כתובות קי א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול הוא שיאמר אילו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכ"א זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו:
גמ' מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:
מתני' שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו:
גמ' אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה רב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכולי עלמא עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזיבורית ודאי הפוכי מטרתא הוא כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית רב נחמן סבר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זיבורית וגבי ליה לבינונית דהוה גביה עידית ואתא ההוא ושקיל זיבורית ורב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי קסבר בשל כל אדם הן שמין סוף סוף כי אתי ההוא בינונית דנפשיה קשקיל ולרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי בעל בינונית ברישא וליגבי זיבורית וליהדר וליגבי ניהליה לא צריכא דקדים תבעיה סוף סוף כי אתו למגבי בהדי הדדי קאתו אלא לא צריכא דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם הן שמין תנן וחכ"א זה גובה וזה גובה תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש ה"ד אילימא ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הא לא מטא זמניה אלא ראשון לחמש ושני לעשר ה"ד אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זמניה הא לא מטא זמניה ומ"ט דאדמון לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם חמש מר סבר עביד איניש דיזיף ליומיה ומ"ס לא עביד איניש דיזיף ליומיה רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מיגבא גבי אגבויי לא מגבינן מינייהו והא זה גובה וזה גובה קתני זה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דזה גובה וזה גובה קתני ועוד לגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבינהו מינייהו כדרב נחמן דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן קשיא ולוקמה דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה עידית ובינונית דאזלי יתמי גבו בינונית ומגבו ליה זיבורית דאי נמי בשל כל אדם הן שמין הא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מזיבורית הני מילי היכא דלא תפס אבל היכא דתפס תפס:
מתני' שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך
רש"י
עריכה
מתני' והלה הוציא שמכר לו שדה - הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה ואומר שטרך מזוייף או פרוע שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות את חובך:
זה היה פקח שמכר לו את השדה - לפי שהיה זה מבריח מטלטליו ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע: גמ' באתרא שהלוקח יהיב זוזי והדר כתבי שטר מכירה כולי עלמא לא פליגי. שהיה למוכר לעכב בחובו המעות שקיבל ולא יכתוב לו השטר וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב:
למימסר מודעא - ואיני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו:
חברא אית ליה - ויודיעהו ולא יקח עוד השדה:
מתני' שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה - ראובן על שמעון ושמעון על ראובן שטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר:
אדמון אומר - יכול שמעון לומר לראובן:
אילו חייב הייתי לך - כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני:
זה גובה וזה גובה - אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו:
גמ' הפוכי מטרתא למה לי - הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין:
בשלו הן שמין - מה שאמרו חכמים בעל חוב בבינונית בקרקעות הלוה שמין שאם יש ללוה שדה שהיא בינונית לכל אדם ואצלו היא עידית ששאר שדותיו גרועות הימנה אין ב"ח גובה הימנה:
ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין - וסוף סוף כי הדר אתי האי למיגבי בינונית שהיתה שלו שקיל:
ולרב נחמן - נהי נמי דבשלו הן שמין מאי חזית כו':
סוף סוף כי אתו למיגבי בהדי הדדי אתו - שהרי שניהן הוציאו שטרותיהן בבית דין:
מר סבר בשלו הן שמין - ולאו הפוכי מטרתא הוא דממה נפשך איכא רווחא לבעל זיבורית דאי חבריה קדים ברישא וגבי איכא גביה עידית ובינונית וזיבורית ומגבי להאיך בינונית ואי איהו קדים וגבי בינונית הויא גביה עידית ומגבי לחבריה זיבורית:
ומר סבר בשל עולם הן שמין - וכיון דבהדדי אתו למיגבי יהבי בית דין בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבי לה מיניה הלכך הפוכי מטרתא הוא:
תנן זה גובה וזה גובה - נהי נמי דאית להו לרבנן ששניהם השטרות כשרים יעמוד זה בשלו וזה בשלו אלמא ש"מ בשלו הן שמין ולאו הפוכי הוא:
כגון שלוה זה לעשר - שלא יוכל הנושה לתובעו עד עשר שנים דאיכא רווחא דהמתנה:
אילימא ראשון לעשר - ושני בא אצלו לסוף שנה ולוה לחמש:
בהא לימא אדמון כו' הא לא מטא זמניה - ונוח היה לו לזה שהלוהו. ויתבענו לסוף חמש ועדיין יהא חובו מעוכב בידו עד השלמת עשר משיהא פורע לו בחובו:
אי דמטא זמניה - אם שלמו חמשת השנים כשבא המלוה ללוות מן הלוה:
מ"ט דרבנן - דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו ולא ללוות דעבד לוה לאיש מלוה:
לא צריכא דאתא - לגביה ולוה הימנו ביומא דמשלם חמש:
ביתמי עסקינן - שמת אחד מהן והיתומים באים ותובעים ואין להם קרקע שיהא שכנגדם גובה שטרו מהן דלא משעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב: ה"ג ולוקמה דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה עידית ובינונית דאי נמי בשל כל אדם הן שמין אין נפרעים כו':
מתני' ג' ארצות לנשואין - שלש ארצות הן בארץ ישראל חלוקות לענין נשואי אשה שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לילך אחריו מארץ אל ארץ:
אין מוציאין - מזו לזו לא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך. כרך גדול מעיר והוא מקום שווקים ומכל סביביו באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו:
תוספות
עריכה
ורבנן חברך חברא אית ליה. והא דמסקינן לעיל אליבא דכולי עלמא דלא איבעי ליה למימסר מודעא גבי לעצמו לא איבד זכותו דאמרינן חברך חברא אית ליה יש לומר דלא דמי דמה שעשאה סימן לא הוה כל כך הודאה כמו הכא שהוציא שמכר לו את השדה הילכך לא איבעי ליה למימסר מודעא אבל בהך הודאה פליגי דדמיא טפי להודאה ולפרש"י אתי שפיר דלעיל ודאי לא הוה ליה למערער למימסר מודעא דדלמא שמע המוכר לו שדה מהא וימנע למוכרה ויהיה לו הפסד שלא ימצא שדות לקנות אבל הכא גבי מכירת שדה אינו כל כך הפסד דהרבה לוקחים ימצא דאמרי אינשי זבין קנית זבינת אפסדת:
סוף סוף כי אתו למיגבי בהדי הדדי קאתו. אע"ג דנזקקין לתובע תחילה היכא דאית ליה פסידא אין נזקקין כדמוכח התם (ב"ק דף מו: ושם) טעמא כגון דזילי נכסיה:
שלש ארצות לנשואין. תוספתא בד"א בזמן שהיה מיהודה ואירס ביהודה או בן גליל שאירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל או בן גליל שאירס ביהודה כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יג (עריכה)
נב א ב מיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלי"א, טוש"ע חו"מ סי' פה סעי' א:
נג ג ד ה ו ז מיי' שם הל"י, טוש"ע שם סעי' ג:
נד ח טוש"ע שם סעי' ה:
נה ט מיי' פי"ג מהל' אישות הל' יז, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' עה סעי' א:
ראשונים נוספים
אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא: כלומר, אם אמת שמכרת לי כדי למשכנו היה לך להודיע לעדים ולהוציא עצמך מתורת עני מוכר קרעותיו, ורבנן סברי חברך כו'. ויש לומר דהתם שאני, דחשיבא ליה לאדמון טענת ראשון קשה ממני ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, והלכך אלו היה המערער מוסר מודעא זה לא היה מוכר אותה ונמצא זה מפסיד לגמרי, אבל הכא הרי אינו יכול זה לאבד זכותו, דכיון ששטרו בידו ועדיין לא ידע אם יטמין מעותיו אם לאו, היה לו לימנע מלמסור מודעא משום חשש רחוק כזה, ורבנן סברי להו להפך, דהתם כיון שיש לו עדים שהשדה שלו היא אינו יכול להפסידו לגמרי, אבל אם היה מוסר מודעא יוודע הדבר ויטמין זה מעותיו ויאבד את חובו לגמרי, הלכך מקח היה שלא הודיע לשום אדם (רשב"א בשטמ"ק).
מתני': שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה וכו' וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו: ומכל מקום אם המקום הוא שנותנין המעות ואחר כך כותבין השטר, והגיע זמן מלוה ראשונה קודם מלוה שניה, יכול הלוה לומר היה לך ליפרע כשלוית ואפילו יש לאחד עידית ובינונית ולאחד כך כתבו... והרשב"א ז"ל (מ"מ מ... כד, י).
איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה: והקשה הרשב"א ז"ל אמאי אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה לימא בעל בינונית לבעל זיבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי. ותירץ דמהא שמעינן דשטרי לאו בר גוביינא הוא דמילי נינהו, ואף על גב דמילי דמזדבני בפריטי נינהו, מכל מקום לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו, ומשום הכי לא מצי אידך למימר ליה שקיל ([שטרך] כנגד חובך דלאו בר גוביינא הוא. ובית דין גם כן אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא, אלא דלכי מטי זימניה מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן. ומשום הכי תנן בפרק החובל (פט, א) דאשה שחבלה באחרים פטורה, ופרכינן התם דתזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה, ומפרקינן דכל לגבי בעל ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחיננן, ואם איתא דשטרות בני גוביינא דבי דינא נינהו, יגבה בית דין שעבוד כתובתה לנחבל ויזכה בו מדאורייתא ושוב אין לחוש למחילה וכדברי הרי"ף במוכר שטר חוב וחזר ומחלו וכמו שכתבתי בפרק הכותב אלא ודאי אין בית דין יכולין לעשות גוביינא בשטרות (ר"ן על הרי"ף).
דכולי עלמא עידית ועידית וכו' ודאי הפוכי מטרתא הוא: וכתב ר"ש נ"ר דאית להו לתרווייהו עדית ועדית בינונית ובינונית דאמרינן דזה עומד בשלו וזה עומד בשלו, אם עמד אחד מהם ומכר חובו, לוקח גבי ליה מיניה, ואיהו גבי שטר חוביה מבעל חוב דידיה, דהשתא ליכא למימר אפוכי מטרתא למה לי. ואי לית ליה נכסי לבעל חוב דידיה ואגבי ליה הלה ארעא ללוקח, ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת, הדר גבי ליה מיניה, דלא עדיף מיתמי דאמרינן (לעיל צב, א) שאם גבו קרקע בחוב אבוהון שבעל חוב חוזר וגובה מהן מדר' נתן, והא להא דמיא. ואי אגבי ליה מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. מיהו אי כתב ליה מטלטלי אגב מקרקעי, דינייהו כקרקע והדר גבי להו מיניה מן הקרקע (חי' וידל קרשקש).
וכתב הרשב"א ז"ל שאם מת אחד מהם אפילו הניח יתומים קטנים שאינן בני גוביינא עד שיגדלו, זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך שלו כיון דתפס תפס (מ"מ מלוה ולוה פכ"ד ה"י).
לא צריכא דאית ליה למר עדית ובינונית: ואיכא למידק לרב נחמן אמאי לא אמרינן כיון דתפיס עכשיו בעל בינונית בבינונית דלא מפקינן מיניה, כי היכי דאמרי לגיבוי יתמי לקמן דהיכא דתפס תפס. תירץ הראב"ד בשאני הכא דאגביה ליה בעל זיבורית לבינונית דידיה שוב אינה ראויה לו לפי שהיא חוזרת לזה לעדית לרב נחמן דסבר בשלו הן שמין, הילכך אף על גב דתפס מפקינן מיניה דהא לאו בדינא מתפיס לה. אבל התם שאני דתפיס לוה מחיי אביהן ואביהן כבר היה חייב לו מן הבינונית, ומן הדין היה לו לעמוד זה בשלו וזה בשלו הילכך אף השתא דנפלו קמי יתמי בדין תפיס ואמרינן קם דינא (רשב"א בשטמ"ק).
מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והוא הוציא שמכר לו את השדה : פי' הלוה מוציא שטר מכירה שמכ' לו הלה את השדה שלו לאחר שהגיע זמן הפרעון שטר חוב וטוען על השטר ההוא שהוא פרוע אדמון אומר וכו' עד מפני שיכול להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין ומקשי' בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחר. ופריק דיכול למימר לי' לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי' ברור. ואם תאמר אי משום טרחא דתרין ימכר שלו לאחרים ויש לומר דניחא לי' לזבוני ללוה דיליה דלמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא לי' בנחלת אבותיו והאי טעמא דמתני' וטעמא דירושלמי טעמא דעקר הוא לרבנן והא דאוקימנא לפלוגתא דאדמון ורבנן בטעמ' דאי מבעי לי' לממסר מודעה או לא היינו דאי בעי ליה למימסר מודעה דעביד הכא כדי למשכנו עליו והלכת' כרבנן ודקדים תבעה פי' וקי"ל דנזקקין לתובע תחילה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קאתו. פי' וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין וכדאמרינן התם פעמים דנזקקין לנתבע כגון דזילי נכסיו מ"ס בשלו הן שמין ומ"ס בשל כל אדם הן שמין. פי' ורב נחמן סבר בשלו הן שמין הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהי גבה בינונית ומגבי לאידך זבורית דידי' דאפי' גבה איהו ברישא בינונית דגבי הוה לדידי' עידיות וזבורית דידי' הוה בינונית [או זיבורית] ורב ששת סבר בכל אדם הם שמין הלכך אי גבי בעל זיבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא ביניני' דגבו מיניה דהוה בינונית של עולם ואע"ג דאלו גבי בעל עידיות ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית וגבי מיניה בנונית פרש"י ז"ל דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב"ד למעבד בגונא דילה דלא לפסוד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי' לפירושו שביד בעל עדית וזיבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דלגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עידית ובינונית ניחא לי' דליקום כל חד מינייהו בדילי':
וחכמים אומרים: פי' ולא מצי למימר תנאי נינהו דעד כאן ל"פ אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הא' פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפי' אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפי' הוה תנאי תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל. כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש פי' לאו דוקא לעשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום א' דליכא למימר שיעמוד כל א' בשלו ודרך התלמוד לכפול מנייני'.
ואי דמטי זמני: פי' והוא אתר' דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא מאי טעמ' דרבנן דבשלמא לר"נ כיון דס"ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זיבורית שלו וכגון שהלוה הא' אית לי' בינונית ולוה אחרון לית לי' אלא זיבורית והלוה לא נזהר ממנו כי הי' סבור כי אולי הי' רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו.
רשב"ג אומר: כו' הקשו בתו' הא לרשב"ג כתובת אשה דאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולת כדאיתא בפ"ק א"כ מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאית' בפ' הכותב וכמו כן לכתובת אלמנה שהשוו חכמים לשל תורה לטול מנה מיהת ויש שתרצו לענין תוספת אסרו רשב"ג ואעפ"י שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אעפ"י ואין זה נכון דודאי מתני' לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פי' כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין ואי לא מטלטלי מיטב הוא ואפי' מודה הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיב' וכן בב"ח כן תירצו בשם רבינו ז"ל ור"י ורבי' הרמב"ן ז"ל כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מהתורה אלא לפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חכמים דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא דגובה מאתיים צורי וגם אינו גובה מן העידי' ולהדי' אמרי' בכל דוכתא כתובה בזיבורית ולא אדכרינן בה פלוגתא אלא ודאי כדאמרן וכן עיקר ותוספות פסקו הלכה כרשב"ג לפי שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן דהא סוגייא דאמוראי בכל דוכתא כתובה דרבנן וההוא כללא דרשב"ג אמוראי פליגי בה בפ' המדיר ועוד אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בה חוץ התם דאיכא סוגייא או פסקא דאמוראי דפליג עליה. בירושלמי פסקו ג"כ כרבנן וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ולא לכתוב לה מדאורייתא או מדרבנן:
מתני' המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכ"א זה היה פקח שמכר לו את השדה שיכול למשכנו. פי' המלוה הוציא שטר חוב על הלוה והלוה הוציא שטר למלוה בפניהם שמכר לו המלוה שדהו ואומר שטרך הוא מזוייף או פרוע שאילו חייב הייתי לך למה מכרת השדה שלך ולא גבית המעות בחובך וחכ"א זה המלוה היה פקח שמכר לו את שדהו מפני שלא היו לו אלא מטלטלין ואם היה בא למשכנו היה מסתירן לפיכך מכר שדהו לו שיוכל למשכנו ואע"פ שהיה לו שדה אחרת היה ירא שמא היה משועבד לאחרים אבל אם המלוה קנה לאחר מכאן שדה מן הלוה מודו רבנן שיוכל לומר לו אילו חייב הייתי לך למה נתת לי מעות ולא גבית אותן בחובך ולית ליה למלוה שום טענה לומר לו:
באתרא דיהבי זוזי והדר כתיבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך להפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתיבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי לך למימסר מודעא אשטרא ורבנן אמרי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה והלכה כחכמים:
מתני' שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. פי' ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שהלוהו מנה ושמעון הוציא שטר חוב על ראובן שהלוהו מנה שטרו של שמעון הוא מאוחר לשטרו של ראובן אדמון אומר יכול שמעון לומר לראובן אילו חייב הייתי לך כמו שכתוב בשטרך למה חזרת ולוית ממני מנה ולא גבית אותו המנה ממני בחובך מי הביאך לקחת ממני בהלואה ולעשות עצמך עבד לוה לאיש מלוה ולא גבית אותו בחובך אלא ודאי נראין הדברים ששטרך מזוייף הוא ואינו גובה ראובן בשטרו כלום. וחכ"א בעבור זה לא יפסל שטרו של ראובן אלא זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. היכי דמי אי דלא מטא זמניה הא לא מטא זמניה ומ"ט דאדמון ואי דמטא זמניה הא מטא זמניה ומ"ט דרבנן פי' ההלואה האחרונה שהלוה שמעון לראובן מנה מתי היתה אם היתה עד דלא מטא זמניה דשטרא דראובן ששטרו היה עד שנה א' וקודם השנה אינו יכול לתבעו את שמעון מאותו מנה ועד שלא השלימה השנה בא ראובן אצל שמעון והלוהו מנה בהא לימא אדמון אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממנ? והרי עדיין לא הגיע זמן שטרו של ראובן לגבות משמעון ובעבור זה חזר ולוה ממנו ולא יכול לגבות אותו המנה בחובו ולקח ממנו בהלואה ולא יתבטל שטרו של ראובן מפני שחזר ולוה משמעון ואי דמטא זמניה כגון שהגיעה השנה ואח"כ לוה ראובן משמעון מנה. א"כ מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון דילמא א"ל שמעון אילו שטרך אמת למה לא גבית ממני המנה בחובך כיון שהגיע זמן שטרך לגבות ולקחת ממני בהלואה ועשית עצמך עבד לוה לאיש מלוה:
לא צריכה ביומא דמישלם זמניה מר סבר עביד איניש דיזיף ביומיה. פי' ביום שמשלמת השנה בא ראובן ולוה משמעון אדמון סבר לא עביד איניש דיזיף ביומיה שכיון שלמחר יכול לתבוע את חובו מי הביאך ליקח ממנו בהלואה היום ימתין זה היום ולמחר יגבה חובו אלא ודאי מזוייף הוא. וחכמים סברי עביד דיזיף ביומיה שמא היה דחוק למעות ביותר ולא יכול להמתין עד למחר ולקח ממנו היום בהלואה הילכך שני השטרות קיימים וזה גובה שטר חובו בזמנו וזה גובה שטר חובו בזמנו. אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי משרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו פי' כגון ראובן שהוציא שטר על שמעון שהלוהו מנה בניסן מכאן ועד שנה ושמעון הוציא שטר על ראובן שהלוהו מנה באייר מכאן ועד שנה דאליבא דכ"ע שטרות שניהן קיימים שהרי כשחזר שמעון והלוה מנה לראובן באייר עדיין לא הגיע זמנו של ראובן לגבות משמעון ומודה בזה אדמון דזה גובה וזה גובה כדאמרן ואירע הדבר שהמתין ראובן מלתבוע את שמעון עד שהשלימה שנתו של שמעון ועכשיו אנו רואין שזמן שני השטרות הגיע לגבות קסבר רב נחמן זה גובה וזה גובה שב"ד נזקקין לנכסי כל אחד ואחד לפרוע למי שכנגדו ורב ששת סבר הפוכי משרתא למה לי כאדם שטעון שתי משואות אחד בכתף ימינו וא' בכתף שמאלו מה נהנה להפך מזה לזה כיון שכובד שניהם שוה גם עכשיו נמי כיון שההלואות שוות ושתיהן הגיע זמנן לגבות יחד תצא הלואה כנגד הלואה שוזה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו ואמרינן דכולי עלמא עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית ודאי הפוכי משראתא הוא כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם הן שמין פי' אם היו קרקעות שוות לא פליגי דהפוכי משראתא הוא אלא כי פליגי בשאין שוות כגון שהיה לו לראובן עידית ובינונית ושמעון אין לו אלא זיבורית דאתי שמעון וגבי מראובן בינונית כדין ב"ח והדר ראובן ושקיל משמעון זיבורית דאותה בינונית שגבה מראובן נעשה אצלו עידית ולא שקיל ראובן מיניה אלא זיבורית שאין בעל חוב דינו בעידית וקסבר רב נחמן בשלו הן שמין דאע"ג דהאי בינונית דגבה שמעון מראובן לכ"ע הוה בינונית אין ראובן חוזר וגובה ממנה דלגבי דידיה דלית ליה אלא זיבורית נעשה עידית ואין ב"ח גובה ממנה אלא מן הזיבורית ונמצא שמעון משתכר שגבה בינונית והגבה זיבורית ואע"פ שבשומא הן גובים נוח לו לאדם להיות לו מעט בינונית מהרבה זיבורית. וכגון שאין מעות לראובן שאילו היה לו מעות היה מגבהו לשמעון מעות ועוד היה חוזר וגובה אותן ממנו ולא היה יכול להגבותו קרקע כיון שיש לו מעות כדכתבינן לעיל בפ' הכותב. ורב ששת סבר בשל עולם הם שמין שאע"פ שאלו נעש' עידית כיון דלכ"ע חשיבא בינונית ממנה גובה ראובן ונמצא שלא הרויח כלום הפוכי משרתא הוא הילכך זה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו והאי דאמרי רבנן זה גובה וזה גובה כגון שזמנו של שני לגבות הוא מאוחר מזמנו של ראשון שהראשון גובה חובו בזמנו מן השני והשני ממתין עד שיגיע זמנו לגבות מן הראשון ונמצא הראשון משתכר בהמתנת זמן אבל לעולם היכא דזמן גבייתם שוה זה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו. וקי"ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני והכי נמי אמרינן בהלכתא קמייתא דב"ק דבשלו הן שמין:
מתני' והלה הוציא שטר מכירה שמכר לו מלוה שדה לאחר שעבר זמן הפרעון בהלואה הכתוב בשטר החוב. מכרת לי את השדה בתמיה אלא ודאי שטר חוב שלך פרוע הוא אלא שנפל ממני ומצאתו. רש"י במהדורא קמא. וכתב רבינו יונה דוקא כשבא הלוה בטענת פרעון ס"ל לאדמון הכי אבל אם בא בטענת מזויף לאו כל כמיניה דבטענת דאלו הייתי חייב לך לא מחזקינן סהדי בשקרי כיון שנתקיים השטר בחותמיו ומשום מגו דמצי לטעון פרוע הוא אינו נאמן לומר מזוייף דכיון שנתקיים השטר הוה ליה מגו במקום עדים ע"כ. וכן כתב הרא"ש בפסקיו. ורש"י במהדורא קמא לא פירש כן אלא דאפילו בטענת מזויף אמרה אדמון. והקשה הרא"ה מאי טעמא דאדמון ודילמא מאתים דינרין היה צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה ותירץ דמ"מ תחלה היה לו ליפרע את שלו:
מפני שיכול למשכנו עליו ולגבות אותו קרקע שמכר לו בחובו ואפילו יש לו ללוה שדות הרבה מפני שיכול לומר מתיירא הייתי שלא יהיו קרקעותי משועבדין לבעלי חובות אחרים ושטרי מאוחר משטרותיו לפיכך מכרתי לו שדה זו לאחר זמן הפרעון. רש"י במ"ק ועיין בפסקי הרא"ש. והרמב"ן כתב וז"ל הא דתנן וחכמים אומרים זה היה פקח כו' לאו דוקא שאפילו היה לו כמה שדות לא אבד המלוה זכותו דהא מפרש טעמייהו דרבנן בגמרא משום דלא מצי למימסר מודעא ולא ליפרע את שלו אלא אלומי טעמא בעלמא כלומר לא הפסיד המלוה את זכותו ופעמים שהוא זריז ונשכר. ובירושלמי ר' יונה אמר ביפה בכך פי' ששוה כנגד חובו ר' יוסי אמר כשאינו יפה בכך הגע עצמך דהוה ליה קרקע יכול הוה למימר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכול הוא מימר הא דידי בעי ולא עוד אלא דהוה יכיל מימר לית לי בחילי טעין טרחותיהון דתרי ולפום גמרין אפילו להני טעמי לא צריכינן אלא משום דלא הוה ליה למשקל מיניה כדפרישנא ע"כ. וכ"כ הרא"ה וז"ל זה היה פקח כו' ואפילו היה לו קרקע אחר יכול לומר שאינו רוצה שתי שדות שאינו מספיק לעובדם או שהם טורח עליו וכן הוא בירושלמי כ"ש לפי גמרא שלנו דאפילו להא לא צריכינן דהא מוקמינן לה באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי הלכך תו ליכא למימר הוה לך ליפרע את שלך אלא מתניתין טעמא בעלמא קאמר ולאו דבעי ליה ע"כ:
והריטב"א כתב וז"ל מפני שיוכל למשכנו עליו פי' לפי שמטלטלין עשויין להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין. ומקשינן בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחרת ופריש דיכול למימר ליה לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי' ברור. ואת אטו משום טירחא דתרין ימכר שלו לאחרים י"ל דניחא ליה לזבוני ללוה דלוה דילמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא ליה בנחלת אבותיו ובודאי דטעמא דירושלמי ודמתניתין טעמא דעיקר הוא לדרבנן והא דאוקי פלוגתייהו דאדמון ורבנן בטעמא דאי מבעי ליה לממסר מודעה דעביד הכי כדי למשכנו עליו והלכתא כרבנן. יש מן התלמידים מקשים על טעמא דירושלמי ומתניתין דהא בגמרא אמרינן דפלוגתא דרבנן ואדמון הוא בטעמא דמימסר מודעא ולא קשיא דבגמרא אמרינן דאדמון סבר דמשום שיהא ממשכנו עליו לא היה לו למכור סתם עד שימסור מודעה על זה כי מאותו הטעם הוא מוכר ורבנן סברי דלא איבעי לממסר מודעה מטעם זה משום דחברך חברא אית ליה וכשישמע הלוה לא ירצה לקנות ממנו ולא יהא לו במה למשכנו וזה ברור ע"כ. ומשמע מלשונו דלא נזדמנה לו הנוסחא ירושלמי שהיה לו להרמב"ן וכנוסחאות הרמב"ן איתא בירושלמי שלנו:
וכתב הר"י מטראני וז"ל וחכמים אומרים זה היה פקח כו' ואע"פ שהיה לו שדה אחרת היה ירא שמא היא משועבדת לאחרים אבל אם המלוה קנה לאחר מכאן שדה מן הלוה מודו רבנן שיכול הוא לומר לו אלו חייב הייתי לך למה נתת לי מעות ולא גבית אותם בחובך ולית ליה למלוה שום טענה למימר ליה ע"כ:
גמרא שפיר קאמר אדמון אף על גב דרבנן נמי קאמרי טעמא למלתייהו מ"מ טעמא דאדמון עדי' טפי דלטעמא דרבנן אכתי תקשי דהיה לו ליטול המעות מיד ולהכי קאמר שפיר קאמר כו'. וז"ל רש"י במהדורא קמא שפיר קאמר אדמון כיון דתפיס מלוה בהנך זוזי דיהיב ליה לוה בדמי שדה מאי טעמא כתיב ליה שטרא דזביני ליתפסינהו בגיבוי חובו ומשני באתרא דיהבי זוזי כו' ע"כ:
איבעי ליה לממסר מודעא שלא בפני לוקח הוו יודעין שאיני מוכר שדה זו אלא כדי שאוכל למשכנו חברך חברא אית ליה אי הוה מסרנא מודעא לחד וההוא חד לא רחים ליה כולי האי דלודעו ללוה אבל אי אית ליה חברא אחרינא דמודע ליה וההוא חברא תליתאה מודע ליה וממנע ולא זבין. רש"י במהדורא קמא. והקשו בתו' דהא מסקינן לעיל לכ"ע דלא ליבעי לממסר מודעא גבי אבל לעצמו לא עשאה המחזיק סימן למערע' ניחא דלא איבעי ליה למערע' לממסר מודעא דילמא ישמע המוכר את הדבר וימנע מלמוכרו ויהא לו הפסד שלא ימצא לקנות אבל הכא שהמוכר איבעי ליה לממסר מודעא אין לו הפסד כל כך אם זה לא יקנהו שימצא קונין הרבה דאמרי אינשי זבין קנה כו'. עוד יש לחלק דלעיל דמוסר מודעא אין לומר בה שדה זו גזולה היא הא ודאי עבידי אוהביו ורעיו לגלות לו שאומרים עליו שהוא גזל את השדה אבל הכא דמסירת המודעא אינו אלא לומר שימשכנו בחובו לא עבידי לגלותו דבלאו הכי הרי שטר בידו לטרוף את אשר ימצא ומאי איכפת ליה אי יטרפנו בחובו ואפשר דלכך כתב רש"י לממסר מודעא איני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו ע"כ ודוק. והרשב"א כתב וז"ל אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא כלומר אם אמת שמכרת לי כדי למשכנו היה לך להודיע לעדים ולהוציא עצמך תור' עני מוכר קרקעותיו ורבנן סברי חברך כו' וי"ל דהתם שאני דחשיבא ליה לאדמון טענת ראשון קשה ממני ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו והלכך אלו היה המערער מוסר מודעא זה לא היה מוכר אותה ונמצא זה מפסיד לגמרי אבל הכא הרי אינו יכול זה לאבד זכותו דכיון ששטרו בידו ועדיין לא ידע אם יטמין מעותיו אם לאו היה לו לימנע מלמסור מודעא משום חשש רחוק כזה ורבנן סברי להו להפך דהתם כיון שיש לו עדים שהשדה שלו היא אינו יכול להפסידו לגמרי אבל אם היה מוסר מודעא יודע הדבר ויטמין זה מעותיו ויאבד את חובו לגמרי הלכך מקח היה שלא הודיע לשום אדם ע"כ:
מתניתין שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שהיה זמן שטרו של לוה ראשון קודם ותבע ליה ראשון ותבע לאחר זמן הכתוב בשטרו של לוה שני. אדמון אומר כו' לוה ראשון אומר לשני אלו לא פרעתי לך בזמנך ובשעה שלוית עדיין הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני היה לך כו' אלא ודאי שטר זה פרוע אלא שנפל ממני ומצאתו ושטר מזוייף ליכא למימר דהא אין גובין אלא בשטר מקויים כל זמן שאין חייב מודה וכיון דמקויים הוא בב"ד לאו כל כמיניה לזיופי שטרא רש"י במהדורא קמא. והרא"ה כתב וז"ל אלו הייתי חייב כו' ופי' וכיון שכן הרי האחרון מוכיח על הראשון שהוא בטל ואם שניהם שוין כל א' יכול לומר לחברו כך ושטרות שניהם בטלין ע"כ:
גמרא שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שלוה ראובן משמעון מנה בניסן וחזר שמעון באייר ולוה מראובן מנה ואחר זמן פרעון של שניהם באו לדין. רש"י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה דהכא מיירי כגון שכל אחד מודה שחייב לחברו או שהוא בענין שאין הראשון יכול לומר פרעתי והרא"ה כתב וז"ל וכ"ע לית לה לאדמון א"כ הב"ע כגון דקים לן דהלואה דכל חד וחד קושטא ע"כ. ולשון אחרון עיקר דדוחק לאוקמי לרב נחמן דלא כאדמון ועוד דרב נחמן שינה לשונו מלישנא דחכמים דמתני' דנקט זה גובה וזה גובה בלחוד ואילו חכמים נקטי זה גובה שטר חובו כו' והיינו משום דבמתני' מיירי דהלה טוען פרוע או מזויף הוא וס"ל לחכמים דלאו כל כמיניה אלא כל אחד גובה שטר חובו והכא בגמרין קא טעני איברא דקושטא הוא אלא הפוכי מטרתא למה לי וקאמר רב נחמן דלא חיישינן להך טענתא אלא זה גובה וזה גובה פי' דלא יעמיד כל אחד בשלו אלא זה גובה כו' וזהו שכתב רש"י אלא זה גובה וזה גובה אפי' החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו ע"כ. ונפל טעות בקצת פירושים שתופסים זה הלשון במשנה ואינה אלא בלשון הגמ' כדרב נחמן וכדכתיבנא והכין איתא בפירושי עתיקי ודוקני ע"כ:
אפוכי מטרתא למה לי אדם הנושא שני מרצופין כו'. מה מועיל של כתף זה בשל זה א"נ ליתן זה של זה בזה. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו כלשון ראשון וז"ל אפוכי מטרתא למה לי כלומר מי שמוליך מרצופין על כתפיו אחד מצד זה ואחד מצד זה ומשקלו שוה מה תועלת כשמחליפם הא נמי מה תועלת לגבות לזה ולזה אלא כיון שהחובות שוים זה עומד בתוך שלו כו' ואם היה של זה מנה ושל זה מאתים יוציא מנה כנגד מנה ויגבה את המנה הנשאר ע"כ:
דכ"ע עדית ועדית כו'. וליכא למיחש דילמא לית ליה זוזי לחד ויהיב ליה ארעא ולחד אית ליה זוזי ויהיב ליה בחובו דהא כי אתו זוזי לידיה מהדר ופריק ארעא דיליה דשומא הדרא לעולם כנ"ל. הרא"ש ז"ל בתוספותיו:
כי פליגי דאית ליה לחד בינונית כו'. ודאי דלפום האי טעמא הוה לן למקשי דא"כ מ"ט דרב ששת אלא ניחא לן למפרך בדרב נחמן גופיה וממילא איתרצא אתרוייהו דלאו דאית ליה לחד בינונית אלא דאית ליה עדית ובינונית ופליגי בטעמא דבשלו הן שמין וכדמפרש ואזיל. הריטב"א ז"ל. פי' דלרב ששת אכתי קשיא דאם יטול בעל הבינונית מבעל הזבורית זבורית ברישא הרי נהנה בעל הזבורי' דחוזר ונוטל בעל הזבורית מבעל הבינונית בינוני' דידיה דהא ס"ל בשל עולם הן שמין אית לן להדורי לקיים גבייה כדינה והלכך אנו מגבין תחלה לבעל הזבורית הבינונית דהיינו הגביה כדינא של כל ב"ח ומעתה הויא ליה אפוכי מטרתא אבל לרב נחמן דס"ל בשלו הן שמין כל הגביות שוות והלכך קשיא ליה לתלמודא מאי חזית דאתי בעל זבורית כו' ודוק לשון מאי חזית דנקיט תלמודא. ואפשר דלכך כתב רש"י ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין וסוף סוף כי הדר אתי האי למגביה בינונית שהיתה שלו שקיל ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם בינונית דשוה לכל אדם שבינונית הוא לגבי עדית ולגבי זיבורית של כל העולם ואם כן אפילו אתי בעל זבורית ושקיל בינונית ברישא ולא מתהני מידי דכי אתי בעל בינונית וגבי מבעל זיבורית בינונית דנפשיה שקיל ה"ג ולרב נחמן מאי חזית כו'. ולגבייה לבעל זיבורית דנפשיה הואיל ובשלו הן שמין ומשני דקדים ותבעיה דבעל זיבורית תבעיה לבעל בינונית תחלה ואהכי גובה ברישא בינונית. בהדי הדדי קא אתו קמיה ב"ד וכיון דבהדי הדדי קא אתו קמי ב"ד לא מצי חד מינייהו למכפיי' לחבריה דלשקול איהו ברישא באתרא דאית ליה פסידא ע"כ:
דקדים תבעיה פירוש וקי"ל דנזקקין לתובע תחלה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קא אתו פי' וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין כדאמר התם פעמים שנזקקין לנתבע וכגון דזילי נכסיה. הריטב"א. והא כתיבנא בסמוך לשון רש"י ז"ל במהדורא קמא:
לא צריכא דאית ליה לחד עדית ובינונית אין דרך התלמוד לשנויי בלשון לא צריכא אלא כי פריך פשיטא אבל על קושיא למה לא שייך האי לישנא וכבר קבלנו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל לדיוקי בכל כי האי גונא ומשמע לי דהכא הכי קאמר לא צריכא כו' דעד השתא היה משמע לן דאית לן לאהדורי שתהא הגבייה באופן שיהנה אחד מהם ופריך עלה מאי חזית כו' והשתא מהדרינן דאדרב' אית לן למהדר שיעמוד כל א' בשלו ולכך קשיא לרב ששת כלל ולא צריכא שירדו ב"ד לנכסי כל א' ויגבו לכל אחד אלא בכה"ג דממה נפשך יש כאן הנאה לבעל הזבורית אבל בעלמא כל כמה דיעמוד כל אחד בשלו עדיף טפי כנ"ל:
ואיכא למידק לרב נחמן אמאי לא אמרי' דכיון דתפיס עכשיו בעל בינוני' בבינונית דלא מפקינן מיניה כי היכי דאמרי לגיבוי יתמי לקמן דהיכא דתפס תפס תירץ הראב"ד דשאני הכא דאגביה ליה בעל זיבורית לבינונית דידיה שוב אינו ראוי' לן לפי שהיא חוזרת לזה לעדית לרב נחמן דסבר בשלו הן שמין הלכך אף על גב דתפס מפקי' מיניה דהא לאו בדינא מתפיס לה אבל התם שאני דתפיס לוה מחיי אביהן ואביהן כבר היה חייב לי מן הבינונית ומן הדין היה לו לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפלו קמי יתמי בדין תפיס ואמרי' קם דינא. הרשב"א ז"ל:
מ"ס בשלו הן שמין כו'. פי' דרב נחמן סבר בשלו הן שמין כו' הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהו גבי בינונית ומגבי' לאידך זיבורית דידיה דאפילו גבי איהו ברישא בינונית דגבי הוי לדידיה עדית וזבורית דידיה הוי בינונית ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין הלכך אי גבי ב"ח זבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא בינונית דגבה מיניה דהויא בינוני' של עולם ואע"ג דאילו גבי בעל עדית ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית גבי מיניה בינונית פרש"י דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב"ד למעבד בגונא דלא ליפסד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי' לפי' שביד בעל עדית וזבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דליגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי בעל זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עדית ובינוני' ניחא ליה דליקו כל חד מינייהו בדיליה. הריטב"א ז"ל. ולמאי דכתב' לעיל אין אנו צריכין פי' לפירושו דהשתא מהדרינן למימר דטפי עדיף שיעמוד כל אחד בשלו ועליהו דבי דינא רמיא שיחזרו לעשות כן כל האפשר וכ"ש דאית לן למיחש שלא יפסיד שום אחד:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם הן שמין וכי אתו למגבי על כרחין מגבינן לבעל זבורית ברישא בינונית דהאי והדר האי ושקיל ליה מיניה הלכך אפוכי מטרתא היא דאי מגבינן לבעל עדית ובינונית ברישא זבורית דהאיך הוה מפסידנא ליה דאידך שקיל מיניה בינונית הלכך ע"כ בעל זבורי' גבי ברישא והוה ליה אפוכי מטרתא ודרך זה בנימוקי רבי וניחא. ע"כ:
תנן וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו כו'. אלמא בשלו הן שמין דאי אמרת בשל כל אדם הן שמין למה לי למתני' זה גובה וזה גובה דאי חוב שלו יותר על חברו תפיס מאי דתפיס והשאר גבי מחבריה ואי משום רווחא לחד מינייהו כיון דאמרת בשל כל אדם הן שמין לא משכחת לה דאית ליה לחד רווחא טפי מחבריה דאי אית ליה עדית וזבורית ולהאי בינונית וזבורית מגבינן ליה לבעל עדית וזבורית בינונית ברישא והדר גבי לה מיניה האי ולא מצי למכפייה בעל עדית וזבורית לבעל בינונית דלשקול איהו בריש' זבורית דידיה כי היכי דלהדר איהו ולשקול אי פסיד האיך הלכך לא משכחת לה לטעמייהו דרבנן דאמרי זה גובה וזה גובה אלא משום דקסברי בשלו הן שמין וכגון דאית ליה להאי עדית ובנונית ואית ליה לחד זבורית ותיובת' דרב ששת דקאמר בשל כל אדם הן שמין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב הריטב"א ולא מצי למימר תנאי היא דע"כ לא פליג אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הראשון פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפילו אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפילו הוי תנאה תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל ע"כ:
תרגמה רב נחמן כו' הוצרך רב נחמן לתרוצה לדרב ששת בר פלוגתיה משום דלדידיה נמי קשיא מאי אתא לאשמועי' והא מתני' היא כנ"ל וכיוצא בזה כתב הרא"ה לקמן גבי אוקימתא דרמי עיין שם:
שלוה זה לעשר וזה לחמש וטעמייהו לאו משום בינונית וזבורית היא אלא מ"ה זה גובה וזה גובה דקא משתרש האי לוה שלוה ע"מ שלא לפרוע עד עשר שנים שהול' ונוטל חובו מזה לסוף חמש שנים והוא אינו פורע עד עשר שנים וכגון שלוה זה בניסן וזה באייר סמוך לו ומ"ה כשבא זה לגבות חובו לסוף חמש זה גובה לסוף חמש וזה גובה לסוף עשר א"נ ראובן שלוה תחלה בניסן לוה לעשר ולסוף חדש או שני חדשים חזר זה שמעון ולוה הימנו מראובן ע"מ לפרוע לסוף חמש שני' אתי ראובן וקא תבע משמעון חובו ואתא שמעון ומפיק עליה שטר חובו שהוא חייב לעשר שנים ופייסי' לראובן דליזיל האי לקבל האי ואמר ליה ראובן אלו הייתי כו'. רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א וז"ל שלוה זה לעשר כו' פי' לאו דוקא עשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום אחד דליכא למימר שיעמוד כל אחד בשלו ודרך התלמוד הוא לכפול מניינו ע"כ:
הא לא מטא זימניה בההיא שעתא דלוה שמעון מראובן אכתי לא מטא זמניה למכפייה ולמפרע הימנו שאפי' בחצי זמן לסוף ה' שני אינו רוצה להתקבל חובו בחובו שחייב לו שמעון. רש"י במהדורא קמא:
אלא ראשון לחמש כו'. ראשון דהיינו ראובן לוה לחמש ושמעון שהוא שני לוה לעשר הכי גרסינן היכי דמי אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן אי כשחזר שמעון ולוה מראובן לעשר שנים כבר עברו חמש שנים שהוא זמנו של שמעון לפרוע חובו מראובן מ"ט דרבנן לימא ליה ראובן שלוה ראשון אלו לא היה שטרך פרוע כיצד אתה לוה ממנו היה לך לפרוע את שלך וכבר הגיע זמנך. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל ואי דמטא זימניה פי' והוי אתרא דיהבי זוזי והדר כתבין שטרא מאי טעמא דרבנן פי' דבשלמא לרב נחמן כיון דס"ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית ולא יתן לו אלא זבורית שלו וכגון שהלוה הא' אית ליה בינונית ולוה אחרון לית ליה אלא זבורית והלה לא נזהר ממנו כי הוה סבור כי אולי היה רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו ע"כ :
הא לא מטא זמניה כגון שלוה ראובן משמעון בניסן לחמש שנים וחזר שמעון ולוה מראובן באייר לי' שנים מ"ט דאדמון הא בההוא שעתא דלוה הימנו אכתי לא מטא זימניה ולא היה יכול לכופו ולפרוע את שלו ושני לעשר דקאמר לאו דוקא דה"ה נמי אם לוה שני לשנ' או לחצי שנה אחר זמנו של ראשון אלא איידי דתרגמ' לעיל לעשר שנים וזה לחמש קאמר נמי באידך תירוצא לחמש ושני לעשר. רש"י במהדורא קמא:
וקשיא לן ולוקמא באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ורבנן סברי זה פקח היה שיכול למשכנו על הלואתו ולא יכול למימסר מודעא דמסתפי דילמא שמע האיך דחברך חברא אית ליה כו'. וי"ל דא"כ תרתי למה לי דהא תנא ליה רישא ולפום האי תירוצא בכה"ג כלומר באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ודאי אמרי רבנן זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זימניה ואיכא לפרוקי נמי דלאו מהאי טעמא הוא אלא דאמרי לי אי לא יזפת מיניה אלא למשכנה למה לך למקבע זימניה בהדיה והא לא הוה יכול למתבע לך ואע"ג דמוקמי' לה ביומא דמשלם החמש שנים ואמרינן דרבנן סברי דעביד איניש דיזיף ליומי' שאני התם כיון דאיכא חד יומא מרתת דילמא תבע ליה ביומיה דאע"ג דקי"ל סתם הלואה שלשים יום כולהו אינשי לאו דינא גמירי וכיון דיצטריך ליה למקבעה זימנא נקיט ליה זימנא רויחא אבל הא למה ליה למינקט זימנא כלל. וצ"ל הא דמוקמינן לה ביומא דמשלם זימנא אפי' דרב נחמן היא דאי לא א"כ במאי פליגי אבל הא כל דאמרינן דא' לחמש ושני לעשר הא הוא דאצטריך לן למימר אליבא דרב ששת דאליבא דרב נחמן בלאו הכי אית ליה זה גובה וזה גובה. הרא"ה ז"ל. והרמב"ן פי' כלישנא קמא וז"ל הא לא מטא זימנא פרש"י ז"ל אי דמטא זימנא אם שלמו חמש שנים כשבא המלוה ללות מן הלו' מ"ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתבוע ולא ללות דעב' לוה לאיש מלוה וקשיא ליה ולוקמ' כגון באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואם היה פקח שהיה יכול למשכנו על אותה הלואה איכא למימר א"כ תרתי למה לי בשלמא לרב נחמן קמ"ל בשלו הן שמין אלא לרב ששת מאי קמ"ל הא תנא לי רישא ע"כ. וגם הריטב"א הקשה על לשון אחרון שכתב הרא"ה דהא יכול למימר דעביד הכי כדי שלא ירגיש חברו בדבר וכיון דסוף סוף דעתו למשכנו מה לי אם קבע זמן ארוך או לוה סתם דהא אין לו לפרוע כלום ולכך כתב דתירוץ ראשון עיקר:
. בע לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם חמש שנים פי' כגון שראובן שהוא הראשון הלוה מעותיו לשמעון לזמן חמש שנים שלימות וביום ששלמו אותם החמש שנים נצטרך למנה לקנות בו סחורה ולוה מנה משמעון לזמן מועט וכתב לו שטר והחתים בו עדים אדמון סבר כל דבריו של ראובן שקר ושטר שהוא מביא בידו שטר פרוע הוא אלא שנפל ממנו ומצא אותו ראובן שאם היה כדבריו דלסו' אותו זמן היה יכול לתבוע חובו ממנו ולמ' הטריח סופר ולמה נעשה לו עבד דכתיב עבד לוה לאיש מלוה היה לו לתת דינר לסוחר שיאריך לו עד למחר ובין כך היה יכול לנגש שמעון בשביל אותו מנה שחייב היה לו אלא ודאי אין ממש בדבריו ושטר פרוע הוא ורבנן סברי אפשר שהיו הסוחרים מארץ רחוקה ונזדמן להן הליכתן ולא היו רוצים להמתין עד למחר מדמי סחורתן ומשום הכי נצטרך ראובן ללות משמעון אע"פ שהיה חייב לו שמעון מנה והגיע זמנו במחרתו הלכך גובה ראובן חובו משמעון מיד ושמעון גובה חובו מראובן כשיגיע זמן ככתוב בשטר אבל אם לא יגיע זמן שיוכל לנגשו שנים או שלשה ימים כ"ע מודו דטענתו של ראובן טענה מעלייתא היא שנצטרך ללות ממנו כיון שלא הגיע זמנו יכול לתובעו בדין אבל אם לא היה זמן קצו' בש"ח שמוציא ראובן על שמעון לא יכול לנגש אותו בכל עת כ"ע מודו שניכרין דברי ראובן שהם שקר שאם היה תיכף שלוה ראובן משמעון מנה היה לו להודיע ולומר לו שכוונתו היה לגלות זוזי שהיה בידו כדי שלא יאמר לו אין לי מעות ואין לי קרקעות שאוכל לפרוע לך וכיון דלא עשה כן מיד ש"מ שאין ממש בדבריו וגבי שמעון מראובן ואין ראובן גובה משמעון כלום וקורעין לו ב"ד שטר חובו. עכ"ל הר' יהונתן בפי' המשנה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בההוא יומא דמשלים חמש דלא מצי למכפייה עד למחר רבנן סברי עביד איניש דיזיף ליומים לצורך יום אחד. שאינו יכול להמתין עד הערב שיש לקנות פרקמטיא ומשום הכי איכא למימר שניהם כשרין ושמעון גובה מחובו למחר ולבתר ה' שנים וראובן ממתין את שמעון בחוב השני עד עשר שנים אדמון סבר לא עביד איניש כו' ואם איתא דמחייבו לך מידי הוה נטר עד אורתא ושקיל מחובו אלא ודאי ראובן פרע חוב קודם זמנו ונפל השטר מידו ומצאו שמעון ולעולם בשל כל אדם הן שמין ע"כ:
וכתב הרמ"ה לא תימא דההיא שנויא דההוא יומא דמשלם כו'. היינו לטעמיה דרב ששת דוקא אלא אפי' רב נחמן על כרחך הכי צריך לאוקומ' למתני' דע"כ לא פליגי רב נחמן ורב ששת אלא היכא דאית להו לתרוייהו למיגבא דרב נחמן סבר זה גובה וזה גובה ורב ששת סבר זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כדברי פלוגתייהו לעיל אבל לגבי טענה דאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני לא אפליגו רב נחמן ורב ששת כל עיקר ולא שייכא בפלוגתייהו כלל כי אוקימנא למתני' כגון דאתי ביומא דמשלים זימניה לדברי הכל הוא דאוקימנא וההיא דאמרינן לעיל תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת לאו אכולה מלתא קאי אלא כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש בלחוד קאי דלטעמיה דרב ששת דאמר בשל עולם הן שמין לא מתוקמא לה מתניתין דאמר זה גובה וזה גובה אלא כגון דכי אתי השתא לבי דינא אכתי לא מטא אלא זימניה דחד מניהו למגבא דההוא דמטא זימניה למגבא גבי ואידך נמי לכי מטי זימניה גבי אבל היכא דלא אתו לבי דינא אלא לבתר דמטא זמנא תרוייהו לא משכחת לה אנפא לרב ששת דליגבי תרווייהו דאפוכי מטרתא הוא וזה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואילו לרב נחמן מתוקמא ליה מתני' אע"ג דמטא זימנא דתרווייהו למגבא מקמי דאתו לבי דינא ואפ"ה זה גובה וזה גובה דכיון דבשלו הן שמין זימנין אית ליה רווחא לבעל זיבורית כדאמרן ולא אפוכי מטרתא הוא אבל לענין זימנא חשיב בה המלוה מן הלוה כי שקלינן בה וטרינן אליבא דכולהו הוא דשקלינן בה וטרינן וכדאוקמיה בדיזיף מניה ביומא דמשלם זמניה לדברי הכל הוא דאוקימנא ע"כ. והביאו לשון זה תלמידי רבינו יונה וכיוצא בזה כתב הרא"ה וכדכתיב' לעיל. והרא"ש כתב בתוספותיו וז"ל וא"ת רב נחמן גופיה תקשי מ"ט דאדמון ורבנן נהי דלדידיה אתי שפיר זה גובה וזה גובה מ"מ תקשי במאי פליגי וי"ל דלרב נחמן לא קשה דהואיל וס"ל בשלו הן שמין איכא למימר כגון שלוה הראשון אית ליה עדית ובינונית ולוה השני לית ליה אלא זבורית לכך לוה המנו ולא לקחן בחובו היה רוצה לגבות הבינונית בחובו ולהגבות לו הזבורית שלו וכ"ת הואיל וכן הוא היאך הלוה לו זה וכי לא ידע שלבסוף יגבה ממנו בינונית בחובו וי"ל שהוא סבור אולי יאריך לו הזמן ויזדמנו לו מעות לפרוע לו ואדמון לית ליה הך סברא ומפרש ר"ת דרב נחמן הוא דמוקי לה למתניתין בשטרות שאין כתוב בהם זמן ובהא פליגי אדמון ורבנן אדמון סבר אלו הייתי חייב לך כו' אע"ג דכתיבי סתמא מכל מקום היה לך לדחוק אותי בב"ד לפרוע לך קודם שהיית לוה ממני ורבנן סברי הואיל ואין כתוב בהן זמן שמא היה דוחה אותו וזה צריך למעות ולכך לוה אבל לרב ששת פריך דמוקי כגון דכתיב בהן זמן אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן דכיון דכתוב בו זמן לא היה יכול לדחותו הלכך היה לו לדוחקו לפורעו קודם שלוה ממנו. עביד איניש דיזיף ליומיה ולפי' זה לא בעי לאוקומי שני לעשר אלא אפי' בסתם נמי דסתם הלואה שלשים יום וליכא אפוכי מטרתא דזה יפרע למחר וזה לאחר שלשים יום. עכ"ל הרא"ש:
רמי בר חמא אמר לעולם לא הוה מתניתין תיובתא לרב ששת והא דקתני במתניתין זה גובה וזה גובה כגון דהוי חד מהנך שטרי מיתומים דיזיף אבוהון ומית ולא שבק מקרקעי ומ"ה קתני זה גובה וזה גובה דלאו אפוכי מטרתא הוא דהנהו גבו מבע"ח דאבוהון מטלטלי ואף על גב דלית ליה מקרקעי דמבע"ח מגבינן אפי' מגלימא דעל כתפיה ואינהו לא מגבו ליה לב"ח מטלטלי דידהו בחובו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכגון שזמנו של שטר דיתמי אחר זמן פרעון של ב"ח וה"ק אדמון אילו הייתי חייב לאבוכון היה לו לפרוע את שלו. וזה ראוי לגבות דב"ח שהוא קיים ראוי הוא לגבות אילו היה אבי היתומים קיים. רש"י במהדורא קמא.וכתב הריטב"א ז"ל הכא ביתומים עסקינן פי' ביתומים גדולים שלא ירשו אלא מטלטלים דמגבו גבו ואגבויי לא מגבו ומאי זה גובה וזה גובה ראוי להגבותו ואין לו ק"ל אם כן מ"ט דאדמון. וי"ל דהשתא נמי ס"ל כדלעיל דפליגי בשלוה ביומא דמשלם זימניה כאוקמתא קמייתא אלא דאתינא לומר דאין צריך ע"כ. ומלשון רש"י דכתיבנא לא משמע כן. והקשה הריטב"א ולוקמה ביתומים קטנים שאין נזקקין להם עד שיגדלו כדקי"ל בערכין ותירץ דא"כ היינו שלוה זה לעשר וזה לחמש וכ"ש למאי דאסיק דכיון דתפיס תפיס דה"נ כיון דאידך תפוס כשם שאין נזקקין ליפרע מהם אין נזקקין ליפרע להם והרא"ה תירץ דלא יכיל לתרוצא ביתומים קטנים דהא רב נחמן הוא דאית ליה התם במסכת ערכין דנזקקין ליתומים קטנים והשתא מהדרינן לאוקמא אפי' אליבא דרב נחמן כי היכי דלא תהוי סייעתא אפי' אליביה ולא תיובתא דרב ששת ע"כ:
שתי תשובות בדבר כו' אע"ג דחדא תשובה כבר הרגישה רמי ותירצה מ"מ השתא דקא חשיב תרתי חדא מחזקת חברתה א"נ דהכי פריך רבא דעדיפא טפי לומר בתרווייהו זה ראוי לגבות וזה ראוי לגבות ולכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו מלומר בחדא זה גובה זה גובה ממש ובאידך זה ראוי לגבות דהא חדא לישנא נקטינהו תנא דמתני' זה גובה וזה גובה כנ"ל:
ועוד לגבינהו ארעא כו' פרש"י ניגבינהו ב"ח ארעא ליתמי ואם אין לו קרקע לזבון מטלטלי דידיה ולזבן ארעא וליתבא ניהלייהו בחוב שהוא חייב להם ולהדר ולטרפא מנייהו בחובו והרמב"ן כתב וז"ל איכא למידק הכא ולימא ליה הב"ע דאית ליה להאי זוזי ולא מצי למימר ליה הכי דנקטי' מדאמרה בפ' הכותב [פו א'] תולה מעותיו בעכו"ם הוה הוא עושה שלא כהוגן כו' דכל היכא דאית ליה ללוה ארעא וזוזי לא מצי לסלוקי בארעא וה"ה למטלטלי אלא אמרינן הב ליה זוזי וכן כתב רבינו הגדול בפרק המוכר פירות והגאונים בחבוריהם ואפשר דה"ק לצנעינהו לזוזי ולימא דלית ליה זוזי ולא מחוור דהאי מאי קשיא מתני' דינא קתני ולא איירי במצניע ואפשר דהכא דהנהו מחייבי ליה מצי למימר להו אתון שעבודייכו אארעא היא ומינהו תפיסנא לה וכיון דתפס תפס א"נ משום דאמר להו כי היכי דמשעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון וכדר' נתן וכדאיתא בפ' כל שעה [לא א'] ואנא ארעא בעינא ותפישנא:
וז"ל הריטב"א ולגבינהו ארעא פי' לאו דוקא דלגבינהו אלא דנימא דכיון דאפשר למעבד הכי דאפוכי מטרתא הוא ע"כ. וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן ולוקמא דלית ליה ארעא כדמוקים לה נמי דלית להו ארעא ליתמי וי"ל דהא ליתא דהא איתיה בידיה דאי בעי זבין ארעא ומגבי לה ניהלייהו וכל כה"ג כיון דהוה בידיה ודאי עביד כי היכי דלא ליפסוד וכיון דכל לא הוה פסיק ותני סתמא זה גובה וזה גובה. וגדולה מזה אמרו בב"ח כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן אלא אי קשיא הא קשיא לוקמ' דאית ליה זוזי דכל היכי דא"ל זוזי לא מצי לסלוקינהו בארעא כדמוכח לעיל בפרק הכותב ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה ותו לוקמה ביתומים קטנים ולא קשיא מידי ולפיכך אלו גובין עכשיו לאלתר ואלו גובין לכשיגדילו קטנים ועדיפא מלוקח דאלו לוקח לא גבו מיתומים קטנים ובהא גבו דבדידיה ממש משתעבד ומאי דאמרינן לעיל ואי פקח הוה שמעון מגבי' להו ארעא היינו למימרא דאי לית ליה ארעא זבין לה א"נ אפשר דכיון דהם באים להוציא מידו והם חייבין לו וסופו לגבות מהם כשיגדילו (והוא) אין מוציאין מידו להפסיד ממנו פירות עד אותו זמן וזה עיקר וקמ"ל ממאי דאמרינן דכיון דתפיש לא שקלינן מניה עידית למגביי' זבורית דיתמי דכיון דתפיס לא תיקון רבנן בהא ליתמי לאפוקי מהאי לאפסודיה ע"כ:
ולוקמה כו'. כלומר אמאי אתותב רמי בר חמא ולוקמא ביתמי כדאוקמה ברישא וכגון דאית להו ליתמי זבורית ואית לב"ח בינונית. רש"י במהדורא קמא. והריטב"א כתב וז"ל גרס' ונוקמ' דאית להו ליתמי כלומר אמאי לא פרישנא דרמי בר חמא הכי הוה מוקים ליה ולא תקשי ליה דרבא ולפי זה מה שאמרו לעיל בדרמי בר חמא והא זה גובה וזה גובה קתני לא לרמי בר חמא הקשו כן אלא שהקשו כן בבית המדרש לפי דבריו ותירצו דראוי לגבותו ואין לו קאמר ובספרים ישנים גורסים ולוקמא כו' ולרמי בר חמא פרכי' כיון דמוקמינן לה ביתמי אמאי לא אוקמא בהאי צורתא דאתי שפיר לישנא דמתניתין ודכוותה בתלמודא ע"כ:
ה"ג אי נמי בשל כל אדם הן שמין כו'. כלומר דאפי' אמרינן בשל כל אדם הן שמין אפ"ה איכא רווחא ליתמי דהא קי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואפי' מגבה להו ברישא בינונית דהשתא אית להו בינונית וזבורית כי אתי ב"ח למגבי מנייהו לא גבי מנייהו אלא זבורית הלכך אמרי רבנן זה גובה וזה גובה דלא הוי אפוכי מטרתא ומהכא ליכא למשמע אי בשלו הן שמין או בשל כל אדם הן שמין. ה"מ דאין נפרעין מהם אלא זבורית היכי דלא תפיס אידך בינונית אבל היכא דתפיס אידך בינונית לא מגבי להו כי היכי דלהדר איהו ולישקול זבורית מנייהו הואיל ולא מצי עביד לגבייהו כי היכי דהוא עביד לאבוהון אלו היה איהו קיים ודיינינן ליה לב"ח כאלו היה קיים אבוהון הואיל ותפוס בדיניה לא מפקינן מניה לגבות מדיני' אבל בעלמא ששניהם קיימים ואית ליה לחד זבורית מגבינן לבעל זבורית בינונית ברישא כי היכי דלשקול כל חד וחד כדיניה. רש"י במהדורא קמא:
אבל היכא דתפס תפס פי' הראב"ד משום דא"ל כי היכי דאבוכון לא מצי לאפוקי הך ארעא מידי אתון נמי לא מפקיתו ליה דתפיסה מחיים היא ותמיה לי אי הכי היכי אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מידי מינאי אתון נמי לא מפיקתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ליה ואיכא לפרושי דהכי קאמרינן אבל היכא דתפס תפס דאע"ג דגבי יתומים אוקמה רבנן אדאורייתא אי אמרת דתיפוק מידי' ארעא אין לך נעילת דלת גדול מזה דיתמי ליכלו דלאו דידהו ואיהו דתפיס ליפסיד הלכך בהא נמי אדינא דרבנן מוקמינן לה א"ל דקסבר דמדאורייתא בעל חוב בבינונית והכי מפרשינן בפ"ק דב"ק הלכך היכא דתפיס אוקמיה אדאורייתא. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ש דתפס תפס וא"ת הא אמרינן לעיל דפלוגתת דרב נחמן ורב ששת כגון דאית ליה להאי עדית ובינונית ואית ליה להאי זבורית דאזיל בעל זבורית וגבי בינונית והדר מגבי ליה זבורית ולא אמרינן כיון דתפיס תפיס ותירץ הראב"ד דשאני הכא דתפיס ליה מחיי אבוהון ואבוהון כבר היה חייב לו מן הבינונית והיה דינא לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפיל קמי יתמי תפיס ליה כדיניה ואמרי' קם דינא אבל התם דלאו דינא למתפס ההוא בינונית אע"ג דתפס מפקינן ליה. והקשה הרמב"ן האיך אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מינאי בחייו אתון נמי לא מפקיתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ועוד קשה לי לעיל בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת אמאי מגבינן ליה לבעל הזבורית קרקע של בעל הבינונית לימא בעל הבינוני' הגבו לו שטר חוב שיש לו עליו בחובו לכנ"ל דמצי לאגבויי ש"ח בחובו אלא שאינו שוה כל כך כשטר חוב שיש לו לבעל הזבורית של בעל הבינונית כי יוכל למוכרו ביוקר לפי שסופו לגבות מן הבינונית אבל שטר של בעל הבינונית אין סופו ליפרע אלא מן הזבורית והיינו דקאמר זה גובה וזה גובה דכל אחד גובה שטרו כפי שוויו ע"כ. והרא"ה כתב וז"ל ונראה משמועתינו שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטרי חוב כל היכא דאית ליה שאר נכסים ואין הלה ג"כ יכול לתובעו להגבותו שטר חוב דאם איתא אם כן הכא אמאי אמרי' לעולם זה גובה וזה גובה לגבייה חד מנייהו שטרי' אין צריך ליתבע מניה לאגבויי שטריה ואף על גב דאיכא לדחויי דהכא הא אוקימנא בכה"ג דרווח חד מנייהו וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית ולית להו זוזי וכיון דכן היינו טעמא דלא מגבי חד מנייהו לחבריה שטר חוביה דא"ל שטרא דאית לי עלך עדית ושטרא דידך זבורית ומיהו ליתא להאי דחיה דאילו איתא דמגבינן שטרי טעמא מאי ודאי משום דחשבינן להו כזוזי או כמטלטלי וכל היכא דאית להו זוזי או מטלטלי מי לא מכפינא לו למפרעינהו ניהליה השתא נמי שטרך זוזי נינהו ודעתאי לסלוקן בזוזי הב נהלי וטעמא דמלתא משום דשטרי לאו גופן ממון וכל דכן בעלמא דיכיל למימר ליה דלא בעי למגבי מניה מידי דלמחר ליזיל למחול גבי אידך דקי"ל דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל דשטרות לאו בני פרעון נינהו ונהי דלגבי דינא דיתמי חשיב כמטלטלי דלא משתעבדי ליתמי לגבי גוביינא דבי דינא לא חשיבו כיון דאין גופן ממון ומיהו היכא דלית ליה מידי אחרינא גבי מנייהו דלא ליכול הלה וחדי. ע"כ. ועיין הר"ן בפירושיו על ההלכות:
כללא דשמעתתא דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא אי דמטא זימניה דכ"ע האחרון קיים והראשון בטל דאמרינן ליה היה לך ליפרע את שלך אי מטא זימניה נמי בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואפילו ביומא דמשלים זימניה דעביד איניש דיזיף ביומא דמשלים זימניה ובאתרא דכתבינן שטרא והד' יהבי זוזי היכא דכתיבי סתמא ולית בהו זמן ודאי אמרינן זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זימניה אבל היכא דכתיב בהו זמן בתרוויהו ומטא זימניה איכא מאן דאמר בהני נמי זה גובה וזה גובה דליכא למימר השתא היה לך ליפרע את שלך ולא לממסר מודעא משום דחברך חברא כו'. ואיכא מ"ד בהא ודאי אמרינן היה לך ליפרע את שלך דאי לא יזפת מניה אלא למשכוניה מקבע זימנא בהדי' למה לך כדפריש לעיל והיכא דאמרינן נמי זה גובה וזה גובה דוקא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית הא לאו הכי הפוכי מטרתא הוא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואם מת אחד מהם ויש לו יתומים קטנים לפום חד לישנא כדפרשי' לעיל כיון דתפוס לא מפסיד כלל כיון דקי"ל כר"ג ואלו ליתיה בההוא לישנא גובין עכשיו ומגבין לאחר זמן לכשיגדילו וביתומים גדולים כל היכא דאית להו ארעא לחד מנייהו בין לדידהו בין לדידיה לא מפסיד לפום מאי דפרישנא לעיל ואי קאים חד מנייהו וזבין שטרא לחבריה בעלמא בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואע"פ ששטר מוכר מהן מאוחר לוקח גובה והדר אזיל האיך וגבי לחוביה מלוה דידיה דהיינו מוכר מבני חרי ואי לית ליה למוכר נכסי אגבי ליה ארעא להאי לוקח ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת הדר גבי לה מניה אי אגביה ליה מטלטלי לב"ח לא משתעבדי. הרא"ה ז"ל. ועיין הר"ן בפירושיו על ההלכות:
מתני' שלש ארצות לנשואין כו'. פרש"י שאם כו' וכן פירשו הגאונים וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ובתוס' הוקשה להם מה שאמרו בתוספ' על רישא דמתני' בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה אבל היה מיהודה ואירסה בגליל כופין אותו לצאת שע"מ כן נשאה ואף בירושלמי גורס מתני' כשהיה גר ביהודה ונשא אשה מגליל בגליל ונשא אשה מיהודה אבל ביהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה מגליל כופין אותו לצאת אני פלוני שמיהודה ונשאתי אשה ביהודה כופין אותו לצאת מיהודה ואין כופין אותו לצאת מגליל עד כאן. משמע דבכפיית האיש ולא בכפיית האשה לכך פי' דכבודה בת מלך פנימה ופשיטא שאין האשה יוצאת חוץ ממקומה שאינה יכולה ללכת ולראות קרובותיה כמו שהאיש יכול לילך ועוד כתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו שיש לו לילך אחר אשתו ומוציא דקתני היינו שהאשה מוציאה את האיש ומתני' ה"פ שאם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה אין האשה כופה ללכת למקומה כיון שנשאה ביהודה ולא היה יכול לחזור ולראות קרוביו כשירצה דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי שאין השיירות מצויות אבל נשאה בגליל אע"פ שהאיש מיהודה כופין אותו לצאת אם היה ביהודה ללכת לגליל בין קרוביה שע"מ כן נשאה כדקתני בתוספתא ובירושלמי אבל שניהם מיהודה אפי' נשאה בגליל כופין אותם לחזור לארצם ונראה דלכולהו פירושי כל שתי מלכיות שאין שיירות מצויות ביניהם דינם כארץ יהודה והגליל בענין הזה וכל שיצאת מדעתה ממדינה למדינה ורוצה להחזירם למקום מולדתה כבתחלה דכ"ע כופין אותה לחזור כדברי הירושלמי ולא אמר אלא שאין מוציאין ממקום נשואיהן. הריטב"א ז"ל והרא"ש האריך בזה בפסקיו ושאל רב צמח זה לקמן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה