כתובות קט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל הדיינין חותמים אע"פ שלא קראוהו:
עשאה סימן לאחר:
אמר אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד את זכותו דאמר אי דלא עבדי ליה הכי לא הוה מזבין לה ניהלי מאי אית לך למימר איבעי לי למימסר מודעא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ההוא דעשאה סימן לאחר ערער ושכיב ואוקים אפוטרופא אתא אפוטרופוס לקמיה דאביי א"ל עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אמר אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לך א"ל שפיר קאמרת דאמר ר' יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לך נאמן זיל הב ליה מיהת תלם אחד הוה עלה ריכבא דדיקלי אמר ליה אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אמר אביי האי מאן דמוקים אפוטרופא נוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי:
מתני' מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר:
גמ' מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחותיה אי הכי מאי טעמא דאדמון אמר רבא בארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד כולי עלמא לא פליגי דמצי מדחי ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום דרכא אית לי גבך ורבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו ההוא דאמר להו דיקלא לברת אזול יתמי פלוג לנכסי לא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו הוא מאי תקנתייהו ליתבו לה דיקלא וליהדרו וליפלגו מרישא:
ההוא דאמר להו דיקלא לברת שכיב ושביק תרי פלגי דדיקלא יתיב רב אשי וקא קשיא ליה מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא או לא אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא:
רש"יעריכה
אבל הדיינים חותמין - בקיום אע"פ שלא קראוהו שהרי אינן מעידין אלא ששטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן:
לא שנו אלא לאחר - דוקא נקט מתני' סימן לאחר אבל עשאה המוחזק בה סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה שבצדה לראובן זה העורר עליו וכשמצר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מיצר פלוני שלי ולא מיחה ראובן:
אי לאו דעבדי הכי - אם לא שתקתי:
למימסר מודעא - לומר לעדים בסתר הוו יודעין שעל שדה זו שאצל זו שאני לוקח אני מערער ומה ששתקתי למה שכתבה במצריה בשמו שאם אני מוחה לא ימכור לי זאת:
חברך חברא אית ליה - ויודיעוהו ושוב לא ימכור לי:
תלם אחד - מענית המחרישה על פני כל השדה שמכר הודיתי לו בין שדה זו שאני עורר ובין אותה שמכר ועל אותו תלם כתב מצר פלוני שלי וחתמתי על השטר ולא מחיתי:
הב ליה מיהת תלם אחד - לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה של אביהם וגזלה הימנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהן סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהת תלם אחד:
הוה - על אותו תלם:
ריכבא דדקלא - שורת דקלים מורכבין זה על גב זה:
חזרתי ולקחתיו הימנו - לאחר שעשיתיו סימן בשמו:
נאמן - דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו:
מתני' ואבדה דרך שדהו - שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו:
ילך לו בקצרה - על כרחם יטול לו דרך לשדהו אבל דרך קצרה יברור לו שלא ירבה ליטול:
גמ' שפיר קאמר אדמון - דקס"ד כשארבעת השדות שסביבותיו של אדם אחד הן דממה נפשך אורחיה גביה הוא:
ארבעה בני אדם - דכל חד וחד מדחי ליה דרכך לאו גבאי הוא:
וארבעה דאתו מכח חד - שלקחוה מאיש אחד אחר שהלך זה:
אי שתקת שתקת - ואוזיל גבך. כשתקנה הדרך ממני:
ההוא דאמר - בשעת מיתתו:
היינו מתני' - דאזלא גבי כל חד וחד ומצי מדחי לה כרבנן:
כל חד וחד מצי מדחי ליה - של מזרח אומר לו בצפון דרך שלך ואין לך אצלי כלום וכן כל אחד ואחד:
הכא דקלא גבייהו הוא - שהרי כל הנכסים היו יחד בשעת צוואה ועל כולם הטיל הדקל ולא פירש איזהו:
ושבק תרי פלגי דדקלא - שהיה לו בשותפות ושאר דקלים הרבה היו לו והיתומים היו נותנין לה אותן שני חצאין שיש טורח בהן יותר:
קרו אינשי כו' - ועל כרחה ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת היתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה:
תוספותעריכה
עשאה סימן לאחר. מתוך הלשון משמע דאעורר קאי כגון שמכר אחת משדותיו ועשאה סי' בשם המוחזק ובגמ' הכי פי' לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד כלומר אם מכר מערער אחת משדותיו למוחזק לאו הודאה היא דאי לאו דעבדי הכי לא היה המוחזק קונה שדה ממני ואני הייתי צריך למעות ולא גרסי' מזבין אלא זבין ובירושלמי משמע כרש"י שהביא בפי' ר"ח ולא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה. אחר לאחר והעורר חתום בעד איבד זכותו:
אמר ליה שפיר קאמרת דאמר ר' יוחנן כו'. אביי לא היה זכור בדברי ר' יוחנן עד שהזכירו האפוטרופוס דאילו היה זכור היה הוא עצמו טוען בשביל היתומים כדקיימא לן טוענין ליורשין:
אם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו מהימן. תימה אמאי נאמן הואיל והודה דלאו שלו הוא היאך יכול לטעון שוב חזרתי ולקחתי וכ"ת דנאמן במיגו דאי בעי לא הוה חתם ולא הוה מודה לאו מילתא היא דבכי האי גוונא לא אמרי' מיגו כדפירשנו לעיל בפרק הכותב (דף פה. ושם) גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כמו שפירשנו שם ולפי מה שפירשנו במי שהיה נשוי (לעיל צב: ושם ד"ה דינא) דלא טענינן ליתמי מזוייף הוא אומר רבי דמצינן לפרש הכא דמיירי כגון שאין כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר ולכך נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממנו מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא ולא נחתם ולא עשיתי סימן מהימן הוא לומר עשיתי סימן וחזרתי ולקחתי ממנו והא דלא קאמר אי הוה אבוהון הוה טעין מזוייף הוא דלא טענינן ליתמי מזוייף הוא מיהו חזרתי ולקחתי ממנו טענינן להו כיון דקסבר דאבוהון הוה מהימן בהך טענה מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא כדפרישית במי שהיה נשוי:
ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו. אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזבנינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יכול להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל וקודם שבא לידו לא היה ראוי לומר כן אבל בחד דאתי מכח ד' יכול לומר מהדרנא שטרא למרייהו וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיעו ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו לו אלו השדות לידו והא דקאמר בפ"ק דב"ק (דף ח.) מכר לאחד או לג' בני אדם כאחד פירוש עידית ובינונית וזיבורית כולן נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה התם בשלקח עידית באחרונ' ופריך וליתו כולהו וליגבו מעידית משום דאמר להו אי שקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ופריך נזקין נמי נימא הכי אלמא התם אמרי' הך טעמא לכולי עלמא לא קשה מידי דהתם לית ליה פסידא לגמרי דהא גבי מזיבורית ולהכי מודה התם דמצי אמר מהדרנא שטרא למריה אבל הכא דאיכא פסידא לגמרי סבירא ליה דלא אמרי' מהדרנא שטרא למרייהו והא דפריך אי הכי נזקין נמי נימא הכי הוא הדין דאבעל חוב מצי פריך אמאי גובה מן הבינונית אלא רבותא קפריך דאפי' נזקין דדינו מן התורה בעידית לימא הכי ורש"י פי' לשם דווקא מנזקין קפריך אבל מבעל חוב ניחא ליה דגובה מן הבינונית דאי א"ל מהדרנא שטרא דזיבורית למריה מצי א"ל לכי תהדר אבל נזקין ניתיב בינונית ולא מצי אמר ליה לכי תהדר וכ"ת כתובת אשה נמי אמאי גובה מן הזיבורית תימא ליה לכי תהדר הא לאו מילתא היא דבהך טענה ליכא לאפקועי יותר ממה שגובה אם היו כולן ברשות הבעלים הראשונים ולפי זה שפיר הוצרך לפרש כאן אי צייתת צייתת ואוזיל לגבך דהשתא מרויח במה שאינו מחזירו לו ולא משמע כלל הלשון כך ועוד דקתני במתני' יקח לו דרך במאה מנה משמע כמו שירצה מוכר:
עין משפט ונר מצוהעריכה
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יג (עריכה)
מג א מיי' פט"ז מהל' טוען הל' ב ופ"ו מהל' עדות הל' ח , סמג עשין צד , טוש"ע ח"מ סימן מו סעיף כ וסימן קמז סעי' ד:
מד ב מיי' פט"ז מהל' טוען ונטען הלכה א ב"י ח"מ סימן קמז:
מה ג מיי' שם הל' ב , טוש"ע ח"מ סימן קמז סעי' ג:
מו ד טוש"ע שם בהג"ה:
מז ה מיי' פ"י מהלכות נחלות הלכה ו , סמג עשין צו , טור ש"ע ח"מ סימן רצ סעי' כ:
מח ו מיי' פט"ו מהל' טוען ונטען הל' יא , טוש"ע ח"מ סימן קמח סעיף ב:
מט ז ח ט מיי' שם , טור ש"ע שם וסעיף א:
נ י מיי' פ"י מהלכות נחלות הלכה ב , סמג עשין צו , טוש"ע ח"מ סי' רפח סעיף ב:
נא כ ל מיי' פי"א מהל' זכיה הל' כב , סמג עשין פב , טוש"ע ח"מ סי' רנג סעי' כב [וברב אלפס ב"ב פ"ט ד' רכג]:
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
האי מאן דמוקי אפוטרופוס וכו': ואם תאמר אמאי לא טעין אביי כך בשבילם, דהא קיימא לן דטענינן ליתמי כל מאי דהוי מצי טעין אבוהון. ויש לומר דבמקום אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין בית דין טוענין בשבילם עד שיראו אם יטעון האפוטרופוס ברי בשם המיתנא. ומשום הכי אמר ליה אביי זיל הב ליה מיהא תלם אחד לראות אם אמר טענה זו בשמא או על דרך האמת ששמע כן מפי האב. ומיהו אם היה טוען בשמא אפילו לא טעין האפוטרופוס טענת חזר ולקחה היה אביי טוען אותה בשביל היתומים. וכן הדין בלוקח דקיימא לן (ב"ב כג, א) טוענין ללוקח, שאין טוענין לו עד שיראו בית דין אם יטעון בברי מה שיטעון או לאו (חי' וידל קרשקש על הרי"ף ר"ן על הרי"ף ושטמ"ק בשם הרשב"א).
ב' דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו: הרשב"א פירש כיוצא בו דחנן פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, וכיוצא בו דאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן. ואם תאמר, כיוצא בו דחנן למאי אצטריך, דהשתא אחד פרנס את אשתו דאיכא למימר שלא על דעת שתהא אשתו מתה ברעב אמרת פטור, פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דאיכא למימר מפייס הוינא ביה ומחיל לי לא כל שכן דפטור. איכא למימר, משום דבעי למימר כיוצא בו דאדמון אמר נמי כיוצא בו דחנן (שטמ"ק).
ההיא דעשאה סימן לאחר: פירש רש"י ז"ל: והשדה ביד מי שנעשית סימן לו והאפוטרופוס עורר עליה, וכל עצמו של מחזיק אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה שעשאה לו סימן, כי אין לו עדי חזקה ולא טענה אחרת, והאפוטרופא יש לו עדים שהיתה של עורר, הילכך יכול לומר תלם אחד עשיתי לך וחזרתי ולקחתיו ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואין מחוור פירושו כאן, דלא אמרינן הפה שאסר וכו' אלא תוך כדי דבור (לעיל כב, א) והכא לאחר זמן רב של ערעור הוא טוען חזרתי ולקחתיו ממך שגם המערער והאפוטרופוס טוען. ועוד שהוא בא בטענת על כן נראה שהשדה דהכא כשהשדה ביד האפוטרופוס, וזה שנעשית לו סימן בא להוציאה ממנו מחמת הודאתו של בעל השדה (שנעשית) [שעשאה] סימן לו. ומשום הכי אמר ליה אביי דכיון שהקרקע בידו דשפיר טעין דחזר ולקחה ממנו. דאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון כן, ודוקא כשהחזיקו בה ג' שנים ודר בה האב יום אחד בדין חזקה, מיהו בטענת תלם אחד עשיתי לך אי אפשר היה לטעון כן ליתומים אפילו במוחזקת ביד אחרים. וכן כתב הראב"ד דכיון שאין להם למחזיקים עידי חזקה וכל עצמם אינם באים אלא מכח הודאתו של זה, אין בלשון מצר זה כל השדה אלא אפשר שעשה לו תלם אחד ואותו הוא המצר שעשה לו, ודוקא תלם בת תשעה קבין שזה הוא השעור של שדה, כי המוכר לחברו שדה סתם לא קנה אלא שדה בת תשעה קבין (ב"ב ...). אבל רבנו חננאל אומר דאינו נאמן לעולם בטענת תלם אחד אלא במוחזקת בידו, אבל ביד אחרים אינו נאמן, דכיון שהיתה בידם והוא ערער עליה ואחר כך עשאה סימן לו, הרי הוא כמודה בערעורו שאינו ערעור דאם לא כן היה לו לפרש מצד התלם (שטמ"ק בשם רשב"א).
חידושי הריטב"א
הא דאמרן הדיינים חותמין על השטר אע"פ שלא קראותו : פי' אע"פ שלא קראוהו כלו לדעת עניינו אבל צריך לראית שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר א"צ לא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרתא בפי' שמות המעידים על כתב העדים וכדפרשנא בפ"ב:
שם תלם עשיתי לך נאמן: פי' כשהוא תלם קבוע מסוים לעצמו וכותב ומצד מזרח ומצד פלוני. אם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן פי' רש"י ז"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לזה זכות באותה תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו והקשו עליו דכיון דלא אמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהוא בא להתיר תוך כדי דיבור כדמוכח בפ' ב' וכמה דוכתא וזה כבר הודה בכמה ימים ושנים קודם לכן כשחתם בשטר זה ודאי קושיא חזקה והוא תימא פה קדוש איך יאמר דבר כזה ויש לנו ע"כ לפרש פי' (דכ"ע) [דהב"ע] דכשאין השטר אשר הוא חתום בו יוצא מבית דין כלל או שיוצי' ואינו מתקיים ע"פ אחרים אלא ע"פ האפוטרופוס כפי' הראב"ד ז"ל וכן ר"ח ז"ל ואינו מחוור דא"כ פשיטא שהוא נאמן שאפי' היה ביד המוכר שטר מקח מן המוכר הזה היה זה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממך אם החזיק בו ג' שנים אחרי שמכרה ומורי הרב הלוי ז"ל היה מפרש בשם אחיו ז"ל דהב"ע כשעורר הזה אינו טוען כי השדה הזו לא היתה של המוכר ההוא מעולם אלא שהוא טוען כי באמת שלו היה אלא שחזר ולקחה ממנו ומה שחתם עליו בשמו של מוכר לא עשה כן אלא לפי שהיתה שלו ומפורסמת לו ולכן קראה על שמו וכאותה שאמרו בפ' חזקת האי ארעא לאו משום דבי בר סוסין הוא אלא דאקרויי הוא דמקרייא דבי בר סוסין ואף זה דוקא כשאמר ומצד פלוני שדה פלוני רצה לומר שדה הידוע מקודם כך שכן דרך לסיים הקרקעות בשם בעלים הראשונים שדה הידוע לפלוני כך. ומיהו אם כתב השדה שהוא של פלוני אי אפשר לטעון כן:
אי ציית ציית אי לא מהדרנ' שטר' למרייהו: פי' מהדרנא שטרא למרייהו בכתיבה ומסירה דאי לא איהדור שטרא בלחוד לא כלום הוא כדאי' בפ' גט פשוט וכ"ת ולימא ליה וכי מהדרת וכדאמרינן בפ"ק דב"ק והנכון דהכא לישנא בעלמא נקט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהי' שלהם איבד זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות שהיה להם. אבל הכא דקלא גבייהו הוא וא"ת דהא במתני' נמי אורח' גבייהו הוא וי"ל דהתם אע"ג דאורחיא גבי חד מינייהו כל חד קאי לנפשי' וחד מינייהו הוה גזלן בי' מתחלה ועד סוף משא"כ בזה שחיוב מוטל על כולם וכל הנכסים נשתעבדו לכך וכן פי' רש"י ז"ל:
שכיב שביק תרי פלגי דדקלי: פי' רש"י כי דקלים אחרים היו שם אלא שלא היו רוצים ליתן לה אלא תרי פלגי אלו שהיו להם בשותפות עם אחרים מפני הטורח ולא נהירא דודאי דקל שלם בעי למיתב לה בין במכר בין במתנה דסתם דקל או שדה או בית דבר שלם משמע כל היכא דאית ליה אלא ודאי דהכא לא הוה בנכסי' שום דקל אלא שני חצאי דקל אלו והם היו רוצים שלא לתת לה כלום כיון דליכ' בנכסי המת דקל שלם ועלה אמרינן כיון דליכא דקל שלם עבדי אינשי דקרו לתרי פלגא דקלי דקלא כן נראה לי וכן הורה מורי הרב הלוי ז"ל:
פסקי הרי"ד
עשאה סימן וכו' אמר אביי ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד את זכותו דא"ל אי לאו דעבדי הכי לא הוה מצינא לך (ס"א מיזבין לי) מאי אית לך למימר אי בעי לך למימסר מודעא חברך חברא אית לך. פי' אם זה שמעון מכר השדה האחרת שבצד זו לראובן וכתב לו במצרים שהיא סמוכה לשדה שלי ועכשיו אומר לו שמעון לראובן אילו היתה שלך היאך שתקת וקבלת זה השטר אילולי שהודית כי היא שלי ואינה שלך לא אבד בזה ראובן זכותו שהוא אומר לו אם הייתי מערער מיד היית חוזר בך מלמכור לי אותה השדה ולא הייתי יכול לכוף כדי שתמכור לי מפני שהייתי חפץ בקניינך אותה שדה שתקתי וזה שלא עשיתי מודעא בפני עדים מתחלה כי זה שאני שותק ומקבל שטר זה לא שאני מודה אלא מפני השדה האחרת שהוא מוכר לי אני שותק עכשיו מפני שאני ירא שמא יגידו העדים הדברים ויגיעו לאזניך ותמנע מלמכור לי. ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ואיקום אפוטרופא אתא לקמיה דאביי א"ל עשאה סימן לאחר אבד את זכותו. א"ל אילו הוה אבוהון דיתמי הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם טען ואמר תלם א' עשיתי נאמן. פי' מה שהודית על תלם א' שיש על פני כל השדה שמכר בין שדה זו שאני עורר ובין אותה השדה שמכר ועל אותו התלם כתב מצר פלוני סמוך לשדה שלי וחתמתי ולא מחיתי א"ל זיל הב ליה תלם א' פי' לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה שדה של אביהם ונגזלה ממנו ולא היה בה כלום זכות למחזיק אלא שעשאה סימן לאחר א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהת תלם א'. הוה (איכא) עליה ריכבא דדקלא א"ל אילו הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם אמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אמר אביי האי מאן דמוקי אפטרופא לוקים כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי. פי' המורה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואינו נ"ל דלא אמר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כדטעי' האיסור וההיתר ביחד אבל אם אסר עצמו היום אינו יכול להתיר עצמו למחר אלא הטעם הוא מפני שיש לו עדים שהיתה שלו או של אביו ומשום דחתם בההוא סימנא אתה עושה אותו כאילו הודה לו ואע"פ שלא הודה לו בפי' לפיכך כל טענה שיאמר אנו מאמינים לו כיון שיש לו עדים ואי אמרת טעמא דטען אפוטרופוס הא לא טעין לא הוה טעין אביי הכי בעבור היתומים והא דק"ל כל מילתא דהוה מצי למיטען אביהם של יתומים ב"ד טוענים בעבורם שהרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואע"פ שיש ביד המלוה שטר חתום ויתמי לא טעני מידי טעני ב"ד בעבורם דלמא פרעיה י"ל דוקא גבי פרעון דשכיחי אינשי דלא קרעי לשטרא או משום דמאמינו שיקרענו או שמא ישאר מעט לפורעו או שמא אפשיטי דספרא שייריה טוענין בעבורם אבל בחזרתי ולקחתיו דהוה מילתא דלא שכיחא אי נמי בתלם א' עשיתי לו דלא מוכחא מילתא אי טענו יתמי אין ואי לא לא טענו להו ב"ד. והרב אומר שאפילו באלו הטענות טוענין ב"ד בשבילם שכל טענה שיכולין לטעון טוענין ואביי דלא טען הכא בשבילם משום דלאו אדעתיה :
מתני' מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך בק' מנה או יפרח באויר. פי' אבדה לו דרך שדהו שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו אדמון אומר וכו' פי' בעל כרחם יתנו לו דרך ללכת בשדהו ויבחרו לו הקצרה שבהן. וחכ"א הפסיד דרכו כיון שאינו מכירה ומתמה שפיר קאמר אדמון פי' דקס"ד שד' השדות שסביבותיו הם של אחד דממה נפשך אורחיה גביה אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוהו ד' בני אדם מד' רוחותיה דכל חד וחד מדחה ליה אורחך לאו גבאי הוא אי הכי מ"ט דאדמון אמר רבא בד' דאתו מכח ד' וד' דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מ"מ אורחי גבך הוא ורבנן סברי אי ציית ציית ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו דלא מצית לאישתעויי דינא בהדייהו. פי' אי צייתת אתפשר עצמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא ציית ותרצה אותו בחנם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות אומר לכל א' וא' אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו וסייעו לי והם יבואו ויטענו עמך ולא (קובל לה דיין) [תוכל להתדיין] עם א' מהן ואלה הם דברים בעלמא לרווחא דמילתא אע"פ שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמזכותם הוא בא שכמו שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם שכל זכות שהיה להן מכרו לו והלכה כחכמים. ההוא דאמר דקלא לברתי. פי' ציוה בשעת מיתתו שיתנו דקל א' לבתו ולא פירש באיזה רוח יתנוהו לה אזול יתמי איפלוג ולא יהבו לה דקלא אזלא היא לגבי אחי וקדחו לה סבר רב יוסף למימר היינו מתני' א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דקלא גבייהו הוא פי' התם כל א' וא' אומר אין דרכך אצלי אלא אצל חברי אבל הכא לכל אחד יש לו מן הדקל חלק שאילו היו נותנים לה הדקל קודם שיחלוקו היה מתמעט חלקו של כל א' וא'. מאי תקנתייהו ליתבו לה דקלא ולהדרי ליפלגו מרישא. ההוא דאמר דקלא לברתי שכיב ושבק תרי פלגי דיקלי יתיב רב אשי וקהוי בה מיקרו אינשי לתרי פלגי דקלי דקלא אי לא כי הוא לא סימן איזה דקל יתנו לה והלכך יכולים היתומים לסלקה באיזה דקל שירצו והניח הרבה דקלים וגם הניח שני חצאי דקלים שהיה לו בשותפות עם א' מיבעיא ליה לרב אשי אם יכולין לסלקה באותן שני חצאי דקלים או דלמא דיקלא א' משמע ולא שני חצאי דקלים א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבינא קרו אינשי לתרין פלגי דיקלי דיקלא:
שיטה מקובצת
לא שנו אלא לאחר כו'. כלומר הא דקתני שאם המצרן כשמכר השדה הסמוכה לו והזכי' המצרי' עשה סימן משדה זו בשמו של שמעון וחתם לוי המערער בשטר אבד את זכותו הני מילי כשמכרה המצרן לאחר וחתם המערער בשטר אבל אם המצרן מכר השדה הסמוכה לזו לזה המערער עצמו ובשטר המכר עשה לו סימן שדה זו וכתב בשטר מצר פלוני לצד שמעון לא אבד זה המעורר את זכותו שיכול לומר זה ששתקתי כשכתב לי מצר שמעון לצד פלוני מפני שאמרתי אם לא אשתוק לא ירצה למוכרם אלי וזהו לפי הפי' הראשון שכתבנו למעלה ולשון לעצמו אינו מתיישב כל כן לפי פי' זה שהרי גבי לעצמו אי אפשר לפרש שהוא חתום עליה עד כלל אבל לפי פי' האחרון שכתבנו למעלה דעל המערער גופיה קא אתי לישנא דלעצמו שפיר טפי אלא שנצטרך לגרוס אי לאו דעבדי הכי לא הוה זבין לה מינאי וה"פ לא שנו שאם המערער מכר השדה הסמוכה לזו לאדם אחר ובכלל המצרים שכתב לו כתב מצר שמעון לרוח פלוני דאבד את זכותו אלא דוקא כשמכרה לאחר אבל אם היה המערער מוכר לנתבע לא אבד את זכותו שיכול לומר אם הייתי כותב לו שהוא היה מצרן מצד אחד לא היה רוצה לקנות זה השדה ממני ואני הייתי דחוק בעבור המעות וכדי שלא יתבטל המכר לא מסרתי מודעא כי חששתי שיתגלה אליו הדבר בסיבת המודעה דחברך חברא אית ליה. ור"מ הלוי דחק להעמיד גירסת הספרים לפי זה הפי' וכתב לפום האי פירושא הכי מפרשא מלתא דאביי לא שנו אלא שעשאה העורר סימן לאחר שלקח שנית מן העורר אבל עשאה העורר סימן לעצמו לשדה שניה שלקח העורר מן הגזלן לא אבד את זכותו. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא לא שנו אלא לאחר דוקא נקט מתני' עשאה סימן לאחר כדפרישנא לעיל בענין ראשון אבל לעצמו שהיה ראובן המחזיק באותה שדה מוכר לשמעון העורר עליה שדה אחרת בצד אותו שדה וכ' לו מצד פלוני אותו שדה שהוא שלי אע"פ שלא ערער שמעון באותה שעה לא אבד זכותו דאי לא דעבד הכי דשבקיה למיעבד ההוא שדה מצר בשמיה לא היה מזבין הך שדה ליה וללישנא אחרינא איכא לתרוצי הכי לא שנו אלא שעשאה האי העורר סימן לאחר אבל עשאה גזלן סימן לעצמו לעורר עצמו לא אבד דהשתא מאי אית לך למימר אבעי ליה לממסר מודעה כולן הוו ידעי שעל כן אינו מערער עכשיו כדי שלא יחזור בו בשדה זו. חברך חברא אית ליה ואי הוה מסר מודעה הוו מגלו ליה לראובן ולא מזבן ניהליה ע"כ. ויש טעות סופר בלשון. והרמב"ן כתב דהנכון לענין פירושא דשמעתין דעשאה סימן לאחר אעורר קאי וכתב דה"ג אי לא עבד הכי לא מזבן לה ומקצת נוסחי דכתיב בהו אי לא דעבדי הכי לא הוה מזבין ליה נהליה משתבשן ע"כ. ומ"מ רש"י אע"ג דבמהדורא קמא פריש לה בתרי לשני במהדורא בתרא תקע עצמו דהמחזיק עשאה סימן וכולה שמעתיה פריש לה בהכי. וכתב רש"י לא שנו אלא לאחר דוקא שנקט מתני' סי' לאחר. פי' לפי' דלהאי שיטתא דעשאה סימן וכו' אגזלן קאי קשיא מאי לא שנו דקאמר הא ודאי דלאחר נקט מתני' וכפי מאי דפריש במהדורא קמא ללישנא אחרינא לא קשיא דוק ותשכח. ותירץ רש"י דהכי קאמר לא שנו כו' דבדוקא נקט מתני' סימן לאחר ואם תשאל אמאי לא הקשה לו לרב גבי אידך לא שנו דלעיל לא שנו אלא עד כו' דפשיטא דהכי קתני מתני' והוא חתום עליה עד תשובתך כיון דפליגי בה אדמון וחכמים איכא למימר דנקט עד להודיעך כחו דאדמון והוצרך אביי לאשמועינן דמשום רבנן נקט הכי דדוקא בעד פליגי רבנן אבל בההיא דעשאה סימן לאחר דמתנייא לכ"ע קשיא ליה לרש"י מאי לא שנו פשיטא דהכי תניא להדיא עשאה סימן לאחר ותריץ דהא אתא לאשמוע' דבדוקא נקטיה מתני' כנ"ל:
למימסר מודעא פי' הודעה שיודיע לעדים סבת שתיקתו ואינו כשאר מסירת המודעות שבתלמוד דמיירי במידי דאונסא וכן פירש רש"י ז"ל:
ההוא דעשאה סימן לאחר שמכר העורר עצמו שדה בצד אותו שדה שהיה עורר עליה וכתב לו מצר אותה שדה בשם המחזיק ואוקים אפוטרופס דלהוי מערער על אותה שדה ולתבעי' לדינא. רש"י במהדורא קמא. ודא עובדא רהטא שפיר טפי במאי דנימא דהעורר עשאה סימן לאחר דוק ותשכח. ומיהו הרב בסוף שמעתין כתב דאיכא לפרושי נמי עשאה סימן לאחר שחתם העורר בשטר המכירה שעשאה המחזיק סימן לאחר בשמו שכתב לו מצר פלוני אותה שדה שהוא שלי ע"כ:
תלם אחד עשיתי לך כלומר חתמתי לך. רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א תלם עשיתי לך פי' כשהוא תלם קבוע מסוים לעצמו הוא ע"כ:
הוה עלה ריכבא דדקלי כלומר היה עומד באותו התלם שורה של דקלים וי"מ דקלים מורכבים שהדקל המורכב היה חשוב בימיהם כשראה האפוטרופא שהיה זוכה בדבר חשוב כזה בא עליו בטענה אחרת ואמר אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו. תלמידי רבינו יונה. וקצת קשה אמאי לא טעין האפוטרופא טענה זו מעיקרא דחשיבא טפי דזוכה בכל הקרקע ושמא מעיקרא לא היה נראה בעיניו דבר חשוב ולכך לא רצה לטעון חזרתי ולקחתיו אלא דמעיקרא לא מכרה לעולם ושוב כשראה שהיה זוכה בדבר חשוב בא בטענה אחרת וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה. ורש"י כתב וז"ל הב לי' מיהת תלם אחד לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיה של אביהן וגזל הימנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהן סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהא תלם אחד ע"כ. פירוש עד שלא בירר שגזלה ממנו היה טוען טענת התלם אחד שנתברר שלא היה למחזיק שום זכות אלא שעשאה אביהן סימן טען חזרתי ולקחתיו משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדפרש"י בסמוך וניחא נמי במאי דכתב רש"י דמאי קא מהדר ליה אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד והא איהו נמי הכי קאמר תלם אחד עשיתי לך אלא דלבתר הכי הביא האפוטרופוס ראיה שבגזל בא לידו ולא היה רוצה ליתן דבר ולכן א"ל אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד ואע"ג דהיה מוחזק הגזלן בו קא' אביי זיל הב ליה כו' לפי שהאפוטרופוס בירר שגזולה היא בידו והויא ליה נמי שאין בידו מיד ואם לא היה דבר חשוב לא היה עובר אדברי אביי והוה נותן לו התלם ואפשר דאם לא היה טוען האפטרופוס טענת התלם היה אביי טוען בעבור היתומים חזר ולקח אלא שהקדים האפטרופוס וטען טענת התלם וזו היא טענה רחוקה ולא טענינן לה ולכך אביי לא טען בעבורם טענת חזרה כנ"ל:
והרשב"א כתב וז"ל ההוא דעשאה סימן לאחר פרש"י והשדה ביד מי שנעשית סימן לו והאפוטרופוס עורר עליה וכל עצמו של מחזיק אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה שעשא' לו סימן כי אין לו עדי חזקה ולא טענה אחרת והאפוטרופא יש לו עדים שהיתה של עורר הלכך יכול לומר תלם אחד עשיתי לך וחזרתי ולקחתיו ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין מחוור פירושו כאן דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור והכא לאחר זמן רב של ערעור הוא טוען חזרתי ולקחתיו ממך שמת המערער והאפטרופוס טוען ועוד שהוא בא בטענת שמא ע"כ נראה דהשדה דהכא כשהשדה ביד האפטרופוס וזה שנעשית לו סימן בא להוציאה מידו מחמת הודאתו של בעל השדה שנעשית סימן לו ומ"ה א"ל אביי דכיון שהקרקע בידו דשפיר טעין דחזר ולקחה ממנו דאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון כן ודוקא כשהחזיקו בה ג"ש ודר בה האב יום א' בדין חזקה מיהו בטענת תלם אחד עשיתי לך אי אפשר היה לטעון כן ליתומים אפי' במוחזקת ביד אחרים וכן כתב הראב"ד דכיון שאין להם למחזיקים עדי חזקה וכל עצמם אינן באין אלא מכח הודאתו של זה אין בלשון מצר זה כל השדה אלא אפשר שעשה לו תלם א' ואותו הוא המצר שעשה לו ודוקא תלם בת תשעה קבין שזה הוא השיעור של שדה כי המוכר לחברו שדה סתם לא קנה אלא שדה בת תשעה קבין אבל ר"ח אומר דאינו נאמן לעולם בטענת תלם אחד אלא במוחזקת בידו אבל ביד אחרים אינו נאמן דכיון שהיתה בידם והוא ערער עליה ואח"כ עשאה סימן לו הרי הוא כמודה בערעורו שאינו ערעור דאם לא כן היה לו לפרש מצר התלם ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ויש להקשות דכיון דקי"ל דאם עשאה סימן לאחר הויא ראיה כאלו יש בידו שטר או עדי חזקה א"כ היאך נאמין לזה כשיאמר חזרתי ולקחתיו ממנו. ויש מתרצים דכיון שאין בידו לא שטר ולא עדי חזקה אף על פי שאנחנו דנין אותו כשעשאה סימן לאחר כמו חזקה מ"מ אין זו ראיה ברורה כל כך שהוא יסמוך עליה ולא יזהר בשטרו דכ"ע לא בקיאי בדינא שידעו שאם עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אלא מסתמא יש לנו לומר דשטר היה בידו ואח"כ חזר וקנה השדה ממנו וקרעו את השטר ולפיכך נאמן בדבורו ולפי תירוץ זה אפשר להעמיד ההלכה אפי' כשהקרקע עומד ביד הנתבע כו' דעת הרמ"ה ז"ל. ולישנא דקאמר ליה זיל הב לי' תלם אחד לאו דוקא אלא ר"ל ותניח לו שיעור תלם אחד אבל הרי"ף כתב דמיירי כשהקרקע ביד היתומים ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו משום דס"ל אם איתא שהקרקע עומד ביד המערער והמערער עשאה סימן לאחר למה לא יפסיד המערער כל השדה ודאי דכיון שכל השדה עומדת ברשותו כשכתב השטר שדה הסמוכה לשדה של פלוני על כל השדה נתכוון הואיל וכל השדה היתה בידו ע"כ:
עוד כ' הרשב"א ז"ל מכאן שמענו דלא אמרי' דטוענין ליורש וללוקח כל מאי דמצי טעין האב או המוכר אלא דוקא בבאין בטענת שמא אבל באין בטענת ברי הרי הן כשאר בני אדם שאין רשות לדיין לטעון להם כלום שהרי אביי באמת היה יודע כל טענות שטען האפוטרופוס ולא רצה לטעון כלום עד שיראה אם יבא האפוטרופוס בטענת ברי או בשמא וכשראה שהיה טוען ברי א"ל שפיר טענת ומיהו אילו לא היה יודע האפטרופוס לטעון אביי היה טוען בשביל היתומים הלכך יש לדיין לידע תחלה טענתם ואח"כ יטעון בשביל היתומים או הלוקח אם הם אינן טוענין ברי ע"כ. ולקמן בסמוך אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני בזה בס"ד. והרא"ש כתב בתוספותיו דלחדד האפטרופוס היה לראות אם יטעון בעצמו ע"כ. פי' כדי לאסוקי עלה מאן דמוקים אפטרופוס נוקים כי האי כו' וכדאמר ליה אביי ואפשר דלכך כתב רש"י אמר ליה אביי לאפטרופוס ע"כ. פי' קשיא ליה אמאי לא טעין אביי כן ואדרב' קאמר ליה זיל הב ליה מיהת תלם והא פתח פיך לאלם הוא ותירץ דמשום שהיה אפטרופוס א"ל כן לחדודי או כדי שישיב ברי ועיין הרא"ש בפסקיו כנ"ל. ולענין עיקר הדין דאמר רבי יוחנן דכי טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. גם הריטב"א הקשה על פרש"י דלא אמרו הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהוא בא להתיר תוך כדי דבור וכדמוכח בפ"ב ובכמה דוכתי וזה כבר הורה מכמה ימים או שנים קודם לכן. ומצאתי להרמב"ם בפירושיו לסנהדרין בפ' זה בורר וז"ל ואמר רבינו יהוסף הלוי כך דיינינן בכל יום בענין מגו דלא הוי מגו אלא אם הסמיך דבריו ולא הפסיק אבל הפסיק לאו מגו הוא כגון מי שהוציא בגד מתחת ידו ואמר זה של פלוני הוא ויש לו עליו כך וכך כגון זה ודאי הוא מגו אבל אם הוציא הבגד ואמר של פלוני הוא ושתק ואמרו לו כיון שהודית שהוא של פלוני חזור לו שלו ועמד ואמר יש לי עליו כך וכך לא הוי מגו אלא מחזיר הבגד ואינו נוטל כלום. ומסתייעא הדין סברא מהלכה דבתרא ראה עבדו ביד אחרים כו' ודאי מרגניתא הוא כו' כך נמצא בשטתו לסנהדרין ומצאתיה ישן נושן עם שיטת שבת להרב עצמו והיה סביב לגליון כתיבת יד בנו החסיד רבינו אברהם. גם העיד הדיין כמהר"ר משה בן אלאשקר על שיטה זו שהיתה מכתיבת יד הרמב"ם המפרש. ויש לתרץ לדעת רש"י דזה המת מעולם לא ערער אלא דאוקי אפטרופוס דלהוי מערער וכדפרש"י במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל ומה שעשאה סימן לאחר לא מקרי הודאה עד שידונו עליה ב"ד הלכך השתא שבאו לדון עליה ההודאה והטענה באין כאחד ושפיר אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר כנ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל פרש"י שהפה שאסר הוא הפה שהתיר [וכו'] ולא נהירא לי אטו מי שאמר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולאחר זמן מרובה א"ל חזרתי ולקחתיו ממך אחר שהודיתי לך מי מהימן הא ודאי לית דינא ולית דיינא דלא מהימן דהא השתא לית ליה מגו וכ"ש זה שחתם לו האב והוה ליה כמי שיש לו לזה עדים או שטר מכר דשלו הוא דלא הוא ולא יתומים לא מהימני אלא ה"פ דהאי גברא מחיים נמי הוציא שדהו מיד הגזלן ולאחר שמת תבעה ליה ליתומים כו' ע"כ. והר' ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל פי' המורה דהפה שאסר כו' ואינו נ"ל דלא אמרי' הפה שאסר כו' אלא כדטעין האיסור וההיתר יחד כו' אלא הטעם הוא מפני שיש לו עדים שהיתה שלו או של אביו ומשום דחתם בההיא סימנא אתה עושה אותו כאילו הודה לו ואף על פי שלא הודה לו בפירוש הלכך כל טענה שיאמר אנו מאמינים לו כיון שיש לו עדים ואי קשיא לך טעמא דטען אפטרופוס הא לא טען לא הוה טעין אביי הכי בעבור היתומים והא קיימא לן דכל מלתא דהוה מצי טעין אביהן של יתומים טוענין בית דין בעבורם שהרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואע"פ שיש ביד המלוה שטר חתום ויתמי לא טעני מידי טוענין ב"ד בעבורם דילמא פרעו' י"ל דוקא גבי פרעון דשכיחי אינשי דפרעי ולא קרעי לשטרא משום דמאמינו שיקרענו או שמא נשאר מעט לפורעו או שמא אפשיטי דספרא חייס ליה טוענין ב"ד בעבורם אבל בחזר ולקחתיו דהוי מלתא דלא שכיחא א"נ בתל' אחד עשיתי לו דלא מוכחא מלתא אי טעני יתמי אין ואי לא לא טעני להו ב"ד ע"כ ואי פתכת מה שכתב הר"י מטראני דהא תימא לא מיקרי הודאה גמורה בהדי מאי דכתיבנא עולה פי' רש"י כהוגן ולית עליה קושיא כלל דוק ותשכח. והרשב"א הקשה עוד על פרש"י דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור כו' ועוד שהאפטרו' בא בטענת שמא ובמאי דכתיבנא ניחא הכל כנ"ל:
ויש מי שפירש ליישב רש"י דהכא במאי עסקינן כשאין השטר שהוא חתום בו יוצא בב"ד כלל או שיוצא ואינו מתקיים ע"פ אחרים אלא ע"פ האפוטרפוס ואינו מחוור דאם כן פשיטא שהוא נאמן שאפילו היה ביד המוכר שטר מקח מן המוכר הזה הרי זה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממך אם החזיק בה ג' שנים אחרי שמכרה. ומורי הרב הלוי היה מפרש בשם אחיו דהב"ע כשהעורר הזה אינו טוען כי השדה הזו לא היתה של המוכר ההוא מעולם אלא שהוא טוען כי באמת שלו היה אלא שחזר ולקחה ממנו ומה שחתם עליה בשמו של מוכר לא עשה כן אלא לפי שהיתה שלו ומפורסמת לו ולכן קראה על שמו וכאותה שאמרו בפרק חזקת האי ארעא לאו משום דבי בר סיסין הוא אלא דאקרויי' היא דמקרייא דבי בר סיסין ואף זה (דוקא) כשאמר ומצד פלוני שדה פלוני רצה לומר שדה הידוע לפלוני מקודם לכן שכן דרך לסיים הקרקעות בשם בעלים הראשונים לפי שידועים לכל יותר ומיהו אי כתב השדה שהוא של פלוני אי אפשר לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ומסיים הרא"ה הכין ואין ספק שהאומר לחבירו שדה זו כבר היה זמן מתחלה שהיה של אביך שאין זו הודאה של כלום כיון שהוא אומר לו בלשון הזה שיש במשמעו שכבר היה זמן שהיה של אבותיו אבל עכשיו אינו שלהם אף זה כיוצא בו וזהו הפי' הנכון מאחי נר"ו ע"כ:
מתני' ילך לו דרך קצרה כו'. אינו ר"ל שיקח לו הדרך שירצה שהיא קצרה יותר לעיר דודאי אין חכם בעולם שיאמר זה דבלא שום ראיה יברור לו הדרך שירצה אלא האי קצרה דאמרינן קצר' לכרך שאם הקיפוה ד' שדות מד' רוחותיה אחד בת מאה אמה ואחד בת שלשים אמה ואחד בת עשרים וא' בת עשר אמה ילך לו ברביעית שהיא דרך קצרה מכולן שלא ירבה עליו את הדרך וחכמים ס"ל דאפילו זו אין לנו. תלמידי רבינו יונה. וכן פירש הר"י מטראני וז"ל ילך לו בקצרה בעל כרחם יתנו לו דרך לילך בשדהו ויבחרו לו הקצר' שבהם וחכמים אומרים הפסיד דרכו כיון שאינו מכירה ע"כ. וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל במהדורא קמא ילך לו בקצרה יקח לו בקצרה יקח לו דרך באותו צד שלא יהא מפסיד בעל השדות יותר מדאי שאם יש לו בשלש רוחותיו שלש שדות אחת בת עשרים אמה ואחת בת ט"ו ואחת בת עשר ורביעית בשמונה ילך לו ברביעית שהיא קצרה מכולן כדי שלא ירבה את הדרך ע"כ:
גמרא שפיר קאמר אדמון פירש"י דקס"ד כשארבעה השדות שסביבותיו של אדם אחד הן דממה נפשך אורחיה גביה הוא ע"כ. וקצת קשה מי הזקיקו לאסוקי אדעתין לפרושי כן עד דפריך הכין ולא הוה ליה לאקשויי אלא הכין היכי דמי אי באדם אחד שפיר קאמר אדמון ואי בארבעה בני אדם מ"ט דאדמון ואמאי אסיק אדעתיה לפרושי מתניתין טפי באדם אחד מארבעה בני אדם. וי"ל דאי מתניתין מיירי באדם אחד לא קשה כולי האי לרבנן דאיכא למימר דסברי דמצי למימר ליה היאך אי שתקת כו' ואי לא מזבינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו אלא מיהו טעמא דאדמון מסתבר טפי דאינו בדין שיוכל להפקיע דינו דהיאך על ידי מכירתו וכמו שכתבו התוספות לקמן בסמוך ולכך לא פריך אלא שפיר קאמר אדמון ולא פריך מאי טעמא דרבנן אבל אי נוקי מתני' בארבעה בני אדם מעתה קשיא טובא לאדמון וכדפריך בסמוך אי הכי מ"ט דאדמון פי' בשלמא לדידי דאוקימנא לה באדם אחד ליכא לאקשויי אלא שפיר קאמר אדמון דקס"ד כשארבעה כו' ודוק. ובמהדורא קמא כתב רש"י במתני' ואבדה דרך שדהו קס"ד השתא כגון שהקיף לו אדם א' מארבע רוחותיה שיש לו שדות כל סביבותיה והיה לו דרך בא' מן השדות לילך לשדהו וכשחזר לא היה יודע באיזו שדה היה לו דרך ע"כ. ואפשר דלכך כתב דקס"ד במתניתין משום דואבדה דרך שדהו דנקט מתניתין חזקיהו לאסוקי אדעתיה כן דאי באדם אחד מיירי הוא מצוי לאבד דרך שדהו דלא רמיא אנפשיה לידע באיזו שדה היה לו כך כיון שכולם היו של אדם אחד אבל בד' בני אדם רמיא אנפשייהו אדכורי מדכר אצל הי ניהו הויא דרך שדהו ואינו מצוי לאבד דרך שדהו אבל במהדורא בתרא כתב הרב ז"ל הקס"ד בגמרא גבי הא דפריך שפיר קאמר אדמון והיינו כדפרישנא לעיל כנ"ל:
אמר רבה בארבעה דאתו מכח אדם פשיטא כיון דאפילו ארבעה דאתו מכח חד מצו מדחו ליה כ"ש ארבעה דאתו מכח ארבעה וי"ל דרבה אתא לפרושי דברי רב דקאמר כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם דלא מתוקמא בארבעה דאתו מכח ארבעה משום דמצו מדחו ליה הם הכי נמי בארבעה דאתו מכח חד וע"כ לא מתוקמא אלא בחד דאתי מכח ארבעה והא דקאמר רב כגון שהקיפוה ארבעה בני היינו מתחלה ושוב לקחה מהם איש אחד והשתא אתי שפיר דלא נשאר רב בקושיא כנ"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מד' רוחותי' וקנה זה כל אותן ארבעה שדות והוא הדין לחד דאתו מכח תרי אדמון סבר שיכול זה שאבדה לו הדרך לומר ללוקח אע"פ שמתחלה היו הארבעה יכולין לדחות אותי אתה לא תוכל לעשות דמ"מ כיון דאת קנית הכל הדרך שלי הוא בתוך שלך ע"כ:
אי צייתת כו'. פירש"י אי שתקת ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכן כתב במהדורא קמא אי צייתת אי שתקת ותעביד פשרה בהדאי ע"כ. פי' דס"ל דאי לא מרויח במה שאינו מחזירו לו לא מצי למימר הכין דמצי אמר ליה לכי תהדר ולכן פי' נמי התם בפ"ק דבבא קמא אי הכי נזיקין נמי ליגבו מבינונית ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ותגבה מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דתגבה מזבורית ואי לא מהדרנא שטר דזבורית דמצי אמר ליה לכי תהדר והקשו עליו דאין דומה שזלזל אצלו כיון דקתני במתניתין יקח לו דרך במאה מנה ותירץ מהריב"ן התם בפ"ק דב"ק אי שתקת מוזילנא גבך פורתא ואי לא מהדרנא לשטרא למרייהו ותצטרך לקנות מהם במאה מנה ע"כ. וכבר הארכתי בזה בחדושי' שם בפ"ק דב"ק ולכך אקצר כאן ומ"מ אכתוב שיטת התוספות בקונה דס"ל דלעולם מצי אמר אי צייתת כו' ואפילו דלית ליה לזה שום הרוחה כל כמה שאינו מחזירו וכל היכא דמצי למהדר כמהדר דמי ולא מצי אמר לכי תהדר וקשיא להו לפי שיטתם דבחד דאתי מכח חד נמי אמר מזבנינא ליה לד' דלא מצית לאשתעוי' דינא בהדייהו ולשיטת רש"י ניחא דמצי אמר ליה לכי תהדר ואם בא למכור מחדש יפסיד והלכך אפילו יאמר לו שיוזיל גביה יותר יפסיד אם ימכרם מחדש ואכתי מצי אמר ליה לכי תהדר אבל להחזירו לבעליו לית ליה פסידא כלל ובקל יחזירם לבעליו אבל לשיטת התוספות דלא מצי אמר לכי תהדר וכל היכי דמצי למהדר כמוחזר דמי בחד דאתי מכח חד נמי מצי אמר ליה מזבנינא ליה לד' כו' ותירצו בתוספות שאינו יכול להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל ועתה הוא דאתי לזכות בו אבל מצי למימר מהדרנא שטרא למרייהו בזכות הבאה לו לידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו כמו שהיה קודם שבאו השדות האלו לידו. והקשו עוד דאמרינן בפ"ק דב"ק מי שהיה לו עדית ובינונית וזבורית והיתה עליו כתובת אשה וב"ח ונזקים כו' מכרן לא' או לג' בני אדם כא' כולם נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה התם כגון שלקח עדית באחרונה ופריך וליתו כולהו ליגבו מעדית משום דאמר ליה אי שקלת שקלת כו' ופריך אי הכי נזיקין נמי אלמא התם אמרינן הך טענה לכ"ע והכא פליג אדמון ולשיטת רש"י לא קשיא ולא מידי דלהכי פריך אדמון משום דמצי אמר ליה לכי תהדר דאפשר נמי דיוזיל גבאי אינהו אחריני יותר ממך ורבנן סברי כיון דהשתא מיהא איהו מוזיל גביה שפיר מצי א"ל אי שתקת וכו' ומיהו התם כ"ע מודו דיכול למימר אי שתקת דבריא פסידיה דאי מהדר זבורית בע"כ יטול זבורית דתנן אין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית אבל לשיטת התוספות ליכא לחלק בהכי כלל דוק. ותירצו בתוספות דהתם ודאי דלית להו פסידא לגמרי דהא גבו כדי חובם מזבורית מודה אדמון דמצי אמר מהדרנא שטרא למריה אבל הכא דאית ליה פסידא לגמרי סבירא ליה לאדמון דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. עוד הקשו התוס' על פירש"י דהתם כבר אמרי' בכתובה מן הזבורית משום דאי שתקת שתקת ותימא ליה לכי תהדר. וכתב הרא"ש וז"ל ויש ליישב פרש"י דכל היכא דבא לגרע דינו מצי למימר לכי אהדר ולהכי גבי כתובה דאינו מגרע כחה כמוחזר דמי ופריך מנזקין דתגבה מבינונית טוב לו יותר שיגבה בינונית ממה שיחזיר ולא יגבה אלא מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דא"ל לכי תהדר שהרי בא לגרע כחו הכא נמי אינו מגרע כחו ממה שהיה דבתחלה נמי כשהיה קרקע ביד ארבעה לא יכול להוציא הדרך מידם ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני אי צייתת כו' פירוש אי צייתת אתפשר עמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא צייתת ותרצה אותה בחינם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות ואומר לכל אחד אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו ותפנו לי והם יבואו עמך ולא תוכל להדיין עם אחד מהם ואלה הם דברי' בעלמא לרווחא דמלתא אלא אע"פ שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמכחם הוא בא שכמו שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם שכל זכות שהיה להם מכרו אותו לו ע"כ:
והרא"ה כתב וז"ל אי צייתת כו' לא משום אימתא הוא דמפחיד להו כדמשמע לישנא דא"כ לימרו ליה לכי מהדרת אלא משום דינא הוא דאי דזבני' מיני' באחריות קמאי בעלי דיניה דמפיק מיניה עלייהו הדר ושלא באחריות נמי בעלי דיניה נינהו ודינא הוא דמשתעי דינא גביה וכדאמרינן לעיל וה"ה ליורשי מוכר מיהו אי הנהו דאתי מחמתיהן גרים ומתו בלא יורשים תו ליתיה להאי דינא ותו לא נהיר דמהאי טעמא אתינן עלה דא"כ תפשוט מינה דאותי' להאי דינא למימרא דאפילו שלא באחריות אית ליה לאשתעויי דינא בהדייהו והא לעיל משום דאיכא דאמרי אמרי לה אלא היינו טעמא משום דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הלכך האי חד במקום ארבעה קאי ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וא"ת כיון שאפילו כשיחזיר את השטר לא יפסיד התובע כלום יוכל לומר לכי תהדר והנתבע לא ירצה להניח הקרקעות שלו ביד אחרים מפני זה הדרך ועוד למה אמר בחד הבא מכח ד' דאפילו חד דאתי מכח חד דאם איתא דאמרינן בחד דאתי מכח ארבעה שיכול לומר לו מהדרנא שטרא למרייהו כמו כן היכא דאתי מכח חד יכול לומר לו אם תרצה להניח הרי טוב ואם לאו אמכור אותו לשני בני אדם או לשלשה וכל א' וא' ידחה אותך ויאמר לא קניתי הדרך שלך ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דהאי לישנא דקאמר ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר אם תרצה להניח שלא יתבעני כלום הרי טוב ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו וכיון דאי הדרנא להו לא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו השתא נמי אף על גב דלא הדרנא לא מצית לאשתעויי דינא בהדאי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ע"כ. וכ"כ הריטב"א וז"ל אי צייתת כו' פי' מהדרנא בכתיבה ובמסירה דאי לאהדורי שטרא בלחוד לאו כלום הוא כדאיתא בפרק גט פשוט. וא"ת ולימא ליה לכי תהדר וכדאמרן בבבא קמא בפ"ק. והנכון דהכא לישנא בעלמא נקט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהיתה שלהם איבד את זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות שהיה להם ע"כ:
סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין כלומר כי היכי דאמרינן במי שאבדה לו דרך שדהו דכל חד וחד מצו מדחו ליה הכי נמי הכא כל אחד ואחד מן הבנים יכול לומר אני לא לקחתי הדקל שלך ומיירי כשהניח דקלים הרבה והניח חלק מהדקלים לכל אחד ואחד אבל אם לא הניח כי אם דקל אחד מודה רב יוסף שתחזור על אותו שנפל הדקל בחלקו ואינו יכול לדחותה וכן אם הניח דקלים הרבה ואמר דקל פלוני והעדים יודעים אי זה דקל אומר דברי הכל הוא שתלך ותקח אותו הדקל מן מי שנפל הדקל בחלקו אבל הכא כשאינם יודעים על איזה דקל דאמר מיירי ולפיכך היה סובר רב יוסף היינו מתניתין. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא היינו מתניתין ארבעה דאתו מכח חד דכל חד וחד מיתמי מצי מדחי ליה ע"כ:
הכא דקלא גבייהו הוא וא"ת דהא במתניתין נמי הא אורחיה גבייהו הוא י"ל אע"ג דאורחיה גבי חד מיניה כל חד קאי לנפשיה וחד מינייהו הוה גזלן ביה מתחלה ועד סוף משא"כ בזה שהחיוב מוטל על כולם וכל הנכסים נשתעבדו לכך וכן פירש"י. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מי דמי התם אורחא לאו גבי כולהו הוא אלא גבי חד מינייהו וכל חד וחד מצי אמר ליה אורחך לאו גבאי הוא הכא הא דקלא כולהו אשתרשן ביה דכל חד וחד שקל ארעא או דקל כנגד דקל וגבי כולהו אית לה דקלא הלכך ליתבו לה דקלא מן האמצע ויחזרו ויחלוקו ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה ולומר לו לית לך גבאי ולא מידי שאין הדרך אלא אצל אחד מהם בלבד אבל הכא דקלא גבייהו הוא וכשיחלקו ולא הוציאו הדקל כולם נתחייבו כל אחד וא' בחלקו ואינם יכולים לדחותה שעל כולם תחזור שכולם נהנו ואפילו אם יש בהם מי שלא הגיע דקל בחלקו מאי תקנתייהו ליתבו לה חד דקלא כו' ואפילו לא הניח כי אם דקל אחד ובאת הבת ולקחה הדקל מן האחים יחזרו ויחלקו מתחלה דהא קי"ל בטל מחלוקת ע"כ:
ושביק תרי פלגי דדקלא פרש"י כי דקלים אחרים היו שם אלא שלא היו רוצים ליתן לה אלא תרי פלגי אלו שהיו לו בשותפות עם אחרים מפני הטורח. ולא נהירא דודאי דקל שלם בעי למיתב לה דסתם דקל או שדה או בית דבר שלם משמע כל היכא דאי' ליה אלא ודאי דהכא לא הוה בנכסיו שום דקל אלא שני חצאי דקל אלו והם היו רוצים שלא לתת לה כלום כיון דליכא בנכסי המת דקל שלם ועלה אמרינן כיון דליכא דקל שלם עבדי אינשי דקרו לתרי פלגי דקל דקלא כנ"ל וכן הורה מורי הרב הלוי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והיכא דאמר דקל לאחד ושביק תרין פלגי דקלא ולא שביק דקל שלם יהבי לה תרי פלגי דקלא דקרו אינשי לתרי פלגי דקלא דקלא אבל אי שבק דקל שלם יהבי לה דקל שלם ולא מצו מדחו ליה לתרי פלגי דקלי דודאי מוכחא מלתא שעל הדקל השלם נתכוון ולא אמרינן בכה"ג יד בעל השטר על התחתונה דלא אמרינן הכי אלא היכא שהלשון מסופק אבל הכא שהלשון מוכיח שעל הדקל השלם נתכוון יהבי לה השלם ואם אמר דקלא לברת ולא שבק אלא פלגא דקלא יהבו לה האי פלגא דיקלא ואי לא הוה ליה דקל כלל יהבי לה דמי דקל ע"כ. והרא"ש בפסקיו כתב דפי' רש"י ז"ל עיקר עיין שם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה