כתובות קז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין מזונות לאשת איש אמר שמואל מודה לי אבא בשלשה חדשים הראשונים לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשלא שמעו בו שמת רב אמר פוסקין דהא משועבד לה ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט רב זביד אמר אימא צררי אתפסה רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה אי נמי קטנה וספקה תנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף עד כאן לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה תרגמה שמואל בששמעו בו שמת תא שמע מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן הכא נמי בששמעו בו שמת והא אם בא ואמר קאמר אם בא לאחר שמועה ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו הכא נמי בששמעו בו שמת ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר אמר רב ששת במשרה את אשתו ע"י שליש אי הכי בניו ובנותיו נמי כשהשרה לזו ולא השרה לזו מאי פסקא אלא אמר רב פפא כששמעה בו שמת בעד אחד היא דאי בעית אינסובי בעד אחד מצי מינסבא מזוני נמי יהבינן לה בניו ובנותיו דאי בעו למיחת לנכסיו בעד אחד לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו מאי דבר אחר רב חסדא אמר תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כל שכן
רש"י
עריכה
פוסקין מזונות - ב"ד יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין מזונות לאשתו:
בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי - דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עיכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו מעשה ידיה וא"ת והרי היא משועבדת ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אלא א"כ היא מתרצה:
צררי - צרורות כספים נתן בידה למזונות:
חיישי' שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך - וקבלה עליה:
איכא בינייהו גדולה - הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה:
אי נמי קטנה - ובעלת מלאכה והשנים כתקנן:
וספקה - לרב זביד פוסקין דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה ידיך למזונותיך אמר לה:
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות - אתפסתיה צררי:
נאמן - ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד:
לאחר שמועה - לאחר ששמעו בו שמת בא:
ולא דבר אחר - מפרש לקמיה:
במשרה אשתו ע"י שליש - העמיד אפוטרופוס לזונה ועכשיו משך האפוטרופוס את ידו דהשתא ודאי לצררי ליכא למיחש ולא לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך:
אי הכי - דהשרה אותה ע"י שליש אפי' בניו ובנותיו נמי דהא גלי דעתיה דניחא ליה שיהו נזונין משלו:
תוספות
עריכה
ששמעו בו שמת. פירש הקונטרס דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה ליטול כתובתה ולישבע שלא עיכבה משלהם כלום והשתא בעי למימר דפליגי בלא שמעו בו שמת היינו בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול וזה אינו דהא בסמוך פריך עד כאן לא פליגי אלא לשבועה אבל למזונות יהבינן לה אלמא לשמואל אפילו בשבועה אין לה ונראה לרבי דהיינו טעמא דבשמעו בו שמת לכולי עלמא פוסקין דאין כאן שום הוכחה לאשה דתפסה צררי ולא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל בלא שמעו שמת אמר שמואל דאין פוסקין דמוכחא מילתא מדאינו חוזר שנסתלק ממנה בשום ענין לרב זביד בצררי ולרב פפא דאמר לה צאי כו' והלכך אפי' בשבועה לא מהימנא. מ"ר. ולבי מגמגם לפירושו דפריך בסמוך מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע כו' ואם בא כו' ומשני בששמעו בו שמת ודוחק לשנויי בא לאחר שמועה ונמצא שהיה שקר מה ששמעו בו שמת והוה מצי לשנויי בלא שמעו בו שמת וכגון דפסקיה מברא או שום אונס שאינו יכול לשוב דמודה שמואל דפוסקין לה מזונות כיון דהשתא ליכא הוכחה ואמר לי רבי דהא מילתא לא שכיח הוא שיארע אונס או יפסיקו הנהר יותר מיום או יומים:
בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי. נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים מדקאמר לקמן ששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דעד השתא ס"ד בשני עדים ובקול נמי ליכא למימר מדפריך לקמן ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו' ובאה ואמרה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ומשני כששמעו בו שמת פירוש שמת קודם אותו הזמן שאמרה שנתגרשה ופריך מ"ש עד כדי כתובתה אפילו לעולם נמי ואי שמעו בו שמת בקול קאמר מאי קושיא וכי יש להאמין הקול הואיל והיא אמרה שגירשה ולא מת ולא דמיא לההיא דפרק המפקיד (ב"מ דף לח: ושם) שבוי שנשבה רב אמר אין מורידים קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין וההוא שמעו בו שמת היינו בעד אחד דאי בשני עדים מאי חידוש הוא הלא הם יורשים אותו וא"ת ואעד אחד היאך מורידין והתנן ביבמות בפרק האשה שהלכה (דף קטז: ושם) גבי האשה שאמרה מת בעלי שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה ומדהיא לא מהימנא עד אחד נמי לא מהימן וי"ל דהתם מיירי לירד ולמכור אבל בהמפקיד מיירי לירד על מנת שלא למכור כדמוכח התם והא דתניא לקמן ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ומוקמינן לה בששמעו בו שמת בעד אחד וקאמר בניו ובנותיו דאי בעו מיחת לנכסים בעד אחד לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו התם נמי למכור אבל בפירות הגדלים בשדה אכלי להו שפיר:
חיישינן שמא אמר לה כו'. וקיבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע"ג דהשתא לא ספקה:
קטנה וספקה. וא"ת הואיל וספקה נימרו לה ב"ד צאי מעשה ידיך למזונותיך ולמה יורדים לנכסיו למאן דחייש לצררי ואי לא ספקה א"כ היכי מחלה למ"ד צאי מעשה ידיך והא אין מחילת קטנה כלום וי"ל כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה אי נמי בפעוטות דמקחן מקח ומתנתן מתנה. מ"ר:
תרגמה שמואל בששמעו בו שמת. תימה א"כ מאי טעמא דבני כהנים גדולים דמה לי דמת בביתו מה לי ששמעו בו שמת ע"פ עדים ואין נראה לפרש ששמעו בו ע"פ עד אחד וי"ל דאפי' מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים והא דנקט למי שהלך למדינת הים רבותא נקט דס"ד ניחוש כ"כ לצררי דאפילו בשבועה לית לה. מ"ר:
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. פירש רש"י אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה דהכי משמע דאנשבעה קאי והיינו טעם דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי הלכך מוציאין מידה בשבועה ונראה לרבי. להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלוותה ואכלה דאי לאו הכי לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכין עליה שתשבע. מ"ר:
ואם בא ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא היו מלוים לזו היתה דוחקת עצמה אף ע"ג דלא ספקה והאי דאמרינן לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב"ד:
מאי פסקא. תימה לרבי אין סתמא דמילתא אשתו דחייב במזונותיה משרה על ידי שליש בניו ובנותיו דלא מיחייב במזונותיהם לא משרה ורבינו שמשון מפרש הסוגיא אי הכי בניו ובנותיו נמי אי אמרת בשלמא דלא איירי מתני' במשרה אשתו ע"י שליש אלא אשתו ובניו סמוכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה משום חשש דשמא התפיסה צררי אין ב"ד נמנעין מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין לירד לנכסיו לפרנסם דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנסם עד שישוב אבל השתא דמוקמת במשרה ע"י שליש ליכא למיחש לצררי ומשני במשרה אשתו ע"י שליש אבל בניו סמוכין על שולחנו ולא השרה ע"י שליש ולהכי חיישינן לצררי ופריך מאי פסקא דזה אין רגילות דאשתו ישרה ע"י שליש ובניו יהיו סמוכין על שולחנו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יג (עריכה)
יז א מיי' פי"ב מהל' אישות הל' טז, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' ע סעי' ה:
יח ב מיי' שם, טור שו"ע שם סעיף י:
יט ג מיי' פי"ח שם הל' יט, טוש"ע שם סי' צה סעי' ו:
כ ד מיי' פי"ב שם הל' טז, טוש"ע שם סימן ע סעיף ה:
כא ה מיי' שם הלכה כא, טור שו"ע שם סעיף י:
כב ו מיי' שם, טור שו"ע שם סעיף ט וסעיף י יא:
ראשונים נוספים
וקיימא לן דפוסקין מזונות לאשת איש כרב, וכשפוסקין לה מזונות אין משביעין אותה כחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, ואף באלמנה נמי אין משביעין אותה. ותדע לך דהא מקשינן ליה לשמואל ממתניתין ומוקי לה בששמעו בו שמת, וכיון שכן לדידיה אלמנה אין צריכה שבועה בתחלה כחנן דאמר תשבע בסוף, ונהי דלא קיימא לן כשמואל ומתניתין אפילו בלא שמעו בו שמת, מכל מקום שמעינן מינה דשמואל סבר דאלמנה אינה צריכה שבועה, ובהא ליכא מאן דפליג עלה. והכי נמי מוכח בגיטין פרק השולח (לה, א) וכדכתיב שם בס"ד רבנו נ"ר (חי' וידל קרשקש)ֿ.
אתמר רב אמר פוסקין מזונות [לאשת] איש: פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אלו הוה בעל הכי מצי טען פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי ריהטא כולה סוגיא וכן כתבו בתוספת ודווקא ביוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחוש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו' שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם כיוצא בו דכ"ע פוסקין תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי:
בששמעו בו שמת ליכא פרושו ששמעו הדבר בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן כדאמרי' כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זאת אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרושי ששמעו בו שמת בע"א מדפרקינן לקמן הכא במאי עסקינן בששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא הכי פירושא ששמעו שמת בקלא דאתחזק בבי דינא בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו בו שמת ושמעו קול זה בע"א ואתתי' אשתרי בעד מפי עד לאנסובי ובנים לא נחתו לנחלה ואפי' בעד גמור כנ"ל:
כ"ע לא פליגי: פי' רש"י ז"ל דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"ת והרי משועבדת להם ליתומים ואף הם יאמרו לה עכשיו כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אא"כ היא מתרצה עכ"ל ז"ל והקשו עליו דהאיך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' אם אינה מתרצה דהא בפ' אע"פ ובפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כך מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דפסקה והא לא קשיא דהתם הוא כשפסקו מעשה ידיה בה' סלעים והכא לא איירי בהכי דא"כ למה פוסקין לה ב"ד מזונות אע"כ הכא במאי עסקינן בספקה על ידי טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא. לא סגי לן אלא כשקבלה כדברי רש"י ז"ל אבל מה שכתב רבי' ז"ל דליכא למיחוש לצררי שהרי סופה לישבע אין זה נכון דלשמואל אפילו בשבועה ממש שתשבע השתא אין פוסקין מזונות לא"א כדמוכח מהא דאקשינן בסמוך ממתני' ולא אוקימנא כבני כהנים גדולים דאמרי' תשבע תחילה ועוד דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך לכן הנכון לפרש כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקימנא לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימי בחזקה כדאי' לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנות לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כ"כ שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות תאמר פוסקין דהא משתעבד ליה דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לד"ה כדאיתא לקמן דהוה טענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא אלו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לא היה נאמן דה"ל להבא אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי השתא כיון דלכי אתא הוה ליה לשעבר והוא מהימן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מ"ט דשמואל רב זביד אמר משום צררי. פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפי' בשבועה לא פסקינן לה ודכותה אמרינן בפ' הנושא לענין מזון הבנו' משא"כ בחשש צררי דאלמנה לענין כתובה דגבי' בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרש"י התם:
רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך : פי' וקבלה עליה כדכתיב' לפי' רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי והא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמא מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והא דאמר מ"ב הכי פי' מאי נפקא לן בין הני תרי טעמא ודכוותא טובא בתלמודא וכן פי' רבותי':
קטנה וסיפקה: פי' שהיא יצאנית ובעל מלאכה ונערה שהיא טרחת יכולה לעשות יותר מה' סלעים לכדי מזונותיה הלכך איכא למיחוש שמא קבלה עליה כן כדי שלא תצטרך מלשאול מזונותיה לשום מזונות ולא לבד וכן הגיעה לעונת הפעוטות אשר מחילתה מחילה במטלטלים אבל משום צררי ליכא מתפיס אי נימא דצררי לקטנה כלומר לאשתו קטנה דאלו לבתו קטנה מתפיס הוא למזונותיה כשמת וכדכתיב' בפ' הנושא:
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן: פי' רש"י ז"ל נאמן בשבועה ומחזרת מה שנתנו לה בב"ד והקשו עליו בתוס' דא"כ לתניי' התם בהדי הנשבעים ונוטלים ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ויפסיד לכך פי' נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן היא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא הכי פי' שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך.
ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי: פי' לישנא קלילא נקט והכי פי' שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד. ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמיה דרב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבוא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות.
קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ומדקאמר קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו ש"מ שאלו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא. אי הכי אפי' בניו נמי: פי' בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע"י שליש ניחא דדוקא לאשתו פוסקין לה מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה אלא לדידך אפי' בניו נמי ומפרקינן בשהשרה לזו ולא לאלו. ופרכינן מאי פסקה פי' דהא ע"כ סמוכין על שלחנו היו מדאיצטריך למתני שאין זנין אותם וכיון דסמוכים על שלחנו היו כשהיה כאן מסתמא משרה להו כשהולך דלא ניחא ליה דלתבזו והא דלא אוקמא כששמע בו שמת יש שפירשו משום דא"כ בניו נמי יורדין לנחלה וכ"ש למזונות ואין זה נכון לפי הפירוש שזכרנו בששמעו בו שמת אבל י"ל דכל ששמעו בו שמת זנין את בניו ובנותיו מיהת כיון שהיה הוא מפרנסן ואפשר נמי שהשמועה אמת שנפלה נחלה לפניהם כדי שלא יתבזה לשאול על הפתחים.
והאי למה ניחוש לה ומאן דקארי ליה סבר דאף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בדין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא שיש לומר בזו דאנן לא פרכינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל א"צ לדחוק כן.
איהי אפסדה לנפשה דאמרה גרשני בעלה : והקשה רש"י ז"ל וכ"ת כיון ששמעו תגבה כתובתה יחד ממ"נ כו' ותי' דאה"נ והאי דקאמר מתפרנסה והולכת כשהיא אינה רוצה ליטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה ליטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת והקשו עליו שאם יבא בעלה האיך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרה דגרושה היא ואין לה מזונות לגרושה לכך פי' ר"י ז"ל דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע בבירור הדבר דאימור אינה לא גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובה ממה נפשך ועוד י"ל קרוב לזה דכיון שהודה על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובת' בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שארי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם ממה נפשך אלא לגבי מזונות.
הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמי כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ סתם קטנה לא ספקה ודקארי לה סבר דמתניתא סתמא קתני בכל קטנ' ואפי' במספק' וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא והלכתא כוותי' דרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסיק בי מדרשא בהדדי:
תנן מי שהלך למדינת הים וכו' ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה תרגמ' שמואל כששמעו בו שמת:
ומהכא שמעינן שאין היתומים יכולין להשביע האלמנה כל זמן שהיא נזונית דילמא אתפשה בעלה צררי דהא פסקי' לקמן הלכתא כחנן כ"ש דק"ל כרב דאמר פוסקין מזונות לא"א ומוקי למתני' מחיים דבעל ואיכא למימר התם הוא דפליגי עליה דחנן ואמרי תשבע דמאן לימא לן דאתא לידי גיבוי כתובתה ותשבע דילמא מייתא היא ברישא הלכך תשבע השתא דלמא צררי אתפשה אבל באלמנה הניזונית כ"ע לא פליגי דתשבע בסוף ולא תשבע בתחילה:
בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פי' ובשבועה ומחזרת לו מה שנתנו לה ב"ד ה"נ כששמעו בו שמת והא אם בא קאמר אם בא לאחר שמועה.
פוסקין מזונות לאשת איש פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אילו הוה בעל הכא מצי טעין פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי רהיטא כולא סוגיין וכן כתבו בתוספות ודוקא ליוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו'. אבל אם יודע בודאי שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי. הריטב"א ז"ל:
אמר שמואל מודה לי אבא שמואל הוה קרי ליה לר' אבא לפי שהיה גדול ממנו כגון אבא דכולהו אב לחכמים ואית דאמרי אבא ממש כלומר אבי ומשום חביבותיה הוה קרי ליה הכי. בג' חדשים הראשונים שהלך למדינת הים שאין פוסקין לה מזונות אם תתבען בתוך ג' לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן ומסתמא לג' חדשים שבק לה מזונות כששמעו בו שמת במדינת הים ואשתו תובעת מזונות כ"ע לא פליגי דפוסקין דכל אימת דהוא קיים איכא לספוקי דלמא למחר אתי וטעין דאיהו אתפסה צררי א"נ יאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך הלכך אמר שמואל דכל זמן שלא שמעו בו שמת אין פוסקין אבל היכא ששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי ואהכי מודה שמואל דפוסקין. שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה כו' וקי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה וכיון דאיהי מציא אמרה איהו נמי מצי למימר צאי כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש וז"ל כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה כו' וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה כו' ע"כ. והקשו עליו בתוספות דא"כ השתא בעי למימר כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול והא ליתא דהא בסמוך פריך ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה אבל למזוני יהבינן לה משמע דתרוויהו ס"ל דבשבועה יהבינן לה מזוני וקשה לשמואל אלמא לשמואל אף בשבועה לא תטול ואע"ג דמצי למפרך מחנן דקאמר לא תשבע בתחלה מ"מ לישנא דתלמודא דקאמר ע"כ לא פליגי משמע דמתרוייהו פריך ואיברא ודאי דלפי' ז"ל מקשו שפיר דקא מפרשי לקמן הא דתניא ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה בלחוד ובשבועה תגבה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד מיהו רש"י פי' לקמן דנאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה מעתה לא תקשי ולא מידי אע"ג דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין משום דלא חיישינן לצררי כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום מ"מ כשלא שמעו בו שמת ס"ל לשמואל דאין פוסקין ואפילו בשבועה דבשלמא כששמעו בו שמת הרי שבועתה קיימת והרי היא גובה כתובתה ושוב לא אתי בעל מקברו להכחישה אבל כשלא שמעו בו שמת אין שבועתה מעלה ומוריד דאם יבא הבעל למחר או ליומא אחרי ויכחישנה הויא לה שבועתה כמאן דליתא דהא נאמן הבעל אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה כנ"ל. עוד הקשו עליו דהיאך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך כו' אם אינה מתרצה והא בפרק אע"פ וגם בפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כן מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דספקה. ותירץ הריטב"א דהתם הוא בשספקו מעשה ידיה דחמש סלעים והכא לא איירינן בהכי דאם כן למה פוסקין לה ב"ד מזונות אלא ע"כ הב"ע כשספקה ע"י טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא לא סגיא אלא בשקבלה עליה כן כתב רש"י ז"ל. ומיהו קשיא ליה להריטב"א דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך ואין זה קושיא דבדרך כלל ידעינן דכששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי וכדדייק רש"י בלישניה. והריטב"א פירש דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקמינן לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימו בחזקתה כדאיתא לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנת לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כל כך שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ע"כ:
וז"ל הרמב"ן בשמעו בו שמת כ"ע לא פליגי פי' רש"י למאי נחוש לה אי משום צררי הרי סופה לישבע כשתגבה כתובתה שלא עכבה משלהם כלום ואינו מחוור דהא לשמואל אפילו בשבועה נמי אין פוסקין לה דאין פוסקין כלל קאמר וכדאמר לקמן והלא לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים כו' משמע דלשמואל נמי אפילו בשבועה אין פוסקין לה ואיכא דאמרי דכי לא מת מסתמא אין אדם מניח את ביתו ריקן וכי אתי אמר דאתפסה צררי אבל כי מת דעתיה למהדר הוה ולא אתפסה צררי והפירוש הנכון דכי מת נכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו יורשין למימר לה צררי אתפסוך אבונא כי היכי דלא יכלי למימר לא נתננו לך מזונות וכדאסיקנא בפרק אלמנה ניזונת אבל מחיים נכסיה בחזקתה קיימי ואינה מוציאה מיד בעלה בלא ראיה ובודאי טעמא דמלתא דאורח ארעא הוא דמאן דאזיל למדינת הים מתפיס צררי ואינו מניח ביתו ריקן ומ"ה אמר שמואל אין פוסקין ודילמא נמי כי אתי טעין דאתפסה צררי ומהימן לשעבר וכדתני לקמן דרב סבר כיון דאילו אתי הכא וטעין ואמר נתתי לה מזונות אינו נאמן להבא כיון דמשעבד לה כי אתי ממדינת הים נמי פוסקין ולפי דברים אלו הא דאמר ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן מתחזי מלתא דדוקא לשעבר שאם תבעה ממנו מזונות שלותה ואמר נתתי נאמן אבל לא מצי למימר נתתי לך מזונות להבא לעשר שנים או לפחות מכאן שאם אתה אומר כן אין לך אלמנה שיש לה מזונות דטענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואמר אלו אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר נתתי לה מזונותיה אלא ש"מ אינו נאמן ועוד מי שהלך למדינת הים מ"ט פוסקין לה מזונות וטעין ליה הכי שהרי טוענין לו ואין מוציאין ממון ממנו בלא ראיה אלא ש"מ אינו נאמן ואפילו קדמו ב"ד ופסקו ונטלו אין מוציאין ממנה ומדקאמר קטנה וספקה שפוסקין לה ואמר בברייתא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר צאו לה מעשה ידיה במזונותיה כלומר שלותה היא ואכלה ואמר הוא הרי יכולה לעשות ולאכול הדין עמו ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שמעינן שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אין ב"ד אומר לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות ולכשיבא בעלה אם לא עשה כלום הפסיד וכן דעת הר"ם שהוא סובר אפילו לותה ואכלה אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה אלא אם עשתה יטול ואם לא יטול הפסיד ונראה שהוא מפרש הא ברייתא הכי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שהוציאה ואמר לה איני משלם לך כלום אלא מה שעשית יהא במזונותיך רשאי שכיון שדחקה בעצמה ולא לותה אין לה עליו כלום ובנסחא של ר"ח ובהלכות אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי וכן בתוספת' אם אמר הוציאו מעשה ידיה במזונותיה ולפי זו הגירסא שאמר להבא וספקה אבל בלותה ואכלה ורוצה לחשב עכשיו מעשה ידיה והיא לא עשתה כלום י"ל הרשות בידו וי"ל אינו רשאי ובטלנו בה דעתנו מפני דעת הר"מ וכששמע בו שמת אין פוסקין לה מזונות במספקא אלא מחשבין לה ואין לסמוך על מה שאמר בירושלמי בענין זה ע"כ:
תרגמה שמואל בששמעו בו שמת וא"ת א"כ מאי טעמא דבני כהנים מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת בעדים וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים דלעולם אינה ניזונת בלא שבועה ואין סומכין על מה שיש לה לישבע לבסו' דשמא תמות ולא תבא לידי גבוי כתובה או שמא תהיה ניזונת כל ימיה והא דנקט מי שהלך למדינת הים לרבותא כו'. הרא"ש ז"ל:
בששמעו בו שמת כו'. ואשמעינן מתני' דאע"ג דאין פוסקין מזונות לאשת איש היכא דשמעו בו שמת פוסקין. רש"י במהדורא קמא. וליכא לפרושי ששמעו בו בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן דאמרינן בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זו אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרש ששמעו בו שמת בעד אחד מדפרקינן לקמן הב"ע ששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא ה"פ ששמעו בו שמת בקלא דאתחזק בב"ד בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו קול זה בעד אחד ואיהי משתריא בעד מפי עד לאנסובי הבנים לא נחתי לנחלה ואפילו בעד נמי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
פוסקין וז"ל רש"י לקמן במהדורא קמא ואם בא בעלה ממדינת הים ואמר פסקתי לה בהליכתי נאמן בשבועה ומזונות שפסקו לה ב"ד בעודו במדינת הים נוטלתן בכתובתה אלמא פוסקין דע"כ לא פליגי אלא לשבועה אבל מזונות מיהא פוסקין ומשני אם בא לאחר ששמעו שמת ולא מסהדי עדים אלא קול יצא בעולם לשקר שמת ע"כ:
פוסקין דהא משועבד לה פירוש דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לדברי הכל כדאיתא לקמן דהויא בטענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא דאילו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לה היה נאמן דה"ל להבא ושמואל אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי (הכא) השתא כיון דלכי אתי ה"ל להבא והוה נאמן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מאי טעמא דשמואל. רב זביד אמר משום צררי פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפילו בשבועה לא פסקינן לה ודכוותה אשכחן בפרק הנושא לענין מזון הבנות מה שאין כן בחשש צררי דאלמוה לענין כתובתה דגביא בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרשינן התם רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' וקבלה עליה כדכתיבנא לפי רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי דהא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמי מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והאי דאמר מאי בינייהו הכי פירושו מאי נפקא לן בין הני תרי טעמי ודכוותא טובא בתלמוד וכן פירשו רבותינו. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיה כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה אי נמי קטנה ובעלת מלאכה והשנים כתקנן. לרב זביד פוסקין דלא עביד דמתפסה צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה כו' ע"כ. ויש לדקדק בלשונו קצת בנפקות' אמאי בגדו' ולא ספקה לא הזכיר הרב אלא הטעמים ולא הזכיר שם האמוראים ונפקותא דקטנה וספקה הזכיר הרב שם האמוראים לרב פפא כו' ומשמע לי דסבירא ליה לרב דרב זביד להתפסת צררי חייש בדוקא דהא ודאי האשה כל רצונה היא בכך אבל לאמר לה צאי מעשה ידיך כו' לא חייש דכיון דאנן רצונה וקבלתה בעינן לשיטת רש"י וכדכתיבנן הא ודאי דאינה מתרצה בכך ורב פפא אפילו לאמר לה צאי מעשה כו' קא חייש וכל שכן דחייש להתפסת צררי מעתה כי אמרינן גדולה ולא ספקה דחששת צררי איכא וחששת צאי מעשה ידיך כו' ליכא כולהו מודו דחיישינן לה וליכא פלוגתא בין רב זביד ורב פפא בהא כלל ואין הנפקותא אלא בטעמים ולא באמוראים וכמו שפירש הריטב"א אבל כי אמרינן קטנה וספקה דחששת צררי ליכא וחששת צאי מעשה כו' איכא הרי בזו פליגי בה רב זביד ורב פפא דלרב זביד פוסקין דאיהו לא חייש לאמר צאי מעשה כו' וחששת צררי ליכא ולרב פפא אין פוסקין דחייש לאמר לה צאי מעשה כו' ובזה עלו דברי הרב בדקדוק כהוגן דוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל הרא"ה מסתבר דרב זביד ורב פפא לא פליגי אלא כל חד וחד אמר בה חד טעמא דהיכי אפשר דלפלוג רב פפא בגדולה ולא פסקה דלא ניחוש לצררי והא אלו אתי ואמר אתפסתי צררי במזונא מי לא מהימן והא דאמר אפילו לרב מהימן כשבא קודם שפסק לה ב"ד אלא ודאי דלא פליגי וכי קאמרי מאי בינייהו אטעמי קאמרינן והא דאמר רב פפא שמא אמר לה צאי מעשה כו'. לאו למימרא דיכול למימר לה הכי על כרחה דהא ודאי לאו כל כמיניה דאי בעייא לא טרחא כולי האי שאינו יכול לכופה אלא בכדי חמש סלעים והא דכולי עלמא הוא ואפילו לריש לקיש כדפריך לעיל אלא כלומר צאי לך מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה דהא קיימא לן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים. וכן פירש רש"י ומהדרינן דאיכא בינייהו גדולה ולא ספקה כלומר דאי משום דרב פפא בהא ליכא למיחש להכי דכיון דלא ספקה בודאי מסתמא לא קבלה עליה ואיכא למיחש לדרב זביד דילמא אתפיסי' צררי וקטנה וספקה דמשום דרב זביד ליכא דצררי לקטנה לא מתפיס ואיכא למיחש לדרב פפא והא דאמרינן דספקה לאו דספקה בכדי ה' סלעים דאם כן לא בעי קבלה דידה לעולם חייבת ליה בהכי אלא כלו' שדרכה לעשות במעשה בכדי מזונותיה והיא יכולה לעשות כך והוא יותר מחמש סלעים והבעל אינו כופה אלא בכדי חמש סלעים והיינו דבעי קבלה דידה ע"כ. עוד כתב הרא"ה לקמן וז"ל ומותבינן תו מדתניא מי שהלך למדינת הים אשתו תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר שכך קבלתי עמה בתחלה רשאי כלומר נאמן דומיא דמאי דתניא באידך שאם בא ואמר פסקתי ליך מזונות נאמן קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שאינו נאמן אחר פסק ב"ד כדפרישנא לעיל ומהכא משמע דרב זביד ורב פפא לא פליגי דודאי מודה רב פפא לרב זביד ורב זביד לרב פפא דאי לא נימא תהוי תיובתיה דרב זביד מהא דהא הכא אמרינן בהדיא דאילו אתי וטעין שקבלה עליה מעשה ידיה במזונותיה מהימן ואנן אליבא דשמואל כל מאי דלכי אתי טעין ליה מהימן חיישינן עלה מהשתא אלא ודאי דלא פליגי ע"כ:
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופירש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד והקשו בתוספות עליו דא"כ לתניי' התם בהדי נשבעין ונוטלין ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי ויפסיד לכך פירש נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן הוא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא ה"פ שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך ואמר צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי וכן פירשו רבותי. הריטב"א ז"ל:
מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא ואשתו תובעת ממנו מזונות שלותה ואכלה בעוד שהיה במדינת הים ואמר לה בחזירתו צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי לשם טלי במזונותיך רשאי ואפילו לא עבדה לא יהיב לה מזונות הואיל והיא משעבדת ליה למעשה ידיה וקא עסקינן כגון שאילו היה עושה היה מספקה לה למעשה ידיה וכיון דלא עבדה איהי דאפסדה אנפשה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן ואין זה נכון שבכל הספרים גורסין רשאי ועוד דלשון אם אמר לא משמע הכי אלא ודאי הכי פרישנא אם אחר שבא אמר לה תקח מעשה ידיך כו'. שעשית בעודי במדינת הים למזונותיך רשאי וא"ת והיאך יוכל לומר לה שתקח מעשה ידיה בשכר מזונותיה כי שמא לא עשתה כשיעור המזונות י"ל דמיירי כיון דרגילה מתחלה לעשות כשיעור מזונותיה שכיון שהיתה מתחלה רגילה בכך רשאי אחר כך לומר לה צאי מעשה ידיך במזונתיך וכתב רש"י דמי שהלך למדינת הים ואמר לאשתו בשעה שהולך צאי מעשה ידיך במזונותיך אינו רשאי אא"כ הסכימה בדבר היא או אם מספיקין לה מעשה ידיה ונראין דבריו דודאי אם היא אינה מתרצי' בדבר מה טעם הוא לומר שיוכל לעקור תקנת חכמים ולומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ובשלמא אליבא דמסקנא דאסיקנא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ניחא דמצינא לפרושי שאמר לה והיא נתפשה בדבר אלא מעיקרא היכי קאמר נעשה כאומר לה והלא אינו מועיל לו האמירה אא"כ מתפייסת בדבר וי"ל דהתם נמי הכי קאמר כיון שאשה זו רגילה לעשות כשיעור מזונות נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מתרצית בדבר ע"כ. וז"ל הריטב"א ואמר לה צאי מעשה ידיך כו' רשאי פי' לישנא קלילא נקט וה"פ שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמו של רב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות:
קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ולא מבעיא אם גבתה ברשותה אלא שכיון שלותה ברשותה חייב לפרוע. מפי מ"ה נר"ו. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א מדקאמר קדמו ב"ד משמע שאילו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא ע"כ:
אי הכי אפילו בניו נמי פי' בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע"י שליח ניחא דדוקא לאשתו פוסקין לה מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה אלא לדידך אפילו בניו נמי ופרקינן כשהשרה לזו ולא לאלו ופרכינן ומאן פסקה פי' דהא ע"כ סמוכין על שולחנו היו מדאצטריך למיתני שאין זנין אותן וכיון דסמוכין על שלחנו היו כשהיה כאן מסתמא משרי להו כשהולך דלא ניחא ליה דליתבזו והא דלא אוקמה בששמעו בו שמת יש שפירשו משום דא"כ בניו נמי יורדין לנחלה וכל שכן למזונות ואין זה נכון לפי הפירוש שכתבנו בששמעו בו שמת. אבל י"ל דכל ששמעו בו שמת זנין את בניו ובנותיו מיהא כיון שהוא היה מפרנסן ואפשר נמי שהשמועה אמת שנפלה נחלה לפניהם כדי שלא יתבזו לשאול על הפתחים. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא במשרה אשתו על ידי שליש כשהלך למדינת הים העמיד לה שליח לפרנסה דמשרה לה על ידי שליש ליכא למיחש לצררי ולצאי מעשה ידיך דמאי דאתפיס לשליש אתפיס הלכך כי כלו מזונות שביד שליש פסקינן לה. אי הכי דאוקמה במשרה וקס"ד דכשהלך בעלה למדינת הים השרה את אשתו ובניו ע"י שליש אלא שכלו מזונות משל ידי שליש אי הכי אלמא ניחא ליה לזון אשתו ובניו ובנותיו וכיון דניחא ליה לזון את בניו ובנותיו נפסו' נמי לבניו ולבנותיו. מאי פסקה בתמיה הא קא פסיק ותני מי שהלך בעלה למדינת הים ואי במשרה קא מיירי ודאי כשהשרה לזה ולזה קא מיירי ואיכא למפרך אפילו בניו ובנותיו נמי. ה"ג אלא אמר רב פפא כו' בשלא השרה קא מיירי ולא קשיא כגון ששמעו בו שמת בעד א' ומציא אנסובי דאקילו רבנן בעד א' משום עגונא הלכך כי אתא וקא תבעה מזוני יהבינן לה ולא יהבינן להו ואהכי קתני אבל בניו ובנותיו ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה