פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נ עמוד אעריכה

רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר:    פירוש בין ביבם אחד ושתי יבמות בין בשני יבמין ויבמה אחת כדקתני לקמן. ויש מפרשים (ריב"ן בתוד"ה רבן גמליאל) דהא דאמר ר"ג דאין מאמר אחר מאמר אליבא דר' עקיבא קאמר דאלו לרבנן דאמרי דקדושין תופסין בחייבי לאוין לא מיבעיא אחר מאמר דרבנן דתפסי קדושין אלא אפילו אחר ביאה דקיימא אידך עליה בלאו דאורייתא תפסי בהו קדושי. ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן עלה בגמרא זו דברי ר' עקיבא כדקאמרינן (להלן נב, ב) על מתניתין דאין לאחר חליצה כלום. יש לומר משום דרבנן דרישא לא אמרי כותיה. ויש מפרשים דרבן גמליאל אפילו כדברי חכמים קאמר דאין מאמר אחר מאמר, דכיון דמאמר דרבנן היא חד מאמר תקינו רבנן שני מאמרין לא תקינו, דלא אלים מאמר לקנות אחר מאמר אחר. אב חלץ או בעל שנפקעה זיקתו לגמרי ואי קדיש קדושיו דאורייתא נינהו מודה רבן גמליאל דהוו קדושין.

דף נ עמוד בעריכה

עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וחליצה:    כלומר חליצה אחת דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין וכדתניא בהדיא בברייתא (להלן נא, א) וחכמים אומרים נותן גט לשניהם וחליצה לאחת מהן. והא דלא מותיב מינה לרב (להלן נא, ב) כדמותיב לה מברייתא. משום דבברייתא קתני בהדיא חליצה לאחת מהן, אבל מתניתין הא אפשר ליה לדחויה דחליצה לכל אחת מהן קאמר ואשני גיטין סמיך, כלומר צריכות הימנו שני גיטין וחליצה, וכיון דתירץ רב ברייתא דרבנן סברי אין זיקה תו ליכא לאותובי ממתניתא, דאמר לך דרבנן דמתניתין נמי סבירא ליה אין זיקה, דרבנן דמתניתין היינו רבנן דברייתא וברייתא פירושא דמתניתין הוא.

והא דקתני צריכות הימנו שני גיטין אי אפשר לפרש שאינו רשאי ליבם אחת מהן אלא שתיהן אסורות עליו ומוציאין בגט, דהא קיימא לן כלישנא בתרא דרבא (לעיל לב, א) דאמר נתן גט למאמרו הותרה אף היא. ואפילו לדברי רש"י והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ה ה"ד ועי"ש פ"ו הכ"ט) שפירשו דוקא לאחין אבל לו אסורה, מכל מקום צרתה נראה שהיא מותרת אפילו לעצמו, אם כן יתן גט לאחת מהן ותתיבם השניה. ואפילו תמצא לומר דלעצמו בין היא בין צרתה אסורה, מכל מקום תיקשי לן סיפא דמתניתין דקתני וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת לומר שצריכה גט משניהן ואמאי יתן גט האחד למאמרו ויכנוס שני. אלא ודאי הכי פירושו אם בא להוציאן צריכוך שני גיטין וחליצה, וכן נותן גט לשתיהן דקתני בברייתא אם רצה קאמר, ואם רצה לכנוס כונס אחת מהם. ואי קשיא לך הא דאקשינן בגמרא (להלן נא, ב) גבי ברייתא מכדי קסבר רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר ראשונה יבומי נמי תתיבם, ולא אמרינן רבן גמליאל אם בא להוציאן קאמר. תירץ הרמב"ן נר"ו (בד"ה עשה מאמר) דלרבן גמליאל דוקא הוא דאקשינן הכי משום דאיהו מהדר בתר בטולי מאמר שני, ואם כן הוה ליה לאשמועינן רבותא דראשונה יבומי נמי תתיבם בלא גט למאמרו כלל. אבל מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ' המשנה נראה דליבומי אי אפשר לו‏[1].

בין יבם אחד ושתי יבמות בין שני יבמין ויבמה אחת:    פירש רש"י ז"ל דהכי קתני הדין האמור למעלה בין ביבם אחד ושתי יבמות בין בדני יבמין ויבמה אחת.

חלץ ועשה מאמר כו':    איבם אחד ויבמה אחת קא מהדר, ואף על גב דתניא לעיל הדר תניא הכא משום סיפא דבעי לאיפלוגי בין ביאה לחליצה. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו דהא סיפא דקתני בין בתחילה בין באמצע וכו' ופלוגתא דר' נחמיה, כולה בין ביבם אחד ויבמה אחת בין בשני יבמין או שתי יבמות היא. ופירש הוא נר"ו דחלץ ועשה מאמר כו' הדר לכלהו בין ביבם אחד ויבמה אחת בין לשתי יבמות ושני יבמין. וקשיא לי דהא ודאי בגמרא משמע דהך סיפא דמתניתין איבם אחד ויבמה אחת קאי כדברי רש"י, מדאקשינן (להלן נג, ב) בשלמא חלץ ועשה מאמר אצטריך אלא חלץ ונתן גט למה ליה, ואי ביבמה אחת ושני יבמות אצטריך לאשמועינן שאין שני נאסר בקרובותיה. ואי נמי ביבם אחד ושתי יבמין אצטריך לאשמועינן דאינו נאסר בקרובות שניה. ואף על גב דמתניתין כללא הוא אף ליבם אחד ויבמה אחת, מכל מקום אף על גב דלא אצטריך ליבם אחד ויבמה אחת, אצטריך משום שארה. אלא דקשיא לי ומאי דוחקא דגמרא דאוקמה ביבם אחד ויבמה אחת וקא קשיא ליה חלץ ונתן גט למה לי, לוקמה אכלהו כפשטיה דמתניתין ולא תקשי ליה. ושמא נאמר דכולה סדרא ליבם אחד וליבמה אחת, וליבם אחד ושתי יבמות ויבמה אחת ושני יבמין הא תנא ליה לעיל ותו לא אצטריך למיתני להו זמנא אחרינא, וכל עיקרא דהך סיפא משום פלוגתא דר' נחמיה בלחוד היא, ולא הוה ליה לתנא להדורי אכלהו אלא אסדרא קמא דמתניתין דהיינו יבם אחד ויבמה אחת ולאשמועינן עלה פלוגתא דר' נחמיה ורבנן, משום הכי משמע ליה לגמרא דארישא בלחוד קא מהדר כנ"ל.

גמרא. גזירה ביאה אחר הגט אטו ביאה אחר חליצה:    ואף על פי שכבר אסרו ביאה אחר הגט אצטריכו עוד לפסול ביאה שלאחר הגט משום דאי לא הא לא קיימא הא.

כל הכי תחלוץ ותיזיל:    פירש רש"י (בד"ה כל) בניחותא כלומר מאי איכפת לן כל ימיה תחלוץ. ואינו מחוור בעיני חדא שאין הלשון הולמו, דהכי הוה ליה למימר תחלוץ ומה בכך. אי נמי תחלוץ ותיזיל דלשון כל הכי לשון תימה משמע. ועוד אמאי לא איכפת לן אם אתה אומר חולצת מתיבמת. ולי נראה דבתמיהא קאמר כלומר וכי כל כך תחלוץ ותיזיל, ומה תועלת יש לו בדבר זה, דבשלמה לביאה אחר חליצה איכא למגזר דלמא לבתר דחלץ לה לזו שלא מצאה חן בעיניו חוזר ומיבם לזו, ואפילו ביבמה אחת איכא למיחש שמא ימלך בו ליבם אחר שחלץ. ואי נמי לביאה אחר ביאה דלמא תמצא חן בעיניו השניה אחר שיבם את הראשונה ויגרש זו ויקח השניה, וכל שכן בשני יבמין ושתי יבמות, אבל חליצה אחר חליצה מאי הנאה אית ליה ולמה לי דחליץ והדר חליץ כנ"ל.

דף נא עמוד אעריכה

אמר רבא מאי טעמיה דר"ג:    מסתברא דהא דלא בעי טעמא לרבנן, משום דפשיטא הוא דהדין נותן דכיון דלא הופקעה זיקת הבית לגמרי במאמר או בגט ועדיין זיקתן קיימת, דינא הוא דכי היכי דמאמרו של זה קני הכי נמי קני מאמרו של שני, וכי היכי דגטו של זה דחי גטו של שני נמי לידחי, ויאסרנו בקרובות דהא זיקתו קיימת, והלכך טעמייהו דרבנן פשיטא ליה. ובכלהו שמעתין לא שקלינן לפרושי אלא טעמיה דרבן גמליאל אי קמא קני בתרא נמי ליקני כדאמרן, ואביי דאמר ורבנן כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמר, לא הוי צריך, אלא איידי דפריש טעמיה דרבן גמליאל דאצטריך ליה, פריש נמי טעמייהו דרבנן אף על גב דלא אצטריך ליה. ומיהו בספרים מדוקדקים ליתא כלל.

ואי סלקא דעתך מספקא ליה תהוי ביאה כבתחלה ותקני דתנן הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום:    פירש רש"י ז"ל (בד"ה ניהוי) בין בגט אחר ביאה ומאמר בין במאמר אחר ביאה וגט תהוי הבעילה כבתחלה ממ"נ, גט אחר ביאה ומאמר לא להני, דאי מאמר קמא קני לגמרי תו לא מהני ביאה וגט אבתרה, ואם מאמר לא קני מידי נמצאת ביאה שלאחריו ביאה בתחלה וכשרה. וכן במאמר אחר ביאה וגט אי גט קמא דחי תו לא אהני ביאה ומאמר אבתריה, ואי גט לא דחי מידי נמצאת ביאה שלאחריו תחלה וכשרה. וקשיא ליה דלא הוי ליה למימר תהוי ביאה כבתחלה, דדלמא מאמר קמא קני ואי נמי גט קמא דחי ולא הוה ליה למימר אלא ואי אמרת מספקא ליה לא ליהני אחר ביאה כלום ממה נפשך. ותו היכי מצינן למימר דאי מאמר קני לא תהני ביאה שלאחריו, דהא כי אמרינן נמי דמאמר קני לאו קני ממש שלא תהא ביאה אחריו קאמרינן, דמאמר דרבנן וביאה דאורייתא, ולא אתי מאמר דרבנן ומפקיע ביאה דאורייתא וכדאמרינן נמי לאביי הא ביאת פסולה עדיפא ממאמר, דאלו מאמר אחר מאמר לא מהני ביאה אחר מאמר מהני, כלומר משום דמאמר דרבנן וביאה דאורייתא. ואפילו תמצא לומר דמאמר דאורייתא מכל מקום המאמר אינו גומר כביאה לכולי עלמא, אם כן על כרחין יש ביאה אחר מאמר. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש ואי אמרת מספקא ליה מאמר אי קני או לא קני תבא הביאה ודאי ותדחה למאמר צרתה דהא ספק ותהוי ביאה זו תחלה ותקנה קניה גמורה ולא יועיל גט אחר זאת הביאה. אחר כך מצאתיה בירושלמי (בפרקין ה"א) מפורש כדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם רבן גמליאל כר' שמעון המאמר או קונה או לא קונה כו' נשמיענה מן הדא רבן גמליאל מודה לחכמים שיהא גט אחר מאמר ומאמר אחר גט כו' אין תימר המאמר או קונה או לא קונה מאי נפשך קני מאמר אין אחריו כלום לא קנה המאמר ותקנה הביאה ולא יהא אחריה כלום הדא אמרה שהאומר קונה ומשייר. מאמר אחר גט היאך עבידא היו שלש יבמות נתן גט לזו ובעל לזו ועשה מאמר בשלישית הדא אמרת שהגט פוטר ומשייר ואין תימר הגט פוטר או לא פוטר מה נפשך פטר הגט אין אחריו כלום לא פטר הגט תפטור הביאה ולא יהיה אחריה כלום הדא אמרה שהגט פוטר ומשייר ע"כ בירושלמי. וזה מפורש כדברי רש"י ז"ל‏[2].

לימא תהוי תיובתא דשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה:    והוא הדין דהוה מצי לאקשויי נמי לסיפא דמימריה דשמואל דאמר חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה, דהא ר"ג עשה מאמר בזו ומאמר בזו חולץ לראשונה קאמר, אלא אמר חדא והוא הדין לאידך. וכתב רש"י ז"ל (בד"ה לימא) דמדרבנן ליכא לאותובי לשמואל דאף על גב דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעלת הגט פוטרת צרתה לא קשיא לשמואל, דהכא היינו טעמא דתרווייהו זיקתן קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט, ע"כ לומר דכי קאמר שמואל דחליצה מעולה בעינן, היינו בדאיכא מעולה וגרועה לא פטרה גרועה את המעולה, אבל כל היכא דכי הדדי נינהו בפסול, חדא מנייהו פטרה חברתה. וכן הלכתא דקיימא לן כרבנן דאמרי חליצה לאחת מהן, ותנן נמי במתניתין מאמר בזו ומאמר בזו צריכות הימנו שני גטין וחליצה ולא קתני שתי חליצות כדקתני שני גיטין. והא דקתני גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה, הא אוקימנא בגמרא (להלן נג, א) דבחדא חליצה סגיא וצריכות דעלמא קתני. וכבר הארכתי בריש פרק ארבעה אחין בס"ד.

ופרקינן כי אמר שמואל אליבא דמאן דאמר יש זיקה. וכתירוצא דרב אשי שם בריש פרק ארבעה אחין (כז, א) וכבר כתבתי שם דמאן דמוקי לה התם לדשמואל כמאן דאמר אין זיקה, קא מתרץ לה להא דפליגי רבנן עליה דרבן גמליאל אף בזו, כלומר בשיש גרועה וחשובה שאין הגרועה פוטרת החשובה ושמואל דאמר כרבנן. והא דקתני חולץ לאחת מהן משום דתרווייהו חליצות פסולות נינהו לרבנן ושם הארכתי בס"ד.

דף נא עמוד בעריכה

הא דאמרינן ומדרבן גמליאל סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה:    לאו למימרא דממלתיהו שמעינן לה, אלא סברא בעלמא הוא דקאמר, דקא סלקא דעתך דפליגי עליה רבנן דרבן גמליאל אף בזו, ופרקינן דלאו בהא פליגי כלל אלא במאמר אחר מאמר ובגט אחר גט הוא דפליגי וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה רבנן). ול"נ דמדקאמר דרבן גמליאל סבר יש זיקה קא סלקא דעתך דבהא הוא דפליגי ועיקר פלוגתייהו בהכין תליא, דמשום דרבן גמליאל סבירא ליה אין זיקא הוא דקאמר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר, דכיון דקלישא לה זיקא מידחייא מכולא ביתא בחד גט ומיקניא בחד מאמר, אבל רבנן סבירא להו יש זיקה, ומשום הכי כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמר דזיקתו של זה לא מידחייא בגיטא דאחוה, ולא מיקניא לאחוה במאמרן ואמר ליה לא.

והא דאותביניה לרב הונא מסיפא. הוא הדין דהוה מצי לאותוביה מרישא דקתני נתן גט לזו וגט לזו חולץ לאחת מהן, דאלמא חליצה פסולה פוטרת צרתה, כל שכן דפטרה נפשה מאחין. אלא דניחא ליה לאותובי מדדמי ליה ממש ולא לאותביה בהוא הדין.

ר' שמעון דתניא אמר להן ר' שמעון לחכמים אם ביאת ראשון ביאה וכו' והא ביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן וקאמר ר' שמעון ביאת שני אינה ביאה:    והא דקאמר אם ביאת ראשון ביאה דמשמע לישנא דספיקא, לדבריהם דרבנן קאמר להו. ובמקומה פרק האשה רבה פירש רש"י ז"ל דלר' שמעון ספק קניא ספק לא קניא. וכן נראה כדבריו מדאמרינן לעיל בריש פרק כיצד (להלן צו, ב ד"ה ור"ש אומר) והא טעמיה דר' שמעון משום מאמר ולא מאמר הוא, דאלמא מאמר לר' שמעון לאו מיפשט פשיטא ליה דקני אלא ספוקי מספקא ליה. והכי מפורש בירושלמי דגרסינן התם בפירקין דהכא (ה"א) ר' שמעון אומר המאמר קונה או לא קונה מאי טעמא דר' שמעון יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחו לו לאשה זו המאמר כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה או יבמה יבא עליה והרי היא לקוחה לו והמאמר לא הועיל בה כלום. והא דקאמר הכא דלר' שמעון מאמר קונה קנין גמור הכי קאמר, דמדברי ר' שמעון נשמע דלכשתמצא לומר דמאמר קונה לאו קונה ומשייר הוא אלא קונה קנין גמור, ומיהו לר' שמעון גופיה לאו קונה קנין גמור כדאמרן כנ"ל. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפרק האשה רבה (שם).

הא דמייתינן לר' שמעון מביאת בן תשע ואצטרכינן לדיוקא דביאת בן תשע כמאמר שוויה רבנן:    תמיהא לן אמאי לא מייתינן ליה ממאמר ממש דתניא (בפ"ד אחין) [צריך לומר פרק כיצד יט, א] אמר להן ר' שמעון אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל, ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל. ויש לדחוק ולומר דאי מההיא הוה אמינא דדלמא לרבנן קאמר להו דלאו סברא הוא למיגזר באשת שני יבמין.

והא דאמר ר' שמעון ביאה שני אינה ביאה:    פירש כאן רש"י ז"ל ואי משום שזנתה דקיימא לן ביאת בן תשע ביאתו ביאה וכדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה, א) בא על אחת מכל העריות שבתורה מומתות על ידו, אפילו הכי לא מתסרא על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה. וזה תימא גדול פה קדוש היאך יאמר דבר זה דהתם על ידי עדים עסקינן דאי לאו אינן מומתות. ואטו על ידי קינוי וסתירה מיתסרא על ידי עדים לא וכדפרכינן בפרק קמא דכתובות (ט, א) בשמעתא דהאומר פתח פתוח מצאתי, ומתרץ דהכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד. ואף רש"י ז"ל בעצמו חזר בו בפרק האשה רבה (שם בד"ה ור' שמעון הראשון) ופירש טעמא דלא מיתסרא כגון שבא עליה והיא שוגגת. ואי נמי יש לפרשה בקטנה דפתוי דקטנה אונס הוא כדאיתא לעיל בשלהי ד' אחין (לג, ב). אי נמי באנוסה והיא נערה בחיי האב ובא עליה לדעת האב, דאף על גב דמאמר דיבמה כקדושין דעלמא ולא קני אלא לדעת כדאיתא בריש פרק כיצד (ט, ב) הכא הא איכא דעת האב. והרב אב"ד ז"ל תירץ משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור לא מיסתרא עליה בזנות כדגרסינן בפרק קמא דקדושין (יט, א) אשר ינאף את אשת רעהו איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן תשעה.‏[3].

רבי נחמיה מאי היא דתניא ר' נחמיה אומר אחת בעילה ואחת חליצה כו' והא ביאה פסולה כמאמר שוויה רבנן:    פירש רש"י ז"ל (בד"ה והא) דלא נפקא בגט אלא בעיא גט וחליצה כמאמר. ורמו אשמעתין היכי אמרינן דביאה פסולה כמאמר היא, והא לכולי עלמא משמע דיש גט אחר מאמר ואלו ביאה פסולה לר' נחמיה אין אחריה כלום כדקתני במתניתין. ותו דבהדיא משמע לקמן בפרק בית שמאי (קיא, א) דלר' נחמיה ביאה פסולה פטרה לגמרי ולא בעינן חליצה כדאמרינן התם גבי קטנה וחרשת הא מני ר' נחמיה היא דאמר ביאה פסולה פוטרת ולא בעי חליצה. והדין נותן דהא מאי טעמא אמור רבנן ביאה פסולה אין אחריה כלום משום גזירה דביאה אחר חליצה או משום ביאה אחר ביאה כדאיתא לעיל (נ, ב) ואלו ר' נחמיה לית ליה גזרה כדאמרינן בשלהי פרקין (נג, ב) ר' נחמיה סבר כיון דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידעינן. אם כן לדידיה ביאה פסולה אמאי בעיא חליצה. והרב אב"ד ז"ל פירש דלר' נחמיה ודאי ביאה פסולה פוטרת ואין אחריה כלום ויוצאה בגט ולא בעינן חליצה, והא דאמרינן הכא דכמאמר שוויה רבנן לומר דאינו מאכילה בתרומה מחמת אותה ביאה כדרך שמאמר אינו מאכיל, דמכל מקום ביאה פסולה היא ומפקינן לה מיניה. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו דאם כן היכי פשיט מיניה ר' יוחנן דמאמר קונה קנין גמור לר' נחמיה דביאה פסולה קונה קנין גמור לדידיה אלא שאינה מאכלת בתרומה ולא מדינא אלא משום דפסולה ליה מדרבנן, מה שאין כן במאמר דמדינא לא קני, וכיון שכן דלמא סבירא ליה לר' נחמיה דלא קני קנין גמור.

ורבותינו בעל התוספות ז"ל‏[4] פירשו דהכי קאמר והא ביאה פסולה כמאמר שוויה רבנן ומשום לתא דידה הוא דתקינו רבנן מאמר אחר מאמר, דבדין היה שלא יקנה מאמר שני שכל מה שקנה מאמר שני כבר קנה ראשון, אלא כיון דיש מאמר אחר ביאה פסולה משום הני גזרות דלעיל, תקינו רבנן מאמר אחר מאמר, הלכך לרבי נחמיה דאמר אין ביאה פסולה כלום למה יהא מאמר אחר מאמר. ואם תאמר גט אחר גט למה תקינו. יש לומר משום סירכא דמאמר. ואין הלשון מחוור לפי פירושם דלא הוה ליה למימר דביאה פסולה כמאמר שוויה, אלא אדרבה הוה ליה למימר והא מאמר משום ביאה פסולה היא. ועוד דאדרבה שני מאמרין טעמא אית להו משום דכל ?וחד? כיון דזיקתו קיימת דינא הוא דנתקין ליה מאמר כיון דתקון מאמר כלל. והיינו דלא איבעיא לן לעיל (נא, א) טעמא לרבנן, דפשיטא הוא ובעינן מאי טעמיה דרבן גמליאל, דלדידיה אצטריכא לטעמא אמאי לא תקינו מאמר ליבם שני כדתקינו לראשון, אי נמי ליבמה שניה כדתקוני לראשונה אלמא לאו משום לתא דביאה פסולה היא, דאם כן מיבעיא הוי בעי לה מאי טעמא תקינו כי היכי דבעי (לעיל נא, ב) מאי טעמא אמרו ביאה פסולה (אין) [בכתב יד: יש] אחריה כלום. ולספרים נמי דגרסו (לעיל נא, ועי"ש בד"ה אמר) ורבנן כל חד וחד תקינו ליה רבנן מאמר הוה להו לפרושי מאי טעמא, דהא אכתי לא ידעינן מאי טעמא תקינו לכל חד וחד.

והרמב"ן ז"ל פירש דרבי יוחנן סבירא ליה דביאה פסולה לר' נחמיה כמאמר היא בקנינה, לומר שאינה פוטרת ועדיין צריכה חליצה לזיקתו ואינה פוטרת צרתה כמאמר, אלא דעדיפא מאמר שאין אחריה גט ומאמר, וטעמיה דרבי נחמיה משום דאיהו גזר קצת ביאה אחר הגט אטו ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר הוא משום ביאה אחר ביאה, ולפיכך פסלו את הביאה במקצת שלא תהא פוטרת צרתה ושתהא היא צריכה חליצה, והכל יודעין שאלו היתה חליצה או ביאה בתחלה לא היתה ביאה שלאחריהן כשרה, ואף על פי שאין אחרי הביאה הפסולה גט ומאמר, לא אתו למטעי בה כיון דמדאורייתא הוא מידע ידעי. ובהיכר שעשינו לה שהצרכנוה חליצה אמרו כיון שהביאה דאחר הגט פסולה במקצת ביאה אחר חליצה פסולה היא לגמרי דחליצה דאורייתא, זו היתה סברתו של רבי יוחנן. וההיא דפרק ב"ש (להלן קיא, א) דאתינן למימר דלר' נחמיה ביאה פסולה פוטרת ואינה צריכה חליצה לית ליה כרבי יוחנן, ובמסקנא אידחיא לה ההיא אוקימתא משום טעמא אחרינא. ואפשר שזה דעת רש"י ז"ל שפירש במשנתינו (לעיל נ, ב ד"ה אין אחריה כלום) דלרבי נחמיה אין אחריה כלום ויוצאת לגמרי מגט, וכן פירש שהיא צריכה חליצה דהיינו סבריה דרבי יוחנן.

וגם זה אינו מחוור בעיני, דאי אמרת אינה פוטרת היכי משכחת לה ביאה לבסוף, דאי לומר שאין אחריה לא גט ולא מאמר היינו ביאה באמצע ליתא, דהא תנן נמי כהאי גוונא בחליצה דתנן החליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף בין אחריה כלום, ועל כרחין התם כי קאמר בין בתחלה כגון שחלץ ועשה מאמר ונתן גט, ובאמצע כגון שעשה מאמר וחלץ ונתן גט, ובסוף כגון שנתן גט ועשה מאמר וחלץ והלכך אף בבעילה בין בתחלה כגון שבעל את זו ועשה מאמר בזו ונתן גט לזו, ובאמצע כגון שעשה מאמר ובעל ונתן גט ובסוף כגון שעשה מאמר ונתן גט ובעל וכן פירש רש"י ז"ל.

ור"ח ז"ל כתב כמאמר שוויה רבנן כדתניא בתוספתא (פ"ז ה"א) אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום בזמן שהיא בתחלה ואם אינה בתחלה הרי הוא כמאמר. ואף על פי שאפשר לומר שזו כרבנן היא ולא כר' נחמיה, אפשר שסברת הרב ז"ל לומר שהיא לר' נחמיה מפני שבראשה של תוספתא זו הזכיר ר' נחמיה, והוא ניהו שהזכיר שם אין לאחר בעילה כלום, דהכי תניא בתוספתא התם כיצד שלש יבמות ויבם אחד ועשה מאמר בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמר בזו ר' נחמיה אומר ראשונה צריכה גט ואין אחר בעילה כלום מקל וחומר כו', וחכמים אומרים צריכות שלשה גיטין וחליצה אחת מהן אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום, אדר' נחמיה קא מהדר דהוא קאמר לה התם בהדיא זה נראה לי לדעת הרב ז"ל. וליתא דהא בהדיא אמר ר' נחמיה בשלש יבמות ויבם אחד שאם עשה מאמר בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמר בזו דראשונה צריכה גט אבל השלישית בעלת המאמר אינה צריכה כלום שאין לאחר ביאה האמצעית כלום, ועלה קא מיפלגי עליה חכמים ואמרו שאף שלישית זו צריכה גט דמה שאמר ר' נחמיה אין אחר בעילה כלום לא אמרו אלא בזמן שהיא בתחלה ולפיכך דברי הרב ז"ל צ"ע.

דף נב עמוד אעריכה

הא דאקשינן והא תניא לוקה. פירש רש"י דקא סלקא דעתך דמדאורייתא קאמר דלוקה מלקות ארבעים משמע ואין מלקות ארבעים אלא על דברי תורה. ואיכא למידק דהא ודאי מאמר דרבנן הוא והיכי הוה סלקא דעתא דלקי דבר תורה. ואפשר לומר דקא סלקא דעתיה שאין המאמר גומר בה להוציאה בגט אלא הביאה, מיהו מאמר צריכה כדי שתהא קנויה לו קודם שיפגע בה שעל ידי כך התירה לו הכתוב, ושמא היה סבור דמאמר דאורייתא הוא, וכענין שאמרו בירושלמי (ה"א) ולקחה לו לאשה זה המאמר ומדרש גמור הוא כדאיתא התם בפרקין דהכא. ויש מפרשים (רמב"ן) דמקשה סבר נמי דמלקות דרבנן קאמר, אלא דהכי קא קשיא לי, מדקאמרת קנה ואין צריך לעשות בה מאמר אחר בעילה אלמא לא תקינו רבנן אלא בלכתחלה והא דתניא לוקה על בעילתו מדבריהם וכיון שכן צריך הוא לחזור ולעשות מאמר קודם שיחזור וישנה לבעול. ופריק דהתם לאו משום תקנתא דמאמר הוא אלא משום פריצותא דעבד. וכן הדין בכל קדושין דעלמא ולעולם מאי דעבד עבד ואינו צריך לחזור ולקדש. והא דקאמר מכת מרדות מדרבנן לא הוה צריך, דמעיקרא נמי הכא סלקא דעתיה, אלא משום דבעי לפרושי דבכל קדושין נמי מלקינן ליה מדרבנן משום פריצותא אמר הכי, כלומר מכת מרדות זה משום חוצפא כי האי תנא דאמר משמיה דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה.

הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי בין על ידי אביה וכו':    כלומר יכול הוא לקדשה בלשון זה אפילו במקדשה על ידי האב והוא שבגרה כלומר אבל אם לא בגרה צריך הוא לומר הרי בתך מקודשת לי ולא בלשון הרי את וכבר הארכתי בה בפרק קמא דקדושין (ט, א ד"ה כתב השני) בס"ד.

הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט:    איכא למידק דבפרק כל הגט (כו, ב) תניא איפכא דתניא כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט. וכתב רש"י ז"ל דהכא הרי זה גט דבר תורה קאמר והתם אינו גט משום גט ישן מדבריהם. ויש עוד לפרש אינו גט דהתם לומר שאינו מגרשה בו לכתחלה והרי זה גט דהכא לומר שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (הלכות גרושין פ"ג ה"ו) אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכשאכנסנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגרשה בו אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב אבל אם אמר כתוב גט לארוסתי כשאשאנה אגרשנה בו וכנסה וגרשה בו כשר ע"כ. אבל רבינו תם ז"ל (בתוס' ד"ה לכשאכנסנה) כתב דמדקאמר התם אינו גט משמע דאינו גט כלל ואפילו נשאת בו תצא, ולא דמי לגט יש דגט ישן דליכא אלא יחוד בעלמא אם נשאת לא תצא, אבל הכא דכנסה ואיכא ודאי ביאה פסול לגמרי. ותירץ דהכא מיירי בשכתוב בו זמן של נתינה דהכי קאמר להו כתבו גט לכשאכנסנה, וקא משמע לן דאפילו הכי באשה דעלמא אינו גט מפני שלא נכתב בצואת הבעל, דמעיקרא לאו בת גרושין היא ואין בידו לעשות שליח, ואחר שכנסה לא צוהו. והתם מיירי בכותב בו זמן של עכשיו והלכך פסול לגמרי. אי נמי איכא לפרושי דהכא בכותב מעכשיו ובשכתב בו חדש שנה שבוע, והתם בכותב עצומו של יום שנכתב בו.

דף נב עמוד בעריכה

הא דבעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כו':    קשיא לן מאי קא מבעיא ליה. אי מדאורייתא קא מיבעיא ליה אם כן היכי קאמר כיון דלא עבד בה מאמר לא ואי מדאורייתא מאמר בדאורייתא לא משמש כלום, דמאמר דרבנן הות ומדאורייתא לא מעלה ולא מוריד. ואי מדרבנן מיבעיא ליה פשיטא דגט הוא לפסלה, דהא כשהיא יבמתו אלו נתן לה גט בלא מאמר פסלה עליו ועל האחין ופסולה מן הכהונה. ויש לומר דמדרבנן קאמר והכי קא מיבעיא ליה, כיון דבשעה שאמר לסופר לכתוב לה גט הות אגידה ביה ובת איגרושי היא מדרבנן ואי בעי פסיל לה בגט, מעתה יש לו יד לכתוב לו גט ואף על פי שלא גרשה עד שכנסה ונעשית אשתו גמורה דבר תורה מכל מקום מגורשת היא מדבריהם ופסולה מן הכהונה, או דלמא כי תקינו רבנן גט ולפוסלה הני מילי כשהיא יבמה, אבל משנשאת ונעשית אשתו גמורה ומעיקרא לא היתה לו בה הויה כלל, כאשה דעלמא היא ואפילו ריח הגט אין בו, אלא אם כן עשה בה מאמר. אבל אם עשה בה מאמר פסלה מן הכהונה דגזרינן בה משום ארוסה בעלמא, דמשעשה בה מאמר לארוסה דמיא ומדרבנן. אלא דקשיא לי דהא ודאי דמדבעי להא הא דאמר ללבלר כתוב גט לארוסתי, משמע דמבעיא בעי לה אי דמיא לארוסה לגמרי או לא, כלומר אם גיטו מחוור דבר תורה להתירה לשוק בגט זה, כדרך שהאומר כתוב גט לארוסתי מגרש ומתיר לשוק, דאי לא תימא הכי לא הוה ליה לרמי בר חמא למיסתמא למלתיה והוה לפרושי ליבמתו מהו לפסלה לכהונה. ואל תשיבני בעיא דאביי דלעיל (ע"א) דבעי מרבה נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו, ולא פירש מהו לפוסלה לכהונה, דהתם גט יבמין הוא ועל כרחין לפסולא ולא להתירא קאמר. ועוד קשה לי קצת דהוה ליה לרמי בר חמא למימר ליבמתו עד שלא עשה בה מאמר מהו, כיון דעיקר בעיא בשלא עשה בה מאמר תליא. ומן הדוחק יש לי לומר דרמי בר חמא תרתי בעי וחדא מגו חדא קא בעי והכי קאמר, כיון דאגידה ביה דבר תורה ומן שמיא אקנו לה ניהליה כארוסתו היא, והואיל ובידו להתירה לשוק בחליצה בידו לעשות שליח אפילו על הגט, ושליחות בעל קרי ליה אף על פי שאין בידו להתירה בגט ממש. או דלמא כיון שאין בידו לגרשה בגט ממש כאשה דעלמא היא לגבי גט, ואינו גט להתירה לעלמא אבל לפסלה מיהא הוי גט או דלמא אם לא עשה בה מאמר אפילו לפוסלה לכהונה אינו גט אחר שנשאה ועלתה בתיקו. ולפי מה שפירשתי הוי ספק בשל תורה ולחומרא ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואם אשת כהן היא אסורה לו. אבל לפי הפירוש הראשון הוי ספק בשל דבריהם ולקולא. ומדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין שם) נראה כדברי שהוא ז"ל כתב אמר לסופר כתוב גט לארוסתי כו' כתבו ליבמתו ואחר שיבמה גרשה בו הרי זה ספק גרושין הואיל ואינה אשה גמורה כשכתבו ע"כ. וצ"ת.

הא דאמרינן זו דברי רבי עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה לומר שהיה עושה חייבי לאוין כחייבי כריתות לענין קדושין. (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו (משנה ב) שאם נחלצה שבה ערוה כבתחלה לפני מות אחיו תמיהא לי טובא פה קדש יהאך יאמר דבר זה, שבפירוש אמרו בפרק קמא דמכלתין (י, ב) דחלוצה לר' עקיבא חייבי לאוין היא בפגלותא דריש לקיש ור' יוחנן. והכי נמי משמע בפרק החולץ (מה, א) גבי הכל מודים בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, ובהדיא אמרינן הכא זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין.

דף נג עמוד אעריכה

מר סבר חליצת פסולה פוטרת ומר סבר חליצת פסולה אינה פוטרת:    קשיא להו לרבוותא ז"ל היאך אפשר לומר דחליצה פסולה אינה פוטרת דאי בחליצה לא מיפטרא במאי קא מיפטרא. ותירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סי' ע"ד) בשנפלה לפני שני יבמין וקא מיפלגי בפלוגתא דרב ושמואל (לעיל כו, ב) רבי סבר לה כשמואל דאמר אינה צריכה לחזר על כל האחין ובחליצה דחד מיפטרה ונפקעה זיקתה לגמרי, ורבנן סברי כרב דאמר צריכה לחזר על כל האחין ועדיין זיקתה קיימת כמו שכתב בהלכות ואף על גב דאמר רב אשי דכולי עלמא לא פליגי דחליצה פסולה אינה פוטרת, לא שמעינן מינה דהלכתא כרב, דרב אשי להני תנאי קאמר.‏[5]. ורבינא נמי דאמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר, דהא קיימא לן לענין הלכתא דאין תנאי בחליצה כדאסיקנא בכתובות פרק המדיר (עד, א) ולקמן במכלתין בפרק מצות חליצה קו, א) וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה ה"ג). וכיוצא בה בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעג, א) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל לענין הלכתא קיימא לן דאין אותיות נקנית במסירה. וכן בפרק בתרא דיומא (עח, ב) דכ"ע מנעל הוא והיינו להנהו תנאי. ויש מפרשים אותה בשתי יבמות ובהא פליגי מר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה, וכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסי בה קדושי בזיקת יבמות, לא באותה שחלץ ולא בצרתה. ומר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ויש אחריה כלום כדעת אבא יוסי בר חנן דלקמן (ע"ב), וכיון דאישתיירא זיקה בהאי ביתא, אפילו בדידיה נמי תפסי בה קדושין בזיקת יבמות‏[6].

הכי גרסינן לימא מסייע ליה לשמואל ותהוי תיובתיה דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו:    וכן גירסת רש"י ז"ל ופי' מסייעא ליה לשמואל או תהוי תיובתיה דרב יוסף, אבל אי אפשר לפרש דתהוי סיעתא דמשואל ותיובתא דרב יוסף דאי חליצה פסולה לא פטרה על כרחו הוא צריך לשפוט מי בורו (וכן כתב הרמב"ן).

הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתה בלאו קאי שפיר:    לגירסת (ר"ת) [ר"ח. וכן הוא לעיל יא, א] ז"ל דגריס בפרקין קמא בפלוגתא דרב אחא ורבינא בבא על יבמתו וחזר הוא או האחין על צרתה חד אמר בכרת וחד אמר בלאו שמעתין דהכא אתיא שפיר. אבל לגרסת הספרים דגרסי התם וחד אמר בעשה, במתניתין דהכא איכא חייבי לאוין וחייבי עשה, דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה, וסיפא דקתני אין אחר חליצה כלום קתני חייבי לאוין, והוה ליה למימר בשלמא לרבי יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו או בעשה קאי, אצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור וחייבי לאוין דהיינו חלץ אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בה, וכל שכן דאצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב דאמר (כתובות כט, ב) בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה.

אלא לריש לקיש אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות:    דהא כולה מתניתין לאשמועינן כחו דר' עקיבא אצטריכא וחייבי כריתות כולי עלמא מודו בה דאין קדושין תופסין בהן ולא אצטריך. ואי קשיא לך אם כן לר' יוחנן גופיה למה ליה דתני חייבי לאוין השתא חייבי עשה לא תפסי בהו קדושי כדקתני אין לאחר ביאה כלום חייבי לאוין לא כל שכן. יש לומר דמשום סדרא דמתניתין נקט להו ולר' עקיבא אצטריך כי היכי דקתני חייבי לאוין והרי תנא להו כמה זמני, אבל חייבי כריתות הוה סלקא דעתך דכיון דלא אצטריך לר' עקיבא, משום סדרא דמתניתין בלחוד לא תני ליה. ואהדר ליה דאף הן משום סדרא דמתניתין תני להו כדתני חייבי מיתות בית דין. ואי קשיא לך הא דאמרינן בכתובות בפרק אלו נערות (ל, א) ובקדושין פרק האומר (סד, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי וחייבי לאוין קאמר ולא חייבי עשה שפיר, אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה כו'. דאלמא מספקא לן אי אית ליה לר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה ותנא דמתניתין נמי סתם כותיה. יש לומר משום דריש לקיש קאמר ליה בלשון ספיקא אבל לר' יוחנן ודאי פשיטא לן דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר.

דף נג עמוד בעריכה

בשלמא בעל ונתן גט אצטריך:    פירש רש"י ז"ל (בד"ה וליטעמיך) אצטריך לאשמועינן דאין זיקת יבמין אחר ביאה ומיפטרא בגט ולא בעי' חליצה דלא גזרינן גט דאחר ביאה אטו גט דקמי ביאה. ותמיהא לי דהא בכולה מתניתין כי אמרינן אין אחר חליצה כלום ואין אחר ביאה כלום הכי קאמרינן, אין מועיל אחר חליצה כלום שאין גט ולא מאמר מועילין בה ליאסר בקרובות. אי נמי שאין הגט שלאחר ביאה דוחה את הראשונה ולא המאמר של אחר ביאה תופס להצריכה גט למאמרו, והכי נמי כי קתני בעל ועשה מאמר בעל ונתן גט בעל וחלץ בעל ונתן גט דומיא דבעל וחלץ קאמר, כלומר שאין חליצה מהני אחר בעילה ואין גט מהני אחר בעילה. ובגמרא נמי הכי גרסינן בספרים מדויקים בישיבת הגאונים ז"ל איצטריך סלקא דעתך אמינא מדגט קמי בעילה מהני דבתר בעילה נמי מהני. ונראה לי לפרש בעל ונתן גט אצטריך לאשמועינן שאין הגט של אחר ביאה פוסל אותה עליו, אלא אם רצה מגרשה בגט ומחזירה וכדאמרינן ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לומר שמגרשה בגט ומחזירה, וקא משמע לן דאוקמוה אדינא דאורייתא ולא גזרינן בה אטו גט דקמי בעילה, דסלקא דעתך אמינא מדגט דקמי בעילה מהני לפוסלה עליו לעולם, גט דבתר בעילה נמי מהני לפוסלה עליו לעולם קא משמע לן בעל ונתן גט דאין לאחר ביאה מהני כלומר לאוסרה עליו כך נראה לי.


סליק פרק רבן גמליאל בס"ד




  1. ^ (עיין רמב"ן לעיל ובסוד"ה נתן גט לדעת רש"י ובתוס' הרא"ש כאן)
  2. ^ (ועיין ריטב"א ומאירי)
  3. ^ (ועיין רמב"ן ובתוס' ד"ה אי אר"י שהוא ט"ס)
  4. ^ (ועיין תוספות הרא"ש ובתוס' ד"ה ביאה בשם ר"י)
  5. ^ (עיין תוס' חד מקמאי)
  6. ^ (עיין תוס' חד מקמאי)