חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק יא
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דשרי: פירוש, משום דבגיותן [בכתב יד: דבגירותן, נ"א דבגיותן. ועיין רש"י] לית להו אחוה מן האב, והלכך ליכא למיחש לההוא טעמא דאמרינן לעיל בפרק כיצד (כב, א) משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומשום גזרה דאתו למשרי אשת אח בישראל ליכא, דכולי עלמא ידעי דגוים לית להו קורבה מצד אב כלל, הלכך לא אתי לאיחלופי בישראל.
מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסור: משום דכיון דבגיותן אית להו קורבא מצד האם אתי לאיחלופי בבת ישראל.
כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי משום דבני פלניא קרו להו: והלכך לא אתו לאיחלופי בישראל. ומשום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ליכא, משום דאינהו בגיותן לית להו איסור אישות אלא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לא, דבעולת בעל יש להן, הא מת הותרה אפילו לקרובין וכל שכן במשוחררין, דהא עבד מותר באמו ובבתו כדאיתא בפ"ד מיתות בסנהדרין (נח, ב) ומאן דאסר סבר בני פלניתא נמי קרו להו, ואיכא משום דאתי לאיחלופי בישראל.
איכא דאמרי פליג רב אחא בר יעקב אפילו באחין מן האם מאי טעמא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי: כלומר דמשום באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ליכא, דהא לית להו איסור קורבה באישות כדאמרן, מאי אמרת משום איחלופי בישראל, כולי עלמא ידעי דהני לית להו קורבה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
אי אמרת בשלמא אסירי היינו דקתני אפילו דאף על גב דהורתו של ראשון שלא בקדושה והורתו של שני בקדושה דכשתי אמהות דמי אפילו הכי אסירי: ואף על גב דהני אפילו מדאורייתא אסירי וחייבין בכרת משום אשת אח כדקתני לקמן בסמוך, והורתו ולידתו שלא בקדושה דבר תורה שרי, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומשום גזרה בלחוד הוא דאסרינן להו אף על פי כן קתני אפילו לאיסורא, משום דכיון דכב' אמהות דמי והוה במשמע שיהיו מותרין לגמרי קא משמע לן דאסירי.[1].
הרי אשה ושבעה בניה על ספסל זה ישב ר"ע כו': כתב ר"ח ז"ל יש מי שפירש הרי אשה ושבעה בניה מעידין שעל ספסל זה ישב ר"ע ואמר שני דברים אלו. והוא ז"ל כתב דלא מסתבר האי טעמא ע"כ. ובודאי שאין פירוש זה מחוור מדאקשינן בסמוך ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו וכו', ופרקינן שאני הכא דהא איכא אשה ושבעה בניה. ואם איתא מאי קא מהדר ליה, היינו פרכין אשה ושבעה בניה מי מהימני, אלא העיקר כלשון השני שפירש ר"ח ז"ל הרי אשה זו שהתיר ר"ע לאחר ואלו שבעה בניה וכן פירש רש"י ז"ל (להלן ד"ה הרי).
גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה: יש מי שפירש (תוס' ד"ה נשא בשם ריב"א) דהוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה שיש לו שאר האם כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. והא דנקט הכי למעוטי הורתו ולידתו בקדושה, שאלו היתה הורתו ולידתו בקדושה מותר אפילו בשאר האם משום דישראל גמור הוא ולא אמרינן ביה באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ויש מי שפירש (תוס' שם בא"ד א"נ) דהוא הדין להורתו ולידתו בקדושה ואי נמי הורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הכי משום דהורתו ולידתו בקדושה לא פסיקא ליה דבאותן שנולדו בגרותן אפילו בשאר האב אסורין מן התורה. ולא נקט נמי הורתו ולידתו שלא בקדושה דקא משמע לן דאפילו לידתו בקדושה אין לו שאר האב, ואין צריך לומר הורתו ולידתו שלא בקדושה. וסיפא נמי הכי מוכח דלאו דוקא הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אלא הוא הדין בהורתו ולידתו שלא בקדושה, מדקא תני סיפא (להלן ע"ב) נשא אשה ובתה (כו') כונס אחת ומוציא אחת. וההיא ודאי אגר דעלמא קאי ובשנשאן בגיותן ונתגיירו עמו קאמר וכמו שפירש רש"י ז"ל (בד"ה נשא). והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה"ב). אלמא הני דיני דברייתא לאו דוקא בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.
ופירוש דברייתא הכי, נשא אחותו מאמו יוציא, משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה, דהא אינהו בגיותן אחוה מן האם אית להו. מן האב יקיים, משום דבגיותן לית להו שאר האב, דרחמנא אפקריה לזרעיה. אחות האב מן האם, משום דלדידהו נמי בגיותן אסירא, דבפירוש רבתה אותה הכתוב, דכתיב על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודרשינן ליה בפרק ארבעה מיתות (סנהדרין נח, א) את אביו, זו אחות אביו, כלומר אחות האב מן האם, דאלו אחות האב מישרא שריא, דכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. אחות האם מן האם יוציא מן האב ר' מאיר אומר יוציא, דקסבר ר' מאיר דגזרינן הא משום לתא דהנך אף על גב דלדידהו לית להו.
ורש"י ז"ל (מד"ה אחות ואילך) לא פירש כן אלא כולהו משום גזרה דלמא אתי למנסב שאר האם שנולדה בגירות, ובשאר האב לא גזרינן משום דהכל יודעין דאין אב לעכו"ם. ואי נמי אתי למינסב בת אביו שהוליד מאשה אחרת משנתגייר, לא איכפת לן דהאי לאו בנו הוא. ואחות האב מן האם, גזרה משום אחותו מן האם. ואף על גב דאחותו מן האם עצמה גזרה היא, כולה חדה גזרה היא, דאי לא הא לא קיימא הא. אבל אחותו מן האב לא גזרינן משום אחותו מן האם, דכיון דליכא צד אם לא דמיא לה ולא גזרינן. ומותר באשת אחיו אפילו מאמו, דבקורבה גזור רבנן, במידי דלא אתי ליה אלא על ידי קדושין לא גזור רבנן. ולדבריו דוקא נקט לידתו בקדושה, דבדידיה איכא למיגזר אטו אחותו שנולדה לאחר גירות. והוא ז"ל לא פירש כן במסכת סנהדרין (שם ד"ה שהורתו). והתם ודאי מוכח דלאו משום גזרה היא, אלא משום דבגיותן אסירי, דתניא התם (נז, ב) כל ערוה שבית דין ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אין בית דין ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הרבה עריות שאין בית דין ישראל ממיתין עליה, פירוש כגון חייבי כריתות אין בן נח מוזהר עליה, והתניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו שלא בקדושה וכו'. כלומר, וכיון דבגירותן אסירי מדרבנן, שמע מינה בגיותן אסירי מדאורייתא, דלא גזרו בה אלא משום גזרה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ופרקינן הא ר' מאיר אליבא דר"א הא ר' מאיר אליבא דרבי עקיבא, דתניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, את אביו אחות אביו, ואת אמו אחות אמו דברי ר"א, ר' עקיבא אומר את אביו אשת אשת אביו. כלומר אחר מיתת אביו, וחידוש הוא דלדידהו קורבא דאשות לית להו אלא בעולת בעל בלבד הוא דאית להו.
ותדע לך שהרי יהודה אמר על כלתו צדקה ממני, ואלו היתה אסורה לו משום כלה, אכתי חייבת מיתה היא משום ערוה לכולי עלמא, דהא בית דין של ישראל ממיתין עליה, אלא ודאי עריות דאישות דקרובים לית להו. ומיהו אין תמר ראיה דמותרת היתה לו ליהודה דבר תורה משום יבמה, דקודם התורה היה יבום מותר בקרובין, אלא שרצה יהודה לנהוג בה כדרך שצותה התורה באחים, לא באב שהאח עיקר, ובקי היה בענינו. ויורה על זה בועז כנ"ל. והא דתניא כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה לאו בעריות דאישות קא מיירי אלא בעריות דשאר ואיסור אשת אב חדוש הוא לר"ע כדאמרן. ואחות האב מן האב לר"א נמי הוי חדוש, דהא לית להו שאר האב כלל, ואב מותר בבתו כדאמר רב הונא התם. וכן נמי אחות האב מן האב שריא אלא דאחות האב מן האם דאסירא לר"א, גזרת הכתוב היא.
הא דקתני מותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו: פירוש אפילו אחיו מן האם כדאמרן. ואף על פי שבנקבה ערוה, לפי שאין להם עריות דאישות אלא באשת אב אליבא דר' עקיבא מגזרת הכתוב. והא דקתני ושאר כל העריות מותרות דמרבינן מינה אפילו אשת אב, הא דלא כר' עקיבא, דלר' עקיבא אשת אב אסירא להו מגזרת הכתוב כדאמרן. וכיון דבגיותן אסירא בגירות איכא משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומיהו למאן דמוקי מתניתא בשנשאה בגיותן, אף אשת אב שריא אפילו לר"ע משום דבנשואין דגיות מידע ידיעי דליתנהו אלא בזנות בעלמא לגבי ישראל, ולא אמרינן בהו באנו מקדושה חמורה לקלה. והיינו דאמרינן בגמרא כשהוא גוי מאי למימרא כו', דאלמא מלתא דפשיטותא היא דכשנשאה כשהוא גוי ליכא שום חשש בעולם. ויש אומרין דאפילו כשנשאה כשהוא גר נמי שריא ליה אשת אב, שלא יאמרו כלום בצד האב, שהדבר פשוט אצלם שאנו מחזיקין זרעם בהפקרא ומשום דשטיפי בזמה, או משום דאין להם קורבא באב אלא זו בלבד משום גזרת הכתוב וחדוש הוא להם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' איסורי ביאה הי"ג) והרמב"ן נר"ו (בד"ה והא) והא דלא הזכיר כלתו אפילו לר' עקיבא, משום דבגר שהיתה לידתו בקדושה עסקינן וכלתו אסורה לו, והא דתניא נמי אחות האב מן האם יוציא דלא כר' עקיבא אלא כר"א כדאיתא התם אבל לר"ע שריא.
ומדתניא נשא אשה ובתה: כלומר, גר דעלמא שנשאן בגיותו ונתגיירו עמו, כונס אחת ומוציא אחת, שמעינן מינה דאשה ובתה בגיותן מותרות לו כדין בן נח, דעריות דאישות לית כלל כדאמרן, וזו שגזרו עליהן בגירותן היינו טעמא משום דכיון דלית להו שאר האם בגיותן, אמרו מותר לישא אשה ובתה בישראל. והוא הדין לשתי אחיות מן האם ולכל קרובות שיש להן שאר בגיותן, אבל באותן שאין להן שאר בגיותן כגון אחוה דמצד האב מותרות לו בגירותן הרמב"ן נר"ו. ולפיכך כל שלשה דורות שלמטה דידיה, דהיינו בתו ובת בנו ובת בתו, וכן בת בנה של נקבה, דאף היא אין לה שאר עם אב אביה מותרים בגרים. וכן איסורי אישות שלמטה כגון כלתו וכן אחות האב בין מן האב בין מן האם כדברי ר' עקיבא, ואחות האם מן האב ואם חמיו נמי מותרות. אבל בזרעה דידה, כגון אחותו מן האם או מן האם ומן האב, ואחות האם מן האם, ושני דורות שלמעלה, כגון אמו ואם אמו וכן אשה ובתה ובת בתה חמותו ואם חמותו, כולן אסורות לו. וכן שתי אחיות מן האם כולן אסורות לו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) דבתו שנתגיירה מותרת לגר. ולפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל (לעיל צז, ב) בפלוגתא דרב אחא ורב ששת דהלכתא כרב ששת לחומרא, אף אשת אביו בין מאמו שלא מאביו בין מאביו ומאמו אסורה עליו, והוא שנשאה כשהוא גר.
הך דאמור רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס: פירוש כגון אחותו מן האב שלא מאמו ואחות האב מן האב ואחות האם מן האב. והרמב"ם ז"ל (שם) התיר אף אחות האם מן האב לכתחלה, והסכים על דעתו הרמב"ן נר"ו, דלא אמרו כאן לא יכנוס אלא לדברי האומר אחות האב מן האם יוציא, דכיון דמצינו להם אחוה מצד האב, איכא למיגזר בהו משום הנך, אבל לדידן כיון שלא מצינו להם שאר האב כלל, כדברי ר"ע דדריש על כן יעזב איש את אביו ואת אמו את אביו לאשת אביו ולא לאחות אביו, אם כן אחות האם מן האב שריא אפילו לכתחלה.
ומאן דשרי כר"ע דאמר חמותו לאחר מיתה ליכא שריפה וקליש ליה איסורה וגבי גר לא גזרו רבנן: איכא למידק דחמותו לאחר מיתה לית לה כרת, דאי חייבי כריתות האי מאי קולשא כולהו הני דאחוה נמי חייב כריתות בלחוד נינהו. ועוד דאמרינן בריש פרק הנשרפין בסנהדרין (עו, ב) גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו, ר' ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשריפה, ור"ע סבר איסורא בעלמא, ואי חייבי כריתות היא לא אמרינן איסורא בעלמא. ומיהו ודאי משמע דמדאורייתא אסורה, דאי מדרבנן הוה ליה למימר ור"ע סבר מדרבנן בעלמא ועוד דאמרינן לעיל בשלהי האשה רבה (צד, ב) לר' עקיבא ניתני נמי חמותו, דהא שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חמותו לאחר מיתה אינה בשריפה ושריא דתניא כו', ופרקינן נהי דמעטיה קרא משריפה מאיסורא מי מעטיה קרא. אלמא מדאורייתא אסירא. ותדע לך דאם לא כן ליתני גבי שניות, אלא דאורייתא היא דכתיב ארור שוכב עם חותנתו. וכן פירש רש"י ז"ל במסכת סנהדרין בפרק הנשרפין (שם ד"ה ר"ע סבר). והוא הדין לאם חמותו ואם חמיו, וכולן בכלל חותנתו הן. ובכולהו שריפה וכרת ליכא הלכך קדושין תופסין בהן. אבל הרב בעל ההלכות (גדולות הל' עריות) והרמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה ה"ח) אמרו שהיא בכרת. וכן כתב הר"מ ז"ל (שם) שבתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתת אשתו אינן בשריפה אלא בכרת דומיא דחמותו. והביאו לרב ז"ל לכך לפי שלא למדו עונש הבת ובת בתה ובת בנה אלא מחמותו בפרק אלו הן הנשרפין, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.
אבל הרמב"ן נר"ו חלוק בדבר, לפי שאמרו כאן נשא אשה ובתה מוציא אחת, ובחמותו תני היתרא דלאחר מיתה משום דקלישא איסורא, ואלו בבתה כן הוה להו למיתני הכי באשה ובתה. ובפרק האשה רבה (שם) נמי אקשינן אי ר' עקיבא ליתני נמי חמותו, ולא אמרו ליתני נמי בתה ובת בתה ובת בנה. אף על פי שאין זו ראיה כל כך, דאפשר דמשום דחמותו אבא דכולהו, ומינה ילפינן היתרא לכולהו, לא שביק חמותו ונקיט אינך דאתו מינה. אלא ודאי הדברים נראין כן לפי שלא הוזכר זה בשום מקום. ואף על פי שלמדו עונש לבתה ובת בתה ובת בנה מחמותו, לא לכל דבר למדו, אלא מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר. אלא מיהו בחמותו דמיעטה קרא משריפה איתמעטא, הנך דלא מיעטינהו, בעונשן קיימו לאחר מיתת אשתו כמחיים. ועוד דקיימא לן כמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא כדאיתא בפרק שבועת העדות (שבועות לא, א) ובאזהרה וכרת עשה הכתוב בתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתה כמחיים. וכן לא למדו כרת לחמותו לאחר מיתה מבתה אלא אזהרה שמענו ממנה, וכרת מחיים דומיא דעונש דכתיב בדידה, אבל לאחר מיתה נתרבית לאיסורא מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו כדאמרן.
בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו: פירש ר"ח ז"ל דלמא מטמאו לה או יהבי לה לזרים. וקשיא לי אם כן למה משגרין להם לבתיהן. אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל (בד"ה דלאו) משום זילותא דתרומה והיינו נמי טעמא דטומטום ואנדרוגינוס.
עבד נמי דלמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין: קשיא לי אמאי לא יהיב טעמא לעבד משום גזרה דמשוחרר דומיא דאשה כדעתיה דרב פפא, וההוא טעמא עדיף טפי, משום דסליק בין לר' יהודה בין לר' יוסי. ויש לומר דהא מתניתין ודאי דלא כר' יוסי, דאי לר' יוסי הא קתני שחולקין לעבד בלא רבו. ועוד דמשום שחרור ליכא דכיון דאלו משחררו עובר בעשה, לא חיישינן דלמא עבר ומשחרר. ועוד דלרב הונא בר תחליפא אפילו באשה לא חיישינן לגרושה, וכל שכן בעבד דקאי בעשה דלא חיישינן.
הא דאמרינן מעשר עני המתחלק בתוך הבית: מפורש בספרי (פרשת ראה פי' קט) כתוב אחד אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, לומר שמניחו בגורן ועניים נוטלין אותן, וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ. כלומר שעד הפסח זמן גשמים הוא והוא נפסד בגורן, לפיכך מתחלק בתוך הבית, וטובת הנאה לבעלים. ומחלקים אותו לאשה בבית, משום דבבית ליכא משום יחוד דשכיחי בה רבים. מכאן ואילך ימות הקיץ הם ומניחו בגורן, ואין טובת הנאה לבעלים אלא עניים נוטלין אותן מעצמן, משום הכי לא תני ביה נותנין לאשה תחלה. ועוד דאיכא משום יחוד.
וממאנת מי ילדה כו': איכא למידק והא אסיקנא בפרק קמא דמכלתין (יב, ב) שמא תתעבר ושמא תמות. ואפילו תמצא לומר דבנים הרי הן כסימנין משעת העבור, משכחת לה כגון שהיתה בת י"ב שנה ויום אחד ומאנה ויצאה ונשאת ונתעברה תוך שלשה וילדה, ואנו בספק עליה שמא מן הראשון ואין מיאונה כלום, שמא מן האחרון ומיאוניה מיאונין עד שעת עיבורה. ואפשר דלההוא לישנא אחרינא אתמר דאמרינן שמא תתעבר ותמות ממש. מיהו לא דחינן מסקנא בדוכתא מסוגיא בעלמא הרמב"ן נר"ו.
הכי קאמר אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד נוטל חלק אחד: ואם תאמר חלק אחד פשיטא כדאמרינן לעיל. יש לומר דסיפא משום סירכא דרישא נקט לה, משום דקאמר גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה חולקין חלק אחד בגרן, תנא סיפא נמי כי האי לישנא.
- ^ (עיין תוס' ד"ה והשני)