כתובות עד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ממאנת והולכת לה תנו רבנן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא והתניא אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אמר רבא לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי אלעזר הא ר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין הא ר"א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מאי היא דתנן המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר לא ידעו בו רבים יחזיר רבי מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר (רבי אלעזר אומר אחד צריך ואחד אינו צריך לא יחזיר) אמר רבי אלעזר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב
רש"י
עריכה
הלכה - אחר קידושין אצל חכם:
והתירה - מן הנדרים:
אצל רופא וריפא אותה - מן המומין:
עוקר הנדר מעיקרו - שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי קא נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לך לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין:
מכאן ולהבא - אבל עד עכשיו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקדושין הטעתו: הכי גרסינן והתניא אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת. וקשיא חכם אחכם:
הא - דקתני מקודשת ר"מ היא:
דאמר אדם רוצה - אינו מקפיד אם תלך אצל חכם:
אין אדם רוצה כו' - הילכך אדעתא דהכי לא קידשה:
משום נדר - שהיתה נדרנית:
לא יחזיר - מפרש במסכת גיטין תרי טעמי איכא למ"ד משום קלקולא שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך ותנשא ונמצא שם רע שאינו ש"ר או נדר נעקר ע"י חכם ומקלקלה זה ואומר אילו הייתי יודע שכן הוא אפי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע או משום נדר לא יחזיר ואם חביבה היא עליך לא תמהר להוציאה ואי אתי תו לקלקל לא מהימן שהרי יודע שנאסרה עליו ולא חש לבדוק את הדבר ואיכא למ"ד כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים:
כל נדר שידעו בו רבים - שנדרתו בפני עשרה:
לא יחזיר - קסבר טעמא משום שלא יהו פרוצות בנדרים הוא וכי נדרה בפני רבים וזהו נדר שאין לו הפרה כדאמרינן בגיטין פרצה יותר מדאי קנסוה:
שלא ידעו בו רבים - דיש לו הפרה לא קנסוה והכי אמר התם דרבי יהודה לא חייש בנדר לקלקולא:
רבי מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם - שאין הבעל יכול להפר שאינו מדברים שבינו לבינה ולא עינוי נפש:
לא יחזיר - קסבר טעמא משום קלקולא הלכך בהאי איכא קלקולא דאומר אילו הייתי יודע דחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשיך דרוצה הייתי שתתבזה בבית דין ויתירו לך:
ושאינו צריך חקירת חכם - נדר שהבעל יכול להפר:
יחזיר - דבהאי לא מצי לקלקלה שהיה לו להפר ולא הפר:
לא אסרו צריך - חקירת חכם:
אלא מפני שאינו צריך - שהצריך חקירת חכם אין בו קלקול דלאו כל כמיניה לומר אילו הייתי יודע לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אלא מפני מה אסרוהו מפני שאינו צריך דיכול הוא לכחש ולומר לא הייתי יודע שאני יכול להפר וגזרו האי אטו האי:
מאי טעמא דרבי יהודה - דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה:
תוספות
עריכה
ממאנת והולכת לה. תימה דבריש יבמות (דף ב: ושם) תנן ואי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו כו' או שמיאנו ואמאי והא משכחת לה בקידשה על תנאי ולא בעל דאפי' רב מודה לאביי דאינה צריכה גט וי"ל דאפילו מיאון אינה צריכה אבל קשה דמשכחת לה בקידש על תנאי ובעל לשמואל דאמר משום ר' ישמעאל דאמר הכא דממאנת ויש לומר דלשמואל ולרבי ישמעאל נמי צרתה מותרת אפילו אם לא מיאנה זאת שהיא ערוה כשלא נודע לה הטעות והא דקאמר ממאנת והולכת לה היינו שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי אי נמי ממאנת לאו דוקא אלא אפילו בלא מיאון אינה כלל אשתו ואפי' נודע לה הטעות וריב"ן תירץ ביבמות דרבי ישמעאל איירי בקידושי טעות אבל בקידושי קטנות מודה דאינה ממאנת ומתני' דיבמות לא מיירי אלא בקדושי קטנות וקשה דבפרק בא סימן (נדה נב. ושם) משמע בהדיא דבקידושי קטנות נמי איירי רבי ישמעאל דאמר חברוהי דרב כהנא סבור למיעבד עובדא כרבי יהודה ואף ע"ג דנבעלה דאמר עד שירבה השחור על הלבן אמר להם רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת למאן בבית המדרש ובנה מורכב על כתיפה ואותו היום הוזכרו דבריו של רבי ישמעאל בבית המדרש ורבתה בכייה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו וליכא למימר דלאו דוקא דבר שאמר אותו צדיק אלא כעין אותו דבר שאמר אותו צדיק דהא מסיק התם נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ומאי נמנו וגמרו שייך כאן כיון דרבי ישמעאל מודה בקידושי קטנות שאין יכולה למאן ופשיטא שבתו לא היתה יכולה למאן ועל מה היו עומדין למנין דאפילו רבי יהודה דאמר עד שירבה השחור מודה דכשבנה מורכב על כתיפה דאין יכולה למאן דהא אמרינן התם דמודה רבי יהודה כשנבעלה ומיהו יש לומר דמתני' בפרק קמא דיבמות (דף ב:) דלא כרבי ישמעאל אף על גב דאמרינן התם דבפלוגתא לא קמיירי היינו אמנינא דט"ו נשים ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקידושי טעות דוקא ולהכי לא פריך ליה ממתני' דיבמות ולא מסתם מתניתי' דנדה דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ובהדיא אית ליה לשמואל במי שמת (ב"ב קנו. ושם) דבודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור ובשילהי פרק נושאין על האנוסה (יבמות ק: ושם) דאמרינן משכחת לה בקידושי טעות כדרב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו' אין להוכיח דרבי ישמעאל איירי דוקא בקידושי טעות מדשביק קידושי קטנות דאיירי בהן התם מעיקרא ונקט קידושי טעות דר' ישמעאל איירי נמי בקידושי קטנות כדמוכח בנדה (נב. ושם) אלא משום דההיא סוגיא קאי אמילתיה דשמואל דאמר התם לעיל עשרה כהנים עומדים ופירש כו' ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקידושי טעות דוקא כדפרישית לכך נקט קידושי טעות ואם תאמר ולרבי אלעזר דאמר לעיל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפי' בקידושי טעות לא סבר כרבי ישמעאל אם כן תיקשי לשמואל סתם מתניתין דהתם דלא מצי לאוקמי מתני' דהתם לא בקידושי קטנות ולא בקידושי טעות לרבי אלעזר ולעיל דוחקין לאוקמי סתם מתניתין כוותיה ויש לומר בדוחק דהוה מוקי לה כגון שפירש בהדיא שאינו בועל לשם קידושין:
חכם עוקר הנדר מעיקרו כו'. אין לפרש דבלשון תליא מילתא שהרי קדשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין דא"כ הלך הוא אצל הרופא וריפאו אמאי אמר לקמן דמקודשת אלא בקפידת המומין תלוי הטעם שאף עתה לאחר שנתרפאת היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין אבל נדרים ליכא קפידא הואיל ועוקרו למפרע אבל אי לא הוה עקר להו אלא מכאן ולהבא הוי נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה ודוקא הלכה אצל חכם והתירה קודם ידיעת הבעל אבל לאחר ידיעת הבעל לא מהני להו היתר כדקתני במתניתין נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא מפליג בין בני היתר . ללאו בני היתר וטעמא שעל מנת כן מקדשה שאם לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים שיהיו קדושין קיימין והיכא דידע קודם שהותרו הרי מיד רוצה שיהיו מבוטלין דשמא לא יהיה להם היתר אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הא לא רצה לבטלם מפני הנדרים שאין עתה שום קפידא:
משום שם רע לא יחזיר. אומר ר"י דמאן דמפרש בהשולח (גיטין מו.) טעמא משום קלקולא בשביל אותו קלקול לא יהא גט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט כיון שלא התנה ולא כפל ותדע דליכא תנאי דאי עשה תנאי מאי טעמא דמאן דלא חייש לקלקולא ועוד דאם עשה תנאי מה מועיל מה שאמרו דלא יחזיר בכך לא יבטל התנאי אלא ודאי לא עשה לה תנאי גמור אלא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך כדאמרינן התם וליכא אלא לעז בעלמא ולפי זה אין צריך טעם שבקונטרס דכיון דאמר לא יחזיר לא חיישינן תו לקלקולא כיון דלא חשש לבדוק בכל ענין מגרש לה אלא כיון דחשש ממזרות ליכא משום לעז נמי ליכא למיחש דודאי אם היה יכול להחזירה היה לן לחוש פן יוציא לעז כדי להחזירה אפילו ניסת כבר דסבור דמותרת לחזור לו דשוגגת היא אבל עתה שאינו יכול להחזירה למה יוציא לעז וליכא למימר דהכא כיון דאמר משום שם רע אני מוציאך גלי אדעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם אינו שם רע כמו בזבין ולא איצטריכו ליה זוזי (לקמן צז.) וההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל (קידושין מט:) דסגי בגלוי דעת דע"כ הכא בעינן תנאי מדמשני התם הא מני רבי מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא בדלא כפליה לתנאיה ומה שייך הכא תנאי כפול אי סגי בגלוי דעת אלא ודאי בעינן תנאי ולרבי מאיר דבעינן תנאי כפול אפילו לעז ליכא כיון דלא התנה ולא כפל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
מ א מיי' פ"ז מהל' אישות הל' ח, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' לט סעי' ב:
מא ב מיי' שם הל' ט, טוש"ע שם סעי' ו:
מב ג מיי' פ"י מהל' גירושין הל' יב, סמג עשין מח, טוש"ע שם סי' י סעיף ג:
ראשונים נוספים
הלכה אצל חכם והתירה מקודשת: ואפילו עמדה ונשאת לאחר ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה מקודשת לראשון, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו ובניה משני ממזרים. ומכל מקום בשנמצאו עליה נדרים בשתבעה הראשון, מתירין אותה לינשא בלא גט ואין חוששין שמא תלך אצל חכם ויתירנה, שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה, ופלוגתא היא בירושלמי כאן (ה"ז) ובפרק האיש מקדש (קידושין פ"ב ה"ד), ושם הארכתי.
והתניא הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת ואוקימנ' כר"א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואין בדעתו שיהא עליה נדרים כלל כדי שלא תצטרך להתבזות לשאול עליהם בב"ד ואי אפשר לי לשלוח חרטות לב"ד ע"י כתב או ע"י שליח לשאול להתיר לה. א"נ דבהא נמי איכא בזיונא ביודעי ב"ד מיהת וכדברינא בדוכתא הא אמרינן אי הכי אימא טובא וכן לאו אי אמרת בשלמא גמור הוא דהא לכ"ע בעי טעמא מ"ש דכי הלך הוא אצל רופא ורפא אותו מקודשת שלפי שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא אלא ודאי טעמא משום איהי בכל דהו ניחא לה והאי אי הכי ל"ד ודכוותא איכא בתלמודא טובא. מיהו לגבי היתר חכם דאיירינן ביה השתא א"א בשלמא הוא ה"ק בשלמ' לדידי דאמינא דהאי תנא סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולפיכך אינה מקודשת היינו דבסופה גבי נדרים דידיה שאם הלך אצל חכם והתירו מקודשת דליכא למימר אינו רוצה שיתבזה בעלה בבית דין אבל לדבריך דמוקמת לה באשה חשובה סופה נמי כדמפרש ואזיל:
הלכה אצל חכם והתירה כו'. משמע דאע"ג דאם הלכה אצל חכם מקודשת אי אתי בעל מעיקרא ואמר שמקפיד הוא בנדרים ואינו רוצה בה מתירין אותה לינשא ואין חוששין שמא תלך אח"כ אצל חכם להתירה שאינה עשויה לקלקל עצמה אבל בירושלמי נחלקו בדבר זה וכך גורסין שם [ה"ז] אית דתני תנאי מותרת לינשא בלא גט ואית תניי תני אסורה לינשא בלא גט ואוקמו' כולה רבנן מ"ד מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה והיא אינה הולכת לפום כן מותרת לינשא בלא גט ומאן דאמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ותתיר את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט.
הכין היא גמרת ירושלמי אבל בגמרא דילן לא הזכירו מכל זה כלום ונראה דס"ל דמתירין אותה לינשא ואין חוששין שתלך אצל חכם ויתיר לה ואפשר דלגמרא דילן כיון שהתירוה לינשא אפילו הלכה אצל חכם והתירה אין הקדושין חלין עוד ולא אמרו הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אלא כשהלכה שם טרם שיתירוה לינשא אבל אם התירוה לינשא ופסקו ב"ד שהקדושין בטלין שוב אינן חלין וטעמא דמלתא דכי היכי דאמדינן לדעתיה לרבא אליבא דרבי אלעזר ומשום טעמא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אמרינן דאינה מקודשת אף על פי שחכם עוקר הנדר מעיקרו ה"ה נמי דאפשר דאליבא דר"מ אמדינן לדעתיה דאינו רוצה שיהיו קדושין חלין אחר שנשאת לאחר. ומיהו כתב הרמב"ן והרא"ה דלא סמכינן בהכי ואי הלכה אצל חכם והתירה אחר שנשאת חוששין והקדושין חלין עליה ולחומרא. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הרא"ה ולפום גמרא דילן דלא איירי בה משמע דלא חיישינן להכי דכיון דשרו לה בי דינא לאנסובי אפקיעו להו קדושי קמא ואפילו אזלא בתר הכי לחכם ומתיר לה נדרה תו לא חייל' עלה קדושי קמא ואף על פי כן צריך לחוש לה ע"כ.
ורש"י כתב הלכה אחר קדושין אצל חכם והתירה מן הנדרים. ע"כ. ואפשר דה"ק דאין לחוש שתלך אצל חכם אלא אחר קדושין להתיר הנדרים לחוד ולא אחר כניסתה לאחר לקלקל את עצמה ואת בניה כנ"ל:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפי' המשנה וז"ל וקשיא לן טובא דהכא אמרינן שאם קדשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואינה צריכה גט כלל ובברייתא אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מפני שהחכם כשמתירה עוקר את הנדר מעיקרו וכאלו לא היו עליה נדרים דיינינן לה וכיון שאפילו כשהיו עליה נדרים יכולה להתירם היכי אמרינן הכא דאינה מקודשת ומותרת לינשא לשני בלא גט שהיה לנו לחוש כי שמא התירה עצמה ונתבטלו הנדרים מעיקרם ותפשו הקדושין ונמצאת אשת איש מותרת לשוק.
ורבני צרפת מתרצים דכי אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מיירי כשהתירה עצמה קודם שידע הוא שהיו עליה נדרים דכיון שבשעה שידע הוא כבר התירה עצמה כאלו לא היו עליה נדרים מעולם דיינינן לה ולפיכך תופסין הקדושין ומאי דתנן במתניתין אינה מקודשת מיירי כשידע הוא שהיו עליה נדרים קודם שהתירה את עצמה דמיד שידע בנדרים מיד הכיר כי מקחו מקח טעות היה ונתבטלו הקדושין וההיתר שהתירה את עצמה אחר כך לא מהניא ולא מידי אבל בירושלמי אשכחן לה להאי קושיא ומתרץ לה בענין אחר דהאי תנא דתני אינה מקודשת סבירא ליה דלא חיישינן שהתירה את עצמה משום דכיון שיודעת שאם תתיר את עצמה יהיו הקדושין תופסין והבנים שיהיו לה מן השני יהיו ממזרים אף היא אינה הולכת ויותר תרצה לעמוד בנדרה מלעשות בניה ממזרים ע"כ. ולקמן נכתוב בזה עוד בס"ד:
חכם עוקר את הנדר מעיקרו כו'. כתב רש"י במהדורא קמא עוקר הנדר מעיקרו דכשהוא מתירו אומר לו אדעתא דהכי מי נדרת והוא אומר לו לא ונמצא שם פתח ולא היה הנדר בעולם. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל עוקר הנדר מעיקרו. שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא והחכם אומר לה הרי הוא בא לך לידי כך הלכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קדושין. מכאן ולהבא. אבל עד עכשו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקדושין הטעתו. ע"כ.
ודע דבפרק ד' נדרים פליגי אי פותחין בחרטה או לא ופרש"י התם וז"ל אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר לא נדרת אדעתא דהכי כדאמר לקמן אלא הנודר הוא יתחרט תחלה ויפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחלה בחרטה ע"כ. ור"ן והרא"ש ז"ל לא פירשו כן התם בנדרים ולפי פירושם לא נתיישב מה שכתב רש"י הכא אלא הרב אזיל לשיטתיה ופירש ברייתא זו כמאן דאמר פותחין בחרטה והיינו פתח כדפירש במהדורא קמא וה"פ מה שאומר החכם מותר לך אינו כגוזר שיהא מותר דאם כן עד השתא הוה אסור והרי היו עליה נדרים אלא מראה לה שהוא מותר מאליו ופותח לה בדברים שתתחרט ומראה לה כאלו אין כאן נדר מעיקרא כלל ואומר לה דאדעתא שיקדשנה אחד על מנת שאין עליה נדרים ויהיו עליה נדרים לא קא נדרה והיא אומרת כן הלכך הויא לה כמי שלא היו עליה נדרים בשעת קדושין אבל הרופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ואע"פ שאחר שנתרפאת אינה נמאסת כלל והרי היא כבתחלה שלא היה בה מום מ"מ הרי הטעתו בשעת הקדושין שבשעת התנאי לא היה חפץ שיהיה בה מום ואפי' בעודה ארוסתו עד שלא נשאה והאיש מקפיד על האשה שבעודה ארוסתו לא יהיה בה מום והלכך כי אמר לה בשעת הקדושין על מנת שלא יהיה בה מום ה"ק שלא יהיה בה מום אפי' בההיא שעתא אע"ג דעד שלא ישאנה תתרפא אבל האשה המתנה על האיש על מנת שלא יהיה בו מום ומקדשה ע"מ שאין עליו מומין היינו לומר שלא יהיה עליו מומין בשעת כניסה דבאירוסין כל עוד שלא כנסה אינה מקפדת אם יהיה בעל מום רק כשישאנה.
והתוספות סוברין דאין לחלק בהכי כלל דאי לשון ע"מ שאין בה מומין רוצה לומר דבההיא שעתא לא יהיה בה מומין בין באיש בין באשה יש לך לומר כן ואם כן הלך הוא אצל הרופא ורפאו אמאי אמרי' לקמן דמקודשת כנ"ל פי' לפי' רש"י וללשון התוס' והיינו דכתבו התוס' אין לפרש דבלשון תליא מילתא כו'. ואי היינו פירוש רש"י הוה להו למימר פי' הקונטרס כו' כדרכם ז"ל. ופירשו התוס' דבקפידת המומין תלוי הטעם ואיברא ודאי דאילו היו בה מומין קודם שעת הקדושין ונתרפאו דהא ודאי כשהתנה עליה על מנת שאין עליה מומין כיון שכבר נתרפאת הרי אין עליה מומין מיהו אם בשעת תנאה היו עליה מומין אע"ג דשוב נתרפאו מ"מ הרי זו נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין נמצא שהמומין שהיו בה בשעת התנאי גרמו ליה דקפיד אבל אם היו בה מומין ונתרפאת קודם התנאי הרי נתרפאת כבר ואיהו לא אתני אלא ע"מ שלא יהיו בה מומין והרי אין כאן מומין בשעת התנאי והכל תלוי בקפידתו.
וא"ת מעתה אפילו תימא דאין החכם עוקר הנדר מעיקרו אלא מכאן ולהבא שאני מומין מנדרים שהמומין אפי' אחר שנתרפאת נמאסת היא בעיניו כיון שזוכר שהיו בה מומין מה שאין כן בנדרים דכיון שהותרו הותרו וי"ל דבנדרי' נמי אי לא הוה עקר להו אלא מכאן ולהבא הוה נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה תדע דלאו בלישנא תליא מלתא אלא בקפידא דהא במתניתין תנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר ואי אמרת בלשון תליא מלתא הרי כשהתנה ואמר ע"מ שאין עליה נדרים ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה הרי למפרע לא היו עליה נדרים בשעת התנאי מעתה אמאי קתני במתני' אינה מקודשת ותנשא לעלמא בלא גט מזה כלל ניחוש דילמא אזלא אצל חכם ויתירנה ותהיה מקודשת למפרע וכדאקשי' לעיל אלא ודאי בקפידתו תליא מלתא ולא בלשון ואינו תולה תנאי בנדרים לומר שכל שימצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואם לא ימצאו עליה נדרים תהיה מקודשת אלא תולה תנאי הנדרים ברצונו ועל מנת כן יקדשה שאם לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים שיהיו קדושין ואם ירצה לבטל הקידושין מחמת הנדרים שיובטלו הקדושין והלכך היכא דידע להו קודם שהותרו הא מיד רוצה שיהיו מובטלין הקדושין דשמא לא יהא להם היתר אבל היכא שהותרו קודם ידיעתו הרי לא רצה לבטלם מחמת הנדרים שהרי עתה אין לו להקפיד כנ"ל פי' לפירוש התוס' ועיין בלשון הר"ן ז"ל שעל ההלכות. וקושיא זו הא תריצנא לה לשיטת רש"י ועוד כיון דהחכם פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת וכו' וכמו שהאריך רש"י הא ודאי יבין החכם שיש קלקול בדבר ולא יתיר וגם היא לא תחפה שלא תקלקל עצמה ובניה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
והתניא הלכה אצל חכם והתירה אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת הכי גריס רש"י ז"ל ויש גורסין אצל חכם והתירה אינה מקודשת אצל רופא ורפא אותה מקודשת וקשיא מחכם אחכם ומרופא ארופא ומשני הא ר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד פי' ואינו רוצה שתתבזה אשתו בפני רופא ור' אלעזר אמר איפכא והיינו דנקט אדם רוצה כו' בלשון חיוב וליתא דתירוצא דרבא דאשה חשובה דלקמן לא מיישבא כלל והא דקאמר אדם רוצה וכו' פירושו אינו מקפיד וכדכתב רש"י ול"ג נמי מקודשת בתרווייהו וקשיא מרופא ארופא בלחוד דא"כ מתירוצא דתתבזה אשתו בב"ד לא מיישב' כלל וגירסת רש"י ז"ל היא הנכונה כנ"ל:
לא קשיא הא וכו'. הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת דברי רבי אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הלכך מעיקרא כי אתני בהדה גמר בדעתיה אפי' אם תמצא פתח לנדרה לא ניחא ליה משום דלא בעי דתזיל קמי ב"ד ואידך מתניתין רבי מאיר היא דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
המוציא את אשתו משום נדר או משום ש"ר לא יחזיר אף על גב שנמצא שהתיר החכם את הנדר ולא היה עליה ש"ר שאם אתה אומר יחזיר שמא תנשא לאחר ונמצאו דברים של ש"ר בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לפיכך אומר' לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר אפילו התירו חכם לא יחזיר שאם נשאת לאחר שוב אין יכול לבטל את הגט דמעיקרא הוי ליה למידק. כל נדר שידעו בו רבים שנדרה ברבים לא יחזיר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים לעשות נדר ברבים שאין לו הפרה כ"ש. שלא ידעו בו רבים דיש לו הפרה יחזיר ולא חיישינן דמקלקלה דכי מנסבא לאחר מימר אמר אלו הייתי יודע שלא היו עליה נדרים לא הייתי מגרשה ונמצאו בניה ממזרים דאמרינן מאן ידע בנדריה בלא נדר גרשת אותה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א בחדושיו בפרק השולח משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר פי' שיצא עליה ש"ר שזינתה או שנדרה היא וקיים לה איהו ואמר אי אפשי באשה נדרנית וגירשה אע"פ שהותר הנדר ונמצא ש"ר שאינו ש"ר לא יחזיר והוא דאמר לה בשעת גירושין משום נדר אני מוציאך ומשום ש"ר אני מוציאך דאי אמרת יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ומ"ה גזרו רבנן שאפילו הותר הנדר או שנמצאו דברים בדאין לא יחזיר וכיון דמסח לדעתיה מינה גמר ומגרש לפי' אומרין לו בשעת גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום ש"ר לא יחזיר.
רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר שלא ידעו בו רבים יחזיר פי' ר' יהודה לא פליג אלא אנדר אבל אש"ר מודה הוא לת"ק וקסבר ר' יהודה ליכא קלקולא בנדר משום דבנדר שצריך חקירת חכם סבר לה כרבי אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וא"נ הוה ידע דאית לה היתרא קמי חכם הוה מגרש ובנדר שאין צריך חקירת חכם סבר לה כר' מאיר דאמר לא טעי איניש בהכי ומידע הוא ידע דהוה יכול למיפר ואפילו הכי גירשה הלכך גבי נדר ליכא למיחש לקלקול אלא אי איכא לאפלוגי גבי נדר בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים הוא דאיכא לאפלוגי דבנדר שידעו בו רבים כלומר שנדרה ברבים קסבר רבי יהודה דאין לו הפרה וכיון דנדרה נדר חמור דאין לו הפרה פריצותא היא וקנסוה רבנן שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים כו'. ע"כ:
כל נדר שצריך חקירת חכם כגון אותם שאין בהם ענוי נפש שאין הבעל מפר לא יחזיר שאם אתה אומר יחזיר כשתנשא לאחר יאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר כזה איני מגרשה נמצא הגט בטל ובניה ממזרים לפי' אומרים לו אפילו חכם מתירה אינה חוזרת לך. ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא עצמו יכול להפר יחזיר דכשתנשא לאחר אינו יכול לקלקלה דאמרינן ליה אי משום נדר אתה מוציאה היה לך להתיר נדרה. לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך שהצריך חקירת חכם היה יכול להחזיר לפי שאינו יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שיכול חכם להתירו לא הייתי מגרשך שאפילו הוא יודע כן היה מגרשה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אלא למה אמרו נדרים הצריך חקירת חכם לא יחזיר מפני זה שאינו צריך שיכול לקלקלה כו'. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א בחידושיו פרק השולח ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם פי' כגון נדרים שאין בהן ענוי נפש וכו'. לא יחזיר דכיון שאינה יכולה להפר נדרה אלא ע"י חרטה לפני חכם חיישינן לקלקול' שיאמר הבעל אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר זה לא הייתי מגרש' וקסבר ר"מ אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ונמצא גט בטל אבל נדר שאין צריך חקירת חכם יחזיר דלא מצי לקלקל' שהרי היה יודע שיכול להפר ולא הפר.
וי"מ נדר שאין צריך חקירת חכם כגון שתלה הנדר בדבר שאמר' קונם מחמת שהכה את בנה או שגנב את כיסה ונמצא שלא הכה ולא גנב דבהא כולי עלמא ידעי שאינו נדר והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין אגלאי מלתא דלא מחמת כך גירש' אלא עילה מצא לגרש אמר רבי אלעזר לא אסרו זה וכו'. פי' לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך פי' דהיכא דצריך חקירת חכם לא מצי אמר אלו הייתי יודע וכו' שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו כו' אבל כשאינו צריך יכול לקלקל' דאמר אלו הייתי יודע וכו' שיש הרבה שאינם יודעים שיוכל הבעל להפר לה בלא חרטה וכדתנן יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין וגזרו צריך אטו אינו צריך והני מילי גבי נדר אבל גבי ש"ר כל היכא דכפליה לתנאיה לכ"ע כת"ק סבירא להו דלעולם לא יחזיר והיכא דלא כפליה לתנאיה לרבי מאיר דבעי תנאי כפול כיון דלא כפליה לתנאיה יחזיר דלא מצי מקלקל לה לרבנן דלא בעו תנאי כפול לא יחזיר דמצי לקלקלה. ע"כ:
עוד כתב הריטב"א וז"ל וא"ת האי נדר דמפליג ביה ר"מ בין צריך חקירת חכם לאינו צריך היכי דמי אי כפליה לתנאי' יאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אפי' שאינו צריך חקירת חכם לא יחזיר דמצי מקלקל לה דאזלא גבי חכם ושרי לה נדרה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים ואי לא כפלי' לתנאיה אין התנאי כלום דרבי מאיר תנאי כפול בעי הלכך אפילו צריך חקירת חכם נמי יחזיר דלא מצי מקלקל לה אלא מסתברא דהכא לאו בדאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אלא הב"ע כגון שאמר לה משום נדר אני מוציאך שאלמלא נדר זה לא הייתי מוציאך ומיירי בדכפליה לתנאיה אבל היכא דלא כפליה לתנאיה אפילו גבי צריך נמי יחזיר דלא מצי מקלקל אבל אם אמר בפי' אם יתקיים הנדר יהא גט לרבי מאיר לאו כלום הוא דבעינן תנאי כפול ולרבנן הוא תנאי ולא יכלה לאנסובי ביה בהאי גיטא דחיישינן דילמא לא מקיים נדרה ובטל גיטא למפרע:
וז"ל הרא"ש משום נדר לא יחזיר אית דמפרשי בפרק השולח משום קלקולא חיישינן שמא ימצא ש"ר שאינו אמת או תלך אצל חכם ויתירה מקלקלה ואומר אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ונראה דבשביל אותו קלקול אין הגט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט אם הש"ר אמת יהא גט כדאיתא בגיטין שצריך לומר משום ש"ר אני מוציאך ואין זה תנאי דר' מאיר דבעי תנאי כפול ואף לרבנן נמי אין זה לשון תנאי ואין לומר הואיל וגלי דעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם הש"ר אינו אמת חשבי' ליה כתנאה מידי דהוה אזבין ולא איצטריכו ליה זוזי לקמן בפרק אלמנה נזונת וכן ההוא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דלא הוי זביניה זביני הואיל וגלי דעתיה דגבי איסורא לא אזלינן בתר גלוי דעת דהא גבי שכיב מרע אם עמד חוזר במתנתו וגיטו הוי גט אם לא התנה אלא ודאי אין כאן ממזרות.
אלא הא דאמרו רבנן לא יחזיר כדי שלא יוציא לעז על הגט קודם שתנשא כדי שתחזור לו והיא לא תחוש על דבריו ותנשא ואף לכשתנשא יוציא לעז שמא יהא סבור שמותרת לחזור לו לפי שהיא שוגגת ויהיו סבורין העולם שהלעז לעז ויאמרו שהגט בטל ובניה ממזרים והשתא דאמור רבנן לא יחזיר לא יוציא לעז. ולפי זה אין צריך הטעם שפרש"י ז"ל דלהכי לא יחזיר דהשתא לא חיישינן תו לקלקולה כיון דלא חש לבדוק אם הש"ר אמת אם לאו אלא כדפרישי' כיון דאסור' לחזור לא יוציא לעז וגם צד ממזרות ליכא כיון דליכא תנאה דאי הלשון שאמר משום ש"ר אני מוציאך הוי תנאה מה הועילו חכמים במה שאמרו לא יחזיר וכי אם היה מתנה בהדיא אם הש"ר אמת תהא מגורשת ואם לאו לא תהא מגורשת יהא התנאי בטל על ידי שלא יחזיר ועוד מאי טעמא למאן דלא חייש לקלקולא כיון דהתנה בפי' אלא ודאי תנאה לא הוי וליכא חשש ממזרות כלל ע"כ. וכן כתבו התוספות:
מאי טעמא דר' יהודה כו'. ואיכא למידק למה לי לאתויי הך שקלא וטריא דרבי יהודה הכא בענין שמועתנו לייתי בקוצר פלוגתא דר"מ ורבי אלעזר וי"ל דלהכי מייתי האי טעמא לאורויי דפליגי רבי מאיר ורבי אלעזר באדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהוה אמינא דטעמייהו דרבי מאיר ור' אלעזר משום פריצותא שלא יהו בנות ישראל פרוצות ור' מאיר סבר דבנדר דצריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי שנדרה נדר שלא יוכל הבעל להפר אלא צריך חכם להתיר ור' אלעזר סבר אדרבא איפכא מסתברא דבנדר שאין צריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי דעיילה נפשה לאדורי נדר ענוי נפש או דברים שבינו לבינה ולכך יש לנו לקונסה טפי אבל נדרים דעלמא ליכא פריצותא כולי האי דעבידי למנדר ואפילו הכי אסרו מפני שאינו צריך פירוש קנסו צריך מפני שאינו צריך ומעתה אף רבי יהודה מצינן למימר דס"ל נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולהכי מחלק בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים דהיכא דידעו בו רבים איכא פריצותא טפי אף על גב שיש לו הפרה אבל השתא ס"ל לתלמודא דאין לחלק בנדרים אלא היכא דנדרה נדר דאין לו הפרה ככל הנדרים ליכא פריצותא ולא קנסוה טפי אלא היכא דנדרה נדר שאין לו הפרה וע"כ ס"ל לרבי יהודה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה והילכך אף ר"מ ור' אלעזר לא פליגי בטעמא דפריצותא אלא בטעמא דקלקולה ובהכי פליגי אי אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד או לא כנ"ל.
ואם תשאל היכי מצינן למימר דטעמא דר' אלעזר משום פריצותא אי בצריך ליכא פריצותא אמאי גזר בה אטו אינו צריך. תשובתך איברא דבכל נודרת איכא פריצותא אלא דאין בה פריצותא כולי האי עד דקנסה שלא יחזיר אלא משום אינו צריך קנסינן בכל הנדרים דלא יחזיר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה