כתובות עג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא קידשה סתם וכנסה סתם אבל קידשה על תנאי וכנסה סתם הכי נמי דלא בעיא גיטא אדתני המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ליתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וכל שכן הא הכי נמי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ומאי שנא כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית אי הכי גט נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא צריכה גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אין צריכה הימנו גט אמר (ליה) אביי והא מתניתין דטעות אשה אחת היא וקמותבינן תיובתא מיניה אלא [אי אתמר הכי אתמר] אמר רבה מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אבל בטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה הימנו גט איתיביה אביי קידשה בטעות ופחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח ואם בעלו קנו ר' שמעון בן יהודה משום ר' ישמעאל אמר אם בעלו לא קנו והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי מאי לאו טעות נדרים לא טעות פחות משוה פרוטה פחות משוה פרוטה בהדיא קתני לה קידשה בטעות ופחות משוה פרוטה פרושי קא מפרש קידשה בטעות כיצד כגון שקידשה בפחות משוה פרוטה במאי קא מיפלגי מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא בעל אדעתא דקדושין הראשונים בעל איתיביה הריני בועליך על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת והא הכא דכי טעות אשה אחת דמי ופליגי התם בהא קמיפלגי מ"ס על מנת שירצה האב ע"מ שישתוק האב והא שתיק ליה ומ"ס ע"מ שיאמר אבא הן והא לא אמר אבא הן איתיביה מודים חכמים לרבי אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה שחולצת ולא מתיבמת מפני שגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה במה דברים אמורים שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתיבמת
רש"י
עריכה
לא קידשה סתם כו' - ומילתא באפי נפשה היא ולקמיה פריך מאי שנא גט ומאי שנא כתובה:
ליתני כנסה סתם - בגוה ליכלליה וליתני הכי המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו':
וכ"ש - בלא כנסה אבל השתא משמע דדווקא בשלא כנסה קאמר:
הכי נמי קאמר - דהאי ונמצאו עליה דקתני לאחר שניסת קאמר:
דאמר אי אפשי כו' - ואע"ג דלא אתני כמאן דאתני דמי:
גט נמי לא תיבעי - דהא שמואל לית ליה אין אדם עושה בעילתו זנות כדאשמועינן גבי קטנה:
ספוקי מספקא ליה - על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית אם לאו:
גבי ממונא לקולא - דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכיון דמספקא לן לא גביא:
מחלוקת - דרב ושמואל:
בטעות שתי נשים - קידש לאה על תנאי ואשה אחרת כנס סתם אחריה ונמצאו עליה נדרים והיינו טעותא רב סבר כיון דלא אתני בהדה דהך אע"פ שכבר גילה דעתו שאי אפשי בנדרנית צריכה הימנו גט דלמא לגבה דהך חביבה עליה ולא קפיד ושמואל אמר כיון דגלי דעתיה גלי:
אבל בטעות אשה אחת - קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילו רב מודה דדעתיה אתנאיה:
והא מתניתין דטעות אשה אחת היא - למאי דסלקא דעתין דסיפא ארישא קאי טעות אשה אחת היא וקא מותבינן מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות דאשה אחת נמי צריכה גט ואע"ג דאנן הוא דאותבינן ולאו רב איירי בה קושיא היא לרבה דהאי דברי הכל דקאמר סברא דידיה היא ולאו מרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורם אלא דקסבר ליכא למאן דאמר בכי האי גוונא דלאו דעתיה אתנאיה והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותבוה סלקא דעתין למימר הכי:
מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים - קידשה על תנאי וגירשה מן האירוסין וחזר וכנסה סתם בההיא אמר רב צריכה גט דכי אשה אחרת דמי ולשם קדושין בעל וליכא למימר אתנאיה קמא סמיך ושמואל סבר הא גלי לה דעתיה מעיקרא דאם היא נדרנית אי אפשי בה ועל תנאי כך חזר וקידשה:
אבל בטעות אשה אחת גרידתא - שכנסה ע"י קדושין הראשונים דברי הכל כו' וכי אותבינן לעיל ממתני' הכי אותבינן מאי לאו קידשה על תנאי וכנסה סתם משגירשה דבלא גירשה ליכא למאן דאמר והיכא דגירשה מיהא קתני כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא ואני שמעתי טעות אשה אחת כעין ב' נשים כגון שקדש רחל על תנאי ואח"כ נתכוין לכנוס לאה וכנסה סתם ונמצאת רחל וקשיא לי נהי נמי דנתכוין לבעול לשם קידושין הא לאו לרחל איכוין ואמאי צריכה גט:
קידשה בטעות - קס"ד טעות נדרים כדמפרש ואזיל:
קטן - אין קדושיו כלום דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב:
אע"פ ששלח סבלונות - אכולה קאי:
סבלונות - מגדנות שהחתן שולח לארוסתו:
אינה מקודשת - ואע"פ ששלח משהגדיל ולא אמרי' ניהוי סבלונות קידושין לפי שמחמת קידושין הראשונים שלח לשם סבלונות ולא לשם קידושין:
מאי לאו טעות נדרים - שהתנה עמה על מנת שאין עליה נדרים והטעתו שהיו עליה נדרים וכן למומין ולכל תנאי שיתנה וקאמר ת"ק אם בעלו קנו אלמא איכא למ"ד אפילו בתנאי לא בעיל איניש אדעתא דתנאה דמסיק אדעתיה דלמא לא מיקיים והויא בעילת זנות:
לא טעות פחות משוה פרוטה - דטעה בקדושין דסבר שמקדשין בכך ועלה קאמר אם בעלו קנו דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בטעות תנאי לא מסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין שסומך עליה אם לא שתנאה קיים לא היתה ניסת לי לחופה:
במאי קמיפלגי - לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי במאי פליגי גבי פחות משוה פרוטה מאי טעמא דר"ש: בכולהו גרסינן והא הכא דטעות אשה אחת היא:
והא הכא דכי טעות אשה אחת דמי - דזו שהטעתו היא שהתנת עמו ולא גרשה בינתיים ואיכא למ"ד מקודשת וטעמא מאי לפי שאין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל בלא שום תנאי:
מודים חכמים לרבי אליעזר - ביבמות תנן המגרש את האשה והחזירה ומת מותרת ליבם ור"א אוסר והתם מפרש טעמא דר"א דגזר משום יתומה בחיי האב והיא המפורשת כאן שהודו לו חכמים בה:
ונתגרשה - וקבל אביה גיטה:
והיא יתומה בחיי האב - אף בחיי אביה היא כיתומה לפי שיצאה מרשותו מנשואין הראשונים ושוב אין לו זכות בה לקבל קידושיה:
והחזירה - בקטנותה ומעשה קטנה אינו כלום:
שגירושיה גירושין גמורים - ונאסרה עליו איסור כרת מחמת גרושת אחיו שהתורה אמרה ערות אחיך וגו':
ואין חזרתה גמורה - לחזור ולהיות אשת אחיו במקום מצוה להתייבם:
או חולצת או מתייבמת - שחזרתה חזרה גמורה להיות אשת אח:
תוספות
עריכה
אדם יודע שאין קידושין כו'. הך צריכותא הו"מ למימר לעיל כי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא:
והא הכא דכטעות אשה אחת דמי כו'. תימה לר"י כיון דמדמי קידושי קטנה לטעות א"כ תקשי ליה נמי ברייתא דלעיל דוכן קטן שקידש דפליגי אע"ג דהוי בטעות אשה אחת וי"ל דקטן שקידש ניחא ליה כיון דאין קידושי קטן כלום אפי' מדרבנן בועל לשם קדושין אבל קידושי קטנה דרבנן דמי טפי לקידושין בתנאי אבל תימה לפי מאי שאינו יודע עתה שום חילוק בין קידש על תנאי לקידושי קטנה תקשי ליה דרב אדרב דאמר לעיל גבי קטנה שלא מיאנה דבעל לשם קידושין אף על גב דהוי כטעות אשה אחת ושמא לא שמיע ליה ההוא פלוגתא דקטנה שלא מיאנה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
לב א מיי' פ"ד מהל' אישות הל' כ, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' לא סעי' ט:
לג ב ג מיי' פ"ז שם הל' א, סמג שם, טוש"ע שם סי' לח סעי' ח:
לד ד ה מיי' פ"ז מהל' יבום וחליצה הל' יג, סמג עשין נא, טוש"ע שם סי' קעג סעי' טז:
ראשונים נוספים
הכי נמי קאמר, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וכו': ולאו חסורי מיחסרא, אלא לומר דמתניתין כללי כללי מתניא, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין, בין שנמצאו עליה נדרים קודם כניסה בין שנמצאו עליה לאחר כניסה, כנסה סתם, כלומר קדשה סתם, דקדושין קרי הכא כניסה, תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא.
הא דאקשינן, מאי שנא כתובה דלא בעיא וכו': כתבו רבנו חננאל ורש"י ז"ל (עי' בד"ה גט): דקושיא הא אקשינן לשמואל בלחוד דלא חייש כאן לבעילת זנות, ואתנאיה קמא סמיך, אם כן לא שנא גט מכתובה, אבל לרב הא איכא טעמא דגיטא בעיא משום שאין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל לשם קדושין, אבל לענין ממונא אתנאי קאי. ולפי דבריהם, אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אליבא דרב אינה צריכה גט משני דהא מקודשת גמורה לראשון חשבינן לה. ואינו נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא כתב הא דרבה ורבא גבי מתניתין, ואחר כן כתב מחלוקתן של רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם, ופסק הלכה כרב, דאלמא אף לדברי רב צריכים אנו לתרץ משנתנו דקתני תצא שלא בכתובה, מאי שנא כתובה דלא בעיא ומאי שנא גט דבעיא, והילכך לכולי עלמא אם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם מספק.
ואי קשיא, והא רב משוי לה בודאי, דהא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת אמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא ודאי גמר ובעל לשם קדושין. ויש מי שפירש, דמאן דמקשה הכא מאי שנא כתובה מאי שנא גט, לית ליה כמאן דמדמי הא לפלוגתא דהתם, אלא התם טעמא דרב משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על פי שלא בא עליה לאחר שגדלה. ואינו נכון, דהא אסיקנא התם דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואי בעל אין, ואי לא בעל לא, ולא אמרינן כי גדלה גדלי קדושין בהדה כדאיתא ביבמות פרק בית שמאי (קט, ב), ובהדיא אמרה רב גופיה התם וקיימא לן הכי, והכא נמי כיון דכתבה רבנו ז"ל להאי טעמא גבי מתניתין, אלמא הכי קיימא לן דהא ליכא מאן דפליג, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא.
ויש מפרשים, דהתם היינו טעמא, משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין, אבל הכא דאיכא תנאה דילמא לא רמי אנפשיה ואתנאיה קא סמיך וכדפרקינן לעיל, צריכה, דאי אתמר בההיא משום דליכא תנאה, אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל דודאי אתנאיה סמיך קא משמע לן דלעולם חיישינן ובעיא גט מספק. והזקיקו לרב אלפסי ז"ל לומר כן, מדקאמרינן לקמן (עד, א), זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, אלמא לא מן הודאי הצריכוה גט אלא מספק.
וגם זה אינו נכון בעיני, דאדרבה, מהכא משמע דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת וקדשה על תנאי וכנסה סתם, חד דינא אית להו ובחדא אנפא אמרינהו רב, דאי לא, מאי קא פריך והא איפליגו בה חדא זימנא, דהא דאדרבה תרתי פלוגתא אינון, והכא אינה צריכה גט משני דודאי גמר ובעל לשם קדושין, והתם מקודשת מספק וצריכה גט משניהם ותרווייהו צריכן, ומאן דמתרץ נמי צריכי, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא, אלא הכי הוה ליה למימר, לא היא דהתם אינה מקודשת כלל לשני והכא מקודשת ואינה מקודשת. וצריך עיון.
אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים: פירש הרב אלפסי ז"ל: כגון שקדש לאה על תנאי וחזר וקדש רחל סתם, ואחר כך חזר וכנס לאה סתם, בהא קאמר רב דצריכה לאה גט ממנו, דכיון שקדש רחל בלא תנאי אלמא גילה בדעתו ששב מקפידותיו ואינו מקפיד בנדרים, והלכך אם איתא דבעילת לאה אתנאיה קמא איבעי ליה לפרושי בשעת כניסה, ושמואל סבר דאף זו אינה צריכה גט דאתנאיה קמא סמיך ואלאה קפיד ארחל לא קפיד כי היא ישרה בעיניו, אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש לאה על תנאי ולאחר זמן כנסה סתם, אפילו רב מודה דאתנאיה קמא סמיך, דהא לא קא עביד ביני ביני מידי דמוכיח דלא קפיד.
והרא"ם תלמידו ז"ל הקשה עליו, דאם כן אין כאן טעות אלא באשה אחת ומאי טעות שתי נשים. ותירץ הראב"ד ז"ל, שהנדרים או המומין שנמצאו בשניהן ושבשתיהן טעה זו בתנאי וזו בסתם, ואינו מחוור בעיני, דלמה ליה לרבה למינקט בשנמצא טעות אף בשניה ואין צריך בטעות כלל אלא בקדושיה סתם, ולי נראה דלא קאמר שהטעות מתפשט בשניהם, אלא הכי קאמר בטעות שהוא נמצא כשנושא שתי נשים אבל בטעות הנמצא כשאינו נושא אלא היא לבדה לא.
אמר ליה אביי והא מתניתין דכטעות אשה אחת היא: ויש ספרים דגרסי דטעות אשה אחת היא ולא גרסי דכטעות וכן גריס רש"י ז"ל. והא דקאמר דכטעות ולא קאמר דטעות אשה אחת היא, היינו טעמא, משום דלא קתני בה בהדיא המקדש את האשה על תנאי וכנסה סתם תצא שלא בכתובה, אלא אנן הוא דקא מפרשינן לה הכי, ומותבינן משום דלכאורה הכין מכרעא מתניתין מדלא קתני המקדש את האשה וכנסה סתם אינה מקודשת.
והדר רבה ואמר מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים: כגון שקדש על תנאי וכנס לאחר זמן, דכיון שלא כנס עד לאחר זמן איבעי ליה לאידכורי תנאיה, אבל בטעות אשה אחת גרידתא, כגון קידש על תנאי ובעל לאלתר לא, דלמה ליה למהדר ואידכורי תנאיה, אטו כי רוכלא ליתני וליזיל, הא כולי עלמא חזו דעל תנאי קדש וכנס לשעתו.
ואקשינן עלה מדתניא קדשה בטעות, דקא סלקא דעתך דהיינו טעות נדרים ופליגי, ואף על גב דקתני בעל, וכל היכא דקתני בעל משמע לאלתר דהיינו טעות אשה אחת, וכדאמרינן אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט, דאלמא כל היכא דאמרינן ובעל, משמע שהוא טעות אשה אחת דבעל לאלתר משמע.
והא דקתני בה וכן קטן שקידש, דאלמא לא בעל לאלתר קאמר, דבשעת קדושין קטן היה ובעל לאחר שהגדיל. יש לומר, כגון שקטן סמוך לגדלות היה, ומיד שקדש לשעתו נגמרו שניו ונגמרו סימניו ובעל. אלא דקשיא לי קצת, מי נקטי בעלי הגמרא כי האי גוונא, שזה אינו בא אלא בדרך המרחק. וניחא לי, דאשכחן כי הא ביבמות בשילהי פרק ד' אחין(לב, ב), דאמרינן התם, זר ששמש בשבת ר' חייא אומר חייב שתים, ואוקימנא באיסור בת אחת ומשכחת לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת בשעת עבודה, דהויא לה זרות ושבת בהדי הדדי.
ואקשינן תו, מדתניא: הריני בועליך על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב מקודשת וכו'. וקא סלקא דעתך דפליגי אם בועל על דעת תנאו הראשון או לא, ודחינן, דבלישנא דעלמא פליגי, דמר סבר על מנת שירצה היינו שישתוק, ומר סבר על מנת שיאמר הן. וקשיא לי, דבתוספתא תניא בקדושין פרק ג (ה"ז) בכי האי, ובהדיא תני בגווה דבפלוגתא על תנאו הראשון בועל או לא פליגי, והכי תניא התם על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב הרי זו מקודשת, ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר רוצה מקודשת, לא רוצה אינה מקודשת, שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון. ויש לומר, דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא, אבל לא היתה שנויה בבית המדרש, ולא מותבינן תיובתא מינה, דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא (חולין קמא, ב).
אדתני המקדש האשה: פי' דלרב אתי כולה מתניתין שפיר וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת כל זמן שלא בעל אבל כנסה בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטה בעיא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא נמי קאמר המקדש כו' ולאו דמחסורא מחסרא מתני' אלא ה"ק דרישא פסק ותני כל שקידשה על תנאי אינה מקודשת [אינה מקודשת לשום צד ואפילו חזר ובעל סתם] (בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטא בעי לשום צד ואפילו חזר לבעול סתם כניסה תצא) עד שיפרש שבועל לשם קדושין אבל אם היו הקדושין והכניסה סתם תצא בלא כתובה ובעי גיטא ולקדושין ולנשואין קורא התנא כניסה:
מ"ש כתובה דלא [בעיא] דאמר א"א באשה נדרנית: פי' כשהיא נדרה עינוי נפש גיטא נמי לא תבעי ודוקא לשמואל פריך וכן פי' רש"י ז"ל שאין לומר דפריך לרב כשקדשה על תנאי וכנסה סתם שא"כ מאי משני שצריכה גט מדבריהם דהא לרב צריכה גט מן התורה וכדפי' רש"י ז"ל לעיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשמואל הוא דפריך ודין הוא דלרב ל"ק מידי כיון שהתנה בשעת קדושין נהי דבעל אחרי כן לשם קדושין כדי שלא יעשה בעילת זנות אבל לענין ממון דעתו על תנאי שאם יהיה עליה נדרים שלא יתן כתובה ומסתברא דכל שקידשה סתם וכנסה סתם מודה רב לשמואל שיוצאה בלא כתובה דלא אשכחן להו דפליגי מידי בכתובה ומיהו גיטא בעי לרב שאע"פ שקדשה על תנאי וכנסה סתם בעינן גיטא לרב וכ"ש כשהכל היה בסתם וכי תאמר א"כ נקשי נמי לרב כתובה מ"ט לית לה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית הא ליתא כיון דבעל סתם ודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות אבל לענין ממון הוא מקפיד שלא לפרוע כתובה לאשה נדרנית ועל דעת כן קדשה ובעל סתם ואין להקשות מאי פרכי' לשמואל דהא תנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה תצא שלא בכתובה ואפ"ה בעי גיטא שזו אינה קושיא כלל דהתם בשעת קדושין לא היתה נדרנית וקדושין גמורים היו ומשום דנעשית נדרנית אח"כ אין לומר שלא נתקדשה תחלה אלא ע"מ שלא תהא נדרנית אפי' מכאן ולהבא אבל בזו שכבר היו עליה נדרים בשעת קדושין בהא היה אפשר לומר דכי היכי דלית לה כתובה לית לה גיטא שאין דעתו על אשה נדרנית שכבר היו עליה נדרים כשקדשה:
צריכה גט מדבריהם וה"ה דקדשה סתם שאינה צריכה גט אלא מדבריהם כדפי' רש"י ז"ל לעיל גבי טענת סמפון בתרומה אלא לשמואל רבותא נקט דאפי' כשקדשה סתם וכנסה סתם דאיכא תרי סתמא תצא שלא בכתובה ואינה צריכה גט אלא מדבריהם:
תנא ספוקי מספקא ליה: פירוש לאו דמספקא ליה אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות דא"כ פליגא מתניתן על שמואל דלדידי' אדם עושה ביאתו ביאת זנות אלא הכי פירושו מספקא ליה המקדש וכונס סתם אם מפקיד בתנאי' אם לאו:
אמר רבה מחלוקת רב ושמואל בטעות שתי נשים: פי' רש"י ז"ל כגון שקידש לאה ע"מ שאין עליה נדרים וחזר וקידש רחל וכנסה ובעלה סתם ופליגי בקידושי רחל אי הוה קדושין לדינא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות או דאחלי לתנאי כיון (שאין) הקדושין היו סתם ושמואל סבר לא הוה קדושין ואינה צריכ' גט דאע"ג דבעלמא קדשה סתם צריכה גט ואף על פי שלא בעל שאני הכא דכיון שקדשה אחריתי מקמי האי על תנאי גלי דעתי' דאקפיד בנדרים והרי הוא כאלו קדשה לזו על תנאי ג"כ ולא נהירא חדא דא"כ לרב אפי' לא בעל צריכה גט אם קדשה סתם וכנסה סתם דהא לא מגרע גרע מרחל קדושי לאה שהיה על תנאי וא"כ היכא אמר אביי לעיל דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכנסה סתם דהא רחל זה שפליגי בקדשה סתם וכנסה סתם הוא ותו טעמא דהא אוקימתא משום שמואל הוא דהוה בר מדינא דעלמ' ואיהו הוא דאתי ברבוותא עליה דרב דאלו רב דינא קאמר כדפירש רש"י לעיל וכיון דשמואל הוא דפליג הודאה קאמרינן. אבל (בקטנות) [בטעות] אשה אחת ד"ה אינה צריכה גט משום שמואל הוא דאע"ג דפליג בטעו' שתי נשים מודה בזה וא"כ היכא אתי' הודאה דהכא והכא אינה צריכה גט קאמר והאיך שייך לומר בהא קאמר שמואל אינה צריכה גט הא ודאי ל"ל כלל והרי"ף ז"ל פירש כגון שקדש לאה על תנאי ואח"כ קידש רחל סתם וחזר וכנס ובעל לאה סתם ופליג בלאה זו אי הוה קדושיו קדושין ושמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהא קדשה על תנאי ובעל סתם ואדם עושה בעילתו בעיל' זנו' אבל רב פליג ואמ' דשאני הכ' דאחר דקידש לאה על תנאי קדש רחל סתם וגלי' אדעתי' דלא קפיד בנדרים וכי הדר ובעל סתם אחלי' לתנאי ובעל על דעת קדושין והוה קדש' בביאה זו ולפיכך צריכה גט והשתא אתי' הודאה שפיר לרב דפליג בטעות שתי נשים שצריכה גט מודה בטעות אשה אחת שאינה צריכה גט ואתי שפיר לישנא דפלוגתייהו דהא לאה דפליג בקידשה על תנאי וכנס סתם הוה והיינו נמי דמפרש אביי לעיל טעמא דרב משום דאין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות דהא לא סגי' דצריכ' גט לרב אלא כשבעל כיון שקדשה על תנאי ולהאי פירושו קשיא לי אמאי לא פליגי בי' דהא קטנ' שלא מיאנה דפליג בה שמואל באדם עושה בעילתו בעולת זנות אי לא טעות אשה מיהת היא ואפי' הכי פליג בה רב וי"ל דאין הכי נמי דמצי פריך הכי אלא אידך פירכא דפריך עדיפא לי' בהאי איכ' למדחי דשאני התם דליכא תנאי וכל אדם רוצה שיגמר נשואין ומיהו אכתי לא אתי שפיר האי פי' דלישנא דטעות שתי נשים דנקט הכא לא הוה קדושי טעות אלא בלאה שקדשה על תנאי אבל רחל שקדשה סתם לית בה טעותא והאי נמי קשיא לפי' רש"י:
הר"ר יוסף הלוי בן מג"ש ז"ל: פירש טעות שתי נשים כגון שקדש שתי נשים בתנאי וכנסם סתם ונמצאו בהם נדרים ואלו בקמייתא לכולי עלמא אינה צריכה גט אבל שבעל סתם באחרונה פליגי דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהוה ליה קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דכיון דמקמי דכנסה לזו כנס אחרת סתם וטעה בה וחזר וכנס לזו סתם גלי אדעתיה דאחליה לתנאי ובעל לשם קדושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות כמו שהיתה בראשונה אבל בטעות אשה אחת מודה רב דאינה צריכה גט ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא"ש הודאה לרב והיינו דקרי לה טעות ב' נשים דתרווייהו קדש על תנאי וטעה בהן והא דלא פריך תלמוד' מפלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מטעמא דכתיבנא לעיל דאידך פירכא עדיפא ליה וזה הנכון. ואקשינן והא מתניתין דטעות אשה אחת לרב הוה תיובתיה ואמאי מותבינן לשמואל טפי מדרב איכא למידק מאי קושיא דהא ליכא לאותבי מינה דאיהו מוקי לה בטעות שתי נשים וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת לעולם ואפילו כנס ובעל סתם אבל כנסה סתם וכבר קדש אחרת תצא שלא בכתובה אבל לשמואל הוה תיובתא דאיהו לא מצי לאוקמא בטעות שתי נשים דאיהו סבר דבהא נמי אינה צריכה גט והנכון דאנן מעיקרא נמי אותבינן ממתני' לשמואל שפיר ידעינן דמתני' מצי לתרוצי כדתריץ בסוף בקדשה סתם וכנסה סתם אלא הא קמ"ל דמתני' אתיא כפשוטה דכולה באשה אחת וסיפא קיימא ארישא ואלו לשמואל דחיק ופליג לה בתרתי ומפיק לישנא דמתני' מפשטי' והיינו דפרכי' השתא דבשלמא אי פליגי בטעות אשה אחת ואתיא מתני' לרב כפשטי' היינו דמותבי' מינה לשמואל דלא אתיא ליה כפשטי' אבל אי אמרת דפלוגתייהו בטעות שתי נשים ולמימרא דסיפא דקתני כנסה סתם וכבר קדשה אחרת סתם ופליג לה נמי למתני' בתרתי ואוקימתא דשמואל עדיפא ואע"ג דרב מודה לשמואל ומתרץ מתניתין כוותיה מ"מ כי מותבינן לשמואל לא ניחא לן האי תירוצא ותו משום דרב אית ליה דמתני' תרי פרוקא ושמואל לית ליה אלא חדא פירוקא לא הוה לן לאותבי מינה לשמואל והיינו דמקשינן והא דמתני' דבטעות אשה אחת היא דאיכא כפום פשטא ולהכי מותבינן מינה לשמואל לחוד:
אלא אמר רבא מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים: פי' לפום פי' רש"י ז"ל יש לפרשה כיון שקדשה לאה ע"ת וגרשה וקדשה סתם וכנסה סתם ולא אתי שפיר לישנא דפלוגתייהו ולא הודאה דד"ה כדפי' לעיל. ולפי' הרי"ף ז"ל יש לפרש כגון שקדש לאה על תנאי ובעל לאלתר כדאיתא בהלכות ולאידך פי' דרבינו בן מג"ש ז"ל פרשינן לה כשקדש לאה על תנאי וקדשה סתם וגרשה וחזר וקדשה על תנאי וגירשה וחזר וקדשה סתם וכנסה סתם ולכל הפי' קשיא לן דהא אכתי איכא למפרך כדפריך אביי לאידך אוקימתא דהא מתניתין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שגרשה וחזר וקידשה וכנס סתם לא סגי דלא מתרץ לה ומפיק לה מפשטי' ולפרוקא דשמואל אתי שפיר טפי מפשטי' לכך הנכון בזה כמו שפירש הרב המאור ז"ל זקנו של מורי רבינו ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים היינו כשקדש לאה וכנסה סתם ולא בעל ואח"כ חזר ובעל דבתר תנאי עביד בה תרי סתמא והיינו דפליג רב ושמואל דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דה"ל קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דאיכא תרי סתמא וגלי אדעתא דאחלי' לתנאי וכי בעל על דעת הקדושין בעל שלא תהא בעילתו בעילת זנות אלא בטעות אשה אחת שקדשה על תנאי וקדשה ובעל סתם שבאו כניסתה ובעילתו [זה אחר זה] סתם דברי הכל דעתו על קדושיו ולא מחיל על תנאי ואפי' רב מודה דאינה צריכה גט לרב מתני' כפשטא רישא בחדא סתמא שכנס ובעיל סתם [זה אחר זה] וסיפא בתרתי סתמא וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים אינה מקודשת אע"פ שכנסה סתם כלומר שבא עליה בסתם בפני עצמה תצא שלא בכתובה ולהכי מותבינן לה לשמואל ולא לרב והרי זה הנכון:
איתביה אביי קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת : פירוש ואפי' למ"ד התם במסכת קדושין חוששין לסבלונות ה"מ היכא דליכא מעיקרא קדושין גרועים חוששין לסבלונות עצמם או שקדש כראוי קודם לכן לפום פי' דרבוותא ז"ל וכן מפורש בתוספת:
בעלו קנו ר"ש בן יהודא אומר משום ר"ש בעלו לא קנו והא הכא דטעות אשה אחת ופליגי : פי' דת"ק דקאמר בעלו קנו סבר בקדשה בטעות ובעל מקודשת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ולמאי דקס"ד השתא דנקיט לישנא דקרא ולא קאמר מקודשת משום קדושי טעות למימרא דאינה מקודשת גמורה אלא לענין קנאה שקנאה לגמרי וצריכה גט אבל אפשר שאין לה כתובה וכדקתני מתניתין אליבא דרב כנסה סתם תצא שלא בכתובה דבטעות נסביה שאינו רוצה באשה נדרנית לקיימה לגרושין קיימא שמא רוצה הוא נשואין ולכשתמצא לומר שקנה ויש לה כתובה וקנינו קנין גמור ור"ש סבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות:
מאי לאו טעות נדרים לא פחות משוה פרוטה: פי' ובעלו קנו דקתני היינו קנין גמור לכל דבריו ויש להם כתובה והא לישנא כן ואיכא למידק טובא מאי קאמר דהא מ"מ בטעות מפחות שוה פרוטה פליגי אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו ואע"ג דהוה טעות א'. והנכון דהיינו דמקשה תלמודא במאי פליגי מדפלוגתייהו באדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא ודאי ה"ק כיון דאמרת דבטעות נדרים כ"ע לא פליגי דאדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא בטעות בפחות משוה פרוטה [במאי פליגי] ולא אוקימנא כפשוטה בטעות נדרים ורב ושמואל דאמר תרווייהו כר"ש דאמר בעלו לא קנו דבטעות אשה אחת אדם עושה ביאתו ביאת זנות משום דלא ניחא לאוקמי רב ושמואל דלא כרבנן ותו דלישנא דד"ה דקאמר רבא משמע לן דלאו (מדרבנן) [דרב] ושמואל קאמר אלא דברי הכל באי עולם דהיינו דמותבינן מפלוגתייהו דאידך מתני' ולא אוקימנא רב ושמואל כחד מינייהו:
מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין וכו': פי' דאדם יודע לאו דוקא דא"כ האיך קדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה ולא קדשה בפרוטה ותו מאי קמהדר למאי דבעיין במאי קמפלגי ומ"ש טעות בפחות משוה פרוטה מטעות נדרים דהא בטעות נדרים איכא למימר אדם יודע שאלו יש בה נדרים אינה מקודשת דהא ודאי דכ"ע גמירי דקדושין שהם על תנאי שאם אין התנאי קיים שהקדושין בטלים על דעת זה התנה מתחלה דהא ידעו אינשי דקדושי פחות משוה פרוטה (שהוא אסור לחכמים) שאינה מקודשת אלא ודאי (דת"ק) [דה"ק] דבקדושי טעות דתנאי דקפידא דידיה הוא דטעה בגופיה לעולם דעתו ועל תנאי בחדא סתימה מיהת וכשבועל על דעת תנאי בועל ולא מחל מידי אבל בקדושי בפחות משוה פרוטה ודכוותייהו דגריעה דידהו לא אתי מחמתי' ואיהי דעתיה לעולם הוה בקדושין גמורים בלא קפידא אע"פ דכי מקדש בכסף או בשטר מיחת נפשיה אספיקא ודעתו לגמור נשואיה בבעילה זאת כאלו יודע בברי שאין קדושין בפחות משוה פרוטה והיינו סברא דרבנן אבל ר"ש סובר דאפי' בהדי קדושין גרועים דליכא קפידא כשם שקדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה שלא היה יודע שאינה קדושים כך הוא בועל עכשיו על דעת קדושין הראשונים כסב' שעשה כל צרכו ואין דעתו לקדשה בביאה זו:
איתביה אביי הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת: פי' דקס"ד דטעמא (דתנן) [דת"ק] משום דמיחול בה תנאי (בה) שלא תהא בעילתו בעילת זנות וטעמא דר"ש משום דלא מיחל תנאי ולא בעיל לשם קדושין והא הכא דטעות אשה אחת היא וקדושי טעות התנאים וקפידא דידיה ואפי' הכי פליגי ומהדרינן הכא נמי דפליגי (פי') בלישנא דע"מ שירצה אבא [דת"ק] הכי משמע ליה בעי למימר דכשידעו בקדושיו ישתק ולא ימחה אבעיא למימר אנן כרבנן סברי דע"מ שישתוק בעי למימר ולפי' כשרצה דהיינו דכיון ששמע שתק ולא ערער נתקיים תנאי ומקודשת דשוב אין בידו לערער דבתר שעת שמיעה אזלינן גבי שתיקה ור"ש סבר דע"מ שיאמר אין בעי למימר ולפיכך אם שמע ונתרצה ואמר דניחא ליה הוה מקודשת גמורה ושוב אין בידו לומר איני רוצה אבל אם לא אמר אין אלא ששתק אינה מקודשת לומר שלא נגמרו עדיין הקדושין (וא"ת) [ואם] מת אינה צריכה [גט] אבל כ"ז שהוא בחיים יכול להתרצות ולומר דניחא ליה וגמר קדושיה דבאמר אין לא אזלינן בתר שעת שמיעה דוקא והכי מוכח בדוכתיה כדפי' רש"י התם בס"ד:
איתבי' מודים חכמים לר"א וכו' עד משום דר"א אמרו חולצת ולא מתייבמת : פי' רש"י ז"ל דמודה ר"א לרבנן בעיקר דינא דמתייבמת אלא משום גזירה קאמר דגזרינן היכא שהחזירה כשהיא גדולה או שגדלה אצלו אטו החזירה כשהוא קטנה ומת רבנן סברי דלא גזרינן (אמת) וחולצת ומתייבמת ור"א אכולה פליג ואפי' החזירה לאחר שגדלה והכי מוכח התם ביבמות דאמרי' המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתייבמת ור"א אוסר אלמא בכל אשה שגרשה או החזירה פליגי ולהכי נקט סתמא ולא נהירא פירושו כלל חדא דא"כ תיהוי תיובתא דשמואל דסבר בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר צריכה גט משניהם משום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו הכא כולהו תנאי סברי להו דמדינא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וליכא למימר דשמואל דאמר כר"ש דהא לעיל לא בעינן לאוקמי בהכי ותו דהיכי אפשר דר"א גזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה והגדילה והאמרת דהיא גופא גזירה והיכי עביד גזירה לגזירה ותו לא אתי שפיר לישנא דאפרקי' [מ"ס] אדם יודע ומ"ס אין אדם יודע לאו בהא פליגי אלא בגזירה ודכ"ע אדם יודע אע"ג דמר"ן לא גריס ליה האי נסחי דכולהו סבר' הכי היא ולא מחזקינן לה דבר ותו א"כ מאי האי דמר"ן ז"ל פי' לא פליגי בעיקר דינא כלל אבל הנכון דר"א ורבנן בעיקר דינא פליגי ודכ"ע החזירה כשהיא גדולה או חולצת או מתייבמת [והחזירה כשהיא קטנה] דכי גדלה אצלו גמר ובעיל לשם קידושין דר"א סבר שאינה מתייבמת על דעת קדושין כשהיה קטנה בעל דאינם קדושין מן התורה וקייימו על זה באיסור גרושת אחיו ואפשר דהוא הנכון דר"א אתרווייהו פליג דפשטה דמתני' דיבמות דמייתי לעיל ובהחזירה כשהיא קטנה אטו וגדלה אצלו ואין פרכי' דשמא מדהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו קס"ד דפליג באדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו והיינו דאמרינן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי ותמי' מלתא טובא אדמקשי' לי' מעלמא אמאי לא פרכינן מפלוגתא דרב ושמואל גופיה דאי פליגי דמקדש וגדלו אצלו ובעל וכדאמרינן לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דרב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני והתם בטעות אשה אחת ופליגי אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא ודאי בהא פליגי כדאמרן לעיל ותירץ ה"ר יהודה בר יקר ז"ל דפשיטא לי' לתלמודא דבההיא דהוה יתומה ממש מצי לשנויי ליה דפליגי באדם יודע ואין אדם יודע דשאני הכא אבל ההיא דמתני' דיתומה בחיי אב דקס"ד דליכא לשנויי דטעמא דרבנן משום דאדם יודע דאין קדושי יתומה בחיי האב כלום דנהי בהכי דינא דמשנשאה אין לאביה רשות בה כ"ע דלא צורבא מרבנן לא גמירי לה כסבורים הם שהיא ברשות אביה כשהיא קטנה לעולם וקידושין שקדשה בחיי אב וברשותו קדושין ותלמודא פריך ליה דאפי' בהאי סברי רבנן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וליתא דהא אדם יודע דקא מתרצין ל"ד הוא דכתיב' לעיל אלא למימרא דבקדושי טעות דתלי' בתנאי וקפידא הוה בועל סתם על דעת תנאי ועושה מן ספק בעילת זנות אבל בקדושי קטנה דלא תלי' בתנאי ולא קפידא אלא משום דקדושי לא מעלו מנפשייהו סברי רבנן דלא מיחת נפשיה לספיקא ואינו עושה בעילתו בעילת זנות ור"א סבר דאפילו בהא מיחת נפשיה לספיקא והנכון כמו שתירץ הר"ר זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל דהשתא דאקשינן מהא מתני' דלא ידעינן האי טעמא דאדם יודע ואין אדם יודע מש"ה לא פרכינן ההיא דרב ושמואל אפשר לאוקמי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דאית בה אחת שהגדילה תרי סתמא כגון שקידשה כשהיא קטנה ואחר שהגדילה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמא אבל בהא מתני' דפרכינן מינה ליכא למימר הכי דהא קתני שאחר שהחזירה והיתה אצלו וכנסה הגדילה ובעל לאחר שהגדילה וראוי לקדושין לא הות בה אלא חדא סתמא וכן עיקר. מיהו אכתי קשיא לן אמאי לא אמרינן דהני תנאי לא כשהגדילה אצלו ובעל דוקא פליגי ובאדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא דין פלוגתייהו בין שבעל אחר שגדלה אצלו בין לא בעל וקמפלגי בקטנה שנתקדשה והגדילה עד שלא מיאנה דאמרי' דגדלה קדושיה בהדה או לא דרבנן סברי דכי גדלו קדושיה בהדה ואע"פ שלא בעל קנה ואפי' מתייבמת ור"א סבר דלא גדלי בהדה ואעפ"כ כשהגדילה ובעל לא קנה לפיכך חולצת ולא מתייבמת. וי"ל דלישנא דמתני' משמע דכשבעל דוקא פליגי ומשום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות מדקתני וגדלה אצלו משמע לישנא דבעילה וכדאמרינן ביבמות הגדיל זה עם זה אי נמי דאין הכי נמי אלא דקושטא דמלתא בעי לשנויי ליה דאפילו תימא כשבעל דוקא פליגי פלוגתייהו באדם יודע ואין אדם יודע (א"כ) [א"נ] דלא ניחא ליה לתרוצי טעמא דרבנן אלא כרב ושמואל דהא פרישנא ביבמות דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דצריכה גט דלא אמרי' דגדלה קידושיה בהדה וכן רבנן לשמואל דפליגי אף כשבעל הלכך ליכא לאוקמי רבנן דלא כרב ושמואל:
לא קדשה סתם וכנסה סתם פי' וסיפא לאו ארישא קאי. ומ"ש כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא בעי. אמר רבה גט מדבריהם וכן אר"ח. (רב) [רבא] אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא:
אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם הכי נמי דלא בעיא גיטא פי' ואפילו מדבריהם דאי ס"ל דאיכא שום גט מדבריהם בכה"ג אמאי נדי מלאוקמא מתניתין בקדשה על תנאי וכנסה סתם וסיפא ארישא קאי לישני דאה"נ דסיפא ארישא קאי וכי קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט היינו מדאורייתא דלרב צריכה הימנו גט מדאורייתא ולשמואל אינה צריכה גט מדאורייתא אבל מדרבנן בעיא ומדאוקים לה בקדשה סתם וכנסה סתם אלמא משמע דקדשה על תנאי וכנסה ה"נ דלא בעיא גיטא כלל אפילו מדרבנן וכיון שכן קשיא אדתני המקדש על מנת שאין עליה נדרים כו'. ליתני כנסה סתם ונמצאו כו' פי' לא קשיא ליה דיאריך וליתני בבא אחרת אלא דלכייליה ברישא וליתני הכי המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו' ואף על גב דמכל מקום היה מאריך בלשונו מכל מקום כי היכי דלא נטעי ונימא דדוקא בשלא כנסה קאמר להכי לכייליה ברישא וליתני המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו' וכל שכן בלא כנסה כך פרש"י ז"ל וכך נראה לי.
ובמהדורא קמא כתב וז"ל אדתני תרי בבי המקדש אשה ונמצאו עליה נדרים כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים ליתני בבא חד המקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דהוה שמעינן רבותא דאף על גב דכנסה סתם דאיכא למימר אחיל תנאיה אפילו הכי אינה מקודשת וכל שכן היכא דלא כנסה כלל דאינה מקודשת דהתם ליכא למימר אחליה לתנאיה ולא צריך תו לאורויי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ומדלא תני הכי שמע מינה דקדש על תנאי וכנסה סתם מקודשת וקשיא לשמואל. ע"כ:
ה"נ קאמר פרש"י הכי נמי קאמר דהאי ונמצאו עליה נדרים דקתני לאחר שנשאת קאמר פי' לפירושו דלשון ונמצאו משמע דבשעת קפידתו דמחפש אחריה נמצאו דהיינו לאחר שנשאת.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל הכי נמי קאמר כלומר ממילא ודאי הכי מפרש מתניתין רישא בקדש על תנאי וכנסה סתם דאינה מקודשת וכנסה סתם דסיפא הכי קדשה סתם וכנסה סתם. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אדתני המקדש את האשה כו'. פי' דלרב אתיא כולה מתניתין שפיר וה"ק המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כל זמן שלא בעל אבל כנסה בבעילה דהיינו סתם כתובה תצא שלא בכתובה אבל גיטא בעיא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
הכי נמי קאמר המקדש וכו'. ולאו דחסורי מחסרא מתני' אלא הכי קאמר דרישא פסיק ותני דכל שקדשה על תנאי אינה מקודשת לשום צד ואפילו חזר ובעל סתם עד שיפרש שבועל לשם קדושין אבל אם היו הקדושין והכניסה סתם תצא שלא בכתובה ובעיא גט ולקדושין ולנשואין קורא התנא כניסה. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל הכי נמי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו'. ולאו דחסורי מחסרא אלא לומר דמתני' מיתניא המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין בין שנמצאו עליה נדרים קודם כניסה בין שנמצאו עליה לאחר כניסה כנסה סתם כלומר קדשה סתם דקדושין קרי הכא כניסה תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא. ע"כ:
הא דאקשינן מאי שנא כתובה דלא בעיא כו'. כתבו ר"ח ורש"י דקושיא הא אקשינן לשמואל בלחוד דלא חייש כאן לבעילת זנות ואתנאיה סמיך אם כן לא שנא גט מכתובה אבל לרב הא איכא טעמא דגיטא בעיא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין אבל לענין ממונא אתנאיה קאי ולפי דבריהם אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אליבא דרב אינה צריכה גט משני דהא מקודשת גמורה לראשון חשבינן לה ואינו נראה כן מדברי הרי"ף שהוא כתב הא דרבא ורבה גבי מתניתין ואחר כך כתב מחלוקתם של רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם ופסק הלכה כרב דאלמא אף לדברי רב צריכין אנו לתרץ משנתנו דקתני תצא שלא בכתובה מאי שנא כתובה דלא בעיא ומאי שנא גט דבעיא והילכך לכ"ע אם קבלה הקדושין מאחר צריכה גט משניהם מספק.
ואי קשיא והא רב בודאי משוי לה דהא דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת אמר רב אינה צריכה גט דאלמא גמר ובעל לשם קדושין. יש מי שפירש דמאן דמקשה הכא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט דלית ליה כמאן דמדמי הא לפלוגתא דהתם אלא התם טעמא דרב משום דכי גדלי גדלי קדושין בהדה ואף על פי שלא בא עליה לאחר שגדלה ואינו נכון דהא אסיקנא התם דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואי בעל אין לא בעל לא ולא אמרינן כי גדלה גדלה קדושין בהדה כדאיתא ביבמות פרק ב"ש [קט ב'] ובהדיא אמרה רב גופיה התם וקי"ל הכי והכא נמי כיון דכתבה רבינו ז"ל להאי טעמא גבי מתני' אלמא הכי קי"ל דהא ליכא מאן דפליג ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא.
ויש מפרשים התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין אבל הכא דאיכא תנאה דילמא לא רמי אנפשיה ואתנאיה סמך וכדפריקנא לעיל צריכא דאי אתמר בההיא משום דליכא תנאה אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל דודאי אתנאיה סמיך קמ"ל דלעולם חיישינן ובעיא גט מספק. והזקיקו לרב אלפסי לומר כן דמדאמרינן זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט אלמא לא מן הודאי הצריכוה גט אלא מן הספק. וגם זה אינו נכון בעיני דאדרבא מהכא משמע דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת וקדשה על תנאי וכנסה סתם חד דינא אית להו ובחדא אנפא אמרינהו רב דאי לא מאי קא פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דהא אדרבה תרתי פלוגתא אינון והכא אינה צריכה גט משני דודאי גמר ובעל לשם קדושין והתם מקודשת מספק וצריכה גט משניהם ותרווייהו צריכין ומאן דמתרץ נמי צריכי לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר לא היא דהתם אינה מקודשת כלל לשני והכא מקודשת ואינה מקודשת וצ"ע. הרשב"א:
וז"ל הריטב"א ז"ל מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית פי' כשהם נדרי ענוי נפש גיטא נמי לא תבעי ודוקא לשמואל פריך וכן פי' רש"י שאין לומר דפריך לרב כשקדשה על תנאי וכנסה סתם דאם כן מאי משני צריכה גט מדבריהם דהא לרב צריכה גט מן התורה כדפריש לעיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשמואל הוא דפריך ודין הוא דלרב לא קשיא מידי דכיון שהתנה בשעת קדושין נהי דבעל אחרי כן לשם קדושין כדי שלא יעשה בעילת זנות אבל לענין הממון דעתו על תנאו שאם יהיו עליה נדרים שלא יתן כתובה.
ומסתברא דכל שקדשה סתם וכנסה סתם מודה רב לשמואל שתצא שלא בכתובה דלא אשכחן להו דפליגי מידי בכתובה ומיהו גיטא בעינן שאף על פי שקדשה על תנאי וכנסה סתם בעיא גיטא לרב וכל שכן כשהכל היה בסתם. וכ"ת אם כן נקשי נמי לרב כתובה מאי טעמא לית לה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית הא ליתא דכיון דבעל סתם ודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות אבל לענין ממון הוא מקפיד שלא לפרוע כתובה לאשה נדרנית ועל דעת כן קדשה ובעל סתם. ואין להקשות מאי פרכינן לשמואל דהא תנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה תצא שלא בכתובה ואפילו הכי בעיא גיטא שזו אינה קושיא כלל דהתם בשעת קדושין לא היה עליה נדר וקדושין גמורים היו ומשום דנעשית נדרנית אחרי כן אין לומר שלא קדשה מתחלה אלא על דעת שלא תהא נדרנית אפילו מכאן ולהבא אבל בזו שכבר היו עליה הנדרים בשעת קדושין בהא היה אפשר לומר דכי היכי דלית לה כתובה לית לה גיטא שאין דעתו על אשה נדרנית שכבר היו עליה נדרים כשקדשה. עד כאן:
צריכה גט מדבריהם דכיון דקדשה סתם ולא אדכר תנאה אי אמרת תיפוק בלא גט אמרי אשת איש יוצאה בלא גט אבל לא שקלא כתובה דמקח טעות הוא לו כיון דנמצאו עליה נדרים. ומיהו בקדשה על תנאי וכנסה סתם התם לא בעיא גיטא מדבריהם משום דמידע ידעי משום דלא אקיים תנאיה הוא דלא הוי קדושין. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל צריכה גט מדבריהם וה"ה דקדשה סתם שאינה צריכה גט אלא מדבריהם כדפרישית לעיל גבי טענת סמפון בתרומה אלא לשמואל רבותא נקט תנא דאפילו כשקדשה סתם וכנסה סתם דאיכא תרי סתמי תצא שלא בכתובה ואינה צריכה גט אלא מדבריהם. ע"כ:
ספוקי מספקא ליה היכא דקדשה סתם וכנסה סתם אי מקודשת או לא כיון דלא גלי דעתיה. ממונא כתובה. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל תנא ספוקי מספקא ליה פי' לאו דמספקא ליה אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות דא"כ פליגא מתני' על שמואל דלדידיה אדם עושה ביאתו ביאת זנות אלא ה"פ מספקא ליה המקדש וכונס סתם אם מקפיד בתנאים אם לא ותו לא מידי. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל ליכא לפרושי ספוקי מספקא ליה אי יכול למימר אי אפשי באשה נדרנית דהא ליכא מאן דפליג עלה אלא משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה והכא ליתא להאי טעמא דהא מקמי הכי נדרה. וליכא לפרושי נמי ספוקי מספקא ליה אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא חזינא ליה לשמואל דלית ליה האי סברא ותו דאם כן לא הוה ליה למימר כי האי לישנא גבי ממונא לקולא דאפילו אית ליה לשמואל האי סבר' בודאי דינא הוא דלית לה כתובה ולא הוה ליה למימר אלא ספוקי מספקא ליה הילכך בעיא גט אלא הכי קאמר ספוקי מספקא ליה אי אחולי אחליה לתנאיה או לא וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא.
וכיון דמהאי טעמא הוא קדשה סתם וכנסה סתם אף על גב דלא בעל הוא דקאמרינן דצריכה הימנו גט דהא לאו משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קאמרינן אלא משום אחולי אחליה לתנאיה ובהא מודה רב לשמואל וכל שכן הוא דאפילו באידך דאית ליה לשמואל דאינה צריכה גט סבר רב דצריכה גט כל שכן בהא דאפילו שמואל אית ליה דצריכה גט דרב נמי סבירא ליה הכי אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם ולא בעל אינה צריכה גט לכולי עלמא ואליבא דשמואל אתיא מתני' שפיר דהכי נמי קאמר כדפרי' ואליבא דרב נמי הכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואפילו כנסה סתם והוא שלא בעל כנסה על מנת או סתם ובעל תצא בלא כתובה והאי דלא תנא הכי בהדיא משום דאורחא דמילתא קתני דסתם כניסה הוי בעל אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה ונמצאו עליה נדרים או מומין אינה צריכה גט כלל והלכתא כרבא ונפקא לן מינה בינייהו לענין בא אחר וקדשה דאליבא דרבה ורב חסדא קידושי שני קידושי תורה ואליבא דרבא שניהם קדושי ספק. ע"כ:
טעות שתי נשים פרש"י קדש לאה על תנאי וחזר וקדש אחרת סתם וכנסה סתם לאותה אחרת ופלוגתייהו באותה אחרת ור"י פי' כגון קדש אחת על תנאי וחזר וקדש אשה אחרת סתם ואחר כך כנס הראשונה סתם ופלוגתייהו בראשונה דהיינו קדשה על תנאי וכנסה סתם. והרב ר' יהוסף הלוי השיב מלישנא דגמרא דקאמרינן טעות שתי נשים ולמאי דפריש ליכא טעות אלא באשה אחת ולפיכך פירשה כגון שקדש שתי נשים על תנאי וכנסה סתם זו אחר זו ולא אדכריה לתנאיה דודאי אחולי אחליה דליכא למימר אשתלויי אשתלי אי נמי לא איכפת ליה דתרי זימני חזקה הוא דאחולי אחליה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דרב ושמואל בטעות שתי נשים כגון שקדש רחל אתנאי וכנס לאה ויודע שהיא לאה אבל בזה הוה טעות בידו דסבור הוא שאין על לאה נדרים כמו שהתנה ברחל והרי נמצאו בה נדרים רב סבר כיון דלא אתני בלאה לאו אתנאה קמא דרחל סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית אלא עמד ובעלה ללאה לשם קדושין גמורין בלא תנאי וצריכה לאה הימנו גט דילמא לגבי דידה חביבה עליה ולא קפיד. ושמואל סבר כיון דאתני ברחל גלי אדעתיה דאי אפשי באשה נדרנית וכי כנסה ללאה סתם על תנאי הראשון של רחל כנסה והויא בעילתו בעילת זנות ולא בעיא גט והאי דנקט וכנסה סתם לאו דוקא דהכי נמי מצי למיתני קדשה סתם דהא קדושין וכניסה דלאה הוו בסתם אפילו הכי אין צריכה גט דאמרינן גלי דעתיה ברחל ולא שינה דעתו בלאה והא דאמרינן לעיל אליבא דשמואל קדשה סתם וכנסה סתם כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הא משנינן לה מדבריהם אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש רחל על תנאי וכנסה סתם אפי' רב מודה דאינה צריכה גט דהכא ודאי כיון דחד גופה הוא כל שעתא דעתיה על תנאי' ובעילתו בעילת זנות היא דרבא לית ליה הא דאביי דאוקמה לעיל לטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והא דמתניתין דלעיל טעות אשה אחת דקתני כנסה סתם תצא שלא בכתובה וקא מותיבנא מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות אשה אחת נמי צריכה גט ואף על גב דאנן הוא דאותביניה ולא רב איירי ביה. קושיא הוא לרבא דהא דברי הכל דקאמר סברא דידיה הוא ולא מדרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורו אלמא קסבר ליכא מאן דאמרה בכה"ג דלאו דעתיה אתנאיה והכי פריך לרבא והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותביה סלקא דעתייהו למימר דבעיא גט.
אלא הכי אמר רבא למילתיה מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים כגון קדשה עכשיו על תנאי וגרשה מן האירוסין ואחר כך כנסה סתם דהיינו כעין שתי נשים דהוו להו כשני זוגין אחת בקדושין דהשתא ואחת בכניסה דלאחר זמן רב סבר צריכה גט דכאשה אחרת דמי והוה ליה לאדכורי תנאו בשעת כניסה הואיל ולאחר זמן הוא מדלא אדכר אחליה לתנאיה דמעיקרא וגמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט לביאתו ושמואל סבר כיון דגוף אחד הוא אתנאיה קא סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית ועל תנאי כן חזר וקדש וכנסה לאלתר אבל בטעות אשה אחת גרידתא שכנסה ע"י קדושין הראשונים לכולי עלמא לא הוה ליה לאדכורי כלל הואיל וקדושין וכניסתה באין בזמן אחד ובהא כולי עלמא מודו דדעתיה אתנאה ואינה צריכה גט וממתניתין דלעיל הכי אותיבנא לעיל אי אמרת בשלמא כו'. מתניתין מתוקמא כעין שתים כרב אלא אי אמרת טעות כעין שתי נשים לא בעיא גיטא כשמואל מתניתין במאי מתוקמא דקתני דבעיא גיטא והכי אותבינן ממתניתין מאי לאו קדשה על תנאי וגרשה וכנסה סתם דבלאו גרשה ליכא למאן דאמר והיכא דגרשה מיהא קתני כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא ותריצנא בקדשה סתם וכנסה סתם. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
הקשה ריב"ש דמאי קא מהדר בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אכתי קשיא והא מתני' דטעות אשה אחת גרידתא היא ומותבינן מינה תיובתא דפשטא דמתניתין לאו בטעות אשה כעין שתי נשים היא כי היכי דלא מתוקמא בטעות שתי נשים אלא הפי' הנכון מה שפירש הראב"ד והר"י ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון שקדש אשה אחת על תנאי וכנסה סתם ואחר זמן בא עליה כו'. ככתוב בהר"ן ז"ל שעל ההלכות. ע"כ:
עוד כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ומורי קבל אשה אחת כעין שתי נשים כגון קדש רחל עצמה על תנאי ואחר כך היה דעתו לכנוס גם לאה והכניסו לו רחל עצמה בלי ידיעתו וכסבור שהיא לאה וכנסה רב סבר כיון דאיהו ללאה איכוון לאו דעתיה אתנאה וצריכה גט ולא נהירא לי דכיון דלא נתכוון לכנוס לרחל ליכא למאן דאמר דצריכה גט דקדושין שלא מדעת לא אשכחן דתפסי כלל. ועוד לישנא דכעין שתי נשים לא משתמע בכה"ג וכולה מילתא קבל ואמר בענין זה אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים כגון קדש רחל על תנאי והכניסו לו לאה בלא ידיעתו וכנסה רב סבר כיון דלא אתני בה בלאה הך בעילה קדושין הוא וצריכה לאה הימנו גט ושמואל סבר איהו מיהא לרחל איכוון ודעתיה אתנאה אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט. והא מתני' כו' בטעות אשה אחת כעין שתי נשים פירשתי ללשון שקבל רבינו. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
וכתב ריב"ש דפירש"י ז"ל לא נהירא דכיון דלא פליגי אלא באחרונה שקדש סתם וכנס סתם היכי נקטו לעיל במילתייהו קדשה על תנאי וכנסה סתם ולפי' הרי"ף ז"ל ניחא דנקט קדשה על תנאי וכנסה סתם. ומיהו קשה עלה דתרווייהו שאין כאן טעות שתי נשים כיון דלא פליגי אלא באחת. וקשיא זו הקשה הרב ר' יהוסף הלוי לרבו הרי"ף ז"ל אלא שאפשר לומר דטעות שתי נשים ר"ל טעות הנמצא באחת משתי נשים. והר"י הלוי פי' כגון שקדש שתי נשים על תנאי וכנסה סתם כו' ולהאי פירושא אסתלקו כל הנהו קשיא. עד כאן:
עוד כתב ריב"ש ז"ל וז"ל והא מתני' דטעות אשה אחת היא ומותבי' מינה תיובתא ה"ג רש"י ואיכא ספרים דכתיב בהו דבטעות אשה אחת היא. ויש לומר דלהכי קרי לה בטעות אשה אחת משום דמתניתין איירי בהדיא באשה אחת דלא קתני המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא אנן הוא דפרשינן לה הכי והא דפריך משום דמותבי מינה תיובתא ולא פריך ממתניתין גופה והא מתניתין דטעות אשה אחת היא וקתני תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא היינו משום דאיכא לתרוצה למתניתין כדמתרצנא לה לעיל דכנסה סתם מילתא באפי נפשה היא אבל השתא מקשינן מדמותבי מינה תיובתא לשמואל דאלמא בני מדרשא ס"ל דאפילו בטעות אשה אחת פליגי דאי לא תקשי נמי לרב ומאי מקשה לשמואל ואי משום דרב מצי לאוקמא בטעות שתי נשים שמואל נמי אמר לך ולאו תרוצי מתרצת לה אימא דכנסה סתם לאו ארישא קאי אלא מדמקשו מינה לשמואל שמע מינה דלרב ניחא כפשטא אף על גב דטעות אשה אחת היא משום דפלוגתא אפילו בטעות אשה אחת היא:
ובפחות משוה פרוטה והוא נתכוון לקדשה במלוה אף על פי שישלח החתן סבלונות בתוך האירוסין דאיכא למימר לשם קידושין שדרינהו לא אמרינן הכי ואינה מקודשת ואם בעלו קנו משמע לאלתר סמוך לקדושין ואף על גב דבקטן שקדש ליכא למימר בעל לאלתר דהא אין בעילתו קונה עד שיגדיל איכא לאוקמי בקטן שהוא בן תשע שנים שביאתו ביאה אבל לקדש בכסף ובשטר אין לו יד וקתני קנו דלשם קדושין בעיל ולא אמרינן אקדושי קמא סמיך והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דבעל לאלתר משמע דהוו להו קדושין וכניסה בזמן אחד ולא גרשה בינתיים וקא סלקא דעתך דבטעות נדרים עסקינן שהתנה עמה על מנת שאין עליה נדרים והטעתו שהיו עליה נדרים וכן למומין ולכל תנאי שיתנה דהיינו קדשה על תנאי כולהו וכנסה סתם וקאמר תנא קמא אם בעלו קנו אלמא איכא למאן דאמר הכא לשם קדושין בעל ולאו אתנאיה קמא קא מכוון משום דאסיק אדעתיה דילמא לא מקיים האי תנאיה והויא בעילתו בעילת זנות הילכך גמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט ואיך אמרת דברי הכל באשה אחת גרידתא אינה צריכה גט.
לא טעות פחות משוה פרוטה ובהא פליגי כדמפרש לקמיה מר סבר אדם יודע וכו'. ולא היינו קדשה על תנאי אבל בטעות תנאי כגון טעות נדרים דהויא קדשה על תנאי כולהו מודו דדעתיה אתנאה דסבר כיון דמנסבא ליה לית עלה נדרים הילכך לא תפסי בה קדושין וכי משתכחי עלה לא בעי גיטא ורבי שמעון סבר אין אדם יודע כו' והוי כטעות נדרים דאקדושי קמא בעיל. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואקשינן עלה מדתניא קדשה בטעות דקא סלקא דעתא היינו טעות נדרים ופליגי ואף על גב דבעל וכן היכא דקתני בעל משמע לאלתר דהיינו טעות אשה אחת וכדאמרי' אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט דאלמא כל היכא דאמרינן ובעל משמע שהוא טעות אשה אחת דבעל לאלתר משמע והא דקתני בה וכן קטן שקדש דאלמא לא בעל לאלתר קאמר דבשעת קדושין קטן היה ובעל לאחר שהגדיל. יש לומר כגון קטן סמוך לגדלות היה ומיד שקדש לשעתו נגמרו שניו ונגמרו סימניו ובעל אלא דקשיא לי קצת מי נקט בעל הגמרא כי האי גוונא שזה אינו בא אלא בדרך המרחק וניחא לי דאשכחן כי הא ביבמות שילהי ד' אחין דאמרינן התם זר ששמש בשבת רבי חייא אומר חייב שתים ואוקימנא לה באיסור בת אחת ומשכחת לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת בשעת עבודה דהוי לה זרות ושבת בהדי הדדי. ע"כ:
לא טעות בפחות משוה פרוטה ופרושי קא מפרש קדשה בטעות כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה. ומיהו תמיהא לן מילתא בפחות משוה פרוטה נמי איכא למיקשי הכי והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי ואפשר דהכי נמי קאמר במאי דקא אמרינן במאי קא מיפלגי כלומר מאי שנא קדושי פחות משוה פרוטה מטעות נדרים. ומהדרינן מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דאם כן אמאי קדשה בהכי מעיקרא ולא קדשה בפרוטה ותו מאי קא מהדר למאי דקשיא לן מאי שנא האי מהאי בטעות נדרים נמי איכא למימר שאילו יש בה נדרים אינה מקודשת אלא ודאי דהיינו כדאמרינן לעיל דלא דמו קדושי תנאי לקדושי דעלמא דקדושי תנאי דאיהו טעי בגופה כיון דחזינן ליה דאתני איכא למיחש דמקפיד אבל בקדושי דעלמא דלאו איהו קא טעי בה כלל אלא קדושין הוא דלא מעלו בודאי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין בכל מאי דאפשר ליה הילכך גמר ובעל לשם קדושין. הרא"ה ז"ל:
אבל בתוספות כתבו אדם יודע שאין קדושין וכו'. הך צריכותא הוה מצי למימר לעיל כי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא ע"כ. אלמא דלאו היינו צריכותא דלעיל אם כן מאי פריך תלמודא במאי קא מפלגי והא בצריכותא דקא אמרינן לעיל מתרצה שפיר במאי קא מפלגי ויש לתרץ דלעיל הויא שקלא וטריא דסתם תלמודא והכא הויא שקלא וטריא דאביי ורבא.
ומיהו אכתי קשיא לשיטת הרא"ה דאם כן בצריכותא דלעיל אמאי קאמר דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה כולה בלשון שלילה דמשמע דעיקר הצריכותא היינו במאי דאיכא הכא תנאה פי' וסבור הוא שתתקיים תנאה הואיל ומנסבא ליה והתם ליכא למימר הכי ומיהו התם ליכא שום טעם לומר דבעל לשם קדושין אלא משום דליכא הך גריעותא דתנאה ואי בעי למימר משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין לא הוה ליה למימר בגמ' דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה אלא הכי הול"ל בההיא קאמר רב משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אלא ודאי משמע דצריכותא דהכא לאו היינו צריכותא דלעיל ואע"ג דרש"י פירש לעיל דליכא תנאה. והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ע"כ. היינו לפי המסקנא וקושטא דמלתא פירש ז"ל כן:
ורש"י ז"ל פי' הכא וז"ל במאי קא מפלגי. לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי במאי פליגי גבי פחות משוה פרוטה מאי טעמא דר"ש. ע"כ. פי' לפירושו דאי בעי מאי שנא קדושי פחות משוה פרוטה מטעות נדרים ומאי טעמא דת"ק דר"ש דמחלק בינייהו וכמו שפי' הרא"ה קשיא דהא כיון דקאמר מעיקרא מאי לאו טעות נדרים ומהדר ליה לא טעות פחות משוה פרוטה אלמא דלכ"ע איכא לאפלוגי בינייהו ואפילו לאביי דמותיב וכן פי' רש"י לעיל לא טעות פחות משוה פרוטה דטעה בקדושין דסבר שמקדשין בכך ועלה קאמר אי בעלו קנו דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בטעות תנאי לא מסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין שסומך עליו אם לא שתנאו קיים לא היתה נשאת לו לחופה ע"כ. הלכך הא ידעינן טעמא דת"ק שפיר ולא בעיא עלה תו מאי טעמיה אלא הכי פריך במאי קמיפלגי פי' בשלמא לדידי בהא פליגי דת"ק סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ור"ש סבר אדם עושה בעילתו כו' אלא לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי פי' אע"ג דאיברא ודאי דלכ"ע דאין אדם עושה וכו' מ"מ בטעות תנאי לא אסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין מעתה גבי פחות משוה פרוטה במאי פליגי הרי אין אדם עושה כו' ומאי טעמא דר"ש דהא ודאי ברירא טובא דאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה וכולי עלמא מיחש חיישי להו ואין אדם עושה בעילתו כו' ומשני דבהא פליגי דמר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא בעל אדעתא דקדושין הראשונים בעל ועיקר שנויא בגמר לשונו הוא נתפס ולשיטת הרא"ה במאי דקאמר מעיקרא מ"ס אדם יודע כו' בהכי מתרצה מלתא שפיר כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י.
וניחא להאי שיטתא דאע"ג דמצרכינן לה לעיל אפ"ה בעי במאי קא מפלגי והא דמחלקינן הכא מעיקרא בין טעות נדרים לטעות פחות משוה פרוטה דקאמר מאי לאו טעות נדרים ומשני לא טעות פחות משוה פרוטה אפשר דהיינו מטעמא וצריכותא דלעיל דשניא בין היכא דאיכא תנאה לליכא תנאה ואפ"ה בעי' במאי קא פליגי פי' מאי טעמא דר"ש. ואפשר דפי' לשון התוספות נמי בהכי אזלא והכי קאמרי אם אתה מפרש דכי קאמר הכא אדם יודע שאין קדושין כו' היינו כדי לחלק בין תנאי לפחות משוה פרוטה אליבא דת"ק מעתה תקשי אמאי לא קאמר הך צריכותא לעיל דהא הוה מצי למימר הך צריכותא לעיל כי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא אלא ודאי דלא בעי אלא מאי טעמא דר"ש ועיקר שינויא היינו בגמר דבריו קאמר ומ"ס אין אדם יודע כו' וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י וכי קאמרי הכא אדם יודע כו' לאו דוקא דידוע בודאי כן אלא כיון דליכא תנאה איכא למימר דמיחש חייש ואינו עושה בעילתו בעילת זנות וכדאמרינן בצריכותא דלעיל. וזה הדרך שאני אומר בזה הדיבור הוא קרוב למאי דרגיל לפרושי בכל מקום שאומרים התוספות הוה מצי למפרך הוה מצי לשנויי והוא מקובל אצלנו מהרא"ש בתוספות פרק קמא דשבועות.
וכתב ריב"ש וז"ל הא דקאמר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה לאו דוקא אדם יודע דאם כן היכי מקדש לה מעיקרא בפחות משוה פרוטה אלא יודע ואינו יודע וגבי ביאה לא מחית נפשיה לספיקא מה שאין כן בתנאי דלא יהיב דעתיה שיהא עליה נדרים כיון שהתנה עמה וכיון שכן אינו בועל הפך כוונת מה שהתנה בפי' כמו שפירשתי למעלה ע"כ. ואפשר נמי לפרש לשון התוס' דקשיא להו דאמאי נקט לשון אדם יודע דאם כן היכי מקדש לה מעיקרא ותירצו דלהכי נקט לשון אדם יודע כדי לומר דשפיר מצינן לאצרוכינהו לעיל וגבי קדושי קטנה צודק שפיר לשון אדם יודע כנ"ל:
איתיביה הריני בועליך על מנת שירצה כו'. אע"פ שלא רצה האב מקודשת דלשם קדושין גמורין בעל ולאו אתנאה קמא סמך והא הכא דטעות אשה אחת וכו' שאין כאן קדושין אלא בבעילה והרי הקדושין וכניסה באין כאחד דכניסה גופה הן הן הקדושין ואפ"ה קאמר ת"ק דלשם קדושין בעל ולאו אתנאיה סמך ובעיא גט דטעות אשה א' הן. הכא קדשה על תנאי וכנסה סתם שהרי קדושין וכניסה אחת הן לעולם דעתיה אתנאה והתם נמי בהא פליגי ת"ק סבר ע"מ שירצה אבל בסתמא משמע ע"מ שישתוק דנראה כמי שירצה והא שתיק ליה ואיקיים תנאיה דה"ק אע"פ שלא רצה האב דלא אמר רוצה אני אלא שתק מקודשת ור"ש סבר ע"מ שירצה אבא משמע עד דאמר בעינא הלכך אי אמר בעינא מקודשת ואי לא דשתק לא מקיים תנאיה אבל היכא דלא שתיק ואמר בהדיא לא בעינא דברי הכל אינה מקודשת ואתנאיה סמיך והא לא אקיים. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואקשינן תו מדתניא הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אף על פי שלא רצה וכו'. וקס"ד דפליגי אם בועל על דעת תנאי הראשון או לא ודחיק בלישנא דעלמא פליגי דמ"ס על מנת שירצה היינו שישתוק ומר סבר ע"מ שיאמר הן וקשה לי דבתוס' תניא בקדושין פ"ג בכי האי ובהדיא אתניא בגווה דבפלוגתא על תנאי הראשון הוא בועל או לא פליג והכי תניא התם ע"מ שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב הרי זו מקודשת רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר רצה מקודשת לא רצה אינה מקודשת שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון ויש לומר דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא אבל לא היתה שנוייה בבית המדרש ולא מותבינן תיובתא מינה דכל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא. ע"כ הרשב"א ז"ל.
וקשיא לי ומנליה דהך ברייתא בהכי פליגי דילמא בתנאה דלא אפשר לקיומי על ידי שליח. ופרש"י ז"ל לקמן והא הוי תנאה כדאמרי' לעיל הריני בועליך ואפשר דלכולי עלמא בעינא תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח ולכ"ע מקשים הוויות להדדי וליכא לאוקמה פלוגתא כתנאי בהכי כנ"ל. ואם תאמר ולמאי דס"ד דפליגי בעל תנאי הראשון בועל או לא למה ליה לרבי שמעון למימר רצה האב מקודשת פשיטא דהא נתקיים התנאי ולמאי דתריץ נמי דבלישנא בעלמא פליגי למה ליה למימר תרתי רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת בחדא מינייהו סגי לאפלוגי עלה דת"ק דקאמר אע"פ שלא רצה האב מקודשת. ויש לומר דאיברא ודאי דרבי שמעון תרתי קאמר חדא דבעינן שירצה האב בפי' ולא סגי בשתיקה והיינו דקתני רצה האב מקודשת ועוד דכי לא רצה אינה מקודשת משום דאמרינן על דעת תנאי הראשון הוא בועל ומאן דאותיב ס"ד דת"ק פליג בהדי רבי שמעון בההיא דעל תנאו הראשון ומשני ליה דלא פליג ת"ק בהדי ר"ש אלא בההיא דשתיקה אבל בההיא דעל תנאי הראשון הוא בעל מודה לר' שמעון דאם לא רצה פי' דמיחה בפירוש אינה מקודשת דעל תנאי הראשון הוא בועל ואע"ג דר"ש בן יהודה קאי עלה דת"ק והלכך משמע דכולי מלתא לאפלוגי עלה דת"ק קא אתי מ"מ משמיה דר"ש קא אמרה דקדים ואיהו באפי נפשיה קאמר לה ות"ק עלה דרבי שמעון קא אתי ומודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא.
והשתא ניחא דלא תקשי מהתוס' דקשיא ליה להרשב"א ז"ל ואדרבה מינה הוה מסתייע מאן דאותיב דלא מוקי פלוגתייהו בתנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח והא דלא מייתי אידך ברייתא דמפרש ליה להדיא שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון משום דבהך ברייתא הוזכר רבי שמעון בן יהודה באידך ברייתא דלעיל להכי מותיב מינה טפי כדי לאותובי מתרווייהו מההיא דקדשה בטעות וההיא דהריני בועליך וכדכתיבנא והשתא ניחא כל מאי דאקשינן כנ"ל:
יתומה שהשיאה אביה ונתגרשה כתוב בפרש"י ז"ל וקבל אביה את גיטה ותמיה הוא שמשהשיאה שוב אין לאביה רשות בה ומצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים שטעות סופר הוא ומתהני על הסופר הזה שאף בפרק ב"ש ביבמות כתב כן. הרמב"ן.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מודים חכמים לר' אליעזר ביבמות בפרק ב"ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם דכיון דגדולה היא חזרתה גמורה ואיתה במצות יבום כאשת איש דעלמא ורבי אליעזר אוסר דהואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור משום גרושת אחיו נאסרה עליו עולמית ותניא בגמרא מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה דהוו נשואין גמורין ואינה יכולה למאן בהם ונתגרשה דפקע רשות אב מינה משהשיאה והרי היא כיתומה אע"פ שאביה קיים יכולה למאן כיתומה ואם החזירה ארוס אסורה משום גרושת אחיו שהרי גרושיה גמורין דמכי יודעת לשמור את גיטה יכולה לקבל גיטה ואין חזרתה חזרה גמורה משום דיכולה למאן. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה