חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד אעריכה

שני אחין מת אחד מהן ונולד להן אח ואח"כ יבם:    לאו לפרושי כולא דינא דאשת אחיו שלא היה בעולמו דבפרק קמא קא אתי (ב, ב), דצרת צרה לא משכחת לה בשני אחין, אלא לפרושי אשת אח שלא היה בעולמו דאסר רחמנא מאן ניהו קא אתי.

גמ' אמר רב נחמן מאן דמתני ראשונה לא משתבש ומאן דתני שניה לא משתבש:    איכא מאן דפריש (עיין רמב"ן בד"ה אמר) דאיכא מאן דמתני במתניתין ראשונה יוצאה משום דאשת אח שלא היה בעולמו, ואיכא דתני במתניתין שניה יוצא משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ומאן דתני הכי לא משתבש ומאן דתני הכי לא משתבש. ויש שהקשו דאם כן הוה ליה לרב נחמן למימר איכא דתני ראשונה ואיכא דתני שניה מאן דתני ראשונה לא משתבש ומאן דתני שניה לא משתבש, כדאמרינן (ברכות נג, ב) איכא דתני אוממות ואיכא דתני עוממות מאן דתני אוממות לא משתבש כו'. איכא דתני אידיהן ואיכא דתני עידיהן כו' (ע"ז ב, א). איכא דתני שאובה ואיכא דתני חשובה (סוכה נ, ב). ופירשו האם מאן דתני במתניתין ראשונה לא משתבש ומאן דתני בפרק ד' אחין שניה לא משתבש דתנן התם (ל, א) שלשה אחין שנים מהן נשואין שני אחיות וא' נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת השניה יוצאה משום אחות אשה והראשונה משום צרתה.

דף יז עמוד בעריכה

אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא:    איכא מידק ותיפוק ליה משום דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, דבכי האי גוונא אמרינן בשלהי פרק יש מותרת (דף פז:) דאמרינן התם ולא נעשה מתים כחיים מקל וחומר, כלומר שאם היו לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו, ומהדרינן דרכיה דרכי נועם, כלומר כיון שהתרתה והלכה ונשאת לאחר אם אתה מוציאה לאחר מיתת הבן אין זה דרכי נועם ושלום ה"נ לא שנא. ויש לומר בשהיתה אשת אביו מעוברת שתהא צריכה להמתין עד שתלד לידע אם ולד של קיימא תלד ותתיבם לו. והכי איתא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה ?נן? אמרין מת בלא בנים תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ומעתה אפילו מתה אמו תהא אסורה אשתו להנשא שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרייה ובן [בכת"י: ואב] אין לו. פירוש, מדכתיב ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה, משמע הא אין לו אח שיבא עליה מותרת לאיש זר אף על פי שיש לו אב, דאם לא כן יאמר קרייה ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה, הא יש לו אב אף על פי שאין יבם שיבא עליה לא תהיה החוצה לאיש זר, שהרי כשם שיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה. ומשני אלא כן אנן קיימין שמת והניח אמו. מעוברת שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין ולידע אם בן של קיימא הוא או אינו בן קיימא לפום כן צריך מימר יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, פי', כי אצטריך יחדו למת והניח אמו אשת אביו מעוברת. ועוד יש לתרץ לעיקר קושיתנו דאצטריך קרא היכא דמת והניח אחים ואח"כ נולד לו אח.

רבא אמר אחין מן האם לא צריכי קרא:    (כ"ה הגי' בגמ' ? בה"ג הל' יבום נח, ב) פירוש, קרא מיוחד למעטן אלא מדכתיב אחים ממילא דמעטו. והא דאמרינן במסקנא ואצטריך למיכתב אחים כו' לאו סיומא דמלתא דרבא היא, אלא תלמודא הוא דקאמר לה, כלומר לא היא, דאדרבה מיחדו בלחוד נפקא כרב יהודה ולא מאחין בלחוד כדרבא אלא תרוייהו איצטרכי. ויש נוסחאות דלא כתיב בהוא לא צריכי קרא אלא גרסי הכי אחין מן האב ילפי אחוה מבני יעקב, ולהאי גירסא אפשר דהאי אצטריך מסקנ' דמימריה דרבה הוא. (עי' ריטב"א).

ה"א לילף אחוה אחוה מלוט:    פי', ותהא אשת אחי האב מתיבמת.

וכ"ת לא מופנה לאיי אפנויי מופנה מדהו"ל למיכתב ריעים וכתיב אחים ש"מ לאפנוי:    איכא דקשיא ליה (רמב"ן) היכי לכתוב ריעים והוא אחים ממש קאמר. ועוד השתא דמופנה ולא ילפינן מיניה אפנויי למה לי. ואיכא למימר דהכא לאו מופנה ממש קאמר אלא משום דלגבי יבום כתיב אחים סתם, היה בדין דכל שנקראו אחין בכלל, והלכך אף אחי האב בכלל אי ילפינן מלוט, ומש"ה אמרינן הו"א לילף אחוה אחוה מלוט, וכ"ת התם לאו אחים דקורבה קאמר אלא אחוה דריעות, וכדכתיב (דהי"א כח, ב) שמעוני אחי ועמי, שור אחיך, ולא ריבה הכתוב ביבום נשי החברים, לאיי אפנויי מופנה דאחים, דקורבה ממש קאמר מדהו"ל למיכתב ריעים וכתב אחים ואף אחי האב בכלל וכלן מיבמין להכי כתב רחמנא יחדו המיוחדין בנחלה, ופירש"י כאן מיוחדין בנחלה שיורשין שניהם נחלה אחת, דהיינו אחין מן האב שיורשין נחלת אביהן כאחת וקשיא ליה והלא לוט יורש את תרח עם אברהם. ואין לומר לפי שאינו בא מכחו אלא מכח אביו במשמוש נחלה וכמי שאינו מיוחד בנחלה הוא, דהא אמרינן אלא במקום אב קאימנא ואבוה דאבא קא יריתנא. ויש לומר דכיון שפעמים שאברהם יורש ואין לוט יורש עמו, כגון שאבי לוט קיים לא קרינא ביה יחדו, אבל אחים אי אפשר לזה לירש בלא זה ומיוחדין הן בנחלה לעולם. אבל למה שפרש"י ז"ל למעלה (גבי אחין מן האם) מיוחדין בנחלה שיורשין זה את זה קשיא. ונראה שמה שפירש כאן עיקר ומיהו אכתי ק"ל להדין פירוש, דהאחין מן האם נמי מיוחדין הם בנחלת האם. אבל לפ"מ שפירש"י למעלה ניחא דאינן יורשין זה את זה. ויש לומר דבנחלת האם לא תלה רחמנא משום דפעמים מתה ואין הבנים יורשים וכשמתה בחיי הבעל. ואכתי קשה לי דהא ניחא למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא אבל למאן דאמר דרבנן תהדר קושיין לדוכתה. ויש לומר דנחלת האם לא שכיחא דלאו בת נכסים היא דאינה יורשת בין הבנים ומיעוט הן דיש להן נכסים, ומנחלה כזו לא תלה בה רחמנא כנ"ל ). ור"ח פירש לפיכך כתב רחמנא יחדו המיוחד בנחלה למעט אחים מן האם, וכ"ש אחים של לוט.

הגה"ה ואפשר דרש"י נשמר מכל זה ופירש דב' מיעוטין מתמעטין מדרשת יחדו, אם מיעוטא דאחוה דלוט ואם מיעוטא דאחין מן האם נמעט מיעוטא דאחוה דלוט דאשת אחי האב לא תיבם נפרש יחדיו המיוחדין בנחלה שיורשין נחלה אחת פרט לאחוה דלוט על הדרך שתירץ הרשב"א ז"ל. ואם למיעוטא דאחין מן האם פירש המיוחדין בנחלה שיורשין זה את זה פרט לאחין מן האם שאינם יורשין זא"ז לעול' והשת' לא קשיא ולא מידי כך כתב מהר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.

הא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלה רחמנא:    פרש"י ז"ל דכתיב יקום על שם אחיו המת ומוקמינן לה לקמן (דף כד.) יקום על שם אחיו לנחלה. ואינו מחוור דאם כן לר"י ל"ל יחדו פרט לאחין מן האם, ת"ל מיקום על שם אחיו. אלא דמהתם ליכא למילף אלא שמי שקדם ויבם זכה בנחלה, ולא אמר רחמנא התם מי שיירש ייבם, אלא מי שייבם יירש. ומעתה כשם שאחד מן האחין שעמד ויבם הוציא מידי האחין כל הנחלה אף על פי שכולן ראוין לירש, הכי נמי אם קדם אחיו מן האם ויבם זכה בנחלה והוציא מידי אחין מן האב הראוין לירש. אלא ה"פ יבום בנחלה תלה רחמנא מדכתיב יחדו, וכיון שכן מה לי אחים מן האב שלא מן האם, מה לי אחים מן האב ומן האם הא צד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה אלא צד האב בלבד שגורם לנחלה הרמב"ן נר"ו.

אצטריך סד"א הואיל וחדוש הוא עד דמיחדי באבא ובאמא:    איכא דקשיא ליה אדרבא כיון דחדוש הוא, הוה ליה למימר אין לך בו אלא חדושו, ואחין מן האב ולא מן האם דוקא דחדא איסורא הוא, אבל אחין המיוחדין באבא ובאמא דתרי איסורי נינהו לא שרא רחמנא. ויש לומר דיבום בקורבא תלה רחמנא, והלכך כל שקרובין טפי מיבמין, וסלקא דעתך אמינא דעד דקרובין לגמרי מצד אב ואם קא משמע לן.

ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה:    פירש"י דהיינו תנא קמא דפליג עליה דר' יהודה בן בתירא דמייתינן לקמן בשמעתין (דף יח.) דמדקאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא מכלל דרבנן פליגי עליה. ואינו מחוור דאי משום בר פלוגתיה דר' יהודה בן בתירא, כיון דלא אשכחן דפליגי עליה בהדיא, לא הוה מקשה ליה הכי להדיא. אלא לקמן (דף יח.) איכא תנאי דסבירא להו הכי בהדיא דהיינו ר"ג ור"מ, וכדברי רמי בר חמא ר' יהושע בנדרים פרק נערה (דף עד.) .לפנינו שם: בשלמא ר"ע סבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה וכן העתיק הרשב"א בתשו' ח"א סי' שנ"ח ועי' להלן ד"ה ואקשינן ו_כט, ב ד"ה הא דאמר.

ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי:    כלומר, הוה אמינא דסבירא ליה לרב דפליגי רבנן עליה דר' יהודה בן בתירא, ואיהו כרבנן סבירא ליה דאין זיקה בתרי אבל בחד יש זיקה.

ואקשינן תו ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ואפילו בחד:    ופרש"י דהיינו ר"ע דאמר בפרק נערה בנדרים (עד, א) אינו מפר לא לאחד ולא לשנים, ומפרש התם רמי בר חמא טעמיה דר"ע משום דאין זיקה ואפילו בחד. ומיהו רבא ורב אשי (שם עה, א) לא מוקמי ליה בהכי אלא משום דאין יבמה גמורה לבעלה, דהא אין אדם חייב עליה משום נערה המאורסה. ולפיכך נראה לפרש דהאומר אין זיקה ואפילו בחד היינו ר"מ. אי נמי רבן גמליאל כדאיתא בסמוך (יח, א).

קא משמע לן לאחר מיתה אין מחיים לא משום דאסור לבטל מצות יבמין:    כתבו בתוס' (ד"ה אבל) דאפילו רבן גמליאל דאמר לקמן (דף יח.) אם מאנה מאנה הכא מודה. דשאני התם דכבר היתה נשואה לו. ואינו מחוור בעיני דאדרבה משמע דלר"ג אפילו בשאינה נשואה לו אמרה, מדאמרינן עלה בגמרא במקומה בפרק בית שמאי (קט, ב) קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו בעלמא אמר הכין, ועוד דבהדיא אמרינן לקמן בשמעתין (דף יח.) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא, ופרקינן משום דקסבר ר"מ אסור לבטל מצות יבמין, ואקשינן תו ואין אין זיקה תבטל דהא רבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, דתנן רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה כו'. ואם איתא מאי קושיא, לימא ליה בהא אפילו רבן גמליאל מודה דשאני התם דנשואה היתה לו כבר. אלא אם תאמר עוד דביבם אחד דוקא מודה רבן גמליאל דמחיים לא, אבל בשני יבמין אין זיקה, שמותר לבטל מצות יבמין אפילו מחיים, ומסתברא דהכי קאמר קא משמע לן דסבירא ליה כמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, דהיינו ר' מאיר כדאמרינן לקמן (שם).

הא דאקשינן והא כי פליגי בתרי פליגי:    פירוש, דהא דפליגי ר' יהודה ורבנן בתרי פליגי, וכיון שכן אי אמר הלכה כדברי האומר יש זיקה שפיר משתמע דאפילו בתרי קאמר. וקשיא לן והא איכא תנא נמי דאית ליה יש זיקה בחד ולא בתרי, ועדיין אני אומר דדכותיה קא פסיק. ואיכא למימר משום דלא אשחכן תנא דאית ליה (הכי בהדיא, ואשכחן ר' יהודה דאמר לה בהדיא (דף מא.) לא שבקינן ר' יהודה בהדיא ותלינן במאי דלא שמעינן בהדיא, אי נמי איכא לפרושי דהכי קאמר והא כי פליגי בתרי פליגי, וכיון דאשכחן תנא דאמר יש זיקה אפילו בתרי דהיינו ר' יהודה, לימא בפירוש הלכה כר' יהודה.

דף יח עמוד אעריכה

הא דמותבינן עליה דר' יהודה ממתניתין דעשה בה מאמר ומת, משום דסתם מתניתין היא מותבינן ליה מיניה, הא לאו הכי מאי תיובתיה, הא איכא ר' יהודה בן בתירא דסבר יש זיקה ואפילו בתרי, ורב דאמר כותיה.

והא דמותבינן מברייתא דשני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד. היינו משום דברייתא פירושא דמתניתין היא וכאלו אותביה ממתניתין גופה.

ופריק דברייתא ר' מאיר קתני לה:    ואי מתניתין ר' מאיר לא קיימא לן כותיה דיחידאה הוא. ומיהו אכתי קשיא דמאי קא מקשה עליה ממתניתין, והלא אפילו לפי סברתו הויא לה סתם במתניתין דפרקין ומחלוקת בפרק החולץ (מא, א) דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וקיימא לן כמחלוקת. ותירץ הר' משה בר' שניאור זצ"ל דעל מאי דאמר רב יהודה יש זיקה ואפילו לאחר מיתה קא מותבינן, וקסבר דהא דקתני עשה בה מאמר דברי הכל היא, ואפילו למאן דאמר יש זיקה ,משום דזיקה בכדי פקעה לאחר מיתת יבם, והוא הדין דפקעה מעיקרא לאחר מיתת יבמה ומותר באמה. כ"כ מורי ר' יונה זצ"ל.

וא"ר מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין כו':    לאו אפרוקין קא מקשינן ולומר דלאו ר' מאיר היא, דהא בהדיא קתני בברייתא דברי ר' מאיר, ואפילו בלא סוגיין הוה לן לאקשויי הכין, אלא אורחא דתלמודא בהכי דכי מייתי מתניתין או ברייתא לא סליק מינה עד דשקיל וטרי בה לברורה. ואי נמי איכא לפרושי דאסוגיין דהכא בלחוד הוא דאקשינן הכי, הא בלאו הכי ליכא לאקשויי מידי, משום דברישא לא מדכר בה ר"מ אלא בסיפא, ואנן הוא דמוקמינן לה כולה כר' מאיר להכי מקשינן ומי אמר ר"מ הכי והתנן כו', וסתם מתניתין כר' מאיר, אלמא רישא דברייתא לאו ר' מאיר היא ותנא אחרינא הוא דתני לה ומתניתין לאו יחידאה היא.

ולמאי דכתב מורי הרב ז"ל בשם רבו הרב ר' משה (לעיל בד"ה הא דמותבינן) דאמאי דאמר ר' יהודה דזיקה לאחר מיתה לא פקעה קא מקשינן, א"א לאקשויי נמי אלא אסוגיין דהכא, אבל בלא סוגיין לא, דדלמא מתניתין משום דמחיים אבל ברייתא, משום דלאחר מיתת יבם פקעה לה זיקה. ולהאי פירוש נמי יש לי לפרש דמאי דאקשינן ומי אמר ר' מאיר אין זיקה והתנן כו', כולה רב הונא מקשי לה, כלומר בשלמא אי זיקה בתר מיתה פקעה מעיקרא שפיר, דמתניתין דפרקין וברייתא משום דפקעה לה זיקה ואפילו למאן דאמר יש זיקה, ומתניתין דארבעה אחין משום דיש זיקה מחיים דיבם ויבמה, אלא לרב יהודה דאמר דזיקה לא פקעה אפילו לאחר מיתה, ומתניתין דפרקין וברייתא ר"מ, אם כן תקשי לן סתם מתניתין דארבעה אחין, אבל לפירוש קמא על כרחך האי קושיא לאו רב הונא מקשה לה, דאדרבה רב הונא על כרחך סבירא ליה דמתניתין דארבעה אחין אין זיקה סבירא ליה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין וכפירוקין דפרקין לה, דאי לא אדמותיב ליה לרב יהודה ממתניתין דפרקין לסייעיה ממתניתין דפרק ד' אחין. אלא האי מקשה אחרינא הוא דאית ליה דמתניתין דפרקין יש זיקה ס"ל, והוא הדין אף על גב דלא עבד לה מאמר כדפרקינן לעיל. ורישא דברייתא לאו ר' מאיר תני לה ומתניתין דארבעה אחין משום דקסבר יש זיקה היא כנ"ל לפרש לפי פירושא קמא דפרשינן.

וקסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם חד מיית אידך:    קשיא לן והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאיתא בשלהי כל הגט (גיטין כח, א) והא דתניא האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, דלא כר' מאיר, דלר' מאיר מותרת דלשמא ימות לא חיישינן כדאיתא התם, ותנן נמי בפרק קמא דיומא (ב, א) ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ופליגי רבנן עליה דלא חיישי למיתה, ומאן תנא דפליג על ר' יהודה ר' מאיר הוא, וכדמשמע בסוכה (כג, א) גמ' העושה סוכתו על בהמה. ויש מי שתירץ כיון דיבום וחליצה כהדדי, אף על גב דמיתה לא שכיחא שלא לצורך לא נביא עצמינו לידי ספק בטול מצוה, כיון דאפשר דמיית אידך אדמיבם האי. אבל לגבי גט צורך הוא שלא לחוש, כדי שלא תהא מפסידה מן התרומה. וגבי נוד דלא חייש ר' מאיר לבקיעת הנוד בלוקח יין מבין הכותיים, התם נמי לצורך הוא, לפי שבערב שבת עם חשכה הוא, ואי אפשר להפריש ואין לו מה ישתה, ולפיכך לא חשש. וגבי יום הכיפורים משום דאם כן אין לדבר סוף וכדמפרש התם (יג, א) ואפילו מאן דחייש בעלמא התם לא חייש, ובתוס' (ד"ה דילמא) תירצו דכי לא חייש ר' מאיר למיתה היינו למיתה דלזמן מועט, כגון בקיעת הנוד דחששא דחד יומא הוא, ואי נמי בתרומה משום שלא אמר לה אלא שעה אחת קודם למיתתו, ואם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה, ואל תחוש ונמצאת מותרת כל ימיה. וגבי יום הכיפורים מהאי טעמא נמי דלמיתה דיום אחד לא חיישינן, וכל שכן שאין לדבר סוף. אבל גבי יבום דלמא לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה, והלכך איכא למיחש לשמא ימות בין זמן מרובה ומיבטלא מצות יבמין.

דף יח עמוד בעריכה

אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה:    איכא למידק למה לן למימר ליה לאמתוני, מכי קדש את אחותה תיפוק הלזו משום אחות אשה, דמאי שנא נשואין הא משעת אירוסין נמי אחות אשה היא, והלכך כיון שקדשה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, ואמרינן נמי לקמן בפרק ד' אחין (דף כט:) ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה (עיין להלן מא, א ד"ה עוד). ואם תאמר דלמא ב"ש אין זיקה ס"ל, ומשום הכי אתו אפילו קדושין ודחו לה לזיקה דחייה גמורה. הא ליתא, דודאי לכאורה ב"ש יש זיקה ס"ל, וכדתנן ברישא דמתניתין (דף כו.) הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואי אמרת אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס אלמא יש זיקה. אבל בתוס' (ד"ה אומרים) תירצו דלמאן דאמר דיש זיקה ודאי אין קדושין מפקיעין זיקה. וב"ש אין זיקה ס"ל, ומתניתין דקתני חולצות ולא מתיבמות טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואם תאמר אם כן היאך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה, והא איכא למיחש דלמא אדמיבם האי מיית אידך. יש לומר דהכי קאמר יעשו שתיהן שליח לקבל מאמר של שניהם בבת אחת ויתיבמו. ואם תאמר אפילו לדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל עדיין שאלתנו במקומה, מה יש בין נשואין לקדושין אפילו למאן דאמר יש זיקה או אלו ואלו ידחו ביבמה, או אלו ואלו לא ידחו, ויש לומר דלדברי האומרים יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו וכשיקדש אחותה האיך תוציא מקודשת זו למקודשת הראשונה, דמאי אולמה דבתרייתא מקמייתא. אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שכנס אצלו. כן תירץ הרמב"ן נר"ו. ומכל מקום אין דרכם מתחוור באותה שמועה של זה יעשה מאמר ויקנה, דלמא בית שמאי סבירא ליה יש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע. ועוד דאי טעמא דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין, מה הועילו בעשיית שליח, והא איכא למגזר אטו מיבם והדר מיבם אידך, דהא מדינא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כי חליץ האי והדר מיבם אידך שפיר דמי, אלא דגזרינן אטו מיבם ברישא והדר חליץ ואתי לידי איסור בטול מצוה, והכי נמי לא שנא. ואי אמרת לחלופי לא חיישינן למה [צריך] הוא לעשות מאמר בבת אחת, זה יכנוס וזה יכנוס בשעה אחת ולא צריכינן לקנין גמור של מאמר, אלא ודאי משמע דטעמייהו דב"ש משום דס"ל יש זיקה ואפילו הכי אי מאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה וכונס אותה לכתחלה דמשעת מאמרו הופקעה זיקתו מאחותה לגמרי. ותצא הלזו משום אחות אשה והדרא קושיין לדוכתה. והרמב"ן נר"ו תירץ שהיא גזרה שמא יכנוס בלא קדושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה. וקשיא לי אם כן היאך הקשו שם זה יעשה מאמר ויקנה, כלומר ויכנוס, נחוש דלמא כונס בביאה בלא קדושין, והתם איכא למגזר טפי משום דעיקר קנין ביבמה ביאה ולכולי עלמא מיהת קדושין אין מפקיעין זיקה לגמרי, ולא נפטרה יבמה משום אחות אשה בקדושין בלבד שקדש את אחותה לאחר זיקה וכדתנן (דף מא.) מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. וליבום נמי שריא אם מתה אשתו, כרב דאמר הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון כדאיתא התם בפרק החולץ. ולדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל נראה שהנשואין פוטרין אותה לגמרי, ותצא הלזו משום אחות אשה. ויש לי עוד בשמועה זו, ובאותה דזה יעשה מאמר ויקנה דרך נכון, כתבתיו בסוף המסכת בס"ד. [כ"ה בכת"י וכבר הוכנס בדפוסים להלן מא, א ד"ה עוד].

וצריכא דאי אתמר בהא הוה אמינא בחד אבל בתרי אין זיקה קא משמע לן הלכה כר' יהודה בן בתירא:    (וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש הלכה וכו'), דקתני לה בהדיא בתרי. קשיא לי דהא אמרינן לעיל דשומרת יבם שמתה אסור באמה משמע אפילו במקום תרי והיינו דאמר ר' יהודה הכי ולא קאמר הלכה כמאן דאמר יש זיקה. ולא היא, דההוא תירוצא לא קאי כדדחינן לעיל (יז, ב) דהא כי פליג בתרי פליגי, ולא אצטריך לאשמועינן אלא דזיקה בכדי לא פקעה כי הכא.

ואי אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא הוה אמינא הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא קא משמע לן דזיקה בכדי לא פקעה:    וק"ל כשמואל דיש זיקה ואפילו בתרי, והכין פסקי כולהו רבוותא ז"ל (בה"ג הל' יבום, ר"ח רבינו חפץ ושאר גאונים במרדכי כאן ורי"ף להלן ל, א רמב"ם יבום פ"א הי"ג), ובפרק ד' אחין (ל, א) נמי משמע דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה הכין גבי שלשה אחין ב' מהן נשואין שני אחיות ואחד מהן נשוי נכרית וגרש אחד מבעלי אחיות את אשתו. והלכך שלשה אחין ומת אחד מהן ואחר כך נולד להן אח ומת אחד מהן או שניהן, נשותיהן אסורות לזה שנולד, לפי שהן צרות אשת אח שלא היה בעולמו בזיקה, כדאמרינן לעיל וחולץ להם אבל לא מיבם, ומתניתין (יז, א) דקתני עשה בה מאמר ומת השניה חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש (ל, ב) דאמרי מאמר קונה קנין גמור. והא דקתני נמי בפרק ארבעה אחין (שם) שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו כו', עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר. וכי קתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש כדמפרש רב אשי עלה התם, ואם תאמר אם כן שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית דקתני בפרק ארבעה אחין (שם) ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאה כו' עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת למה לי מאמר, תיפוק ליה משום דהויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה לזה שמת. יש לומר דהוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן בפרק ארבעה אחין. ואי נמי איכא למימר דעבד בה מאמר דוקא, ולא קשיא דאנן לאו זיקה ככנוסה ממש קאמרינן, אלא יש זיקה בלחוד הוא דאמרינן, והלכך כי הויא הך דנפלה ראשונה ערוה לחד מנייהו, אידך נמי אסירא, דכי נפלה שניה קמיה כבר נעשית צרה לערוה בזיקה, ואמרה ליה שניה כל שצרתי שנפלה לפניך אי אתה כונס אי אתה כונסני, אבל כי הויא הך דנפלה לו ראשונה כשרה לו, והוא אינו כונסה מחמת זיקת אחיו השני אלא מחמת הראשון, היאך זו נאסרת עליו מחמת אשת אחיו החי, ואין אשת החי נעשית לזו צרה שתאמר לו כל שאי אתה כונס צרתי אי אתה כונסני, ולקמן בפרק ארבעה אחין (ל, ב ד"ה הגרש"י) נאריך בס"ד.

אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה בחד אחא וכו':    דהתם מחמת אחיו שלא היה בעולמו הוא בא לכנוס להכי אצטריך יחדו.

אי נמי בתרי ולא ייבם ולא מת:    פירוש, דאלו מת אף על גב דלא ייבם שריא ליה, מחמת זיקת אחיו השני שהיה בעולמו דזיקה ככנוסה דמיא והוה ליה כנולד ואחר כך ייבם דשרי ר' שמעון. ואם תאמר אם כן רישא דמתניתין דאוקימנא להודיעך כחו דר' שמעון אמאי קתני כנס, ליתני אפילו לא כנס ומת יש לומר דמשום סיפא דקתני כנס להודיעך כחן דרבנן. תנא רישא נמי כנס, ושפיר משתמע הא נמי מינה, דאי אמרת דלא שרי ר' שמעון בשלא כנס ומת, אם כן אף בשכנס תאסר, דהויא לה יבמה שנאסרה לזה בשעת נפילה, וכל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים. ואם תאמר בתרי ולא ייבם ולא מת, למה לי כי ישבו למעוטי לא מת, כיון דסבירא ליה לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא, תיפוק ליה משום דאשח אחיו החי היא. יש לומר אי לאו כי ישבו הוה אמינא כי היכי דנפלה קמי תרי ועמד אחד מהן וכנסה מפקעה כינסה, הא זיקא דאידך אח אף על גב דמעיקרא ככנוסה אף לאידך הות, הכי נמי כשנולד להן אח ליהוי האי אחא כאלו נולד מעיקרא ואיגלי מילתא דזקוקה הות ליה נמי, וכי כניס ליה מפקעה כניסתו מידי זיקת שאר אחין, להכי אצטריך כי ישבו דמחמת אחיו הראשון שלא היה בעולמו לא מצי לבייבם, ואי מחמת שני דבעולמו הרי חי לפניך. ומדמוקי ליה בתרי ולא מיבם ולא מת, ולא מוקי לה בתלתא ולא יבמו בין מתו בין לא מתו, משמע ליה ודאי דסבירא ליה דר"ש לא שני ליה בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמין, דאי לא לוקמה בתלתא ולא יבמו ואפילו מתו דזיקה דתרי לאו ככנוסה. והיינו דאתקיף עליה רב יוסף מזיקת שני יבמין. ותמיהא לי מאי דוחקיה למתלי בר' שמעון כי האי סברא דחוקא ולמימר דאפילו בתרי זיקה ככנוסה דמיא ממש דמתילדין מינה כמה דיחוקין. יש לומר משום דקסבר דכי קא שר ר' שמעון בנולד ולבסוף יבם, אפילו בנפלה קמי תרי קא שרי, ואף על גב דמתניתין שני אחין קתני, לאו דוקא דהא לפרושי אשת אחיו שלא היה בעולמו דקתני בפרקין קמא (ב, א) דפוטרת צרתה וצרת צרתה קא אתי, וההיא לא משכחת לה בזיקת יבם אחד. וכיון שכן על כרחין לר' שמעון זיקה ככנוסה אפילו בשנייבמין, דאי לא בנולד ולבסוף יבם במקום שנים היכא משתירא לנולד, כי אשכחה באיסורא אשכחה, וכיון דנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר כנ"ל.

דף יט עמוד אעריכה

יבומי חדא ואיפטורי אידך נמי לא דלמא אין זיקה (לפנינו ככנוסה. ועי' דק"ס השלם) והויא להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה:    קשיא לן דלמא לעולם אימא לך יש זיקה וזיקה ככנוסה ואפילו בזיקת שני יבמין, ומה אתה אומר אם איתא דיש זיקה ליבם חדא ותפטר אידך, לא היא דשתי יבמות הבאות משני בתים אפילו לר"ש תרווייהו מיבמין, דאי לא בטלת מצות יבום מג' אחין, אלא היינו טעמא משום דעשה בה מאמר ומספקא ליה מאמר קונה או אינו קונה, והלכך ליבומי תרוייהו אי אפשר דלמא קונה ממש והוו להו תרוייהו בנות בית אחד, ולאפטורי חדא א"א דדלמא אינו קונה ואכתי הויין להו כבאות משני בתים. ומיהו שתי יבמות הבאות משני בתים אפילו לר' שמעון תרוייהו מיבמין דכנוסה היא מפקעה לה מזיקת שאר אחין, דאי לא בטלת מצות יבמין משלשה אחין דכנוסה לזה ולזה היא. והלכך הכא אי לאו ספק מאמר תרוייהו מיבמין, ומשום מאמר ולא מאמר הוא הוא דמיבם חדא וחליץ אידך. יש לומר דקסברי דדוקא כי קיימי תרוייהו ומיבם חד מפיק לה מידי זיקה דאידך, דהא קאי אחא ולא מיבם לה, אבל כי מיית ליה אם איתא דזיקת שני יבמין ככנוסה הוה לן למימר אלו הוה קאים איהו כניס לה ומעיקרא ככנוסה הות ליה. ואם תאמר הא מנא להו דזו סברא רחוקה מאד, וזהו שאומרים במשל כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה. יש לומר משום דסבירא ליה דאי לא תימא הכי נפלה לפני שנים ולא יבמו ומתו, תהא אסורה לזה שנולד, שהרי לא יבמו וכבר מתו ואינן ראויין לכנוס, ואפילו הכי שריא ליה מחמת זיקתן כדכתיבנא לעיל, אלא לא יבמו ומתו טעמא מאי משום דזיקה ככנוסה דמיא ואף על פי שאינו ראוי עכשיו לכנוס, מימר אמרינן אלו הוי קיימי כנסי, הכי נמי אמרינן אלו היה האי דמית קיים איהו הוה כניס. כנ"ל. ותו ליכא לאקשויי הכא לרב יוסף אמאי לא מתרץ לה, דכי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה בשכנס לבסוף, אבל לא כנס, לא מהאי טעמא דאמרן. והאי סברא נפקא ליה ממאי דכתיבנן לעיל דאי לא הויא לה יבמה שנאסרה בשעת נפילה ואף על פי שעמד אחד מן הילודים וכנסה כיון שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הויא לה לזה שנולד כאשת אח שיש לה בנים.

וכי תימא מדאורייתא הכי נמי דמיבמה חדא ומיפטרא אידך ומדרבנן הוא, דאמור רבנן ‏[1] גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמה וחדא מיפטרא:    ואם תאמר מאי גזרה והא דינא הכי דשתי יבמות הבאות משני בתים לר' שמעון חדא מיבמא וחדא מיפטרא. כבר פרש"י ז"ל (בד"ה גזירה) דבאות משני בתים בבת אחת בצמצום קאמר. וקשה קצת דאכתי לא סלקא דעתא דר' שמעון כריה"ג עד לקמן דמוקי ליה רב אשי הכי. ועוד דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן משום לתא. אלא ה"פ כגון שהיתה הראשונה אסורה איסור ערוה לאחיו השני, דנמצאו שתיהן זקוקות לזה בלבד ומשני בתים ממש הם, ושתיהם חולצות או מתיבמות, אי נמי כגון קדם זה וכנס את הראשונה ואח"כ נפלה שניה מבית אחיו השני.

והא טעמיה דר' שמעון משום מאמר ולא מאמר הוא דתניא אמר להן ר' שמעון לחכמים כו':    קשיא לי לימא ליה דלמא לטעמייהו דרבנן קאמר להו ולאו עיקר טעמא דר' שמעון הוא, יש לומר דעדיפא מינה קא מתרץ ליה, דאפילו תמצא לומר דמאמר ולא מאמר עיקר טעמיה דר' שמעון הוא לא קשיא, דשני ליה לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין, ועוד דקושטא הכי הוא ובקושטא ניחא ליה.

דילמא כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה ביבם אחד אבל בשני וכו':    ולאביי כי איצטריך כי ישבו לר' שמעון אפילו לתלתא בין יבמו בין לא יבמו. ואיכא למידק כיון שכן הא דאקשינן בפרק קמא והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דרבנן ור' שמעון היא וקתני, ומשני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואקשינן תו והא אמר רב הושעיא חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה, ומשני הא איתותב ר' הושעיא, וקשיא למאי אצטריך לתיובתיה דר' הושעיא, הא אפילו לר' הושעיא משכחת לה דלא פליג ביה ר' שמעון דמודה ר' שמעון בכל כי הני דמתניתין, כלומר דאיתא בצרת צרה, דהיינו בתלתא אחי דלא פליג ר' שמעון בזיקת שני יבמין ונולד ולבסוף יבם חד מינייהו דזו פטורה ופוטרת צרתה וצרת צרתה מן החליצה ומן היבום. ויש לומר דכיון דאיכא רב יוסף דאמר דלא שני ליה לר' שמעון בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמין, לא ניחא ליה לתלמודא לתרוצא אליבא דחד אמורא כיון דאיתותב ר' הושעיא ובקושטא ניחא ליה.

ומי שני ליה לר' שמעון והתניא כלל א"ר שמעון וכו':    עיקר קושיא לר' הושעיא היא, לומר שמודה ר' שמעון בראשונה, אלא משום דאמר אביי דשני ליה פריך בהאי לישנא, לומר דלא שני ליה וליתא לר' הושעיא לא בתרי ולא בחד. והא דלא מותיב רב יוסף מעיקרא מהא, משום דמתניתין אלימא ליה לאקשויי. ועוד דאלימא ליה קושיא דאפילו בזיקה ומאמר מספקא ליה, וכיון דדחי ליה אביי דשני ליה בין זיקת חד לזיקת שנים, אותביה מהא. אי נמי יש לומר דמאן דקא מותיב מהא ברייתא לאו ר' יוסף הוא דקא מותיב מינה, דדלמא לא ידע לה, אלא תלמודא הוא דקא מותיב למאי דקאמר אביי. וזה נראה לי יותר, דאי לא הוה לן למימר אמר ליה ומי שני ליה, אלא דלאו רב יוסף אמר לה אלא תלמודא הוא דקא מותיב כדאמרן.

רבא אמר מאי שתיהן שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה:    פרש"י ז"ל (בד"ה שניה) דסבירא ליה לרבא דהני ארבעה זוגי נסיבן להו כלהו לראובן ושמעון, ראובן נשוי אשה ושמעון אחותה, ועוד נשא ראובן אשה ושמעון בתה, ומתו ראובן ושמעון ונפלו נשותיהן לפני לוי. האחת מן הראשונות מתיבמת דחשיבא ככנוסה, וחברתה פטורה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, והשניות שתיהן פטורות, האחת משום ערוה, דהי מנייהו דראשונות חשבת ככנוסה, אית לה חדא קורבה בשתים השניות, והאחרת משום צרת ערוה, וקשיא לי דאם כן שלשתן מיבעי ליה, ומה קאמר רבא שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה, דהא זוג שני כולו פטור. ומיהו אינו קשה דאותה שהיא צרת הראשונה לא שייכא בפטור זה, שהרי הוא כאלו היא נתייבמה, דאותה שנתייבמה שליחותא דכולא בית קא עבדא. אלא הבית השני דלא נעשה בו שום מעשה ויוצא בלא כלום, הוא דשייך בפטור זה, חדא משום אחות אשה ואידך משום צרתה, ולא נעשה בכל אותה בית לא חליצה ולא יבום, ומכל מקום אכתי לא ניחא, דלא הוה ליה לר' שמעון למימר אלא פוטר באחת מן הזוגות השני, והוא אותה שהיא ערוה עם הכנוסה ליבם מן הבית הראשונה שצרתה אינה פטורה מחמת זו אלא מחמת שהיא צרת הערוה.

ואף ר"ח ז"ל כתב ראינו מי שפירש, כי ראובן נשא אשה ושמעון נשא אחותה, ועוד ראובן זה נשא אשה ושמעון נשא בתה וכן ארבע זוגין, כמדומין אנו טעות סופר הוא, שלא יתכן זה הפירוש כלל ע"כ. ופירש הוא ז"ל דרבא מוקי לה לברייתא בתשעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ושנים אחרים אשה ובתה ושנים אחרים אשה ובת בתה ושנים אחרים אשה ובת בנה. והא דקתני שתיהן האחות השניה שבזוג האח[י]ות והשניה מאשה ובתה שבזוג השני ע"כ. העמידה הוא ז"ל לדעת רבא בתשעה אחין ושלשה אחין דקתני בברייתא מפני שכל הזוגות חוזרין אצל הפנוי, וכל זוג וזוג נשוי מין אחד מן העריות שלא כמין הזוג השני, ולפיכך נקט שלשה אחין והן תשעה בין כולן. ויש לנו לומר לפי פירושו דכל אלו הזוגות לדעת רבא ערוה אצל כל האחין מלבד הפנוי, כגון שזוג האחיות ערוה אצל שאר האחין ומותר אצל לוי הפנוי, וכן זוג האשה ובתה ערוה אצל שאר האחין ומותר ללוי. שאם אין אתה אומר כן, מאי תיובתיה דר' הושעיא מהא, הא אמרינן דשני ליה לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין. ועוד מאי קא משני רבא פוטר בשניה שבזוג זה ובשניה שבזוג זה, ולומר דכונס הב' יבמות משני הזוגות ופוטר השניות שבשני הזוגות, הא לר' שמעון אליבא דר' הושעיא אי אפשר לו לייבם אלא אחת מכולן בלבד, כיון שמתו האחין וכדאמרינן לעיל (יח, ב) דכיון דזיקה ככניסה דמיא כשמתו הוין כלהו כאלו באות מבית אחד ממש, וביאתה מחמת מהן פוטרת כל השאר. אלא ודאי על כרחך כדאמרן, והויין להו כשתי יבמות הבאות לזה משני בתים ממש, זו מבית אחת וזו מאחת, ושתיהן מתייבמות.

דף יט עמוד בעריכה

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה:    לפום מאי דאסיקנא הכא דמודה ר' שמעון בראשונה ואותביניה לר' הושעיא מהא [דאמרינן] ר' שמעון אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח קאי וכדמפרש לקמן. וטעמא דר' שמעון דאמר דבחליצתה הראשונה נפטרה בעלת המאמר, משום דאזיל לטעמיה דאמר לעיל דמאמר קונה או אינו קוה, והלכך אם הוא קונה מיבם לאחת ונפטרה השניה, ואם אינו קונה כלל, אם כן בעלת המאמר פטורה מכלום משום דהוי נולד ולא מיבם דבאיסור אשכחה, אבל אי אפשר לומר דסבירא ליה לר' שמעון דמאמר קונה ומשייר, דאם כן לא היה מתיר את הראשונה לביאה, משום מאמר קונה קצת, והוה ליה ככנוסה קצת, וראשונה הויא לה צרה. והמאמר גם כן אינו קנין גמור שתהא כיבם ולבסוף נולד אלא כנולד ולבסוף יבם והלכך הוי לה ראשונה כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסירא.

האי בבא דסיפא למאן קתני לה כו':    קשיא לן למאי איצטריך למידק מסיפא דברייתא, לותביה מדקתני בהדיא חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה, דאלמא זיקה לאו ככנוסה, ובנולד ולבסוף יבם לא פליג ר"ש, דאי אמרת זיקא ככנוסה דמיא אפילו חלץ לבעלת מאמר נפטרה צרתה. דאף כשתמצא לומר דמאמר אינו קונה כלל, ת"ל דמשעת נפילה הויא לה ככנוסה לאחיו זה שהיה בעולמו, וחולץ או מיבם לאיזו שירצה, והאחרת פטורה מן החליצה ומן היבום, דהוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד ויש מתרצין דדיוקי דסיפא עדיפא ליה, דאי מרישא הוה מצי לדחויי דעד כאן לא קאמר ר' שמעון זיקה ככנוסה אלא בשכנס לבסוף, אבל לא יבם לא. ואף על גב דעד השתא לא אמרינן הכי כדכתבינן לעיל, מכל מקום כיון דאפשר ליה לדחויי בהכי, אלימא ליה סיפא דעל כרחיה הויא תיובתיה. ואינו מחוור לי דאם איתא, אף לאחר שכנסה תאסר לו, משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, שוב אין לה התר וכדאמרינן לעיל. ובתוס' מתרצין דדלמא הוה דחי ליה כדדחינן לעיל, גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמא וחדא מיפטרא בלא כלום. דהאי כיון דלא כנסה נראית להן כבת בית אחד, הלכך כשהוא חולץ לה ופוטר את השניה יאמרו שלא חלץ לזו אלא מחמת זיקת הראשון, ואף על פי כן אשת השני פטורה בחליצתה של זו, וכן לכל שתי יבמות הבאות משני בתים ממש. אבל כשחולץ לשני ואינו משגיח על הראשונה, יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היתה ובלא כלום יוצאה. גם זה אינו מחוור, דאם כן נגזור נמי דלמא אמרי נולד ואחר כך עשה בה מאמר ולא הספיק לבנות עד שמת לא חולצת ולא מתיבמת, ולר' שמעון חולצת או מתיבמת ונמצאת יבמה יוצאה לשוק בלא כלום. ול"נ לפרש משום דהוה מצי לדחויי דהיינו דוקא בחליצה, דלא אלימא חליצת זקוקה לפטור את הכנוסה, משום דחליצה פטור הוא ולא קנין וכדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) מה אתה סבור חליצה קנין אינה אל פטור, כלומר שמסלק זיקתו ממנה, וכיון שכן אין כח חליצה הזקוקה יפה לפטור הכנוסה. אבל אם בא על בעלת המאמר נפטרה צרתה, והיינו דקתני אבל חלץ לבעלת מאמר ולא קתני אבל ביאתה וחליצתה של בעלת מאמר אינה פוטרת צרתה, דאלמא חליצתה אינה פוטרת אבל ביאתה פוטרת כנזכר לעיל.

האי בבא דסיפא למאן קתני לה וכו':    פרש"י ז"ל (בד"ה הך ואילך) בבא דסיפא סיפא ממש. דהיינו כנסה ונולד לו אח להודיעך כחו של מי קתני לה לבדה.

אילימא לר' מאיר לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר' שמעון אהא לחודא פליג. לערבינהו. לבבי וליתני ברישא הכי כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת שתיהן פטורות. ואיכא למידק מאי תיובתא, והא מתניתין אוקימנא לה להודיעך כחו דר' שמעון ואפילו הכי פליג להו בתרתי ואם כן לותביה ממתניתין אמאי לא ערבינהו. ותירץ הר"א אב"ד ז"ל דהכי קאמר ליערבינהו וליתנינהו כי היכי דערבינהו לבבי דרישא, עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שנולד ואחר כך עשה בה מאמר, ומאי שנא סיפא דפליג להו בתרתי ותנא תרי זמני שתיהן פטורות. אבל במתניתן ליכא לאקשויי הכי ליערבינהו וליתנינהו כרישא לענין מאמר. ואיכא מאן דפירש דהכי דייק, מכדי כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח דברי הכל היא ופשיטא דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא למאי הלכתא קתני לה לומר כשם שזו פטורה כך נולד לו אח ואח"כ כנסה פטורה, ואי פטורה לר' מאיר קאמר ליערבינהו לכולהו וליתני כשם שזו פטורה כך נולד ואחר כך כנסה או כנסה ואחר כך נולד פטורה, אלא לאו משום דר' שמעון לא פליג אלא אסיפא, משום הכי פלגינהו ולדידיה איצטריך, והכי קאמר כשם שכנסה ומת ואחר כך נולד פטורה לכולי עלמא, אף נולד ואחר כך כנסה ומת פטורה לכולי עלמא, שר' מאיר ור' שמעון לא פליגי אלא בכנסה ואחר כך נולד לו אח, שר' מאיר אומר שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהתר מיבם לאיזה שירצה או חולץ לאיזו שירצה.

ולי נראה דהכי קאמר, האי בבא דסיפא דהינו נולד לו אח ואחר כך כנסה ומת מאן קתני לה, אילימא ר' מאיר ור' שמעון פליג עליה, אם כן לערבינהו וליתנינהו לכלהו פטורי דר' מאיר דכולה ברייתא וליתני לכולהו לצד אחד, ולכלהו בבי דר' שמעון לצד אחד, כיון דלר' מאיר לעולם פטורה מן החליצה ומן היבום, ולר' שמעון לעולם חולצת או מתיבמת. ורישא דקתני לא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שמת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ר' מאיר היא ולא ר' שמעון, דאי לר' שמעון חולצת או מתיבמת, ואם כן ליערבינהו וליתני הכי שני אחין בעולם אחד ומת אחד מהם ולא הספיק לעשות מאמר ביבמה עד שנולד לו אח ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה חולצת או מתיבמת, עשה בה מאמר ונולד לו אח או שנולד לו אח ועשה בה מאמר ומת, הראשונה יוצאה וכו' והשניה חולצת ולא מתיבמת, כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח או שנולד לו אחר ואחר כך כנסה ומת, כנסה ואחר כך נולד לו אחר ואחר כך מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום דברי ר"מ, ור' שמעון אומר מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה. עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך עשה בה מאמר ומת ביאתה או חליצתה כו' ואמאי תברא לברייתא לכל הני בבי השתא לר' מאיר והשתא ר' שמעון. אלא לר' שמעון נמי אתיא בבא דסיפא, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, היינו דתברא לברייתא כולי האי, משום דמעיקרא תנא מאי דשני ביה ר' מאיר ור' שמעון בשלא הספיק לכנוס עד שמת, והדר תנא דפליגי ביה בההיא אנפא, והיינו דקתני כשלא הספיק לא לכנוס ולא לעשות בה מאמר עד שנולד לו אחר לכולי עלמא הראשונה יוצאה משום אשת אח שלא היה בעולמו והשניה חולצת או מתיבמת, דזיקה לאו ככנוסה. וכן אם נולד ואחר כך עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה חולצת ולא מתיבמת. אבל אם עשה בה מאמר ואחר כך נולד אף על פי שלא כנסה בהא פליגי, דלר' שמעון כיון דמאמר מספקא ליה אם קונה קנין גמור או לא חולץ או מיבם לשניה והראשונה פטורה בביאתה או בחליצתה של זו. והדר תנא כשכנסה מאי דשוו ביה ומאי דפליגי עליה בההוא אנפא, וקתני כנסה ומת ואחר כך נולד לו אחר, כלומר כשם שזו פטורה לכולי עלמא כך נולד לו אח ואחר כך כנסה ומת פטורה לכולי עלמא, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג רבי שמעון. אבל כנסה ונולד לו אח ואחר כך מת בהא פליגי. דלר' מאיר שתיהן פטורות ולר' שמעון מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה. וזה סדור ישר דתנא מעיקרא מאי דשוו בה בלא כניסה ומאי דפליגי ביה. והדר תנא מאי דשוו בכניסה ומאי דפליגי ביה. והא דלא אותביה נמי ממאי דקאמר ר' שמעון הואיל ובא ומצאה בהתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, דאלמא לכאורה טעמיה דר' שמעון משום דלא עמדה עליו שעה אחת באיסור היא, הא בנולד ולבסוף יבם דעמדה עליו באיסור לא פליג. משום דאיכא לדחויי דלטעמייהו דרבנן קאמר, כלומר לדידי אפילו בנולד ולבסוף יבם פליגנא עלייכו משום דזיכה ככנוסה, אבל לדדיכו אודו לי מיהא ביבם ואחר כך נולד הואיל ובא ומצאה בהתר. כן נראה לי פירוש שמועה זו. והשתא דאסיקנא דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, מתניתין דקא מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה, לא אעשה בה מאמר קאי, אלא ארישא דבבא דסיפא בלחוד קאי, דהיינו יבם ואחר"כ נולד לו אחר, וכדקתני נמי בהדיא בהאי ברייתא חלץ לבעת מאמר לא נפטרה צרתה, אלמא על כרחין חולץ לאיזו שירצה דמתניתין, לאו אעשה בה מאמר קאי.

מה קדושין דעלמא מדעתה אין בעל כרחה לא אף קדושין דיבמה כו':    ולא תקשי לך דאשכחן קדושין דעלמא בעל כרחה על ידי האב עד שתבגר (כתובות מו, ב. קדושין ג, ב) דשאני התם דיד אביה כידה ודעתו עדיפא מדעתה, כיון דאין לה יד לקבל קדושיה בלא דעת האב הלכך לא קרינא בה בעל כרחה. אף על גב דדעת האב לגבי גרושין לא חשבינן ליה כדעתה, דהא לדעת האב בלא דעתה קרינא בה בעל כרחה בגטין פרק המביא תניין (כא, א) שאני גט הואיל ואית לה יד נמי לקבל את גיטה דשתי ידים זוכות כאחת. וכבר הארכתי יותר מזה בריש פרק קמא דקדושין בס"ד (ב, ב ד"ה תנא). וקיימא לן כרבנן דאמרי דגמרינן מקדושין דעלמא דמדעתה אין בעל כרחה לא. וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין דעדיין ברשות אביה אין המאמר קונה בה אלא מדעת אביה.

נראה שכך היתה גירסתו של ר"ח ז"ל אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי לימא ויבמה עדין יבומין הראשונים עליה ותבעי נמי חליצה. ותרתי קא קשיא ליה אמאי מחזירה נימא מצוה דרמיא עליה עבדא, השתא תיתסר עליה משום אשת אח שלא במקום מצוה, ותו אמאי מגרשה בגט בלחוד תיבעי נמי חליצה, לומר שתצטרך גט וחליצה, גט לכניסתו וחליצה לזיקתו שעדין יבומין הראשונים עליה (ועיין רמב"ן ומהרש"ל) ואף רש"י ז"ל כתב כן (ד"ה ולקחה, ו_כ, א ד"ה לימא) דאיכא דגרסי הכי וכן פי'. ואיכא דקשיא ליה היכי ס"ד למימר הכי, דאם כן אף ביושבת תחתיו תאסר לו מביאה ראשונה ואילך דמצוה דרמיא עליה עבדא בביאה ראשונה כדאיתא לקמן (דף כ:). ומסתברא דהאי קושיא ליתא, דהא כי כתוב ולקחה לו לאשה ויבמה לא להתירה לו ביאה ראשונה בלבד ולאוסרה לו מראשונה ואילך קא אתי, אלא אחר שאסר התיר, והתיר לעולם כל זמן שהוא רוצה לעכבה אצלו כאשתו. והא דכתיב ויבמה לא משתמע מינה שיהא צריך להוציאה משום יבומיה. ואדרבה משמע טפי שייבם אותה, כלומר שיעכבנה אצלו כל זמן שירצה. אלא מדאמר רחמנא ויבמה, הוה איכא למשמע דאף על פי שלקחה עדיין יבמה מקריא, ואם בא להוציאה שתהא צריכה חליצה, ואם נמי אם הוציאה שתהא אסורה לחזור לו, דלא התירה לו הכתוב אלא בלקוחין ראשונים, אבל בלקוחין שניים לא התירה לו אחר שעדיין יבומין הראשונים עליה.

דף כ עמוד אעריכה

האי איסורא דאית ליה היתרא כו':    פירשו בתוס' (ד"ה האי) דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו.

כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי:    והא דלא אמר לאתויי [צרת] מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא (ג, ב) דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים (רמב"ן) דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה.

והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו' למעוטי צרת איילונית:    הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר"ח ז"ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה.

אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה [וכו'] והא קא פגע באחות זקוקתו:    ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין (דף כח:) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן (עיין רמב"ן) דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין (דף יח:) א"ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן (שם) מדר' יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל (יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי.

והא דתנן (לעיל שם) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי (דף קט:) גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין (יח, א) ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ"ל. אבל הרמב"ן נר"ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה.

הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי:    קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן (ירושלמי פ"ב ה"ד) למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, (וכן) [שכן] השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ"ל.

אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין:    ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר.

אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה:    ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו.

ואימא חייבי כריתות נמי:    כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

אי הכי חייבי לאוין נמי:    פירש, לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום. קשיא לן מאי קא מקשה חייבי לאוין לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום, ושאינן עולין ליבום מנא ליה מיבמתו, אם כן מהתם נמי תיפוק ליה דחולצות. ועוד מאי קא מקשה ומה ראית, כלומר ומה ראית למעט חייבי כריתות מן החליצה מוהיה אם לא יחפוץ ולרבות חייבי לאוין לחליצה מועלתה יבמתו, איפוך אנו ונוקי יבמתו לחייבי כריתות להצריכן חליצה ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין לפוטרו אף מן החליצה, דהא אי מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין עולין הן בין ליבום בין לחליצה, דאם לא יחפוץ לא בא למעט אלא אותן שכבר נתמעטו מן היבום שלא יעלו אף לחליצה. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דפירשו דהכי קאמר אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה אף ליבום יעלו, אם אינן עולין ליבום אף לחליצה לא יעלו, דהא אמרת דאם לא יחפוץ אתי ללמד שהעולה לחליצה עולה ליבום, אם כן אין לך יבום בלא חליצה וחליצה בלא יבום. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו. ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות וריבוייא לחייבי לאוין. ואקשינן תו ומה ראית לומר דאם לא יחפוץ למעט ויבמתו לרבות, אדרבה נוקים קרא דלא יחפוץ לרבות חייבי לאוין בין ליבום בין לחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת. ואם תאמר חייבי לאוין למה לי קרא לרבינהו ליבום, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר אחר שמיעט הכתוב חייבי כריתות מן היבום וריבה לחליצה מיבמתו, הוה אמינא דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, וכיון שאתה יכול לקיים עשה בחליצה אף חייבי לאוין לא יעלו ליבום אלא לחליצה וכסברא דרבא לקמן, קא משמע לן אם לא יחפוץ האיש.

דף כ עמוד בעריכה

ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין:    ופרש"י ז"ל (לעיל בע"א בד"ה תפסי) הלכך בחייבי לאוין קרינן בהו לקחת את יבמתו בדיעבד, אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דמקשו עליה דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא דחייבי לאוין ליבום לא דמיאן, אם לא בעלו לא קנו, והיכא קרינא בה לקחת אפילו עבר ונסיב. ופירשו דהכי קאמר חייבי לאוין תפסי בהו קדושי וקרינא ביה יבמתו, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינא ביה יבמתו. הכין הוא פירושא דפירשו קמאי ז"ל. וקשיא ליה בהא טובא, חדא דהאי אי הכי חייבי לאוין נמי דקאמר משמע דהדר אחייבי כריתות ממש, כלומר שלא יהא חייבי לאוין עולין לחליצה כחייבי כריתות, ואם כן הוא מקשה הדרא קושיין לדוכתה מנא ליה דחייבי לאוין לא יעלה ליבום מיבמתו, הא מהתם נמי דרשינן דיעלו לחליצה, ואי לאו אחייבי כריתות ממש קאי אלא אדינא דכל העולה ליבום קאי, כלומר אם כן דכל העולה לזה עולה לזה וכל שאינה עולה לזה אינו עולה לזה, חייבי לאוין נמי או תעלה לזה ולזה או לא תעלה לא לזה ולא לזה. אם כן מאי קאמר רבי רחמנא יבמתו, דאטו מקשה לא ידע דרבינהו רחמנא ואנן טעמא קא קשיא לן מאי קאמר יבמתו מיעט, הוה ליה למימר דאי לאו יבמתו חייבי לאוין אף ליבום הוו עולין אלא דמעטינהו רחמנא מיבום מיבמתו. ועוד מאי קשיא ליה מה ראית לומר דנוקיה קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין ביבום, והא לא משמע קרא דלא יחפוץ להתיר ליבום מי שהיא ראויה לחליצה, אלא או לפטור מן החליצה מי שאינה ראויה ליבום, או להתיר מן החליצה מי שראויה ליבום, דהכי משמע אם לא יחפץ ליבום יחלוץ, כלומר מי שתלוי בחפצו ליבם יחלוץ כשלא ייבם, אבל לא משמע מיניה מי שבחפצו לחלוץ ייבם, דהא לא כתיב ואם לא יחפוץ האיש לחלוץ את יבמתו ייבם. ואם להתיר לחליצה הראויה ליבום כפשטיה דקרא, הא לא צריכא קרא. ומיהו בזו איכא למימר דהכי דרשינן ליה לקרא, והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', וחלצה נעלו, לאשמועינן דיש לך אשה שהיה במשמע שתאסר ליבום שאינו כן אלא תלוי בחפצו אם ליבם אם לחלוץ ואיזו זו חייבי לאוין, מכל מקום מה ראית בכ"מ אינו לחדש ענין שלא דברנו בו כלל, אלא לומר שנהפך את האמור, כלומר שנפטר חייבי לאוין מן החליצה ומן היבום ונחייב חייבי כריתות בחליצה הפך מה שאמרנו בהם. ועוד דאם כן היתה [ה]שאלה, מאי קא מהדר מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, אדרבה היא הנותנת דכיון דבעלמא תפסו בהו קדושי הוה לן למימר שתתייבם, דאטו מפני שתופסין קדושין בעלמא נאמר שלא תעלה ליבום, אדרבה כל שתופסין בה קדושין שייך למימר בה טפי אם לא יחפוץ, כלומר כל מי שתלוי בחפצו ליבם ייבם או יחלוץ, ובחייבי כריתות דלא מצי ליבם אף על פי שהוא חפץ ליבם יחלוץ דמרבינן ליה מיבמתו. ואם לומר דכיון דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות לא שייך למיקרינהו יבמתו, אם כן לא הוה ליה למימר אלא מסתברא חייבי כריותו לא תפסו בהו קדושי ותו לא.

ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל.

ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין (ו, א), וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד.

הא דאמרינן לצדדין קתני בא עליה אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה, משום דברייתא נקט איסור מצוה ואיסור קדושה דחיק נפשיה רבא כולי האי, דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה כולה באיסור מצוה.

אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין אי הכי ממזרת ונתינה מאי איכא למימר:    הוא הדין דהוה מצי לאותביה מגרושה וחלוצה דכהן הדיוט וחדא מינייהו נקט. אי נמי משום דדלמא הוה אמינא כל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה. והא דאמרינן בממזרת ונתינה גזרה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה, הוא הדין דמצי לשנויי גזירה הני אטו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול, אלא ההוא עדיפא דניגזור בה משום לתא דהיא עצמה.

אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזרה משום אשת אחיו מאמו וכו':    פירשו בתוס' ז"ל (בתוס' שלפנינו ליתא) אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו דצד אחד באחוה הוא לא תתיבם עד שיהו מיוחדין מן האב ומן האם, גזרה אטו אשת אחיו מאמו שלא מאביו. ומשני בנחלה תלה רחמנא ומידע ידיעה דאח מאם לאו בר נחלה הוא.

אשה שאין לה בנים:    בשעת נפילה אלא היו לה בחיי בעלה ומתו לא תתיבם, ונעשה מתים כחיים גזרה אטו שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו לבסוף שאנו עושין מתים כחיים. ומשני בבנים בשעת מיתת הבעל תלה רחמנא דכתיב ומת ובן אין לו. מידע ידיע דכל שיש לה בנים בשעת מיתת הבעל אינה מתייבמת.

אשת אחיו שהיה בעולמו:    כלומר יבם ואחר כך נולד לר' שמעון לא תתייבם. גזירה משום נולד ואחר כך ייבם דמודה ביה ר' שמעון. ומשני בישיבה תלה רחמנא ומידע ידיע דכל שלא יבם ואשכחה באיסורא מידע ידיע דכיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר.

כל הנשים לא יתייבמו:    כשלא היו להן בנים מעולם.

גזירה משום איילונית איילונית לא שכיחא:    ואין פירוש זה מחוור וקשיא ליה ביה טובא. חדא דלא הוה ליה למימר התם בבנים תלה רחמנא, אלא בבנים דבשעת מיתה תלה רחמנא. ועוד דלא הוה ליה לאפוקי ייבם ולבסוף נולד בלשון אשת אחיו שהיה בעולמו, דלא אשכחן דוכתא דמפיק ליה בהאי לישנא. ועוד דכיון דהאי בעיא לר' שמעון איתא לרבנן ליתא, וקיימא לן כרבנן, היכי סתים סתומי בעייה הוה ליה לפרושי לר' שמעון לא תתייבם. ועוד מאי קאמר כי ישבו אחים אמר רחמנא ומידע ידיע, מלתא דטעי בה ר' הושעיא ושקלו וטרו בה כמה אמוראי (לעיל יח, ב. יט, א) פשיטא לן השתא דלא טעו בה אינשי כלל ומידע ידיע לכל. ובתוס' אחרות (כ"ה בתוס' הרא"ש) ראיתי שפירשו אשת אחיו שהיה בעולמו, כגון שהיה לו אח במדינת היום והיו מוחזקין בו שאין לו אח ואחר מיתתו בא, ודמי למי שנולד לאחר מיתת אחיו. ומכל מקום אינו מחוור מן הקושיות האחרות. אלא הכי פירושו, אשת אחיו מאביו לא תתייבם ונעקור לגמרי מצות יבום, כיון דאפשר בחליצה משום גזירה. אי נמי הכא קאמר כשם שאי אפשר לחוש לזה כדי שלא תעקר מצות יבום לא נחוש בזה.

אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה:    כלומר, דליכא עשה אלא בביאה ראשונה, ובביאה ראשונה מצוה דרמיא עליה עבדא וקיימא עליה באיסור לאו. ואם תאמר ביאה ראשונה עצמה היכי שרי ליה לכהן גדול, דהא מכי הערה בה עשאה בעולה, דהעראה כביאה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (דף נד.) אם כן בגמר ביאה הויא לה בעולה עצמה דאסירא כדאיתא לקמן (דף כא.). הא לאו מלתא היא, דכיון דהערה בה קנאה, ומהעראה ואילך הויא לה כאשתו, ואשתו הוא בועל. ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דקדושין (י, א) שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן לקדש בביאה. יש לומר שאני יבמה דלאו בדעתו תליא מלתא, שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דקדושין (שם ד"ה כל) בס"ד. ואם תאמר אם כן למה ליה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא, דאף על פי שקנאה משעת העראה מכל מקום מצוה עד גמר ביאה איתא, דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. אי נמי משום דכתיב להקים לאחיו שם, ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה. והשתא דדחי רבא הא דרב גידל אמר רב ואמר דחייבי לאוין אף ליבום רמיין דבר תורה, אלא דרבנן גזרו בהו. הני דרשי דרב גידל דדריש יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, מוקמינן לה לחייבי לאוין שיש עמהן עשה וכלישנא דכתבינן לעיל דחליצת אלמנה מן הנשואין דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה. ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהלכות עריות כלשון הזה והא דרב גידל אמר רב מוקמא באלמנה מן הנשואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ. ופסק סוטה שחולצת ולא מתיבמת כדתנן בפרק קמא דמסכת סוטה (ב, א) נכנסה עמו לסתר או לחורבה וכו'. אם מת חולצת ולא מתיבמת וקא פריש רב יוסף התם (ה, ב) אינה מתייבמת מן התורה דכתיב והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, וחולצת דאלו איתיה לבעל צריכה גט השתא דליתיה לבעל בעיא חליצה. איכא למימר דחולצת דבר תורה קאמר, דהא יש שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום דבר תורה, וכן מחזיר גרושתו דפטורה מן היבום מקל וחומר וחולצת דבר תורה (לעיל יא, ב) איכא למימר דכלהו מיבמתו נפקי לן דעולות לחליצה אף על פי שאינן עולות ליבום.

הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מלתא היא דאמר ריש לקיש וכו':    איכא למידק והא רבא גופיה הוא דאותיב לעיל לרב גידל מברייתא דאם בעלו קנו, אלמא מידע ידיע לה, ואם כן היכי טעי בה השתא ואמר דליבום דמיין, ואיכא למימר דמאן דאמר ההיא דלעיל בדרבא אמר הא משמיה דרב אשי, ומאן דאמר הא בדרבא אמר ההיא דלעיל משמיה דאחרינא והיינו דאמרינן הכא אמר רבא ואיתימא רב אשי.

דף כא עמוד אעריכה

ומותר אדם באשת חמיו:    איכא למידק למה לי למתני אשת חמיו מותרת, לישתוק מינה דכל דלא אסר לה, בהיתרא קיימא. יש לומר משום דבתה אסורה לו אצטריך, סלקא דעתין אמינא כיון דבתו ערוה, בדידה ליגזור מדרבנן, והא דלא תנא לה תנא ושייר כדשייר שיתא דר' חייא (להלן כא, ב. כב, א) קא משמע לן שאף זו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. ואף על גב דאמרינן דלא פסיקא ליה מכל מקום משום לתא דבתה דזמנין דהיא אסורה לו תנא לה להיתרא. ומדתנינן לה לאשת חמיו להיתרא ולא סיימינן בה ואסורה משום מראית העין שמעינן מינה דמשרא שרי לגמרי. בירושלמי (פ"ב ה"ד) גרסינן ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. עוד אמרו שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין להנשא מפני מראית העין. אתא עובדא קומי דר' חנינא בריה דר' אבהו אמר יסבו באתר דלא חכמין לון. ואפשר דבדורות אחרונים גזרו עליהן ולא נגזרה גזירה בימי תנא דברייתא דשניות. ומיהו לא משמע הכין מדאמרינן במסכת סוטה פרק משוח מלחמה בסופו (מג, ב) חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין, וזו כסברת רבי חנינא דירושלמי. ודחי לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה. אלמא לא גזרינן משום מראית העין. ומכאן ראיה נמי לאשת חמיו שהיא מותרת, דלמראית העין לא חיישינן דקלא אית לה. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבו לירושלמי. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר (סי' לט), ובהלכות גדולות (הל' עריות) ותלמוד ארץ ישראל (שם) גרסי אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין עד כאן. ובתוס' (ד"ה ומותר) כתבו דמעשה היה בימי רבינו תם ז"ל שקדש אשת חמיו ועשה סעודה והפסיד רבינו תם את סעודתו. והרמב"ן נר"ו מן המתירין, ובודאי מדחזי רב הלל שיתסר לאיסורא ולא קשיא להו אלא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו כדאיתא לקמן (עמ' ב) שמע מינה שאין להוסיף על השניות שמנו כאן חכמים.

דף כא עמוד בעריכה

הא דאיבעיא לן אשת אחי האם מן האם מהו ופשטיה לאיסורא:    קשיא ליה אמאי נקט בברייתא אשת אחי האב מן האב ושבק אשת אחי האם מן האם דעדיפא מינה ומשתמעא אידך מינה, והא דאמרינן נמי בסמוך מאי שייר לימא שייר אשת אחי האם מן האם. אלא שבזה יש לי לומר דטפי ניחא ליה למימר שייר דר' חייא משום דמפרשן בהדיא (דף כב.) אחר כך מצאתי בתוס' ז"ל (ד"ה לא אסרו) שהגזרה הזו דכל שבנקבה ערוה גזרת האחרונים היתה ולא נגזרה בימי הראשונים, ולפיך לא נשנית אשת אחי האם מן האם בברייתא של עריות, ולפיכך מצי למימר דשייר אשת אחי האם מן האם. והא דאקשו שבסרי הויין דהא איכא אשת אחי האם מן האם דפשיטנא לאיסורא, משום דקים להו דכבר נגזרה בימי מר בריה דרבינא. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן לעיל וכללא הוא והא חמותו ערוה כו' דדלמא אף באלו נגזרו. ויש לומר דכל הנך מותרות היו בכל זמן.

הכי איתא בכל הנוסחאות בת חמותו ערוה אשת בן אחיו מותרת:    ולא ידעתי למה שנו כך ולא שנו בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת או בת חמיו ערוה אשת בן חמיו מותרת.

הא דאיבעיא להו אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב:    משום דלמטה ערוה, הוא הדין לאחות אבי האם ואחות אם האם דלמטה נמי ערוה. אלא משום דקא בעי למבעי בהדה אשת אחי אבי האב, דאלו מאם לאו ערוה למטה דידה, קא בעי הכי והוא הדין להנך, וחדא מנייהו נקט והא דאמרינן בסמוך (דף כב.) דהני תרתי דדמי להדדי חדא היא, הוא הדין נמי דהנך נמי והני כלהו דמו אהדדי וחדא חשיב להו, ואיכא למידק תפשוט ליה אשת אחי אבי האב לאיסורא מדרב וזעירי דאמרי לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק, כלומר שאשת אחי אבי האב מן האם מותרת אלמא דמן האב אסורה. ויש לומר דהכי קאמר רב לההיא מתניתא קאי, כלומר דבאותן השנויות בברייתא איכא ארבע מינייהו דיש להן הפסק, ואפשר דכיוצא בהן אפילו מן האב נמי שיש להן הפסק, כיון דאתפלג דרא. וכי האי גוונא אמרינן לקמן דהלכתא דיש להן הפסק דהא אמימר אכשר בהו. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבן לאסור.

דף כב עמוד אעריכה

הא דאיבעיא ליה לרב אשי בשניות דבי ר' חייא יש להן הפסק:    נראה מדברי רש" ז"ל (ד"ה תא שמע) דאפילו אשלישי שבבנו ושבבתו קא מיבעיא ליה. ואינו מחוור דאם כן האיך לא פשט ליה לאיסורא מכלתו דאין לה הפסק כדתניא (לעיל כא, ב) וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סכוף כל הדורות. והשתא כלת רביעי שבבנו אסורא רביעי שבבנו ממש שריא. ונראין דברי הרמב"ן נר"ו (לעיל שם בד"ה כי קאמר), שפירש דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמיו וחמותו קא בעי הא דזרעו לאו, ובירושלמי גרסינן אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל. ואיכא מאן (ר"ח מובא ברמב"ן) דפסק בהו לכולא דשניות דרבנן נינהו וכיון דלא איפשיטא הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ובספר יראים (השלם סי"ט) פסקו לחומרא.

מתניתין מי שיש לו אחר מ"מ זוקק את אשת אחיו ליבום וכו':    לרבינו שרירא ז"ל יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתענגא עד דחליץ לה אותו מומר. וכתב רב יהודה אי כדנסבא בעל הוה יבם מומר, לא בעיא חליצה מיניה, ואם היה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרותו בלא בנים, אינה זקוקה ליבום, דהא לאו אחיו הוא, ואינה נמי זקוקה לחליצה (כ"ה בשמם בספר העיטור ח"ב שו). וצריך תלמוד דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה ונכרית, ועוד דמומר אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין, וכדאמרינן לקמן בפרק החולץ (דף מז:) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא אמר ר' יוסי בר חנינא דאי הדר ביה ישראל מומר הוי ואי קדיש בת ישראל קדושיו קדושין, ואמרינן נמי בשלהי פרקין קמא (טז, ב) עכו"ם שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא. והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים, לאו למימר דישראל שנעשה עכו"ם גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותן בלבד הוא שעשאום כעכו"ם גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהן. וכיון שיש להם קדושין, זיקה נמי יש להן כדמשמע בהרבה מקומות, דכל דקדושיו קדושין זיקתו זיקה. וכל שכן שאשתו הנשואה לו בקדושה, שאם המיר לאחר זמן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנו ממנה. כנ"ל וצ"ע. (ועיין ריטב"א ומאירי כאן).

פשיטא אחיו הוא:    פירוש לאו מנפשיה איפשטא להו, אלא מבן הוא דאיפשוט, דכיון דבבנו הוא דכתיב אין לו עיין עליו, אם כן פשיטא דאחיו הוא וכדאסיקנא מדפטר פטור מיזקק נמי זקוק והיינו דלגבי בנו (להלן בעמ' ב) איבעיא לן מאי טעמא והכא אמרינן פשיטא.

והא דאמרינן ואימא הכי נמי. כלומר דנגמר אחוה אחוה מבני יעקב הכי קאמר, ואימא ותיתי גזירה שוה ותיפוק דלאו אחיו הוא לענין יבום, ופרקינן דכיון דבנו הוא אפילו לענין יבום אחיו הוא נמי אפילו לענין יבום כן נ"ל.

דף כב עמוד בעריכה

הא כיצד מימטא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה:    וקשיא לי והא אלמנה לכהן גדול דפסולה לו ומיטמא לה וכדתניא בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הוא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה (לפנינו אינו מטמא לה ועיין להלן). ויש לומר דמדאורייתא אינו מטמא לה אלא כיון שהבעל יורש, עשאוה כמת מצוה. ודכותה אמרינן לקמן בפרק האשה רבה בתחלתו גבי מתניתין דאיתיה התם (דף פט:) דתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה כו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה. ואקשינן עלה והא הכא דמדאורייתא אבוה מטמא לה וכו', ופרקינן משום דהויא לה כמת מצוה, דכיון דלא ירית לה אב קריא ולא עני לה. ואינו מחוור כלל חדא דאם כן היכי משכחת לה דאיהו מיטמא לה הא כיון דירית לה כמת מצוה היא ומיטמא לה דבר תורה כי התם. ועוד דלא אמרו ההוא טעמא דקרי' ולא עני לה אלא בקטנה דאין נשואיה מן התורה אלא דרבנן, וכיון דאינו יורשה אלא מדרבנן, אם אתה אומר אינו מיטמא לה אתו קרובים לאמנועי ולומר אם נשואה היא יקבור, ואם לא יקבור אף לא יירש. ואי נמי בשניות מדברי סופרים, ומהאי טעמא נמי משום דאמרי קרובים כיון דמדאורייתא אשתו גמורה הוא לירש אותה וליטמא לה, אלא שאסורה מדבריהם או יאסרו אותה לגמרי ולא כאשתו לירושתה ולא יקבור או יקבור ויירש. אבל במי שאסורה דבר תורה אין קרובין מקפידין עליה, דהא ידעי דיורשה דבר תורה ואינו מטמא לה דבר תורה מדכתיב לה יטמא בעל בעמיו, והלכך קרוביו קוברין או אחרים קרובין. תדע דהא אח שיורש את אחותו בעולה, ואף על פי כן אינו מיטמא לה, ולא אמרינן בכי הא דתהוי כמת מצוה.ובתוספתא (שם) לא גרסינן גבי אלמנה לכהן גדול יורשה ומיטמא לה אלא יורשה ואינו מיטמא לה, וגבי שניות מדברי סופרים גרסינן (שם) יורשה ומיטמא לה. וכן מצאתיה במקצת הנוסחאות וזה כדברינו (ועיין להלן פז, ב ד"ה לא). והיא היא הברייתא שהביאו בגמרא לקמן בפרק יש מותרות בתחלתו (דף פה.).

ובנו הוא לכל דבר:    הא דלא אמרינן הכא פשיטא כדקאמרינן גבי אחיו הוא לכל דבר (לעיל בעמ' א) משום דהתם אהא דדרשינן במסקנא עיין עליו קא סמיך כדכתיבנא לעיל (ד"ה פשיטא).

גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ו) בנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה ולשניה. לומר שאף על פי שנולד בעבירה גזרו ביה שניות, וקיים מצות פריה ורביה.

הא דפשיטנא בנו ממזר מבן אין לו עיין עליו:    פירוש, עיין עליו על כל בן שיהיה לו ואפילו בן פסול, ובספרי (כי תצא פי' רפח) דייק מהכא לבת שפוטרת את אשת אביה מן היבום, והכי תניא התם ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבת ובת הבת מנין תלמוד לומר ובן אין לו מכל מקום. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל (בהלכות יבום) וזה לשונו ואי לאו דכתב רחמנא אין לו הוה אמינא דוקא בן ולא בת כדאשכחן בבן סורר ומורה, השתא דכתיב אין לו עיין עליו, לאתויי כל דשמיה זרע. ומנא לן דאפילו זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מייתי תנא זרע זרעיה מאין לו זרע פסול נמי מייתי ע"כ. ויש מי שאומר דבת לאו מדרשא דבן אין לו אתיא, דלא מרבינן מאין לו אלא זרעו של הנזכר בפסוק דהיינו זרעו של בן, וכדמשמע בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו, ב) גבי ירושה, אלא בת מקל וחומר דבת הבן קא אתיא. וזה צריך תלמוד דהאי קל וחומר פריכא הוא ובת הבן דירושה תוכיח שיורשת בין הבנים מה שאין כן בבתו ממש. אלא דרשא דספרי דיקא טפי, ואינהו בקיאי מינן בה טפי.

ורבנן אחותך היא מאי עבדי ליה מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מדין:    פירוש, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו אנוסת אביו, דההוא קרא דערות אחותך בת אביך דמשמע מיניה אחותו אפילו מן האנוסה, לא שמעינן מיניה אלא אחותו מאביו שלא מאמו, או מאמו שלא מאביו, כדכתיב בת אביך או בת אמך. והא דכתיב בת אשת אביך, דמשמע מיניה בין שהיא אמו בין שאינה אמו, ההוא בנשואין הוא דכתיב, דהא כתיב אשת אביך, אבל באונסין לא שמענו, להכי כתיב אחותך היא, לחייבו על אחותו מאביו ואמו מן האונסין, דאם אינו ענין לנשואה דכתיב גבה, תנהו ענין לאנוסה. ואיכא למידק אם כן האי קרא דבת אשת אביך לגופיה אצטריך, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואת אביו, דאי מקל וחומר הא אין מזהירין מן הדין, ואי מאחותך היא, הא מוקמת ליה לאחותו בת אביו ובת אמו אנוסה. ואי אמרת אי לאו אשת אביך מוקמינן האי אחותך היא לאחותו בת אביו ואמו נשואה, אם כן אחותו בת אביו ואמו אנוסה מנין. וכיון שכן בת אשת אביך מיצרך צריך, והיכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים, ולר' יוסי בר יהודה למידרש מיניה פרט לאחותו משפחה ונכרית. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל (בהלכות עריות) דאיכא למימר אם כן לימא קרא אחותך מולדת אביך, בת אשת אביך למה לי, שמע מינה לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו, ולר יוסי בר יהודה כדאית ליה. ויש לפרש דאדרבה אי לא כתב בת אשת אביך, האי אחותך היא דמייתר מוקמינן ליה בין באנוסה בין בנשואה, דהא לאו גבי נשואה ממש ולא גבי אנוסה ממש כתיב,דנימא אחותו מאביו ואמו נשואה דוקא או אנוסה דוקא דסתמא כתיב, אם כן בת אשת אביך מייתר למדרשיה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ויש מי שפירש (הרמב"ן) דכיון דגלי קרא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד, בין מן האנוסין בין מן הנשואין, וריבה מאחותך היא אחותו משני צדדין, לעשותה כאחותו לכל דבר ריבה אותה בין מן הנשואה בין מן האנוסה. ולפיכך מייתר להו בת אשת אביך. ולהאי פירושא אפילו לא כתב רחמנא אחותך היא, נפקא לן אחותו מן האנוסה, מדרבינן אחותו משני צדדין בנשואה לעשותה כאחותו כדכתיב בת אשת אביך, ולא דייקא סוגיא הכי.

ורבי יוסי בר יהודה אם כן ליכתביה רחמנא לאחותך הוא באידך קרא:    פירוש, ודאי מאחותך היא שמעינן לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו מן האנוסין, דאם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לאנוסה, אלא מדכתביה רחמנא בהאי קרא ולא כתביה באידך קרא דרשינן ליה לגופיה, לומר דאף על אחותו שהיא לו בת אשת אביו אינו חייב אלא משום אחותו בלבד.

הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין:    פירש"י ז"ל (בד"ה כאן באונסין) ומדבנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו, הלכך לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואינו מחוור דהא אין מזהירין מן הדין. ואם תאמר הא גלויי מלתא בעלמא הוא, אם כן לעיל דלכולי עלמא אצטריך אחותך היא לרבות אחותו בת אביו ובת אמו אף על פי שהיא בת אביו למה ליה, תיפוק ליה מהא דכיון דודאי בת אביו הוא אף לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואם תאמר שאני התם דמיעטה קרא מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך, דמשמע בת אביך שאינה בת אמך ולכך אצטריך לרבוייה בהדיא. אכתי לא ניחא, דהכא נמי אף על גב דבת אביו הוא ואחותו מיקריא, מכל מקום מיעטה קרא מעונשין משום דלאו בת אשת אביו היא, ואכתי מאי נפקא לן בהא מדרבא. ואם תאמר דהשתא לא אסתפק לן אלא בת אביו מאנוסתו אי מקריא אחותו או לאו, דכיון דכתיב בת אשת אביך אחותך היא, דלמא גלי לן קרא דבת אשת אביו קרויה אחות, אבל מן האונסין אינה קרויה בת אביו ואינה אחותו, וכאחותו מן השפחה ומן הנכרית היא, ושתיהן מיעט הכתוב מבת אשת אביך. אבל אלו היתה אחותו מן האונסין אף הוא מוזהר עליה. והלכך כיון דשמעינן מדרבא דבתו מן האונסין בתו היא, אם כן אי אפשר למעטה מבת אשת אביך, דאף היא בת אביו היא ואחותו מקריא, ודינא הוא לחייבו עליה משום אחותו. אכתי קשיא דאם כן קרא דערות אחיך בת אביך או בת אמך למה לי. ומשום הכי מסתבר ליה דהכי פירושו, כיון דאשכחן דרבי רחמנא שארו מאנוסה ובתו מקריא, אם כן מקרא גופיה דערות אחותך בת אביך נפקא, דההוא בת אביך סתמא כתיב. ואי משום אשת אביך ההוא איכא לאוקמי למעוטי שפחה ונכרית.והשתא לאו עיקרי דמילתא מדרבא שמעינן אלא אקרא דערות אחותך בת אביך סמכינן, והא דרבא גלויי בלחוד הוא דמגלה אקרא דערות אחותך בת אביך דמיירי באחותו מן האונסין.

דף כג עמוד אעריכה

בנך מישראלית קרוי בנך וכו':    כתבתי בקדושין שלהי פרק האומר (סח, ב ד"ה בנך) בס"ד.

דף כג עמוד בעריכה

דיקא נמי דקתני ואינו יודע כו':    ואם תאמר אם כן תקשי לאביי דאמר בהאיש מקדש (קדושין נא, א) דלא ידע דהוי קדושי הוי קדושי ויש לומר דאינו יודע משמע הכין ומשמע הכין.

ודוקא מחליץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא וכו':    ואפילו הכי לא גזרינן דלמא אתי לאחלופי ומייבם ברישא כדגזרינן בפרק ארבעה אחין (לא, ב) גבי ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות, וטעמא דמלתא משום דהתם אי מחליף פגע באסורה לו דבר תורה משום לא יבנה, אבל הכא אפילו מחליף לא פגע אלא באחות זקוקה שהיא מדבריהם, ועוד דדלמא דידיה מתרמיא ליה.

הכי גרסינן ברוב הספרים ומאי שנא מהא דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות מתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות הכי השתא למאן דאמר כו'. וכן נראית גירסתו של ר"ח וזה חולץ וזה מיבם קא קשיא ליה, אמאי לא גזרינן דלמא מיבם ברישא כדתנן התם שאין אחד מהם מיבם, ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דהא אי סבירא ליה לתנא דארבעה אחין יש זיקה לא קשיא ולא מידי, דהתם לאו משום גזרת יבומי ברישא הוא דאסרינן להו ליבומי אלא משום דקמא ודאי פגע באחות זקוקתו, ואם כן היכי קא מקשי בהדיא מאי שנא מהא דתנן, ומאן לימא לן דההוא תנא קסבר אין זיקה. ורש"י (ד"ה מאי שנא) גריס אי קדמו וכנסו לא יוציאו מאי שנא מהא דתנן ד' אחין כו' הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו. וזו נראית לי הגירסא הנכונה, אלא שבספרים הקשוה בפסקת אחד חולץ ואחד מיבם, ואם איתא היה להם להקשותה (להלן כד, א) בפסקת קאם קדמו וכנסו לא יוציאו, ועוד דמאי מקשו הכי להדיא דהא בין לאבא שאול בין לר' שמעון (להלן כח, א) קל היה להם לב"ה בזו ואמרו יקיימו. אלא שבזו יש לומר דהכא מסתמא דמתניתין לסתמא דמתניתין קא מקשה, ובסתמא דמתניתין דפ"ד אחין קתני יוציאו כנ"ל.

דף כד עמוד אעריכה

הא דאמרינן ספק חלוצה לא גזרו בה רבנן:    פירוש, לא גזר בה בדיעבד לאפוקה, וכן פירש"י, אבל לכתחלה ודאי גזרו בה. ותדע לך דהא כולה מתניתין ספק חלוצה היא, ואפילו הכי תנן היה לו אח אחד חולץ לשתיהן ולא שרינן ליה למיחלץ חדא ולאפטורי אידך. תמיה לי כיון דלא גזרו בספק חלוצה, אם כן ליתני אפילו באח יחידי אם קדם וחלץ לאחת ויבם לאחת לא יוציא דדלמא דידיה מתרמיא ליה, מאי אמרת החלוצה היתה זקוקה וזו אחות חלוצתו היא, הא דאמרינן הכא דבספק חלוצה לא גזרו בה. ואפשר לומר דדוקא באיסור כהונה דלאו גרידא לא גזרו בספק חלוצה אטו גרושה, אבל באחות אשה דאיסור כרת, גזרו אפילו ספק חלוצה אטו גרושה.

הכא אתיא גזירה שוה ואפיקתיה לגמרי:    ועל ידי גזירה שוה זו נפיק כוליה קרא מפשטיה, דאי אפשר לומר דוהיה הבכור קאי אבן הנולד כפשטיה דקרא, דכיון דיקום על שם משמע לנחלה אי אפשר לומר שהבן אשר תלד היבמה יקום בנחלת המת, דאם כן על שם אחי אחיו מיבעי ליה, דלבית דין קא מזהר רחמנא. ואפילו תאמר דלבית דין מזהר רחמנא דלימרו ליבם שיקום הבן על שם אחיו כדאמרינן בסמוך, הכא א"א לפי שאין ביד היבם להקים את הבן בנחלת המת, אלא בית דין הם המורישין אותו והוה ליה למיכתב על שם אחי אביו.

הא דאמרינן ההוא לא מצית אמרת דיבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם:    נראה לי פירושא דכיון דיבום בנחלה תלה רחמנא, וצד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה כלל, אלמא אין צד האם עסק ביבום. וכיון שכן אם איתא דבכור ממש בעינן, בכור מצד האם לא היה לו לגרום יבום, כיון שאין היבום מתחייב בו מצד האב דאינו בכור לאביו. ורש"י ז"ל (בד"ה בנחלה) לא פירש כן. ואין נראה לי פירושו, לפי שלא תלה הכתוב יבום בנחלת פי שנים, אלא בנחלה ממש, לומר שהאח החולק נחלה עם המתיבם. וכיון שכן אפשר דבתרתי הקפיד הכתוב, באח החולק נחלה, ועוד שיהא בכור או מצד אב או מצד האם. ועוד כי מה שפירש הוא ז"ל דיבום בבכור הנוטל פי שנים תליא רחמנא, אזיל לטעמיה שפירש למטה בסמוך (בעמ' ב ד"ה בכור) שהיבם נוטל פי שנים כבכור בנכסים המוחזקין להן מאביהן. ואינו שאינו נוטל שמעון היבם בנכסי יעקב כלום מחמת היבום וכמו שנכתוב בסמוך.

ודלמא דמית קטן ואמר רחמנא ליבם בכור:    ואף על גב דקרא סתמא כתיב ומת אחד מהן, שבקיה לקרא דהוה דחיק ומוקי נפשיה. ומשני הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ופירש הרב אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) הא מיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד דהא מיעט רחמנא כל שאינו בכור מדכתיב והיה הבכור אשר תלד. ורש"י ז"ל (בד"ה הא) פירש הא מיעט רחמנא כלומר, הכא גבי תרי אחים כתיב מיעוטא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור קמן (עי' הגה"ה על גליון רש"י). פירוש לפירושו, דכיון דכתב רחמנא כי ישבו אחים יחדיו דמשמע תרי, וכתיב בהו כי ישבו, אלמא הכי קאמר אלו שני אחים כי תהיה ישיבתן בעולם אחד ומת אחד מהם ייבם השני. אבל אם לא תהיה ישיבתן בעולם אחד, אלא שבשעה שמת ראובן לא היה לו אח, ואחר כך נולד שמעון אחיו לא ייבם, אבל אלו היה שמעון בעולמו אף על פי שהוא הקטן מייבם.

תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול:    כך היא הגירסא במקצת הספרים וכן נראה גירסתו של הרמב"ם ז"ל ( פ"ב מהל' יבום ה"יב) שכתב מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולם שוים. אבל הראב"ד ז"ל (שם) היה גורס מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הגדול, דלעולם אחר הגדול שבנשארים הולכין וממנו לשלמטה ממנו. ועל כן הגיה על הר"מ בספר הגהות שלו. והר"מ לא היה גורס כן אלא כמו שכתבנו. ורש"י ז"ל (בד"ה הולכין) גורס כגירסתו של הראב"ד ז"ל. ומיהו גירסת רש"י עיקר וכמו שכתב הוא בפירושיו, דאם לא כן ליקשי ליה ממתניתין גופא דקתני מצוה בגדול ליבם (עיין ריטב"א).

הא דאמרינן כבכור מה בכור בכורתו גרמה ליה וכו':    קשיא לי, דאם כן בכור דקריא רחמנא להכי אצטריך, ואם כן מאי קא מקשה תו אלא בכור דקרייה רחמנא למה לי. ונרא ליה פירושא דהכי קאמר ליה, לדבריך שאתה אומר דכשיש שם בכור הולכין אחריו מאי טעמא לפי שהוא בכור כלומר גדול דצד בכורתו לא מעלה ולא מוריד אלא מפני שהוא גדול וראוי לגדול להקים שם אחיו, הכי נמי אפילו אין שם בכור, דין הוא שנחזור אחר הגדול שגדולתו גרמה לו.

דף כד עמוד בעריכה

הא דאמרינן מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק:    פרש"י ז"ל מה הבכור אינו נוטל בראוי ליעקב אביו מירושת יצחק, אלא מנכסי יעקב בלבד שהיו מוחזקין בידו בשעת מיתה, אף היבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. נראה שהוא ז"ל סובר דיבם נוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אף על פי שמת אביהם לאחר שמת אחיו דומיא דבכור אבל הרב בעל ההלכות (גדולות בהלכות נחלות) ור"ח ז"ל פירשו בראוי לאח המת ובמוחזק לו. כגון, שמת יעקב וירשוהו בניו והחזיקו בירושה ועדיין לא חלקו, ויצחק אבי אביהם עדיין בחיים וראויין בני יעקב לירשו אחר מותו ומת ראובן ואחר כך מת יצחק, ויבם שמעון אשת ראובן, נוטל חלק ראוב מנכסי יעקב אביהם שהוא מוחזק, ואינו נוטל חלק ראובן מנכסי יצחק אבי אביהם שהיה ראוי לו לירש. וגם זה הענין מפורש בתוספתא בבא בתרא (פ"ז ה"ב) עכ"ל ר"ח ז"ל. וכן נראה ודאי לפי שזה, אחיו הוא יורש ולא אביו. ועוד קשיא ליה דאי איתא לר' יהודה דאמר דאין היבם קם בנחלה במקום שיש אב וכדתנן בפרק החולץ (מ, א) ר' יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסים של אב, בכור דקרייה רחמנא למה לי, והוה להו למיבעי הא תינח לרבנן לר' יהודה מאי איכא למימר. ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (שם) מה בכור לאחר מיתת האב שקול פי שנים, אף יבם נמי לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו ולא שם אביו.

הא גיורת מיהא הויא:    מדקתני אם כנס לא יוציא, דאי סלקא דעתך ספק גיורת הויא, אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה עד שיודע לך למה נתגיירה אי נמי יש לומר דמדקתני לא יכנוס קא דייק, כלומר הוא לא יכנוס, אבל ישראל אחר יכול ליכנוס.

ואסיקנא כולן גרים הן:    ואם תאמר דהא אמרינן בכל דוכתא (ב"ק לח, ב) דמאן דסבירא ליה גירי אריות הן, שעושין אותן כעכו"ם גמורים. ונראה לי דהיינו גירי אריות דכותיים שהיו עובדים אלהיהם, כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וישלח ה' בם את האריות. אבל שאר גירי אריות גרים גמורים הן, שמחמת סבת האריות מתגיירין לגמרי, ואפילו בכותיים מאן דאמר גירי אמת הן, הוי טעמא כדאמרן דמחמת סבת האריות נתגיירו לגמרי.

ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי ופרקינן כדרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך:    פרש"י ז"ל (ד"ה דאמר רב אסי) דאתי לאחזוקי לקלא קמא. מיהו בשכנס לא יוציא כדאמרינן לקמן דכנסה לא מפקינן. והקשה הרמב"ן נ"ר דא"כ משמע דבעדים מפקינן, ולא משמע הכי, דהא סיפא דמתניתין בעדים היא כדאוקמה רב, מדקתני הוציאוה מתחת ידו ומדסיפא בעדים רישא נמי בעדים. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד ה"ה) הבא על השפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. שמע מינה אם בא עליה ודאי, אם כנס לא יוצא אלא משום לזות שפתים, שלא יאמרו שזו לא נתגיירה אלא לשם זנות, וזה לא כנס אלא לשם זנות קאמר.

כשיש לה בנים:    פירש"י ז"ל מראשון וטעמא משום שאתה מוציא לעז על בניה. ובהלכות הרב אלפסי כשיש להן בנים מן הנטען. וכן מצאתיה גירסת הברייתא עצמה בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. ואף על פי שאפילו זנתה עמו ונשאה נטען אחר שגירש ראשון אין הולד פסול. מכל מקום מזוהם הוי.

הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא:    פרש"י ז"ל תצא מבעל (עיין בד"ה ואבע"א וברמב"ן) כלומר וכל שכן מבועל דכל שאתה אוסרה לבעל אתה אוסרה לבועל. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתא דפנחס (קלד). ונמצא לפי פירוש זה דלר' בדבר מכוער מפקינן בין מבעל בין מבועל, ואפילו בקלא דפסיק, ותדע לך מדאמרינן בסמוך (כה, א) קלא דפסיק כרב, אלמא לרבי בקלא דפסיק מפקינן. ודוקא בשאין לה בנים אבל יש לה בנים עד דאיכא עדי טומאה, וכדתני בברייתא ואם באו עדי טומאה אילו יש לה בנים תצא. ודבר רחוק הוא דקלא דלא פסיק ודבר מכוער קרי עדי טומאה. הלכך הא דאמרינן בסמוך קלא דלא פסיק ודבר מכוער תצא כרבי בשאין לה בנים קאמר, ולאו כרבי ממש קאמר, אלא תצא כמו שאמר רבי דתצא שלא בעדים. והא דלא פריש התם ואי איכא עדים אפילו יש לה בנים, היינו טעמא משום דלא אצרטיך למפסק אלא במאי דפליגי אבל כשיש לה בנים דשוו בה כולהו עד דאיכא עדי טומאה לא אצטריך ליה לפרושי כנ"ל.

עוד נראה לי שאפשר לפרש דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא. דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא, דדבר מכוער היינו טומאה שהדבר מכוער מעיד בפנינו. אי נמי עדי טומאה זו, כלומר ששנינו מעידים שראו זה הדבר המכוער, ואי ליכא בנים אפילו ליכא דבר מכוער תצא, ובקלא דלא פסיק, אבל בקלא דפסיק וליכא דבר מכוער אפילו ליכא בנים לא תצא.

ורבינו אלפסי ור"ח ז"ל פירשוה תצא מנטען אבל מבעל לא תצא אלא בעדים. וכדתניא בשלהי המגרש (גיטין פט, א) אכלה בשוק גרגרה בשוק כו' ר' מאיר אומר תצא כו' אמר לו ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר מה להלן דבר אף כאן דבר ברור.ואמרינן בקדושין בשלהי פרק האומר (סו, א) אשתו זנתה בעד אחד אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אלמא אין מוציאין מבעל אלא בעדים. וכן כתב בעל ההלכות (גדולות) בהלכות מיאון האי דאמר רבנן הנטען מאשת איש ונפיש לעז דידה בקלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער, ההוא לענין אפוקי מנטען כו', אבל לענין אפוקי מן גברא לא מפקי לה בי דינא אלא עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת ע"כ.

ויש מתרצים (הרמב"ן) דהא דאמרינן התם בדבר ברור, לאו עדי טומאה קאמר, אלא עדי דבר מכוער קרי דבר ברור, דהא לא קאמר בעדות ברור. ואינו מחוור בעיני דבהדיא אמרינן בפרק קמא דסוטה (דף ג:) בלא קנוי וסתירה דלא מהימן בעד אחד מנא לן נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים. ומיהו ההיא דאין דבר שבערוה פחות משנים (קדושין שם) לא קשיא. דאנן נמי עדי דבר מכוער נמי בעינן, אבל בעד אחד של דבר מכוער לא תצא. והא דקיימא לן (ב"מ צא, א. מכות ז, א) כשמואל דאמר במנאפים עד שיראה כמנאפים, ההיא לענין עונשין היא, הא לאוסרה על בעלה אפילו בדבר מכוער תצא, והכין נמי מוכח בשמעתא בתרייתא דנדרים (דף צא:) דאמרינן התם ההוא נואף דעל לגבה דההיא אתתא אתא גברא סליק נואף אתיב אבבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא, בעא מריא דביתא למיכל מן הלין תחלי בלא דעתא דאנתתיה. אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא, אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דניכול ולימות. אלמא אי לאו דאמר ליה הכין איתתא אסירא. מיהו לאו קושיא היא דהתם בבא לצאת ידי שמים קאמר, ובהכי אזלא כולה סוגיא דהתם. וכעין העוברת על דת (כתובות עב, א) שאם רצה הבעל להוציא נותן כתובה, ואם רצה לקיימה אין בית דין מוציאין אותה מידו.

ולדידי קשיא לי מדאמרינן הוציאה, בבית דין משמע, ובית בדין בעדים הוא דמפקי' לה, אלמא לכולי עלמא לא מפקי לה בית דין מבעל אלא בעדים. ואי לרב בלחוד קאמר הוה ליה למימר וקסבר דבית דין בעדים הוא דמפקי לה. ועוד דאי אפשר לומר כן דרוכל יוצא ומקום מנעלים הפוכים, עדיפי ממקנא לאשתו על פי עצמו או על פי עד אחד ואמר לה אל תסתתרי עם פלוני ונכנסה לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה דאינה נאסרת על בעלה (סוטה ב, ב) ואפילו במקנא לה על פי שנים ונסתרה על פי שנים, איכא מאן דאמר שיכול למחול על קנוי, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אין קנויו מחול לאחר סתירה, הא ודאי ר' אחא ורבינא דפליגי בה (סוטה כה, א) לאו בדרבי פליגי דנימא דמאן דאמר מחיל ליה דרבי. ובודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שמקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ואחר כך נסתרה עמו בחורבה ושהתה עמו כדי טומאה. וגברא דעל לביתא וכי אתי מארי ביתא עריק לא עדיף מהאי, ואמאי מקפינן לה מבעל בעל כרחיה בכך. אלא שהוא לצאת מידי שמים, דומה למה שאמר שמואל לההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה, אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה כדאיתא בשלהי האומר בקדושין (דף סו.).

ורבינו תם ז"ל גם כן הביא ראיה מדאמרינן (כתובות ט, א) אין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה, אלמא בדבר מכוער בלבד אינה נאסרה עליו. ומיהו בזה יש לי לתרץ דבלא עדי דבר מכוער קאמר, אבל עדי דבר מכוער לרבי כעין עדי טומאה משוי להו. ועוד הביא רז"ל ראיה דהני דברים המכוערים לא עדיפי מקלא דלא פסיק, ובכל קלא קיימא לן דקלא דבתר נשואין לא מפקינן לה, כדאיתא בשלהי פרק המגרש (פח, ב), ובלעל קלא דבתר נשואין היא, אבל לנטען הוי כקלא דקודם נשואין, ובקאל דקודם נשואין מפקינן כדאיתא התם. והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך (כג, א) ורב נחמן נמי מתניתין הוציאה קתני. דשפיר משכחינן דלא מפקינן מבעל בעל כרחיה ואפילו הכי אם אפקה מדעתה וכנסה נטען מפקינן לה מיניה, כגון דליכא עדים אלא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, דאלו מבעל לא מפקינן ומנטען מפקינן.

אבל לדברי רש"י ורב אחא ז"ל כל שאתה מוציאה מנטען אתה מוציאה מבעל, ושאין אתה מוציאה מבעל כו', דאי איכא קלא דלא פסיק ועדים בדבר מכוער בין מבעל בין מנטען נפקא, ואי ליכא עדים בדבר מכוער, אי נמי דאיכא עדים בדבר מכוער וליכא קלא דלא פסיק לא מפקינן לה לא מבעל ולא מנטען וכדאמרינן הכא. וכן כתב רב אחא ז"ל מפורש. אם כן הא דרב נחמן היכי משכחת לה דאפקה בעל מדעתיה ומפקינן לה מנטען בעל כרחיה, ויש לומר דההוא דרב נחמן הוא דסבירא ליה הכין ומתניתין היא דמתני לה הוציאה ואפילו הכי קתני אם כנס מוציא, ואנן לא קיימא לן כותיה אלא הוציאוה תנינן ובית דין הוא דמפקי לה.

דף כה עמוד אעריכה

הא דאיבעיא ליה לרבה בר רב הונא הכא הא דתנן בפרק השולח (מה, ב) המוציא את אשתו משום שם רע הרי זה לא יחזיר אם כנס מהו שיוציא:    פירשה רש"י ז"ל (בד"ה משום) אליבא דההוא לישנא דמפרש לה למתניתין (שם מו, א) משום קלקולה. וכן נראה מדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם בפרק השולח (כד, א) ולא ידעתי דמיון בין ענין נטען דהכא לבעל שהוציא מרצונו ושלא ברצון חכמים, אלא אם יחברם הדמיון מצד שאסרו חכמים כאן וכאן שלא יכנוס. וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים יוציא. ולא דמי לנטען מן השפחה והנכרית שאם כנס לא יוציא (לעיל כד, ב) דהתם ליכא אלא רננה בעלמא, כלומר קול לעז שא"א לבא לידי אסורא ולא לידי קלקול הולד. אבל מוציא את אשתו משום שם רע, שאם אתה מתירה לו אפשר דאתי לידי קלקול, כמו הנטען דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא אם אמת היה הדבר כמו שנחשד. ואמור רבנן כאן וכאן לא יכנסו אם עבר וכנס יוציא. אבל הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמיוחס לתוס' חד מקמאי) פירשה אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם (גיטין מו, א) משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, וכי קא מדמינן לה הכא לנטען קודם שנמצאו דברים בדאין, ואסיקנא דאפילו הכי אם כנס לא יוציא דקים לן בקליה דליתיה. וזה הענין יותר מחוור לפי סוגיותנו.

הא דאמרינן ולא היא התם אלומי אלמיה לקליה:    מסתברא לי לפי דברי רש"י ורב אחא ז"ל (לעיל כד, ב בד"ה הא דתניא) דלאו עיקר טעמא הוא, דבלאו הכי אסורא, דהא בקלא דלא פסיק ודבר מכוער אפילו לבעל אסירא, אף על גב דלגביה ליכא למימר הכי אלומי אלמא לטענתיה. ואי נמי לדעת רב נחמן דתני במתניתין הוציאה לומר דאפילו בקול בעלמא מפקי לה מנטען ואפילו בלא דבר מכוער הוא דאמרינן הכי משום דכי כנסה אלמיה לקליה.

ודאמרינן נמי הכא אמרינן קם ביה בקליה:    וליתיה רבותא קאמר, דהא אנן לא אפיקנא לה מינה ומנפשיה הוא דאפקה, והשתא נמי לא אסרינן לה עליה אלא משום קלקולא, או משום שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אלא רבותא קאמר לו, דאף על גב דגרשה משום שם רע לא חיישינן דלמא אמרי דזינתא ואיתסרא עליה ובאיסורא קיימא גביה השתא, אלא אדרבא כיון שגרשה על פי שם רע והקפיד בדבר, השתא דאהדרא אי לאו דקים ליה בקליה דליתה לא הוה מהדר לה. ודוקא בדאפקה בקלא בעלמא. אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, לא סמכינן אהאי טעמא לומר דאי לאו דקים ביה בקלא דליתא לא מעכב לה גביה, אלא אפוקי מפקינן לה לדעת רש"י ורב אחא ז"ל כמו שכתבנו.

טעמא דממדינת הים דעליה דידיה קא סמכינן:    כלומר, דאפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל, אבל בארץ ישראל דלאו עליה דידיה קא סמכינן אלא אקיום השטר ישא את אשתו. אף על גב דבלאו קיום נמי בארץ ישראל משיאין אותה, מכל מקום כיון דאי איתא בעל וערער צריכה לקיימו, אין חוששין לו. דלאו עליה דידיה קא סמכינן ולא משקר דמסתפי דלמא אתי בעל ויכחישנו. ומסתברא לי דבארץ ישראל נמי היכא דאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אאשתו, משום דהתם נמי עליה דידיה קסמכינן ואפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ו, ב) אמר ליה לא צריכת ואי עבדת מהנית.

הא דאמרינן והא מת דלאו עליה קא סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומנסבא:    קשיא לי דהא בעיא הא לקמן בריש פרק האשה שלום (דף צג:) אי טעמא דעד אחד משום דמלתא עבידא לאגלויי ולא משקר, או משום דאשה דקייא ומנסבא ולא איפשיטא התם. ואיכא למימר נמי דאפשיטא מדוכתא אחרינא דטעמא דעד אחד משום דלא משקר, וכמו שכתב שם רבינו אלפסי ז"ל (כט, ב) ועוד קשיא לי למה ליה הכא מהאיטעמא דאשה דייקא ומנסבא, הא אפילו ת"ל דטעמא דעד אחד משום דלא משקר הוא, מכל מקום הכא הוה ליה כמביא מארץ ישראל דטעמא מאי מהימנת ליה בארץ ישראל משום דאי אתי בעל וערער צריך לקיימו ומירתת דלמא אתי בעל, וכל שכן הכא דמיתה אינו יכול להכחישו.

דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח:    קשיא לי אם כן אפילו במביא ממדינת הים להימניה דההיא נמי במביאה ממדינת הים היא שנויה. ויש לומר דהכא לאו בדוקא נקטה, אלא לומר לך דאשכחן בעלמא דכתב עדיף ממיתה. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מההיא. יש לומר דהכא יצרו תקפו חיישינן אפילו בדאיכא כתבא כל היכא דסמכינן עליה, אבל התם דמשום איבה בלחוד כולי האי לא עבדי ולא חיישינן כנ"ל. ואפשר דחד מן תרי טעמי נקט.

פלוני רבעו לרצונו‏[2] רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד}} הקשו בתוס' (הרא"ש) דהכא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות, ובפרק זה בורר (סנהדרין כו, ב) איכא מאן דאמר התם דחשוד על העריות כשר לעדות משום דיצרו תקפו. ותירצו דהתם חשוד דוקא אבל בא על הערוה ודאי פסול לעדות. והא דאמרינן התם עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר, היינו ארבעין דלא טובה השמועה דמלקין על לא טובה השמועה.

דף כה עמוד בעריכה

גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה:    כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא מעיד, אבל מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, דלא גרע מעכו"ם. וקשיא ליה דאם כן לימא ליה הכא הכין, כלומר כי אקשינן מינה למתניתין לימא מתניתין במסיח לפי תומו. ויש לומר דמתניתין דומיא דהמביא גט ממדינת הים קאמר שמתכוין להעיד. אלא דאכתי קשיא לי מדאקשינן בסמוך לר"י ממעשה דליסטים שאמר אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו, ומאי קושיא דלמא מסיח לפי תומו היה. ויש לומר דמדקאמר מרו לה לאשתו מתכוין להעיד או להתיר את אשתו היה, ואינו מסיח לפי תומו וכדאמרינן בשלהי מכילתין (קכא, ב) דבעכו"ם לכולי עלמא מסיח לפי תומו עדותו עדות, אבל מתכוין להתיר או נתכוין להעיד אין עדותו עדות. ואפילו פלוני מת השיאו את אשתו, זהו מתכוין להתיר, בא לבית דין ואמר מת פלוני זהו מתכוין להעיד.

אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע:    כלומר ופלגינן דיבורא. והא דמשמע דאית ליה לרבא דהכא פלגינן דיבורא ובפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) משמע איפכא גבי אנוסין היינו מחמת ממון כתבתיו בארוכה בס"ד התם (בד"ה ואוקימנא), ומיהו איכא למידק דהא לרבא אינו נאמן אלא משום דפלגינן דיבורא הא לו הכין אינו נאמן והא אית ליה לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כז, א) דרשע דחמס בעינן. ויש לומר דהאי הוי לרבא כמו אוכל נבלות לתאבון, דאינו רע לבריות ואפילו הכי מודה בה רבא דפסול לעדות כדאיתא התם. וטעמא דמלתא משום דכיון שהוא חשוד לעבור על דעתו ועל דעת קונו משום גופו, חשוד נמי להעיד עדות שקר בשביל ממון, ואינו חושש אם הוא עושה דבר שהוא רע לשמים ורע לבריות. והכא נמי כשהוא חשוד על העריות פסול לעדות, דכיון שעובר על דעתו ועל דעת קונו מחמת הנאת גופו, גם כן חשוד להעיד עדות שקר בשביל ממון.

באומר הני הייתי עם הורגיו:    פירשו בתוס' דלאו דוקא באומר כן בפירוש, אלא כל האומר הרגנוהו סתם כאומר אני הייתי עם הורגיו, שאלו היה בדעתו לומר שהוא בעצמו הרגו לא היה אומר הרגנוהו אלא היה אומר הרגתיו. וכענין זה פירש ר"ת ור"ח ז"ל בפרק מי שאחזו (גיטין עג, ב) באומר בעת שאני בעולם נעשה כאומר מעת שאני בעולם.

הא דאקשינן והא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני:    מסתברא דלאו לר' יהודה בלחוד קא מקשה אלא בין לרבנן בין לר' יהודה קשיא ליה, ותלמודא הוא דקא מקשה הכי לכולי עלמא דהא אפילו לרבנן רשע דאורייתא פסול אפילו לעדות אשה אליבא דרב מנשה דקיימא לן כותיה, והאי רוצה הוא. אלא ודאי לכולי עלמא קא קשיא ליה, ואליבא דכלהו משני דנתפס על ידי לסטות ובבית דין של אומות העולם קאמר.

כנס מהו שיוציא:    פרש"י ז"ל (ד"ה כנס) דקאי אמביא גט ואמר הרגתיו הרגנוהו ואחכם שאסר את האשה בנדר. ואסיקנא אם כנס לא יוציא. אבל מדברי התוספתא (פ"ד ה"ג_ה"ו) היה נראה לכאורה שלא אמרו כן אלא בחכם שאסר את האשה בנדר, דתניא הפודה את השבויה מותר לישא אותה, המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר כו' הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ישראל שבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ואם נשא לא יוציא. אלמא מדקתני בכלהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא, והכא נמי משמע מדאמר רב אשי ברננה לא מפקינן, דמשמע דהא בדלא אפשר למיתי אלא לרננה בעלמא ולא לידי איסור דאורייתא, כגון הנטען מן השפחה וחכם שאסר את האשה בנדר, והיינו דאייתי סיעתא מן הנטען מן השפחה ולא מותבינן מן הנטען מאשת איש דקתני אם קנס יוציא, ואסיקנא בגמרא (לעיל כה, א) דאפילו בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאין ואף על גב דליכא עדי טומאה, והיינו טעמא כדאמרן, דהתם כיון דאפשר ליגע באיסורא דאורייתא אפילו כנס מוציא. והא דתני בתוספתא (שם ה"ה) הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. התם הוא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, וכיון דאפסקיה לקלא לא גזרינן בה כולי האי כנ"ל.


דף כו עמוד אעריכה

הא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה:    אוקימנא בריש פרק נושאין על האנוסה (דף צז.) דוקא מחיים דנטענת, אבל לאחר מיתה שריין. והא דקתני אמה ובתה ואחותה לאו דוקא, אלא הן ותולדותיהן קאמר, אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ובאחותה, שבכל אלו יש לחוש שמא תבא אצלן ושמא יבא עליה ותנן (שם) המפתה והאונס על הנשואה חייב. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות הלכות עריות) והרמב"ם ז"ל.

ירושלמי (פ"ב ה"י) קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו. מכאן נראה שכל כנס שאמרו בשמועתנו היינו כנס ממש. ולא דמי למה שאמרו בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כג, א) לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון. דהתם כיון דברשות בית דין קדש אין מוציאין אותה מהתירה, אבל כאן שלא ברצון חכמים קדש, וכיון שלא נשא ממש לא ישא.

וגרסינן עוד בירושלמי (שם) גרש מהו שיחזיר. פירוש, כגון שעבר וכנס וגרש מהו שיחזיר, אם אומר את כן לא נמצא לוזה על בניה. ונראה דוקא שהיו לה בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה הרמב"ן נר"ו. ואני מצאתי גירסא אחרת בספרים אחרים בהירושלמי ברישא וכך מצאתיה, קדש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו ע"כ (וכן הוא לפנינו). ולפי גירסא זו הרי זו ממש כאותה שבכתובות, ואם אמרו שלא לכנוס וכנס מוציאין מידו, דכיון שכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו.

סליק פירקא בס"ד
  1. ^ (כן הוא הגירסא גם ברמב"ן ולפנינו: ומדרבנן הוא דאסור גזירה וכו')
  2. ^ (כ"ה בסנהדרין ובשטמ"ק כתובות יח, ב בד"ה עדו בשם הר"י מיגאש)