דמ"ד שאם הוציא בשוגג אוסר ס"ל דמעיקרא לא אסתלק ליה לגמרי ומ"ה אפי' כשהוצי' בשוגג חוזר לחזקת רשותו ואוסר וכיון דלא אסתלק לגמרי מעיקרא לא הוי כבני חצר אחריתי ולפי' חוזרין ומבטלין ומ"ד דבשוגג אינו אוסר ס"ל דמעיקרא לגמרי נסתלק ולפי' אינו חוזר לחזקתו עד שיחזור ויחזיק ברשותו במזיד והיא הנותנת דהויא לה כבר חצר אחריתי ולפי' אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבשוגג אינו אוס' וס"ל דמעיקר' לגמרי נסתלקו ולפי' (אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבר) אינו חוזר לחזקתו עד שיחזו' ויחזיק בזכותו במזיד והיא הנותנת דהויא ליה כבר חצר אחריתי ולפי' אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאין ביטל מחצר לחצר. ולפי השטה שכתבתי יש לפרש דהא דרב ששת בשיטתא דרבא דלעיל דמ"ד שאם הוציא בשוגג חוזר לחזקתו ס"ל דלא אסתלק מעיקרא מרשותיה אלא בקל ולפי שעה ולפי' חוזרת רשותו אליו בקל והיא הנותנת כשחוזרין ומבטלין לו לא מחזי כחוכא ומאן דסבר בשוגג אינו חוזר לחזקת ביתו ס"ל דאסתלק לגמרי וכיון דכן אי הדרי ומבטלי ליה מחזי כחוכא כנ"ל.

מר סבר קנסו בשוגג אטו מזיד מסתברא דקנסו לאו דוקא להכא למאן קנסו אי לדידיה בין הכי ובין הכי אסור הוא בחצר ואי לדידהו אמאי קנסינן להו דהא לא עביד מידי אלא ה"ק שגזרו שוגג אטו מזיד שאם אתה אומר שאינו אוסר כשהוציא בשוגג יבאו לומר דאף במזיד אינו אוסר וכלה חדא גזירה הוא. ואיידי דנקטי' בעלמא האי לישנא דקנסו שוגג אטו מזיד בפ' הניזקין ודוכתי אחריתי נקטוה הכא באשגרת לישן דעלמא וכן פי' בתו' וגם רבותי כך פירשו:

רב אשי כו':    פי' לא ניתא ליה לרב אשי במאי דדחי' לעיל דע"כ לא אמר ר' אליעזר אלא משום דבית בלא חצר לא דיירי אינשי וההיא סברא אתיא כמ"ד דלא כר' אליעזר אפי' פרש ואמר שלא בטל רשות ביתו לאו כל כמיניה. ואנן אסקי' בפ' עושין פסין דבין לר' אליעזר בין לרבנן אי גלי גלי.

ולענין פסק י"א דהלכתא אין חוזרין ומבטלין כסברא דרבא דהו' בתרא ואע"ג דרב אשי אסקה לפלוגתייהו כפלוגתא דר' אליעזר ורבנן דרב דאמר כרבנן ואנן הא ק"ל כרבנן י"ל דהכא לא בדוק' לאו אלא לומר דאם איתא דבתנאי אמרו' למלתייהו לא כפלוגת' דתנאי דרב ששת היא אלא כתנאי דר' אליעזר ורבנן ומיהו אפשר הוא דלא פליגי בהא ואפילו רבנן סבי' להו דכשחוזרין ומבטלין מחזי מילי דרבנן כי חוכא וכיון דכן לית לן למשבק. פשיטותא דרבא משום הא דרב אשי ועוד דסוגיין בעלמ' כשמואל דאמר בפ' חלון חלון שבין שתי חצרות ומלאו תבן עד הא קמ"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלי' ודוחק הוא לאוקומה כר' אליעזר וכן פסק הראב"ד ז"ל והוא הנראה נכון אבל הרי"ף ז"ל פסק כרב משום דלאוקומה דרב אשי דאמר כרבנן ואנן קי"ל כרבנן ובודאי כי לפרש"י ז"ל הלכה כרב דהא כלה פלוגתא דרב ושמואל תלינן כדברי שמואל דאין בטול מחצר לחצר אבל אין הפי' הזה נכון כפי מה שכתבו גם הרי"ף ז"ל לא פסק כרב מן הטעם ההוא נראה שאינו סובר כפירושו של רש"י ז"ל:

צדוקי מאן דכר שמיה כבר פירשנו במשנתנו כי התוספת הזו אינה אלא בדברי רבי אליעזר בן יעקב וה"ק ר' אליעזר אומר לעולם אינם אוסרים עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה וצדוקי הרי כעובד כוכבים ומזלות ומשום דשמעוה לר"מ שאינו אוסר אלא במי שאינו מודה בעירוב קאמר אינו כצדוקי אע"פ שמודה בעירוב הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות ובא ר"ג ואמר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות.

ג"ה והתניא הדר עם נכרי צדוק וביתוס הרי אלו אוסרין עליו ומעשה בצדוקי ובודאי דלפום האי נסחא ברייתא חסורי מחסרא וה"ק ר"ג אומר צדוקי אינו כעובדי כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי וא"ת א"כ היאך מאי קא מייתי' סייעתא מהא מתניית' למאי דתריצנ' למתני' י"ל דמ"מ מתניית' פשיטא טפי דקתני בה בהדיא כדברי ת"ק דצדוק וביתוס הרי הוא כעובד כובבים ומזלות ואיכא דגרסי בהדיא במתניית' ר"ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי כו' אמר להם ר"ג לבני מבוי כו' פי' או הכניסו מה שאתם מכניסים דבחדא מינייהו סגיא דכיון דאחזוק בחצר משחשכה בדבר שהיה נאסור להם בלא ביטל הרי זו חזקה ר' יהודה אומר כו' פי' דס"ל דצדוקים דינו כעובד כוכבים ומזלות אפי' לר"ג דלא פליג ר"ג עם ת"ק בצדוקי והיינו דלא תלי מילתא בשיוציא הצדוקי אלא כשתחשך היום כלומר דמכוין שחשכה שוב אין להם תקנ' בבטול וחזק' דאפי' למ"ד ששוכרין מן העובד כוכבים ומזלות בשבת מ"מ לא שכיח למיגר בשבת ובמתני' דתני ר' יהודה עד שלא יוציא התועב הזה ויאסור עליכם משמע לפום פשטא דאלו לא הוצא התועב הזה לא היה אוסר דסבי' ליה דצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ובבטול סגי ליה אלא שהוא סובר דאפי' קדמו בני מבוי והחזיקו לאחר ביטולו יכול לחזור בו וחוזר ומחזיק ואוסר ולקמן רמי' לה אהדדי ומתרצי' להו דלא קשיין אמר מר כו' וכי מפקי כו' עד אמר רב יוסף תני אינו אוסר תמיהא מילת' אמאי איצטריך רב יוסף לשבושי מתניית' ומקשי גופיה מאי קשי' ליה דהא מצי לתרוצי כדתריץ אביי בסמוך דמתני' בשקדם הוא והחזיק וליכא למיחש דאיהו ס"ל דליכא לאפלוגי בין שקדם והחזיק הוא לשקדמו הם והחזיקו והא מדנקט בלישנא למימרא דכי מפיק אינהו מכלל דפשיט' ליה דלכ"ע כי לא מפקו אינהו פשיטא מילתא דכי מפיק איהו אוסר וכ"ת דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני בין שקדם הוא ובין שקדמו הם והא כי תריץ רב יוסף תני אוסר הא ודאי לאו בכל אנפה מוקים לה דהא כ"ע מודו דכשקדם הוא והוציא אוסר עליהם לפי' תרצו בתוס' דמקשי משמע ליה דכיון דקתני מי שנתן רשותו ולא קתני מי שביטל רשותו דהא נתינה מעליית' משמע שנגמרה מתנתו בשקדמו והחזיקו כמי שאומר לחבירו לך חזק וקנה והלך והחזיק דאז נגמרה מתנתו ומ"ה שבשה רב יוסף למתני' ואמר תני אוסר ואביי אמר דמשום הא ליכא לשבושה דאשכחן לשון נתינה ואפי' בשלא החזיקו וכדתניא כו' והא תניא פי' סייעתא היא אם עד שלא נתן כו' פרש"י ז"ל דר' יהודה סבר דכיון שהוציא במזיד ה"ל מומר לחלל שבתות ודינו כעובד כוכבים ומזלות ורבי מאיר סבר מומר לחלל שבתות אינו כעובד כוכבים ומזלות ויכול לבטל והקשו עליו בתוספות דא"כ ה"ל למתני בשהוציא במזיד בפרהסיא דהא אפי' לר' יהודה לא קאמר אלא במומר לחלל שבתות בפרהסיא כדאי' לקמן. ועוד דמשום דחלל שבת פעם אחת אין אדם נעשה מומר דא"כ כל העושה עבירה במזיד יהיה מומר לאותו דבר והא ליתא שאין מומר אלא הפורק עול הדבר ההוא מעליו ורגיל לעבור בו תמיד. ועוד לכאורה לא משמע דפליגי אלא לאותו שבת בלבד ואם הו' מומר לעול' אוסר עד שיחזור בחשובה לכך פר"י ז"ל והוא הנכון דטעמא דר' יהודה משום דכיון דקתני והוציא במזיד אלים חזקתיה בחצר לגלויי דעתא שאינו רוצה להסתלק משם כל אותו היום וכשהו' מבטל אינו מבטל בלב שלם שכבר מסר מודעא על בטולו ור' מאיר סבר דהא לאו גלויי דעת' הוא ואינו אוסר אלא בשהחזיק לאחר בטולו דגלי דעתיה דמאי דיהיב שקל:

דף סט עמוד א

בד"א בשל' החזיק כו':    פרש"י ז"ל דהא לר' מאיר היא דאלו לר' יהוד' הא קתני במתני' שאפי' קדמו והחזיקו יכול לחזור בו וזה אפשר לאוקמ' לפו' לישנ' דמתני' כפשוט' אבל לפו' לישנ' דבריית' דקתני עד שלא תחשך וס"ל דצדוקי כעובדי כוכבים ומזלות אפשר דמודי ר' יהודה דלגבי ישראל דמהני ביטול שאם קדמו והחזיקו לא מצי למהדר ביה ומתני' נמי הא תריצנ' בחד לישנא דעד שלא יוציא היום קאמר וצדוקי הרי הוא כעובדי כוכבים ומזלות ולההיא לישנא שפיר קתני בד"א אפילו לר' יהודה אבל למאי דפרישנא בלישנא בתרא דמתני' עד שלא יוציא מומר לחלל שבתות בצנעא שאינו כעובדי כוכבים ומזלות משמע דר' יהודה קאמר כל שמוציא הצדוקי אפילו לאחר שהחזיקו הרי הוא אוסר וכי קתני הכא בד"א כו' לר' מאיר הוא כדפרש"י ז"ל וכן פירש בתוספות ובודאי שלשון הברייתא קשה אי לר' מאיר בלחוד קאי היכי קתני לה בתר דברי ר' יהודה דמשמע דדברי הכל היא ומצי' בירושל' דמפרש לה שפיר דאפילו ללישנא דמתני' אתיא הא אפי' לר' יהודה דעד כאן לא קאמר ר' יהודה במשנתינו ואפי' קדמו והחזיקו יכול לחזור מן הביטול אלא בצדוקי דאע"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטולה ולא גמר ומבטל כ"כ אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למהדר ביה.

ההוא דנפק כו':    כתייה כו' פי' וגלי דעתיה שאינו מחלל שבתות בפרהסיא אמר כגון זה יכול לבטל רשות לר' יהוד' פי' אפי' לר' יהודה דאמר מומר לחלל שבתות דינו כעובד כוכבים ומזלות דשאני הכא דעביד בצער וזה היה רגיל בכך דאל"כ אפי' עבר בפרהסיא אינו מומר לדעת ר"י ז"ל. ויש גורסין ההוא דנפק לקרייתא בחומרתא. כלומר דנפיק זימני טובא ושמעינן מהכא מומר לחלל שבתות מקרי אפי' בעבר על איסורא דרבנן דהכא דרך מלבוש הוציאה כדמשמע לישנא דנפיק בחומרתא הילכך אפילו הוציאה לרשות הרבים. ובתו' הקשו דהכא משמע דר' יהודה נשיאה אוסר לצאת בחומרתא דמבושא ואלו אין אמרי' במועד קטן דאיהו גופיה נפק ביה. וי"ל דהכא בדנפק' ביה לכרמלית והתם בדנפיק ביה לחצר וכדאמרי' עלה דשמע ר' אמי ואיקפד ואמרי' דמאי איקפד דהא תני עולא הנזמים והטבעו' הרי הם ככל הכלים דנטלין בחצר אלמא ההיא בחצר הוה ור"ת ז"ל פי' דהא והא בחצר והכא נפק דרך מלבוש שאסרו חכמים שמא יצא בו לכרמלית או לרשו' הרבים והתם לא נפק ביה דרך מלבוש אלא שהוציאו בידו ובנך לא גזרו חכמים דהא מסתמא לא אתי למיפק ביה לרשות הרבים והיינו דכי איקפיד ר' דהא מסתמא לא אתי למיפק ביה לרשות הרבים אקשי' ליה מדתני עולא הנזמים והטבעות הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר דאלמא דרך טלטול הוה ואינו נכון בעיני דמדקאמר נפיק בחומרא דרך מלבוש משמע כי הכא דתניא מכם כו' במסכ' חולין בס"ד. ולענין פסק נחלקו הגאונים והפוסקים ז"ל בדין צדוקי והמחוור בכלם דהלכה כדברי המיקל בעירוב וצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות כר"ג ור' מאיר ור' יהודה דאפילו ר' יהודה לא עשאו כעובד כוכבי' ומזלות אלא כשמחלל שבתות בפרהסיא כמומר בעלמ' לפום איבעית אימ' דאמרי' בש"ס דהוא לישנא בתרא ומיהו מודה ר"ג בבייתוסי שהוא אוסר כעובד כוכבים ומזלות כדקאמר ת"ק דלא חזי' דפליג עליה אלא בצדוקי וטעמא דמילתא משום דצדוקי מתייראין הם מן החכמים כדאי' בריש פרק בנות כותיים אבל בייתוסים אינם כעובד כוכבים ומזלות ולענין ישראל שנטל רשו' קי"ל שאם קדמו בני מבוי והחזיקו שוב אינו אוסר עליהם כדקאמ' ר' מאיר והלכה כדברי המיקל בעירוב. והא עדיפא מכללא דכייל שמואל שהלכה כדברי ר' יהודה בעירובו דכללה דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ור' יהושע ב"ל דהלכה כמותו במקום שמואל ועוד דאפילו ר' יהודה מודה הוא בדין זה לגבי ישראל לפי הפי' הנכון שפירשנו למעלה לדעת הירושלמי וכדמוכח לן פשוטה דברייתא דסיפא דברי הכל היא. ומיהו לפי זה בצדוקי מיהת אף לאחר שהחזיקו בני מבוי חוזר ואוסר כר' יהודה דמתני'. אנשי חצר בש"ס מפרש מתני' בשמבטל להם רשותו וקסבר האי תנ' שהמבטל לרשות חצרו רשות ביתו לא ביטול הילכך ביתו אסור לו ולהם שאם הוא מוציא מביתו לחצר ה"ל מוציא מרשות שלו לרשות שאינו שלו ואם הם מוצאי' הוה להו מוצאים מרשות שאינה שלהם לרשותם ואם הוצי' הוא שהחזיקו הם הרי זה אוסר עליהם אף את החצר שלא להוציא לתוכו אפילו מבתיהם ושלהם מותר לו ולהם פי' בשלא קדם והוציא דאינהו מפקי מרשותם לרשותם שהרי אף החצר שלהם הוא ואיהו נמי נעשה כאורח אצלם נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו והם אסורין אפילו בשלו דרבי' לגבי יחיד אינם נעשים כאורחים וכיון שכן ה"ל כמוציאין מרשות היחיד לחצר המשותפת דאע"ג דבטלו לו רשותם אסורין הם בו אפילו לגבי דידיה כיון שלא נעשו לו כאורחים.

שמעת מינה כו':    פי' דאע"ג דהכי קי"ל לדעת קצת הפוסקים אפ"ה מתמהי' עלה למימר דאי הויא מתני' תיובתא דשמואל ורבא דאנן דחי' דמהא ליכ' ראיה דדלמא מתני' ה"ק נתנו לו רשותם כו' והכין אורחא דתלמודא דהכין בכמה דוכתי. קמ"ל כיון דבעיתא צרי שהרי הם עצמם היו אוסרין זה על זה כיון שלא עירבו לא הדר ומבטיל לגבי חבריה פרש"י ז"ל דכיון דמעיקרא כשבטל לא הוה להו שריותא שוב אינו יכול לבטל לחבירו זכות שנתנו לו אחרים. ויפה כיון דמשום טעמא דלא הוה להו שריות' מעיקר' יכול לבטל לא הוה לן למיסר דא"כ בני חצר המבטלים זכותם לא' מהם צריכין לבטל רשותם כלם בבית אחד דאי בזה אחר זה נימ' דכיון דלא הוה ליה שריות' בראשונים הרי אין ביטלו של אחרון כלום אלא ודאי דטעמא נמי משום דאיהו לא מצי מקני לחבריה מאי דאקני ליה ושמעינן נמי מלישנא דאמר דכל היכא דה"ל שריותא מעיקרא יכול הוא לבטל לאחרים זכות שנתנו לו הילכך אחד מבני חצר שנתנו לו חבריו רשותם יכול הוא לבטל אותו לבני חצר הסמוכה לה וכן דקדק הרב ב"ר שניאור ז"ל:

נותנין רשו' למה לי מהו דתימא כו':    פי' דאע"ג דהא קתני נותנין לו רשותן דמשמע שהשנים נותנין רשו' התם הוא מפני שערבו וכי מבטל ליה שפיר דמי הילכך ליכא למגזר אבל הכא מיירי בשנים שלא ערבו שא"א להם לבטל רשות כי שניהם אוסרין זה על זה וכיון דכן הוה ס"ד דנימא שאין נותנין רשות גזירה דילמא אתו למיתן להו קמ"ל דלא גזרינן ואין נוטלין רשות למה לי פי' דהא פשיטא דהא קתני שהשנים אוסרין זה על זה. ומהדרינן לא צריכא כו' פירש אשמעינן משנה יתירא שאפילו נתנו רשותם לאחד מהם ע"מ שיחזור ויבטלהו לחבירו דסד"א דשליחא שויה ומסני קמ"ל דכיון דאיהו לא קנה מעיקרא לאשתהויי כי חברו אסר עליו שאין יכול לחזור ולהקנות לו מאי דאקנו ליה ובהא אצטריך למתני שהשנים שלא ערבו אינם נוטלין רשות.

דף ע עמוד א

בעא מיני' אביי כו':    פי' ואע"ג דבשלהי פ' פסין תניא מתניית' שאין צריך לבטל רשות לכל אא' אפשר דאביי לא שמעא ליה ההיא מתנייתא ורב' לא פשיטא ליה מינה ואע"ג דשמעא ליה מינה ותלמודא כמי לא אותיב מינה לרבה משו' דההיא כר' אליעזר אוקימנה ורבה דאמר כרבנן וכי אותביה לרבה מברייתא דלקמן לא מצי לדחויי דההיא ר' אליעזר היא דקושטא דמילתא תריץ לה דהב"ע דהוה ומת כדאכרח' מסיפא דרישא עוד אפשר לומר דאביי שמיעא ליה מתניתא דפרק פסין אלא דאיהו לרבנן מבעיא ליה אי פליגי בההיא על ר' אליעזר או לא ומשום דהלכתא כרבנן סתים ליה לבעייה סתומי ומאי דלא דחי רבה ברייתא דלקמן לאוקומה כר' אליעזר היינו מטעמא דאמרן דסיפ' דרישא מכרחא ליה דרבנן היא ובדהוה ומת מיירי.

איתיביה כו':    כלה מפרש לה לקמן. ורבה הב"ע דהוה ומת פי' דהוה בהדיה אחרינא בבין השמשות ומת בשבת. פרש"י ז"ל ועל כרחין מיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפום מחיצה ונטה שם כל אחד אהלו דכי מתפקע רשותיה ואין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכי היכי דאיהו אסר אינהו נמי אסרי ע"כ. ורבי' ז"ל כתב כן לטעמיה שכתב לקמן בכמה מקומות דישראל אע"ג דליתיה אוסר דס"ל כבית התבן וכבית האוצרו' שהוא אוסר. ולפי שטה זו יכול הוא עדיין להעמידה בחצר ובגר שאין' לו יורשים וכדתניא לקמן בישראל וגר שהיו דרין במגורה אחת ומת הגר משחשכ' כי אע"פ שמחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר אלא דניחא ליה לפרושא בגר מדלא קתני גר כדקתני לקמן. ולא היה רבי' צריך לכל זה דאנן הא קי"ל כר"ש דאמר שאפילו הולך לשבות אצל בתו אינו אוסר שכבר השיאן מדעתו וכבר אמר רב הלכה כר"ש. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב הילכך מתנייתא אתיא אפילו בחצר ובישראל וכן פר"י ז"ל:

לשנים אין לא לא. פי' דלהכי ודאי תנייה לאשמעי' דצריך לבטל לשניהם ומתנייתא רבנן היא דס"ל דצריך לבטל לכ"א ואחד. אי הכי ליתני לאחד שערב פי' דהא פשיטא דאחרי' הוה בהדיה דאי לא בהדיה מאן ערב והוה שמעי' דקתני לא' לאשמעי' דמבטל א' סגי וכיון דקתני להדיא לשנים ודאי לא קני ליה אלא משום דס"ל דלשניהם צריך לבטל ורבנן היא קשיא. ומהאי טעמא לא מצי לשנויי רבה דהא ר' אליעזר הא ולא כמו שפי' הראב"ד ז"ל דבדין הוא דמצי לדחויי דר' אליעזר היא ושנים שערבו נותנין רשות לא' שלא ערב למה לי. פרש"י ז"ל דליכא למימר דקמ"ל דלא גזרינן דילמא אתי לבטולי להו דהכא שפיר מצי לבעילי להו כיון דערבו וכי אמרינן שאין שנים נוטלין רשות היינו בשלא ערבו ומשום דאינהו גופייהו אסרי אהדדי אימא נקטינהו כו' פי' קמ"ל דלהא ליכא למיחש דכיון שהמבטלין עדיין הם אסורין מביתם לחצר לכל הפחות לא סגיא שלא יערבו.

בעא מיניה כו':    פרש"י ז"ל יורש ששכח אביו ולא ערב ומת בשב' מהו שיבטל היורש רשותו לאותן שערבו ויפה כיון ז"ל דאי בשעירב אביהם ומת בשבת אינם צריכין ביטול דכיון שהותרו למקצ' שבת הותרו בכלה וכדאמרינן לקמן בשמעתי' בא' מבני חצר שמת משחשכה והניח רשותו לא' מן השוק שאינו אוסר. ואיכא למידק היורש הזה היכן היה דר שאם היה דר עם אביו בבית הזה פשיט' דמצי מבטל דהא אבעי לערובו מאתמל מצי מערב דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן את עירובו ודיו וההיא אפי' בישראל היא לענין נתינת ערוב מיהת כל שיש לו שם מקום פיאה או מקום לינה ועוד דהא תנן לקמן גבי חמשה ששבתו בטרקלין דא' מערב לכלן וגדולה מזו חמש' שגבו את ערובן כלומ' שעירבו ביניהן שמולך עירוב א' ע"י כלם אם רוצין לערב עם שאר בני חצר או עם בני חצר אחרת. ואם כשהיורש אינו דר בכאן למה לי ביטול דהאי קי"ל כר"ש דאמר כל היכא דליתיה אינו אוסר ואע"פ שהלך לשבות בעיר אצל בתו:

תירצו בתוס' דמשכחת לה בשהיה דר בחצר בבית אחר ולא היה דר עם אביו דאפי' ערוב עם בני חצר על ביתו שלא מבעוד יום עכשו שמת מורישו מבעיא לן אם יכול לבטל על הבית שיירש כיון שלא היה דר עם אביו ולא היה יכול לערב עליו מבעוד יום ואלו משום דערוב עם בני חצר לא מעלה ולא מוריד לגבי בית זה שהרי לא עירב אלא על רשות שהיה לו באותה שעה אי נמי משכחת לה שלא היה דר בחצר כלל ובא בשבת לבית ירושתו לדור ולפי' אוסר עליהם כיון שלא עירב אביו מבע"י ומסתברא דאע"ג שהיורש דר בחצר אחרת ולא בא לכאן בשבת זו וקא מבעיא ליה דכי אמרי' שאם הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר דוקא שהולך לשבות שם מבע"י אבל אם היה בכאן מקצ' היום ואסור עליהם אע"פ שהלך מקצת היום הנשאר לשבות אצל בתו אוסר הוא עליהם דהואיל ונאסרו ע"י נאסרו ולא נעקרה דירתו מכאן מכיון שקנה בו שביתה לאחר שקדש היום מפני שהלך לשבות מקצת שבת אצל בתו בעיר. ואע"ג דגבי עכו"מז שמת בשב' אמרי' דנסתלק והותר להם שאני התם דדירת עכו"מז לא שמה דירה ומשום קנסא בעלמ' הוא דעשאוה כדירה וכיון שמת נסתלק לאותה שבת ולא גזרו בו כל שאין היורש דר שם אבל בישראל אינו כן וזה טעם כעיק' וכן דעת רבותי. ומיהו מה שכתבו בתוס' שאם היורש היה דר באחד מן הבתים שבחצר כי צריך הוא לבטל מפני בית ירושתו זה ודאי דין אמת או דילמ' יורש כרעא דאבוה הוא פי' לאו דוקא משום דהוי יורש ממש דחשבי' ליה בכל דוכתא דהא לקמן אקשי' למ"ד מבטלין מההוא דגר שמת ובא אחר והחזיק בנכסיו אלא כל שעמד ברשותו וזכה בביתו ואמרי' שהוא כיורש וקם בחריקיה וכתב הראב"ד דבעיא דרבא אליבא דשמואל ורב המנונא הוא דס"ל לעיל דאין שוכרין מן העכומ"ז בשבת ואין מבטלין כיון שאין מערבין מבע"י אבל לר' יוחנן דס"ל ששוכרין ומבטלין בשבת הכא דעבדי חדא ומבטלין ותדע דהא לקמן בסוגיין אמרי' זה הכלל דסיפא לאתויי מת עכומ"ז בשבת שהוא אוסר לכלו שבת וההיא על כרחין לאו לר' יוחנן היא דהא לעיל אמרי' בהדיא דאליבא דמ"ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מת עכומ"ז בשבת מבטלין אלא ודאי דסוגיין הכא לשמואל ורב המנונא היא ומאי דתריץ ר' יוחנן מתנייתא לקמן אפי' אליבא דידהו תרתי להו דהכא מיהת מבטלין דיורש כרעא דאבוה הוא והא דא"ל רב נחמן אני אומ' מבטלין והני דכי שמואל תנא אין מבטלין ה"פ אני אומר דאפי' אליבא דשמואל מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין זו שטת הראב"ד ז"ל ומקצת רבותי שיחיו אבל בתוס' פי' דרבא לדברי הכל בעי לה ואפי' לר' יוחנן ורב ששת דאמר דשוכרין ומבטלין דילמ' שאני סתם שלגבי רשות זה שהם מבטלין יכולין היו לערב כי שלהם היה אלא דאריא דעכומ"ז רבוע עליה ומבטלי עריבו עד שישכיר מה שאין כן בזו שהרשות שנפל ליורש סיום לא היה לו בו שום רשות מבעוד יום ולא היה בר ערוב כלל:

דף ע עמוד ב

או דילמא דאדרבא שאני הכא דיורש כרעא דאבו' הוא ובמקומו עומד ואפי' שמואל ורב המנונא מודים הכא דמבטלין והא דמפ' המקשה לקמן זה הכלל לאתויי מת עכומ"ז בשבת נקיט ליה בשטתא דשמואל לרוחא דמילת' ור' יוחנן מוקים לה במלה אוחרי א"נ דלר' יוחנן זה הכלל דרישא לא קאי אסיפא כלל וכל שנאסר למקצ' שבת נאסר לכלה אינו אלא לענין הקיפוהו עכומ"ז מחיצה בשבת שאין מבטלין לר' יוחנן וכדכתיב לעיל וזו השטה היא הנכונה בעיני דוק ותשכח ס"ג והיא גרסת רש"י ז"ל כל שהותר למקצת שב' הותר לכלה שבת כגון בני חצרות שערבו דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסת' חלון זה הכלל לאתויי מבוי שנטלה קורתו או לחייו ויש ספרים שגורסין בהפך אבל אינה נכונה דע"כ מאי דפשיט' טפי מייתי מגופא דברייתא ומאי דלא פשיט טפי שהותרו לכל השבת והכין נמי קי"ל אבל אידך דנטלה קורתו לא לחייו לא פשי' כולו האי והא איכ' רבי יוסי בר יהודה דאסר כיון דליתנהו למחיצות וקיימ' לן כוותיה אלא ודאי גרש"י ז"ל עיקר וה"ה שהיה יכול לומר כל שהותר למקצת שבת הותר לכלו כגון שערב עם בני חצר ומת בשבת והניח את ביתו לאחד מן השוק כי אע"פ שלא ערב היורש עמהם מותרין בחצר הואיל והיו מותרין עד עכשיו וכדאי' בברייתא דלקמן אלא דחדא מינייהו נקט ומשמע ליה דהא דנקט הוי רבות' טפי זה הכלל לאתויי מת עכומ"ז בשבת פי' דס"ל דזה הכלל דרישא קאי אסיפא וכדפרש"י ז"ל ולית ליה הא דאמרי' לעיל דלמ"ד שוכרין בשבת לא תבעי לך א"נ דאליבא דשמואל בלחוד נקיט לה ולא דקנה השתא וכדפריש' לעיל וקתני חוץ מן המבטל רשות פרש"י ז"ל דכיון דלא קתני חוץ מן המבטל רשות והיורש מכלל דיורש אינו מבטל וקשי' לרב נחמן דאמר מבטלין ופריק אימא חוץ מתור' ביטול רשות כלומר כל שיש לו תורת ביטול ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת בטול נוהגת בו ולפי שטה זו כיון דהאי מקשה ס"ל למידק מהא מתנייתא דמת ישראל אין היורש מבטל הא דקתני סיפא בזה הכלל דפרי' לה כגון שמת עכומ"ז בשבת יכול הוא לפרשה בישראל נמי אלא דכיון דאכתי לא קא"ל הא מילתא עד סיפא דברייתא דקתני חוץ מן המבטל רשות דלא נתנו מעיקרא בפשיטותא אלא מאי דמשמע ליה דהוי הלכתא טפי ושאינו מן המחלוקת שבכאן ומיהו בתר דפרי' חוץ מן המבטל רשות ולא היורש יכול היה לפרושי זה הכלל כגון ישראל שלא ערב ומת בשבת כנ"ל ובתוספ' הקשו על פרש"י ז"ל דמשום דקתני חוץ מן המבטל רשות ולא קתני היורש מה ראיה יש למקשה שאין היורש מבטל אטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזיל כל המבטלין אדרבה כי קתני חוץ מן המבטל רשות כולל כל המבטלין לכך הנכון כמו שפר"ח ז"ל שקושיין להנהו דבי שמואל דתנו אין מבטלין ואלו הכא קתני ויש במשמע אפי' היורש שהרי רשות שלו הוא מבטל ותנא בביטול רשות תני לה לכלה מילתא ופרקי' אימ' חוץ מתורת ביטול כלומר כל שתורת ביטול נוהגת בו משעת ערוב מפני שלא עירב והיינו האב מה שאין כן ביורש שלא היה יכול לערוב מבע"י והפי' הזה נכון ואע"ג דאידך תיובתא דמותב תלמודא בסמוך היא על רב נחמן והא מפרשה לה לדבי שמואל אורחא דתלמודא הוא בהכין דפריך פרכי סתם חדא להאי גיסא וחדא לה"ג ויש מבעלי התוס' ז"ל שאפי' לפי שטה זו ומטו בה משמי' דר"ת ז"ל שהמקשה היה סבור דכי קתני חוץ מן המבטל רשות אגופא דברייתא קאי וה"ק דכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכלה שבת כדאמרן אלא א"כ בטלו רשותן אלמא אפי' במת עכומ"ז מהני ביטול וה"ה דמהני ביורש ישראל ופרקי' אימא חוץ מתורת ביטול ולא קאי אסיפא אלא דמילתא באנפי נפשה:

באחד מן החצר ששכח א' מהם ולא ערבו ולעול' אמר לך דמת ישראל בשבת אין היורש מבטל וה"ה למת עכומ"ז ואין הפי' הזה נכון בעיני כלל חדא דלישנא דחוץ מן המבטל לא הוה אפשר ליה לפרושי דאמתנייתא גופא קאי דא"כ ה"ל למתני אלא א"כ בטלו ועוד דאי משמע ליה דאמתנייתא גופא קאי כיון דמשמע ליה דקאי על מת עכו"מז בשבת דאתיא בזה הכלל כ"ש דקאי על הקיפוהו עכו"מז מחיצה בשבת דאתיא מגופא דמתנייתא. והת' דכ"ע לא מהני ביטול ואפי' לר' יוחנן וכדאי' לעיל בפרקין לדידהו ועוד דא"כ כי קתני בזה הכלל כל שנאסר למקצת שבת נאסר לשבת כלה כגון מת עכו"מז בשב' היינו בשלא בטלו וא"כ פשיט' ומאי קא מרבה בזה הכלל אלא ודאי א"א לפרש כן וגם ר"ח ז"ל אינו מפרש כמו שכתבנו:

והניח רשותו א' מן השוק כו':    פרש"י ז"ל אע"פ שהמתערב עמהם קודם שימות אינו מועיל שאין הערוב חל אלא בבין השמשות וכבר מת הוא קודם לכן ונתבטל עירובו. ופרש"י ז"ל שאותו היורש שהוא מן השוק אוסר עליהם ואע"ג דליתיה דתניא בהאי פרקא בית התבן ובית האוצרות הרי זה אוסר עליהם ע"כ אע"פ שאינו דר שם וא"כ אתיא מתנייתא דלאו כהלכתא דהא קי"ל כר"ש לפי פר"י ז"ל דמיירי שבא היורש לדור בכאן בבית ירושתו בשבת והראב"ד ז"ל פי' דאחד מן השוק לאו דוקא כי המוריש והיורש כלן דרין בחצר דהאי תנא קורא למי שערב שהוא מבני חצר דכי קתני אחד מבני חצר על כרחין בבני חצר שערבו מיירי משום הכי מי שלא עירב עם בני חצר שכניו קורא אותו אחד מן השוק שנהג עמהם כאחד מן השוק שדרכן של בני חצר לערב ונכון הוא:

ישראל וגר ששבתו במגורה אחת:    פי' בחצר אחת מלשון ארץ מגוריהם ומשום גר נקט האי לישנא. ורש"י ז"ל פי' בגורן א' שהיא חלוק בחדרים. וכ"א פתחו לחצר ואין צריך לכך. אמר רב פפא אימא כו' ובדין הוא דהוה לן למפרך אם לא החזיק שם ישראל למה זה אסו' דהא יחיד הוא מבעוד יום אלא דניחא ליה טפי למפרך מגופה דמתנייתא דהא החזיק קתני ולא אפשר דטעי תנא כולי האי דיאמר על הן לאו ועל לאו הן דבהא ודאי דייק. ואע"ג דזמנין דמתני' חסורי מחסרא וכדפריש' בכמה דוכתי. הכי קאמר אע"פ שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשכה פי' ולא אמרי' הואיל והותרה למקצ' יום קודם שבא זה והחזיק מותר לכל' שבת כדמפ' טעמא דהתרו של זה אינו היתר של עיקר שהיה לו לזה להחזיק מבע"י אוסר משחשכה. ולענין מי שיש לו בית בחצר היו שם עד שחשכה אם אוסר עליהם בבואו אליבא דר"ש פלוגתא דרבוותא ז"ל היא ודעת הראב"ד זה שהוא אוסר ולקמן נפרשנה בפ' כיצד משתתפין גבי מי שהלך לשבות אצל ביתו בס"ד.

דף עא עמוד א

אדרב' כי החזיק הוא דאסר:    פירשו רבותי כי שורת הדין דכל שמת גר משחשיכה אע"פ שבא ושראל והחזיק אינו אוסר באותו שבת אפי' לא עירב עמה' כיון שמת ואין לו יורשין ס"ל כשמת כמבטל רשותו לבני החצר. והכא הפי' אדרב' אלו היינו אומרי' שאוסר כשהחזיק. ר' יוחנן אמר הני מתנייתא מני ב"ש היא פי' מתניית' דאחד מן החצר שמת והא דישראל וגר דלא ניחא ליה לר' יוחנן לשויי כדשנינן לדידיה האוסר לגמרי משמע ולא עד שיבטל ולהכי ניחא ליה טפי למדחינהו דב"ש נינהו הילכך קי"ל כרב נחמן דאמר מבטלין. נעשה כאו' נלך אצל יפות פי' דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעביד ולפי' תרומתו תרומה הכא נמי כשבטל להם רשותו גלי דעתיה דניחא ליה בעירובו שעשו וכאלו עשאוהו בשליחותו דמי לגבי הא שלא יאסור עליהם ואע"פ שלא אמרו כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח סתם כדפריש' בפ' אלו מציאות הכא לגבי ערובי חצרות דרבנן דיו לנו בגלויי דעתא דהשתא.

מת עובדי כוכבים ומזלות בשבת מאי כלך אצל יפות איכא:    פי' דהתם לא ערבו מבע"י כלל. וקמ"ל דמת עובדי כוכבים ומזלות מבטלין וסתמא נקיט לה אע"ג דאתא עובדי כוכבים ומזלות בשבת דקים ליה לאביי דבהאי נמי קי"ל כמ"ד מבטלין כיון דק"ל ששוכרין בשבת וכדכתיבנ' לעיל. ומקני רשות אסור פי' ואפי' לצורך עירוב שיש בו צורך שבת ולא התירו קנין בשבת אלא גבי שכיב מרע כדי שלא תטרוף דעתו עליו כדאי' בפ' מי שמת וכן בפרק הזורק בההוא שכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא ואסתלוקי בשבת שפיר דמי לפום פשטה משמע דשפיר דמי בכל דוכתא וא"כ מותר לעשות מחיצה בשבת מיהו אפשר לחוש ולומר דה"ק שפיר דמי לצורך עירוב קאמר מפני שיש בו צד מצוה שיש בו תקון לצרכי שבת.

א"ר ובכלי א':    פי' ואפי' לב"ה דשאני בחולקין את עירובן כשני כלים או בב' כלים ממש כדעת רב ששת בפ' מי שהוציאוהו ואי נמי או בדמלא מנא ואייתר כסברא דרב יהודה דהתם שאני התם דמעיקרא נתנו לשם עירוב אבל אלו שלא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי א' ממש. וכן פרש"י ז"ל:

אמר רבא מתני' נמי דייקא כו':    פי' דהא קתני סיפא יין ושמן לאו דוקא משום רבוי מנין אלא משום חלוק כלים וה"ה ליין ויין בשני כלים אלא דתנא ארחא דמילתא נקט דסתם יין ויין בכלי א' וסתם יין ושמן בשני כלים: אלא אי אמרת בשני כלים מה לי יין ומה לי יין ושמן פי' דהא על כרחין אי אמר' יין ויין אפי' בשני כלים טעמא דידך משום דאמצעי מחברן כאילו נשתתפו שלשתן ביחד וכיון דכן אפי' ביין ושמן נימא לאמצעי מצטרפן ומחברן כנ"ל.

אמר אביי כו':    פי' אביי לא פליג עליה דרב בעיקר דינא ממש אלא דאתי לדחויי דממתני' ליכא למידק מיניה דלעולם אימא לך רישא וסיפא בשני כלים הילכך יין ויין כיון דראוי לערב בכלי א' אין בילה מעכבת בו אבל יין ושמן שאין ראוי לערבן ערוב מערב בו דלמאי דקס"ד השתא יין ושמן נמי בכלי א' כיון שמערבין הם הוי עירוב דלא גרעי הני מיין ויין בשני כלים לפי שראויין לערבין ולעיל נמי דמתמהי' בסמוך עליה דר"ש ואפילו לזה ביין ולזה בשמן היינו משום דבין לרב בין לאביי סתם יין ושמן בשני כלים מיירי כדמוכח מסוגיין וכן פרש"י ז"ל ואפי' לזה ביין ולזה ביין והא לא חזי לאיערובי הא בשהן בכלי א' ניח' לן לכ"ע שאין צריכין לערב עד לקמן דאוקימנא לרבנן כרבנן דר' יוחנן בן נורי אבל יש שפי' דכיון דמתמהי בסמוך על ר"ש להדיא ואפי' יין ושמן דהיינו משום דסבי' לן השתא נמי דאפי' בכלי אחד נמי אין לומר כן ונראה ג"כ דאם איתא דלאביי דשרי יין ויין. בשני כלים דאפי' בדלא מלא מנא ואייתר שריי' ואפי' לרב יהוד' דהתם היא דכיון דלשם ערוב נתנוהו וחלקוהו מדעת' הרי הם נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערב ומה שמו עירוב שמו ואין זה מערב אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שהרי לא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע"פ שהוא בשני כלים אין כאן הפקדה ולא חיישי' וכן פי' רבותי. ומיהו אנן כרב קי"ל דאפי' ביין ויין בעי כלי א' ממש דאביי לא פליג עליה דרב ממש בעיקר דינא וכדפרישנא והכי דייק לישניס בש"ס.

אמר רבה כו':    פי' דמתני' לאו בשתוף במבוי א' פליגי אלא בחצר שבין שתי מבואו' ונשתתף עם המבוי הא' כולו ביין ועם המבוי השני בשמן ואלו שני מבואו' גופייהו דכ"ע אוסרין ואפי' לר"ש שהרי לא נשתתפו במין אח' וכי פליגי לענין בעל החצר אם הוא מותר עם כ"א מהמבואות דר"ש סבר שהוא מותר עמהם שהרי עם כ"א מהם משותף הוא כראוי במין א'. וכי תימ' דנגזור דילמא אתי להוציא כלים ממבוי למבוי דרך חצר זו קסבר ר"ש דלא גזרי' ואזדא לטעמיה דאמר התם גבי ג' חצרי' דלא גזרי' אמצעית עם החיצונה אטו חיצונות גופייהו ורבנן סברי דגזרינן. וא"ת אם כן לרבנן אפי' ביין ויין נמי דהא התם אפי' ביין ויין אסרי: י"ל דהתם אסרי רבנן מפני שאין עירוב א' לשלשתן דמיירי בשנתנה אמצעית ערובה בזו וערובה בזו אי נמי אפי' לתנו ערובן החיצונות באמצעית מיירי שנתנוהו בשני בתי' או בשני כלים אבל הכא דמיירי בשנשתתפו בכלי א' במקום א' זה ערוב גמור הוא לכלן. ובכה"ג שלשתן מותרו' התם לדברי הכל וכן פרש"י ז"ל בכאן בקוצר כמנהגו הטוב. והא דאוקימנא הכא בחצר שבין שתי מבואות ולא נקט בג' חצרות ממש כההיא דהתם. י"ל משום דמתני' קתני שמתערבין ביין או בשמן ואלו אנן קי"ל דערוב חצרות בפת. ואי נמי אתייא למימר דאפילו במבואות דאוושי דיורין טפי ושכיחי כלים במבואו' טוב' בחצר שבנתים לא גזר ר"ש והראשון יותר נכון והא אפסיק' הלכ' כר"ש בההיא כדאי' בפי' מי שהוציאו.

דף עא עמוד ב

רב יוסף כו':    פי' ולעולם בהכשר מבוי א' פליגי כדס"ד מעיקרא ודכ"ע כלי א' בעי' והכא כשהיין והשמן בכלי א' ר"ש סבר לה כר' יוחנן בן נורי דאמר שניהם חבורין זה לזה הכא נמי חשיבי ערוב גמור ורבנן דהכ' סברי לה כרבנן דהת' דלא הוו חבורין זה לזה ולפי' לא הוי ערוב. והקשו בתוס' ולרבנן כי לא הוי חבורין זה לזה מאי הוי דהא תכף למעיל' (ומייתי) לה לעיל בפ' בכל מערבין כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודו' לערוב וה"ה לכל המשקין וכ"ש הוא דמקשין מערבין טפי ותירצו דהת' הוא בשנשתתפו בהם לשם ערוב. אבל הראב"ד ז"ל סובר דהא לא קשיא כלל שלא אמרו כל האוכלין מצטרפין אלא בערובי תחומין דמערב לעצמו וליכא קפידא לא בשני מינין ולא בשני כלים אבל בערובי חצרות ושתופי מבואו' כי היכי דאיכא קפידא בשני כלי' איכ' קפיד' בשני מינין ותדע לך דבערובי תחומין מיירי מדפסיק ונקיט שעורה כמזון שתי סעודות לערוב דהיינו שיעורא דכל ערובי תחומין דאלו ערובי חצרו' ושותפי מבואות ושיתופי מבוי בבציר מהכי סגיא כיון דאיכא גרוגרת לכ"א וא' מן הבתים אלא דכי נפישי דיורין אמר להקל דסגי בשתי סעודות והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים ז"ל כלם סוברין כדברי התוספת' דאפילו לערובי חצרות ושתופי מבואות כל האוכלין מצטרפין והא דנקט בשתי סעודות משום שזה השיעור מספיק דסגי לעולם ומשום דכייל ביה נמי לערובי תחומין כנ"ל. ומיהו מהא דתנן בכל משתתפין ליכא ראיה דהתם לא לצרוף אמרו אלא לומר שכל המינין כשרים בו. והני אמוראי דשמעתין לא פליגי אלא דמר מוקים מתני' הכי ומר מוקים מתניתן הכי ורבנן אפילו ביין ושמן בכלי א' אסרי וקי"ל כותייהו ואע"פי שהלכה כדברי המקל בערוב ואפי' יחיד במקום רבים שאני הכא דתליא פלוגתייהו בפלוגתא דהתם דגבי טבול יום והתם כרבנן קי"ל כי פליגי כו' פי' שלקחוה במעות אלעזר בן תראי סבר אין ברירה ורבנן סברי יש ברירה פי' ברירה דהכא לאו כברירה דעלמ' דהתם הוא בדבר שנתברר בסיפא ולא היה מבורר בתחלתו שנחלקו בו אם דנין למפרע כתחלתו במה שנתברר בסופו אם לאו והכא עדיין לא נתברר כלום ואין כאן דין ברירה למפרע אלא הכא ענין אחר הוא דאנן קי"ל שאין משתתפין במבוי ור' אלעזר בן תראי דהכא אין ברירה לומר שנדון כאלו כבר חלקו וחזור ושפך בחבית בלגינו וקי"ל כרבנן. וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון א' וענינם מתחלף: ועוד יש במס' סנהדרין ובבא קמא יש בריר' ואין ברירה (שלישי) כדפרישנ' התם בס"ד. ויפה נשמר רש"י ז"ל שפי' לבן תראי אין ברירה והוו להו כמי שנשתתפו במבוי במעו' שלא הוברר עדיין יין לכל א' וא' עכ"ל:

רב יוסף אמר בסומכין כו':    פי' דלגבי שתוף במבוי עצמו כ"ע לא פליגי דכיון שהיה א' מבני המבוי שותף לזה ביין ולזה בשמן והם בכלי א' דהוי שתוף ולא קא מפלגי אלא לענין חצרות שיש במבוי שהם פתוחות למבוי ופתוחות ג"כ זה לזה אי מהני האי שותפו' לערב החצירו' ג"כ שיוכלו להוציא ולהכניס מזו לזו דרך פתחין וחלונות וחורין וסדיקים שביניה' דאלעזר בן תראי סבר שאין סומכין לא על שתוף מבוי במבוי וכיון שנשתתפו במבוי אין צריך לערב חצרות זו עם זו שכבר נתערבו ונעשו כאחת ע"י שתוף של מבוי ומיהו כשנשתתפו עם זה ביין ועם זה בשמן אפי' שתוף אין כאן ואפי' הם בכלי א' ור"ש סבר דאפי' לזה ביין ולזה בשמן שניהם חבורין זה לזה הרי שתוף גמור וכיון דכן עולה להם אף לערוב למ"ד דסומכין על שתוף במקום ערוב וג' מחלוקות בדבר אלעזר בן תראי ורבנן ור"ש.

אמר רב יוסף מנא אמינ' לה דהיינו טעמא דאלעזר בן תראי ובהא הוא דפליג על רבנן דאמר רב יהודה אמר רב לקמן הלכה כר' מאיר דסבר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב כדלקמן ואמר רב ברונא אמר רב הלכה כר' אלעזר בן תראי מ"ט לאו משום דחד טעמא הוא:    פרש"י ז"ל מ"ט פסק כתרוייהו מ"ט לאו משום דסבי' להו דמילתא חדא וטעמא חדא אמרי'. וק"ל טובא וכי אין דרך האמורין לפסוק בשתי הלכות תלוקות לגמרי פעמים כזה ופעמים כזה ואפי' בשני בעלי מחלוקות עצמן בהא וכ"ש דלא אפליגו בחדא כלל ר"מ ור' אלעזר בן תראי וי"ל דהכי אמרי' כי מה ראה רב לפסוק בשתי אלו הלכה כר' אלעזר בן תראי וכר' מאיר ואע"ג דהוו כל חד יחיד במקום רבים ולא עוד אלא שפוסק בזה להחמיר דהא לא מסתבר טעמא דהני יחידאי כלו האי לפסוק הלכה כמות' במקום רבים ולהחמיר בעירובין שאנו הולכין בהם להקל אלא ודאי משום דחד טעמ' קאמרי וכיון ששניהם הסכימו לדעת א' רבים נינהו ורבנן דפליגי עלייהו בהא ובהא חד נינהו.

א"ל אביי כו':    כלומר יפסוק הלכה כא' מהם וממילא שמעינן לאידך ואי משום דלשמועי' דבחדא סברא קיימו לימא ר' אלעזר בן תראי ור"מ אמרו דבר אחד או שהולכין בשטה אחת כדאמרי' בעלמא. פרש"י ז"ל ובשלמ' למפסק הלכת' כר' אלעזר בן תראי לחוד לא סגי לן דא"כ עדיין הייתי אומר שאין הלכה כר' מאיר דשאני התם שערבו בפת דחשיב טפי וכדפריש רב גידל אמר רב לקמן והוה אמינא דבהא הלכת' כרבנן דאמרי שסומכין על עירוב במקום שתוף אבל אנן הכי קאמרי דילמא דהלכה כר' מאיר וכיון דבמקום שתוף דפת אין סומכין על ערוב במקום שתוף כ"ש בהא דפליגי ר' אלעזר בן תראי ורבנן שנשתתפו ביין שהלכה כר' אלעזר בן תראי שאין סומכין על עירוב במקום שתוף ותרתי הלכתא למה לי. א"ל רב יוסף הא קמ"ל דלא עבדי' תרי חומרו' בעירובן כך גרש"י ז"ל פי' דאי פסק הלכה כר"מ לבדו שהוא מחמיר תרי חומרי שאין סומכין על שתוף במקום עירוב ואע"פ שנשתתפו בפת הרי יש כאן תרי חומרו' חדא דאפי' נשתתפו וביין סברי רבנן הכא דסומכין והוא אוסר ומוסיף עוד להחמיר דאפי' נשתתפו בפת נמי אין סומכין ואנן כחד תנא לא עבדי' תרי חומרי בעירובין ומ"ה פסק כר' אלעזר בן תראי בחדא חומרא דהיינו בשנשתתפו כי היכי דלא ליתי פסיקיא דר' מאיר אלא לחומרא דפת הא לאו הכי לא עבדי' בעירובין תרי חומרו' כחד תנא כן פרש"י ז"ל ובתו' ור"ח גורס הא קמ"ל דעבדי תרי חומרי בעירובין כלו' אליבא דתרי תנאי מיהת כי הכא ולאו אליבא דחד תנא ויוצא בדרך א' ואעפ"כ גרש"י ז"ל היא יותר מחוורת והיא בכל הספרים שלנו. וי"מ דתרי חומרי דאיכא בדר' מאיר האחת היא שהוא אומר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב ואפי' בשעשאו לדעת שתוף לגמרי דאלו ר' אלעזר בן תראי לא איירי אלא בשהיו שותפין ביין ולא בשעשאו כלום לשם שתוף והשטה שמחמיר ר' מאיר לאסור אפי' בשנשתתפו בפת ונכון הוא זה.

מאי ר' מאיר כו':    פרש"י ז"ל דערוב חצרו' משום דירה הוא כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו ואין אדם נמשך בדירתו אלא אחר פיתו משתתפין במבוי ביין דשתוף אמבוי אינו אלא לשתוף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא:

מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי:    פרש"י ז"ל מערבין בין שתי חצרו' הפתוחו' זו לזו להתי' תשמישן זו עם זו ואע"פ שערבו דרך פתחיה' צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצרו' מותר מזו לזו והמבוי אסור שאין סומכין על שתוף במקו' ערוב כדי שלא תשתכח תורת ערוב מן התנוקות ודוקא בשלא ערבו כל חצר לעצמה להתיר דיורין שבה אבל אם ערבו כל חצר לעצמה ונשתתפו במבוי סומכין על שתוף וא"צ לערב החצרו' זו עם זו שהשתוף מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך מבוי בין דרך פתחיהן דתנן שהמבוי לחצרו' כחצרו' לבתי' מה עירוב חצרות משוינן כלהו בתים כחד אף שתוף מבוי משוה כל החצרות כחדא עכ"ל ז"ל. ובתוס' הקשו עליו דמתני' דהתם לא איירי בענין זה כלל אלא לענין שכירות עירוב כדמוכחא מגופה ולומר כשם שהחצרות אם שכח א' מהם ולא עירב ולא ביטל אוסר על כל המבוי. ומיהא בעיקר דינא נראין דבריו ז"ל דכיון דטעמא דר' מאיר כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התנוקות דכל שערבו חצרות כל אחת לעצמן ליכא למיחש לשכחת תורת עירוב דחצרות זו עם זו וסומכין על שתוף במקום ערוב ואפשר דרש"י ז"ל לסניפין נקטיה דכי היכי לענין שכחה שוו להאי נמי ולפום סברא הוה משמע דע"כ לא אמרו רבנן שסומכין על שתוף במקום עירוב אלא לענין היתר חציר' הפתוח' זו לזו שזה דומה בענין שתופן במבוי אלא שהשתוף בא לחברן במבוי והערוב בא להשתמש מזו לזו דרך פתחים אבל לענין ערובי חצרות שעושין בני החצר שיש בו דיורין להתיר החצר לעצמה דכ"ע צריך עירובי חצרות וצריך שתוף מבוי וכן בדין שהרי ענין חלוק הוא כל א' לעצמו הילכך מבוי שבאין להשתתף בו בני החצרות ויש בחצרו' דיורין אע"פ שנשתתפו במבוי אסורות בני החצר להכניס ולהוצי' מן הבתים לחצרות עד שייערבו כראוי והכין רהטא שמעתין דעל כרחין שמעתין בעירובי חצרות זו עם זו מיירי כדפרש"י ז"ל ולא בעירוב חצרות עם הבתים שלהם דא"כ היאך יעלה על הדעת שיאמרו חכמים מערבין ומשתתפין הא ודאי לדברי הכל אין עירוב חצרות בעצמן מציל מן השתוף וזה פשוט א"כ היא הנותנת דכי קתני משתתפין ולא מערבין בהכין מיירי ולדברי הכל אע"פ שנשתתפו במבוי צריך לערב החצרות לעצמן וה"ה לשתוף שעושין בני עיירות שאין סומכין עליו לערובי חצרות ואע"פ שנשתתפו בפת אבל הרמב"ם ז"ל נר' שהוא סובר דאפי' לענין ערוב חצר לעצמה פליגי:

ופסקי ז"ל דכל שנשתתפו במבוי בפת אין צריכין לערב החצרות והוא סומך לפסוק כן כמ"ד בסמוך דבפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא ונר' שזה מדבר אפי' שלא להצריך ערוב בחצרו' כלל להתיר את עצמן וכן נר' לקמן בפרקין קצת כדבעי' למימר בס"ד. ודעת רבותי ז"ל שלא נמנו שאין סומכין על שתוף במקום ערוב אלא בשהניחוהו לשם שתוף סתם הא הניחו בפי' משום שתוף ומשום ערוב סומכין עליו אף משום שתוף ומניחין אותו באחד מן הבתים דכיון שהניחוהו בפי' לכך ליכא משום שמא תשתכח תורת עירוב ודוקא בשהניחוהו בבי' שבחצר דאלו עשאוהו לשם שתוף דערוב והניחוהו בחצר כדין שתוף אינו עולה לעירוב כלל דהא קי"ל דשתופי מבוי בחצר שבמבוי ועירובי חצרו' בבית שבחצ' וכ"ת א"כ כשהניחוהו בבית שבחצר לא יועיל לשתוף כלל דהא שתופי מבוי בחצר שבמבוי הוא הא ליתה דהתם לרבותא שרו לאנוחי בחצר שבמבוי וכ"ש שאם הניחוהו בבית דעדיף ומנכר טפי מעלי וכן מוכיח בירוש' בפי' ושלא כדברי מקצת רבותי שכתבו שאין מניחין שתוף אלא בחצר דוקא שיהא ניכר שהוא שתוף הבאה להתיר חצרו' ומשמעותינו אתה למד כן שאם לא כן לרבנן דאמרי' שסומכין על ערוב במקו' שתוף ועל שתוף במקו' ערוב היכן מניחין אותו אם בבית שבחצר הרי אין כאן שתוף ואם בחצר אין כאן ערוב וליכא למימר דמגו דמשני לערב מהני לשתוף דהא ודאי כיון להתירה אמור רבנן להניחו במבוי כ"ש דהשת' דהוה בעי היכרא וישתכח תורת שתוף אלא ודאי דכ"ע אם הכניסוכו בבית יוצא בין משום עירוב ובין משום שתוף והכא בשהניחוהו בבית: ועל סברא זו סומכין בהרבה מקומות שעושין שתוף אחד שיהא בפי' אף לשם עירוב ועולה להם לכאן ולכאן ומניחין אותו באחד מן הבתים.

חד אמר בפת כ"ע כו':    פרש"י ז"ל שאם ערבו בחצרות שהוא לעולם בפת דכ"ע לא פליגי שעול' להם בין לחצרות בין למבוי לפי שהפת מועיל אף לשתוף מבוי כדתניא בהדי' כי פליגי ביין כלומר שנשתתפו במבוי דהיינו ביין מן הסתם דר' מאיר סבר שאינו עולה לחצרות משום דגרועי גרעי לעירוב החצרות שאין מערבי' אלא בפת. ורבנן סברי דה"מ כשערבו בחצרות ממש ביין אבל ע"י שתוף במבוי מהני דמגו דמהני לשתוף מהני נמי לערובי חצרות וכן פי' הראב"ד ז"ל והקשו בתוס' דהא בהדי' קתני מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי אלמא לר' מאיר אע"פ שמערבין בחצרות כדינם דהיינו בפת צריכין להשתתף במבוי:

ויש דוחין דה"ק מערבין בחצרות אע"פ שמשתתפין במבוי וזה דוחק. ומדהקשו והתנן חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ערבו חצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי וסתם ערובי חצרות בפת היא כדינו ולמ"ד בפת דלכ"ע לא פליגי הא מתני' מני לא ר' מאיר ולא רבנן לכך פר"י ז"ל דה"ק אם נשתתפו במבוי בפת דכ"ע לא פליגי דמהני אף לעירובי חצרות דכיון דעלויי עלויי למבוי מהני אף לחצר שדינו בפת וליכא למיחש שמא תשתכח תורת ערוב דמימר אמרי לכך טרחו להשתתף במבוי בפת כדי שיעל' להם במקום ערוב כי פליגי בשנשתתפו במבוי ביין כדינו דר' מאיר סבר דלא מהני לעירוב שהרי דינו של ערוב בפת אפי' בפני עצמו וכ"ש בזה שאתה טופלו לשתוף וישתכח תורת ערוב ורבנן סברי דכי אמרין שאין מערבין ביין ה"מ במערב בחצרות ממש אבל סומכין עליו במקו' שתוף דמגו דמהני לשתוף מהני לעירוב ושמא תשתכח תורת עירוב לא חיישי' וחד אמר נשתתפו במבוי ביין דכ"ע לא פליגי דבעי' תרתי כי פליגי בנשתתפו בפת דר' מאיר סבר דעלייה לשתוף וטרח למעבדיה בפת אין סומכין עליו לערוב דהא אכתי איכ' למיחש שתשתכח תורת עירוב ורבנן סברי דלא חיישי' דהא ידעי דלהכי טרחי' למעבד שתוף בפת כדי שיעלה לנו לעירוב ובודאי דשורת הדין שיהא ערוב עולה לשתוף ושתוף עולה לערוב דאמאי לא כיון שהכל ענין אחד לשתוף החצרות ולעשותן כאחת. וכי השם של ערוב או שתוף גור' מה לי ערוב ומה לי שתוף אלא שחשש ר' מאיר שמא ישתכח תורת ערוב בלא שתוף בחצרו' הפתוחו' זו לזו ואינן פתוחו' למבוי ומשתכח' שתוף בלא עירוב בשפתוחו' למבוי ואינן פתוחו' זו לזו חששו היכא דהוו תרוייהו כחדא שאם אתה מתיר הכל בשתוף לבדו או בעירוב לבדו שיהא נשכח חבירו בעלמא. וכן פי' רבי' ז"ל והוא האמת:

דף עב עמוד א

מיתיבי וחכמים אומרים:    פי' וקשייא למ"ד דכיון דכ"ע בעי' תרתי ואלו הכא חזי' לרבנן דלא בעי אלא שתוף אבל למ"ד בפת כ"ע לא פליגי הכא כך אמרו לו חכמי' לר' מאיר כשם שאתה מודה שאם מערבין בפת אין צריך להשתתף כך אנו אומרים שאם משתתפין ביין אין מערבין. אמר רב יהודה כו' מפורש במס' תעניות דלמ"ד הלכה דרשי' לה בפרקא ולמ"ד מנהג ארויי מורינן מדרש לא דרשי' לה בפרקא: ולמ"ד נהגו אפי' אורויי נמי לא מורינן אלא דאי עבוד לא מחי'. והקשו בתוס' א"כ מאי אשמעי' הכא ר' יוחנן לומר נהגו פשיטא דלא מחינן דהא מחמירין ולמה לנו למחות בחומרא. ותירצו משום דאיכא ברכה לבטלה. א"נ אפי' הוצרכו להביא חמין לצורך מילה דרך מבוי ולא רצו לסמוך על ערוב במקום שתוף ואיכא דחויי מצוה לא מחי' להו. וא"ת והיאך אומר ר' יוחנן שאין הלכה כר' מאיר לגמרי דהא איהו דאמר הלכה כסתם משנה והתם מתני' דחמש חצרות הפתוחות זו לזו כדלקמן בפרקין לית ליה אוקמתא אלא ר' מאיר דאמר בעי' ערוב ובעי' שתוף וליכא למימר דר' יוחנן לא תני פתוחות זו לזו כדאמרינן לקמן אליבא דרב ואתיא סתמא אף לרבנן כדבעינן למימר התם בס"ד. דהא ליתא דהא טעמא דרב התם משום דסבר שאין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואלו ר' יוחנן ס"ל דסגי בחצר וחורבה לא גריעי חמש חצרות הפתוחות למבוי ופתותות זו לזו מדאמ' ר' יוחנן נהגו כר' מאיר והכין אורחא דתלמודא. ומתוך הדחק יש לי לומר כי אולי ר' יוחנן לא תני לה סתמא אלא כר' מאיר או כר' אלעזר בן תראי מתני לה וכאותה שתירצו במס' שבת ההיא ר' יוחנן בן חכינאי מתני לה. ולענין פסק נראין דברים כדברי הפוסקים ז"ל כמ"ד דבית כ"ע לא פליגי דפשטא דמתנייתא דקתני או מערבין או משתתפין לדידיה אתיא כפשוטה ולמ"ד לא פליגי אצטריכא לדחוקה דאו משתתפין בפת קאמר ורב גידל אמר רב דטרח לשנוייה בהכין דחויי הוא דקא מדחי' ולאו משום דסבי' להו הכין כדכתב הראב"ד ז"ל ואפי' תימא דרב גידל אמר רב דהכין ס"ל אנן אכלל דר' יהושע ב"ל סמכי' בהא דאמר הלכה כדברי המקל בעירוב הילכך כל שנשתתפו במבוי בפת אין צריך לערב חצרות זו עם זו ואפי' נשתתפו סתם. ולענין אם נשתתפו במבוי ביין או שערבו בחצרות בפת קי"ל כר' יוחנן דמקל טפי בדר' מאיר ואמר נהגו העם כר' מאיר וכן עיקר:

חמש חבורות כו':    פי' טרקלין זה היה מתחלתו בית א' גדול ועכשו חלקוהו לה' בתי' או במפספס או במחיצה י' כדפליגי בה בש"ס ומיירי שכ"א מאלו החבורו' יש להם פתח לחצ' כדפרש"י ז"ל שאלו אין להם לחצר אלא פתח אחד פנימי נותן את עירובו ודיו דכלהו אידך הוו להו כבית שער. וכן פי' בתוס' ומפני שחלוקין בדיורין או בפתחים אומ' ב"ש שהם כמחולקין לגמרי וצריך עירוב לכ"א ואח' אם באין לערב עם חצרו' אחרו' או באין לערב בחצר עם דיורי' אחרים שיש בחצר וכדמפ' במתנייתא בש"ס וב"ה אומר דכיון שאין החלוק אלא במחיצות גרועו' עדיין הטרקלין מחברין ונדון כבית גדול אחד ודי להם בעירוב אחד. וכתב רש"י ז"ל דה"ה לענין אינהו גופייהו אם באין להוציא ולהכניס מחבורה לחבורה דלב"ה כחד' חבורה חשיבי ואינ' צריכין ערוב ביניה'. וזה א"א לאומרו אלא למאן דמוקים מתני' דמחולקין במחיצה עשרה אבל למאן דמוקים לה במסיפס בעלמא מסתברא דלכ"ע מותרין הם אלו עם אלו כמו שהיו קודם חלוק הטרלקין. ולא עוד אלא שאם אי אתה אומר כן הרי הם אוסרין זה על זה ואסורין לטלטל כל חבורה וחבורה מהם אלא בד' אמות שהרי כל א' וא' פרוץ במלואו למקום האסור לו אליבא דב"ש וא"כ היה לו לתנא לומר כדברי ב"ש לומר שהם אסורין עד שיערבו דהא עדיפא טפי מלומר צריכין ערוב לכל חבורה וחבורה דמאידך שמעי' לה אלא ודאי כדאמרן וכן פי' הרשב"א שיחי"ה וש"ם נפרש יותר בס"ד:

ומודים שאם היו וכו':    פרישנא בש"ס דלא סוף דבר בחדרים ובעליות ממש אלא כעין חדרים וכעין עליות שהמחיצות הגרועות הללו סותמות לגמרי ומגיעות לתקרה ולכאור' היה נראה דלהכי קתני מקצתן שרויים בחדרים ובעליות לומר דכיון שמקצתן כן הרי גלו דעתם דחלוקה גמורה עבדו כלהו ואפילו באותם שחלוקין במחיצות עשרה או במסיפס צריכין ערוב לכ"א ואחד ומיהו א"א לפרש כן מדאמרינן בש"ס מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ועליות ממש פשיטא ומאי קמ"ל ואם איתא מאי פשטותא דהא טובא קמ"ל כי ע"י החלוקין בחדרים משוינן להו אפילו לאידך כמחולקין לגמרי אלא ודאי דמתני' לא קתני שצריכין עירוב לכל א' ואחד אלא לאותן שהן חלוקין בחדרים ובעליות והא דנקט לה במקצתן בלחוד רבותא קמ"ל שאע"פ שעדיין מקצת החבורות חלוקין במסיפס או במחיצה עשרה וגם אלו אינם אלא כעין חדרים ועליות במחיצות רעועות לא אמרינן שיהו החלוקין במסיפס או במחיצה עשרה הוכחה אף על אלו שאין חלוקין חלוק גמור:

גמרא מחלקת כו':    פי' והם מחיצות גרועות של יריעות או של דבר אחר דאי במחיצו' גמורות היינו חדרים ועליות וכן פירשו בתוס':

גרש"י ז"ל אמר ר' יהודה הסבר ופי' הוא ז"ל שעל ידי חורפיה קרי ליה הכי מלשון סברא: ור"ח ז"ל גורס הסבך כלומר אומן של סבכות:

דף עב עמוד ב

ונפלגו כו':    פי' לאו למימרא דלשביק כאן דב"ה דהלכה כמותן משום כחן דב"ש אלא לתנייה במסיפס נמי אף להודיעך כחן דב"ש כי כדאי הם לאשמועינן כחו ופרקי' כח דהיתירא עדיף כלו' כח דהיתרא הוא טוב להשמיענו אפי' לב"ש אבל בזה שהו' כח דאיסורא אין בו שום רבותא להאריך בו מפני ב"ש ובמסכת יבמות בפרק כיצד יש לשון עדיף שפירשו:

גרסינן הכי אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה הסבר אף על גב דלישנא קמא דרב נחמן פליג עלה דר' יהודה הסבר אתיא הא כלישנא בתרא דרב נחמן אי נמי הא דידיה הא דרביה. ויש ספרים שגורסין אמר רב יהודה אמר רב תנא בד"א כו' ואף על גב דמהא לא ילפינן מידי אלא לב"ש כדאי הם לפרש דבריהם ותו דאשמעי' אגב ארחיה דאפי' במוליכן את ערובן למקום אחר אמרי' ב"ה עירוב אחד לכלן. ופרש"י ז"ל דאליבא דהאי תנא לא פליגי ב"ש וב"ה במחיצות ודכ"ע טרקלין מחברן ומות' לטלטל מזו לזו בלא עירוב דאי במחיצות פליגי וסברי ב"ש דאין טרקלין מחברן כי עירוב בא אצלן מאי הוי אלא ודאי כדאמרן ולא פליגי אלא בחמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין עירובן לחצר אחרת אם צריך עירוב לכ"א ואחד או ערוב א' לכלן דהני נמי כמי שגבו את עירובן כמו שהטרקלין מחברן. והיינו דאמרי' כמאן אזלא הא דתניא כו' דאלמא פלוגתא דהכא בההיא תליא והקשו עליו ז"ל דאי לא פליגי במחיצות אליבא דהאי תנא אם הויא דלא כסברא דר' יהודה הסבר וכלהו אמוראי דלעיל והוה לן למרמי מיהא למתניית' דר' יהודה הסבר ולאקשויי מינה לאמוראי דלעיל ולומ' דאינהו דאמרי כר' יהוד' הסבר ורבותי פירשו דאתיא הא מתנייתא כלישנא קמא דרב נחמן דאמ' דפליגי במסיפס דהתם לכ"ע מותרין החבורו' זו עם זו וכדפריש' לעיל והוו להו כמי שגבו את עירובן לדברי הכל ואפ"ה פליגי ב"ש וב"ה כשמוליכין את ערובן למקום אחר וסבר ב"ש דכיון דמבררי להוציא לחוץ והם חלוקין בדיורין קצת דצריך ערוב לכל חבור' ודכותה קאמרי' חמשה שגבו את ערובן (באו) להבי' ערוב אצלן דמכנפי וקיימי ערוב א' לכלן וס"ה בחמשה שגבו את ערובן. וגם זה הפי' אינו מחוור בעיני דא"כ הוה לן למימר הכא דלישנ' קמא אזלא בהאי ברייתא ודלא כאידך אמוראי דלעיל וכי היכי דאמרי' לעיל במתנייתא דר' יהודה הסבר לפי' הנכון בעיני דהאי תנא אשמעינן דלכ"ע אפילו למאן דמוקים לה (עשרה) במחיצה מודו ב"ש דלגבי דין חבורות עצמן זו עם זו טרקלין מחברן ואינן צריכין ערוב ביניהם וכמי שגבו את ערובן דמו וה"ה לענין ערוב בא אצלן ולא נחלקו אלא להוליך ערוב למקום אחר והכי נמי הוו פליגי בחמשה שגבו את ערובן והא דאמרי' ערוב אחד לכלן לאו דוקא דהא מקום שמניחין בו ערוב אינו נותן בו אלא לומר דכבית אחד הם נדונין כלם ואלו היו צריכין לתת בעירוב לא היה להם לתת אלא ערוב אחד כמאן דלא כחד פי' לפום האי שטתא דמדמי' הא דטרקלין לחמשה שגבו את עירובן ומיהו אפשר היה לומר דשאני מתני' שלא ערבו והם חלוקין בדיורין קצת למאן דמוקי' מתני' במחיצו' עשרה אבל למאן דאוקמה במסיפס הויא ודאי דלא כחד ולהכי פסיק ואומר הכין וק"ל אמאי לא מתרצינן דחמשה שגבו את ערובן משום דליכא דיורין אחרים ומתנייתא דהכא בדאיכא דיורין אחריני דמגו דאינהו אסרי הכי נמי אסרי דהא לקמן דרמיין אמתני' דהאחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם מהא מתנייתא דחמשה שגבו את ערובן הכין תרצה רבה וי"ל דהא מתנייתא פי' דרישא דמתני' היא ואמתני' קיימא בד"א כו' וכיון דבמתני' לא חלק התנא בין דאיכא דיורין אחרים לדליכא דיורין אחרים כמו שחלק במתני' דהאחין דלקמן מכלל דמתני' דטרקלין בין הכי ובין הכי אתניא כן תרצו רבותי:

האחין כו':    לא' השותפין שאין עסק לשותפו' בכאן דכלה מילתא כשאוכלין על שלחן אביהם ממש אלא שמקבלין ממנו פרס ומתני' אליבא דהלכתא דקי"ל כרב במקבלי פרס מאביהם מתוקמא שאלו היו אוכלין ממש על שלחן אביהם מקום פיתא גורם ועירוב א' לכלם והא דקתני וישנים בבתיהם פרש"י ז"ל בבתיהם שיש להם באותה חצר עצמה ומשמע דבהא הוא דאהני להו מה שמקבלין פרס מאביהם שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאינם צריכין לערב ואינם אוסרין זה על זה ולא על אביהם כדקתני סיפא ונראה מדבריו ז"ל שאם הם דרין בחצר אחרת אע"פ שבחצר אחת הם דרין וישנים כ"א בביתו לא אהני להו פרס מאביהם ואוסרין זה על זה וכן פירשו המפרשי' ז"ל ומיהו ק"ל לישנא הש"ס דאמרי' לקמן על הא דאמרי' שהרב ותלמידיו כאחין עם אביהם דמו דהא בי ר' חייא אמר אנו צריכין לערב שהרי אין אנו סומכין על שלחנו של ר' חייא וכיון דקאמר אנו אין אנו צריכין לערב משמע דרב אמר כן לחבריו על דיורין שלהם ולא על חצרו דר' חייא שהיו ישנים בבתיהם בחצרו דא"כ לא הוה להו למנקט האי לישנא אלא ודאי היה נראה שאפי' הם דרין באנפי נפשייהו בבית מיוחד לכל א' בחצר אחד ושלא בחצרו של ר' חייא כיון שמקבלין כלם פרס מר' תייא הוו להו כיחידים שאינם צריכין לערב כי שולחן רבי חייא מחברן לענין זה כאלו אוכלין על שלחנו ממש כיון דמקום פתא גורס ואינו אוסר אלא בית שיש בו מקום פתן מה דין חדש ולכן הצ"תיי:

גמרא שמעת מינה:    פי' קס"ד דאוכלין על שלחן אביהם ממש קתני ואפ"ה לפי שאינם ישנים שם קתני שצריכין עירוב לכ"א וא' וק"ל ואי מקום לינה בלחוד גורם כי אם דיורין אחרים עמהם בחצר למה אין צריכין לערב דהא מקום לינה גורם וחלוקין הם בדיורין שכ"א ישן בביתו וי"ל דאפי' למ"ד מקום לינה גורם אע"פ שהוא עיקר מודה הוא דכי אוכלין על שלחן אחד אהני להו דאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאין צריכין לערב אבל מפני שאין ישנים במקום הפסידו בשיש שם דיורין אחרים שצריכין לערב והפסידו ג"כ כשמוליכין ערובן למקום אחר דלא גרע פתא ממש למ"ד מקום לינה גורם ממקבל פרס למ"ד מקום פתא גורם דאהני להו קבלת פרס אח' שאם הם חלוקין בדיורין אין צריכין לערב כדמפרש בסמוך אליבא דרב וזה נר' לי ברור.

אמר רב יהודה כו':    פי' דמתני' לאו באוכלין על שלחנו ממש דא"כ אע"פ שישני' בבתיה' עירוב א' לכלם כשמוליכין עירובן למקום אחר ולענין חצים ג"כ אין צריכין לערב אלא שנטפלין לערוב שנותן אביהם ואע"פ שיש עמכם דיורין אבל מתני' בשאוכלין וישנים כ"א בביתו אלא שמקבלין כ"א פרס מאביהם ואהני להו קבלת פרס למאי דקתני סיפא דמתני' שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר אין צריכין לערב וכן אם ערוב בא אצלן דערוב א' לכלן. וקי"ל כהאי אוקמת' דהכי רהטא כל הסוגיא ופי' קבלת פרש"י ז"ל ובתוספו' שמקבלין הוצאתן מבית אביהם וכן פירשו רבותי: והרמב"ם ז"ל פי' שאינם אוכלים על שלחנו תמיד אבל אוכלים ימים ידועים על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו אז בטובה כמו שהועד אצל חברו שבוע או חדש:

ת"ר מי שיש לו וכו':    פי' ואע"פ שדרים בו וכדאי' בהדיא בפ' כיצד משתתפין. ואם הוא בית שער דבית נותן בעל הבית את ערובו אבל הדר בבית שער אינו נותן כלום. רב אמר כו' ושמואל אמר כו' פי' הר"א ז"ל אף מקום לינה גורם וה"ה דמודה במקום פתא גורם לדבריו קושיין דמתנייתא דהרועים בין לרב בין לשמואל והנכון דברים כפשוטן דלשמואל אף מקום פתא גורם לגמרי אלא דאהני ליה מאי דאהני קבלת פרס אליבא דרב כדפרישית במתני' וקשיין דבסמוך לרב בלחוד היא וכדאי' במקצת פרש"י ז"ל והלכת' כרב דהלכת' כוותיה באיסורי במאי דפליג בהדי שמואל ומיהו אפשר דמודה שמואל בדין מקבלי פרס משום מתנייתא דבסמוך:

דף עג עמוד א

מי שיש לו חמשה נשים כו':    כרש"י ז"ל ויש לכל א' וא' דיור בעצמה עמו בחצר שאוכלים וישנים שם ר' יהודה בן בתירא כו' דקסבר שהנשים נגררות אחר בעליהן שמקבלת ממנו פרס שהן כמותו כגופו וגם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו הבעל מצרפין ולא עוד אלא שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן תי' הראב"ד ז"ל. אבל עבדי' לא שייכי כולי האי בתר אדון ולא זה עם זה. ר' יהודה בן בבא פי' דס"ל דעבדים ככיסו הם מה שאין כן בנשים. ורב מפ' טעמא דכתיב ודניאל בתרע מלכא לומר שאע"פ שלא היה יושב כל היום בשער עשה אותו הכתוב כמי שיושב שם כיון שמקבל פרס ממנו והוא משרתו ועבדו כן פרש"י ז"ל והוסיף ר"ח ז"ל עד דיהיב סימנ' מי הוא המתיר עבדים תרע מלכ' דהיינו ר' יהודה בן בבא דבב' היינו שער ותרע תרגומו של שער ועבדי' דנקטי' לאו עבדי' ממש אלא כל שמשרתים אותו ודעת כל הפוסקים ז"ל דהלכתא כר' יהודה בן בבא מדפריש רב טעמיה. ותימה על הרמב"ם ז"ל שפסק כדברי שניהם להקל ואסיקנא דהרב ותלמידו דינים כאב ובנו לענין מקבלי פרס ולמדנו משמועתינו דלא מהני קבלת פרס אלא למי שיש להם צד שטח וחבור כעין אב ובניו או נשים ועבדיו והרב ותלמידו אבל לא לאיניש דעלמא. ומכאן אתה למד למה שכתבנו לעיל בשם ר"י ז"ל לענין בעל הבית שהכניס בחורים לביתו ללמוד וייחד להם בית לדירת' ופתם שאינן צריכין ערוב ואין אוסרין עליו ואע"פ שפתוחין בתיהם לחצר כיון שרשותם הוא שלו שהשאיל להם וזה אינו דהא מסתמא נשים ועבדים אותם בתים שישנים ואוכלין בחצר שלו הם ואע"פ כן אוסרין עליו כשיש דיורין אחרי' ואע"פ שמקבלי' פרס וכשאין מקבלין פרס אוסרין אע"פ שאין דיורין ואלו לגבי בחורים אלו לא מהני קבלת אלא ודאי דאין דינו מחוור וכן השיב עליו רבי' מקוצי והראיה שהביא ז"ל משכירו ולקיטו כבר חריט' לעיל:

בעא מיניה אביי כו':    פי' חמשה שדרין בחצר וערבו ביניהם. כשהן מוליכין עירובן למקום אחר פי' לחצר אחרת שרוצין לערב עמהם ערוב א' לכלם או צריכין עירוב לכ"א וא'. והא דתניא לעיל שערבו א' לכלם פרש"י ז"ל דאביי לא שמיעא ליה ההיא מתניית' א"נ דהוא בעי הלכת' מאי. ולא דק דהא בפ' מי שהוציאוהו אותיב מיניה אביי גופיה. ועוד היכי לא פשוט ליה דבעא מיניה. ודקאמר מרן ז"ל דקא בעי הלכתא מאי כיון דליכא עלה פלוגת' אמאי מדחיא ואי משום דבחד לישנא דלעיל מוקמי לה דלא כחד הא ודאי פשיט' דלא סמכי' אההוא לישנ' דדחי מתנייתא ולישנא קמא עיקר דמוקים לה כב"ה אבל הנכון דשפיר ידע אביי עיקר דינא אלא דעביד לה בעיא כהצעא בעלמא משום דבעי למרמי עלה ממתני' ודכותה בתלמודא:

ה"נ מסתברא כו' ק"ל דהא הכרחא הוא ועוד אפ"ה לא חזי האי דיוקא דמתני' וכי תימ' דאיהו סבר דמתני' דחמשה שגבו את עירובן מיירי אפילו בדאיכא דיורין בחצר א"כ מאי אהני לן אכתי דיוקא דמתני' והנכון בעיני דלישנא סיפא לא מיחוור כולי האי דהא קתני או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב וה"ל למנקט לישנא דרישא דלימא ערוב א' לכלן ומ"ה הוה משמע ליה לאביי דלא מפליג תנא בין שיש דיורין בחצר או שאין דיורין בחצר אלא לענין צורך עירוב בחצר עצמה שדרין בה אבל לא לענין מוליכין עירוב למקום אחר. ורבה סבר דמסתברא דכלה חדא דכיון דקתני אבל אם היה עירוב בא אצלן דבעי לומר דעירוב א' לכלן וקתני בהדיא או שהיו דיורין אחרי' בחצר אחר עמהם דרבותא נקיט לה דערוב א' לכלן אלא דשני הכא בלישניה לאשמעי' אגב ארחין כי היא הנותנת דבחצרם אינם צריכים לערב דכלה חד טעמא הוא כנ"ל. כי משוינן להו כו' פרש"י ז"ל והוא הנכון דהא מבעיא ליה לגבי הא מילתא אי אזלי' בתר מקום פתן או בתר מקום לינתן ואין בזה ענין לתלמיד המקבל פרס מרבו ואפשר דרבו נמי הוה דייר ולא בבי מדרשא. א"ל כו' כלומר אלמא לענין מדידת תחומין מבחוץ היא עיקר מדידתן דהתם ניחא ליה טפי א"ל התם אנן סהדי כו' ושמעי' מכלה שמעתין כי לגבי הא לא סוף דבר גורם מקום פיתן או מקום לינתן אלא היכא דידעי' דניחא להו עפי דלהוי מקום פתן או מקום לינתן וכדתריצא נמי לעיל גבי מתנייתא דהרועים והקייצים.

בעא מיניה רמי כו':    כיחידים דמי פי' לענין הא דתנן לקמן בשתי חצרות זו לפנים מזו שאם הם יחידים שתיהן מותרות אם דרים הרב ותלמידו או האב ובנו בחצר הפנימית כל א' אוכל וישן בביתו אלא שמקבל פרס אם הם חשובין כיחידים שלא לאסור על החיצונה דהוו להו רגל המותרות במקומה או לא והא ודאי דהא תליא באידך בעיא אם צריכין או לא וכיון דכן אין אלו עיקר שאלתו של רמי בר חמא דאלו אב ובנו מתני' היא שאין צריכין לערב והרב ותלמידו הא ברירנא לה לעיל אלא עיקר השאלה היא השאלה ה"ג שאם הם דרים במבוי כאחד בחצרו אם נדונין כשתי חצרו' לענין שיהא המבוי ניתר בלחי וקורה או לא ומשום דפשיטא ליה דינא דשתי שאלות ראשונות שהם חשובים כיחידים ושאין צריכין לערב קא מבעיא ליה אם נאמר דכיון שכן אין כאן שתי חצרות או לא ופשט ליה ממתנייתא דאע"ג דכיחידים דמי להני תרתי שתי חצרות חשבי' להו להיות המבוי ניתר בלחי או קורה ואין צריך לחיים או פס ד' דמכל מקום חשיבות מבוי יש כאן שאלו היו דרים שם אחרי' צריכין ערוב ואפי' הם בעצמם אם אינם מקבלין פרס וכן פירשו רבותי.

דף עג עמוד ב

הא לא קשיא ואם נשתתפו נמי קאמ' פי':    ואע"ג דהא פשיט' קמ"ל דכי לא עירבו אע"ג דנשתתפו אסורין בחצר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב לרבי מאיר ולמ"ד לעיל בפת כ"ע לא פליגי יכול היה לתרץ התלמוד כאן בנשתתפו בפת קאמר דמודה בה ר' מאיר אלא דכיון דסת' שתוף ביין הוא ניחא ליה לתרוצי הכי דסליק תירוצ' אף למ"ד ביין כ"ע לא פליגי.

שכח א' מהם מבני חצר ולא עירוב:    פרש"י ז"ל שלא ערב עם בני חצרו והכין ודאי משמע האי לישנא והא דאקשי' היכי דמי אי לא בטיל אמאי מותרין כאן וכאן דהא לר' מאיר אין סומכין על שתוף במקום ערוב אבל לרבנן ניחא והכין מוכח מהא דאמרי' בסמוך ריש' וסיפא ר' מאיר מציעתא רבנן כלו' דהאי מציעתא רבנן היא דכי שכח אחד מבני חצר ולא ערוב עמהם אע"פ שאין הערוב כלום לא איכפת לן אליבא דרבנן דסבירא להו דסומכין על שתוף במקום ערוב ושמעי' מהכ' דלרבנן כשם שסומכין על שתוף במקום ערוב דחצרו' זו עם זו כך סומכין על שתוף במקו' עירוב חצר בעצמה כי אע"פ שלא ערבו החצרו' בעצמן שתוף המבוי מותרין כאן וכאן וכדברי הרמב"ם ז"ל שכתבנו למעלה. ואע"ג דלכ"ע אין עירוב החצרות בעצמן מידי שתוף מבוי והוא ודאי דבר קשה מה ענין שתוף הכא מן החצרו' למבוי להציל מיד ערוב בתים עם חצרות בעצמן להציל שתוף במקום ערוב דהא כל א' ענין חלוק לעצמו אלא א"כ בשפרשו כפי שיעלה לכאן ולכאן. ואפשר שלא אמרו כאן דלרבנן סומכין על שתוף במקום ערוב החצר אלא לענין שכחת היחיד בלבד דכיון דמסתמא ניח' ליה במאי דעבדו וה"ל כלך אצל יפות שנסמוך על שתוף במקום בטול שלו ומן מה שאמרו בסמוך אליבא דר"מ אלא דמעיקרא ס"ד דדוקא לרבנן שמקילין לסמוך בעלמא על שתוף במקום ערובי חצרות שסומכין על שתוף במקום ביטול היחיד אבל לא לר' מאיר ואסיק תלמודא דאפי' לר' מאיר נמי כנ"ל והכא כיון דרובא ערוב לא משתכח. וק"ל א"כ שכח א' מבני מבוי ולא נשתתף נימא הכי. וי"ל שלא אמרו כיון דרובא ערוב לא משתכח אלא לענין שכחת יחיד אבל לענין שכחת חצר אחת שלא נשתתפה לא אמרי' הכי וכן פי' רבי' ז"ל:

רב לא תני פתורות זו לזו:    פי' דלא תני במתני' חמש חצרות פתוחות זו לזו אלא חמש חצרו' פתוחות למבוי וערבו בחצרות דקתני היינו שערבה כל חצר לעצמה ואסורין במבוי דקתני אתיא אפי' לרבנן דהא לכ"ע אין סומכין על ערוב החצרו' שערבו עצמן במקמו' שתוף וסיפא אם נשתתפו נמי קאמר לפי סברתנו. מ"ט דרבנן כו' פי' כל שתוף שאין מכניסין אותו לחצר שמניחין אותו בו דרך פתחי החצרות המשתתפות בו כלומר שיוציא כל חצר חלקה בשתוף דרך חצרה למבוי והכניסו אחרי כן למקום שמכניסין בו השתוף לא שמיה שתוף דבעי' דליהוי היכרא דלהתיר תשמיש חצרות עם המבוי דרך פתחים הוא בא ומשום הכי לא תני רב פתוחות זו לזו פרש"י ז"ל דס"ל דכל שהחצרות פתוחות זו לזו אע"פ שהכניסו השתוף בחצר דרך פתתים של מבוי אינו שתוף משום גזירה דגזרינן שמא יכניסוהו דרך פתחים שביניהן. והקשו בתוס' דהתניא לעיל או מערבין או משתתפין ועל כרחין או מערבין או בחצרות זו עם זו קאמר דאי לא אפי' לרבנן אין סומכין על עירוב במקום ערוב כדכתיב לעיל ואין מערבין חצרות זו עם זו אלא כשיש פתחים ביניהם ואפ"ה קתני או משתתפין דאלמא מהני ביה שתוף ותקשי ליה לרב. ותירצו דמתניתא דלעיל מיירי בשערבו דרך חלונות שביניהן ולא גזר רב אלא בשיש פתחים ביניהם שרגילין להשתמש דרך אותן פתחים.

איתיביה אביי כו':    יפה פרש"י ז"ל דקושיין מהכא דלקחו חבית בשותפות דהתם לא נכנסה אלא לחצר לבדה מן הסתם והוצרך לפ' כן דאילו בשותפות דעלמא שזה בא בלגינו ושפך למה לא יכניס כל א' חלקו דרך פתחים למבוי ואע"ג דבמתני' לא קתני שלקחו חבית בשותפו' מ"מ סתמא קתני שהיה שותף עם שכניו ואפי' בשלקחו חבית במשמע ובהא אוקימנא פלוגת' דבן תראי ורבנן בחד לישנא ולא פליג בה בן תראי אלא משום דאין ברירה והא דפרקי' ועיליה פרש"י זייל דאפקוה ועיילוה לאותה חבית בכל החצרות ומהם למבוי ושנוייא רחוקה הוא כדדחיק נמי תלמודא לאוקומי בהכי מתני' דכיצד משתתפין במבוי. ומיהו אפשר לפ' בזו דהא קא משנינן דמתני' דשותפות מיירי אליבא דרב בדאפקוה ועילו' שזה בא בלגינו ושפף וזה בא בלגינו ושפך:

אלא מעתה כו':    מעיקרא אקשי ליה מסבר' דוודאי לא מסתבר לומ' כן וכ"ת ה"נ ותחלוק על הסברא. והא אמר רב יהודה וכולי פת שעל גבי וכולי וזה בענין שאין להם פנאי להכניס ולהוציא אותו פת דרך פתחים למבוי בין בבני חבורה שיזדמנו לאכול כל אח' משלו או בשהזמינן בעל הבי' דומי' דהקנה להם פת בסלו דאיירי' ביה כי אע"פ שאינו מקנה להם בפי' פת שעל גבי השלחן מ"מ הרי יש להם בו זכות כיון שזמנה לאכול ויכולין לאכול לדעתם והרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו:

ולא פליגי כו' מסובין בבית סומכין עליו משום ערוב דהא קי"ל דערובי חצרות בבי' דמנטר ולדעת רבותי יכולין לסמוך עליו משום שתוף לדברי הכל אם פרשו ובמסובין בחצר אין סומכין עליו אלא משום שתוף דהא קי"ל חצרות בבית ולא בחצר כלל:

אלא היינו טעמיה דרב כו':    פי' ומשום הכי לא תני במתני' פתוחו' זו לזו כלהו כחד חצר (משמע) דמיין ולא מהני ביה שתוף והא דתניא לעיל או מערבין או משתתפין מיירי בשערבו דרך חלונות דהשתא לא חשבי' כחצר אחת וכתב רש"י ז"ל דרב לית ליה הא דתניא לעיל האב ובנו הרב ותלמידו מבוי שלהם ניתר בלחי דכל היכא דלא בעו לעירובי כחד חצר חשיב לרב. והקשו בתו' דהיכי אפשר דרב פליג אההיא בריית' דהא קי"ל כרב וקי"ל נמי כההיא מתני' כדמשמע לעיל מבעיא דרמי בר חמא לרב חסדא ולא עוד אלא דכל כה"ג ה"ל לתלמודא לאותובי מיניה לרב ולימא דרב תנא הוא ופליג. לכך פירשו בתוס' דלא אמר רב אלא דוקא בחצרות פתוחות זו לזו שנראין לעולם שהן כחצר אחת אלא בשהחצרות סתומו' אע"פ שיש שם ענין שהדרים שם הם כיחידים ואינם צריכין לערב לא קאמר ומתנייתא דהאב ובנו הרב ותלמידו מיירי בשהן סתומות בין שהן קרובות זו לזו או שהן רחוקין זו מזו. והקשה ר"ת ז"ל היכי אמרינן דרב לא תני פתוחות זו לזו לאו משום דנתקו חצרות והוי להו כחד חצר דהא אסיקנא בפרק ר' אליעזר דמילה דלא אמרינן נתקו הבתים ונעשו חצרות ואע"ג דבתים פתוחו' לחצרות ולפי פר"ח ז"ל דלהכי לא תני פתוחות משום דלא נטעו לומר שאינם פתוחות למבוי אלא אחת מן החצרות בלבד ואע"ג דקתני פתוחות למבוי הוה ס"ד דהיינו שהאחרונה פתוחה למבוי וחשוב כאלו כלם פתוחות שם. וא"כ אין לפי' הזה טעם דמאן הוא דטעי בהכי דהא פתוחות למבוי כלם פתוחות למבוי משמע וכדתנן לעיל גבי שלש חצרות ופתוחות לרשות הרבים דעל כרחין מיירי שכלן פתוחות לרשות הרבים. וההיא דפרקי' ר' אליעזר דלא אמרינן נתקו חצרות ונעשו בתים התם הוא בבתים עם החצרות שהם דיורין חלוקין ושמות חלוקין מה שאין כן בחצרות זו עם זו. ופרש"י ז"ל הוא הנכון ועליו רבותי וכל המפרשים:

גופא אמר רב כו':    וצריך לחיים או פס ד' על ד' שיהיו בתים וחצרות עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל שיהיו שני בתים בכל אחת ואח' משתי חצרות וכן מוכיח בפרק ר' אליעזר דמילה כדכתיבנ' התם. וכן אמר בירושלמי בפרק אין מבוי פחות משתי חצרות ואין חצר פחותה משני בתים והכי נמי משמע קצת לקמן בעובדא דאבוה בר איסי ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפי' בשני בתים בשתי החצרות:

דף עד עמוד א

הגרש"י ז"ל אפילו בית אחת וחצר אחת ור' יוחנן אפי' חורבה ה"ק אפי' חורבה אחת וחצר אחת וכי בעי' שביל של כרמים מהו בשיש שם עוד חצר אחת קאמרי' וזה פשוט. ר' יוחנן לטעמיה דתנן כו' עד ולא גזרי' כו' פי' דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו בבתים דרך החצר שערבה לחצר אחרת כיון דמאני דבתים שכיחי בחצר ע"י ערוב שערבו:

הכא נמי לא גזרינן כו':    פי' דרך מבוי פרש"י ז"ל דהא ודאי אף לר' יוחנן אסור להוציא מן החצר לחורבה שהרי החורבה לא נשתתפה במבוי מכיון שאינה אוסר' במבוי שאינו אוסר אלא בית דירה וכיון דכן אלו ס"ל לר' יוחנן כההי' דרב דגזר היכ' דערבו ה"ל למגזר הכל שלא לשתוף המבוי הוה שיש לו חורבה כדי שלא יבאו להוציא מאני דחצר לחורבה דרך המבוי שהוא משותף אלא ודאי כי היכי דלא גזר התם לא גזר הכא. והקשו עליו בתוס' דהא אפי' ס"ל לר' יוחנן כגזירה דרב דהתם לא ה"ל למיגזר הכא שלא להוציא מאני דבתים וחצרות למבוי דהא אפי' רב לא גזר התם שלא לערב הבתים עם החצר שלא להוציא מאני דבתים לחצר אלא דגזר בכל שערבו שלא להוציא מן החצר לחצר אבל מן הבתים לחצר לא גזר כלום שמא יבא להוציא מחצר לחצר. וא"כ מאי אזדא ר' יוחנן לטעמיה איכא הכא. לכך פר"י ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דכיון הכא דאפי' חורבה מותרת ומכשרת המבוי בלחי וקורה מכלל שאף היא בכלל השתוף ומותרת היא להכניס ולהוציא כלים דמבוי לחורבה ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שהובאו למבוי אל החורבה ואלו ס"ל הגזרה דרב דהתם ה"ל למיסר שלא להכניס מן המבוי לחורבה ומהאי גזרה דאמרן. וכי תימא אה"נ הא לא אפשר דכיון שהיא מתרת את המבוי בלחי וקורה על כרחין היא נתרת עליו אלא ודאי דלא גזרו היינו דאזדא לטעמיה דלא גזר התם בשערבו והא דאמרי' דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה לאו דוקא אלא כלומר מאני דבתים לחצר כן פי' בתוספות:

דף עד עמוד ב

אלמא לא קבלה מיניה:    פי' דהא ודאי כיון דשריי' רב ענן לא היו בו בתי' וחצרו' ואפ"ה שריה שמואל כל ימיו ופרקי' לעולם קבלה מיני' והת' חזנא כו' פי' וכשמת שמואל נסתלק חזנא מהת' אבוה בר איהי סבר מקום פתא גורם פי' וההיא חזנא לא הוה מעלה ולא מוריד כלו' ושמואל לטעמי' דאמר מקו' לינה גור' כלומר דרב ענן סבר דשמואל כי שרא היינו משום חזנא דהוה מצטרף דשמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם ואפשר דרב ענן לית ליה דשמואל אלא שבימיו לא רצה או לא היה יכול לסתר דבריו ויש ללמוד מן המעשה הזה דלרב דבעי בתים וחצרות שני בתים בכל חצר הוא צריך דהכי הכא למאי דסבי' לן מעיקרא דלא קבלה מיניה לא הוה סליק אדעתין דיור' דחזנא כלל ובלאו דידיה הוה בההיא מבואה בית וחצר בסברא דשמואל ואם כן על כרחין בהאי בי כנישתא בית דירה אחד היה בו שאל"כ חצר יש כאן דאבוה בר איהי אבל בית אין כאן. ואי משום דאיכא בית בבי כנשתא דחזיא לדירה דירה בלא בעלים לאו שמה דירה ואינה אלא כחורבה דאי לא מ"ש אי נייח התם חזנא או לא ואם הוא מקום פיתא או מקום לינה אלא ודאי דבתים דאית בהו דיורין בעי' הילכך הכא מלבד ביתא דחזנ' הוה בית דירה א' בבי כנישתא. וקס"ד דלית ביה בית דירה אחרינ' ושמואל לטעמיה דאמר דסגי לן בבית א' וחצר אחת והכא הא איכ' חצר אחת דאבוה בר איהי וזה הבית של בי כנישת' ודחי' דלא היא דמעיקרא לא שרי שמואל אלא משום חזנא דהוה נייח התם דסבר מקום לינה גורם והוה בבי כנישתא שני בתים ואשתכ' דאיכא שתי חצרות ושני בתים וכל אחת ואחת ובחצר דאבוה בר איהי הוו שני בתים דכיון דקפדינן בהאי חצר דבי כנישתא דלהוו שני בתי' ודאי ה"ה באידך וכן הביא ראיה מכאן מורי הרשב"א שיחיה שפי' שני בתים בכל אחת מן החצרות והסכימו רוב הפוסקי' ז"ל דהלכתא כרב בעי בתים וחצרות ואע"ג דר' יוחנן פלוג עליה והכא מ"ד דהלכ' כדברי המקל בערוב ואפילו בדברי האמוראין שאני הכא דרב נחמן דהוה בתרא פסיק הכי בהדיא בפ"ק דאמר נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתותין לתוכו וכן דאמ' נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים ותצרות פתוחים לתוכו וכיון דאמר נקטינן משמע דהכין פשיטא להו אבל ר"ת ז"ל פסק כר' יוחנן ואינו נכון ולענין מאי דלא תנא רב פתוחות זו לזו וס"ל דפתוחו' זו לזו כחצר א' חשיבי דעת רבותי ז"ל דהא קיימא לן כוותיה דהא כ"ע תנו פתוחות והכין פסקו' במשניות וכן פסק הראב"ד ז"ל אלא שהראיה שלו צריכה תלמוד דוק ותשכח.

מבוי שצדו אחד עובדי כוכבים ומזלות וצדו א' ישראל:    פרש"י ז"ל כי מן הצד הא' יש חצר של עובדי כוכבים ומזלות ומן הצד האחר דרום שני ישראלים חצרו של א' מהם פתוח למבוי וחצרו של שני אינו פתוח למבוי אלא שיש חלון בין שתי החצרות האלו אין מערבין אותו דרך חלונות להתיר דרך פתחים למבוי כלומר שאסורין לערב בויניהם דרך חלונות כדי להוציא מן החצר שאינו פתוח למבוי כלים שבו לחצר הפתוח למבוי ושישתתפו בזה את המבוי להוציא אותם כלי' למבוי דרך הפתחים ולקמן מפ' טעמא והא דקאמר שאין מערבין אותו דרך חלונות פרש"י ז"ל דה"ה דרך פתחים שבין חצר לחצר אלא דארחא דמילתא נקט לפי שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית. אבל ר"י ז"ל פי' דדוקא נקט חלונות וכדבעי' לפרושי בסמוך בס"ד. וא"ת והיאך יוכלו להוצי' כלים מן החצר למבוי שהרי העובדי כוכבים ומזלות אוסר עליהם י"ל כגון ששוכרין ממנו א"נ דהכא כר' אליעזר בן יעקב דבעי שני ישראלים אוסרין זה על זה כיון שאין לאחד מהם דריסת רגל בחצר א' טעמיה דרבה כו' פי' והכא (אינו) אלא חצר אחת דחצרו של עובדי כוכבים ומזלות אינו עולה למנין דדירת עובדי כוכבים ומזלות לא שמה דירה וק"ל אי משום הא אמאי נקטה בכה"ג לימ' בהדי' מבוי שאין בו אלא חצר אחת של ישראל וחצר אחת של עובדי כוכבים ומזלות אין מערבין אותו תירצו בתוספות דמילתא אגב אורחיה אשמעינן דאלו היתה מצר של ישראל במקום חצרו של עובדי כוכבים ומזלות שהיו מערבין אותו ואף על פי שאין בחצרו של זה הישראל האחר אלא בית אחד היו מערבין הוא ושכנו דרך חלונות ויצטרף לעירוב ההוא לעשות שני בתים לחצר הזאת ויוכלו לערב עמו את המבוי להתירו דרך פתחים ולהכי נקט דהשתא שהחצר האחת עובדי כוכבים ומזלות ודירתו אינה דירה אין יכולין לערב אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי כמו שהיו עושין אלו היה ישראל במקום עובדי כוכבים ומזלות והשתא דאתי' להכי מתיישב הלשון שאמרו להתירו דרך פתחים ואלו בכאן אין למבוי אלא פתח א' ואמאי נקט פתחים אלא ודאי ה"ק שאינו ניתר ע"י הפתחי' שיש לישראל לעובדי כוכבים ומזלות למבוי כמו שהיה ניתר דרך אותם פתחים אלו היה הישראל במקומו ע"י צירוף הישראל השלישי שיצטרף אלינו דרך עירוב (חצרות) חלונות מעתה לרבותא נקט חלונות דלא מבעיא אם היה פתח בין ישראל לחבירו שהוא מצטרף לדון שיש בתים לחצר אלא אפי' בשערבו דרך חלונו' חשבי' ליה כאלו היה פתוח לחצר כיון דמאני דידיה שכיחי בחצר ע"י העירוב. גרש"י ז"ל ואי מהכא ה"א בתים לא ידענא כמה פי' דמהאי עובדא שפיר שמעי' דסגי בשתי חצרו' מדנקט צדו אחד עובדי כוכבים ומזלות הא תרוייהו ישראל שרי. אבל אכתי לא ידענא כמה בתים יש לכל חצר קמ"ל אידך מימרא דאמר בתים וחצרו' סתם בתים שתים וסתם חצרות שתים:

דף עה עמוד א

והשתא דאמ' רב אפי' חצר:    פי' והת' לית' למייתי עלה מהאי טעמ' היינו טעמיה דרב דקסבר אסור לעשו' יחיד במקום עובדי כובבים ומזלות כלומר אסו' לעשו' יחיד כמקו' עובדי כוכבים ומזלות לעשו' שידור ישראל במקו' עובדי כוכבים ומזלות כדי שלא ילמד ממעשיו לפי' אסור לשכנו זה לערב עמו כדי שלא ימשמש עמו במבוי או בחצר שאין מערבין עמהם ויירא מן העובדי כוכבים ומזלות ויצא כדי שלא יהרגנו. ולפום האי טעמא הא דקתני שאין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי אפילו בלא התר הוצאה דרך פתחים למבוי אלא לערב החצרות לבדם הוא אסור אלא דנקט הכי לאשמועינן אגב אורחיה שאלמלא הטעם הזה היה מותר לערבן אפילו להתיר להוציא כליו דרך פתחים למבוי ואע"פ שאינם פתוחים למבוי ממש דדירת עובדי כוכבים שמה דירה ואפשר דנקט חלונות מטעמא דכתיבנא לעיל דההוא טעמא נמי אתא לאשמעינן הכא ולהכי נמי נקט להתירו דרך פתחי' למבוי ור"י ז"ל פי' דלהכי נקט חלונו' שאז אסו' לעשות יחיד במקום עובדי כוכבים ומזלות כי כיון (שאינו) אלא חלון אם לא יערב עמו יברח משם ולא ידור עם העובדי כוכבים ומזלות אבל אם היה פתח ביניהם מותר לערב דרך פתח שאפילו בלא ערוב אינו חשוב בעצמו שהוא יחידי ולא יברח כי הוא בטוח בישראל חברו זה דעובדי כוכבים ומזלות מרתת להזיקו ואמר השתא נפיק ואתי וחזי ליה וכן נראה עיקר ולפי זה אנו למדים שאם יש שם בחצר או במבוי שני ישראלים בשני בתים אע"פ שיש שם עובדי כוכבים ומזלות מותר לערב עמו דרך חלונות דהא ליכא ישראל יחיד במקום עובדי כוכבים ומזלות ומיהו אפילו יש אנשים הרבה בבית אחד לעולם חשיבי דהוי יחיד במקום עובדי כוכבים ומזלות. דהא ודאי לא מיירי רב בישראל שדר יחיד בלי אשה ובנים אלא ודאי כיון שכלם דרין כאחת בחבורה אחת כיחיד דיינינן להו שמא ייראנו שם יחידים לפעמים אבל בשני בעלי בתים לא חשו לזה ולא חשיב יחידי דכל שיש בעל הבית אחר לא מרתת לדור עמו וכן דעת מורי ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל היינו דשמעינן ליה לר' טבלא דאמר עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני פי' חד בחצר וחד במבוי ולא הוה ידענ' אמאי נקט תרתי אבל השתא ידענא דאצטריך למקטינהו תרוייהו. ויש שפי' עובדי כוכבים ומזלות עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני אחד מבוי שצדו אחד עובדי כוכבים ומזלות ואחר שאסור לעשות יחידי במקום עובדי כוכבים ומזלות. ורש"י ז"ל כתב שם הפירושים. ויש מקשים על הפי' האחרון ומנא ידעי' דמשום האי הוא דקאמר עובדי כוכבים ומזלות זימנא אחרי דילמא שהעובדי כוכבים ומזלות השני היינו דדירת עובדי כוכבים לא שמה דירה ולכיי מה שפירשנו ל"ק דאיהו בהדיא שמע מבוי שצדו אתד עובדי כוכבים ומזלות ואסור לעשות יחיד שלא במקום עובדי כוכבים ומזלות' אלא שלא היה יודע למה טרח להאריך לומר טעם זו דהא פשיטא דליכא טעמא אחרינא אבל השתא ידעי' שהוצרך לומר כן לאפוקי שאין הטעם משום בתים וחצרות כנ"ל וגם דוחק הוא לפרש דהא קאמר דשמע עובדי כוכבים ומזלות עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני שלא שמע אלא עובדי כוכבים ומזלות א' בלחוד וכדמשמע לכאורה מפשוטו של לשונו של רש"י ז"ל דמשום דשמע דאמר עובדי כוכבים ומזלות עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני מ"ל דבהא איירי דילמא במילתא אחריני איירי אבל חכמים אמרו כן: הקשו בתוספו' מ"ל לרב דימי א"ר ינאי הא מילתא דהא רבנן לא איירי במתני' אלא ברגל המותרת ועלה אפליגו עליה דר' עקיבא ולקמן נמי דאסיקנא דג' מחלוקות בדבר מנלן זה הדעת השלישי לרבנן דסברי אף רגל האסורה אינה אוסרת מסתיין דנימא כי שתי מחלוקות בדבר ר' עקיבא אף רגל המותרת אוסרת דסברי רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרת ותירצו דלישנא דמתני' אכרחן לומר כן מדקתני וחכמים אומרים אין דריס' רגל אוסרת דס"ל למתני וחכמים אומרים אינה אוסרת אלא ודאי ה"ק אין דריסת הרגל אוסר' כלל ואפי' כשהיא אסורה והיינו דאכרחיה לרב דימי ואכרחן לדידן נמי לומר ג' מחלוקות בדבר ר' עקיבא דאסר אף ברגל המותרת ורבנן דפליגי עליה במתני' ושרו אף ברגל האסורה ותנא בתרא דקתני שכח א' מבני חצר עד סיפא דס"ל דרגל המותר' אינה אוסר' ורגל האסורה אוסרת לא זו אף זו קתני תמיה' מילתא דה"ל למימר זו ואצ"ל זו קתני דהא ברישא אסור ברגל המותרת דקתני ערבה הפנימית ואעפ"כ החיצונה אסורה והשתא נמי בהאי בבא קתני שהרגל האסורה אוסר' וכה"ג זו ואצ"ל זו היא וי"ל דלא דקאי נמי אסיפא דמתני' קיימי' דקתני ערבה זו לעצמה וזו לעצמה דאסר רבי עקיבא ברגל המותרת וההיא עבדי' בתרייתא ולגבי ההיא הוא דאמרי' לא זו אף זו קתני וכן פרש"י ז"ל ובדין הוא דהל"ל זו ואצ"ל זו דהא רישא ר"ע היא על כרחין אלא דלא דייק' ונקטי' לא זו אף זו דמרגלא בפומין טפי:

שעשתה רקה והיה נר' לכאורה דלר' עקיבא לא מהני רקה אלא לרגל המותרת במקומה דאי לא אמאי נקטה בשערבה הפנימית לינקט אפי' בשלא ערבה ועוד דכיון דסיפא בשעשתה רקה קמייתא נמי בשעשתה רקה וקתני חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות אבל א"א לומר כן דכיון דרקה משום סליק הוא דנסתלקו מכאן אפי' ברגל האסור נמי אלא ודאי קמייתא בדלא ערבה רקה והא דנקט הא בשערבה לא שמעי' דכי לא עשתה רקה אוסרת אע"ג דערבה והויא רגל המותרת במקומה ולהוציא מדברי חכמים החולקים עליו בבבא זו וכן פי' בתו'.

ג' מחלוקות בדבר כו':    וקי"ל כמ"ד רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרות דסוגיין דכל' מכלתין כוותיה והכי אסקה שמואל לקמן לעולם מותרין עד שיהו שני' בפנימית וא' בחיצונה וש"מ דרגל האסור' אוסרות רגל המותרת אינה אוסרת וכן פסקו הראב"ד והר"ז ז"ל אבל הגאונים ז"ל פוסקין כרבנן דאפי' רגל האסורה אינה אוסרת.

דף עה עמוד ב

תניא נמי הכי כו':    עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם כו' פרש"י ז"ל עד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרין אהדדי ע"י הרגל עירוב וכי אמרי אלא בשתי חצרות זו בצד זו ופתח ביניהן ולא ערבו והפי' הזה נכון הולך לפי שטת רבא דקאמר לעיל בפרקין אליבא דשמואל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין ולדבריו לא אמרו בברייתא זו דמבטלין אלא בסיפא דאמר רבי עקיבא שתיהן אסורות כלומר אסורות עד שתבטל החיצונה לפנימית דלא אסרה לפנימית אלא ע"י הרגל עירוב ופנימית אחדא דשא ומשתמשין וכדאי' לעיל ובהא הוא דאיפש' בבטול אבל פנימית לחיצונה דאסרה בדריסת הרגל לא מבטל שאין ביטול מחצר לחצר ולפי שטה זו יפה פי' רבי' ז"ל שלא אמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות דלא אסרן אהדדי אפילו ע"י הרגל עירוב לא אמר וכ"ש שלא אמר כן בשתי חצרות דאסרן ע"י דריסת הרגל כגון פנימי' לחיצונה אבל הסוגיא הזאת דאביי היא ואליבא דידיה הוא דשקלי' וטרי' השתא ולאביי כל מאי דתני במתנייתא אסורו' סגי להו ביטול אפי' אליבא דשמואל דבכל שתי חצרות זו לפנים מזו מודה שמואל דמבטלא ומהני לה ביטול כל היכא דערובה וא"כ לפי שטתו יכולנו לפרש בכאן עד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות זו דאסרן אהדדי הן ע"י דריסת רגל הן ע"י הרגל העירוב אבל שתי חצרות זו לפנים מזו דלא ערבו ולא אסרן אהדדי כלל לא וכן פי' בתוספות ומיהו עדיין אפשר לומר דאפילו לפי שטתו של אביי נפרש כמו שפרש"י ז"ל דאע"ג דלאביי הכי נמי דלשמואל מבטלא פנימית לחיצונה כיון דהשתא דר' עקיבא ורבנן שקלי' וטרי' ופלוגתייהו אינו אלא בביטול חיצונה לפנימית שאוסרן ע"י הרגל עירוב נקטי' מאי דאמר ר"ע בהא כנ"ל.

ורבי יוחנן אמר אנא דאמרי:    פרש"י ז"ל מי אוסרה חצר על חברתה בפתח שביניהן בלא עירוב דאי אמרת להוי עוות עכ"ל ולפי פשוטו כן מוכיח לשון הש"ס כפירושו ומיהו קשה דמשמע מהכא דלא אמרי' מבטלין מחצר לחצר אלא בשתי חצרות זו בצד זו ופתח אח' ביניהן ולא ערבו אבל לא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי וזה אינו אפילו לשטתו של רבא שלא מצינו שחלק הוא לרבי יוחנן בזה וכ"ש לאביי דאמר דאפילו לשמואל מבטלין שתי חצרות זו לפנים מזו והכא ה"פ אבל הכא מי אסרה עליה שיהא האיסור בא מחמת הביטול דאלו במשנתינו אם אתה אומר שאין מבטלין אינה אוסרת על הפנימית דפנימית אחדא דשא ומשתמשא ואמר לה לתקוני שדרתיך עמי ולא לעוותי וכסברא דרבנן אלא שר"ע קאמר דכיון דערובה מרגילה ואפשר בביטול תיבטל נמצא שהעובדי כוכבים ומזלות איסורה על הפנימית הוא מפני שאתה מצריכה ביטול אבל בעלמא אין הביטול גורם האיסור דאלו בשתי חצרות זו לפנים מזו והרי הפנימית מדינא אוסרת על החיצונה מפני דריסת סרגל ואם לא תבטל כ"ש שתהא החיצונה אסורה ובשתי חצרות זו בצד זו אס ערבו הרי הן מוסרות זו על זו מן הדין אם שכח אחד מהם ולא עירב ואם לא ערבו בין שתבטל ובין שלא תבטל אינם אוסרות זו על זו וזה ברור וכן פיר' בתוספות ואף פרש"י ז"ל יש להלום לשטה זו ולאו דוקא נקט חצרות שפתח אחד ביניהן אלא חדא מינייהו נקט והיינו דאמר מר"ן ז"ל דהכא ליכא למומר דאי אמרת תבטל להוי עוות וזה עולה למה שפירשנו. פרש"י ז"ל וכן בתוספו' אמר רב יוסף תני ר' אם היו ג' אוסרין זה על זה. ופי' הוא ז"ל אם היו ג' בשתי החצרות אוסרין הפנימיי' על החיצונה ולא מבעיא בשהשנים בפנימי' שאוסרין זה על זה וה"ל רגל האוסרת במקומה שאוסרת שלא במקומה אלא אפילו אחד בפנימית ושתים בחיצונה שהפנימי מותר במקומה אפ"ה אוסר על החיצונ' ואפילו להאי תנא דס"ל דרגל המותר' אינה אוסרת מ"ט גזירה שנים בחיצונה אטו שנים בפנימית. ושמואל א"א ולא גזרי'. ולעולם מותרין עד שיהו שנים בפנימית שהוא רגל האסורה במקומה א"ר אלעא עובדי כוכבי' ומזלות הרי הוא כרבים כלומר שאם היה עובדי כוכבי' ומזלות דר בפנימית אפי' יחיד ושני ישראלים בחיצונה הרי הוא אוסר עליהם כדי שישכרו ממנו דחשבינן ליה כאלו דר עמה בחיצונ' כיון שדריסת רגלו עליהם. אבל כשאין שני ישראלי' בחיצונה אינו אוסר עליה' דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר דבעי' שני ישראלי' אוסרין זה על זה. והא דר' אלעא בשטת שמואל היא דאמר דישראל א' בפנימית ושנים בחיצונה אינו אוסר עובדי כוכבי' ומזלות יחיד אוסר כדי שלא ידור עמו וילמדנו ממעשיו. דאילו לרב יוסף מאי אירי' עובדי כוכבי' ומזלות בפנימי' אפי' ישראל נמי כיון שיש שנים בחיצונה וכיון דכן שמעי' מינה דהלכת' כשמואל זו היא שטתו של רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוספו' ז"ל. ויש שסוברין לדקדק מכאן דלית' לההוא עובדא דאמרי' בפרקין גבי ישראל עובדי כוכבי' ומזלות בפנימית ואחר בחיצונ' ובעיא דישראל ועובדי כוכבי' ומזלות בחיצונה דישראל בפנימית ואסרו התם ר' חייא דהא הכא אין העובדי כוכבי' ומזלות אוסר אלא בשיש שני ישראלים אוסרין זה על זה וי"ל שזו אינה ראיה כלל דלעול' אימא לך דה"ה להנהו דהתם כיון דאיכא טעמא דדייר התם ישראל עם העובדי כוכבים ומזלות משום דעובדי כוכבי' ומזלות מרתת דאוסרין זה על זה לאו דוקא והא דנקטה הכא ר' אלעא בשיש שני ישראלים בחיצונה משום דרבותא דההיא דלעיל דשרי שמואל בישראל אחת בפנימית ושנים בחיצונה נקטה ולעולם לאשמעי' דכה"ג עובדי כוכבים ומזלות הרי הוא כרבים דאע"ג שאין ישראל דר עמו בחצר כאחת כדי שילמוד ממעשיו. אפ"ה אסור אבל לעולם אימא לך דה"ה בהנהו התם ויש ספרים שגורסין כאן אמר רב יוסף אס היו ג' אוסרין ויש שגורסין אם היו ג' אסורות כלומר אסורות החצרות ואף לפרש"י ז"ל יש לפרש כן ואסורות דקתני לאו דוקא אלא לומר שהחיצונ' אסורה ור"ח והר"ף ז"ל פי' בע"א כמו שהיו באלנות ואינו נכון.

מ"ש ישראל דלא וכו':    פי' דאי ידע מאן דחזו להו לישראל אחד בפנימית אינו אוסר כיון דהוי רגל המותרת במקומה ניחא ואי לא ידע יאמר דעירוב עירוב כלהו עובדי כוכבי' ומזלות נמי כולי כלומר אי דידע הרואה שאין העובדי כוכבי' ומזלות ראוי לאסור כיון שאינו דר עמהם בתצר ולא ילמדו ממעשיו ידע ואי לא ידע אלא שהוא סבור שאף זו היה לו לאסור מ"מ הרי הוא אומר מגר אגריה מיניה ופרקי' דסתם עובדי כוכבי' ומזלות דמגר מבעיא בעי ומפרסם הדבר. במאי קמפלגי כו' פרש"י ז"ל דדוקא בהאי שהוא בית עשוי לדיר' אבל בבית שער בעלמ' שאינו עשוי לדירה דכ"ע אינו אוסר ואע"פ שדרין שם וכדתניא לעיל בבית שער אכסדרה ומפרסת אינו אוסר וסתם בית שער דיחיד הוא מעתה הא דאמר רב יהודה אמר רב בפ' כיצד משתתפין חוץ מבי' שער דיחיד דאלמא בית שער דיחיד אינו אוסר אפי' כר' יוחנן היא ולאו משום דס"ל כשמואל דדעת רבים. הילכך אפי' תימא דכי פליג ר' יוחנן על רב ושמואל תרוייהו אין הלכ' כר' יוחנן כמו שסובר הראב"ד ז"ל הלכה כר' יוחנן דלא קאי רב עם שמואל וכ"ש לדעת הגאונים ז"ל שאומרי' דהלכה כר' יוחנן אפי' לגבי רב ושמואל תרוייהו:

אמר רב:    פי' והבתי' הם פתוחי' זה לזה ופתוחי' לחצרות והם לתשמיש החצרות ושתי חצרות אלו באו לערב ביחד ונתנו עירובן באמצעית וכלה פשוטה היא. בדיק להו רחבה לרבנן פי' הא מיירי בשערבה כל חצר לעצמה ויש לכל אחת זכות בבתים ההם שפתוחי' להו כל אחת מהן נותנה העירוב בבית הסמוך לחברת' ועוש' מן הבית הסמוך לה בית שער נמצא כל בית ובית מהם שזו עוש' אות' בית שער וזו עושה אותו בית שמניחין בה עירוב דבעי' דלא להוי בית שער ובודאי כל שאתה עושה אותו בית אסור לטלטל ולהכניס ולהוציא לשם שהרי לא ערבו אותו ואם אתה אומר לזה שהביא הסמוכ' לא נידונית כבית נמצא שערובו רחוק ממנו שהרי הבית האסו' מפסיק בינו ובין עירובו וא"א לו להביאו אצלו ודוק:

דף עו עמוד א

אמר רבה כו':    שניה' עירוב ואפי' מי שעירוב בין השמשו' ואתי' כי הא דתנן בפ' במה מדליקין דספק חשכ' מערבין וטומנין את החמין וסתם רמינן לה בהדי מתני' דתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומ' בתוך ביתו ע"ש עם חשכה עשרתן ערבתן הא ספק חשכה אין מערבין ופרקי' כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות והנכון כמו שפר"י ז"ל דבערובי תחומין ספק חשכה אין מערבין דה"ל מאני ביתא אבל בעירובי חצרות דאערוב רשותייהו בעלמא הוא מערבי ולא כמו שפרשנו בהפך דהא בכלה מכלתין מחמרין בערובי תחומי יותר מערובי חצרות וכן בדין מטעמא דכתיבנא ומעש' הא דהכא בעירובי חצרות ואע"פ שהלכה כר' יוסי דאמר ספק ערובי תחומין כשר הא אוקימנא בשערב בתרומה טהורה מבעוד יום ספק נטמאה משחשכה ספק לא נטמא' אלא מבעוד יום אבל ערב ספק בטהורה ספק בטמאה אינו כשר. וכ"ש שאם ערב בבין השמשות ממש שאינו עירוב דגריע ממערב מבע"י ספק בטומאה ספק בטהרה הילכך לגבי ערובי תחומין לא קנה עירוב אלא אותו שערב מבעוד יום ונאכל בין השמשות דה"ל כערב בתרומה טהורה ונטמא' אבל בעירובי חצרות הקלו לערב אפי' בבין השמשות והתירו בו אפ"ה תרי דמחזי כמאן דסתרי אהדדי והא דקאמר צא וערב עלינו צא וגבה את העירוב קאמר כדאמרינן בעלמא צא ושכור פועלים צא תן לו ודבר הלמד מענינו הוא דכל שמעתין ופרקי' בערובי חצרות הוא וכן פירשו בתוס' בכאן ובמס' שבת אבל רש"י ז"ל פירש' לזו בפ' במה מדליקין בעירובי תחומין ואינו מחוור מן הטעמים שכתבנו וכבר כתבנוה שם בס"ד. ספק יממא ספק ליליא פירש ואפשר לתלות בשניהם ג"כ כי מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. אבל הכא אי אפשר לדון בית דירה בשני דינין שהוא בית דירה גמור ושיהא בית שער: