מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד ב

פרק ששי בעזר הצור.

הדר עם הנכרי וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השני שבמסכתא אמנם קצתו הוא לבאר בעניני עירובי חצרות ושתופי מבואות ואיזה מבני אדם אוסר על בני המבוי או החצר ועל איזה צד וענין שכירות מקום מן האוסר עליהם או בטול רשות וזה הפרק אמנם הכונה בו לבאר קצת אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים. הראשון ללמד שהעכו"ם אוסר ושאינו ניתר אלא בשכירות מקומו ולבאר מי הוא בכלל עכו"ם לענין זה וענין שכירות זה ושישראל ששכח ולא עירב אוסר אלא שדיו בבטול רשות. השני כשבטל רשותו מה דינו עמהם ומה דינם עמו. ואם יש חלוק בין אחד ששכח ולא עירב לשנים ששכחו ולא עירבו. השלישי נתינת רשות זו אם צריך שתהא מבעוד יום או אף משחשכה. הרביעי אם יש שום צד אחר שבטל רשותו שיהא חוזר ואוסר. החמישי שכנים שהיו שותפים בדבר מאכל אם צריכים שתוף אחר אם לאו. השישי על אי זה צד נקראו בתי החצר חלוקי' זה מזה שיהו צריכי' לערב וכן הדרים בתוכה על איזה צד נקראו חלוקים זה מזה שיהו צריכים לערב. השביעי בענין על אי זה צד סומכין על עירוב במקום שתוף ועל אי זה אין סומכין וכן חצרות שעירבו מזו לזו אם נחשבו כחצר אחת להפקיע הכשר המבוי מצד שאין כאן חצרות פתוחות בתוכו אם לאו. השמיני בשתי חצרות זו לפנים מזו אי זו אוסרת על חברתה ועל אי זה צד. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו ר"ל לטלטל מביתו לחצר אפי' עירב או אפילו בטל רשותו לישראל שאין עירוב או בטול רשות מועיל בעכו"ם כלל ואינו כלום עד שישכור ממנו רשותו. ופרשו הטעם בגמרא שדירת עכו"ם אינו קרויה דירה שתאסור מן הדין ולא אסרוה אלא כדי שלא ירגיל דירתו עמו וילמד ממעשיו ואלו היה עירוב או בטול רשות מועיל בה לא הועלנו כלום אבל כשהצרכנוהו לשכור ממנו אף העכו"ם לבו נוקפו מה ענין לזה בשכירות ביתי ואינו בא לדור עמי וכן (שדירתו) [שכירתו] מספקת ששוכר שכירות קלושה שהעכו"ם נשאר בביתו ומשתמש בו ושאינו רוצה לטלטל בחצר בלא שכירות מקומו הלא דבר הוא ואף הוא חושש לכשפים ונמנע ואינו משכיר ומתוך כך יתרחק ישראל משכונתו עד שלא יתערב זר בתוכם.

או עם מי שאינו מודה בעירוב שכל שאינו מודה בעירוב הרי הוא כעכו"ם לענין זה ופרשו בפרק שלישי [לא:] שאינו מודה בעירוב פירושו על הכותי ואעפ"י שהכותיים משמרים את השבת הם ומשומד משמר שבתו בשוק נותן רשות ומבטל רשות. אין זה כלום שישראל מכל מקום כל שאין מחלל שבתו בפרהסיא מודה הוא בעירוב והרי הוא בכלל ישראל לענין תקון עירוב אבל כותי אעפ"י שמשמר את השבת אינו מודה בעירוב והרי הוא לענין זה כעכו"ם ועוד שאף הוא ראוי לגזור עליו שלא ילמד ישראל ממעשיו מה שאין כן במשומד בצנעה שמתחבא בעבירותיו מישראל ולא עוד אלא שאף לדעת האומר גרי אמת הן הדין בהם כן. ושמא תאמר לפי דרכך למדנו שהכותיים מימות המשנה נעשו כעכו"ם שלא לבטל רשות ושלא ליתן רשות והלא בראשון של חולין [ו.] אמרו שלא היה כן עד זמן רב אמי ורב אסי וכמו שאמרו שם לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים. ופרשו מאי עכו"ם גמורים ליתן רשות ולבטל רשות. פרשו בתוספות שלדעת רבן גמליאל נאמרה וכשם שנחלק רבן גמליאל בצדוקי והוא ישראל שנהפך למינות לומר שנותן רשות ומבטל רשות כמו שיתבאר כך היה חולק בכותי הואיל וגרי אמת הן אעפ"י שאין מודים בתורת עירוב ושהצדוקי מודה בעירוב ואעפ"י שקצת מפרשי' כתבו שאף הצדוקי אינו מודה בעירוב ושאף גדולי המחברים נראה שהסכימו בו ושהדעת מכרעת כן שהרי בכללם כופרים בתורה שבעל פה הם אין הדברי' נראין מסוגיית הגמרא שאם כן כשאמרו בפרק שלישי [לא:] מאן אינו מודה בעירוב כותי. היה לו לומר כותי וצדוקי. ועוד שהרי בגמרא אמרו צדוקי מאן דכר שמיה ואם כדבריהם הרי נכלל במי שאינו מודה בעירוב. אלא ודאי מודה בעירוב הוא הואיל ומשמרים את השבת הם שהרי כתו' בתורה. ומתוך כך לתנא קמא נותן רשות מה שאין כן בכותי. ולר' אליעזר בן יעקב שאמרו עליו בגמרא חסורי מחסרא וכו' שהוא אומר על הצדוקי שהוא כעכו"ם וכל שכן כותי ורבן גמליאל נחלק בצדוקי והוא הדין לכותי אחר שגרי אמת הם ומתחלה נהגו העם כרבן גמליאל עד שבימי רב אמי ורב אסי נתפרסם ענינם ועשאום כעכו"ם גמורים ואם תאמ' לרבן גמליאל היה לו ללמדנו בכותי וכל שכן בצדוקי. מעשה שהיה כך היה. וגדולי הרבנים שפירשו לדעת רבן גמליאל שהכותי כעכו"ם ומטעם גרי אריות הם שמא לא הרגישו בקושיא זו. ומכל מקום לענין פסק עכו"ם וכותי וצדוקי וישראל משומד לחלל שבת בפרהסיא כלם אוסרי' ואין להם תקנה בעירוב ושלשה מהם ר"ל עכו"ם וכותי ומשומד אין להם תקון אף בנתינת רשות ובטול רשות אבל צדוקי גדולי המחברים וגדולי המפרשים הסכימו שנותן רשות ומבטל רשות אעפ"י שאינו בכלל עירוב וכן אעפ"י שלדעת קצת אינו מודה בעירוב שאעפ"י שנעשה מין אינו עובד עבודה זרה וכל ישראל שאינו עובד עבודה זרה ולא מחלל שבת בפרהסיא נותן רשות ומבטל רשות וכן דעת רוב מפרשי' אעפ"י שיש מפקפקים בה. ויש כת אחרת קרוייה ביתוסים ואף לדעת גדולי המחברים דינה כצדוקי ליתן רשות ולבטלו אבל גדולי המפרשי' פסקו שאינו מבטל וכמו שאמרו צדוקי וביתוסי אוסרין עלינו ולא ראינו שנחלק רבן גמליאל אלא בצדוקי. ואם תאמר מה בין זה לזה אף הם פרשו הטעם שהצדוקים היו מתיראין מן הפרושים שלא לחלל כל כך וכמה שאמרו במסכת נדה [לג:] אעפ"י שצדוקיות אנו מתיראות אנו מן החכמים וכן נראה בראשון של יומא [יט:] אבל ביתוסים הרי הם לענין זה כעכו"ם גמורים ויש לפקפק ואף בצדוקי אחר שנתפרסם ענינו אלא שלראשוני' שומעין. וגר תושב הרי הוא בכלל העכו"ם לענין [זה] כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה. והוא שאמרו בתלמוד המערב גר תושב ועבד תושב ומשומד בגלוי פנים הרי הוא כעכו"ם לכל דבר שבעירוב.

וישראל זה שהעכו"ם אוסר עליו לדעת תנא קמא אפי' לא היה בחצר אלא ישראל אחד ובא ר' אליעזר בן יעקב לחלוק על זו לומר שאין העכו"ם אוסר על הישראל עד שיהו שני ישראלים שם שיהיו דרים בשני בתים עד שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב ולא יועיל עירובם עד שישכרו רשותו של עכו"ם שמאחר שדירת עכו"ם אינה דירה ואינה אוסרת מן הדין לא אסרוה אלא להרחיק ישראל ממנו. אם אין שם אלא ישראל אחד או כמה בבית אחד אין צריכים הרחקה שמאחר שהעכו"ם חשוד על שפיכות דמים ואינו רואה בחצר רבוי אכלוסין של ישראל מתירא הוא הימנו ויוצא לו משם ואעפ"י שאנו רואין אותו מתעכב לשם. מילתא דלא שכיחא היא ולא עבדו בה רבנן תקנתא ואפי' היו הרבה בבית א' אין העכו"ם אוסר שאין יראת העכו"ם מצויה אלא בחלוק בתים ואם היו שם שני בתים של ישראלים ולא היה אלא אחד בכל בית הרי זה אוסר שיראתו מצויה וסבור הוא שהאכלוסים לפי מנין הבתים והלכה כר' אליעזר בן יעקב. ופרשו בה בגמרא לא סוף דבר. נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב עד שנאמר אורויי לא מורינן וכל שכן דבפרקא לא דרשינן. וכן לא סוף דבר מנהג כר' אליעזר בן יעקב עד שנאמר בפרקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן אלא הלכה גמורה ואפי' בפרקא נמי דרשינן ומכל מקום כל מקום שהעכו"ם אוסר צריך שתדע אם דוקא כשהוא דר בביתו של עצמו או של עכו"ם אחר או אפי' כשישראל משכיר לו בית בחצרו ודבר זה ראיתי בו מחלקת גדולה לגדולי הדורות שלפנינו מהם שאסרו ונראה להם סעד מתלמוד המערב שבפרק חלון שאמרו שם אית תנאי תני הקוסטיר אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים ואית תנאי תני הקוסטיר אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם מאן דמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל מאן דמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים בהלין דעלו ברשו ואכסניא אינה אוסרת לעולם בהלין דעלין בלא רשו. ונמצא אף לדעת זה שכל שנכנס שם העכו"ם בלא רשות אינו אוסר הא כל שנכנס ברשות אף בבית ישראל לדעת זה אוסר וכל שכן בשוכר. ומכל מקום גדולי קאטאלונייאה התירוה על ידי מעשה אף בשוכר וממה שאמרו בתוספתא המשכיר ביתו לעכו"ם אינו אוסר עליו אדעתא דאסר עליה לא אוגר ליה אלמא לא אמרוה אלא בדר בביתו של עצמו או של חברו עכו"ם אבל בשל ישראל אפי' השכיר לו אינו אוסר שלא השכירו על דעת שיאסור לישראל ואין צריך לומר בהשאילו או שנכנס מעצמו. ואעפ"י שמתלמוד המערב שהזכרנו נראה שכל שנכנס ברשות אוסר יש לסמוך על התוספתא שהלכה כדברי המיקל בעירוב ועוד שהרי הטעם משום דעכו"ם לא מוגר ונפיק ישראל ובשל ישראל אין בו טעם שהרי מכל מקום משכירו הוא לו לעשות בו כרצונו. ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו בפרק זה יפה עשיתם ששכרתם כיון דמצי מסלק ליה. ופרשו גדולי הרבנים מצי מסלק ליה בתוך זמנו. ואם כן כל שנהגו לסלקו אפי' לדירת עצמו או למכירה אפי' מתורת דיניהם הרי הוא כמסולק (עוד) [ועוד] שמאחר שכופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה וכו' כל שכן שכופין שלא להשכיר לעכו"ם האוסר עליהם ואפי' מחשש נזקים וכמו שאמרו אריא ארבעת לי אמצראי וכל שכן במקום שיש לחוש להיות התינוקות למדים ממעשיו. ומכל אלו יראה שהדין עם השכנים למחות ואין שכירותו כלום. ועוד שהרי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכיון דאסור הוא אף בדיננו יכול לסלקו ואעפ"י שלא נאמר אלא בארץ כמו שביארנו במקומו מכל מקום מכוער הדבר להכניס עכו"ם בחצרו של ישראל ואף העכו"ם סבור בה שהוא אסור לנו ומסתלק. ועוד שכל זה דבר שאינו מצוי ואין לחוש בו. ומכל אלו הראיות הותר הדבר על ידי מעשה אלא שהתוספתא עיקר ושאר הדברים סעד לה. ומ"מ היה שם מי שסבור להתיר מפני שהיה לעכו"ם איצטבא על פתחו וממה שאמרו אחד מבני מבוי שעשה רקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי וכפי מה שפרשו קצת גאונים ברקה שהיא אצטבא ולא כפי' גדולי הרבנים שפרשוה פתח קטן ומכל מקום קבלו תשובתם ממה שאמרו בתלמוד המערב אין תורת חצר לעכו"ם ואין תורת רקה לעכו"ם וכן אמרו מי שיש לו רקה לפני פתחו בישראל אינו אוסר זבעכו"ם אוסר:

ונשוב לביאור משנתנו. אמ' רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם ואמ' לנו אבא מהרו והוציאו כלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם. ופירוש הדברים שהיה רבן גמליאל סובר שהצדוקי אינו כעכו"ם ונותן רשות ומבטל רשות ואינו צריך לשכור שכל מי שהוא צריך להשכיר משהשכיר אינו יכול לחזור בו עד שיחזור ויאסור אבל המבטל רשות או הנותן רשות אם חזר וטלטל משקדש היום ברשותו במזיד קודם שהחזיקו הם באותו בטול רשות בהוצאת כליהם לחצר או למבוי אחר שקדש היום הרי זה אוסר עליהם שהרי לא עמד בבטולו וכן אם בטל דבורו אף בדבור בעלמא ואם בשוגג הוציא אינו אוסר ואפי' על ידי מעשה שהרי מכל מקום עמד בבטולו ואם קדמו והחזיקו אפי' חזר והוציא במזיד אינו אוסר עליהם ומאחר שהיה רבן גמליאל סובר שהצדוקי אינו (העכו"ם) [כעכו"ם] ונותן רשות ומבטל רשות העיד על צדוקי שהיה דר עמהם במבוי ובטל רשותו מערב שבת ואמ' להם אביו [מהרו] והוציאו כליכם למבוי כשיקדש היום כדי שלא יקדים הצדוקי ויוציא ויאסור והרי הקדמתכם בהוצאה כעין חזקה לקנות בה שלא יוכל לחזור ואעפ"י שאינה חזקה גמורה במבוי הקלו. ומכל מקום צריך שתהא משקדש היום שחזקה שמבעוד יום אין לה היכר.

ור' יהודה אומרה בלשון אחרת משמו של רבן גמליאל והוא שהיה ר' יהודה סובר על רבן גמליאל שידון את הצדוקי כעכו"ם להצריך שכירות מקום ואף הוא סבור עליו שהשכירות בשבת אסור ואמר להם מהרו ועשו צרכיכם במבוי כלומר שתשכרו את המקום מבעוד יום והוא שאמר עד שלא יוציא וכו' ופירשו בגמרא עד שלא יצא היום ר"ל יום ששי ויקדש היום שאחר כן אין השכירות כלום. ומכל מקום לענין פסק כבר ביארנו שהצדוקי אינו כעכו"ם וכלשון ראשון שהוצרכו להקדים בהוצאת כליהם משקדש היום ואף לדעת המפקפק לדונו כעכו"ם וצריך לשכירות מקום אין הכרח כשכירות מבעוד יום אלא שוכרין אף בשבת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה נתברר מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף סב עמוד א

כבר ביארנו שישראל שלא עירב עם חבריו בחצר אוסר אלא שדיו בנתינת רשות או בטול רשות ובעכו"ם צריך שישכור ושכירות זו אפי' בפחות משוה פרוטה וכן אין צריך קנין בשטר והודאת גזברי המלך והוא הנקרא כן מוהרקי ופרהגבני שמוהרקי הוא לשון שכירות וכמו שאמרו ביבמות [מו:] מוהרקיהו דהני בסיפטא דמלכא מנח ופרהגבני הם גבאי מס המלך שמתוך שיש לו מס על כל הבתים לא היו (מוכירים) [מוכרים] ולא אפי' משכירים אלא לדעת הממונה שלו ובשטר. ויש מפרשי' מוהרקי ופרהגבני כלומר שישכרנו לכל רצונו אף למלאתה ספסלין וקטדראות ולמדנו כאן שאין צריך לכך אלא אפי' השכירו לדבר מועט וכן הלכה. ובישראל אין צריך לשכור הא מ"מ אם שכר כל שכן שמועיל:

כבר ידעת ששבע מצות נצטוו בני נח ונהרגין עליהן והגזל אחת מהן ומתוך שהם קפדנים ואין דרכם לוותר שום דבר הם נהרגים על פחות משוה פרוטה ואעפ"י כן צריכים להשיבה. ואעפ"י שאמרו לא נתן להשבון פירושו שאינם בתורת השבון כלומר להפקיע מיתתם בהשבתה כמו שביארנו באחרון של ע"ז:

דף סב עמוד ב

ישראל שאסר על חבריו בחצר מצד שלא עירב עמהם יתבאר במסכתא זו שאם הלך לשבות בבית אחר שלו אף בתוך העיר שאינו אוסר אלא אותה שדר בה ואף אם הלך לשבות באותה העיר אצל בתו ומכל מקום דוקא בתו שמן הסתם לכל השבת קובע דירתו עמה אבל אצל בנו לא משל הדיוט נבח בך כלבא עול כלבתא פוק. הלך לשבות בעיר אחרת נחלקו בו ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי שלדעת ר' מאיר כל שהוא במקום קרוב שאפשר לו לבא בשבת אוסר הא כל שהלך למקום רחוק אינו אוסר ולר' יהודה אינו אוסר הואיל ואינו כאן ולדעת ר' יוסי ישראל אינו אוסר הואיל וביאתו בשבת אינו מצויה שהרי יש בה חלול שבת אבל עכו"ם אוסר. ופרשו בה רוב מפרשי' שדעת ר' יוסי דוקא כשהוא במקום קרוב שאפשר לבא ביום שבת שהרי אף לדעת ר' מאיר שהוא מחמיר יותר אינו אוסר בעכו"ם אלא באפשר לבא ביומו כמו שהתבאר בסוגיא זו. וגדולי הדור פוסקי' כר' יהודה שאף בהלך במקום קרוב אינו אוסר הואיל ומכל מקום אינו בכאן עכשיו. ולמדת שזה שהחמירו בסוגיא זו על ישראל האוסר בשאינו לשם יותר מעכו"ם האוסר כשאינו [לשם] וכמו שאמרו כאן ישראל דכי איתיה מדינא אסר כי ליתיה גזרו ביה רבנן. עכו"ם דכי איתיה נמי גזרה שמא ילמד ממעשיו הוא. כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר. לדעת ר' מאיר היא שנויה הא לענין פסק אף ישראל בשאינו שם אינו אוסר הואיל ואי אפשר לו לבא בשבת כמו שביארנו. ולמדת שחצרו של עכו"ם שאין ישראל דר שם אעפ"י שבתים הרבה פתוחים לה אין דירת עכו"ם חשובה דירה לדון דירותיהן חלוקות זו מזו ליחשב כל אחת רשות בפני עצמה ואם נכנס שם ישראל מותר לו להוציא מן הבתים לחצר ומחצר לבתים ומן הבתים מזו לזו ואינו נקרא מוציא מרשות מיוחדת לרשות השוה לכלם וכן הדין לישראל אחד שדר שם עד שיהו שני ישראלים דרים שם על הדרך שהתבאר הא כל ששני ישראלים דרים שם הן בבתיהם הן ששכרום מן העכו"ם צריכין לערב ולשכור רשות העכו"ם הנשארים שם על הדרך שביארנו. וכן למדת שכל שהעכו"ם במקום שאי אפשר לו לבא היום אינו אוסר ומכל מקום כל שבא בשבת אוסר וכן ישראל שהלך לשבות אצל בתו או הסיע דירתו מלבו בפי' לאותה שבת ונמלך וחזר לביתו הרי הוא חוזר ואוסר על הדרך שביארנו בעכו"ם ויש חולקין בזו ובמקומות שבמסכתא זו יתרחבו הדברים בענינים אלו בע"ה:

לעולם אל יורה אדם הלכה בפני רבו אפילו בדברים הברורים. דרך צחות אמרו אפי' ביעתא בכתחא ר"ל ביצים גמורות במעי אמן אלא שלא נולדו ונשאל עליהן אם יכול לאכלן בכתח שיש בו חלב והדבר ברור שהביצים הגמורות אינן כבשר ואעפ"י כן במקום רבו מיהא לא יורה. ולא סוף דבר בענין התלוי בסברא אלא אפי' בפסק המפורש בתלמוד כבר אמרו אפי' מגלת תענית דמנחא וקיימא ולא הוזכרה מגלת תענית אלא שבאותו זמן לא היה להם תלמוד כתו' אלא מגלת תענית והוא הוא לשון מגלה הנזכר בה. ולא סוף דבר תלמיד במקום רבו אלא אף בכל מקום שיש גדול הימנו אלא שברבו אם הורה בפניו ר"ל כל שהוא לו בתוך שלש פרסאות כמחנה ישראל חייב מיתה מנדב ואביהוא שהורו הלכה בפני רבן שהיה להם בתוך שלש פרסאות. ואעפ"י שמכל מקום הם טעו בהוראתם מכל מקום אין חיוב מיתה בטעותם ולא נחתם גזר דינם אלא על הורתם בפני רבם ושלא בפניו ר"ל חוץ לשלש פרסאות אין בו חיוב מיתה אלא שמכל מקום אסור לו אלא אם כן הוא תלמיד חבר שהגיע להוראה. ומה שאמרו בסוגיא זו על תלמיד שהורה בפני רבו ורחוק ממנו שלש פרסאות ואעפ"י כן נתחייב מיתה פירושו שמקומו היה רחוק מרבו שלש פרסאות ומכל מקום בשעת ההוראה קרוב לו היה ולא הזכיר את מקומו אלא לכוין את הדברים שיהיו נתנים להאמן. ולא סוף דבר להוראת אחרים אלא אף להוראת עצמו ובגדול הימנו שאינו דבר מותר אלא אם כן במקומו ממש ולעצמו מיהא מותר אלא אם כן היה האחר מופלג בחכמה ובזקנה. וכמו שאמרו כאן שאני רב אחא דמיפלג (פליג) כלומר שהיה מופלג בחכמה ובזקנה. וכן אם התחילו לכבדו ולהזכירו באותו ענין שמאחר ששאלוהו אם יחוש לכבוד פלוני אין לו להקל להורות אף לעצמו אחר שהזכירוהו לו כמו שאמרו ג"כ שאני התם ואתחיל בכבודו ר"ל שאמרו לא ליחוש ליה לסבא וכו' ולהפריש מאיסור אפי' תלמיד במקום רבו והוא שאמרו רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקטיר חמרא בצניתא בשבתא ר"ל בדקל ואסור משום משתמש במחובר (רמז) [רמי] ביה קלא ולא אשגח בי' אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה כי האי גונא מי הוי כאפקירותא. אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ובדיקת סכין לטבח הרי הוא בכלל הוראה ואין ראוי לחבר לבדקה לטבח במקום רבו:

דף סג עמוד א

לעולם לא יהא אדם נותן כל מתנותיו לכהן אחד אלא פעמים לזה ופעמים לזה דרך צחות אמרו וגם עירא היאירי כהן לדוד היה כהן לשאר בני אדם לא אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וסמיך ליה ויהי רעב בימי דוד:

דף סג עמוד ב

בכמה מקומות הזהירו חכמים שלא לסבב או לגרום שום ריחוק בין אדם לאשתו אף בסוגיא זו אמרו כל הלן בקעילה שאיש ואשתו שרויין בתוכה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כלומר שגורם לו לפרוש ולא עוד אלא אף באשתו נדה כן שהרי מכל מקום גורם לו להתרחק ממנה:

אעפ"י שכל מצוה חביבה בשעתה תלמוד תורה חביבה מן הכל כמו שהתבאר בכמה מקומות והוא שאמרו כאן דרך הערה גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין שנ' עתה באתי:

עכו"ם שהיה דר בחצר או במבוי ולא רצה להשכיר רשותו אצלם היאך יעשו אם תאמר שיבטלו כל ישראלים שבחצר רשותם אצל אחד עד שיהא זה שבטלו אצלו יחיד אצל עכו"ם שאינו נאסר וכשיוציא הוא כליו וישתמש כל צרכו יבטל הוא לשני וכן כלם כפי הצורך אין זה כלום שאם כן בטלת תורת עירוב שהרי הרואים רואים אותם חלוקים בדיורים וסבורים עליהם שלא בטלו כלם רשותם אצל אחד אלא שעירב העכו"ם עמהם ונמצאו סבורים שעירוב עכו"ם מועיל במקום עכו"ם ואם תאמר שנכריז להודעה שכלם בטלו רשותם אצל אחד וכי אכרזתא לדרדקי כלומר היאך הכרזתם מועלת לתינוקות לכשיגדלו ונמצא שאין להם תקנה בדרך זה אלא אם כן כלם דרים בבית אחד שכל שדרים בבית אחד הרי הוא כיחיד הא כל שדיוריהם חלוקים לא אלא כיצד תקנתם ילך אחד מהם אצל העכו"ם בערמה וישאל ממנו מקום בביתו להניח שם איזה חפץ ונעשה כשכירו ולקיטו ומשכיר הוא לאחרים או מבטלו אצלם שהרי בשכירו ולקיטו של ישראל אמרו שנותן את עירובו כבעל הבית עצמו ואם כן אף בעכו"ם משכיר כבעל הבית עצמו. וגדולי הרבנים מפרשים שישאל ממנו מקום ויערב עם האחרים והוא הדין אם כבר עירב שאינו צריך עוד לכלום ונמצאת למד לפירושנו ששוכרין משכירו ולקיטו ישראל והוא הדין משכירו ולקיטו עכו"ם ושכיר הוא הנעשה פועל עמו לעבודת כל השנה ולקיטו בימי הקציר אעפ"י שאינו דר שם ממש הואיל ויש לו רשות בה:

דף סד עמוד א

היו לו חמשה שכירים ולקיטים שוכרין מאחד מהם ואין האחרים מעכבין בין עכו"ם בין ישראלים ואין אומרים הישראלים הרי נמצאו בחצר זו כמה ישראלים ונמצאת רשות העכו"ם חלוקה לשנים או ליותר ואם בשכיר אחד אמרו שיכול להשכיר מפני שהעכו"ם נוח לו במה שהשכירו עושה אבל כשיש לו הרבה הרי נחלקה הרשות ואין מקומו של זה נשכר בשכירותו של זה אינו כן ואפי' היה רשותו של זה בבית מיוחד ושל זה בבית מיוחד שסתמו מותר הוא הכל אצל כלם ולא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל ולא שאלוה בשביל אסור השכירים שאין בית אוסר בחצר אלא אם כן הוא בית דירה או מקום לינה או מקום פתא כמו שיתבאר ואלו אין לנים ולא אוכלים שם אלא לא נשאלה אלא מחלקת רשות של עכו"ם שהוטל על שנים והשיב שאין זו חלוקה וכשהשכיר אחד מהם הועיל וכן הדין בשכירים ישראלים ולענין עירוב. ומכל מקום יש מפרשי' אותה לענין עירוב ובישראלים וכגון ששוכנים בביתו של עכו"ם זה כל אחד בחדרו ושאל עליהם אם נקראות דירות להצריכם בעירוב כל אחד מהם ומכל מקום הדבר פשוט שאם הם בבית ישראל כלם בטלים אצלו ושבבית העכו"ם דיים בעירוב אחד ואין מקום בכאן לשאלה זו ועיקר הדברים כמו שכתבנו. ומכל מקום לקצת חכמי הדור ראיתי דוקא בשאין להם דיורין בחצר שאלו בכיוצא בהם בישראל לא היה בתורת עירוב אבל אם היו להם דיורין בחצר של עכו"ם הואיל ואלו כיוצא בהם בישראל צריכים עירוב צריכין כלם להשכיר ואין הדברים נראין (והרי) [שהרי] מכל מקום רשותם אצל אותו הבית אחת הוא וכל שהשכירו הם רשות המיוחד להם כל אחד את שלו באחד שישכיר את זה יועיל ויתבאר לפנינו שאין כל הדיורין צריכים לשכור ממנו אלא כשם שבעירוב אחד מערב על ידי כלם כך בשכירות אחד שוכר על ידי כלם ואעפ"י שבשכירות כל שהשכיר אחד מן הבית הותר בבטול רשות מיהא צריך שיבטל בעל הבית ומשבטל בעל הבית או גדול שבהם נתבטל הכל אפי' היו רבים דרים עמו והוא שאמרו למטה אמ' רבא פנו לי מנאי מבי גברי לבי נשי דאבטל להו האי חצר. משמע שבבטולו של רבא לבד היה מספיק לכלם ולענין בטול כל שעירבו הרבים ויש ביניהם יחיד ששכח ולא עירב ובטל רשותו אף לאחד מהם כלם מותרים ברשותו שהרי נסתלק הוא ונעשה הרשות של זה שעירב ואפי' במפרש אבל אם אחד מן הרבים שעירבו בטל רשותו ליחיד לא הועיל כלום שהרי האחרים אוסרים עליו כמו שיתבאר:

אסור לאדם שיעשה עצמו מכריע בדברי תורה לומר זו הגונה וזו אינה הגונה שמתוך כך ישפיל בהכרעתו את שאינן הגונות בעיניו ושמא טעה בעיונו וגרם לשכח הלכות גדולות. דרך צחות אמרו רועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה כאלו מאבד הונה של תורה. וענין המשל הוא שהנשים חנן חלוק לבני אדם זו נאה לזה וזו נאה לזה וכן השמועות אין ראוי לדחותן אלא להתישב בטעמן וכשיעיין בדבר ימצא הכל נאה ומתוקן:

השותה רביעית יין אל יורה והתבאר בבכורות לדעת ר' אליעזר שהלכה כמותו שאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהוא מותר אבל ביתר מרביעית אפי' נתן לתוכן מים אסור:

שתה רביעית אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה והוא הנקרא שתוי שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ואי זהו שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ואם לענין ברכת המזון חוזר. ומכל מקום שתוי מברך על המזון לכתחלה הואיל ועל עסקי אכילה ושתיה היא באה. ולי נראה אף בכל הברכות כן כמו שביארתי בסוף שלישי של ברכות.

שכור זה לענין מקח וממכר ולענין קדושין ולענין עונשין הרי הוא כפקח גמור עד שיגיע לשכרותו של לוט הא שתגיע לכך אין מעשיו כלום.

שתוי שאמרנו בדרך מיל או שינה כל שהו הותר. ומכל מקום דוקא ברביעית כל שכן שהדרך טורדתו ושינה משכרתו וברביעית עצמה דוקא במהלך ברגליו אבל רכוב אין היין מופג אלא בשלשת מילין וכן הדין ביין חזק ומשכר הרבה כגון יין האטלקי:

תלמיד חכם הנפטר מרבו או מחברו אל יפטר ממנו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו וכבר כתבנוה במסכת ברכות:

מטכסיסי המעלה ומחקי יראת שמים להתבונן בהצלחתו כי מאת ה' היתה לו לא בכחו ועצם ידו ומתוך כך יהא זריז בכל עת שתקרהו אי זו הצלחה בנכסיו שיכיר בה את בוראו אם לצדקה אם לשאר דברים משאר מצות. והוא שאמרו דרך הערה המחזיק בנכסי הגר היאך יעשה ויקיימנו בידו יקח בהן ספר תורה או תפלין והוא הדין לשאר מצות ודרך הפלגה אמרו אפי' בעל בנכסי אשתו אפי' עבד עסקא ורווח אפי' מצא מציאה וכן כל כיוצא בדברים אלו:

דף סד עמוד ב

אעפ"י שאין מבזין את האוכלין וכמו שאמרו אין מעבירין על האוכלין ר"ל לעבור עליהם ולדרסם אם נעשית בהם עבירה מותר והוא שאמרו בסוגיא זו שכל שיש לחוש לכשפים מעבירין עליהם אפי' שלימים וכל שאין לחוש לכך אפי' פתיתין אסור:

כל המוצא דבר מאכל בדרכים הולכין אחר רוב עוברי דרכים ורוב עוברי דרכי' עכו"ם הם ואם מצא ככרות לאחר הפסח אסורין באכילה מחשש חמץ של נכרי מצד שעבר עליו הפסח ומותרין בהנאה כגון להאכילם לעכו"ם שעמו וכיוצא בזה:

התרת נדרים אין ספק שבכלל הוראה היא וכל שהוא אסור להורות מצד שהוא שתוי או שכור אסור בה עד שיפיג יינו על הדרך שביארנו וכן אינו מתיר במקום שיש גדול ממנו או במקום רבו עד שיטול רשות ממנו ואין מפירין דרך הדיטות ר"ל רכוב או מהלך אלא שיעמוד ויתיר ואם הוא מתיר שלא בפתח אלא בחרטה ולדעת הפוסקים שפותחים בחרטה אפי' מעומד ומכל מקום אם אינו רוצה לפתוח בחרטה והוא מחזר אחר הפתחים צריך לישב מפני שהוא צריך ליישוב הדעת איזה פתח הוא מוצא לו. וכבר ביארנו במקומו שאין פותחין באיסור נדר ר"ל ממה שאמרו [נדרים נט.] כל הנודר כאלו בנה במה וממה שאמרו יש בוטה כמדקרות חרב וגו'. וגדולי הרבנים פרשו בסוגיא זו בענין פותחין בחרטה הפך הכונה וכבר ביארנו עניני' אלו במקומם:

דף סה עמוד א

לעולם יזהר אדם שלא להתפלל אלא בשעה הראוי' לכוין בתפלתו והוא שאמרו כל המפיק מגן בשעת גאוה סוגרין וחותמין צרות כנגדו. כלומר כל המעביר תפלתו שהיא קרויה מגן בשעת שנתו שהיא קרויה גאוה והנאת הגוף ומצד שגברה שנתו אינו רוצה להתפלל אלא ישן לו קמעא עד שיהא אפשר לו לכוין סוגייא וחותמין לו צרות שלא יבאו עליו ואם הכיר בעצמו שאין לשנתו קבע ומתירא שמא יישן הרבה ומסר שנתו לאחרים שכרו מרובה והוא שיאמרו גם כן כל שאינו מפיק אתמר כלומר כל שאינו רוצה להעבירה אלא מוסר שנתו לאחרים כדי שיאנוס עצמו ויתפלל בעונתו:

ולענין ביאור זה שהוצרך לפרש בלשון אחרון מפיק מלשון גלוי כך פירושו למה שאתה מפרשו דרך העברה כל שאינו מפיק איתמר אבל כל שאתה אומר המפיק פירושו שמגלהו בשעת גאוה. ויש מפרשי' שעת גאוה שעת שכרות כלומר כל המפיק מגן בשעת שכרות ואינו רוצה להתפלל וטעם מאכלו בפיו סוגרין לו צרות לדעת האומר כל שאינו מפיק אתמר כלומר שאינו מעבירה מכל וכל ומתכוין במאכלו שלא לטמטמו עד שתאבד כונתו כעין מה שביארנו במסירת שנתו לאחרים וכלם לדבר אחד נתכוונו. ולי נראה לפרש כל המפיק וכו' כלומר כל שמוציא מגנו ר"ל כל שמתגבר על יצרו בשעת גאוה ר"ל בשעה שיצרו מתגבר עליו וסוגרין לו וכו' והאומר כל שאינו מפיק כלומר שלא יתריס עליו מכל וכל אלא שישתמש בו כפי הצורך ההכרחי כענין האמור במסירת שינה לאחרים וכיוצא בזה:

כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יורה והוא שנאמר בספר בן סירא בצר אל יורה שההוראה צריכה דעת צלול וצרותיו מערבבות אותו ומביאות אותו לכלל טעות וכן אל יתפלל עד שתהא דעתו מיושבת עליו ואם רואה ששעת תפלה עוברת יתפלל תפלה קצרה ולא יבטל מן התפלה לגמרי ואם יכול לכוין לבו באבות יתפלל. דרך הערה אמרה הבא בדרך אל יתפלל כל שלשה ימים:

כל שמכוין שיהא תלמוד תורה עולה ומצליח בידו יזהר שלא יטריד עצמו וישתדל שיהא פנוי מכל שאר עסקים שאין התלמוד והעסק שוים במדרגה אחת אלא כשזה עולה זה שוקע. דרך הערה אמרו מר עוקבא ביומא דשותא לא נפיק לשוקא. ר"ל רוח דרומית המנשבת והיא חזקה ביותר. וכן אמרו צריכא הלכתא צילותא כיומא דאסתנא. ר"ל רוח צפוני וכן מהם שאמרו להפלגת צורך הפנאי שאמר אחד מהם אי אמרה לי אם קריב לי כתחא לא גרסי. כלומר אפי' הטרידתני אמי טרדא קלא להזמין לה את הכתח והייתי עושה הייתי נטרד מגירסתי ולא הייתי חוזר שם. ואחד מהם אמר אי קרצתן כינה לא גרסי. כלומר שאפי' טרדת עקיצת הכנה היתה מביאתני לידי בטול וכל זה הערה להשתדל במה שישמרהו מבטול תורה והוא שאמרו על זה על אחד מהם עבדא ליה אמיה שבעא לבושי כדי שלא תטרידוהו עקיצת הכנה ועל הכל יהא לבו רדוף לשקידת הלמוד שהוא היתד העקרי ואם רואה בעצמו ששינה מתגברת עליו בלילה ועל כל פנים צריך לו לישן ישמר ויזהר מבטלת היום ועל זה אמרו לא איברי ליליא אלא לשנתא. וכן אמר אחד מהם כשאמרו לו כמה מחדדן שמעתתך השיב להם דיממי אינון כלומר שרוב משנתי היתה ביום בלא טירדת אונס שינה. וכן אמר אחד מהם אנן פועלים דיממי אנן ואם מוצא עצמו מתגבר (בתעורה) [בתורה] יהא קובע לילותיו לתלמוד תורה והוא שאמרו לא אברי סיהרא אלא לגירסא. ודרך הערה אמר אחד מחכמיהם כשהיה מתמיד בתעורה בכל לילה ולילה והיו בנותיו אומרות לו מי לא בעי מר מינם פורתא היה משיבן כמה נינם בהנך יומי דארכי וקטיני כלומר הרבה נישן אחר המות שיהיו הימים שלנו ארכים וקצרים ר"ל ארוכים בשינה וקצרים במעשה ובלמוד. והטובה שבהערות שיהא מתנא בעצמו ללמוד חשבון הלכות או חשבון פרקים או חשבון מסכיות אם ליום אם לשבוע או חדש אם לשנה וכל שצריך לפעמים ההכרח לבטל ולחסר ממה שהתנה ישלם ביום הבא בשבוע הבאה. והוא שאמרו דרך הערה רב אחא בר יעקב (יטיף) [יזיף] ופרע:

כשם שביארנו בתלמוד תורה שצריך להזהר מן הטרדה כך בתפלה צריך לכוין ולאמוד בעצמו שלא יטרידהו שום ענין. דרך הערה אמרו שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא וכן רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא מפני שכל אלו דברים מטילים ריח והיה לבו נוטה להם ובא לידי מחשבות מצדן:

אעפ"י שאדם צריך להזהר שלא להיות רודף אחר תענוגי העולם מכל מקום כל שמכוין בהם לתכלית נכבד כגון לשמח עצמו כדי להיות דעתו צלולה לא לכונת הנאה וזוללות ורוב הנאה תבא עליו ברכה. והוא שאמרו כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו ורוצים בו שמקבל ממנו מעט לא לכונת עצמו ולא לכונת הנאה רק לכונה טובה והוא שדמהו לפעלת קונו כאמרו וירח ה' את ריח הניחוח שאין הכונה בו אלא לצרף כליות ולב המקריבים. וכן אמרו כל שדעתו מיושבת ביינו ר"ל שאינו משתמש בו בדרך זוללות ושכרות יש בו מדעת שבעים זקנים ואם רב הוצרו לא תהא עיקר כונתו לשתות ולרוות אלא ישים מותרו לצדקה לשמח עמו אביונים ואמללים. ודרך הערה אמרו כל שאין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה שנאמ' וברך את לחמך ואת מימיך מה לחם שנקח בכסף מעשר אף מים אלו בניקחין בכסף מעשר דבר הכתו' ואי זה זה יין ולא קראו מים אלא למה שאמר אי איכא יין כמים איכא ברכה ואי לא לא.

דף סה עמוד ב

וכן אמרו בשלשה דברי' האדם ניכר בכוסו. בכיסו. בכעסו. ויש אומרים אף בשחקו. ופי' הדברים בכוסו אם דעתו מתישבת עליו ביינו על הדרך שביארנו אם לאו. וכן בכיסו ר"ל במשאו ומתנו עם בני אדם אם באמונה הוא עושה אם לאו ואם הוא קפדן יותר מדאי אם לאו. וכן בכעסו ר"ל אם הוא מושל ברוחו בשעת הכעס שזו אחת מן המדות הנכבדות שבעולם ושהפכה מביאה לכלל טעות והריסת כל מצב ופריצת כל גדר. ובשחקו ר"ל שיהא נזהר שלא יתראה כהדיטות עד שלא יתחלל בעיני הבריות ויהיה נראה שפל בעיניהם וכן כל כיוצא באלו המדות:

יתבאר לפנינו בשתי חצרות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית אינה פתוחה לרשות הרבים אלא שיוצאה דרך החיצונה ולא עירבו זו עם זו אלא זו לעצמה וזו לעצמה שזו מותרת לעצמה וזו לעצמה ואין אוסרין את החיצונה מפני דריסת רגל הפנימית שמאחר שמותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכופין על מדת סדום שלא תשעבד היום את חברתה בדין דריסת רגל ר"ל שרואין אותה כאלו סלקה עצמה היום מדריסת החיצונה ואין דריסת רגלה אוסרתה כמו שהזכרנו למעלה בפרק עיבור. וכן ביארנו במשנתנו שהנכרי אינו אוסר אלא במקום שיש שם שני ישראלים שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב. מעתה היו ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה הרי ישראל פנימי מותר במקומו שאין נכרי אוסר לו אחר שאין שם אלא ישראל אחד עם בני ביתו ואחר שהוא מותר במקומו אינו אוסר על החיצון וכן אין שני הישראלים ר"ל פנימי וחיצון מצטרפין להיות הנכרי אוסר עליהם כדין נכרי על שנים שהרי לא עירבו פנימי וחיצון זה עם זה שיצטרפו אבל אם עירבו יש בו מחלוקת בין הראשונים יש פוסקין אף בזו שמותרין ולא סוף דבר בפנימי שהרי מכל מקום אין דריסת רגל חיצון מצויה עליו כל כך אעפ"י שעירבו שאף עירובו אינו מרגילו כל כך מצד הנכרי אלא אף החיצון מותר ואין דנין עכו"ם וישראל שבפנימית מצד דריסת רגלם כאלו הם בחיצונה ושיהו שני ישראלים ועכו"ם בחיצונה שאין עכו"ם אוסר במקום שאין ישראלים אוסרים זה על זה והרי ביארנו שאין ישראל אוסר על החיצון הואיל ופנימית מותרת במקומה וכן הדין בישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימית או ישראל ועכו"ם בכל אחת מהן. וכן פסקוה רוב גאונים. וגדולי הפוסקי' נראה שהסכימו לדעתם שלא הביאו סוגיא זו בהלכותיהם. ומכל מקום גדולי המפרשי' פסקו בה שהעכו"ם אוסר בחיצונה אף בלא עירב אעפ"י שאין הישראלים אוסרים בהם זה על זה עד שישכרו מן העכו"ם שהרי רגלי שני ישראלים ועכו"ם מצוים בחיצונה ופנימי במקומו מותר ר"ל בפנימית. ואני נוטה לדעת שלישית לפסוק שבלא עירבו שניהם מותרין אבל בעירבו זה עם זה ר"ל פנימי וחיצון העכו"ם אוסר בחיצונה שהעירוב עושה אותם אחד אצל חיצונה ונמצא הבא להכשיר אוסר. והביאני לפסוק כן גירסא אחרת שנזדמנה לי בספר מדוייק ביותר ואעפ"י שלענין פסק דייך במה שכתבנו רואה אני להעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שתעמוד על עקרי הדברים והוא שאמרו אמ' רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני ר' ואסר לפני ר' חייא ואסר ואנו סבורים עכשיו. לומר שאיסורם בין לפנימית בין לחיצונה ושאלו בה כמאן כר' מאיר דאמ' הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו כלומר שהרי אין בכאן שני ישראלים בחצר אחת עם עכו"ם אלא שאף יחיד במקום עכו"ם אסור ונמצא פנימי אסור במקומו ואם כן אף החיצונה אסורה אעפ"י שהיא יחידה. שרגל הפנימית האסורה אוסרתה ונמצא פנימי אסור מצד הנכרי וחיצון אסור מצד הפנימי וכשהודה אחד מהם שכך הוא ר"ל שלדעת ר' מאיר היא שנויה הקשו עליו אי כר' מאיר למה לי ישראל בחיצונה שמאחר שהוצרך ללמד (ויסור) [איסור] פנימית כדי להודיע שהלכה כר' מאיר מה הוצרך עוד ללמד שהחיצונה אסורה וכי עד עכשיו לא ידענו שכל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ועוד שכשהזכיר ישראל בחיצונה הלשון מוכיח שצירוף שנים גורמים איסור זה אעפ"י שאינם בחצר אחת וכי תימא מעשה שהיה כך היה והחיצון בכדי הוזכר והא בעו (ערב) [מיני' מרב] פנימי במקומו מהו ר"ל בפנימית להוציא מביתו לחצרו ואמ' להם מותר אלמא שלא היה האיסור אלא בחיצונה ופנימי מיהא הותר לדעתם ואלו לר' מאיר אסור מבעי ליה ועל כל פנים הוצרכנו לומר שלא נשנית בדעת ר' מאיר וחזרו וחזקו אם כר' אליעזר בן יעקב ושלא אסרו על הפנימי בפני' אלא על החיצון ואף חיצון למה נאסר והרי הוא אמר (על) [עד] שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. כלומר שאין עכו"ם אוסר אלא במקום ששני ישראלים אוסרים זה על זה שהרי הפנימי מותר ואינו אוסר על החיצון וכן הנכרי אינו אוסר על החיצון שאף החיצון אחד אצל הנכרי כפנימי אלא כר' עקיבא דאמ' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה ואיסור החיצונה אינה מצד הנכרי אלא מדריסת רגל ישראל הפנימי שהוא בחיצונה. ושאלו בה אם כן אפי' ישראל הפנימי שהוא בחיצונה (ושאלו בה אם כן אפי' ישראל). כלומר בלא עכו"ם. והעמידוה בעירבו פנימית וחיצונה שנמצאו שניהם כאחד מיהא להיות הנכרי מעכב עירובם וחזרו להם כלא עירבו ונשאר הפנימי מותר מדר' אליעזר בן יעקב ואוסר על החיצון מדר' עקיבא ונמצא שלא נאסרה אלא מצד העכו"ם הואיל ואין עירוב במקום עכו"ם הא בלא עכו"ם לא אסרו כיון שעירבו ונמצא העכו"ם גורם איסור בחיצונה מצד ישראל הפנימי כר' עקיבא ופנימי מותר במקומו כר' אליעזר בן יעקב ונמצאו דברי רב כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב. ולפיכך גירסת הספרים אמ' רב הונא לעולם כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב ובשעירבו. וחזרו ושאלו ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימית מהו התם הוא כלומר כשישראל ועכו"ם דרים בפנימית הוא שראוי לאסור מפני שישראל מרגיל דירתו עמו ואינו חושדו על שפיכות דמים שאף הוא חושב עליו שיהא העכו"ם חושב בלבו אי קטילניה אתי ישראל שבחיצונה ותבע ליה מינאי ישראל דהוה בהדך היכן הוא דלא חמיתיה מדלא חמיתיה את הוא דבערתיה דאי נמי אמינא לא ידענה ודילמא אזל ליה ואמ' לי והא לא חזינא דנפק. אבל כשישראל ועכו"ם בחיצונה אין ישראל בטוח על צוות הפנימי הואיל ואין יראת העכו"ם עליו שהרי יש לו טענה על הישראל שהלך לו ולא בא ונמצא שלא ירגיל דירתו עמו ואין לאסור או שמא אף בזו לבו בטוח על הפנימי וחושב הוא על העכו"ם שמתירא הוא הימנו ונמצא מרגיל דירתו עם העכו"ם לפיכך אוסרין לו וגמרו בה שאף בזו אסרו:

זהו ביאור הסוגיא ונמצאת למד שלא אסרו אלא לדעת ר' עקיבא ומפני שכשעירבו חזרו להם כלא עירבו וכבר נפסקה הלכה כרבנן שכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ועל זה סמכו רוב גאונים להתיר ולדחות מעשים שהוזכרו על ר' ועל ר' חייא שאסרו ובין עירבו בין לא עירבו שניהם מותרים בין ישראל ועכו"ם בפנימית בין ישראל ועכו"ם בחיצונה בין ישראל ועכו"ם בשתיהן. ומכל מקום גדולי המפרשי' מרחיקים לדחות שני מעשים אלו היוצאים מגדולי הוראה ועל ידי מעשה והסכימו שהלכה כדבריהם אעפ"י שלענין רגל המותרת הלכה כרבנן וזה שלדעתם לא אמ' ר' אליעזר בן יעקב עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה [אלא משום דשכיחי ודיירי. השתא נמי] עכו"ם אוסר עליהם בחיצונה משום דשכיחי דדיירי ופנימי מותר במקומו אע"ג דשכיח ודייר שהחיצון הוא הגורם דירת הפנימיים שלא מצא פנימי עצמו לדור עם הנכרי בפנימית אלא מצד צוות החיצון ומתוך כך קונסין אותו ליקרא שני ישראלים אוסרים זה על זה במקומו ר"ל בחיצונה ולא באו דברי ר' אליעזר אלא למעט שתי חצרות הפתוחות לרשות הרבים ופתח אחד ביניהם שאין אחד עובר על חברו אין דירתם מצויה כן בשתי חצרות זו לפנים מזו ולהתיר פנימי במקומו אבל חיצון הואיל ולר' עקיבא פנימי אוסר עליו שני ישראלי' אוסרים זה על זה קרינא ביה ולא מפני שתהא דעת ר' אליעזר שוה לדעת ר' עקיבא אלא משום דשכיח ודייר הוציאו בלשון אוסרין זה על זה הואיל ור' עקיבא סובר כן. ורב הונא בריה דרב יהושע שתירצה כר' עקיבא וכר' אליעזר ובשעירבו. לרוחא דמילתא תירצה כן ממה שהיו דוחים שלא להעמידה כר' עקיבא דאי ר' עקיבא למה לי עכו"ם בפנימית אפי' ישראל לחודיה. ותירץ בה שמקושיא זו אין לדחותה שאף לר' עקיבא הוצרך בה לעכו"ם בפנימית ובשעירבו. ומכל מקום אף בלא כן היה אפשר לתרצה דלעולם בעינן עכו"ם בפנימית ומשום דשכיח ודייר הא ישראל בלא עכו"ם לא אסר דלגבי ישראל לא יאסור אחד על חברו כרבנן שרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ועוד הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה עכו"ם הרי הוא כרבים ופרשוה בשלש חצרות זו לפנים מזו ואחד מהן עכו"ם שהעכו"ם אוסר על החיצונה ואעפ"י שכל אחד מותר במקומו הואיל ויש רבים בחיצונה וכל שכן בזו שדרים שנים בחצר אחת והוו רבים בחיצונה שהוא אוסר עליהם. ומכל מקום גדולי הרבנים פרשוה בשתי חצרות לבד ועכו"ם בפנימית ושני ישראלים בחיצונה. ולדעת זה אין ממנה ראיה לזו שהרי יש שם שני ישראלים אוסרים זה על זה בחיצונה אלא שהדברים נראין כדעת גדולי המפרשים ואף גדולי המחברים הסכימו בה. ומכל מקום למדת מדבריהם שבין עירבו בין לא עירבו הנכרי אוסר בחיצונה. ומכל מקום נזדמן לי ספר מדוייק שגורסין בו אמ' רב הונא לעולם כר' אליעזר בן יעקב ולא הוזכר בה כר' עקיבא כלל. ונראה לי לפרש בה שכשנדחה שלא להעמידה כר' מאיר וטרחו להעמידה כר' אליעזר והוקשה להם אי כר' אליעזר הא אמ' עד שיהו שנים וכו' והרי אלו כל אחד מהם בחצרו ואין להם זה אצל זה כלום ונמצא שהנכרי אף החיצון אחד אצלו כפנימי וכן פנימי אינו אוסר עליו שהרי רגל המותרת היא ואם משום דר' עקיבא אם כן למה לי עכו"ם. תירצה רב הונא כר' אליעזר בשעירבו שנעשו שניהם כדירה אחת והרי הנכרי עם שנים ואוסר עליהם. ומכל מקום דוקא בחיצונה שאעפ"י שנעשים אחד לענין היתר טלטול זה בשל זה לא נעשו אחד להיות נחשבים כשנים אצל הנכרי שהדריסה מצויה לשם ביותר הא לא עירבו הואיל ואסורים זה בשל זה אין הנכרי אוסר על אחד מהם ונמצא שבלא עירבו מותר כל אחד בשלו ובעירבו נאסרו שניהם בחיצונה מצד הנכרי והדברים ברורים ומחוורים ואזן שמעת מלין תבחן:

וענין עכו"ם הרי הוא כרבים האמור בסוף הפרק לפי מה שפירשנוה בשתי חצרות ששני ישראלים בחיצונה מסייעת לכך שהרי כל שהם שנים בחיצונה נעשים שם שנים עם הנכרי וכן בעירבו וזהו לשון הואיל ואני קורא בהם רבים בחיצונה האמור שם כמו שיתבאר:

עכו"ם שהשכיר רשותו שבחצר זה לעכו"ם אחר לזמן ידוע והוא תוך אותו זמן ובאו ישראלי' שבחצר לשכור מן העכו"ם האוסר להם אפי' היה המשכיר רשאי לסלקו שוכרין מן השוכר שהרי מכל מקום עיקר הבית לשוכר הוא לא מצאו השוכר אלא שמכל מקום היה כמקום האוסר כגון שהיו יודעין עליו שיבא בשבת וכן לא מצאו בביתו איש מאנשי הבית שישכיר להם ורצו לשכרו מן המשכיר אם אין המשכיר יכול לסלקו אם מדיניהם מתורת מנהגי העיר [אין שוכרין ואם יכול לסלקו] אעפ"י שלא סלקו שוכרין ממנו. ויראה לגדולי הדור שאם היה למשכיר שום תפיסת יד באותו הבית להניח בו כלים או שום דבר שוכרין ממנו אף באין יכול לסלקו דלא גרע משכירו ולקיטו. וכן יתבאר בפרק חלון שאשתו של אדם משכרת שלא מדעתו אפי' מיחה כמו שיתבאר:

כבר ביארנו ששוכרין מן העכו"ם אפי' בשבת הואיל ושכירות זה אף בפחות משוה פרוטה ושאינו עיקר שכירות והרי הוא לענין זה כבטול רשות שמותר בשבת ואעפ"י שאין עירוב אלא מבעוד יום והרי אמרו שוכר כמערב והיה לנו לפרש מה מערב מבעוד יום ולא בשבת אף שוכר כן לא שלא אמרו שוכר כמערב להחמיר אלא להקל מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר כן מה מערב על ידי שכירו ולקיטו אף שוכר כן מה מערב חמשה ששרויים בחצר אחד מערב על ידי כלם אפי' שלא בידיעתם שיכול הוא לזכות להם את הפת שלו בין באותה חצר בין מחצר לחצר ונעשה כשליח לכלם אף שוכר חמשה ששרויים בחצר אחת ועירבו להם אלא שעכו"ם שביניהם אוסר עליהם אחד שוכר ממנו על ידי כלם אף שלא בידיעתם ובזו אינו דומה לבטול רשות שהמבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד והוא מותר ר"ל את שנתבטל לו והמבטל אסור:

דף סו עמוד א

ישראלים הולכי דרכים שנתאכסנו בפונדק אם נכנסו כלם בבית אחד לאכילת פתם אעפ"י שנחלקו לענין לינה שמקום פתא גורם כמו שיתבאר אין העכו"ם אוסר עליהם שהרי כלם כיחיד אצל העכו"ם ומוציאים מביתם לחצר שבפונדק ומבית לבית אבל אם נחלקו לחדרים זה אוכל במקום זה וזה במקום זה ועירבו ביניהם עדיין העכו"ם אוסר עליהם עד שישכרו או שיכנסו בשבת לאכול פתם בבית אחד ואם היו שם עכו"ם הרבה חלוקים בפתם צריכים לשכור מכל אחד מהם:

לא היה שם העכו"ם ערב שבת כל שיודעין בו שיבא בשבת אין עירובם כלום שהרי כשיבא העכו"ם יאסור ואין מתירין את השבת לחצאין אפי' לא ידעו שיבא העכו"ם בשבת ועירבו על סמך זה וטלטלו והוציאו מבתים לחצר כשבא העכו"ם בשבת נאסרו עד שישכורו שהרי שוכרין אף בשבת ואין אומרין שבת כיון שהותרה הותרה להתיר אף בלא שכירות שהרי אף כשהותרה ראויים היו הבעלים לאסור אלו היו כאן או אם ידענו עליהם שיבאו ואין זה נקרא הותרה ואם תאמר שיבטלו רשותם כלם לאחד עד שיהו כלם יחיד במקום עכו"ם. אין זה כלום הואיל וחלוקים בדיורים הם כמו שביארנו למעלה הא מכל מקום ישכרו מן העכו"ם ויותרו אלא שאתה צריך לידע מאחר שבא העכו"ם ונאסרו הרי נתבטל העירוב ובשבת מיהא אין יכולין לחזור ולערב ומה יועיל השכירות והרי הם עצמם חוזרים ואוסרים זה לזה שהרי אין כאן עירוב ואם תאמר שיכנסו כלם בבית אחד ובהסבת סעודה אחת אם כן אף לשכירות אי אתה צריך שהרי משיקבעו מאכלם בבית אחד נעשו כלם כיחיד אצל העכו"ם אבל לענין כשהם חלוקים בדיורים מה הועילו פרשו גדולי הרבנים שאחר השכירות יבטלו רשותם אצל האחד ויטלטל ואחר כך יבטלנו לאחר וכן כלם כפי הצורך או שיהו כלם כאורחים אצל זה היחיד שבטלו כלם לו. ולמדת מדבריהם שאין השכירות מועיל לקיים העירוב שכבר נעשה עד שנאמר חזר העירוב להכשרו ולהתיר בלא בטול. וראיה לדבריהם ממה שאמרו מת עכו"ם בשבת מהו אליבא דמאן דאמ' שוכרין לא תיבעי לך [השתא] עבדינן תרתי חדא מבעיא ופירוש תרתי הם שכירות ובטול. אלמא שאחר השכירות הם צריכים לבטול. ואעפ"י שאפשר לפרשה בלא עירבו וכמו שכתבוה גדולי המפרשי' הא אם עירבו חזר העירוב להכשרו ואין צריכים בטול מכל מקום הם מפרשים אותה אף בשעירבו ומסברא ר"ל שמאחר שנאסרו בטל עירובם ואינו חוזר וניעור ואעפ"י שאמרו במסכת שבת בפרק זורק בשתי ספינות קשורות זו בזו שעירבו ביניהן ואמרו שם נפסקו ונאסרו חזרו ונקשרו חזרו להיתרן הראשון בזו וכן הדין שכך היה ראוי בהם לעמוד קשורות כל השבת והפסד זה מקרה הוא שקרה להם אבל כאן לא היה העירוב ראוי מעקרו לכל השבת שהרי סתמו של עכו"ם בא לביתו ומבטלו וכן אעפ"י שבשכח אחד מבני חצר ולא עירב שהוא אוסר עליהם ונמצא שאין עירובם כלום וכשבטל זה רשותו להם נעשה העירוב כשר אף בזו זה שבטל היה ראוי לערב עמהם ומתוך כך לא נתבטל העירוב למפרע:

זו היא שיטת גדולי הרבנים וגדולי הדור נסכמים בה. ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאם לא עירבו הוא שצריכים בטול אחר השכירות וכדקאמ' תרתי עבדינן אבל אם עירבו אין צריכין בטול וכפשוטן של שמועות שהזכרנו וכן מדמיון שכח אחד ולא עירב. וכן נראה לי סעד לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אלא לאו דאתא בשבת וקאמ' אוסרין אלמא שאין שוכרין בשבת ואתה צריך לפרש שאם שוכרין בשבת אף כשבא בשבת למה אתה קורהו אוסר יערבו מערב שבת וישכרו בשבת ואם כדברי הראשוני' מה יועילו בעירוב שמערב שבת אחר שאין יכולין לשכור אלא בשבת ויצטרכו אחר כך לבטול רשות. ומכל מקום גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בסוגיא זו תהי בה ר' אלעזר ר"ל על מה שהתירו לשכור ופרשו תמיהתו ממה שאמ' שמואל כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין ר"ל שאוסרין זה על זה כשלא עירבו ואם רצו לערב הותרו בעירוב כגון שתי חצרות זו לפנים מזו שהן אוסרות זו על זו מיהא פנימית בחיצונה ר"ל שאם עירבה החיצונה לעצמה ופנימית לא עירבה הפנימית אוסרת על החיצונה שהרי רגל האסורה אוסרת וכן מערבין שאלו רצה לערב בין פנימית לחיצונה הותר הכל ואחר שהן אוסרות ומערבות אם עירבו שתיהן ושכח אחד מהן בין של פנימית בין של חיצונה ולא עירב שהוא אוסר עליהן מבטל להם רשותו והותרו אבל מערבין ואין אוסרין כגון שתי חצרות ופתח אחד ביניהן שאם רצו לפתחו ולערב אחת מערבין ואין אוסרין אעפ"י שלא עירבו שכל שסגרו הפתח אינה אוסרת זו על זו שהרי אם רצו מערבין שנים כמו שיתבאר אם לא עירבו אין בטול רשות מועיל מבני חצר לבני חצר זו שאין בטול רשות אלא במקום האוסר ואם כן מה שאמרו אוסרין ואין מערבין אי אתה יכול לפרשה אלא בעכו"ם ושבא בשבת שאם בא בערב שבת הרי היה יכול לשכור ולערב אלא שבא בשבת והרי הוא אוסר ואין עירוב לעכו"ם אלמא שאין שוכרין בשבת שאם כן יכולים היו לערב מאתמול ולשכור בשבת. ומכל מקום משמע שלא מצא המקשה אוסר ואינו מערב אלא בעכו"ם ושבא בשבת. ואם כדברי גדולי המפרשי' הרי אף בישראל כן וכגון שלא היה שם בערב שבת ועירבו בני החצר לעצמן והוא אינו אוסר אחר שאינו כאן אפי' שבת בעיר עצמה אצל בתו כמו שביארנו למעלה וכשחזר אסר ועירוב אין כאן שאין עירוב בשבת ואם כן אף בזו יאמר שמואל שלא יבטל שהרי זה כעכו"ם ממש לענין זה וזו לא שמענו מעולם שיאמר שמואל על ישראל הבא שלא יבטל. ומכל מקום אפשר לדעתם שאף בישראל יאמר כן ואתא עכו"ם בשבת לאו דוקא אלא הואיל וישראל ועכו"ם בזו טעם אחד הוא ועד עכשיו בעכו"ם הוא עסוק הוא תופשה בעכו"ם. וגדולי הדור מביאים ראיה ממה שאמרו למטה [ע.] בעא מניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות כל היכא דאי בעי עירובי מאתמול מצי (עירוב) [מערב] בטולי נמי מצי מבטיל והאי כיון דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי מערב בטולי נמי לא מצי מבטיל או דילמא יורש כרעא דאבוה הוא. והשיבו אני אומ' מבטל והני דבי שמואל אמרי אינו מבטל ואם כן לדבי שמואל זה שלא היה אמש בעיר ואינו יכול לערב אף כשבא אינו יכול לבטל. ומכל מקום אין הלכה כשמואל ושוכרין בשבת ואוסרים ומערבין ואוסרין ואין מערבין ומערבין ואין אוסרין כלם מבטלין כמו שיתבאר.

למדת שיש בטול רשות מחצר לחצר ולא סוף דבר מחצר הפנימית לחיצונה אלא אף בשתי חצרות פתח אחד ביניהן כמו שביארנו. וכן יש בטול רשות בחורבא ר"ל בחורבא שהיא בין הבתים כגון בית מכאן ומכאן וחורבא ביניהן ומשתמשים בה הבתים כבחצר והיא עומדת ליבנות. ואין הלכה כשמואל שאמר שאין בה בטול רשות שמאחר שאין תשמישם מיוחד וקבוע בה אין להם לבטלה זה לזה אלא כר' יוחנן וכן כתבוה גדולי הפוסקי' ואין צריך לומר מבית לבית. ומכל מקום בתוספות פסקו הן לאסור שכירות שבת הן שלא לבטל רשות מחצר לחצר ובחורבא ואין דבריהם נראין. ולקצת גדולי הדור ראיתי שלא אמרו בטול רשות מחצר לחצר אלא לבני חצר שיש להם שייכות אצל האחרת על הדרך שהזכרנו אבל לאדם אחד מן השוק לדברי הכל אין מבטלין:

דף סו עמוד ב

המבוי לחצרות כחצרות לבתים ר"ל שכמו שצריך לענין הכשר המבוי שיהו שתי חצרות פתוחות כך צריך שיהו שני בתים פתוחות בכל חצר מהם כמו שיתבאר:

מאחר שביארנו שיש בטול רשות מחצר לחצר אף בשתי חצרות ופתח אחד ביניהן ואין צריך לומר בשתי חצרות זו לפנים מזו למדת שזה שאמ' רבא בסוגיא זו אפי' שתי חצרות זו לפנים מזו פעמים מבטלין פעמים אין מבטלין ופירש בדבריו בנתנו עירובן בחיצונה ששתיהן אסורות שביאורה אף בבטלו ומפני שאין בטול מחצר לחצר אין הלכה כן ולא עוד אלא שאף רבא לא לדעת עצמו אמרה אלא לדעת שמואל שהרי רבא כר' יוחנן סבירא ליה וכמו שיתבאר בסוגיא זו בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ויש בטול מחצר לחצר אף בשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים וכל שכן בשתי חצרות הפתוחות זו לזו והלכך נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב ששתיהן אסורות עד שיבטל ובשכח אחד מן החיצונה לר' עקיבא אסורות עד שיבטל ולרבנן אין הפנימית ממתנת לבטולה של חיצונה. ואעפ"י שאנו מפרשי' בסוגיא זו שלא כהלכה נאמרה אני רואה להעירך מעט בביאורה כדי להודיע בסוף שיטה אחרת שבה והוא שאמרו אמ' אביי הא דאמ' שמואל אין בטול וכו' אבל שתי חצרות זו לפנים מזו מתוך שאוסרין מבטלין ר"ל מתוך שאוסרין אם לא עירבה פנימית לעצמה שהרי היא רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה לדברי הכל מתוך דריסת הרגל שיש לה עליה אף היא מבטלת דריסת רגלה לחיצונה ומותרין בני חיצונה לעצמן ורבא אמ' אפי' בשתי חצרות זו לפנים מזו פעמים מבטלין פעמים אין מבטלין ר"ל אעפ"י שאוסרין מפני שהוא סובר על שמואל שבכל ענין הוא אומר שאין בטול מחצר לחצר ר"ל אעפ"י שאוסרין ולדעתו זה שאמר שמואל למעלה כל מקום שאוסרין ומערבין ומבטלין ופירש בה שתי חצרות זו לפנים מזו. לא בכל צד נאמרת אלא יש בה צדדים שמבטלין ויש בה צדדין שאין מבטלין ולשון כל מקום אינו מכוון לדעתו אלא פירוש פעמים שבמקום שאוסרין מבטלין אבל רוב הפעמים אף במקום שאוסרין אין מבטלין מפני שאין בטול מחצר לחצר אף בפנימית וחיצונה ופירש את דבריו נתנו עירובן בחיצונה כלומר שעירבו מזו לזו ונתנוהו בחיצונה שזהו כמי שכל דיוריה של פנימית בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות ואין בטול רשות מועיל בה שאם אחד מן הפנימית הוא ששכח למי יבטל את רשותו אם יבטלהו לבני פנימית להתירה לעצמה ותאסר חיצונה מכח דריסת רגלו של זה המבטל הרי אין העירוב בתוכה וכל שיבדלו מן החיצונה הרי הם בלא עירוב שהרי אלו במקום אחד ועירובן במקום אחר ר"ל במקום שאין רגילין ליטלו ולהכניסו שהרי לא בטל רשות לבני חיצונה ר"ל לחיצונה עד שיסתלק הוא לגמרי ואין בטול רשות מחצר לחצר ואפי' במקום שאוסרין וכל שכן אם בטלו לבני חיצונה לבד שהרי בני פנימית נאסרו ואוסרין. ושמא תאמר יבטלו בני פנימית רשותם לזה ששכח ונמצא הוא רגל המותרת במקומה ולא יאסור על החיצונה אין זה כלום שהרי ישארו הם אסורים במקומם וכדתנן נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים שאין חמשה אורחים אצל אחד ואעפ"י שעירבו משבטלו רשותם נסתלקו מדין עירובם ואעפ"י שאין להם רשות להוציא מבתים לחצר מכל מקום דריסת הרגל יש להם בפנימית וחיצונה וחוזרת ואוסרת עליהן וכן אם אחד מן החיצונה הוא ששכח למי יבטל את רשותו אם יבטלנו לבני חיצונה להתירה לעצמה הרי מ"מ לא בטלו לבני פנימית שאין עירובם מועיל לחיצונה בשביל זה ונמצאו אסורים במקומם ואוסרים ואם תאמר שיבטלנו אף לבני פנימית אין בטול מחצר לחצר וכל שכן אם בטלו לבני פנימית לבד שהרי אין העירוב לשם וכל שנבדלו מן החצונה נשארו בלא עירוב וכן אם נתנו עירובן בפנימית שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות שאם יבטל לבני פנימית לבד להתירה לעצמה הרי דריסת רגל של בני החיצונה חוזרין ואוסרין להם ואעפ"י שחיצונה אין לה דריסת רגל על הפנימית מכל מקום הואיל ועירבו יש לה דריסת רגל עליה שעירובה מרגילה לתוכה ואין לומר פנימית אחדא דשא הואיל והקלקול בא מחמתה של פנימית ואם תאמר שיבטל אף לחיצונה אין בטול מחצר לחצר. הא אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת וחיצונה אסורה פנימית מותרת על ידי בטול בני חיצונה את רשותם להם ר"ל אותו רשות שהיה להם על הפנימית מצד הרגל עירובם ואעפ"י שאין בטול מחצר לחצר מפני שהפנימית אומרת לתקוני שתפתיך ואף בטול זה אין בו צורך אלא לדעת ר' עקיבא הא לרבנן אף בלא בטול הותרה פנימית לעצמה ואין דריסת רגל חיצונה עליה אוסרתה שאף היא אומרת לתקוני שתפתיך ולא לעוותי מה שאין כן בשכח בן פנימית שהרי הקלקול בא מתוכה והיאך תאמר לתקוני שתפתיך וכו' וחיצונה אסורה שהרי פנימית פרשה הימנה ולא התרנוה אלא מטעם דאחדא דשא כלומר שאינה רוצה בעירובה של חיצונה מטעם לתקוני שתפתיך וכו' והרי נמצאת אחיצונה בלא עירוב ושאל רב הונא בשנתנו עירובין בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב יבטל זה רשותו לבני פנימית ולא להתירה לעצמה לבד אלא שאף חיצונה תהא מותרת עמה שהרי עירובה בפנים וכלן רשות אחת וכשיבטל לבני פנימית יהו אף בני חיצונה מותרין עמהם. ותירץ לו שאין בטול רשות מועיל אלא אם כן יבטל לכל אחד ואחד כמו שביארנו בסוף פרק פסין והרי אין יכול לבטל לבני חיצונה שאין בטול מחצר לחצר. ויש שואלים בה למה לא שאלו גם כן בנתנו עירובם בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה שיבטל לחיצונה שהעירוב לשם ותהא הפנימית מותרת עמה. אלא שגדולי המפרשי' כתבו שכונת רב הונא להקשות כן בכלם וחדא מינייהו נקט. ויש מתרצים בענין אחר ואין צורך להזכיר:

זו היא שטתנו ועל יסוד גדולי הרבנים. ולמדת שכל הסוגיא שלא כהלכה נאמרה וכן דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה בהלכותיהם אבל גדולי המפרשי' יש להם שיטה אחרת בסוגיא זו שמאחר שאי אפשר לדברי רבא שהם דברי עצמו שהרי ראינו לו שסובר יש בטול מחצר לחצר אף אני אומ' שלא באו לפרש דברי שמואל שהרי שמואל אמר כל מקום שאוסרין ומערבין ר"ל שתי חצרות זו לפנים מזו אין בטול ומתוך כך פרשו שרבא בא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל ודעתו של רבא הוא ששמואל סובר ששתי חצרות זו לפנים מזו מתוך שאוסרות זו על זו מבטלות מזו לזו ודוקא כגון שעירבו בני חיצונה לעצמן ופנימית לא עירבה כלל שבזה בני פנימית מבטלין רשותם לבני חיצונה ומותרין בני חיצונה בין בחיצונה בין בפנימית שאם לא יבטלו להם נמצאת פנימית אוסרת על החיצונה מצד רגל האסורה במקומה שהרי נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים ומתוך כך צריכים בני חיצונה שיבטלו בני פנימית להם את רשותם ובזו הוא שמבטלין בני פנימית לבני חיצונה שהרי (היו) בני פנימית יכולין לבטלו לאחד מבני הפנימית וניתר אותו שבטלו לו באותה חצר ומתוך שיכולין לבטל לעצמם מבטלין לבני חיצונה הואיל ואוסרין זה על זה דנין אותם כאחד אבל כל שאין בטולם מועיל לעצמם אין להם בטול מחצר לחצר כדי להתיר את שתיהם כגון עירבו זו עם זו ושכח אחד מהם ולא עירב. ומעתה הוא מפרש והולך הדרכים שאין רשאים בהם לבטל אבל הצדדים שהם רשאים לבטל לא הוצרך לפרש שמאחר שפי' הדרכים שאין רשאים בהם לבטל נתבררו מאליהם הצדדים שמבטלין והוא שאמרו כיצד נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב והדבר ידוע ששתיהן אסורות שהרי כלן כבני חיצונה ונמצאת אף חיצונה אוסרת על הפנימית אף בבטול אין לה תקנה שאם זה ששכח הוא מן הפנימית אם תאמר שיבטל לבני פנימית הרי לא הותרו בפנימית באותו בטול שהרי אין העירוב אצלם ועל כרחם הם נמנים מבני החיצונה ואין יכולין לסגור בעדם ולהשתמש בשלהם שהרי אין להם עירוב אף בחיצונה וכל שבטל לבני פנימית ולא לבני חיצונה הרי הוא כמבטל לחצאין שהרי צריך לבטל לכל אחד ואחד ואם יבטל לבני חיצונה בטול רשות מחצר לחצר ר"ל בדרך זה הואיל ובטולו בפנימית אינו מועיל אף לחיצונה אינו מועיל ואף אם יבטל לשתיהן הואיל ובטול לעצמה מיהא אינו מועיל אף בטול לשתיהן אינו מועיל ואם זה ששכח הוא בן החיצונה אם יבטל לבני חיצונה הרי בני פנימית אוסרין עליהם ועוד שהרי עירובן בחיצונה ובני חיצונה הם וצריך לבטל לכל אחד ואחד ואם יבטל לבני פנימית אין בטול מחצר לחצר בדרך זה הואיל ובטלו לעצמה אינו מועיל ואם נתנו עירובם בפנימית ובני פנימית הם וצריך לבטל לכל אחד ואחד ואם לבני חיצונה אין בטול מחצר לחצר על הדרך שביארנו אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת בלא שום בטול דאחדא דשא ומשתמשא ואין חיצונה אוסרת שהרי פנימית אומרת לתקוני שתפתיך בעירובי ולא לעוותי וחיצונה אסורה ואין בטול מועיל לה שהרי אין העירוב אצלה וכשפנימית סוגרת בעדה נשארה חיצונה בלא עירוב וקיימא לן עירובי חצרות בבית שבחצר. ושאל רב הונא שבשכח אחד מן הפנימית יבטל לבני פנימית ואחר שנתנו עירובם בפנימית ידונו כלם כבני פנימית ולא יהא כאן דין חילוק רשויות כלל והוא הדין שראוי לשאול באחרות כן וחדא מנייהו נקט. ותירץ בה שמאחר שצריך לבטל לכל אחד ואחד ובבטול פנימית לבד אין פנימית נתרת אף כשנשתתף עמה בטול לחיצונה אינו מועיל:

זהו ביאור הסוגיא לדעת גדולי המפרשי' ונמצא רבא כר' יוחנן שיש בטול מחצר לחצר אף בשתי חצרות ופתח אחד ביניהן ובכל ענין מבטלין מחצר לחצר חוץ מאותם הפנים שהוזכרו בדברי רבא ומטעם שכל שאין בטולו מועיל לעצמו אינו מועיל לחצר אחרת ואף בשתי חצרות זו לפנים מזו ודברי רבא הלכה הם ולדברי הכל נאמרו. ומכל מקום הם פרשו שאף בדרכים אלו לא אמרו שלא לבטל אלא להתיר את שתיהן בבטול זה אבל אם נתנו עירובם בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב יכולין בני פנימית כלם לבטל רשותם לחיצונה ויהיו חיצונים מותרים בפנימית ופנימיים עצמם יהו אסורים שאין עירבו שתיהם כאחת ושכח אחד מן הפנימית פחות משלש עירבו בני פנימית כלל שיועילו בטול לעצמם בדרך זה אעפ"י שאין העירוב אצלם שאם יבטלו כלם רשותם לאחד אף בלא שום עירוב הוא מותר והם אסורים ואף בכאן אלו שבטלו להם מותרים והם עצמם אסורים אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב אין כאן תקנה שאם תאמ' יבטלו בני חיצונה כלם את רשותם לפני פנימית אין בטול מחצר לחצר שהרי אף לעצמם אינו מועיל אם יבטלו רשותם לאחד שהרי בני פנימית שעירובם בכאן אוסר. ואם תאמר שנראה את העירוב כמי שאינו ויבטלו בני חיצונה כלם לפני פנימית ויותרו בני פנימית אין זה כלום שאם אין עירוב כלל כשמבטלים בני חיצונה לבני פנימית למה יותרו והרי בני פנימית אוסרין לעצמם הואיל ואין להם עירוב ותנן [לקמן סט:] אחד נוטל רשות ונותן רשות [שנים נותנים רשות] ואין נוטלין רשות ר"ל שנים שלא עירבו. וכן אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית אין להם תקנה ומטעם שהזכרנו אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הרי פנימית סוגרת בעד עצמה ומשתמשת וחיצונה אסורה לעצמה וכל שכן בפנימית ואם בטלו בני חיצונה כלם רשותם לבני פנימית מותרת הפנימית להשתמש בחיצונה שהרי מועיל בטול לעצמם בדרך זה שהרי כשסגרה פנימית בעדה היתה לה חיצונה כמי שלא עירבה ואם יבטלו בני פנימית רשותם אצל אחד אותו שבטלו לו מותר ואף כאן ר"ל עירוב מחיצונה לגמרי ויבטלו כלם רשות אצל אחד. זהו דעת גדולי המפרשים ונמצאו לדעת זה כל דברי רבא נאמרים לענין פסק והדברים נראין:

דף סז עמוד א

שני בתים בשני צדי רשות הרבי' ר"ל שבית לזה מכאן ובית לזה מכאן ורשות הרבים באמצע שנמצא שמערב שבת לא היה בתורת עירוב שהעירוב והשתוף אינו מועיל להוציא דרך רשות הרבים אלא לבתים וחצרות ומבואות ואפי' לכרמלית ולקרפף כגון שהיה לאדם אחד בית וקרפף או כרמלית אינו מותר לו להכנס מזה לזה ואין העירוב מערב ומשתף הרשויות לעשות מהם כאחד יתר ממה שהוא מיוחד לאדם אחד ואין העירוב מועיל אלא לרשויות של יחיד שזה מיוחד לאחד וזה מיוחד לאחד או שיש לאחד שתוף בו עמו ונמצא ששני בתים בשני צדי רשות הרבים אינן ראויות בלא הכשר לערב מזו לזו ובאו עכו"ם בשבת והקיפו בראשי רשות הרבים מכאן ומכאן עד שנעשה סתום משני צדדיו ונשאר לבני הבתים כעין חצר שבתים פתוחים לו כגון זו#. וכבר ביארנו שמחיצה שנעשית בשבת אף במזיד שמה מחיצה וכל שכן בזו שעכו"ם עשאוה אעפ"י כן אין בטול רשות מזו לזו ר"ל שאין האחד יכול לבטל רשותו לשני עד שיהא מותר להוציא מביתו לכאן ולא מפני שאין אוסרין זה על זה מאתמול אחר שאסור זה ממילא בא הואיל ואין כאן תורת רשות שהרי פסקנו יש בטול אף במקום שאין אוסרין אלא שלא נאמר יש בטול אלא במקום שאם רצו לערב אתמול היו מערבין כגון שתי חצרות זו לפנים מזו או שתי חצרות ופתח אחד ביניהם אבל זו שאם רצו לערב אין מערבין ולא היתה להם שעה הראויה להכשיר אין מבטלין זה על זה אלא שעומדים באסורם ומכל מקום דוקא להוציא לכתחלה אבל אם עבר והוציא פטור:

חצר שהיה העכו"ם דר שם ולא שכרו ממנו ואף הם לא עירבו ומת העכו"ם בשבת ולא היה שם יורש שידור שם הרי הם מבטלים זה לזה ודבר זה לא הוצרך לאמרו שהרי שוכרין מן העכו"ם בשבת ואם לא עירבו מאתמול ושכרו מן העכו"ם בשבת מבטלין רשותם לאחד כל שכן במקום שאין צריכין לשכירות כגון מת עכו"ם בשבת שמבטלין ואעפ"י שלא היו יכולין לערב יכולים הם לשכור ולבטל בשבת ואינו דומה להקיפום מחיצה בשדה שאין עירובם מאתמול כלום שהרי אין שם מחיצות ומה שאמרו בפרק זה כל הנאסר למקצת שבת כגון שני בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום עכו"ם ואמרו עוד שם זה הכלל לאתויי מת עכו"ם בשבת שמשמעו שמת עכו"ם בשבת אין מבטלין אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לדעת האומר אין שוכרין מן העכו"ם בשבת ולרב המנונא שאמר בכאן אין מבטלין אבל לענין פסק הואיל ושוכרין ממנו בשבת אף כשמת העכו"ם מבטלין שהרי מאתמול היו יכולים להשכיר. ויראה שאם עירבו מאתמול והעכו"ם בא ואסר עליהם ומת אין צריכין בטול על הדרך שהתבאר למעלה:

עכו"ם הדר במבוי של ישראל שביארנו למעלה שהוא אוסר עליהם אם יש בחצרו פתח פתוח מצד אחר לבקעה לצאת ולבא ממנה לבקעה אינו אוסר על מבוי זה שמן הסתם נוח לו לצאת ולבא דרך הפתח הפתוח לבקעה מצד רוב האויר ורוחב המקום והרי הוא כאלו נסתלק רשותו ממבוי זה והרי הוא כשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאין אוסרות זו על זו הואיל ויש להן דרך אחרת ואפי' ראינוהו משתמש ביציאה מפתח ומבוי אפי' תשמישים גדולים כגון גמלים וקרונות וכן אפי' לא היה הפתח הפתוח לבקעה פתח גמור הואיל ומכל מקום יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בודאי סתם הדברים שנוח לו לצאת באותו פתח המיוחד לו לבדו אעפ"י שיש ביציאה דרך בה קצת עמל יותר מפתח שיש לו בה שותפים. ולא סוף דבר בבקעה שרחבה הרבה אלא אפי' בפתוח לקרפף כן והוא הדין בפתוח לרשות הרבים. ודוקא בקרפף יתר מבית סאתים שהוא כבקעה ברוחב מקום אבל בית סאתים או פחות אין תשמישו נוח לו כל כך שיסלק רשותו מן המבוי ויצא דרך חלונות והרי הוא כחצר ואינו מסלק עצמו מן המבוי. והפך הדברים בישראל ששכח ולא עירב עם האחרים שאם יש לו בחצרו פתח פתוח לקרפף אם הקרפף בית סאתים שהוא מותר לטלטל בכלו ולהכניס מחצרו לתוכו סתם הדברים שנוח לו ביציאה דרך בו שאין תשמישו מרובה כל כך בשבת כבחול שלא יספיק לו אותו קרפף וסלק רשותו מן המבוי ואינו אוסר ואם הוא יתר מבית סאתים שהוא אסור לטלטל בכלו ומחצרו לתוכו ודאי לא סלק רשותו מהם והרי הוא אוסר עליהם:

דף סז עמוד ב

זה שחלקנו בקרפף בין יתר מבית סאתים לסאתים בין בעכו"ם בין בישראל גדולי המפרשי' כתבו דוקא בשאין שם פתח גמור אלא חלון בארבעה על ארבעה שאינו ראוי ליכנס ולצאת בו אלא על ידי הדחק אבל אם היה שם פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יתר מבית סאתים בין בעכו"ם בין בישראל אינו אוסר במבוי שזהו כשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאין אוסרות זו על זו. וגדולי הדור חלוקים עליהם בזו שאם כן לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה וארבעה על ארבעה בכל מקום נדון כפתח וזהו שיעור פתח למטה ר"ל שכל שהוא פחות מכן אינו פתח והילכך אף בפתח גדול אוסר על הדרכים שהזכרנו. ואעפ"י שבשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים אמרו שאין אוסרות זו על זו דוקא בשאין דרכה של זו מצויה או רגילה על זו הא כל שרגלה של זו מצוי בזו אוסרות זו על זו כחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו אוסרת על זו ועל זו:

בית סאתים זה שביארנו שבישראל אינו אוסר חכמי התוספות כתבו דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הרי הוא לו כחצר וכבית ואוסר על המבוי הא לא אמרו בזו דין קרפף אלא קרפף העומד לאויר. וגדולי הרבנים פרשו בה הפך הדברים שיתר מבית סאתים שאוסר בישראל דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הואיל ומותר להשתמש בכלו אינו אוסר שכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי בודאי סתם יציאתו וביאתו נוחה לו דרך שם וכלל הדברים שכל שאמרנו עליו שהוא אוסר ברגיל לשם הא אם אינו רגיל בין בעכו"ם בין בישראל אינו אוסר:

עכו"ם שהיה דר במבוי והיו לו שני פתחים אחד במבוי זה ואחד למבוי זה קצת חכמי הדור מודים בו שדנין אותו אחר הפתח שאנו רואים שהוא משתמש בה יותר ואם האחד פתוח לשכונה שעכו"ם שבה מרובים יותר מן האחר דנין אותו אחר שכונת עכו"ם שכמותו. סתם הדברים כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו. וישראל שיש לו שני פתחי' אחד במבוי ואחד בבקעה במקום המוקף והוא בית סאתים סתם הדברים שבזו נוח לו שהיא מותרת לו בלא שום הכשר ואם יותר מבית סאתים בודאי בזו של מבוי נוח לו שאפשר להכשירה וכן כל כיוצא בענינים אלו:

זה שכתבנו בקרפף בית סאתים שמותר להכניס מחצרו לתוכו אל תטעה לומר כן בהוצאה מביתו לתוכו אלא אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לקרפף או מקרפף לביתו ולא התירו טלטול לקרפף אלא לכלים ששבתו בתוכו או בגגו או בחצרו שהכל רשות אחת אבל כלים ששבתו בבית לא אפי' היה בית וקרפף הכל לאחד ואין צריך לומר בבית לזה וקרפף לזה. ויש חולקין בבית וקרפף לאחד וכבר הארכנו בענין זה בפרק פסין:

כבר ביארנו שאסור לאדם להוציא מן הקרפף לרשות הרבים אעפ"י שהוא יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שמן התורה אפי' היה כור או כורים רשות היחיד הוא והזורק לתוכו חייב וכן היה בדין להתיר טלטול בכלה שמחיצה היא אעפ"י שמחוסרת דיורין וחכמים הוא שגזרו שלא לטלטל בכלה הואיל והיא יתר מבית סאתים ולא הוקפה לדירה עשאוה ככרמלית להחמיר ולאסור טלטול בתוכה. אחר שעשאוה ככרמלית אסור להוציא גם כן מקרפף לרשות היחיד ומרשות היחיד לקרפף וכבר כתבנוה בפרק שני. וכן אמרו כאן סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין מתוכו לים ולא מן הים לתוכו שהרי סלע גבוה עשרה ורחב ארבעה רשות היחיד הוא והים כרמלית. הא טלטול מקרפף לכרמלית פעמים מותר [ופעמים] אסור. ואף במקום הראוי להתיר נחלקו בו המפרשי' אם דוקא בסמוך לים אם אף בסמוך ליבשה והדבר תלוי במה שבא על השמועה שהזכרנו ר"ל קרפף שלא הוקף לדירה ליתר מבית סאתים שהזורק לתוכו חייב שהקשו עליה ממה שאמרו סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לטלטל מתוכו לים פחות מכן ר"ל שאינו גבוה עשרה שהוא בדין כרמלית מטלטלין ממנו לים שהם כרמלית וכרמלית הוא ומוציאין ומכניסין מזה לזה מיהא בתוך ארבע אמות ועד כמה רחב הסלע עד בית סאתים. ושאלו בה אהיא כלומר במה התירו עד בית סאתים לבד אילימא אסיפא ר"ל בשאינו גבוה עשרה שהוא כרמלית ומה ענין שלא להתיר אף ביתר מבית סאתים והלא מכל מקום כרמלית וכרמלית הוא. אלא לאו ארישא ר"ל בשגבוה עשרה שהוא רשות היחיד ולמד שכל שהוא יתר מבית סאתים ואינו מוקף לדירה בטלה רשות היחיד ממנו והרי הוא כרמלית ואף מדברי סופרים להתיר הטלטול ממנו לכרמלית בתוך ארבע אמות ואם כן היאך אתה דנו כרשות היחיד גמורה לחייב הזורק לתוכו. ותירץ בה רבא שלא התירו בה ביתר מבית סאתים לטלטל ממנה לכרמלית אלא שהשמועה חסרה וענינה אין מטלטלין מתוכה לים שהרי רשות היחיד היא הא בתוכו מטלטלין בכלו כדין רשות היחיד ועד כמה עד בית סאתים ומבית סאתים ולמעלה אין מטלטלין בכלו. ואעפ"י שמכל מקום זו הלכה היא תירצה רב אשי כדעת המקשה לדונה ככרמלית להתיר טלטול ממנה לכרמלית ואעפ"י [כן] הזורק לתוכו חייב כדין תורה והם אמרו והם אמרו הם אמרו קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אעפ"י שמן התורה רשות היחיד הוא והיה ראוי לטלטל בכלו גזרו בו שלא יטלטלו בתוכו אלא בארבע אמות להחמיר שמא יטעו לומר מותר לעשות כן ברשות הרבים והם הם בעצמם הוא שהחמירו ואסרו טלטול מכרמלית לרשות היחיד שלא יבאו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והקלו בגזרה זו השניה שלא לאסור הוצאה מכרמלית לרשות היחיד ולא בבית סאתים שמתוך שהוא מותר לטלטל בכלו אסרוהו שלא לטלטל מתוכו לים או לכרמלית אחר הא כל שיש בו יתר מבית סאתים שכבר אסרו עליו לטלטל בכלו לא העמידו בה גזרתם שלא להוציא ממנו לכרמלית הסמוכה לו שאם יחמירו עליו בכך יבאו לחשוב שרשות היחיד הוא ויטלטלו בכלו. והקשו ומה ראית להקל בגזרת הוצאה ממנו לכרמלית ולהחמיר בגזרת טלטול לתוכו ותירץ בו טלטול בתוכו שכיח. טלטול ממנו לכרמלית לא שכיח שאם לטיול הוא צריך דיו בקרפפו וכן הלכה. ולמדת שכל קרפף היתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אם הוא סמוך לכרמלית מותר להוציא ממנו לתוכו הא בשל בית סאתים אסור ואף ביתר מבית סאתים שהתרנו גדולי המפרשי' חולקי' לומר דוקא בסמוך לכרמלית של ים והם מפרשי' לא שכיח בטלטול כרמלית מן היבשה לים משום דבעיתא תשמישתה אבל סמוך לכרמלית אחר שביבשה לא ואף גדולי המחברי' נסכמים בה. ומכל מקום רבני צרפת התירו אף בכרמלית של יבשה הואיל ועיקר הקולא לא היתה אלא להחמיר לאסור טלטול בכלה הרי אף בסמוך לכרמלית שביבשה ראוי לומר כן. ומכאן התירו גדולים שבהם בגנה או פרדס יתר מבית סאתים שאין הקפו לדירה לטלטל מתוכה לחוץ ומחוצה לה לתוכה בתוך ארבע אמות כל שאין עוברת לפניה רשות הרבים גמורה כגון סרטיא פלטיא והתירו להצניע המפתח בתוך הגנה תוך ארבע אמות אעפ"י שעומד בחוץ ונותן בתוך הגנה או שמוציאה מתוכה לחוץ לפתוח הדלת:

קצת מפרשי' למדו מסוגיא זו באלו שמפרשי' מן היבשה לים וצריכים לנקות עצמם ואין להם מקום לפנות אלא מן הספינה לים מעל גבי המשוטות שאם אותו מקום אינו גבוה מן המים עשרה טפחי' אעפ"י שרחב ארבעה מותר שהרי טלטולו מכרמלית לכרמלית ואעפ"י שכשהיתה הספינה ביבשה היה אותו מקום המשוטות למעלה מעשרה והיה לנו לדונו כחורי רשות היחיד שהן כרשות היחיד השתא מיהא הואיל ואינו גבוה מעל המים עשרה הרי הוא כאויר כרמלית שהוא ככרמלית ואעפ"י שהספינה מתוכה נקראת רשות היחיד הואיל ועמוקה עשרה אעפ"י שאינה גבוהה מן המים עשרה וכמו שאמרו על זו עמוקה עשרה אינה גבוהה מעל המים עשרה אין מטלטלין מתוכה לים בזו שאני הואיל ועמוקה מתוכה עשרה כדין בור בכרמלית העמוק עשרה או בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא כרשות היחיד הא ממקום המשוטות כל שאינו גבוה על המים עשרה כרמלית הוא וכל שכן אם אינו רחב ארבעה שהוא מקום פטור הא בגבוה עשרה ורחב ארבעה אין לו תקנה לנקות עצמו מן הנקב לים אלא אם כן עושה לו מחיצה עשרה אלא שיש מתירין אם אין לו מקום אחר משום כבוד הבריות ושלא לחלל שום קרן זוית שבספינה שלא יתגנה על הבריות שהרי התירו ביוצא חוץ לתחום כמו שביארנו בפרק רביעי. ולהשתין מן הספינה לים אסור שהרי מרשות היחיד לכרמלית הוא אבל אם משתין בדפני הספינה ומים שותתין ויורדים לים מותר שכחו בכרמלית לא גזרו:

כבר ביארנו במקומו שכל חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ושהקטן אחר מילתו כל שלשה ימים סכנה היא ומחמין לו מים בשבת וכל שכן שמביאין לו בלא עירוב אם כן מה שנאמר בכאן בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה פירושו בחמין שהוחמו לו מערב שבת להרחיצו בהם בשבת קודם המילה וכשנשפכו הורה רבה שהיה דר בבית אחר בתוך אותה חצר להביא מים חמין טמונים שהיו לו בביתו וכשהודיעוהו שלא עירבו בחצר הורה שיסמכו על שתוף שבמבוי ולמדנו מכאן שאעפ"י שהלכה כר' מאיר שלא לסמוך על עירוב במקום שתוף או על שתוף במקום עירוב כמו שיתבאר הואיל ואין הטעם אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות במקום מצוה כגון מילה בזמנה הקלו ויש מפרשי' אותה לאחר מילתו ולאחר שלשה ומשום צערא דינוקא אעפ"י שאין בו סכנה. ועיקר הדברים כמו שכתבנו שבמקום מצוה היה. ויש מפרשי' ששתי חצרות ופתח אחד ביניהם היו והיה רבה סבור שעירבו שתי חצרות דרך הפתח וכשהודיעוהו שלא עירבו היה סבור ששתפו דרך המבוי ובחצרו של רבה לא היו דיורין אלא הוא וחצרו של קטן יחיד היה ולא היו צריכים לעירובי חצרות. ומכל מקום נראין הדברים כדעת ראשון שאף במקום צורך עירוב סומכין על השתוף בדבר מצוה ואף אחר כך הודיעוהו שלא נשתתפו במבוי והורה שיביאום על ידי ארמאי ושמא תאמר יבטלו כלם רשותם לבעל הבית שהתינוק שם אפשר שהיה באותה חצר בעל הבית שלא מצאוהו באותה שעה והוצרכו להביאם ע"י ארמאי והיה אחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב עד שמנעוהו ממה שאמרו כל בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא הא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן כלומר שכל שהורה הרב לקולא ואחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב באיסור תורה שומעין לו וישיב עד שלא נעשה מעשה ובדברי סופרים עושין תחלה ואחר כך דנין. ומכל מקום אחר מעשה חקרו הדבר היאך התירו שבות אף במקום מצוה שהרי הזאה לטמא אינה אסורה אלא משום שבות ואינו דוחה שבת אף במקום מצוה כגון לשחוט את פסחו כמו שיתבאר בפסחים והשיבו דבריהם בנסח זה. ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר ליה לעכו"ם זיל אחים ליה. כך היא הגירסא הנכונה. ויש מי שאין גורסין בה דהא מר לא אמ' ליה לעכו"ם זיל אחים. ומפרשי' שהדברים חוזרים להזאה לאמר שהזאה יש בה מעשה על ידי ישראל אמירה לעכו"ם אין בה מעשה על ידי ישראל. עד שפוסקים מכאן שאפי' יש בה מעשה על ידי עכו"ם מותר לדבר מצוה ואם נגנב האיזמל מביאין אותו על ידי עכו"ם אפי' ברשות הרבים ואם נפגם מתקנין אותו על ידו וכן כתבוה קצת גאונים ובעל הלכות בכללם אלא שאין הדברים נראין. וודאי אף במקום מצוה אסור לומר לעכו"ם לעשות מלאכה שאלו עשאה הוא חייב. ובסוגיא זו אנו גורסין דהא מר וכו' ואין הדברים חוזרין להזאה אלא לגוף המעשה שבכאן שלא אמר לו אלא להביא דרך המבוי שאין כאן אלא שבות דשבות שאפי' עשאו ישראל אין כאן חיוב תורה וכן שאף מעשה אין כאן דהא לא אמ' זיל אחים לי' שזה ודאי היה אסור ואלו היה כן היה לך להקשות מהזאה שאסרנוה לישראל הואיל ויש בה מעשה ולמדנו מגירסא זו ששבות שיש בו מעשה של איסור תורה אסור לומר לעכו"ם לעשותו ואעפ"י שבלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו על ידי עכו"ם אפי' בשבת משום יישוב ארץ ישראל הקלו בה. וקצת חכמי הדור מתרצין בה שבדבר שמן הסתם אין ישראל בקי בה (כגון כתיבת אונו) עושין אותו לדבר מצוה על ידי עכו"ם אף על ידי מעשה כגון כתיבת אונו שמן הסתם אין ישראל בקי בה ואין לגזור בה שמא יעשה ישראל אבל במלאכות שאפשר לעשותו על ידי ישראל החמירו אלא אם כן בדבר הנעשה כלאחר יד ואינו נראה כמלאכה כגון צנור שעלו בו קשקשים שממעכן ברגלו ובענין מת התירו לו לטלטלו בידים בכרמלית משום כבוד הבריות ובחולה שאין בו סכנה התירו לו כל שבות על ידי עכו"ם אף באיסור תורה ואף על ידי מעשה וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת שבת פרק מילה:

דף סח עמוד א

הוזכרו עוד במעשה זה דברים שאתה צריך ללמוד מהם הלכה למעשה והוא שחקרו מבואה דדיירי ביה תרי גברי רברבי לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שתוף אמ' ליה מר לאו ארחיה כלומר שרבה היה ראש ישיבה ואין מכבודו לחזר על בני מבוי לגבות את השתוף או שיטרח במעשה עירוב ושתוף אנא טרידנא בגירסאי אנהו שאר בני מבוי לא משגחי. כלומר אין בהם תבונה להשגיח על ענינים אלו שמא תאמר שאהא מקנה להם מן הפת שבסלי אעפ"י שאינו יודע אלא אי זה שיזדמן שאזכהו לכלם ואין זה המטריח או המטריד מן הגירסא זמנין דבעו לה מנאי ולא אפשר למתבא נהליהו ולא הוי שתוף. דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו בטל השתוף. פי' פעמים שיבקשו ממני בשבת אחד מהם שהוא צריך לאכול מן השתוף הפת שאני מקנה להם שיאכל בביתו ואי אפשי ליתנה להם שאין ידי משגת כל כך ונמצא שאין הזכוי זכוי גמור ואין כאן שתוף. ויש מפרשין שמא יאכל ואין נראה כן. ויש גורסין דבעו לה מאתמול וכפי' ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים ולשונם בזה אחד מבני מבוי שבקש מחברו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השתוף שהרי גלה בדעתו שאינם שותפים גמורים שהרי מקפידים הם זה לזה. ואין הדברים נראין שהרי בפרק מי שהוציאוהו פסקו שהמקפיד על עירובו עירובו עירוב ועוד מה לנו בהקפדה של חול. ומכל מקום אף גדולי המפרשי' גורסי' כן אלא שמפרשי' כיון דאי בעו לה מאתמול לא יהיבנא להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור וכן הלכה. ולמדת שאין העירוב כלום על ידי זכוי אלא אם כן המזכה גומר בדעתו ליתן ממנו למי שירצה מבני המבוי.

וחזרו ושאלו ולקני להו מר רביעתא (דחילתא) דחלא בחבתא. שזהו דבר שאין קפידא עליו ואפשר לך לגמור בדעתך ליתן להם ממנו והרי השתוף עקרו ביין ורביעית לאו דוקא אלא שיעור טבול שתי סעודות כמו שהתבאר או שמא כך הוא השיעור לטבול שתי סעודות. וכל שכן לקצת ספרים שגורסין ולקני להו מר רביעתא ותירץ משום דחסר. וחזר ושאל ולקני להו מר רביעתא דחלא בחבתא ותירץ לו אין משתתפין באוצר ר"ל בדבר הנאצר כגון חביות של יין או פירות המכונסין ר"ל שיזכה בהם לבני המבוי שאין סומכים עליהם אחר שלא הפרישו שאין ברירה לומר זהו של שתוף וכשמסתפק ממנו שמא השתוף הוא שהלך והעמדנוה לדעת בית שמאי שסובר בשמועת המת בבית שאין ברירה הא לדעת בית הלל יש ברירה בכל שמדברי סופרים והלכה כבית הלל הלכך משתתפין באוצר:

מתוך דבריו למדת ששמועת המת בבית מתורת ברירה ולטהר פתחים למפרע נגעו בה. ויש שואלים בה היאך לא הביאו כמה שמועות שתלויות בדין ברירה בתלמוד אלא שלדעתם טעם האומר שאין משתתפין באוצר או מפני שעיקר דעתו להניחו ואינו גומר בדעתו להסתפק ממנו ואפי' אמר כן בפי' אין זה כלום ואנן סהדי שאין כאן גמר דעת ושמועת המת בבית לא נאמרה לטהר פתחים למפרע ומתורת ברירה אלא מכאן ולהבא שלדעת בית שמאי אין מחשבתו מועלת אלא אם כן קדמה למיתתו וזהו אין משתתפין באוצר שמאחר שהאוצר עומד מתחלתו להיות החבית משתמרת שלמה כמות שהיא אין מחשבתו מועלת שיסתפק ממנה לכשירצו בני המבוי ליטול חלקם והוא מה שהקנה להם ואין שתוף אלא בדבר העומד להסתפק לא בדבר העומד להצניע או לסחורה ולדעת בית הלל מחשבה מועלת. ואעפ"י שבמקום אחר פרשו שמועת המת בבית מתורת ברירה מכל מקום בכאן סובר רב הושעיא שאין מחלקתם אלא בדעת זה ומכל מקום הלכה משתתפין באוצר:

וענין המת בבית ולו פתחים הרבה כבר ביארנוהו במסכת יום טוב פרק ראשון:

הוזכר עוד מעשה בכאן בההוא ינוקא דאשתפוך חמימי' ואחר שלשה למילתו היה שאין כאן סכנה אלא צער התינוק או שמא קודם מילה ואמ' להו רבא לישיילוה לא מיה אי צריכה ליחים ליה עכו"ם אגב אמיה והענין שמשבעה ועד שלשים מחללין עליה את השבת על ידי עכו"ם אחר שאפשר להחם לאמו מוסיף בשבילו ואין כאן שבות הא משום התינוק לבד אסור ואפי' קודם מילה על הדרך שביארנו. ויש מעמידין אותה תוך שבעה שמחללין עליה אף על ידי ישראל ואין גורסין אלא ליחים ליה אגב אמיה. ואם תאמר והיאך מוסיפין על ידי תינוק והרי אמרו במסכת מנחות שתי תאנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר אסור לו ללקוט שלש. ותירצו בתוספות שבבשול ודאי הדין כן ואפי' בחתכה אחת שהאוכל חשוב הוא כחלקים מחוברים אבל משקה אינו אלא כגוף אחד וכשם שחולה הצריך למקצת פרי אין אומרים לקוץ מקצתו אף משקה כן. והביאו ראיה מדבריהם שהרי יום טוב אסור למלאכה שלא לצרך ואעפ"י כן מחמין קיתון של מים אעפ"י שאינו צריך אלא למקצתו והרי בכאן אין שבח למים ברבויין שתאמר שהתירו מפני שבכך הן משביחות אלא שהותרו מטעם זה שכתבנו. אלא שלענין הסוגיא אין הפי' מחוור והיאך אנו משתדלים להקל כל כך שנשאל את פיה בלא תביעתה וכי אומרי' פתח פיך לאלם באסורין. ועוד כששאלו והא אכלא תמרי כלומר ונמצא שבריאה היא והשבנו תונבא הוא דנקיט לה כלומ' שבוש הדעת והיאך נקל כל כך על ידי ישראל אלא שמכל מקום לענין הוראה נראין דבריהם:

הוזכר בסוגיא זו מעשה בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ואמ' רבא פנו לי מנאי לבי נשי וכו' ונראין הדברים ששתי חצרות סמוכות זו לזו היו ופתח בינייהו ולא עירבו זה עם זה וחצר שהיה רבא דר שם היו בו בתים חיצון ופנימי והפנימית היתה בית הנשים והחיצונה הפתוחה לחצר היתה בית התשמיש והיה רבא דר שם והי' לו שם חמין טמונים וכששמע שנשפכו חמין של תינוק שהיו בחצר אחרת הסמוכה לו הוציאו את החמין בחצרו ונמלך לבטל לבעל החצר שהתינוק בתוכה רשות חצרו וצוה לפנות כליו לחדר הפנימי מפני שנתירא שאם יעמוד בבית החיצון יטעה להוציא משם לחצר והמבטל רשות חצרו אסור לו להוציא מביתו לחצר וכששאלוהו היאך בטל מחצר לחצר אף הוא השיבם שהוא סובר כר' יוחנן שיש בטול מחצר לחצר על הדרך שביארנו וחזרו ושאלוהו וליתיב מר אדוכתיה ויבטל רשות חצרו ואם נתירא שמא יטעה להוציא מביתו לחצר יבטלנו מעט רגע עד שיביאו החמין מחצרו לחצרם ואחר כן יחזרו הם ויבטלו לו אותו רשות כלומר שיחזרוהו לו ובזמן מועט כזה אין בו חשש טעות והרי אמרו מבטלין וחוזרין ומבטלין כלומר שנים הדרים בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיוציא או יכניס הצריך לו ולכשישלים חפציו יחזור זה ויבטלנו לו. והשיבם שבזו סובר הוא כשמואל שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין וחזרו ושאלו ומאחר שאתה סובר שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין היאך אתה סובר שיש בטול מחצר לחצר והלא שני דברים אלו תלויים הם אחד בחברו שלא אמרו אין מבטלין וחוזרין ומבטלין אלא מפני שכשבטל זה את רשותו לחברו נסתלק הוא משם לגמרי והרי הוא כבן חצר אחרת עד שאם יחזרו ויבטלו לו נעשה כמבטל מחצר לחצר. ופי' הדברים כעין חצר אחרת הסמוכה לו שמאחר שהיה לו בשבת זכות בחצר אין דני' אותו כנכרי דעלמא שלדברי הכל אין מבטלין לו אלא כבני חצר אחרת הסמוכה. ומכל מקום לדעת האומר אין חוזרין ומבטלין לא אמרה אלא שאף בכיוצא בזה אין לו בטול מחצר לחצר. והשיבם שאין זו תלויה בזו אלא אעפ"י שהם כבני אותה חצר או שיש בטול מחצר לחצר אין בטול אחר בטול שלא יהו דברי חכמים כחוכא וטלולא כלומר עכשו בטלנו רשותנו ונאסרנו והותרו האחרים ועכשו חזר ובטלו הם רשותם ונאסרו הם ואנו הותרנו ונמצאת מקצת היום מותרים. וחזרו ושאלו על מחלקת רב ושמואל בענין בטול אחר בטול שלדעת רב מבטלין וחוזרין ומבטלין ולדעת שמואל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין לימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי. והענין הוא שנחלק במבטל רשות חצרו אם בטל רשות ביתו אם לאו כמו שנזכר בפרק פסים [כו:] רב דאמ' מבטלין וחוזרין ומבטלין כרבנן שסוברים רשות ביתו לא בטל כלומר שהמבטל לא לגמרי נסתלק ואין דינו כמחצר לחצר ושמואל דאמ' כר' אליעזר שאף רשות ביתו בטל ומאחר שנסתלק לגמרי הוה ליה כמחצר לחצר ונמצא ששניהם סוברים אין בטול רשות מחצר לחצר אלא שאפשר לפרש נסתלק לגמרי והרי הוא כנכרי דעלמא שלדברי הכל אין מבטלין לו. והשיבו בה אמ' לך רב אנא דאמרי אפי' לר' אליעזר עד כאן לא אמ' ר' אליעזר התם אלא משום דבית בלא חצר לא דיירי בה אינשי אבל לענין אסתלאקי לדונו כבן חצר אחרת שלא יוכל לחזור ולקבלא לא. ושמואל דאמ' איכא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא דמאי דבטיל בטיל מאי דלא בטיל לא בטיל אבל במאי דבטיל מיהא נסתלק לגמרי והוה ליה כבן חצר אחרת. וחזרו והעמידו דבריהם במחלקת אחרת ממה שאמרו מי שנתן רשותו לבני חצר מצד ששכח ולא עירב עמהם ולאחר שבטל רשות והוציא מבית לחצר בין בשוגג בין במזיד אוסר על בני חצר דברי ר' מאיר מפני שחזרה לו רשותו ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר מאי לאו בהא קמיפלגי דר' מאיר סבר חוזרין ומבטלין שהרי לא נסתלק לגמרי הואיל ואף בשוגג חזרה לו ולר' יהודה נסתלק לגמרי ובשוגג מיהא לא חזרה לו ומאחר שנסתלק לגמרי הרי הוא כנכרי ואין חוזרין ומבטלין לו. ואף בזו השיבו דלכולי עלמא אין חוזרין ומבטלין ובדין היה שבשוגג לא תחזור לו אלא דר' מאיר קניס שוגג אטו מזיד דבמזיד מיהא כלם מודים בו אחר שלא החזיקו בני מבוי קודם חזרה והוא הדין שהיה יכול לתרץ (דכלי) [דלכולי] עלמא חוזרי' ומבטלי' אלא שלדעת רבא הוא תופשה שסובר אין חוזרין ומבטלין וחזר רב אשי והעמידה במחלקת ר' אליעזר ורבנן ורב כרבנן:

זהו ביאור המשנה דרך קצרה:

ולענין פסק כבר התבאר שמבטלי' מחצר לחצר ולענין מבטל רשות שחזר והוציא קודם שהחזיקו בני מבוי הלכה כר' יהודה שבשוגג אינו אוסר במזיד אוסר הא לענין בטול אחר בטול גדולי הפוסקי' כתבו שהלכה כרב וחוזרין ומבטלין וכדעת רב אשי שהעמיד מחלקתם במחלקת ר' אליעזר ורבנן ורב כרבנן. ואם כן מה שאמרו בפרק חלון [עט.] בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן נתמעט התבן מעשרה טפחים [שניהם] אסורים כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו הוא אסור וחברו מותר. והעמדנוה אפי' בהדר חד מנייהו ובטיל מחבריה וקמ"ל דאין חוזרין ומבטלין. לדעת גדולי הפוסקי' לא נאמר כן אלא לר' אליעזר. וכן מה שאמרו בפרק זה נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים והקשו שמעת מנה מבטלין וחוזרין ומבטלין עד שדחו לא דכולי עלמא אין חוזרין ומבטלין והכי קאמ' אם נתנו לו רשותם מעקרא לא נאמר בדוקא אלא דרך דחייה ומשא ומתן כלומ' אי משום הא לא איריא. ויש מתמיהים בה שהרי לדעת זה כשאתה מעמיד מחלקתם בדרבנן ור' אליעזר אתה מפרש ששניהם סוברים אין בטול מחצר לחצר ואנו כבר פסקנו שהלכה יש בטול והיאך אתה מזכה שטרא (לבתרי) [לבי תרי]. אלא שמפני זה פרשנו למעלה שזה שנסתלק לגמרי אנו דנין כנכרי דעלמא שלדברי הכל אין בו בטול ומכל מקום חוזרים ומבטלים ואין חוששין לחוכא וטלולא ונמצא שהלכה יש בטול מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין. ומכל מקום יש מפרשי' דאיתא לדרב אשי להעמיד מחלקתם כר' אליעזר ורבנן ורב כרבנן אבל שמואל אפשר שאף הוא סובר כרבנן ולא מטעם הנזכר בגמרא באנא דאמרי' אפי' לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא דהיכא דבטיל בטיל וכו' שהרי אותו הטעם כבר נדחה מדברי רב אשי אלא מטעם חוכא וטלולא שאותו הטעם לא נדחה ואיתא לדרב אשי ואיתא לדרבא והלכך הלכה יש בטול מחצר לחצר ואעפ"י כן אין חוזרין ומבטלין וכן פסקוה גדולי המפרשי' והביאו ראיה לדבריהם משמועה שבפרק חלון בבית שבין שתי חצרות ומשמועה הנזכרת בפרק זה בנתנו לו רשותם כמו שהזכרנום למעלה אלא שמכל מקום. גדולי המחברים פסקו כדעת ראשון:

דף סט עמוד א

ישראל מומר לע"ז הרי הוא כעכו"ם ואפי' קיים את כל התורה. ומומר לשאר עבירות אם משמר את שבתו בשוק ר"ל בפרהסיא אעפ"י שמחללו בסתר הרי זה מבטל רשות ואם מחללו בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם וצריך לשכור וכיצד לשון השכירות או הבטול רשות [אומר לו רשותי] מבוטלת לך [או רשותי קנוי' לך] קנה אין צריך לזכות ושתי לשונות אלו על ישראל ועכו"ם הם אמורים שהרשות קנויה לך הוא לשון שכירות וקנה בו אף מן העכו"ם ואינו צריך קנין או חזקה או שטר אלא בדבור בעלמא ובישראל ברשותי מבוטלת לך. ויש מפרשי' שתי הלשונות בישראל הא בעכו"ם צריך להזכיר שם שכירות ואין נראה כן:

זה שבארנו במבטל רשות שאם הוציא אחר כן במזיד אסר. כבר ביארנו במשנה דוקא בשלא קדמו והחזיקו בני מבוי הא אם קדמו והחזיקו אף במזיד אינו יכול לאסור. מכל מקום יש חולקים בזו לומר שבמזיד אף לאחר שהחזיקו בני מבוי אוסר שכל שהוציא במזיד מאן דיהיב שקל. וכן מראים פנים בה מלשון הסוגיא שלמה ששנינו תחלה עד שלא יוציא. וכן למה שתירצנו בסוף כאן במומר לחלל בפרהסיא וכו' דעת ר' יהודה שהצדוקי אינו כעכו"ם אלא שהמבטל שהוציא במזיד אף לאחר חזקת בני מבוי אוסר ומה ששנו בבריתא במה דברים אמורים עד שלא החזיקו וכו' ר' מאיר היא והלכה כר' יהודה וכן כתבוה גדולי המפרשי' ולמה שאמ' שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ואעפ"י שר' יהושע כלל שהלכה כדברי המיקל בעירוב שמא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר או אין הלכה כר' יהושע בן לוי במקום שמואל ואעפ"י שהגאונים כתבו שהלכה כר' יהושע בכל מקום לא אמרוה אלא בסברא שהוא אומרה בפני עצמו. ומכל מקום גדולי המחברים פסקוה כמו שכתבנו שאם החזיקו אף במזיד אינו אוסר וגדולי הדור נוטים לומר כן ולא עוד אלא שאף הם מישבים בה לשון הסוגיא מפני שהם מפרשי' שלא חלק בה ר' יהודה אלא בבטול של צדוקי שאעפ"י שאינו כעכו"ם יש חלוק בין בטול שלו לבטול של ישראל שהישראל בטולו חזק וכל שהחזיקו בו בני מבוי אינו אוסר אף במזיד מה שאין כן בצדוקי. והביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב כל עמא מודו שיש לו בטול רשות מה פליגין לחזור בו ר' מאיר אומר מבטל ואינו חוזר והן שזכו במבוי תחלה רבנין אמרין מבטל וחוזר. אלמא שעקר מחלקתם בצדוקי שר' מאיר עושהו ישראל שלא לבטל אחר חזקתם ולר' יהודה חוזר אפי' לאחר חזקתם הא בישראל כלם מודים שאם החזיקו אינו אוסר אף במזיד וברייתא ששנינו בד"א עד שלא החזיקו דברי הכל והראיה שהרי אחר דברי שניהם אמרוה. והדברים נראין. וראיתי מי שמפקפק בה אם כן מה הוצרך רבא למעלה לומר פנו לי מנאי ויבטל ויחזיקו בו ואחר כך אין הוצאת כליו מבטלת להם. ואינו כלום שכל שמוציא אחר כן תחלת הוצאתו באיסור היא:

דף סט עמוד ב

מקבלין קרבנות מן העכו"ם ומקריבים אותם לשמם אבל ישראל מומר הרי הוא פחות מן העכו"ם ואין מקבלין ממנו קרבן בד"א במומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא אבל מומר לשאר עבירות והם הנקראים פושעי ישראל בני אדם הדומים לבהמה מקבלים מהם. ויש בקצת דברים אלו תנאים. וכבר ביארנו הענין (הראשון) [בראשון] של חולין. וכן ביארנו ענין אסור יציאה בשבת בחומרתא דמדושא אם בחצר ואם ברשות הרבים. בשני של מועד קטן ובמסכת שבת פרק במה אשה. וכלל הדברים שהוא מתכשיטי נשים והוא מצוי אצל האיש וזו שהוזכרה כאן פירושה שהיה יוצא בה לרשות הרבים ואותה שהוזכרה במועד קטן פירושה שהיה יוצא בה לחצר:

מומר לחלל שבתות שכתבנו פירושו פעם ושתים אבל בפעם אחת אינו קרוי מומר וזהו שאמרו מחלל שבתות ולא אמרו מחלל שבת. וזה שאמרו בחומרתא דמדושא כגון זה וכו' ואעפ"י שלא ראו בה כן אלא באותה שעה פירושו כגון זה שהיה עושה כן שבתות הרבה וכן כתבוה בתוספות:

המשנה השניה והכונה בה לבאר קצת החלק הראשון והחלק השני והוא שאמר אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב פי' והאחרים עירבו ביניהם אסור להכניס ולהוציא מבתיהם ומחצר לתוכה ומתוכו לחצר ולבתיהם לו ולהם. ושאלו בגמרא ביתו הוא דאסור הא מבתיהם לחצר מותר להם והיכי דמי אם לא בטל חצרו אמאי שריא ואם בטל אף ביתו אמאי אסור. ופרשוה שכל כיוצא בזה אם בטל להם רשות ביתו וחצרו הם מותרים להכניס ולהוציא ואם לא בטל להם כלום אסור להם להוציא אף מבתיהם לחצר ומשנתנו בשבטל רשותו או חצרו סתם ובא להשמיענו שהמבטל רשותו או חצרו לא נתבטל רשות ביתו בכך עד שיבטל אף רשות ביתו בפי' כמו שביארנו בפרק פסין והלכך אסור להם להוציא מביתו לחצר שהרי לא בטל להם רשות ביתו וכל שכן שאסור לו הואיל ובטל את חצרו ושלהם מותר לו ולהם להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר ומחצר לבתיהם אחר שבטל חצרו. ופרשו הטעם בגמרא בהיתר שלו מפני שהוא כאורח אצלם ומכל מקום מביתו לחצר אסור שאין דרך להיותו נחשב כאורח בביתו ועוד שאם יוציא מביתו לחצר נמצא כמערער בבטולו ואעפ"י שמשהחזיקו אין יכול לחזור מכל מקום הרי הוא כחוכא וטלולא.

נתנו לו רשותם וכו' שאלו בגמרא שמעת מנה מבטלין וחוזרין ומבטלין. פי' שהיה סבור לפרש שחזרו הם ונתנו לו רשותם או דנתנו מעקרא וכבר ביארנו שאין מזה הכרח לפסוק שאין חוזרי' ומבטלין:

ונשוב לביאור המשנה והוא שאם נתנו כלם את רשותם לו הוא מותר להוציא מביתו לחצר או אפי' מבתיהם אם בטלו לו הכל והם אסורים מבתיהם לחצר ולא עוד אלא אפי' מביתו של זה לחצר אעפ"י שהכל רשות אחת. ושאלו בגמרא להוו נמי אינהו אורחים לגביה כלומר ונתירם מביתו של זה מיהא לחצר. ותירץ בה שאין אומרין על רבים שהם אורחים אצל יחיד. ולשון הגמרא חד לגבי חמשא הוי אורח חמשא לגבי חד לא הוו אורחים. וגדולי הדור נסתפקו בכאן בשנים השרויים בחצר ולא עירבו ונתן האחד רשותו לשני אם מותר לו בשל חברו וכן אם בטל רשות חצרו ורשות ביתו אם מותר לו להכניס ולהוציא בין משלו בין משל חבירו לאחר שהחזיק חברו בין בביתו בין בחצרו אם לאו אם נאמר כשם שאחד אצל חמשה הוי אורח כך אחד אצל אחד ולא נתמעט אלא רבים אצל יחיד או שמא יחיד אצל רבים נקרא אורח אבל אחד אפי' אצל אחד לא נקרא אורח. ונראה להם לומר שאין דין אורח אלא יחיד אצל רבים אבל רבים אפי' אצל רבים אפי' היו המערבים יתר מן המבטלים או אצל אחד אפי' אחד וכל שכן רבים אצל יחיד אין בהם דין אורח כלל שאם לא כן למה מבטלין וחוזרין ומבטלין כדי להתיר מקצת היום לאלו ומקצת היום לאלו אם שנים הם יבטל האחד רשות חצרו וביתו לכל היום והותרו שניהם זה מדין בטול וזה מדין אורח ואם רבים הם יבטלו מקצתם למקצתם ויותרו כלם.

היו שנים וכו' ר"ל אותם ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר בטלו להם את רשותם הרי עדיין שניהם אוסרין זה על זה כדין שנים הדרים בחצר אחת ונאסרו שניהם להוציא מבתיהם לחצר שהרי הבתים מיוחדים כל אחד לאחד והחצר משותף בין שניהם. ופרשוה בגמ' אפי' חזר אחד מהם ובטלה לחברו שמאחר שבשעה שנתבטל לשניהם לא היה הבטול מועיל להם שהרי האחד אסר על חברו אין בטול חברו מועיל לו. ויש למדים מכאן שבני חצר שמבטלין רשותם ליחיד צריכי' לבטלה בבת אחת שאם לא כן הרי בשעת בטולו של ראשון לא הועיל לו שהרי עדיין האחרים אוסרים. ואין זה כלום שלא אמרוה אלא לזה שזכה בו מחמת בטול אבל כל שמבטלין מה שהוא רשותם לגמרי אפי' חמשה שבטלו לאחד בזה אחר זה ואפי' הפרש גדול בין כל אחד ואחד הועילו הא כל שבטלו לשנים אין האחד יכול לבטל מחברו. ופרשוה בגמרא אפי' אמרו לאחד קני על מנת להקנות.

שאחד נוטל רשות ונותן רשות כלומר נותן רשות ליחיד או לרבים והם מותרים בבטולו וכן נוטל רשות מן האחרים והוא מותר בבטולם שהרי אין בחצר מי שיאסור עליו אבל שנים נותנין רשות כלומר אם שכחו ולא עירבו עם האחרים נותנים להם רשותם ויסלקו עצמם מן החצר לבטל להם את רשותם ואין גוזרין גזירה לשנים שיהיו נותנין רשות שיבאו אף הם ליטול רשות אבל אין נוטלין רשות שהרי אוסר כל אחד על חברו על הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף ע עמוד א

חמשה ששרוים בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל רשותו צריך לבטלו לכל אחד ואחד והוא שיאמר רשותי מבטלת לך וכו' בין ברשות חצרו בין ברשות ביתו וכבר ביארנוה בפרק שני. וזה שאמרו בסוגיא זו אחד שלא עירב נותן רשותו לאחר שעירב ועל כרחך זה שעירב (אסר) [אחד] היה שם שעירב עמו ונמצאו שנים וזה ששכח ולא עירב נותן רשותו לאחד מאותם שעירבו אעפ"י שלא נתן רשותו לשני שמשמע שאין צריך לבטל לכל אחד. פרשוה בגמרא שזה שעירב עמו מת לו ונמצא שאינו נותן רשותו אלא לאחד. ויש מפרשי' שמת לאחר הבטול ואעפ"י שבשעת הבטול לא הועיל עכשיו מיהא מועיל:

אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב כיצד הרי שהיו שלשה דיורין בחצר והשנים עירבו והשלישי לא עירב עמהם הרי זה מבטל רשותו לאחד מן השנים שעירבו וכבר ביארנוה בשמת האחר ואינו אוסר עליו וכגון שאין היורש בכאן שיאסור או אתה מפרשה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה מחיצה ונטו בה איש את אהלו שכשמת אחד מהם אין ליורשיו בו כלום ואין גוזרין שמא יארע כן כשחברו לשם ונמצא שאינו כלום שהרי צריך לבטל לכל אחד ואחד ושנים שעירבו נותנין רשותם לאחד ואין קונסין אותו על שלא עירב:

שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שעירבו אבל לא לאחד שהרי הוא צריך לבטל לכל אחד ואחד ואין חוששי' שיבאו לטעות שיבטלו אותם שעירבו לאותם שלא עירבו וכן שנים שלא עירבו מבטלין לשלישי שלא עירב גם כן ואין אומרין שאין בטול רשות אלא בזמן שמקצתן עירבו ומקצתם לא עירבו אבל כל שלא עירב אחד מהן קונסין אותן ולא יבטלו אף לאחד כדי שלא תשתכח תורת עירוב אלא אף בזו מבטלין. אבל אין אחד שעירב עם השני נותן רשותו לשלישי שלא עירב שהרי עדיין השני אוסר לו. וכן אין שנים שעירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו שהרי עדיין יאסור אחד על חברו ואפי' חזר אחד מהם ובטל לחברו כמו שהתבאר ואפי' אמרו לו קני על מנת להקנות וכן אין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו שאף באלו אחד אוסר על חברו:

דף ע עמוד ב

יורש יכול הוא לבטל רשותו בשבת כיצד הרי שהיו שלשה שדרים בחצר אחת ועירבו השנים ושלישי לא עירב שנמצא אוסר עליהם עד שיבטל להם רשותו ועכשיו מת לו אותו שלישי קודם שיבטל את רשותו ויורשו זכה ברשותו הרי יורש זה יכול לבטל רשותו ואין אומרין אין בטול רשות אלא במי שאלו רצה לערב עמהם אתמול היה מערב והרי זה לא היה לו כלום בבית זה מאתמול שיהא עירובו עמהם כלום אלא יורש כרעא דאבוה הוא וכל שהיה אביו יכול לבטל אף הוא יכול לבטל ואעפ"י שאמרו בברייתא חוץ מן המבטל. אלמא שאף היורש אינו בכלל המבטל עצמו פירושו חוץ מתורת בטול רשות אם לבעלים אם ליורש ואף בטול זה לא הוצרך אלא בשלא עירב האב עמהם מבעוד יום שאלו עירב האב מבעוד יום ומת לו משחשכה כל שהותר למקצת שבת הותר לכולה כמו שיתבאר ואין צריכין לבטולו אלא אם כן מת מבעוד יום שנתבטל עירובו. וכן אם היורש היה דר במקום אחר ולא בא לדור שם בשבת אינו אוסר שהלכה כר' שמעון שאפי' הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר אלא שבא עכשיו לדור שם ואסר עד שיבטל רשותו ואפי' עירב יורש זה עם בני חצר בשביל בית אחר שהיה לו באותה חצר נעשה עכשיו אוסר עליהם בשביל בית זה אם היה דר זה עם אביו או עם מורישו לשם. ושמא תאמר ומה הוצרכת ללמדנו כן והלא זה היה אפשר לערב מבעוד יום שהרי אף שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו. יש מפרשי' שלא נאמרו הדברים אלא בעכו"ם הואיל ומן הדין אינו אוסר אבל בישראל בעל הבית עצמו צריך לערב ואעפ"י כן מכל מקום יכול זו לבטל. ומכל מקום יש מפרשי' בזה שאלו רצה לערב מבערב יכול לערב כדין חמשה שגבו עירובן שאחד מוליך על ידי כלן וכמו שאמרו באחים שאוכלין על שלחן אביהם שדנין אותם כחמשה שגבו עירובן ואפי' בישנים בבתיהם אלא שמקבלין פרס אביהם ולא אמרו במוליכין את עירובן שצריכים עירוב לכל אחד ואחד אלא בישנים בבתיהם ומקבלין פרס מאביהם ויש עמם דיורין אחרים בחצר שמתוך שאלו אוסרי' אף אלו אוסרין הא כשאוכלין על שלחן אביהם ממש עירוב אחד לכלן ואחד מוליך על ידי כלם כחמשה שגבו את עירובן. ואף בדין שכירו ולקיטו הם מפרשי' אותה בשכירו ולקיטו של ישראל כמו שהתבאר לדעת קצת מפרשי' והם משיבים בשאלה זו שזה שהיה אפשר לזה לערב מבעוד יום מכל מקום מתורת שליחות אב הוא:

זה שכתבנו שכל שלא בא היורש לדור שם אינו אוסר גדולי הדור חולקי' בה ממה שכתבו גדולי המפרשי' הטעם במה שכתבנו שאפי' עירב היורש עם שאר בני חצר מבעוד יום אעפ"י כן צריך בטול רשות מפני שהמוריש אינו אלא כמבטל רשות והרי צריך לבטל לכל אחד ואחד. ושאלו הם אם היורש אינו אלא כנוטל רשות היאך הוא מבטל לאחרים הואיל ובשעת הבטול אינו מותר לטלטל עדיין בחצר. ותירצו שמכל מקום הואיל והם בעלים גמורים רשאים לבטל ולא עוד אלא שהוא כרעא דאבוה לגמרי אלא שמאחר שלא נכנס רשות המוריש בתוך עירוב היורש ונאסר למקצת שבת נאסר לכלה שבת עד שיבטל ומאחר שנאסר למקצת שבת אף בלא בא לדור שם כן ואין הדברים נראין:

מבוי או חצר שהותרו כדינן בלחיים או בקורות או בצורת פתח או בעומד מרובה ונטלו הלחי או הקורה בשבת או נפרץ הכותל ונתמעט העומד או שנסתרה צורת הפתח אעפ"י שכבר הותרה בכניסת שבת אין אומרין הותרה לכל השבת. ומכל מקום יתבאר בפרק גגות דוקא בשנפרצו בכרמלית או לרשות הרבים אבל אם נפרצו לחצר שאינה מעורבת מותר. אין כאן אלא דיורין הבאין בשבת לאסור ודיורין הבאין בשבת אין אוסרין. למדת שכל שעירב דרך הפתח או דרך חלון ר"ל שהיו חצרות סמוכות זו לזו והיה פתח או חלון ביניהם המכשירים לתורת עירוב ועירבו על ידי אותו פתח או חלון וקדש היום בהכשרו אעפ"י שנפלה אחר כן מפלת וסתמה את הפתח או החלון הרי כל אותה שבת בהתירה להשתמש מזו לזו דרך חורים או דרך חלונות קטנים שנשארו לשם וכבר ביארנוה בסוף פרק ראשון. ודין שני בתים שבשני צדי רשות הרבים שהקיפום מחיצה עכו"ם בשבת. וכן דין מת עכו"ם בשבת כבר ביארנוה למעלה:

הוזכר בסוגיא זו באחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק שמבעוד יום אוסר אפי' עירב עמהם שהרי נתבטל עירובו משעה שמת ועדיין לא חל עירובו משחשיכה אינו אוסר ואם אחד מן השוק מת והניח רשותו לאחד מבני חצר משחשיכה אוסר מבעוד יום אינו אוסר. ודבר זה יש שפרשוהו מן השוק ממש כלומר שלא היה מבני חצר ואמ' שמבעוד יום אוסר הואיל ולא הותר מקצת שבת ולדעת זה אתה צריך לפרשה כדעת האומר שאעפ"י שאינו דר שם אוסר וכדעת האומר שמי שיש לו בית התבן או בית הבקר בחצר חברו אוסר. ואין הלכה כן שלא אסרו אלא בית דירה ר"ל מקום דירתו והוא מקום פתא כמו שיתבאר. והלכך אחד מבני חצר שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד מן השוק אינו אוסר אלא אם כן בא לדור שם משחשיכה אינו אוסר אפי' בא לדור שהרי שבת שהותרה הותרה אבל אם לא עירב ומת משחשיכה אסור עד שיבטל היורש לכל בני החצר:

אחד מן השוק שמת והניח רשות שיש לו באותה חצר לאחד מבני חצר שכבר עירב עם חבריו מבעוד יום אינו אוסר שהרי נכנס בכלל עירובו מבעוד יום ואפי' עירב קודם הירושה שהרי מכל מקום כשקדש היום נכנס כל מה שיש לו באותה חצר בכלל העירוב. מת משחשיכה אף זה אינו אוסר שהרי לא היה הוא אוסר אחר שאינו דר שם והואיל והותרה הותרה. וזה שאמרו בכאן אוסר אינו אלא לדעת האוסר אף בשאינו דר שם כמו שביארנו ויש פוסקי' שאוסר. וגדולי המפרשי' פרשו שמן השוק לאו דוקא אלא כלם מבני חצר וכל שלא עירב עם חבריו הוא קוראו מן השוק לפי שהסיע עצמו מן האחוה. ופי' הדברים אחד מבני חצר שעירב שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר שלא עירב מבעוד יום אוסר אם בא לדור שם בבית המוריש אעפ"י שבטל רשות ביתו הראשון משחשכה אינו אוסר שכבר חל עליו עירובו וכל שבטל זה רשות בית הראשון אינו אוסר מחמת בית הירושה. ואחד מבני חצר שלא עירב שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד שעירב אפי' בא היורש ודר באותו בית אינו אוסר שהרי כשנכנסה שבת חל עירובו על כל רשות שיש לו בחצר כמו שהתבאר. משחשיכה אוסר שכבר נאסר למקצת שבת ומכל מקום דוקא עד שיבטל שהרי יורש מבטל כמו שביארנו:

כבר ידעת שהגר שמת בלא יורשי' שיהו נולדים לו משנתגייר כל המחזיק בהם זכה בהם ישראל וגר שהיו שובתים במגורה אחת ר"ל בשכונה אחת ומת הגר בשבת אפי' החזיק בהם אחד אינו אוסר שכשמת נעשה כמבטל רשותו אצל הכל וזה שאמרו בסוגיא זו אדרבה כי החזיק הוא דאסר פירושו אלו היה שם מקום ליאסר היה ראוי לאסור יותר בהחזיק משלא החזיק. אלא שכל שעירב ומת משחשיכה אינו אוסר בין לא אחזוק אלא הרי הוא בהיתרו הראשון. מת מבעוד יום אם לא החזיק בו אדם הרי רשותו מבוטלת אצל הכל ומותר אבל אם החזיק בו אדם הרי זה אוסר ואפי' לא החזיק בו אלא משחשיכה שהמחזיק נעשה לו למפרע כיורש ואוסר עד שיבטל. למדת לענין פסק שכל אוסר האמור בסוגיא זו פירושו עד שיבטל שאם תפרשהו אוסר לגמרי אתה צריך להעמידו לדעת בית שמאי שאמר אין בטול רשות בשבת כמו שהעמידה ר' יוחנן בסוף השמועה ואין הלכה כן אלא אוסר עד שיבטל על הדרכים שביארנו:

דף עא עמוד א

המשנה השלשית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרי' דוקא מבעוד יום ובית הלל אומרי' אף משחשיכה. ופרשו בגמרא שאין טעם בית הלל ממה שאמרו בענין תרומה הלך אצל יפות ר"ל לענין תורם לחברו אם שלא מדעת לדעת קצת ואם מדעת לדעת קצת אלא שלא פירש לו אם בעין יפה או בבינונית אם ברעה שלא היה לו לתרום אלא בבינונית וכשתרם בעין יפה אינה תרומה אלא אם כן גלה בעל הבית דעתו שנוח לו בכך כגון שהיו שם יפות מהן ואמ' לו כלך אצל יפות על הדרך שביארנו בחבור זה בשני של מציעא ובמקומות אחרים. ואף בזו שתאמר בנותן רשות בשבת שזה שלא עירב עמהם מבעוד יום לא לאסור עליהם נתכון אלא ליפות כחם לגמרי לבטל רשותו עד שיותרו הם ויאסר הוא על הדרך שבעל הבית בענין תרומה גלה בדעתו שכיון בתרומתו של זה לחשיבות גדולה וליפות כח התורם שאלו היה זה טעם הדבר. מת עכו"ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא והלא לא היה סבור המבטל שימות העכו"ם אלא טעם מחלקתם של בית שמאי בטול רשות מקנא ביתא הוא ובשבת אסור. ואעפ"י שבמסכת גיטין [עז:] אמרו תיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ותקני גיטה אגב ביתא. בשכיב מרע הקלו שלא תטרף דעתו עליו על הדרך שאמרו קונין משכיב מרע אפי' בשבת. ובית הלל סוברים שבטול רשות אינו אלא אסתלוקי בעלמא ואסתלוקי בעלמא מותר בין בבטול רשות בין בנתינת רשות שנתינה רעועה היא ואינו אלא איסתלוקי רשותא:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והכונה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שנותן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר הואיל והוציא עד שלא החזיקו בו חבריו ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. ואוסר שאמרו פירושו עד שיבטל פעם אחרת ואף במזיד יכול לבטל פעם אחרת שאין זה נקרא מומר על שנושא ונותן שם בלא עירוב שהרי בטל רשותו מפני שהדבר קרוב לטעות. וכן שבפעם אחת אינו קרוי מומר כמו שביארנו. וכן ביארנו שאף לדעת ר' יהודה אף במזיד לאחר שהחזיקו אינו אוסר לשטתנו כמו שכתבנו למעלה. והלכה כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמ' בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו' יתבאר בפרק חלון [פא.] שאין עירובי חצרות אלא בפת אבל עירובי תחומין ושתופי מבואות בכל דבר חוץ ממים ומלח כמו שהתבאר. ומאחר שכן צריך אתה לומר שמשנתנו לא בעירובי חצרות נאמרה אלא בשתופי מבואות ולפעמים קורהו בלשון עירוב מפני שאף שתוף המבוי מערבן ועושה אותן כבני חצר אחת ואמר במשנה זו שבעל הבית שהיה שותף עם שכניו שבמבוי שתוף של סחורה לא לשם שתוף מבוי אם היה השתוף במין אחד לכלם ר"ל לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לשתף מצד אחר אלא יכונו בלבם שיהא שתוף הסחורה עולה להם לשתוף מבוי ודים. ופרשוה בגמר' דוקא בכלי אחד ר"ל שכלם משתתפים בחבית אחת ולא סוף דבר בבא זה בלגינו ושפך לתוך החבית המשותפת וכן זה בא בלגינו ושפך שאעפ"י שלשם סחורה נתכונו מכל מקום כבר נעשה בדרך עירוב וכל אחד הביא דבר הראוי לעירוב אלא אף אם לקחו חבית בין כלם בשותפות הדין כן שכל שאחר כן כונו בה לשם עירוב הוברר הדבר שזהו חלק פלוני וזה חלק פלוני שכל בדרבנן יש ברירה אבל בשני כלים לא. ואעפ"י שבפרק רביעי אמרו בעירוב הנתון בשני כלים שהוא כשר. בזו לשם עירוב גבאוהו. וכן שהעמדנוה שם בשנתמלא הכלי ונשאר אבל זה שלא נעשה לשם שתוף מבוי כלל דוקא בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואפי' היה לכל אחד חלק בשניהם.

לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו'. בא לגלות ביאור מה שאמר מתחלה שאין החלוק מצד המינין אלא מצד הכלים. ופי' הדברים לזה ביין ולזה בשמן הואיל ומן הסתם שני כלים הם צריכים הם לעירוב אחר. וכן נראה ממה שאמרו בגמרא על ביאורו של רב. אמ' רבה מתניתי' נמי דיקא לזה ביין ולזה בשמן צריכים לערב אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר אלא אי אמרת זה וזה בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן. ואעפ"י שאביי דחאו ואמר יין ויין ראוי לערב יין ושמן אין ראוי לערב ודעתו לאמר שכל שבמין אחד אף בחלוק כלים אין צריכים לערב ואעפ"י שבחולק עירובו בשני כלים אינו עירוב אלא אם כן נתחלק העירוב מצד שנתמלא הכלי ונותר בזו הואיל ולשם עירוב נעשה וחלקוהו מדעת ראוי לומר כן אבל אלו שלא חלקוהו שהרי לא נשתתפו בה לשם עירוב אעפ"י שנתון בשני כלים אין קפידא. מכל מקום הלכה כרבה ואף אביי לא אמרה אלא דרך דחייה. וכל שבשני כלים אף במין אחד אינו עירוב ולא תפש יין ושמן אלא מפני שדרכם בשני כלים הא אם היו בכלי אחד אין צריכין לערב כך קבלנו בפירושה. אלא שגדולי הדור סוברים שיין ושמן אף בכלי אחד הואיל ואין ראויים להתערב אינו עולה לעירוב צריכים הם לעירוב אחד ובכלי אחד והראיה שאחר שהעמדנוה בכלי אחד ובאנו לפרש דברי ר' שמעון שאמר אחד זה ואחד זה אין צריכים לערב שאלו בגמרא אפי' לזה ביין ולזה בשמן. אלמא שכל שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב. וכן שאח"כ העמידו מחלקתם בדר' יוחנן בן נורי ורבנן שנחלקו בשמן של תרומה שצף על פני המים ונגע טבול יום בשמן שלרבנן אינו פוסל אלא בשמן בלבד ולר' יוחנן בן נורי שניהם נעשו חבור זה לזה אלמא לרבנן שהלכה כדבריהם שני מינין שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב והדברים נראין אם כן אין עירוב בזה מועיל. אלא במין אחד ובכלי אחד וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין לשני מינין הראויים להתערב ובכלי אחד וכן הלכה:

ונשוב לביאור המשנה ר' שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. ופרשו בגמרא שלא דבר ר' שמעון על יין ושמן שמודה הוא שאינו עירוב אלא רמז למחלקת שבינו ובין חכמים והוא במה שנחלקו בה כבר בפרק רביעי [מה:] בשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו השתים עם האמצעית שלדעת ר' שמעון היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ואעפ"י ששתים החיצונות אסורות זו עם זו אין אומרין לאסרם עם האמצעית שמא יטעו להוציא ולטלטל מחיצונה לחיצונה דרך חצר זו ולרבנן אסורות אף באמצעית מגזרה זו. וכבר ביארנו שם שהלכה כר' שמעון ואף בכאן חזר ונעור מחלקת זה ולא דבר ר' שמעון על עירוב יין ושמן שבמבוי אחד אלא בחצר שבין שני מבואות שאף לדעת חכמים אם נשתתפה עם שניהם ביין ובכלי אחד כלן מותרות שהרי זה עירוב אחד אבל נשתתפה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן הואיל ועירובין חלוקים הם עד שהמבואות אסורים זה עם זה אף הם אסורים עם החצר מכח גזרה שהזכרנו ואמ' להם ר' שמעון שבזו היא מותרת עם שניהם ואין גוזרין בה על הדרך שאמרה בשלש חצרות ואין חלוק המינים מפקיע בזו אחר שהם מינים חלוקים והלכה כר' שמעון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

דף עא עמוד ב

כבר ביארנו שאין מערבין בחצרות אלא בפת אבל משתתפין במבואות ביין או בפת או בכל דבר מאכל חוץ ממים ומלח אלא שצריכים אנו לבאר אעפ"י שחכמים תקנו לערב בחצרות אעפ"י ששתפו במבואות הואיל ואין הצורך אלא כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות ויאמרו אבותינו לא עירבו אם סומכים בשעת הדחק על עירוב במקום שתוף או על שתוף במקום עירוב אם לאו ודבר זה נחלקו קצת מפרשי' בקצת דברי' שבו ומחלקתם תלויה ועומדת באופני ביאור שמועה זו והוא שאמרו מערבין בחצרות ומשתתפין במבואות וחכמי' אומ' או מערבין או משתתפים ונחלקו בה אמוראים חד אמ' בפת כולי עלמא לא פליגי דסומכים כי פליגי ביין וחד אמ' ביין כולי עלמא לא פליגי דאין סומכין כי פליגי בפת. ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים שאם עירבו בחצרות שהוא עירוב פת סומכי' עליו אף למבוי שהרי עירוב פת כולל את הכל אבל אם נשתתפו במבוי שהוא עירוב יין ר"ל שאינו צריך לפת ומאחר שאינו צריך פת מסתמא אין מערבין בו בפת אלא בשאר דברים שדרכם להתערב בהם לסחורה אין סומכין עליו לחצרות שהרי עירוב יין אינו כולל את החצר ולרבנן אעפ"י שאם עירבו את החצר ביין אינו כלום כשעירבו את המבוי מיהא מתוך שמועיל למבוי מועיל אף לחצר הא כל שנשתתפו בפת סומכין אף לחצר לדברי הכל. וללשנא בתרא ביין ר"ל שנשתתפו במבוי ביין כולי עלמא לא פליגי דאין סומכין כי פליגי בפת. ולשון זה עיקר וכמו שאמרו חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרים בחצרות ואסורים במבוי והעמדנוה לר' מאיר שאמ' בעינן עירוב ובעינן שתוף. ומכל מקום לענין ביאור יש לתמוה היאך לא הקשו מזו ללשון ראשון שהרי ללשון זה מודה ר' מאיר בפת ומתוך כך פרשו בתוספות בפת כולי עלמא לא פליגי שלא בעירוב חצרות נאמרה אלא שאם נשתתפו במבוי בפת מועיל אף לחצרות הא נשתתפו במבוי ביין לר' מאיר אין סומכין בו לחצרות שאין סומכין על שתוף במקום עירוב או על עירוב במקום שתוף אלא אם כן עלו את העירוב כגון שנשתתפו במבוי בפת ולרבנן כל שהועיל במבוי הועיל בחצרות ובמשנת חמש חצרות לשתי הלשונות לדעת ר' מאיר נאמרה שהרי לא הודה ר' מאיר לחכמים אלא כשעירבו את המבוי בפת הא במערב חצרות בפת לא וכן עיקר:

ולענין פסק הלכה כר' מאיר וכמו שאמרו אמ' רב הלכה כר' מאיר. ורב הונא אמ' מנהג כר' מאיר. ור"י אמ' נהגו העם כר' מאיר. ואעפ"י שביארנו בלשונות אלו למעלה שכל שנאמר בו נהגו אין מורין בו כן אלא שאין מוחין בידו ובזו הואיל וחומרא היא אין כאן מקום למחאה. פירושו שאם נמנע מפני זה להביא סכין או חמין לחולה אין מזרזין אותו לכך. ומכל מקום הלכה כר' מאיר ומצריכים עירוב ומצריכי' שתוף ואין סומכין מזה על זה. ופסקו בו גדולי המפרשי' כלשון המחמיר ר"ל שעיקר מחלקתם בפת והלכה כר' מאיר. והביאו ראיה לדבריהם ממה שתירצה רב גדל בסוגיא זו בענין זה. וממשנת חמש חצרות הפתוחות למבוי. וממה שאמרו בפרק שתוף בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שתוף ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר דוקא סומכין עליו משום שתוף ולא משום עירוב ואעפ"י שיש שם פת אלמא שאף בפת אנו צריכים לעירוב ולשתוף. ומכל מקום אין הכרח בראיות אלו שזו של רב גדל אפשר שדחייה בעלמא היא. ומשנת חמש חצרות כשתעיין בה לפי מה שפרשו בתוספות בשמועה זו כמו שכתבנו למעלה אינה ראיה כלל. ושמועת בני חבורה טעם הדבר שכל שמסובין בחצר אעפ"י שיש שם פת אינו כלום שהעירוב צריך ליתנו בבית שבחצר ואם נתנו לחצר שבמבוי אף לשם עירוב אינו כלום ומתוך כך פסקו גדולי הראשוני' כלשון המיקל שבפת אף ר' מאיר מודה שהלכה כדברי המיקל בעירוב וסומכין על השתוף במקום עירוב ודוקא בשהניח את השתוף בבית שבחצר שהוא מקום הראוי ליתן בו את העירוב אבל אין סומכין על העירוב במקום שתוף שהרי לא עילה את העירוב ולא אמרו סומכין אלא במבוי והוא כשנשתתף על המבוי בפת. ואף גדולי המחברים כתבו המשתתפי' במבוי צריכים לערב בחצר שלא תשתכח תורת עירוב שאין התינוקות יודעים מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת. ויש פוסקין שסומכין אף על העירוב במקום שתוף ר"ל שאם היו החצרות פתוחות זו לזו ועירבו כלם דרך הפתחים עולה להם אף לשתוף מבוי אעפ"י שלא נשתתפו לשם מבוי ומטלטלין מזו לזו אף דרך מבוי. ולדעת זה אתה צריך לומר שאין הלכה כרב במה שאמר שחצרות הפתוחות זו לזו אין המבוי נתר בלחי וקורה כמו למטה שאם כן היאך אתה סומך בו על העירוב והרי כל עצמו של מבוי לא הוכשר אלא שאין הלכה כרב כמו שיתבאר למטה והילכך סומכין על עירוב במקום שתוף במקום שעירבו כל החצרות מזו לזו וכן נראה מסוגיא. ולענין הנחתם סתם בעירוב צריך בית שבחצר ואם הניח בחצר לא הועיל אבל בשתוף אעפ"י שדינו בחצר שבמבוי אם רצה להניחו בבית שבחצר דיו וכן היא בתלמוד המערב בפרק זה ולא עוד אלא שיש מפרשי' שכך הוא עיקר כמו שיתבאר:

דף עב עמוד א

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הששי. והוא שאמר חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בית שמאי אומרי' עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרי' עירוב אחד לכלם. פי' חמש לאו דוקא אלא שהן חבורות חלוקות שהן בטרקלין. וטרקלין פירושו בית גדול שבחצר ומפני שרוב חצרות אין בהם בתים גדולים כל כך שאכלוסים מתקבצים בדיורים כשמזדמן לפעמים שאחד מבני חצר מתעשר ולוקח מן האחרים שהם מצריכים לו ומוסיף בתחום ביתו (ובאנה) [ובונה] ביתו בדמים מרובים. ובנין נכבד קורא אותו טרקלין. ומכל מקום בית אחד הוא. וכבר ידעת שכל שדרין בבית אחד כחבורה אחת הן ונזדמן אחר כן ונתקבצו חבורות לדיורין חלוקים בטרקלין זה וחלקוהו במחיצות לחשבון החבורות וכל אחת מן החבורות יוצאה בפתח מיוחד לחצר. ומכל מקום אין מחיצות אלו נעשות לקבע ולהתקיים שעקרו (ביד) [בית] אחד הוא אלא כדרך שהעשירים מחלקים בית גדול לדיורים להרבות בשוכרים ומכל מקום סופו לפרק אותם מחיצות להשיבו כבראשונה. וסוברים בית שמאי שעכשיו נדון טרקלין זה כחמשה בתים כאלו נבנו שם חמשה בתים מתחלה ונעשית כל חבורה כבית מבתי החצר וכשמערבין חבורות שבטרקלין עם בתי החצר או עם בני חצר אחרת המתערבת עמה על יד פתח שביניהם כל חבורה מהם צריכה לערב. ובית הלל אומרי' עירוב אחד לכלן. ר"ל שאחד מהם נותן מפתו בעירוב שאר בתי החצר ונעשה כאלו כלם נתנוהו הואיל ועקרן בית אחד הוא ולא נתחלק לקיום וקבע תורת עראי הבנין מבטל כח המחיצות והרי הוא כבית אחד שבחצר וכשבאים לערב עם חצר אחרת ובאים להוליך עירובם לחצר אחרת אחד מוליך על ידי כלם וכל שכן אם מערבין עם בני אותה חצר או שבני חצר אחרת מביאין אצלם את עירובן שאין לכל החבורות אלא עירוב אחד והוא הדין שאם לא עירבה החצר שאין הם צריכים לערב זה עם זה. ונחלקו על משנה זו בגמרא שלדעת רב נחמן לא הקלו בית הלל בזו אלא שנחלקו הדיורים במסיפס שהיא מחיצה קלה אבל במחיצה עשרה עירוב לכל אחד ואחד ולא נפסקה כן אלא אף במחיצה עשרה כל שאין מגיעות לתקרה עירוב לכל חבורה אלא אם כן היא במסיפס. ויש אומרי' כן אף במסיפס ואם לא עירבה החצר צריכין לערב ביניהן וכל שכן אם מוליכין עירובם אצל חצר אחרת המתערבת עמהם צריכים עירוב לכל חבורה וחבורה וכל שאמרו עירוב אחד לכלן אם בא עירוב אצלם אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב על הדרך שיתבאר. ומה שאמרו חמשה שגבו עירובן כשהן מוליכין עירובן למקום [אחר עירוב] אחד לכלן. ופי' הדברים חמשה בעלי בתים שבחצר שעירבו ביניהם שנעשו עכשיו כאחד אם באו לערב עם האחרים עירוב אחד לכלן הלכה היא שהרי לדעת בית הלל היא שהלכה כמותו על הצד שביארנו וכל מחיצה שהיא בתוך שלשה לתקרה הרי היא כמגעת לתקרה מתורת לבוד כמו שיתבאר בפרק חלון בשמועת בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן:

ונשוב לבאר המשנה והוא שאמר ומודים שאם היו מקצתם שרויים בחדרים ובעליות שצריכים עירוב לכל אחד ואחד. ופרשנו בגמרא כעין חדרים כלומר שמחיצותיהם מגיעות לתקרה וכל שכן אם התחלת הבנין לשם חדר לחלק בה משאר הבתים. וצריך אתה לידע אם נאמר כן על הדרים בחדרים לבד או על כל בני הטרקלין. וגדולי הדור נוטים לומ' שמקצתם שידורו בחדרים צריכים כל בני הטרקלין לערב ואפי' אותם שאין מחיצתם מגעת לתקרה שאלו שנחלק רשותם לגמרי מגלים על האחרים שכל המחיצות לכונת חלוק גמור נעשו ונסעדים בה מעט שאם לא כן למה אמרו מקצתם היה לו לומר אם היו שרויים בחדרים צריכים עירוב לכל אחד ואחד אלא ללמד שבדירת מקצתם הוצרכו כלם לעירוב. אלא שאף הם חוזרין לדון עליה אם כן כששאלו בגמרא מאי חדרים ומאי עליות אי לימא חדרי' ממש פשיטא וכו'. ומאי פשיטא והא ודאי טובא אתא להשמועינן אלא שנראה שלא נאמר אלא על אותם הדרים בחדרים וזה שתפש בה לשון מקצת רבותא אשמעינן שאעפ"י ששאר בני הטרקלין אין מחיצותיהם מגיעות לתקרה ואף אלו אין להם מחיצות חזקות כל כך אלא שמכל מקום מגיעות לתקרה אין אומרי' שעדיין היא אחת אלא אלו שבחדרים מיהא מערבין לעצמן וכן נראה עיקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

דף עב עמוד ב

המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האחים שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד לפיכך שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם עירוב בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. זהו לשון המשנה ופי' הדברי' שבעל הבית קיים ובניו סמוכים על שלחנו אלא שבלילה הולכי' לשכב בבתיהם ר"ל בתוך החצר עצמה והוא שיש להם בתים מיוחדים בחצר ואמ' שאעפ"י שאוכלין על שלחן אביהם הואיל וחלוקים בלינותיהם צריכין לערב כל אחד ואחד ואם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו. ושאלו בה בגמרא שמעת מינה מקום לינה גורם שהרי אעפ"י שאוכלין על שלחן אביהם אתה מצריך עירוב לכל אחד ואחד שחלוקים בלינה. ופרשו בה במקבלי פרס מאביהם כלומר שאלו היו אוכלין על שלחן אביהם אפי' היו מוליכין עירובן למקום אחר או שיש עמהם דיורים אחרים בחצר אין צריכין עירוב אלא שהאב לבדו הוא הנותן את העירוב שמקום לינה לא מעלה ולא מוריד ואלו חלוקים באכילתם היו נקראים חלוקים לגמרי עד שצריכים עירוב לכל אחד ואחד אפי' בבא עירוב אצלם או שאין עמהם דיורין אחרים אלא משנתנו בשאוכלין כל אחד בביתו אלא שאביהם משגר להם מזונות ומתוך כך כשיש דיורים אחרים עמהם שנמצאו מזוקקים לעירוב מצד הדיורים או שמוליכין עירובם לחצר אחרת צריכין לערב כל אחד ואחד אבל מכל מקום הועילם קבלת פרס שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר והם אין רוצים לערב עם חצר אחרת אין אוסרין זה על זה. וכן אם עירוב בא אצלם מחצר אחרת או מבני אותה חצר אין צריכין עירוב לכל אחד מפני שהן כיחיד ולא עוד אלא שבבא עירוב אצלם אף באותה חצר אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב אבל כשיש דיורין אחרים באותה חצר ואין נותנין עירובם בביתם של אלו הואיל ומכל מקום הוזקקו לעירוב צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכל שהם צריכים עירוב לכל אחד ואחד אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אם לבני אותה חצר או אף לבני חצר אחרת שעירבה עמה על ידי פתח שביניהם הואיל ומבטלין מחצר לחצר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שיש לו בחצר חברו בית שער או אכסדרה או מרפסת הואיל ובית שער שבחצר אינו ראוי לדירה אינו אוסר ואפי' היה דר שם אבל בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו. ומכל מקום דוקא כשהוא דר שם וכר' יהודה שאמר לא אסרו אלא בית דירה [בלבד. בית דירה] סלקא דעתך כלומר שהרי בית שער אפי' היה דר שם אינו אוסר. אלא מקום דירה ר"ל ראוי לדירה ודר שם ואפי' היו לו בתים רבים בהרבה חצרות אינו אוסר אלא באותה שהוא דר בה ומעשה באחד שהיו לו חמש חצרות באושא ר"ל חמש בתים בחמש חצרות או חמש חצרות בחמש מבואות ולא אסרו אלא באותה שהיה דר שם אעפ"י שהיה משתמש באחרות לתבן ולעצים וכיוצא באלו ואין מקום דירה אלא מקום שאוכל בו. הלכה פסוקה מקום פתא גורם ולא מקום לינה גורם ואף זה דוקא כשמיוחדת לו ואין לאחרים בה תשמיש:

דף עג עמוד א

לענין עירובי תחומין לידע מי שדר בשני מקומות מהיכן מודדין לו שנינו כאן הקיצין והרועים. ר"ל שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות וכן הבורגנין ושומרי פירות אם דרכן ללון בעיר אעפ"י שקדש עליהם היום בשדה מודדין להם מן העיר וכל העיר להם כארבע אמות ואם דרכן ללון בשדה מודדין להם מן השדה אעפ"י שאוכלין פתא בעיר ולא מפני שמקום לינה עיקר שהרי ביארנו מקום פתא עיקר אף לענין עירובי תחומין למוד לו משם אלא שבזו אנן סהדי שאלו היו מביאים להם שם פתם וסעודתם נוח להם לאכל שם במקום ששומרים גנותיהם ובהמותיהם.

וכן יתבאר בסוגיא זו על התלמידים שאוכלים חוץ לעיר בבתי אושפיזיהם ובאים ללון בעיר בבית הרב שמבית הרב מודדין להם אנן סהדי שאלו היתה סעודתם מוכנת לשם נוח היה להם בכך והרי בית הרב נידון כמקום פתא ואין דעתם לקנות אלא בבית הרב ואעפ"י שהנותן עירובו בסוף אלפים קונה שביתה במקום פתו אעפ"י שאין נוח לו ללון שם שהרי הולך לישן בביתו. אף זה אינו אלא מטעם שהזכרנו ר"ל דאנן סהדי שאלו היה לו מקום לשם לאכל וללון נוח לו בכך אחר שיש לו לילך דרך שם. לפי דרכך למדת שכל שאנו משערים שהם היו רוצים להיות אכילת פתם במקום לינתם אין אומרי' בו מקום פתא גרם אלא מקום לינה כדין רועים ותלמידים לענין מדידת התחומין. ויראה שהדין כן לענין דירה דהא עלה קא אתינן אלא שיש לפקפק בה מעט:

מי שהיו לו נשים הרבה בחצרו ואין אוכלות על שלחנו אלא שמקבלות פרס הימנו בבתים מיוחדים על הדרך שביארנו בבנים דינם כבנים וכל שהוזקקו לעירוב צריך עירוב לכל אחת ואחת ואוסרות זו על זו הא בשאין דיורין שעירוב בא אצלן פטורות על הדרך שביארנו בבנים. ואם היו לו עבדים הרבה מקבלים פרס על דרך זה מותרין לגמרי שהעבדים בכל מקום שהם נמשכים הם אחר האדון רמז לדבר ודניאל בתרע מלכא שאעפ"י שלא היה יושב שם כל היום שאם כן תורתו אימתי נעשית הוא חושבו כאלו היה דר שם בכל שעה ושעה. ומכל מקום יש מפרשי' שבעבדים לא הותר אלא כבנים וכנשים נאסר אעפ"י שאין שם דיורין אחרים או שעירוב בא אצלם. ותלמיד אצל רבו הדר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו הרי הוא כבן אצל אביו במקבל פרס הימנו על הדרך שביארנו. ובסמוך על שלחנו לגמרי הרי הוא כאורח מתכאסן בפריטי:

אעפ"י שהאב ובנו הרב ותלמידו בקבלת פרס אנו דנין כיחידים לענין עירוב על הדרך שהתבאר אעפ"י שדירותיהם חלוקות לענין מבוי שאנו צריכים להכשירו שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו אין אומרי' בית האב ובית בנו אינן אלא כבית אחד ואין מכשירין אותו בלחי וקורה אלא הרי הן לענין זה כדירות חלוקות ומונין אותם לשתים ומתירין על ידם את המבוי בלחי וקורה זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

ומעתה אף לענין שתי חצרות זו לפנים מזו שדריסת פנימית על החיצונה ואם רבים דרים בפנימית ולא עירבו שנמצאו כלם רגל האסורה במקומה אוסרת החיצונה אעפ"י שערבה ואם אין דר בפנימית אלא יחיד הואיל והוא רגל המותר במקומו אינו אוסר אף לענין זה אב ובנו ורב ותלמידו בקבלת פרס כיחיד הוא נדון:

חמשה שגבו את עירובן ר"ל חמשה בתים שבחצר אחת שעירבו ביניהן ואחר כך רצו לערב עם אנשי חצר אחרת על ידי שתוף מבוי כשהן מוליכין עירובם אצל החצר האחרת ר"ל כשמערבי' עמהם אין כל אחד מהם צריך ליתן חלק בו אלא דיים באחד שהרי כלם כיחיד שהרי אחים שבמשנתנו לא הצרכנו עירוב לכל אחד אלא בזמן שיש עמהם דיורין כמו שביארנו:

ממה שכתבנו למדת שאם היו אנשי חצר כלם אוכלים על שלחן אחד אעפ"י שחלוקים בדירותיהם אין אוסרים זה על זה ואם רצו לערב עם חצר אחרת עירוב אחד לכלם ואם היה עירוב בא אצלם אין צריכים ליתן בו חלק כלל וכן הדין באנשי חצר שעירבו:

גדולי המחברים השוו את המדה בנשים ועבדים המקבלים פרס מן הבעל או מן האדון ולא חלקו ביניהם כלל. וכן פרשו בקבלת פרס שאוכלים לפעמים על שלחנו בשכר מלאכה או בטובה ימים ידועים כמי שסועד אצל חברו שבוע או חדש:

בתוספות כתבו שבעל שהכניס בביתו סופרים או מלמדים או בחורים ללמוד אעפ"י שייחד להם בית לפתם וללינתם אין אוסרין עליו ואין צריכין לערב ואפי' היה להם פתח מיוחד לרשות הרבים שלא הכניסם ולא השאילם לאסור עליו. והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חלון בהיו חמשה שכיריו ולקיטיו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר. וודאי במחלקים בעליות וחדרים אמרוה שאם לא כן פשיטא שאחד נותן על ידי כלם ואעפ"י כן אין חולקין רשות לעצמם לאסור. וגדולי הדור מקשים עליהם מסוגיא זו שהרי עבדים המקבלים פרס דרים הם בבית רבם אלא שמייחד להם דירה וכשאין מקבלין פרס אוסרין. וכן ישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו הרי הוא אוסר שלא נאמר אלא באביו או רבו. וכן הדין לדעתי בחתנו מצד בתו. וכן בפרק שתוף אמרו בית התבן ובית הבקר ובית האוצר הדר שם אוסר. ור' יהודה אומ' אם יש שם תפיסת יד בעל הבית אינו אוסר. אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן אוסר. וכן כתבו ששמועת חלון בחמשה שכירו ולקיטו אינה ראיה שבזו העכו"ם דר שם וכל כליו והרי הוא כתפיסת יד ולדעתם כל שייחד להם דירה לפתם אוסרים אלא אם כן יש להבעל הבית תפיסת יד לשם בהנחת כלים כמו שיתבאר בפרק שתוף ואפי' היה הוא יכול לדור שם או לאכול ולישן שהרי אף בעבדים יכול הוא לעשות כן ואעפ"י כן אוסרין. ומכל מקום אם (ייסד) [ייחד] להם כן לשעה אינן אלא כאורחים וכל שמתמידים לאכל בכל שבת ושבת ביחד יראה שאין אוסרין זה על זה. וכן יראה בהללו שאוכלין בסוכה אחת בחג הסכות שהשבת שבתוכה אין צריכין עירוב בחצר:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי והוא שאמר חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו החצרות כלם זו עם זו כדין חצרות שפתח ביניהם שאם רצו מערבין אחד ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות אבל אסורין במבוי שאין סומכין על עירוב במקום שתוף כר' מאיר ואם נשתתפו במבוי מותרי' כאן וכאן לא שלא עירבו החצרות שאין סומכין על שתוף במקום עירוב אלא אף עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי אלא ששכח אחד מבני חצר ולא עירב שנמצא אוסר על האחרים עד שיבטל רשותם מותרין כאן וכאן אף בלא בטול רשות שאעפ"י שאין כאן עירוב ואין סומכין על שתוף במקום עירוב בזו מיהא סומכין. ופרשו הטעם בגמרא שלא אמרו אין סומכין אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות וזו אינה אלא בשלא עירבו כלל או לא נשתתפו כלל אבל כאן שכבר עירבו באותה חצר אין כאן חשש שכחה וסומכין על השתוף אפי' השוכח.

שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי שהרי אחד מבני מבוי פירושו חצר אחת ונמצא שכל בני חצר אחת שכחו ולא נתנו חלק בשתוף והרי יש כאן חשש שכחת שתוף ומתוך כך אסורים במבוי שאלו לא היה בכלל השכחה אלא אחד הואיל ומקצת בני חצר נתנו חלקם בשתוף היינו מותרים על הדרך שביארנו שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים. כלומר כשם שטלטול מן הבתים לחצר צריך עירוב כך טלטול מן החצרות למבוי צריך שתוף ואין אומרין הואיל והחצר רשות משותף והמבוי רשות משותף נקל בו שהרי מכל מקום חצר אינה משותפת אלא לבני אותה חצר והמבוי משותף לבני כל החצרות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף עג עמוד ב

כל שאמרנו בכאן אסור פירושו אסור עד שיבטל רשות בין בחצר בין במבוי שכמו שיחיד ששכח ולא עירב מבטל רשות לבני החצר כך בני חצר אחת ששכחו ולא נשתתפו מבטלין רשות חצרם לבני המבוי והוא שאמרו למעלה בענין צדוקי שהיה דר עם רבן גמליאל במבוי שאמ' רבן גמליאל לבני מבוי מהרו והוציאו את כליכם עד שלא יוציא ויאסור עליכם שהרי בטל רשותו:

הוזכר בסוגיא זו על רב שלא היה שונה במשנתנו חצרות הפתוחות זו לזו אלא שהיה מפרשה בשאין פתוחות זו לזו ועירבו האמור בה פירושה כל אחת לעצמה ומותרות האמור בה פירושו כל אחת לעצמה ואעפ"י שהדין אמת הוא מכל מקום חקרו עליו מה היה מכריחו להיות משנה ממטבע שטבעו חכמי' בגירסת המשנה ופרשו בה תחלה מפני שכל שתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחים אינו שתוף ר"ל שהשתוף צריך שיוציאוהו למבוי ומן המבוי יחזרו ויכניסוהו לחצר שרוצים להכניסו בתוכה שאם החצרות פתוחות זו לזו ויכניסו השתוף בחצר שרוצים להכניסו בתוכה דרך פתחי החצרות שביניהם ונמצא שלא ראה השתוף פני המבוי כלל אינו שתוף מפני שאינו נראה כשתוף אלא כעירוב וישתכח תורת שתוף ויבאו לסמוך על עירוב לבד. ואעפ"י שכל שהוציאוהו דרך המבוי מיהא אין פתחים שבנתים מפקיעין כלום מכל מקום היה שונה כן כדי לגלות דבר זה מפני שחשש שיהא התלמיד טועה לומר הואיל ובמשנה זו מצינו שכל החצרות פתוחות זו לזו אלמא הכנסת שתוף דרך פתחי חצרות מועיל שאם לא כן היה לנו לחוש לפסול אף כשיכנסהו דרך מבוי הואיל וכל החצרות פתוחות זו לזו מגזרה שמא יכניסהו דרך פתחים. ומכל מקום זו אינה הלכה שהשתוף אינו צריך שיהא רואה פני המבוי שהרי נדחה דעת זה ממה שאמרו בעל הבית שהיה שותף לשכניו ואפשר שנתנו מעות ונשתתפו ביינו והרי לא יצא ולא נכנס דרך פתחים למבוי. וכן ממה שאמרו כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני המבוי. ואעפ"י שתירץ דאפקה ועיילה שנויי דחיקי אינון ועוד שהרי אף בהקנה להם פת בסלו דיו וכמו שאמרו בני חבורה שהיו מסובים וקדש עליהם היום פת שעל השלחן אם היו מסובין בבית סומכי' עליו משום עירוב שאין מקום עירוב בחצר אבל סומכין עליו משום שתוף וכל שכן שאם הוא בבית ורצו לסמוך עליו משום שתוף סומכין שזה שאמרו מקום שתוף בחצר אינו אלא ללמד שאינו צריך בית הא אם הניחו בבית כל שכן שמועיל ומה שאמרו אין סומכין על עירוב במקום שתוף פירושו כשהניחו סתם שסתם כל שנכנס בבית לשם עירוב נכנס אבל אם הניחו בפירוש אף משום שתוף סומכין עליו. ואעפ"י שיש חולקי' בזו לומר ששתוף דוקא בחצר כמו שהעירוב דוקא בבית זה עיקר כמו שנבאר בפרק שתוף בע"ה. והרי בזו מכל מקום לא נשתתפו על דעת שתוף שהרי סבורים היו לאכל סעודתם מבעוד יום ולהחזיר המותר לבניהם וכשראו שקדש היום סמכו עליו אעפ"י שמשעשאוהו שתוף לא ראה פני המבוי. אלא ודאי זו אינה. וחזרו ופרשו בטעמו של רב ממה שאמרו אין המבוי נתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ר"ל שתי חצרות שבכל אחת מהן שני בתים והוא סובר שכל שהיו פתחים בין כל החצרות ועירבו כלם דרך פתח שביניהן הרי הן כחצר אחת ואעפ"י שפתוחות למבוי גם כן:

ולענין פסק הלכה ראינו לגדולי המפרשי' שדחאוהו שהרי לא אמרו אלא רב לא תני הא מכל מקום כולי עלמא תאנו. וכן שהסוגיא מוכחת כן שהרי הוצרכו להעמידה לדעת ר' מאיר ואי לא תנינן פתוחות הרי אתה צריך לפרש עירבו חצרות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה שכיוצא בזו אין לומר סומכין על עירוב במקום שתוף אף לרבנן ומה הוצרכנו להעמידה כר' מאיר אלא שמכל מקום אף כשאינן פתוחות זו לזו אפשר לפרש שעירבו בחצרות כלם במשמע וכגון שעירבו דרך חלונות או דרך סלמות שחלון וסלם תורת פתח עליהם להקל ובדרך זה פרשו בתוספות לרבנן במה שאמרו שסומכין על עירוב במקום שתוף וכמו שאמרו וחכמי' אומרי' או מערבין או משתתפין. ופירושו או מערבין בחצרות ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבואות ומותרין כאן וכאן שלדעת רב שאמר אין מבוי נתר בלחי וקורה אלא אם כן בתים וחצרות פתוחות לתוכו אי אתה מוצאה אלא בשעירבו דרך חלונות או סלמות ואעפ"י שאתה יכול לדעת רב לפרש סמיכה על עירוב במקום שתוף בדרך פתחים ובמבוי שהוכשר בפס ולחיים סתם מבוי מכל מקום בלחי וקורה הוא מוכשר. ומכל מקום הדברים נראים שלא לפסוק כרב אבל מה נעשה וגדולי הפוסקי' הביאוה ואף גדולי המחברים הביאוה. ואף גדולי הפוסקים נראה שפרשוה כן אף בעירבו כל החצרות זו לעצמה וזו לעצמה וכן כתבו שכל שעירבו בתים עם חצרות כל חצר וחצר עם הבתים שלה אין אותו מבוי נתר בלחי וקורה שכל שעירבו בתים עם החצרות נתקו החצרות ונעשו בתים ובתים איכא חצרות ליכא. וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק מילה. ומכל מקום אף בזו נחלקו גדולי המפרשים לומר שכל שבתים פתוחות לחצרות וחצרות פתוחות למבוי אפי' עירבו בתים עם חצרות וחצרות זו עם זו נתר המבוי בלחי וקורה והן הן הדברים. וכן יש מפרשי' שאף רב לא אמרה כן ר"ל שכל שפתוחות זו לזו יהו כחצר אחת הואיל ומכל מקום הם פתוחות למבוי אלא כך הוא אומר לא תאני פתוחות זו לזו שלא לטעות ולומר שאם פתוחות זו לזו כל שאחת מהן פתוחות למבוי דיה אלא צריך שיהו שתיהן פתוחות למבוי:

דף עד עמוד א

גגות העיר וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן ומטלטלין מזו לזו כלים ששבתו באחת מהן לחבירו הא מן הבית להם או מהם לבית לא. הא מזה לזה מטלטלין כר' שמעון שאמר כן בפרק גגות. ומכל מקום נחלקו בה רב ור' יוחנן שלדעת רב הלכה כר' שמעון בשלא עירבו בתים עם חצרות שאין כאן טלטול מבית לחצר אבל אם עירבו גזרה שמא יוציא כלים ששבתו בבית לחצרות וממנה למבוי ונמצאו כלים ששבתו בבית יוצאים למבוי ור' יוחנן אמ' הלכה כר' שמעון אף בעירבו ואין גוזרין בה והלכה כר' יוחנן אלא שקצת מן הראשונים פסקו בה כרב ואין נראה כן שהרי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד שהרי שמואל קם ליה כר' יוחנן וכבר כתבנו מזה במסכת שבת פרק מילה:

דף עד עמוד ב

זה שכתבנו במבוי שהוא צריך שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו פירושו בחצרות שיש בהן דיורין אבל בית הכנסת אם אין שם דירה אינו כלום לענין זה. ולא סוף דבר בדיור לינה אלא בדיור אכילה שכבר ביארנו מקום פתא גורם:

מבוי שצדו אחד ישראל וצדו אחד עכו"ם כגון שיש לו לישראל זה חצר פתוחה למבוי ויש בה דירות חלוקות ויש בתים אחרים של ישראל סמוכים לו מאחורי ביתו שאין פתוחות למבוי זה אלא למבוי אחר או לרשות הרבים אבל חלונות פתוחים ביניהם ובאו לערב דרך החלונות להוציא כליהם דרך פתחים שבחצר למבוי זה ויש במבוי זה חצר אחרת בצד השני או חצרות לעכו"ם והרי נמצא שמבוי זה יש בו שני חצרות ושני בתים בכל חצר אלא שאחד לעכו"ם ואחד לישראל ואם דירת עכו"ם אינה דירה אין כאן אלא חצר אחת אלא ששמה דירה לענין זה לקולא והרי המבוי מבוי הראוי להכשירו בלחי וקורה ואינו צריך שתוף ולא שכירות שהרי אין העכו"ם אוסרים את המבוי עד שיהו שם שני ישראלים ואעפ"י שהיו בחצר של ישראל חלוק דירות כמו שבארנו מכל מקום חצר אחת לגבי מבוי יחיד הוא נקרא ועם כל זה ישראל זה שעירב עמו דרך חלונות אין עירובו כלום ואסור לו להוציא כליו למבוי מפני שאם נאמר כן נמצא שזה העירוב גורם לישראל זה שלא להתירא מן העכו"ם מפני שהוא נשען על צוות אותם המערבים והרי הם גורמים שיהא ישראל זה דר עם העכו"ם שהרי אין העכו"ם אוסרו הואיל ואין שני הישראלים במבוי אחד ונמצא צוות זה גורם לו לדור יחידי עם העכו"ם. וזהו ענין אסור ליעשות יחיד כלומר אסור להשתדל שיהא לו צוות מחצר שבמבוי אחר כדי לסמוך עליו ולדור יחיד עם העכו"ם שלא יאסור עליו וכן הדין בישראל ועכו"ם השרויים בחצר אחת וישראלים אחרים שכנים לו מאחורי ביתו וכמו שאמרו כאן בפי' אפי' בחצר. ומכל מקום אם היו פתחים בין הישראלים יש אומרי' שמותר שהרי מכל מקום אף בלא עירוב אין זה יחיד אצל העכו"ם שמאחר שהפתחים ביניהם רגילים הם זה עם זה. ואף העכו"ם מתירא מלהזיקו אעפ"י שאין העכו"ם אוסר עליהם הואיל ואינם שנים במבוי אחד מכל מקום אין העירוב גורם לו כלום שכל שיש ביניהם פתחים אף בלא עירוב הוא נשען על צוות שלו ולא אמרוה אלא בחלונות שאין תשמישן נוח כל כך ואין העכו"ם מתירא מלהזיקו או מללמדו מעשיו ונמצא הוא מתירא מן העכו"ם עד שהוא נשען על צוות הבא אחר העירוב והרי העירוב גורם עמידתו לשם בהבטחה. ומכל מקום גדולי הרבנים פירשוה אף בפתחים ולא תפשוה בחלונות אלא בהווה שאין דרך לעשות פתחים מבית לבית. וגדולי המחברים נראה שתפשו בביאור שמועה זו שיטה אחרת ונוסח דבריהם חצר שישראל ועכו"ם שרויים בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה ועירבו דרך חלונות אעפ"י שהם מותרים להכניס מבית לבית דרך פתחים מפני העכו"ם עד שישכיר שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום עכו"ם. נראה שהם פרשוה בשיש לשני הישראלים פתחים מבתיהם למבוי ולא אסרו כאן אלא לערב להוציא מבתיהם דרך המבוי לבתים. ואם כן עיקר השמועה מטעם שאין עירוב במקום עכו"ם עד שישכיר. ומכל מקום אין לשון אסור לעשות יחיד וכו' נופל בו יפה והיה לו לומר אין נעשין יחיד במקום עכו"ם או אין עירוב במקום עכו"ם ועוד מהו ששאלו מי אמ' רב אפי' בחצר ומה בין זה לזה והרי הואיל ואין עירוב במקום עכו"ם הרי יש בחצר שני ישראלים שאוסרין זה על זה אלא שהדברים נראין כפירוש שכתבנו.

וקצת גאונים פרשו שמועה זו שבחצרות הרבה של ישראל בצד אחד של מבוי ובאים לערב דרך חלונות כדי לעשות בתיהם אחד עד שיהו כיחיד במקום עכו"ם להתיר טלטולם למבוי ולא יצטרכו לשכור ממנו ואמר שאעפ"י כן אסור להוציא דרך פתחיהן למבוי עד שישכורו שאסור לרבים לעשות כיחיד במקום עכו"ם כדי שלא יצטרכו לשכור ממנו אלא ישכירו ושמא אין העכו"ם רוצה להשכיר ויסתלקו משכונתו:

דף עה עמוד א

המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק (התשיעי) [השמיני] והוא שאמר שתי חצרות זו לפני' מזו ר"ל שהפנימית פתוחה מחיצונה והחיצונה למבוי או לרשות הרבים שנמצא דריסת הרגל הפנימית על החיצונה כשהיא צריכה לילך למבוי או לרשות הרבים ויש בכל חצר מאלו בעלי בתים שאוסרים זה על זה וצריכים לערב זה עם זה בחצרן של עצמן ואם ערבו שתיהן מזו לזו מותרות זו עם זו ואמר על זה שאם עירבה הפנימית לעצמה ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת לעצמה שהרי אין לה מי שיאסרנה שהרי חיצונה אין לה דריסת רגל עליה ויכולה היא לסגור פתחה ואין בני חיצונה יכולין לעכב והלכך אפי' לא סגרה מותרת בעצמה אבל חיצונה אסורה בעצמה שהרי לא עירבה.

עירבה חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות הפנימית מצד עצמה שלא עירבה והחיצונה אעפ"י שעירבה הרי יש לפנימית דריסת רגל עלי' והואיל והיא אסור' במקומ' אוסר' היא שלא במקומ' הואיל ודריסתה עליה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה כל אחת מותרת בעצמה ואין פנימית אוסרת לחיצונה אעפ"י שלא עירבה עמה מאחר שהיא מותרת במקומה.

כלל הדברים בענין זה רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה מצד דריסת רגלה ור' עקיבא אוסר בחיצונה מפני דריסת רגל הפנימית מפני שהוא סובר שאף רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה מצד דריסת רגלה וחכמים אומרי' אין דריסת הרגל אוסרת. פרשו בגמרא שמחלקת שלישי הוא ומתירים בעירבה חיצונה ולא פנימית שאין הפנימית אוסרת מצד דריסת רגלה אעפ"י שאסורה במקומה הואיל ודריסת רגל שיש לה על החיצונה אינו אלא דרך דריסה ואין לה שתוף בגוף החצר והלכה כתנא קמא. והוא שאמרו בסוף המשנה אם היו של יחידים (אנו) [אינן] צריכים לערב כלומר אם אין החצרות חלוקות לדיורין אלא יחיד בחיצונה ויחיד בפנימית או רבים האוכלים על שלחן אחד אין צריכין לערב זה עם זה שהרי מצד עצמה אין כאן עירוב לאחת מהן ואם משום דריסת פנימי לחיצונה הרי פנימית מותרת במקומה ואינה אוסרת. ויראה שכל שאוכלין בשבת כאחד אעפ"י שחלוקים מעצמם בחול נעשו בשבת כיחיד.

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב כלומר שעירבו שתי החצרות זו בעצמה וזו בעצמה ושכח אחד מן החיצונות ולא עירב ונמצא שהוא כאלו לא עירבו ומתוך כך חיצונה אסורה ופנימית מותרת שאין החיצונה אוסרת לפנימית. ומכל מקום בבטול רשות הותרו אף בני חיצונה.

שכח אחד מן הפנימית ולא ערב שהוא כאלו לא עירבו שתיהן אסורות פנימית מצד עצמה וחיצונה מצד דריסת הפנימית. ומכל מקום בבטול רשות הותרה הפנימית אבל החיצונה אסורה מצד דריסת רגל המבטל שהוא אסור במקומו.

נתנו עירובן במקום אחד כלומר שעירבו שתיהן זו עם זו ונעשו כחצר אחת כל ששכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. ופרשוה בגמרא בשנתנוהו בחיצונה ומאי אחד שמיוחד לשתיהן. ומאחר שכן לא סוף דבר ששכח אחד מן הפנימית שנמצאת הפנימית אסורה במקומה ואוסרת בחיצונה אלא אפי' שכח אחד מן החיצונה אף הפנימית אסורה ואינה יכולה לומר הרי סוגרת בעדי שהרי עירובם בחיצונה ואם תסגור בעדה כדי למנוע תשמיש של חיצונה שלא צריך עירוב אצלה ואם נתנוהו בפנימית אם שכח אחד מן הפנימית ודאי שתיהן אסורות עד שיבטל אבל אם שכח אחד מן החיצונה פנימית מיהא מותרת בלא בטול שאף היא סוגרת פתחה הואיל והפשיעה לא באה מצדה שעירובה אצלה ואין אומרין חיצונה עירובה מרגילה בפנים עד שיהא שתוף חיצונה אוסרתה שהרי היא אומרת לתקוני (שדרתיך) [שיתפתיך] ולא לעוותי.

וזה שאמרו אם היו של יחידים אין צריכין לערב כמו שביארנו. פרשו בגמרא תחלה שלשה אסורים כלומר שאם היו שלשה בין שני החצרות אפי' היה יחיד בפנימית ושנים בחיצונה עירבו בני החיצונה פנימית אוסרת ואעפ"י שמותרת במקומה מצד יחידותה ומפני שלא יבאו לטעות בשנים בפנימית שהוא רגל האסורה במקומה שהרי הדבר קרוב לטעות בו הואיל ואני קורא בהם רבים בחיצונה כלומר הואיל ובין שיחיד בפנים ושנים בחיצונה בין ששנים בפנים ואחד בחיצונה נראין הם כרבים בחיצונה שדריסת כלם בתוכה ואין אדם מרגיל בין שנים בפנים ליחיד בפנים ואין הלכה כן שכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולעולם אינו אסור עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו שהיא רגל האסורה. ואחד בחיצונה לאו דוקא וכן הלכה. אבל כל שבא להוציא מחצר לחצר אסור עד שיערבו ומ"מ עכו"ם אחד בפנימית הרי הוא כרבים שאם היו בחיצונה שנים ישראלים ובפנימית עכו"ם אחד הרי דריסת רגל של עכו"ם אוסרה אעפ"י שאינו דר עמהם ושישראל כיוצא בו אינו אוסר מפני שהרואה סבור שהעכו"ם אינו אוסר אפי' ביש שם ישראלים אוסרים זה על זה. ושאלו על זו בגמרא מאי שנא יחיד ישראל בפנימית כלומר שאינו אוסר דאי ידע ידע כלומר אם הרואה יודע שהישראל דר שם יחידי הרי טוב ושוב אין לחוש לדבר שהדבר ידוע רגל המותרת אינה אוסרת ואם אין הרואה יודע שהוא דר שם יחידי אלא שסבור שאחר או אחרים דרים עמו יאמרו עירובו עירוב ותולה הענין שלא באסור הם עושים ואם כן עכו"ם נמי אי ידע ר"ל שהעכו"ם אוסר במקום שיש שם ישראלים ושלא הותר בכאן אלא מפני שאינו עומד עם ישראלים הרי טוב ואם אינו יודע וסבור שאף בזו היה ראוי לאסור אף הוא יתלה הענין בשכירות ולא יבא לטעות ממנו למקום אחר. ותירץ עכו"ם מפעא פעי כלומר משמיע קולו ועניניו ידועים והואיל ולא נודע לו שכירותו אינו תולה הענין בשכירות אלא שסבור שאינו אוסר בכאן ויבא לטעות ממנו למקום אחר. זו היא שיטת גדולי הרבנים אבל גדולי הראשונים וגדולי המפרשים אחריהם פרשו בשמועה זו אם היו שלשה אסורים כלומר שלש חצרות זו לפנים מזו ואחד אחד בכל חצר ר"ל ישראל אחד שנמצאו שלשה בחיצונה. ושמואל חולק עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו שהוא רגל האסורה במקומה. ור' אליעזר סובר כשמואל אלא שמחדש בה שאם דר עכו"ם בפנימית ושני ישראלים בשנים החיצונות אחד בכל חצר וחצר שהעכו"ם אוסר עליהם ואינם גורסים עכו"ם אחד בפנימית הרי הוא כרבים אלא עכו"ם הרי הוא כרבים. וכבר כתבנוה למעלה ויש מפרשים אותה בפנים אחרים אין צורך בהזכרתם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שאסרנו מכח דריסת רגל פנימית על החיצונה יש פוסקים שאם עשו פנימית דקה לבני פתחם שזהו גילוי הדעת שנסתלקו להם מדריסת החיצונה וכן הוזכרה בסוגיא זו אלא שלא ראיתי לאחד מן הפוסקים שהביאוה. ונראה שאין דקה מועלת בכך שהרי על כרחם צריכים הם לצאת ואין בנין דקה לשעה:

דף עה עמוד ב

עשרה בתים זה לפנים מזה בחצר אחת והחיצון פתוח לחצר ויש בחצר דיורין אחרים מלבד אלו שהם צריכים לערב עמהם והרי כל אותם הבתים שהם זו לפנים מזו דריסת רגל על החיצון ונמצאת דריסת הפנימי על כלן. נחלקו בה שמואל ור' יוחנן שלדעת שמואל פנימי נותן עירובו ודיו והותרו כל החיצונים עם שאר הדיורין בנתינת עירוב של זה שהרי כלן נעשין בית שער לפנימי ואינן אוסרין על בני חצר וכמו שאמרו בפרק שתוף (פה:) הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב והדר שם אינו אוסר ומעתה כשבאים שאר דיורי חצר לערב עם אלו פנימי זה נותן עירוב ודים. ור' יוחנן אמר אפי' חיצון ר"ל שאף החיצון צריך ליתן עירוב ולא חיצון ממש שהרי בית שער של רבים הוא אלא חיצון של פנימי ר"ל הסמוך לו שאינו בית שער אלא לפנימי לבד ובית שער של יחיד אינו בית שער הא כל שאר החיצונים פטורים שהרי הם בית שער של רבים זה של שנים וזה של שלשה וכן כלם:

ולענין הלכה גדולי המפרשים פסקו כשמואל ואעפ"י שאמרו שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בזו הלכה כשמואל ולא מטעם הלכה כדברי המיקל בעירוב שלא נאמר אלא במחלוקת התנאים אבל במחלוקת אמוראים לא. וכן כתבוה גדולי המפרשים בפרק שתוף אלא שטעם דבריהם ממה שאמר רב בפרק שתוף [שם] כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן עירובו לשם אינו עירוב חוץ מבית שער של יחיד. אלמא בית שער של יחיד אינו אוסר ונמצאו רב ושמואל כנגד ר' יוחנן והרי הוא יחיד במקום רבים ולא אמרו לדעתם רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא בשחלק עליו אחד לבד. ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שכתבו בשם גאונים שאף כשנחלקו עליו שניהם הלכה כר' יוחנן. ובתוספות פרשו שזו של פרק שתוף אף לדעת ר' יוחנן נאמר' ובית שער האמור שם הוא בית שער של חצר שאינו ראוי לדיר' כלל. וכמו שאמרו בפ' זה מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חברו אינו אוסר אבל זו שעשויה לדירה הואיל ואינה אלא בית שער של יחיד אוסרת ואם כן בזו אף חיצון ר"ל חיצון של פנימי אוסר וצריך ליתן עירוב עם שאר דיורי החצר אבל בית שער של חצר אינו אוסר ואינו צריך ליתן את העירוב:

שתי חצרות ושלשה בתים ביניהם ר"ל שתי חצרות בצד צפון של מבוי והרבה דיורין בתוכם ויש בין החצרות שלשה בתים מזו לזו בית אחד פתוח לחצר זה ובית אחד פתוח לחצר אחרת והאמצעי פתוח לשני הבתים מכאן ומכאן והחצרות רוצות לערב זו עם זו ונמלכו להניח עירובן בבית אמצעי ובני חצר זה באים דרך הבית הפתוח לחצרם ומניחין עירובם באמצעי ובני חצר אחרת באים דרך הבית הפתוח לחצרם ומניחין עירובם גם כן באמצעי כל דיורי שלשה בתים אלו פטורים מליתן פת בעירוב השנים הסמוכים לחצרות מפני שנעשו בית שער כל אחד לחצר הפתוח לו שהם רבים ואמצעי מפני שהניחו שם את העירוב ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת. ולמדנו שאף בית שער ליום אחד נקרא בית שער שהרי לא עשאוה בית שער אלא לשבת ולתקון עירוביהם:

דף עו עמוד א

שתי חצרות ושני בתים ביניהם פתוחים זה לזה והאחד סמוך לחצר זה ופתוח לה והשני סמוך לחצר השניה ופתוח לה ואין החצרות מזו לזו אלא כל אחת לעצמה ובאין בני חצר זה הימני ונכנסים דרך הבית הפתוח לחצרם לבית הסמוך לחצר השמאלי ומניחין שם עירובם ובני חצר שמאלי נכנסים דרך הבית הפתוח לחצרם לבית הסמוך לחצר השמאלי ומניחין שם עירובם ובני חצר שמאלי נכנסים דרך הבית הפתוח לחצרם לבית הסמוך לחצר הימני ומניחים שם עירובם והדבר ידוע שאם אתה דן כל בית ובית כבית שער אחר שזו בית שער לזו אינו עירוב שהרי המניח את עירובו בבית שער אינו כלום ואם אתה דן כל בית ובית כבית גמור גם כן אינו עירוב שהרי בית הסמוך להם מפסיק בין החצר למקום עירובה ואותו בית לא עירב עמה ואלו היית דנו כבית שער לא היה אוסר. ונמצאת למד שכל שאתה דן את שניהם או כבית גמור או כבית שער אינו כלום אלא אם כן אתה דן את הבתים בית אצל זה שהניח בו את העירוב ובית שער אצל זה שנכנס דרך בו להניח את העירוב בבית הסמוך לו. וזה אינו שאם כן נעשו דבריהם חוכא וטלולא ומתוך כך אינו עירוב כלל ממה נפשך כמו שביארנו ואסורה כל אחת אף לעצמה שאם מזו לזו על כל פנים אסורות הם ואף בלא טעם זה שהרי נתנו עירובם בשני בתים ולא הוצרכו בכאן אלא שעירבה כל אחת לעצמה ולאסור כל אחת לעצמה אעפ"י שבאמרו לו שנים צא וערב לנו לאחד עירב לו מבעוד יום ואחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל משחשכה שניהם קנו עירוב של זה שנאכל עירובו בין השמשות דנין אותו כלילה וכבר קנה עירוב ולזה שעירב בין השמשות דנין אותו כיום ולא קנה שביתה אלא בכאן בזו הואיל ובין השמשות ספק לילה הוא אין כאן חוכא וטלולא וספק עירוב להקל. ולענין זה מכל מקום לכתחלה אין מערבין בין השמשות אלא שאם עירב הרי זה עירוב ודבר זה בעירובי תחומין וכן פרשוה גדולי המחברי' וגאוני הראשונים. ומכל מקום בשני של שבת פרשנוה בעירובי חצרות שאין כאן מקנא ביתא אלא עירובי רשותא ואפי' לכתחלה מותר וכמו שאמרו שם ספק חשכה וכו' מערבין ופרשנוה בעירובי חצרות הא בעירובי תחומין לכתחלה לא. ואעפ"י שאמרו צא וערב שמשמעו לצאת חוץ לתחום ואין זה אלא כאומר צא וגבה את העירוב כענין צא תן לו צא ושכור לנו פועלים וכן הרבה. ולפי דרכך למדת שבין עירובי חצרות בין עירובי תחומין אם נאכל עירובו לא הופקע זכותו וזכה לו עירובו מכל מקום ובעירובי תבשילין אינו כן כמו שהתבאר במקומו.

ונשלם הפרק תהלה לאל: