בבא בתרא קלט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והא תניא שמין את המחוברין ללוקח אמר עולא לא קשיא אכאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו:
מתני' בהניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה גנשאו הגדולים ישאו הקטנים ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם דאין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה נשאו גדולות ישאו קטנות ואם אמרו קטנות הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן זה חומר בבנות מבבנים שהבנות נזונות על הבנים ואין נזונות על הבנות:
גמ' אמר רבא ההאי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד והא אנן תנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים מתני' ובשרכא שרכא פשיטא מהו דתימא ניחא להו דלא נינוול קמ"ל:
נשאו גדולים ישאו קטנים:
מאי קאמר אמר רב יהודה זהכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים לאחר מיתת אביהן אבל נשאו גדולים בחיי אביהן ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן נתן:
הניח בנות גדולות וקטנות:
שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי חלוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דלמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין אמר ליה תנינא נשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל לא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות לבעל איני והא תני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל דלמא שאני פרנסה דאית לה קלא א"ל רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת טאלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו מתה הבת אמר רב יהודה בן אחותו של ר' יוסי (בן) חנינא ע"י היה מעשה יואמרו אלמנתו נזונת מנכסיו אי אמרת בשלמא יורש הוי משום הכי אלמנתו נזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי נזונת מנכסיו אמר אביי אי לאו דשלח רבין אנן לא ידעינן והא תנן כאלו הן שאין חוזרין ביובל הבכורה
רשב"ם
עריכהה"ג והתניא שמין את המחוברין ללוקח - ובתוספתא דכתובות היא שנויה מכר הבן ומת האב אם יש בנכסים מחוברים לקרקעות שמין לו ולעיל מינה קתני הכותב כל נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ופירושה הכותב כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה לבנו והלך אותו הבן ומכר הנכסים הללו בחיי אביו ואחר זמן מת האב זכה הלוקח במה שמכר לו בגופה של קרקע ואם יש בנכסים פירות מחוברין לא זכה הלוקח אלא בגופה של קרקע אבל בפירות אע"ג דמחוברים הן ליורשין הן לפיכך שמין אותן ללוקח ונותן דמיהן ליורשין:
ומשני כאן בבנו - מתני' שכתב לבנו ולא מכרן לאחר בחיי האב דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדמפרש לקמיה דלדעת כן אקני ליה גופא לאחר מיתה עם פירות המחוברין דליזכי בהו איהו גופיה ולא לדעת כן שיזכה בהן הלוקח מבנו בחייו אי נמי הבן עצמו לא אקני ללוקח דהוא אחר אלא הגוף ולא הפירות אע"ג דמחוברין:
כאן באחר - שמכרו הבן לאחר בחיי האב וה"ה אם כתבו האב לאחר מהיום ולאחר מיתה שאין לו חלק במחוברין:
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים - בדלא כתב נכסי' מיירי:
מתפרנסין - לבוש וכסות:
נזונין - מזונות ממש ולפי שפרנסת הגדולים מרובין מפרנסת הקטנים ומזון הקטנים וטפולן מרובה משל גדולים לכך הוצרך לומר שהקטנים מעכבין על הגדולים מלהתפרנס והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון מתפוסת הבית אלא חולקין בשוה ויתפרנס ויזון כל אחד מחלקו:
נשאו גדולים - נשים ועשו צרכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהן קודם חלוקה ישאו גם הקטנים כמו כן קודם חלוקה:
ואם אמרו קטנים - לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאים עתה כמו שנשאתם אתם בחיי אבינו:
אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם - בחייו נתן והכי מפרש לה בגמ':
הניח בנות - ולא בנים:
גדולות וקטנות כו' - הכי מיפרשא כולה כדפרשינן גבי בנים:
נשאו גדולות - לאחר מיתת האב ישאו נמי קטנות:
וזה חומר בבנות - היכא דבנות יורשות מהיכא דבנים יורשין ואיכא נמי בנות בהדייהו שהבנות נזונות מן הבנים בנכסים מרובין כדתנן בריש פירקין דלקמן הבנים יירשו והבנות נזונות דהכי הוה תנאי כתובה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון מתזנן מנכסי כו':
ואין נזונות מן הבנות - הקטנות מן הגדולות דבמקום שהן יורשות כל הנכסים ליכא תנאי כתובה דמזון בנן נוקבן:
גמ' גדול אחי - שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מיכסי מלבושים נאים כי היכי דלישתמעו מיליה:
מאי דעבד עבד - ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו כל כך:
בשרכא - אדם בטל שאין להם ריוח בדבר:
מאי קאמר - דמתני' לפי משמעותה קשיא רישא לסיפא דקתני רישא נשאו גדולים ישאו קטנים והדר תני אם אמרו קטנים דמשמע לא ישאו קטנים:
ועמדה וניסת - והכניסה כל נכסיה לבעלה כדרך נשואה:
בעל לוקח הוי - מי שויוהו רבנן בנכסי אשתו בין בחייה בין לאחר מיתה כדין לוקח או כדין יורש ונפקא מינה לכל דינין החלוקין בין מקח לירושה כי הנך לקמן בשמעתין:
ישאו קטנות מבעל - חלקם המגיעם אלמא יורש הוי:
ישאו קטנות לבעל - מממון אביהן המונח ועומד עדיין בתפוסת הבית כנגד אותו ממון שנטלה הגדולה:
ומקשינן והתני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל - אלמא מיד הבעל מוציאים מכלל שהכניסה לו כל הממון ואפי' חלק הקטנות ושמע מינה מדמוציאין מידו דיורש הוה דאי לוקח הוה מלוה על פה הוא ולא טריף ממשעבדי ומשני לעולם לוקח הוי מיהו מלוה בשטר היא האי פרנסת הקטנות דשאני פרנסת נשואין דאית ליה קלא וכמלוה בשטר דמיא הלכך טריפא ממשעבדי ומוציאין אפי' מיד הלקוחות דגרסינן בפ' מציאת האשה האחין ששיעבדו מוציאין אפי' מיד הלקוחות לפרנסה ואין מוציאין למזונות וכל שכן מן היורשין ולעולם אימא לך לוקח הוי ולענין לוותה ואכלה ונישאת לא גבינן מבעל:
אמר ליה רב פפא לרבא - דבעי למפשט מדרבי חייא יורש הוי:
לאו היינו דשלח רבין כו' - ומהא איכא למפשט שפיר דיורש הוי:
אלמנתו נזונת - בתנאי כתובתה שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מיגר ארמלותיך:
ניסת הבת - והכניסה הנכסים לבעלה אלמנתו נזונת מנכסיו:
מתה הבת - וירשה בעל:
אמר רב יהודה כו' - אמורא הוא:
ואמרו אלמנתו נזונת - דלעולם היא נזונת עד שתנשא או שתתבע כתובתה או שירצו היורשין ליתן לה כתובתה כדאמרינן בכתובות:
אי אמרת בשלמא - בעל בנכסי אשתו אפילו בחייה יורש הוי משום הכי קתני נישאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו דאע"ג דמזון האשה והבנות לא טרפא ממשעבדי דהיינו לקוחות מיורשין מיהא גביא:
אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי נזונת - והתנן בהנזקין (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם:
והא תנן - בבכורות:
שאין חוזרין - לבעליהן שאין חוזרין אלא ממכר:
הבכורה - חלק בכורת הבכור כדמפרש התם מתנה קרייה רחמנא לתת לו פי שנים:
תוספות
עריכהוהתניא שמין. גרסינן דברייתא היא בתוספתא דכתובות כמו שפירש ר"ש:
מתני' בשרכא. בכל הספרים כתוב שרכא בריש ובערוך גרס שדכא בדלית. והוא לשון שקט כמו "ותשקוט הארץ" (שופטים ה, לא) ומתרגמינן "ושדיכת ארעא" (תרגום יונתן, שופטים ה), כלומר אדם בטל ושקט אינו עוסק בכלום וכן יודע ציד איש שדה ומתרגמינן נחשדכן (בראשית כה) שהיה נח ושקט ובהחובל (ב"ק דף צב: ושם) מטייל ואזל דיקלא בישא לגבי קיני דשדכא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקעז א מיי' פי"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ז סעיף ב':
קעח ב מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה י"ב, ומיי' פי"ט מהל' אישות הלכה כ"ב, סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ו סעיף א':
קעט ג ד מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ו סעיף ג':
קפ ה ו מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה ט"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ו סעיף ב':
קפא ז מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ו סעיף ג':
קפב ח מיי' פכ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה י"ב, ומיי' פי"ב מהל' זכיה הלכה י"ב, סמג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קי"ב סעיף ה', וטור ושו"ע חו"מ סי' קל"ב סעיף ב', טור ושו"ע אה"ע סי' צ"א סעיף ב' וסעיף ד:
קפג ט י מיי' פ"כ מהל' אישות הלכה י"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ד', [ וברב אלפס עוד בכתובות פד: ]:
קפד כ מיי' פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה כ' והלכה כא:
ראשונים נוספים
והתנן שמין את המחובר ללוקח. אדם שמכר שדה לחבירו. לסוף י' שנים ולא בתוך י' וכשהשלימו י' שנים היה תבואה של מוכר מחוברין לקרקע ועדיין לא נגמר בישולן אין אומרים דכגוף הקרקע דמיין ומכורין ללוקח אלא שמין אותן מחוברין ללוקח והוא קונה אותם משום דברשותיה דמוכר גדלו. ה"נ האי אב דהניח פירות מחוברים בחיי אביהן גדלו ואמאי לא הוה ברשותן אלא דהאי בן לחוד:
כאן בבנו. הואיל ודעתו של אב קרובה אצל בניו כשכתב לו כל נכסים לאחר מותו מחל לו הפירות שבשעת מותו. אבל מוכר לאחר לא מחל לו הפירות לפיכך שמין. ואמר לן רבי[2] דמשנה זו שמין את המחוברין ללוקח אין ידוע היכן הוא:
פיס' הניח בנים גדולים וקטנים. והניח נכסים וקודם שחלקו הממון אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים. כלומר אין קונין הגדולים מלבוש מתפושת הבית מפני שלא יתמעט חלקן של קטנים מפני שלגדולים צריכין יותר מלבוש מקטנים וקטנים צריכין יותר מזונות שאוכלין בכל שעה ביום לפיכך לא יזונו מחלקן של גדולים אלא חולקין הנכסים בשוה ויעשה כל אחד בחלקו מה שרוצה:
האי גדול אחי שלבש וכסה עצמו. מתפושת הבית. מאי טעמא דמתני' דקתני דאין מתפרנסין דאפי' הוי גדול אחי:
בשדכא עסקינן. כלומר אדם בטל שאין מרויח מן הנכסים כלום אבל אחר שמרויח מאי דעבד עבד:
בשדכא פשיטא. דאין מתפרנסין הואיל דלית להו הנאה מיניה לא מחלי ליה:
מהו דתימא. מחלי ליה משום דלא תזלזל שלא ילך ערום ויחף וקמ"ל דלא: נשאו גדולים מן הנכסים לצורך לישא נשים ינשאו קטנים מן הנכסים: אם אמרו קטנים כו':
מאי קאמר. כלומר היכי מתרצי מתני' רישא קתני נשאו גדולים ישאו קטנים דמשמע דשוין אהדדי וסיפא קתני אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שאתם נשאתם אין שומעין להם דמשמע דלא שוין אהדדי:
אמר ר' יהודה ה"ק נשאו גדולים. אשה מתפושת ישאו קטנים נמי כנגדן מן הממון אבל אם נשאו בחיי אביהן ונתן להם אביהן ממון אם אמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאין עכשיו מתפושת הבית כדרך שנשאתם אתם בחיי אביהן אין שומעין להן אלא מחלקין הירושה:
הניח בנות גדולות וקטנות כו'.כדמפ' גבי בנים הכי נמי מפרשינן גבי בנות. וכי היכי דמקשי' ומתרצי' גבי בנים ה"נ גבי בנות:
וזה החומר בבנות מבנים. שהבנות נזונות מממון הבנים בנכסין מועטין והבנים ישאלו על הפתחים:
ילמדנו רבינו. בתולה או אלמנה שלוותה ממון מאחרים ואכלה ואח"כ עמדה ונישאת לבעל קודם שתשלם והביאה לבעל נכסים מאי:
בעל בנכסי אשתו (יש לו דין) לוקח הוי או יורש הוי. [לוקח הוי] ולא יפרע כלום משום דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא למלוה על פה. או דלמא יורש הוי וגובה כו':
מאי לאו נשאו גדולות לבעל שלוו ונתפרנסו מממון הקטנות ונישאו לבעל הגדולות ישאו קטנות מה שלוו ואכלו אחיותיהן משלהן ישאו מממון הבעל אלמא דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ויש לו דין יורש ומלוה על פה גובה מן היורשין. לא לעולם אימא לך לוקח הוי ומתני הכי נשאו גדולות לבעל מתפושת הבית הכי נמי כשנשאו קטנות לבעל יטלו כנגדן:
והתני ר' חייא. בפירוש כמו דאמרן מעיקרא ומשמע דיורש הוי:
לעולם לוקח הוי. והכא מ"ט גובות הקטנות מן הבעל הא לאו יורש [הוא] משום הכי גובה שאני פרנסה שנוטל ממון מן הקטנות דקלא אית ליה וכמלוה בשטר דמי ומלוה בשטר גובה מן הלקוחות:
א"ל רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה. דבעל יורש הוי:
מי שמת והניח. אשתו ובת שיהא של שניהם ואין לה יורש אלא היא אלמנתו נזונת מנכסי בעלה לפי כי על היורשין ליתן לה לאלמנה מזונות:
נישאת הבת. והכניסה הנכסים לבעלה שירשה מאביה שאלמנה זו ראויה ליזון מהן. אע"פ שנישאת לבעל אפ"ה אלמנה נזונת מנכסים של חתנה שהכניסה לו הבת: מתה הבת דהשתא לאו ברשותה נכסים קיימו:
אמר ר' יהודה על ידי היה מעשה. שאירע כן ובאו לפניו לדין ואמרו חכמים דאפ"ה דמתה הבת הואיל שהנכסים שהכניסה לו בידו הן דין הוא דנזונת:
אי אמרת בשלמא דהאי בעל יורש הוי. בנכסי אשתו משום הכי נזונת האלמנה דקדמה שטר כתובתה שנתחייב לה בעלה במזונותיה מקמי דנפלה ליה האי ירושה לבעל משום דאין יורש אלא לאחר מיתת אשתו ומשתכח דקדמה שעבוד אלמנה קודם שעבודו של בעל אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי נזונת והא קיי"ל אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם והני נכסים משועבדים הם לבעל משעה שהכניסתו לו אשתו. אלא לאו ש"מ יורש הוי ומשום הכי נזונית. ואם נפשך לומר הא קדם שטר כתובתה מן הבעל שהוא כלוקח ואיכא למימר בדין הוא דנזונת. אפ"ה דקדם אינה נזונת כדפרשי' לעיל מפני תקון העולם:
אלו שאין חוזרין ביובל. דלא חשיב כזביני דהדרי משום דזכינהו רחמנא אלמא בעל בנכסי אשתו יורש הוי:
הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל, הבכור'. פי' ה"ר שמואל ז"ל אבל חלק פשיטות חזר כר' יוחנן דאמר (גיטין מח.) האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל ואין זו סברא שהרי ר' יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לר' יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה וכו' כלומר אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים בתחלתה, כלומר בטלה מחלוקת.
מתני': הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה: ודוקא בשמניחו, אבל בסתם נזונין ומתפרנסין אלו עם אלו, דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה. ותניא בתוספתא (שם) הניח בנים גדולים וקטנים (יהו) [והיו גדולים] ניזונין ובאים בשתיקה, (ו)לא יאמרו קטנים הרי אנו נזונין כדרך שניזנתם אתם וכו', הניח בנות גדולות וקטנות [והיו גדולות] נזונות ובאות בשתיקה, לא יאמרו בנות הרי אנו [נזונות כדרך שנזנתם אתם, נישאו גדולות בחיי אביהן לא יאמרו קטנות הרי אנו] נישאות כדרך שנשאתם אתם, ולא עוד [אלא] אפילו הניח להן עבדים ושפחות כלי כסף וכלי זהב הרי אלו של עצמן.
הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה: פירש ר"ש ז"ל, אבל חלק פשיטות חוזר כרבי יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזרין זה לזה ביובל. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל: אי[ן] זה סברא, שהרי רבי יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי, ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה. אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לרבי יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה, כלומר, אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה, כלומר, בטלה מחלוקת. עד כאן.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מאי דעבד עבד פי' לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה נמי מרשין אותו ב"ד כיון שהוא טורח ומרויח בעבורן אבל מיהו זה יש לדקדק מיכן טעמא בגדל אחי אמרי' מאי דעבד עבד אבל אם לא הי' טורח בעבורם לא אמרי' מאי דעבד עבד אלא מעלין להם בחלקו כל מה שלבשו מפני שהיו קטנים ולא היו בני מחילה וב"ד נמי אין מרשין אותן ומאי דאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין האחין שחלקו שמין מה שאליהן אבל מה שלבשו ובלו אין שמין ההיא מיירי באחין גדולין כדפרישית התם במהדורא בתרא שהיו כולן אוכלין ולובשין מתפושת הבית והיו מתרצין בכך ולא היו מקפידין ומוחלין זה על זה ואפ"ה כשבאו לחלוק שמין מה שעליהן דכל זמן שלא חלקו מוחלין זע"ז אבל משעת חלוקה ואילך אינם מוחלין חוץ ממה שעל נשיהן ובניהן ובנותיהן וגדול אחי שמשעה שקנו אותם הויא מחילה גמורה גבייהו. אבל אלה שהם קטנים לאו בני מחילה נינהו:
מתניתן בשרכא פי' איש יודע ציד ואינו מתעסק להרויח. איש יודע ציד [תרגומיני' נחשירכן כצ"ל]:
לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו. כתב רבי' יצחק זצוק"ל. נ"ל דדוקא כגון שמתה בחיי בעלה עד שלא תבעו מלוה אבל אם היא בחיים עדיין ויש לה נכסי מלוג אז אין שייך לומר בעל לוקח הוי שהרי הגוף שלה הוא בההיא שעתא ואפילו חבלה באחרים משמע בהחובל שמוכרת נכסי מלוג בטובת הנאה ומשלמת וכ"ש מה שלות' ואכלה ואינו נ"ל דאי אמרי' בעל לוקח הוי אפילו הגוף הוא של בעל שהרי אינה יכול' למכור כתקנת אושא והילכך אין בעל גובה בנכסי' אפי' בחייה אבל מיהו אע"ג דהוי לוקח לא שימכרם הבעל שהרי אם ימות או אם יגרש חוזר הגוף לאשה וגם לא זיכו אותו אלא שיאכל פירות ולא שימכור הנכסים ומאי שמסתייע ממאי דאמרי' בהחובל שאם חבלה באחרי' שהיא מוכרת בטובת הנאה ומשלמת אין זה סיוע של כלום שאם תמכור בטובת הנאה מה מפסיד הבעל ומה נחסר אבל אם גובה מנכסי' הבעל נחסר ומפסיד ובוודאי בהלוואה נמי אם אומר לה המלוה תמכור בטובת הנאה ותפרע לי הדין עמו אלא כגון דלא ספקה טובת הנאה לפרוע המלוה והוא צריך לגבות מגוף הנכסים וכשמתרץ לקמן לא נישאו גדולות לבעל ינשאו קטנות לבעל. פירוש ה"נ הוי מצי לשנוי כגון שלא מתה בחיי בעל אלא הא עדיפא לי' לשנויי דאפילו במתה בחיי הבעל מוקי לה ואינו נר' לי שאם הי' מועיל לו זה התירוץ לא הי' נדחק לכך א"ו אי לוקח הוי אפילו בחייה נמי לא שקיל:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קצט. הרי אמרו הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתת האב תולש ומאכיל מחיים לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, ודייקינן בגמרא תלוש אין מחובר לא, אלא הרי הוא לבן שגוף הקרקע שלו, והא תניא שמין את המחוברין ללוקח. מאי ללוקח, אילימא ללוקח מהבן, שאם מכר הבן בחיי האב ואחר כך מת האב והיו שם פירות המחוברין לקרקע שמין אותן ללוקח, כלומר שאין הלוקח נוטלן אלא שמין אותן כמה הן שוין בשעת מיתת האב ולוקח נותן דמיהם ליורשין. והא לישנא בעלמא לאו הכי הוא, דכל היכא דאמרינן שמין לו, לההוא דשיימינן הוא דיהבינן דמי ומסלקינן ליה, כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קי,ב) שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים, וכן לגבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה דשיימינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה בדמים, וכן בכמה דוכתי.
וכי תימא לעולם בלוקח מן הבן, ומאי שמין, דשיימינן להו למחוברין נהליה ומסלקינן ליה מיניהו בדמים, לא ס"ד, דהא (דהא) לוקח מן הבן במקום בן קאי, דקנה ליה גופא מחיי האב ופירא לאחר מיתת האב, ואשתכח דגופא דארעא ופירי דאתו ביה לאחר מיתת האב דהאי לוקח נינהו. ואפי' תימא דשבחא דהוה בארעא מחמת פירי בשעת מיתת האב ברשותיה דאב קאי וליורשין הוי, על כרחיך שבחא דסליק בהו בהנהו פירי משעת מיתת האב ועד שעת תלישה ברשות הלוקח מן הבן קאי, ואם כן אמאי מסלקינן ליה מהני פירי בדמים, אדרבה אפי' [כ]שתמצא לומר דאית להו פירי ליורשין זכותא בהני פירי, לוקח דהוא מארי גופא הוא דהוה ליה לסלוקינהו ליורשין בדמים, דכל היכא דגופא לחד וזכותא בגויה לחד מארי גופא הוא דמסליק ליה למארי ההיא זכותא. ועוד דכיון דשבחא דסליק בפירי לאחר מיתה דידיה כלוקח מן הבן הוי. אי אמרת שמין המחוברין ללוקח מן הבן ויהבינן ליה דמיהו ומסלקינן ליה מיניהו אשתכח דיהבינן ליה דמי שבחא דהוה בחיי האב ומפסדינן ליה שבחא דאתא לבתר מיתת האב, והא ודאי איפכא מסתברא, דשבחא דאתא בחיי האב כיון דבחיי האב לית ליה לבן ולא ללוקח מן הבן זכותא בפירי דיורשין באעי מהוי, ושבחא דאתי לאחר מיתת האב כיון דגופא ופירא דאתו מהשתא דבן ודלוקח מן הבן נינהו האי שבחא דסליק בהני פירי לאחר מיתת האב נמי דלוקח מן הבן נינהו.
אלא מאי שמין את המחוברין ללוקח, ללוקח מן האב, כדתנן מכר האב מכורין עד שימות, ואי הוו ביה פירות המחוברין בשעת מיתת האב ברשותיה דלוקח (אין) [מן] האב קיימי. מיהו כיון דלאחר מיתת האב גופא ופירי דאתו בתר הכין ברשותיה דבן קיימי, דינא הוא דשיימינן להו למחוברין כמה דהוו שוו אגב ארעייהו בשעת מיתת האב, דיהבינן דמיהו ללוקח מן האב ומסלקינן ליה מיניה. היכי עבדינן, דשיימינן ליה לארעא כמה דהוה שויא בשעת מיתת האב בפירי דהוו בה בההיא שעתא, (במה) [וכמה] הוה שויא בלא פירי, והמותר הוא ניהו דמי פירי דאתו ברשותיה דאב ודינא הוא דיהיב להו הבן לדמיה ללוקח מן האב. ושבחא דסליק (פפירי) [בפירי] לאחר מיתת האב דידיה דבן הוי, דהא ברשותיה הוא דאתא.
והא הכא דלא שקיל להו הבן לפירות המחוברין עד דיהיב דמייהו ללוקח מן האב דקאתי בהני פירות מכח האב, ואלו מתני' דקתני דמה שהניח האב תלוש הוא דהוי ליורשין דאתו מכח האב לענין פירות ואלו המחובר לקרקע לא הוי ליורשין אלא שקיל ליה הבן בלא דמים וקשיאן אהדדי.
אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. כלומר הא דתנן ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין תלוש אין מחובר לא, דשמעתא מינה דכל היכא דגופא לחד ופירא לחד עד זמן קצוב ופירא למרי גופא מכי שלים זימניה דקמא, ואשתכח בארעא פירות מחוברין דאתו ברשותיה דקמא ולא אתלישו עד דעילו להו לרשותיה דבתרא, דזכי בהו בתרא כי היכי דזכי בהו בגוף, בבנו, כגון דהוי בתרא דעיילו פירי לרשותיה בנו של ראשון דנפקו מרשותיה דומיא דמתני' דמיירי בדלא זבינינהו האב לפירות. ונמצא דין הבן בפירות המחוברין בשעת מיתה עם האב, דכיון שדעתו של אדם קרובה אצל בנו מחיל להו לפירות המחוברין לגביה בשעת מיתתו ולפיכך אין היורש יורשן. והא דתניא שמין את המחוברין ללוקח מן האב, דשמעת מינה דלא זכי בתרא בפירות המחוברין עד דיהיב דמיהו ליורשי ראשון, (באחד) [באחר], כגון דהאי בתרא לאו בנו של ראשון הוא. היכי דמי, כגון הכותב נכסיו לאחר דלאו בנו מהיום ולאחר מיתה, ומת והניח פירות מחוברין לקרקע, דכיון דהאי אחר דזכי מעיקרא בגופא וקא עיילי השתא פירי לרשותיה לאו בנו של נותן הוא, לא מחיל להו לפירות המחוברין לגביה וממילא זכו בהו יורשי נותן דברשותא דמורישן אתו. והוא הדין [היכא] דהוי האי בתרא בנו של ראשון דהוא הנותן אלא שחזר הנותן ומכר את הגוף לפירותיו לאחר ומת נותן והניח פירות מחוברין ברשות לוקח, דומיא דברייתא דדינא דבנו של מוכר בפירות המחוברין בהדי הלוקח מן האב הוא, דכיון דהאי בן דהוא מרי גופא דעיילו להו השתא פירי לרשותיה לאו בנו של לוקח הוא לא מחיל להו הלוקח לפירות המחוברין לגביה, ואמטול הכי מיחייב למיתב להו דמיהו.
הדין הוא פירושה דהאי פירוקה לסברא דרבואתא דסבירא להו דבריתא דקתני שמין את המחוברין ללוקח מן האב בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קימא דומיא דמתני', וסבירא להו דמחילה דמחיל להו האב לפירות המחוברין לגבי בנו בשעת מיתה הוא דמהניא ליה לסלוקיה ללוקח מיניהו בדמים. ולפום הדין סברא מתני' דדייקינן מינה תלוש אין מחובר לא, הוא הדין בכותב לאחר דלאו בנו וחזר ומכרן לאחר, דכיון דהאי מקבל מתנה לאו בנו של לוקח הוא לא מחיל להו לפירי לגביה. וכד מעיינת בה שפיר לאו הכין היא מילתא. אי משום דקיימי בארעיה אימת קני להו, אי עם גמר מיתה אכתי ארעא ברשותא דאב קיימא לפירי ולא זכיא ליה לבעל הגוף, ואי לאחר גמר מיתה דזכי הבן בגוף לגמרי הא קדמוה יורשין בהני פירי. אלא מסתברא דכי זכי בהו הבן בהני פירי לאו מטעמא דמחילה דשעת מיתה זכי בהו, אלא מטעמא דמחילה דמחל גביה בעיקר הקנאה זכי בהו, דמעיקרא כי אקני ליה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אפי' המחוברין לקרקע בשעת מיתה אקני ליה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. הילכך לא שנא חזר האב ומכר ולא שנא לא מכר זכי בהו הבן מהאי טעמא דאמרן. והא דתניא שמין את המחוברין ללוקח, לאו בכותב נכסיו לבנו תניא אלא בכותב נכסיו לאחר תניא, שאם מכרן הנותן מכורין עד שימות ושמין את המחוברין ללוקח, דכיון דהאי מקבל לאו בנו של נותן הוא לא מיקרבא דעתיה לגביה, ומעיקרא כי אקנינהו נותן לנכסי נהליה לא אדעתא דלזכי במחוברין בשעת מיתה אקנינהו נהליה ואמטול הכי זכי לוקח בשבחא דאתא מחיי מוכר. וה"ה היכא דלא מכרן נותן דזכו בהו יורשין. אבל בכותב לבנו דמיקרבא דעתיה לגביה אפי' מכרן האב ומת והניח פירות המחוברין זכה בהן הבן, ואין ללוקח ולא ליורשיו במקום הבן כלום, דמעיקרא אדעתא דהכי אקני ליה, וכבר קדמה מתנתו של זה למקחו של זה. וכן הדעת נוטה:
יג. הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הגדולים אלא חולקין בשוה. מאי אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים, שאם הוצרכו הגדולים למלבושין יתרין הצריכין לגדולים אין מתפרנסין על חלקן של קטנים שיוציאו פרנסתן מכלל כל הנכסים. וכן אם הוצרכו הקטנים למזונות יתרים הצריכים לקטנים אין ניזונין על חלקן של גדולים, אלא חולקין כל הנכסים תחילה בשוה וכל אחד מהן מתפרנס משל עצמו וניזון משל עצמו כפי צרכו:
יד. נשאו גדולים ישאו קטנים ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן. אוקימנא בגמרא הכי, נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ופרנסו עצמן מן הנכסים, ישאו קטנים כיוצא בהן. אבל נשאו גדולים בחיי האב, ואמרו קטנים לאחר מיתת האב הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו, אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן:
טו. הניח בנות קטנות וגדולות אין הגדולות מתפרנסות ע"י הקטנות ולא הקטנות ניזונות ע"י הגדולות אלא חולקות בשוה. נשאו גדולות ישאו קטנות. אוקימנא בגמר' הכי, נשאו גדולות מן הנכסים לבעל לאחר מיתת אביהם יתר מן המגיע להם ישאו קטנות את המותר מבעל, דאתו קטנות ומפקי מיניהו דבעלי גדולות כדבעינן למימר קמן:
טז. זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונות על הבנות. וטעמא מאי ניזונות על הבנים, שהוא תנאי בית דין, ואינן ניזונות על הבנות, דכולהי [כ]הדדי נינהו, לפיכך חולקות בשוה:
ר. אמר רבה האי גדול אחי דלביש ומיכסי מדיתמי מאי דעבד עבד. ולא מצו אמרי ליה חשוך ממנאתך, מ"ט אנן סהדי דהוה ניחא להו כי היכי דלשתמען מיליה, הילכך דינא הוא דחשבינן ליה משל אמצע ושארא פלגי ליה בשוה. והא דתנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, אוקימנא בשראכא, אדם ריק שאינו עושה מלאכה ואין בו תועלת לאחין אלא נכנס בזו ויוצא בזו, מהו דתימא ניחא ליהו דליכסי מדידהו דלא ליתזיל, קא משמע לן דלא:
רא. והא דתנן נשאו גדולים ישאו קטנים מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת האב ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם כיוצא בהן, אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן אביהם להם נתן:
רב. שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבנו לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין. אמר ליה תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות ואוקימנא נשאו גדולות [לבעל] ישאו קטנות מבעל. כלומר אם נשאו גדולות את הממון בפרנסתן לבעל, ישאו קטנות מבעליהן של גדולות, מהממון שנשאו להן נשיהן יתר מן הראוי להן כדי הראוי להן לקטנות בפרנסתן, וכן תני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. אלמא מלוה ע"פ גובה מבעל. ודחינן דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא וכמלוה בשטר דמי. א"ל רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר' חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו. והא מזונות האשה כמלוה על פה היא ולא גביא ממשעבדי, דתנן (גיטין מח,ב) אין מוציאין לאכילת הפירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם, ואפילו שעבדו האחים לאחר מיתת אביהם אסיקנא בפרק מציאת האשה (כתובות סח,ב) דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואפילו הכי גבינן להו מבעל, שאע"פ שהכניסתן הבת לבעל בנדוניתה וזכה הבעל בהן אלמנתו של אבי הבת ניזונת מהן, אלמא מלוה על פה גביא מבעל. וכן הילכתא, כדבענן לברורי לקמן ממסקאנא דגמרא:
מתניתין בשרכא. יש מי שפירש בשרכא מלבוש של משי. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.
בעל לוקח הוי או יורש הוי. בין בחיי אשה בין לאחר מיתת אשה קמיבעיא ליה. ואם תאמר הא דפשיט אביי דיורש הוי ממה שאינו חוזר ביובל מההיא לא שמעינן אלא לאחר מיתה שהוא יורש מן התורה אבל מחיים דתקנתא דרבנן הוי אפשר דהוי לוקח. ויש לומר דלא מסתבר דלא אלמוהו חכמים כח בעל מחיים מלאחר מיתה דהוי מן התורה וכיון דלא הוי אלא יורש לאחר מיתה מחיים נמי לא הוי אלא יורש בעלמא. מאי לאו ישאו קטנות מבעל וכו'. תימה היכי מדמי הך ללותה ואכלה והלא שלא ברשות נטלה חלק אחותה והוי כאלו גזלה חלקה ונתנה לבעל. ויש לומר דמשמע ליה לפרושיה נשאו גדולות ברשות הקטנות כדרך הלואה (והנל מילי) והוי מצי לשנויי שלא ברשות הקטנות אלא דעדיפא מינה קמשני. תוספי הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה