כתובות ע ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואם איתא להא דרב הונא אמר רב דא"ר הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קונם שאני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונת ואיני עושה אלא לא תימא נעשה אלא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אי הכי פרנס למה לה בדלא ספקה אי בדלא ספקה הדר קושיין לדוכתיה א"ר אשי במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים הני דברים קטנים היכי דמי אי דרגילה בהו הא רגילה בהו ואי לא רגילה בהו פרנס למה לה לא צריכא דרגילה בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך ומאי שנא עד ל' יום עד ל' יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא איבעית אימא שהדירה כשהיא ארוסה ארוסה מי אית לה מזוני שהגיע זמן ולא נשאו דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ומאי שנא עד שלשים יום עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה ואיבעית אימא שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת נישאת הא סברה וקבלה דאמרה כסבורה אני שאני יכולה לקבל עכשיו אין אני יכולה לקבל אימר דאמרינן הכי גבי מומין לענין מזוני מי אמרינן הכי אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:
עד שלשים יום יעמיד פרנס:
ופרנס לאו שליחותיה קא עביד אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו הכי השתא התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יזון כל הזן קאמר והא אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא לא למעוטי שאר איסורים דשבת מתיב רבה המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה הכי הוא דשרי אבל כל הזן אינו מפסיד לא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דאמר ליה זיל הב ליה את דמי קמ"ל:
גופא המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה ביתו לבנות וגדירו לגדור ושדהו לקצור הולך אצל פועלין הרגילין אצלו ואומר להן איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הן עושין עמו ובאין ונוטלים שכרן מזה היו מהלכין בדרך ואין עמו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה נוטל ואוכל ומותר ואם אין שם אחר מניח על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ומותר ורבי יוסי אוסר אמר רבא מ"ט דר' יוסי גזירה משום
רש"י
עריכה
נעשה כאומר לה - דאע"ג דלא אמר הרי הוא כאומר דודאי אדעתא דהכי אדרה:
בדלא ספקה - מזונות למעשה ידיה הקצוב לה במשנת אע"פ (לעיל דף סד:):
הא רגילה בהו - ומשועבד לה:
שהגיע זמן ולא נשאו - דמדאורייתא לא משועבד לה לפיכך חל הנדר דאיסור דאורייתא הוא ומדרבנן חייב לזונה לפיכך יעמיד פרנס:
וניסת - דהשתא חייב במזונותיה והנדר כבר חל עליו:
הא סברה וקבלה - יודעת היא שנאסר עליו לזונה וניסת לו:
גבי מומין - בשלהי פרקין במתניתין:
לענין מזוני מי אמרינן - סבורה הייתי יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות:
ופרנס לאו שליחותיה עביד - בתמיה נמצא עובר על נדרו:
הרי אלו יכתבו ויתנו - אע"ג דלא אמר ליה לסופר כתוב ה"נ אע"ג דלא אמר ליה זון שלוחיה הוא:
התם קאמר יכתוב - לשון צוואה לשומע קולו:
בדליקה התירו לומר - בשבת דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי:
לאו למעוטי כי האי גוונא - בכל איסורין שבתורה:
שאר איסורי שבת - דחמירי ולא התירו בהן לומר העושה לי מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו עובדי כוכבים ויעשו אבל בנדרים לא גזור:
דלעלמא קאמר - לא דמי לשליחות כלל דלא ייחד איש לעשותו אבל רגיל אצלו אימא לא כו':
תוספות
עריכה
נעשה כאומר לה צאי כו'. הכא לא מצי למיפרך והא לא אמר לה הכי כדפריך באע"פ (לעיל דף נח:) דהכא אין אנו משנין נדר מכמו שנדר אלא טעמא בעלמא הוא דלמה הוא מדירה אלא בשביל שרוצה שיהיו מעשה ידיה שלה אבל התם גבי מקדיש ידי אשתו אין הנדר טוב וצריך לתקן דיבורו שרוצה לומר יקדשו ידיה לעושיהן להכי פריך לה התם:
אלא לא תימא נעשה כו'. לא הוה מצי למימר דמתני' דהכא כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדמשני באע"פ (שם) דלא דמי דודאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו כמו התם דמקדיש מעשה ידיה ואמרי' דבעי למימר יקדשו ידיך לעושיהן דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף בשביל כך כיון שאין לנו לומר שכך היה דעתו בלא שום דיבור אחר כמו שהיינו סבורין מתחלה:
והאידנא דאדרתן לא מצינא לאיגלגולי בהדך. ואדעתא דהכי לא מחלה שידירנה הלכך משועבד לה ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד אי נמי בלא טעם מחילה הנדר חל שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו דאע"ג דאין יורדת עמו דאין זה חשיב ירידה דמיירי שאין בני משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אביה מתוך עושרו היה מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש לה להנהיג כמו שהיתה רגילה בבית אביה:
שהגיע זמן ולא נשאו. פירש בקונטרס דמדאורייתא לא משתעבד לה לפיכך הנדר חל וקשה דא"כ מן הנשואין נמי יחול הנדר מהאי טעמא דהא קיימא לן דמזונות נשואה דרבנן ועוד קונם שאני עושה לפיך אמאי אין הנדר חל והא מעשה ידיה לבעלה לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן ונראה לפרש שהגיע זמן ולא נשאו כלו' הא דקתני יעמיד פרנס אשהגיע זמן ולא נשאו קאי אבל כשנדר עדיין לא הגיע הזמן לפיכך חל הנדר ודוקא הגיע זמן אבל נשאת אין צריך להעמיד פרנס דסברה וקיבלה כדאמר בסמוך ועוד י"ל כשהדירה כבר הגיע הזמן ומיהו חל הנדר דלא אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה כל זמן שלא נישאת ומפקיע הקונם אותו שיעבוד:
טפי לא עביד שליחותיה. הכא לא שייך טעמא דזילותא כיון דלא נישאת וא"ת ויעשה לה תקנה אחרת כגון שיתן לו לחבירו במתנה והלה יתן לה כמו גבי בא בדרך דמייתי לקמן דאין לומר דווקא בא בדרך ואין לו מה יאכל התירו לו דהא גבי מעשה דבית חורון משמע דאי הוה יהיב ליה מתנה גמורה הוה שרי אביו למיכל וי"ל דאין הכי נמי אבל אין רגילות ליתן בכה"ג דכל שעה ירא שיחזיק בהן המקבל וא"ת ויפקיר כדלקמן וי"ל דהא ודאי לא שרינן אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחרת משיצאו מיד המדיר דנראה כמו שהן עדיין ברשותו ותקנתא דחנוני הרגיל אצלו איכא למימר נמי דלא שכיח דעבדי טפי משלשים יום הואיל והמדיר אינו אומר לו ליתן לו מעות:
ופרנס לאו שליחותיה קעביד. השתא סלקא דעתין דאמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע ולא דמי להא דמסקינן בריש פרק בתרא דע"ז (דף סג. ושם) אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך דהתם לא קאמר ליה דליתיב להו איסורא הלכך לאו שליחותיה עביד אי יהיב להו יין נסך אבל הכא שליחותיה קא עביד כי יהיב לה שום מזונות:
באומר כל הזן אינו מפסיד. ולא בעי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו אומר רבינו יצחק דיעמיד פרנס משמע דמפרנס לה מזונות אבל בחנוני הרגיל אצלו לא מפרש לה מיהו אומר רבינו שמואל דווקא בכי האי גוונא דאמר בסתם כל הזן אינו מפסיד שרי במודר הנאה אבל למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דמיחזי כשלוחו דגבי בא בדרך לא שרי למימר הכי ובסוף מסקנא נמי דמשני לא מיבעיא כל הזן כו' אי הוה שרי למימר ליחיד הוה ליה למיתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן רבותא טפי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
ב א ב ג ד ה מיי' פי"ב מהלכות אישות הלכה כג, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רלה סעיף ב וסימן רכא סעיף ח:
ג ו מיי' פ"ב מהלכות גירושין הלכה יג, טור ש"ע אה"ע סימן קמא סעיף יט:
ד ז מיי' פי"ב מהלכות שבת הלכה ז, סמג לאוין סה, טוש"ע א"ח סימן שלד סעיף כו:
ה ח מיי' פ"ז מהלכות נדרים הלכה יב, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רכא סעיף ח:
ראשונים נוספים
ואם איתא לדרב הונא וכו': ואם תאמר, אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר (לעיל נח, ב) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא מעשה ידיה עיקר, ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, מאי איכא למימר. ויש לומר, דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו, והיינו דמקשה לקמן אם כן פרנס למה. ומתרץ, בדלא ספקה, אבל למאן דאמר מעשה ידיה עיקר, יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר.
השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך: וכיון דבעידנא דאדרה מגלגלה בהדיה, חייל נדרא. ומיהו, כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה, לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס.
עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מלתא, טפי שמעי אינשי וזילא ביה מילתא: כלומר, דשמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא ביה מלתא, ולאו משום דהדירה לעצמה קאמר דזילא בה אלא מפני שמשרה אותה על ידי אחרים, וכן מפורש בירושלמי (פ"ז ה"א), ויעמיד לפרנס, כלומר, לעולם, ומשני רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והא תניא (לעיל סד, ב) המשרה את אשתו ע"י שליש, כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה. ומסתברא, דאפילו להשרותה לעצמה ושלא על ידי שליח כיון דגנאי הוא לה ושמעי בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש מעל שולחן בעלה. וזה נראה לי יותר עיקר, ומה שאמרו בירושלמי (שם), לאו דוקא שליש, אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר.
כשהדירה כשהיא ארוסה: פירש רש"י ז"ל (ד"ה שהגיע): שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא, דאף על גב דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משעבד לה והלכך חל הנדר, וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס.ויש מקשים דהא מעשה ידיה אף על גב דלא משעבדי ליה לבעל אלא מדרבנן נדרא לא מפקא ליה ומאי שנא איהי. ועוד, דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה, דמזון האשה תקנת חכמים היא, וכדאמרינן (לעיל נח,ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר. ונראה לי, דאי משום הא לא קשיא, דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אף על גב דליתיה אלא מדבריהם, ליתא, דהתם עשאוהו כלוקח לכל דבריו, אבל איהי שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן.
ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן, איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת, דכיון דאשכחן תנאי דסבירא להו בפרק נערה שנתפתתה (לעיל מז, ב) דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה, ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתניא (לעיל נח, ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, וההיא כבר תריצנא לה בפרק אף על פי (שם), ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי.
והרמב"ם ז"ל כתב כן דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות (ה"ב). והא דאמרינן בפרק הכותב (לקמן פג, א) ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מט, ב), אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, מאי כגון זאת, כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא. ליתא, אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה. ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהן מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, לפום כך קרי להו תקנת חכמים. כן נראה לי. אלא דקשיא לי לפירושו של רבנו ז"ל, דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה, היינו משום שהן דבר תורה, ואינו, דהא הקדש מוציא מידי שעבוד, מלגבות כיון דמשעבדיה לגבוה, ואף על גב דשעבודא דאורייתא, אלא דהכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו, וכיון שכן, אדרבה בשל דבריהם היה להם לעשות חיזוק יותר.
והפירוש המחוור, כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמנה. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו בירושלמי (בפירקין ה"א) נראה, כפירושו של רש"י, דגרסינן התם: וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, [והיינו דוקא באוסר, אבל מקדיש מפקיע מידי שעבוד מזונות ומשעבוד דחוב בין קדושת הגוף].
ומאי שנא עד שלשים יום, עד שלשים עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד: כלומר, לא עביד בחפץ אלא ברע פנים והיא בושה ומצטערת. ואף על גב דמעיקרא נמי על ידי שליח היתה מתפרנסת, לא היה פרנס קבוע אלא פעם על יד זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ.
הא דאמרינן: אימור דאמרינן הכי גבי מומין, לענין מזוני מאי איכא למימר: פירש רש"י ז"ל: לענין מזוני מי אמרינן סבורה הייתי, יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות. פירוש לפירושו: דכיון שמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי.ואינו מחוור לי, דהא משמע דהא דאמרינן סברה וקיבלה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר, דאם כן הכי הוה ליה למימר, נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי, אלא משמע, דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה, שלא להתפרנס על ידו.
ולי נראה דהכי פירושו: אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין, דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל, אבל לגבי מזונות טענת רמאות היא שאמרה דהרבה מתפרנסות מתפייסות בפרנס, וכיון שקבלה על עצמה מתחלה הרי זו מאותן שאין דעתן קצרה בפרנס ומהדרן הוא דקא הדרה בה ולעולם יעמיד פרנס.
ר' יוסי אוסר: פירוש: בנותן לאחר והלה נוטל ואוכל. אי נמי, במניח על גבי הסלע ומפקיר, וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון, דאין זו מתנה גמורה אלא מחמת הערמה כמתנת בית חורון. וכתב רבנו חננאל ז"ל, דהלכתא כר' יוסי, מדקא מפרש רבא והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נדרים הט"ו) פסק כרבנן, דרבים נינהו. ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון, דהא לא קאמר ליה על מנת, ואילו רצה זה להקדיש מקדיש, ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה, מה בכך, מכל מקום זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אילו רצה.
נעשה כאומר צאי מעש' ידיך במזונות: וא"ת אמאי לא פרכינן [כדפרכי' בפ' אעפ"י] וי"ל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרים דסתם המדיר משמעותו כן. ואי איתא לדרב הונא וכו' מהאי לישנא שמעינן דהא דאוקמא מתני' דהכא באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דאפילו לרב הונא הוא דאי לא היכי אמרינן השתא אי איתא לדרב הונא דהא אוקימנא מתני' דהכא בהא [דלא] כוותיה וא"כ [ליתא] לדרב הונא והו' לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין אע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול היה לפורעה כנגד חובה ממעשה ידיה למה שמספיקין:
א"ה פרנס ל"ל ושמעינן מהכא שהאומרת איני ניזונית ואיני עושה הבעל פטור מכסות ולבוש דאי לא נימא דפרנס לשאר צריכה חוץ ממזונותיה דאע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה למפרך פרנס ל"ל וה"ל למפרך אמאי שלשים יום ותו לא אלא כדאמרן:
במספקת לדברי גדולים ואינה מספקת לדברי קטנים ופירוש ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא:
עד ל' יום לא שמעי אינשי דהמשהה את אשתו ע"י שליש כשקבלו עליה כדפרשו בירושלמי ומדרישא בשנדרה סיפא נמי בשנדרה: ויש ספרים שגורסין והתנן ר' יהודא אומר בישראל חודש אחד כו' טעותא היא דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי אפילו לשמואל כשהדירה הוא:
ופרנס לאו שליחותי' קא עביד א"ר באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד בתמיה והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יתן גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא שליח שויה התם קאמר יכתוב הכא מי אמר יזון כל הזן קאמר. והא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי שאר איסורי שבת פי' שלא יאמר כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד. מתיב רבא המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וא"ל איש פלוני מודר הנאה ממני וא"י מה אעשה לו והוא נותן ובא ונוטל ממנו פי' וא"י לתובעו בדין דא"כ הו"ל שלוחו אלא שסומך באהבתו עליו שישלם לו בנדבת לבו הכי הוא דשרי אבל כל הזן אינו מפסיד לא פי' משמע דשליח שויה. ל"מ קאמר ל"מ כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו ואזיל וא"ל כמאן דא"ל זיל הב ליה דמי קמ"ל ר"י אומר וכו'. ר"י היינו ת"ק. אמר אביי כהנת אתא לאשמועינן. רבא אמר חודש מלא וחודש חסר א"ב. א"ר ל"ש אלא במפרש (כ"כ) אבל בסתם יוציא ויתן כתובה לאלתר. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. וקי"ל הל' כשמואל בדיני:
נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו'. ואם תאמר ואמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בפרק אע"פ דהא לא אמרה הכי ויש לומר דהתם דהקדישה מעשה ידיה ואנו מסרסין לשונו לומר דידיה למעשיהן קאמר פרכינן דהא לא אמרה הכי אבל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרין דסתם המדיר כך משמעותו. הריטב"א ז"ל:
וכן תירצו בתוספות וכן כתב הרא"ש דבהא אין אנו אומרין מה שהוא אינו אומר אלא טעם בעלמא למה הוא מדירה משום שרוצה שתהא מעשה ידיה לעצמה ואין צריך להוסיף על לשונו כלל אבל התם המקדיש מעשה ידי אשתו אין קדוש כלום אלא דצריך לתקן דבורו שצ"ל יקדשו ידיך לעושיהם הלכך פריך והלא לא אמר הכי. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא אמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דודאי אדעתא דהכי אסרה הלכך תו לא משועבד לה למזונות ע"כ. משמע מתוך לשונו ז"ל דהכא סמיך תלמודא אמאי דפריך תלמודא ומשני לעיל בפרק אע"פ ומיהו במהדורא בתרא חזר ופירש כפירוש התוספות ז"ל:
ואם איתא לדרב הונא כו'. ואם תאמר אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא (מעשה ידיה) [מזונות] עיקר ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי איכא למימר ויש לומר דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו והיינו דמקשה לקמן א"כ פרנס למה ומתרץ בדלא ספקה אבל למ"ד מעשה ידיה עיקר יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר. הרשב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש הא דאמרינן שיכול לומר לה צאי לאו אליבא דר"ל בלחוד אתא דאמר מעשה ידיה עיקר אבל לרב הונא דאמר מזונותיה עיקר לא דאם כן היכי אמרינן הכא שיכול לומר לה והא לא קי"ל כר"ל אלא כרב הונא וכדאיפסקא הלכתא כותיה לקמן בפ' שני דייני גזרות אלא ודאי אפילו לרב הונא וכו'. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל פרק עשרים מהלכות אישות גם רש"י כתב בפרק אחרון דדוקא כשקבלה עליה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואם איתא לדרב הונא כו'. מהאי לישנא שמעינן דהא [דאוקימנא מתני' דהכא באומר לה צאי מע"י במזונותיך דאפי' לר"ה הוא, דאי לא היכי אמרי' השתא אם איתא לדר"ה דהא] אוקימנא מתני' דהכא דלא כותיה ואם כן ליתא לדרב הונא והוה לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דאע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול הוא לפורעה כנגד חובו ממעשה ידיה למה שמספיקין. ע"כ:
וכן כתב הרא"ה ז"ל דאפי' לרב הונא דקסבר מזונות עיקר יכול ליתן לה מעשה ידיה שהיא חייבת לו בדמי מזונות ואם אינה מספקת משלים לה ואם מספקת פטור בכך דהשתא ודאי אליבא דכולי עלמא מפרקינן לה ואפילו לרב הונא. תדע מדאמרינן ואם איתא לדרב הונא ואלו האי פירוקא לא אתי לדרב הונא מאי קאמר אם איתא פשיטא דליתא דהא מתני' תיובתא אלא ודאי אליבא דכ"ע קא אמרינן וכולה סוגיין נמי אליבא דכ"ע בין לרב הונא בין לר"ל.
ומאי דמקשינן נמי אי הכי פרנס למה לה ומתרצינן בדלא ספקה אתיא נמי אפילו אליבא דר"ל ואפילו לר"ל כשאינה מספקת חייב לה במזונותיה ולא פליגי להו ר"ל ורב הונא אלא אם היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אבל דברי הכל שהוא חייב במזונותיה ואינו יכול להפטר דהא ארוסה שהגיע זמן חייב במזונותיה ואינו נותן לה מעשה ידיה כדמוכח לקמן במכילתין בפרק שני דייני גזרות וכיון שכן נשואה שחייב במזונותיה מן הדין ועיקר חיוב מזונות עליה שאם אינה מספקת שהוא חייב לה וכן דעת רבינו הרב רבינו משולם בן הרב ר' משה ז"ל:
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל מתוך שיכול לומר כו'. דקסבר מעשה ידיה עיקר אמאי אינו צריך להפר הא קא חייל נדר שפיר ולא משעבדא לה למעשה ידיה לפי שנעשית כאומרת לו איני נזונת ואיני עושה דכיון דמזוני הוא עיקר לרב הונא ואיהו לא בעי מזונות תו לא הויא מעשה ידיה דידיה ע"כ.
משמע מלשונו ז"ל דבהכי נמי פליגי דלרב הונא אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' דמזוני עיקר ומ"ד דיכול לומר צאי מעשה ידיך כו' קסבר מעשה ידיה עיקר וצריך לתרץ שמעתין אליביה ז"ל ובמהדורא בתרא השמיט כל זה:
לא תימא נעשה אלא אימא באומר לה צאי כו'. לא הוה מצי למימר הכא מתני' ר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומ"ה נעשה כאומר כדאמרינן לעיל בפרק אע"פ דלא דמי דמשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לתקן דבורו אבל להוסיף על דבריו דברים אחרים שאינו אומר לא. כתוספות. ולי נראה שלא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש וצ"ע ובדיקה בתלמוד. ריב"ש ז"ל:
אי הכי פרנס למה לי ושמעינן מהכא שהאומרת איני נזונת ואיני עושה הבעל פטור מכסויה ולבושה דאי לא נימא דפרנס לשאר צרכיה חוץ ממזונות דאף ע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה לן למפרך פרנס למה לי והוה לן למפרך אמאי ל' יום ותו לא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
וז"ל גאון ז"ל אי הכי פי' שעושה ואוכלת פרנס למה לה פי' תעשה ותאכל. ע"כ. ונראה דה"ק אי הכי פרנס למה אי אמרת בשלמא דמתני' איירי בנדרה איהי וקיים לה איהו דומיא דאינך דקתני המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות כו' ניחא דאיצטריך פרנס אבל השתא דעושה ואוכלת פרנס למה כנ"ל:
הדר קושיא לדוכתיה דכיון דמשועבד מי מצי מדיר לה דהכא נמי משועבד לה למה דלא ספקה למעשה ידיה לגדולים כגון לחם ובשר ויין ופירות ושמן ושאר דברים קטנים. רש"י במהדורא קמא:
במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים פי' ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא וחייל נדרה. הריטב"א ז"ל.
וצ"ע דאם כן מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו איברא דמשועבד לה כיון דרגילה בהו ומיהו קונם מפקיע שעבודא בהאי ולא אלמוה רבנן כל כי האי שעבודא וכל כיוצא בזה פירשו התוס' לקמן גבי הא דמשני שהגיע זמן ולא נשאו והיינו לפי שיטתם ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד והלכך הכי נמי משמע דבעי לתרוצי הכא לפי פירושו של הריטב"א ז"ל מעתה קשיא מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו ואפשר דמ"מ פריך דכיון דרגילה בהו הוה לן לאלומי נמי לשעבודה בהא. ורש"י ז"ל לא פי' כן שכתב ז"ל וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה דאינה יורדת עמו. וקא מגלגלא בהדיה בדברים גדולים שדרכן של בע"ה ולא היתה מבקשת דברים קטנים שהיא רגילה אף על פי שהיתה בידה לבקש דאינה יורדת עמו. עד כאן:
השתא דאדרתן כו'. ואי קשיא אכתי כיון דרגילה בהו בבי נשא קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו והא משועבד לה והדר קושיין לדוכתיה יש לומר כיון דמגלגלא בהדיה הנה מוחלת לו את כבודה ואינה רוצה לתובעו בהם וכיון שבתורת מחילה הא קא מגלגלא בהדיה ובשעה שנדר לשלם היתה עומדת וחייל נדרא אף על פי שעכשו שהוא מורד בה היא יכולה לתובעו הנדר חל כבר וכיון שחל רגע אחד שוב אינו בטל הלכך אינו יכול ליתן לה אותם הדברים שהיתה רגילה בהם אלא ע"י פרנס. רבינו ישעיה מטראני ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ויש ששואלין כיון דמן הדין חייב בדברים קטנים הדרא קושיא לדוכתא אמאי צריך להעמיד פרנס נאמר דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ומתרצינן שאע"פ שאין הנדר חל על דברים גדולים אבל על דברים קטנים שאינה צריכה להם כל כך יחול הנדר ע"כ:
וז"ל הריטב"א השתא דאדרתן כו'. פי' ולכך לא מחלה לו ומיהו חייל נדרה כיון דכי אדרה הות מגלגלא בהדיה לא אלמוה רבנן לשעבודה. ע"כ:
והרשב"א פי' כר"י מטראני ז"ל שכתב וז"ל השתא דאדרתן כו'. וכיון דבעידנא דאדרתן מגלגלא בהדיה חייל נדרא ומיהו כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס. ע"כ:
וכן פירשו בתוספות בלישנא קמא וכן פי' ריב"ש וז"ל דאמרה ליה עד האידנא וכו'. פי' ומכל מקום כיון דבעידנא דאדרה הוה מגלגלא בהדיה חייל נדריה דהא מחלה להו אלא דלא מחלה להו לגמרי אלא כל זמן דמגלגלא בהדיה וכיון דאדרה דלא מצי מגלגלא בהדיה מחוייב הוא לה בדברים אלו ולפי' חייב להעמיד פרנס. ע"כ:
וז"ל ר"ח בדספקה בדברים גדולים כלומר שמספיקין לה מעשה ידיה בפת וקטנית והיא היתה רגילה בבית אביה לאכול בשר ודגים ונכנסה אצלו והוא אין דרכו לאכול אלא פת וקטנית והיתה אוכלת עמו כמנהגו וטוענת עתה כמה דהוינן כחדא הוינן מצותא בהדך ואוכלית מה שאתה אוכל השתא דאדרתן לא מצינא בפת וקטנית לפיכך חייב להעמיד לה פרנס להספיק לה דברים קטנים כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ע"כ:
ומ"ש עד שלשים יום פי' בשלמא אי אמרינן דיעמיד פרנס אכולהו מזונות ניחא עד שלשים יום ותו לא דטפי לא מצי לאתזוני ע"י פרנס שיהו מזונותיה תלויין ע"י אחר אבל כיון דאמרת דלדברים קטנים בלחוד הוא מ"ש עד שלשים לעולם הוה לן למימר דאפשר להתפרנס כו'. ומשני אלא משום זילותא הוא דטפי משלשים יום שמעי אינשי בנדר וזילא בה מלתא שאומרים שמפני שמצא בה ערות דבר הדירה אבל כל שאינה מספקת לדברים גדולים ודאי אפילו שלא ע"י נדר יכולה להתעכב שלא להתפרנס ע"י פרנס אלא ע"י בעלה יותר משלשים יום וההיא דלעיל דהמשרה את אשתו ע"י שליש מיירי כשהתנה עמה.
וכן הוא בירושלמי דמקשינן התם ויעמיד פרנס כלומר לעולם ומהדרינן רשות היא ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי ופרכינן עלה והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה פי' המשרה את אשתו כשרצתה וקבלה עליה אבל בעל כרחה לא אבל מדברי הרמב"ם דלעולם יכול הבעל להשרותה ע"י שליש שלא ע"י הדרה דלא זילא בה מלתא אבל בהדרה דזילא בה מלתא לא וכן היה סבור הרמב"ן אלא שחזר בו מפני הירושלמי. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בה מלתא כו'. כלומר שמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא בי מלתא ולאו משום דהשרה לעצמה קאמר דזילא אלא משום שמשרה אותה ע"י אחרים וכן מפורש בירושלמי ויעמיד פרנס לעולם כו' עד כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה ומסתברא דאפילו להשרותה לעצמה ושלא ע"י שליח כן דגנאי הוא לה ושמעי אינשי וזילא בה מלתא דמה יאמרו הבריות מה ראתה זאת להתגרש מעל שלחן בעלה וזה נ"ל יותר נכון ומה שאמרו בירושלמי לאו דוקא ע"י שליש אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר ע"כ.
ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל וזילא בי מלתא להיות תחתיך מודרת הנאה. ע"כ:
ואי בעית אימא כשהדירה כשהיא ארוסה ארוסה מי אית לה מזוני פי' וכיון שכן פרנס למה לה כשהגיע זמן ולא נשאו ואי קשיא אם כן הדרה קושיין לדוכתא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כתב רש"י משום דשאני מזונות דארוסה מדרבנן פי' לפי' וכי אמרינן דמשום דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ה"מ במזונות דנשואה דמחייב בהו מדאורייתא ואינו דין דהא סוגיין בכולא מכילתין כמ"ד מזונות אשת איש דרבנן ועוד דהא מקשינן אמתני' דמזונות מהא מתני' שאני עושה לפיך והא לכ"ע מ"י מדרבנן נינהו ומדמי לה למזונות אלמא אף ע"ג דמדרבנן משעבדי כיון דתקינו להו רבנן לא חל נדרה ומיהו בירושלמי משמע לכאורה כדברי רש"י דהתם מקשינן אמתני' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ופריק כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה אבל אין זו שיטת גמרתנו.
והנכון דהכא מיירי כשהדירה סמוך להגעת זמן דאכתי לא חל חיובא עליה דהשתא ליכא למימר סברה וקבילת כמו בנשאת דהגעת זמן ממילא קא אתי א"נ אפילו שהדירה אחר הגעת זמן וטעמא משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד דלא אלמוה רבנן אלא לשעבודא דאשתו נשואה אבל לא הארוסה. ריב"ש ז"ל.
וכן תירצו בתוספות והך תירוצא בתרא היינו כפי שיטת התוספות דכתבינן לעיל דתלמודא הכי פריך וכיון דמשועבד לה וכו' והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' פי' מכולה מתניתין קא פריך דע"כ לא פליג ר' יוחנן בן נורי דיפר אלא משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אבל מהשתא לא קדיש משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל והכי נמי איכא למימר הכא דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכיון דהיינו קושיין משני שפיר דלא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כל זמן שלא נשאת אבל לשיטת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דפריך מדברי ת"ק דאמר אין צריך להפר דאין קונמות מפקיעין מידי שעבוד וכדפרישנא לעיל לא שייך לשנויי הכין כלל דוק ותשכח:
וז"ל הרשב"א בשהדירה כשהיא ארוסה פרש"י שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא דאע"ג דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משועבד לה ולפיכך חל הנדר וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס ויש מקשים עליו דהא מעשה ידיה אע"ג דלא משועבד ליה לבעל אלא מדרבנן נדרה לא מפקע ליה ומ"ש איהי ועוד דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה דמזון האשה תקנת חכמים היא וכדאמרינן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר.
ונ"ל דאי משום הא לא קשיא דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אע"ג דליתא אלא מדבריהם ליתא דהתם עשאוהו לכל דבריו אבל איהו שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת דכיון דאשכחן תנאי דס"ל בפרק נערה דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וההיא כבר תריצנא לה בפרק אע"פ ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי והרמב"ם כן כתב דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות והא דאמרינן בפרק הכותב [פג א'] ובפרק חזקת הבתים [מט ב'] אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא ליתא אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהם מדרבנן משום דהפקר ב"ד הפקר לפום כך קרי להו תקנת חכמים כנ"ל. אלא דקשיא לי לפירושו של רבינו ז"ל דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה היינו משום שהם דבר תורה ואינו דהא הקדש מוציא מידי שעבוד ואף על גב דשעבודא דאורייתא אלא הכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו וכיון שכן אדרבא בשל דבריהם היה להם לעשות חזוק יותר והפי' המחוור כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמן וכן פי' הראב"ד ומיהו בירושלמי נראה כפירושו של רש"י ז"ל דגרסינן וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה ומצי לאדורה מי אית לה מזוני שיעמיד פרנס שהגיע זמן ולא נשאו כלומר שהדירה קודם שיגיע זמן דאכתי לא משועבד למזוני לפי' הדירה ולמחרת יום נדרו הגיע זמן ונתחייב במזונותיה מדרבנן והיינו דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס. ובמהדורא בתרא תקן פירושו וכמו שכתבו המפרשים וכדכתיבנא בסמוך:
וז"ל הרא"ה פרש"י כשהדירה כשהיא ארוסה דמזוני דידה דרבנן ואיכא דקשיא ליה אכתי היכי מצי מדיר לה כל כמיניה למפקע ליה לשעבודא דומיא דמעשה ידיה. וי"ל דשאני הכא דאפשר בפרנס וכיון דכן הא דמקשינן לעיל וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה בדין הוא דיכלי לתרוצי דקסבר מזונות דרבנן דקי"ל הכי והכי נמי סוגיין בכל דוכתא אלא דשני ליה לרווחא דמלתא ואליבא דכ"ע. ובירושלמי נמי אמרינן וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ואמרינן תפתר כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה.
אבל ה"ר יהוסף הלוי בן מיגש פי' שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמן ואחר כך הגיע זמן וכדמוקמינן לה נמי כשהגיע זמן ואתיא כאידך נמי דאמרינן שהדירה כשהיא ארוסה ונשאת למימרא דכיון דמקמי דחל שעבודא דידה עליו אדרה תו לא חייל עליה שעבודא דהוה כמי שהדיר את חבירו מנכסיו ואח"כ הלוהו מנה שאין ספק שאסור לו להפרע ממנו. ע"כ:
ומאי שנא עד שלשים יום יש לפרש דלאו היינו מאי דבעי לעיל דלעיל בעי ומאי שנא עד שלשים יום אפילו טפי נמי אמאי לא כיון דלדברים קטנים בלחוד יעמיד פרנס וכדפרישנא לעיל והכא בעי כיון שהוא מפרנסה מכל דבר ע"י פרנס אף בציר משלשים יום זילא בה מלתא ומשני עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה וכו'. פי' ברצון טוב ובפנים יפות ואינה מצטערת ולא מתביישת כלל דממטי לה מזונא לגו ביתא די סיפוקה מבלי שאלה. ואין לך לומר דאם כן אפילו טפי נמי דחזקת שליח עושה שליחותו לעולם דטפי לא עביד שליח בפנים יפות ותבא לידי זילזול ובושה. ולא נהירא הך פירושא דכיון דלא בעי אלא ומאי שנא עד שלשים דבציר משלשים נמי לא הוה לסיומי בשנויה טפי לא עביד שליח כו':
וז"ל הרשב"א ומאי שנא עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד כלומר לא עביד בחפץ אלא ברוע פנים והיא בושה ומצטערת ואע"ג דמעיקרא נמי ע"י שליח היתה מתפרנסת לא היה קבוע אלא פעם על ידי זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל ומ"ש עד שלשים יום פי' דהכא ליכא למימר כדאמרינן לעיל דעד שלשים יום לא זילא מלתא טפי זילא מלתא דדלמא הכא אפי' יותר משלשים יום ליכא זילותא כיון דעדיין אינה נשואה ואינו מפרנסה לעולם אלא על ידי שליח א"נ דהכא אפילו תוך שלשים יום זילא בה מלתא כיון שהוא מפרנסה מכל דבר על ידי פרנס העושה כן מעצמו כדלקמן עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה מכאן ואילך לא עביד שליחותיה פי' דאפילו משכח פרנס דאמר דעביד הכי כל ימיה אנן לא סמכינן בהא דאנן ידעינן בודאי דלא עביד שפיר שליחותיה כיון דמנפשיה עביד מה שאין כן במשרה את אשתו על ידי שליש שהוא עושה בשליחות גמורה ומשל בעל ועוד דהתם קבלה עליה.
והא דאמרינן דארוסה שהגיע זמן יכול להשהותה שלשים יום או טפי משלשים יום כל היכא דעביד שליח שליחותיה כראוי ה"מ כשאומר שרוצה לכנוס אלא שאינו יכול לכנוס עכשיו הא לאו הכי לא כל הימנו לעגן אותה אלא כופין אותו לכנוס או לפטור. ע"כ:
והתוספות מפרשים דהכא נמי לא קבעי אלא כדלעיל דמ"ש עד ל' יום אפילו טפי נמי מדקא מסיים ואזיל בשנויה טפי לא עביד שליחותיה ולא שייך הכא טעמא דזילותא דכיון דלא נשאת לא מזדלזלא במידי. והקשו בתוספות ויעשה לה תקנה אחרת כגון שיתן לו לחברו במתנה והלה יתן לה כמו גבי בא בדרך דמייתי לקמן ולמאי דפרישנא לעיל ניחא דכל כי האי גונא זילא בה מלתא ליטול במתנה משום אדם ואפילו בדרך ערמה אבל ע"י פרנס כיון דהפרנס ישתלם מהבעל לא זילא בה מלתא אבל לשיטת התוספות דכל שלא נשאת ליכא זילותא פי' שום זילותא וכדכתיבנא קשיא דיעשה לה תקנה זו ויחיה לעולם אפילו טפי משלשים יום ותירצו דאה"נ אלא שאינו מצוי לפרנס בזה הענין שהוא ירא שמא יחזיק בו אותו שנתנם לו.
עוד הקשו בתוספות דיתן לה על ידי הפקר כדתנן גבי בא בדרך ואין שם אחר מניחו על גבי סלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ולשיטתינו דפרישנא לעיל ניחא נמי הא דבהכי נמי איכא זילותא טפי שתטול בדרך הפקר אבל ע"י פרנס דהויא ליה כשליח דבעל ליכא זילותא אבל לשיטת התוספות קשיא דכל שלא נשאת ליכא שום זילותא ותירצו בתוס' דהא ודאי לא שרי' אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחר משיצאו מיד המדיר דנראה כאלו הן עדיין ברשותו ותקנתא נמי דחנוני הרגיל דלקמן לא אפשר למעבד דטפי משלשים לא שכיח דעביד כה"ג הואיל והמדיר אינו נותן לו מעות תחלה והך דחנוני נמי זילא מלתא טפי מפרנס ולהכי ניחא למאי דפרישנא לעיל.
ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל מאי שנא עד ל' יום הא לאחר שלשים יום נמי על ידי פרנס הא זן אותה דהא בבית אביה היא ותירוצא דלעיל לא ניחא לתרוצי הכא דכיון דבבית אביה קיימא מאי זילותא אית לה אי אדרתה הא לא קיימא תותיה ע"כ. ואפשר נמי לתרץ לשיטת רש"י כל מאי דקשיא להו לתוספות דאיברא ודאי דזילותא דמזונות דעל ידי פרנס לית לה דהא בבית אביה היא אבל זילותא דלקבל מתנה מאחר וליטול מההפקר ודחנוני אית לה אבל למאי דתירצו התוספות דכל שלא נשאת ליכא זילותא קשיא להו כל מאי דהקשו ז"ל ואי מפרשי זילא בה מלתא דאמרינן לעיל דהיינו משום דאדרה דאמרי אינשי אי לא דמשכח בה שום גנות לא הוה מדיר בה א"נ למאי דפירשו התוספות בסמוך והר"י ן' מיגש דהדירה כשהיא ארוסה עד שלא הגיע זמן ולכך חל הנדר ושוב הגיע זמן ולכך יעמיד פרנס והלכך משמע דאפילו הדירה זמן טובא עד שלא הגיע זמן וכיון שכן ליכא לשנויי כדלעיל עד ל' יום לא שמעי בה אינשי כו' דהא יש לה זמן רב שהדירה והזלזול מזמן הנדר קא אתיא ולכך חזר התלמוד ובעי עלה דהאי שינויא דהגיע זמן ומ"ש עד שלשים ודע דרש"י נשמר במהדורא קמא מקושיא זו ופי' ולמחרת יום נדרו הגיע זמן כו' וכדכתיבנא לעיל ומיהו אי זילותא היינו מאי דמפרנסה על ידי פרנס וכדכתב הרשב"א וכדכתבינן לעיל ליכא למימר הכי אבל רש"י במהדורא קמא כתב זילא בי מלתא להיות תחתיו ומודרת הנאה ע"כ. וכדכתיבנא לעיל.
עוד כתב רש"י במהדורא קמא עביד שליח שליחותיה לאו משום דהוי פרנס שליח לבעל דהא לקמן מוקמינן דלאו שליחותיה הוא אלא ה"ק דמתני' מלתא דשכיח קתני דעד שלשים יום אדם עומד בטובתו לזון אשת חברו משלו בלא ציוויו יותר מכאן לא דטריחא ליה מלתא ע"כ. והרשב"א והריטב"א לא פירשו כן וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הרא"ה ומאי שנא עד ל' יום השתא הוא דקשיא לן כיון דמוקמינא לה בארוסה מאי שנא עד שלשים דליכא למימר טעמא דזילותא כשהיא מתפרנסת על ידי אחר דארוסה בלאו הכי נמי הרי מתפרנסת ע"י אחר ואמרינן עד ל' יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה לאו למימרא דבתר הכי לא אשכחן מאן דבעי לפרנסה אלא אפילו אשכחן נמי תנן דבתר הכי יוציא ויתן כתובה דמסתמא קתני למימרא דעד ל' יום עביד שליח שליחותיה כראוי. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל ומ"ש עד שלשים יום כלומר דהשתא ליכא למימר טעמא דשמעי אינשי וזילא בי מלתא דהא כל ארוסה לעולם היא מתפרנסת ע"י אחר. טפי לא עביד שליח שליחותיה פי' כראוי וכ"ת יעמיד פרנס אחר לשלשים יום י"ל דכל שהפרנס רואה שלא מצא פתח לנדרו בשלשים יום ראשונים אף הוא מתייאש ואינו מפרנסה כראוי ע"כ. ולכל מאי דפירשו המפרשים אכתי איכא למבעי אמאי לא תירץ הך תירוצא לעיל ואפשר דמשום דדחיקא ליה הך שינויא דהא איכא לאקשויי עלה וכמו שנדחקו בה הרא"ה וריב"ש.
וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דלא סגי לן טעמא דעד שלשים יום עביד שליח שליחותיה ומשום הכי מוקמינן לה בשנשאת דזילא בה מלתא ואוקימתא בתריית' נמי אדחייא לה בגמרא הילכך לא פש לן אלא אוקימתא קמייתא ואפשר דהיינו דקא מסיק תלמודא ואמר מחוורתא כדשני מעיקרא ע"כ. ובפרק השולח עלה מאי דתנן מי שחציו עבד וכו' (דף מב ע"א) דאמרינן נמי אלא מחוורתא כדשני מעיקרא לא פי' רש"י כן דכתב ז"ל כדשני מעיקרא בהנך לישני כולהו ע"כ. ולעיקר קושיין יש לי לומר דבדברים קטנים אפילו בציר משלשים יום נמי לא עביד שליח שליחותיה דכיון דדברים קטנים נינהו ולא איצטריכא לה כולי האי מתייאשי מנייהו ולא עבדי שליחותיה כראוי כנ"ל.
נשאת אמאי יוציא הרי מודרת ועומדת היתה וסברה וקבלה לגבי מומין כדקתני בסיפא דמתני' יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאוכל לקבל כו'. אבל לגבי מזונות מי אמרינן הכי דמידע ידעה דלא סגי לה בלא מזוני וסברה וקבלה. לשון רש"י במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרי' אימור דאמרי' הכי גבי מומין לענין מזוני מאי איכא למימר פי' רש"י לענין מזוני מי אמרי' סבורה הייתי יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות פי' לפי' דכיון דמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי ואינו מחוור דהא משמע דהא אמרינן סברה וקבילה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר דאם כן הכי הוה ליה למימר נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי אלא משמע דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה שלא להתפרנס על ידו. ולי נראה דה"פ אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל אבל לגבי מזוני טענת רמאות היא שאמרה שהרבה מתפרנסות בפרנס וכיון שקבלה על עצמה בתחלה הרי זו מאותן שדעתן קצה בפרנס ומיהדר דקא הדר בה ולעולם יעמיד פרנס ע"כ.
וריב"ש כתב וז"ל אימור דאמרינן כה"ג לענין מומין וכו'. שמעינן משמעתיה דמי שמדיר ארוסתו ממזונות ונשאת אינו חייב לזונה משום דסברה וקבלה אי לאו משום דידעה דאפשר לה לאתזוני ממקום אחר אבל מומין דאיכא נשי דמקבלי סבורה היא לקבל כמו שמקבלות אחרות ועכשו שאינה מוציאה שתוכל לסבול יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי כו' ותשמיש למומין דמי שאין חיי נפש תלויין בכך מ"מ לענין הלכתא לא נפקא לן מינה מידי דאפילו גבי מומין לא אתמר האי טעמא בשלהי פרקין אלא לר"מ ורבנן פליגי עליה אפילו גבי מומין ולית להו שתוכל לומר יכולה אני כו' אלא אמרי' סברה וקבלה הלכך בין במזונות בין בתשמיש אמרי' סברה וקבלה. ע"כ:
ופרנס לאו שליחותיה קא עביד פירש הרא"ה דקס"ד שהוא ממנה אותו שליח בפירוש ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד דלא ממנה ליה שליח ע"כ. פי' לפירושו דלהכי קא מקשי בכח משום דקס"ד בממנה אותו שליח להדיא שיזון אותה ויתן לו דבר קצוב בכל חדש תחת מזונותיה והשתא פריך שפיר דשלוחו של אדם כמותו כיון דנתחייב בדבר קצוב ואי קס"ד דמעמיד פרנס ונותן לו הוא דמי מזונותיה עד שלא יזין אותה הא ודאי דהויא פירכא אלימתא טפי דהוה ליה כאלו הוא זן אותה ממש.
ואפשר דאי אמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע דשרי כיון דלא קצב לו חיובו והכי נמי מסקינן בריש פרק בתרא דע"ז אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך והלכך לא פריך תלמודא בכל כי האי גונא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דהמקשה צריך להקשות בכח ומיהו רב הונא לא מוקי מתני' אלא באומר כל הזן אינו מפסיד ולא מוקי לה בהכי כגון דאמר ספק לה מזונות ואני פורע דומיא דההיא דפרק בתרא דע"ז משום דמשמע ליה לחלק בין הכא שהאיסור תלוי בנהנה והתם שהאיסור תלוי במהנה.
אבל התוספות קשיא להו דאי הכי הוה ליה לתלמודא לאקשויי להדיא והא שלוחו של אדם כמותו ואמאי פריך בלשון אתמהא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ולכך פירשו דס"ד דאמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע הלכך כי פרע ליה איגלאי מלתא דשלו היה מה שנתן לה ובשליחותו נתנה וקשיא להו דהמקשה מקשה בכח ואמאי פשיטא ליה לתלמודא כולי האי דכל כי האי גונא שליחותיה קא עביד ואסור והא בפ"ב דע"ז התירו לומר לחנוני הרגיל אצלו תן לפועלי כו'. ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך אלמא לא אמרינן כי יהיב להו איסורא שלו הויא ובשליחותו יהיב להו ותירצו דלא דמי כלל הא דהכא לדהתם דהתם לא קאמר ליה דליתיב להו איסורא הלכך לאו שליחותיה עביד כי יהיב להו יין נסך אבל הכא כל מה דאמר למיהב לה איסורא הוא ושליחותיה קא עביד.
ועוד יש לי לפרש דכי מתמה תלמודא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ה"ק כיון דפרנס הוא בכל גונא דמוקמת לה לאו שליחותיה קא עביד. אתמה' ואפילו באומר כל הזן אינו מפסיד והיינו דנקט ופרנס לאו שליחותיה וכו' וכי מהדר ליה באומר כל הזן כו' פריך עליה ובאומר הכי לאו שליחותיה קא עביד ויש לדייק כן מלשון רש"י כנ"ל. מיהו במהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל ופרנס לאו שליחותיה קא עביד בתמיה כלומר שלוחו הוא ואינו יוצא ידי נדרו ועובר על נדרו. עד כאן:
באומר כל הזן אינו מפסיד והקשו בתוספות אמאי לא מוקי האי פרנס בחנוני הרגיל אצלו ותירצו דלשון פרנס משמע שאומר לו לפרנס אבל חנוני הרגיל אצלו לא מפרש ליה מידי פי' לפירושם קשיא להו לתוס' דכיון דבגמרא לקמן עלה דברייתא משנינן דלא מבעיא קאמר לא מבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי דרגיל אצלו וקא אזיל קא אמר ליה כו'. מעתה הוה ליה לשנויי בחנוני הרגיל אצלו דהויא רבותא טפי ותירצו דאיברא דהויא הך רבותא בחנוני טפי וכדמשני תלמודא מיהו איכא רבותא אחרינא איפכא דבפרנס אומר לו להדיא לפרנס ולחנוני לא מפרש ליה מידי וממתני' שמעינן דעדיפא ליה לאשמועינן הך רבותא מדנקט לשון פרנס ואע"ג דדייקי' מלישנא דמתני' דמשמע שמפרש לה מזונות מדנקט לשון פרנס מיהו לא דייקינן לה נמי ממתני' מדנקט יעמיד פרנס דמשמע דבאומר לחוד אם תזון לא תפסיד נמי מודי דאומר רבינו שמואל דדוקא בכה"ג דאמר בסתם כל הזן אינו מפסיד שרי במודר הנאה אבל למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דמחזי כשלוחו כו' ככתוב בתוספות.
וריב"ש ז"ל כתב דה"ה דהוה מצי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו כדתניא לקמן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כו'. אלא דניחא ליה למנקט אפי' בשאר אינשי דלאו חנוני הרגיל א"נ כיון דאוקימנא למתני' לחד לישנא במספקה לדברים גדולים ואינו מספקה לדברים קטנים ופרנס לדברים קטנים אצטריך לפרנס שיקנה לה דברים קטנים ואין דרך חנוני הרגיל אלא בדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל באומר כל הזן אינו מפסיד פי' דבכי האי גונא אלו לא היה רוצה בעל לפרוע לו כלום הרשות בידו ומאי דעביד פרנס מדידיה עביד וכי יהיב ליה בעל כלום מכאן ולהבא הוא זוכה ולא נהנית האשה בשעת הנדר משל בעלה כלום ודוקא באומר כן דרך כלל כל הזן אינו מפסיד אבל באומר לחברו אם תזון לא תפסיד שליחותי' עביד וחייב לפרוע לו.
ושמעינן מהכא שהנכנס ערב לחברו או המתחייב בשבילו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום ולפיכך צריך לכתוב בשטרי ערבות שנכנס ערב על פיו שאם לא כן אין הערב גובה כלום מן הלוה וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ע"כ:
וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד לומר שיהא כאילו ממנה אותו בפי' ויהא חייב לשלם לו והא תנן מי שהיה מושלך כו'. ומפרקינן דלא דמיין דהכא לא קאמר אלא כל הזן וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין . הרא"ה ז"ל.
וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דהכא מיירי אע"פ שהיה אומר בפני אוהביו והיה פשוט לו שיתנו לה מזונות ואפ"ה לא דיינינן ליה כשלוחו אבל המושלך בבור אינו יודע מאדם ואפילו הכי דיינינן ליה כשלוחו ועוד דגבי גט בעינן שיאמר לסופר לכתוב ואפי' הכי דיינינן האי לישנא כאלו מנייה שליח כ"ש הכא גבי מודר דבעיא שלא יהנה מהמדיר וכל כי האי גונא הרי נהנה ממנו ומשני דכיון דלא קאמר יזון הנאתו מעלמא קאתי ליה כנ"ל:
כל השומע קולי זה שאני צווח לך ויכתוב גט לאשתו יכתבו ויתנו ואע"ג דלא אמר לסופר כתוב דאזלינן בתר אומדנא כרבי נתן בפרק אע"פ . רש"י במהדורא קמא:
מי קאמר יזון הקשה בתוספות וכי אמר יזון מאי הוי והתנן המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ואוקימנא באומר כל הרוצה לתרום יתרום דלאו שליחותיה הוא לענין מודר הנאה ואף על גב דהוי שליחות לתרום ותירצו דשאני התם דאמר כל הרוצה וא"ת והא גבי גט דאמר כל השומע וחשבי' ליה שליחות וי"ל דטובא איכא בין האומר כל הרוצה לאומר כל השומע וכל שכן התם במושלך בבור ולא סגיא דלא לימא כל השומע קולו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל מי קאמר יזון כל הזן קאמר משמע מהכא דאי אמר יזון שליחותיה קא עביד ואסור ותימה דלענין הרמת תרומה תניא המודר הנאה מחברו תורם לו את תרומתו ומפרשי' עלה התם בגמרא כגון דאמר כל הרוצה לתרום יתרום משום דהפרשה לדעת בעינן ואמאי כיון דקאמר יתרום הוה לן למימר דשליחותיה קא עביד וכתבו בתוספות דהכא נמי אי אמר כל הרוצה ליזון יזון הכי נמי דשרי ולאו שליחותיה קא עביד ולא אמרינן דיזון שליחותיה קא עביד אלא באומר כל השומע קולי יזון שזה הוא שליחות גמור אבל כי קאמר כל הרוצה הא לאו שליחותיה הוא ואפ"ה תרומתו תרומה דכל דמגלי דעתיה דניחא ליה בהפרשתו תרומתו תרומה וצ"ע. ע"כ:
מאי לאו למעוטי כה"ג דמדיר את אשתו אינו יכול לומר כל הזן אינו מפסיד. שאר איסורי דשבת דאסור לומר כל המדליק את האור או קוצר תבואתו אינו מפסיד אבל גבי כבוי התירו כדמפרש טעמא בפרק כל כתבי מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל למעוטי שאר איסורי דשבת פירשו בירושלמי ואפי' בבדקא ומטרא פירוש דאף על גב דאיכא פסידא טובא אם לא יצילו כמו בדליקה אין אדם בהול על ממונו כל כך דנחוש שמא יעשה מלאכה בידו כדי להציל.
ואיכא מרבנן דפרשי דנקט איסורי שבת משום דדליקה מיירי בשבת אבל הוא הדין לשאר איסורין שבתורה שלא התירו לומר שם כל העושה כן אינו מפסיד וכבר פירשנוה בפרק איזהו נשך בס"ד. ע"כ:
כמ"ד ליה זיל הב ליה דמי ושמעינן מהכא דמ"ד הב לפלוני או זון לפלוני ע"מ לשלם הוא ואע"פ שלא פי'. הריטב"א ז"ל:
המודר הנאה מחברו כו'. הולך אצל חנוני וכו' הרי זה נותן לו ובא ונוטל מזה. כתב הרא"ה ז"ל דלא על כרחו קאמרי שאם כן היה שלוחו והיה אסור אלא אם רצה בע"ה לפורעו רשאי וקמ"ל שאף על פי שהדבר ניכר שברצונו הצריך לו והוא ג"כ חוזר ופורעו לא הויא הערמה. ריב"ש ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ילך חברו אצל חנוני אם קרוב הוא או איש המרחם המודר ילך אצל חנוני הרגיל אצלו שעושה צוויו ברמיזה ואינו צריך להזכיר לו סכום מקח. חנוני נותן לו ובא ועושה חשבון עם זה. ע"כ:
ורבי יוסי אוסר פי' כשנותן לאחר והלה נוטל ואוכל אי נמי מניח על גבי הסלע ומפקיר וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון דאין זו מתנה גמורה אלא מתנה הערמה כמתנת בית חורון.
וכתב ר"ח ז"ל דהלכה כרבי יוסי מדקא מפרש רבא טעמיה והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דרבים נינהו ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון דהא דהכא לא קאמר ליה ע"מ ואלו רצה זה להקדיש מקדיש ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה מה בכך מ"מ זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אלו רצה. הרשב"א ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה