כתובות עא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בבגדי צבעונין הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מיפר אלא למ"ד אין הבעל מיפר מאי איכא למימר דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מיפר רב אדא בר אהבה אמר אין הבעל מיפר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר אלא הכא במאי עסקינן כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט כדאמר רב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולא תתקשט ולא תאסר אם כן קרו לה מנוולת ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לבית הלל שבת אחת הני מילי היכא דאדרה איהו דסברה מירתח רתח עילואי והשתא מותיב דעתיה אבל הכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מדאישתק מיסנא הוא דסני לי:
רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה:
וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עשר שנים רב חסדא אמר אבימי רגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל:
ובעשירות ל' יום:
מאי שנא ל' יום אמר אביי שכן אשה חשובה נהנית מריח קשוטיה ל' יום:
מתני' המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהוא בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך או שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה:
גמ' הא גופא קשיא אמרת רגל אחד יקיים הא שנים יוציא ויתן כתובה אימא סיפא שלשה יוציא ויתן כתובה הא שנים יקיים אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ורבי יהודה היא רבה בר עולא אמר לא קשיא כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה (שיר השירים ח, י) אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה (הושע ב, יח) והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה:
המדיר את אשתו וכו':
בשלמא לבית המשתה
רש"י
עריכה
בבגדי צבעונים - גנאי ובזיון הוא לה ומתגנה עליו:
הכא במאי עסקינן - קישוט דמתני' דהכא:
בדברים שבינו לבינה - סם המשיר את השער:
בעפר פיר - בעפר חור שהוא גדל שם כלומר בדבר שהוא רגיל בו בקי הוא להשמר שאינו מזיקו:
פיר כמו פירא דכוורי (לקמן דף עט.) גומא: אלא הכא במאי עסקינן דתלינהו לקישוטיה בתשמיש - ומשום הכי מצי מיפר דדלמא מתקשטת ומיתסרא הנאת תשמישו עליה:
כופה ומשמשתו - שאינה יכולה לאסור עצמה עליו אבל יכולה לאוסרו עליה שתהא היא מודרת ולא הוא כגון הנאת תשמישו עליה דצריך הוא להפר שלא יאכילנה דבר האסור לה:
ולא תתקשט ולא תאסר - לר' יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש היאך יכול להפר ואי משום דתלינהו בתשמיש לא תתקשט ולא תיאסר:
א"כ קרו לה מנוולת - וכי מבזו מקשטא אישתכח דנדר זה אוסרה עליו לפיכך יכול להפר משום דברים שבינו לבינה:
ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי - אמאי יוציא לאלתר ויתן כתובה ותתקשט ותאסר והות ליה כמדיר את אשתו מתשמיש המטה ותנן בפרק אף על פי לבית שמאי שתי שבתות ולבית הלל שבת אחת:
הני מילי - שיש לו זמן שמא ימצא פתח לנדרו היכא דאדרה איהו:
אבל היכא דנדרה איהי ואישתיק - ולא היפר אינה יכולה לגור אצלו כלל ואפי' עד שתאסר ע"י קישוט דסברה מיסנא סני לי:
וכמה קצבה - כלומר אם נתן קצבה עד כמה לא כייפינן ליה להוציא:
נהנית מריח קשוטיה - שנתקשטה לפני הנדר:
מתני' כשהן בעיר אחרת - דרך בתם ללכת אצלם ברגלים:
רגל אחד - מציא מוקמא אנפשה שלשה לא מציא מוקמא ובגמרא פריך הא שנים מאי:
שנועל בפניה - בגמ' מפרש:
מחמת דבר אחר - בגמרא מפרש:
שתאמרי לפלוני - בגמרא מפרש:
שתהא ממלאה ומערה - בגמרא מפרש:
גמ' סיפא - דקתני שלשה יוציא הא שנים יקיים אתאן לכהנת:
רדופה - לילך לבית אביה תמיד שנים יוציא שאינה רדופה שנים יקיים: דכתיב לא גרסי':
אישי - לשון אישות ונישואין:
ככלה בבית חמיה - שכבר ניסת וגס לבה בבעלה ואינה בושה הימנו:
תוספות
עריכההניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מיפר אלא לרב הונא כו' פירוש משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר הא דקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש לא שלא יוכל הבעל להפר אלא שאינו מיפר משום נדרי עינוי נפש אלא מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה והתם מפרש דנ"מ דאי מיפר משום עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים אין בהם עינוי נפש לעצמו מיפר לאחרים לא מיפר ופריך הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מיפר כן נמצא בספר ישן וכן איתא בנדרים (דף פא.) ולא כספרים שכתוב להפך ופליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אליבא דר' יוסי דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש אם מיפר משום דברים שבינו לבינה דרב אדא בר אהבה אמר מיפר דרחיצה וקישוט הוו דברים שבינו לבינה ורב הונא לא חשיב להו דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל כו' ולא גרסינן הב"ע בדברים שבינו לבינה פירוש בקישוט המשיר את השער הניחא למאן דאמר כו' דא"כ הוה משמע דפליגי . אם בעל מיפר בדברים שבינו לבינה אם לאו וליתא דלא נחלק אדם מעולם על כך שלא יפר בעל דברים שבינו לבינה דברייתא היא בריש פ' בתרא דנדרים (דף עט:) דמיפר ומפיק לה מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה והכא נמי מסיק בדתלנהו לקישוטיה בתשמיש המטה ותשמיש המטה הוי דברים שבינו לבינה כדמוכח (בשמעתא) [במשנה] בתרייתא דנדרים (דף צ:):
כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה. ואם תאמר ואמאי לא מוקי לה דתלינהו באיסור פירות שבעולם ולא יוכל להקשות ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי כו' ונראה לרשב"א משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותיאסר לר' יהודה יום א':
ולא תתקשט ולא תיאסר. פירוש והיכי מצי מיפר אבל לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ויכולה לסבול שלא תתקשט דא"כ לרב נמי תיקשי:
ותתקשט ותיאסר אי לב"ש כו'. דבשלמא עד השתא דס"ד שיש עינוי בקישוט ולא תלנהו בתשמיש יוציא לאלתר ויתן כתובה שאין לה להמתין כלל ולמנוע מקישוט:
אבל הכא דנדרה איהי כו'. וא"ת וימתין שמא ימצא פתח להקמתו דנשאלים על ההקם כדאמרי' בשילהי נערה המאורסה (נדרי' דף עט.) ואומר ר"י דאין נשאלין על ההקם אלא ביום שמעו שאמר לה קיים ליכי אבל אם עבר יום שמעו שאינו יכול להפר מחמת שהחריש לה אינו יכול לשאול עוד ואפילו אם תמצא לומר שיכול לשאול אתי שפיר דודאי כשהדירה הוא תמתין לבית הלל שבת אחת שאין קשה לה להמתין דסברה דהשתא מירתח רתח ולאחר מיכן יתפייס אבל הכא דסברא מיסנא סני ואינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו חכמים שתמתין הואיל וקשה לה: גבי חדש ל"ג שלשה דא"כ הוה דייק עלה בגמרא כדדייק גבי רגל:
כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. פירש ר"ח דרגל ראשון היא רגילה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה ורגל שני אינה רדופה כל כך אף ע"פ שעדיין לא הגידה שבחה ומתני' דקתני רגל אחד יקיים היינו ברדופה ברגל ראשון שלא הלכה עדיין בשום פעם אחר להגיד שבחה והא דקתני שנים יקיים בשאינה רדופה כלומר ברגל שני או שלישי של חופה שאינה רדופה אע"פ שעדיין לא הגידה שבחה הואיל ואיחרה מללכת רגל ראשון ואתי שפיר הא דגרסינן בכל הספרים דכתיב וגרסינן נמי ואמר רבי יוחנן ולפירוש הקונטרס לא גריס דכתיב ולא גריס נמי ואמר רבי יוחנן אלא אמר רבי יוחנן. רבינו תם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
יא א מיי' פי"ב מהלכות נדרים הל' א, טוש"ע יו"ד סי' רלד סעיף נה:
יב ב טוש"ע שם סימן רלה סעיף ג וטוש"ע אה"ע סימן עד סעיף א:
יג ג מיי' פי"ב שם הל' ט, סמג עשין מח, טוש"ע י"ד סי' רלד סעיף סז:
יד ד ה מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה ו, סמג עשין מח ולאוין פא, טוש"ע י"ד סי' רלה סעי' ג וטוש"ע אה"ע סי' עד סעיף א:
טו ו ז ח מיי' פי"ג שם הל' ח, טוש"ע י"ד שם וטוש"ע אה"ע שם סעי' ב וסעיף ה:
טז ט י מיי' שם הל' יב יג וסמג שם, טור [סימן רלה] ושו"ע י"ד סי' רלד סעי' סב וסימן רלה סעי' ו וטוש"ע אה"ע סימן עד סעי' ד וסעי' ו:
ראשונים נוספים
הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה: פירש רש"י מתניתין דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה, כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפיקינון שמשיר את השער. כלומר, ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינן דברים שבינו לבינה.ואינו מחוור, מדאמרינן הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה, הבעל מפר דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מפר וכו'. ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם, היא אי מודה בהו ר' יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי עינוי נפש, או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר.
אלא הכי פירושו הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה מפר,ונפקא מינה שאינן מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו, כלומר, אף על פי שלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש, משום דברים שבינו לבינה מפר, ונפקא מינה שאין מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו ואפילו גרשה והחזירה, אבל אם גרשה ונשאת אינן מופרין, וכדתנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים, הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר כלומר, דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ולא ארחץ, אבל לכולי עלמא יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו, ותנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו.
ותניא בפרק בתרא דנדרים (שם) דלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול שלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה הוויין רבי יוסי, וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה, ורבנו תם ז"ל גריס, הניחא למאן דאמר מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר, ולא גריס דברים שבינו לבינה, דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי.
וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל שנים עשר חדש, רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן עשר שנים: וכתב רבנו חננאל דהלכתא כר' יוחנן ואיכא מאן דהלכתא כרב חסדא דהוא בתרא. והרמב"ם ז"ל פסק ((פי"ג מהל' אישות ה"ח) ובפיה"מ כאן) כרב יהודה אמר שמואל דאמר י"ב חדש ואיני יודע טעם לדבריו, דהא קיימא לן (עירובין מז, ב) דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, או יפסוק כר' יוחנן דהלכתא כוותיה במקום שמואל, או כרב חסדא דהוא בתרא וזה נכון יותר. ורבנו אלפסי השמיטה לגמרי.
ירושלמי (בפרקין ה"ג): עולא בר שמואל אמר בעניות שלא נתן קצבה אבל אם נתן קצבה אפילו עד עשר שנים מותר, שאין שועל בעפר פיו מת, נתן בר אושעיא אמר ר' יוחנן חוץ מן הרגל.
הא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה ושלא תלך לבית האבל וכן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה: לשמואל מוקמי להו כולהו כשנדרה היא וקיים לה הוא, דאי לא תקשי ליה נמי אמאי יוציא לאלתר, ואף על גב דלא הוו דברים שיש בהם ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפילו הכי הוא נותן אצבע בין שיניה, שאלו רצה להפר יפר דמיירי כגון דתלתינהו לנדרה בתשמיש, כדאוקימנא המדיר את אשתו שלא תתקשט לר' יוסי אליבא דמאן דאמר דברים שבינו לבינה אין הבעל מפר. כן כתב הראב"ד ז"ל.
ושלא אתקשט בבגדי צבעונין ולא מצינן לאוקמ' מתני' דהכא בקשוט זה דסתם קשוט הגוף עד שיתפרש קשוט בגדים בבגדי צבעונין כפי' התם וכן פי' רש"י ז"ל ועוד י"ל דכיון דקתני בעשירות שלושים יום ובעניות שלא נתן קצבה אין לומר כן בקשוט של בגדי צבעונין דההוא קודם לכן צריכ' לכך קודם שלא תתגנ' על בעל' והוא יודע דקושיין דהכא לההוא לישנא דאמר התם דלר' יוסי [נוול] דלעולם [לא הוי נוול] דאלו לההוא לישנא דאוקימנ' דר' יוסי בניוול דחד יומא ובאומר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דנוולה דחד יומא לאו שמיה ניוול ל"ק ולא מידי דהכא איכא טפי מנוול דחד יומ' ואורחא דתלמוד' הוא דזמנין דארכינן סתמא במידי דאיכא פלוגת' וכדפרישנ' בדוכתא אחריתי הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרי' הניח' דברים שבינו לבינה ופלוגת' הוא התם דאבעי' להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מיפר וכו'. הקשו בתוס' דהא במתנ' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אייתי התם הא פלוגתא דרב הונא ודרב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפי' של רש"י ז"ל לכך הנכון כדפי' בתוספת דהכא ה"ק [הב"ע] בדברי' שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינ' והא פליגי בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי עינוי נפש דווקא קתני שאינו מפר מדין עינוי נפש אבל [משום] דברים שבינו לבינה שיש בהם עינוי נפש מיפר דכל היכא דמפר משום עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפי' נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפיר לאחרים אינו מפיר ואם נתגרשה אסורה וכדאמר נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הניחא למ"ד וזה פי' נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הכא במאי עסקינן בדברים וכו' ונסחי איכא דלא גרסי הכא ב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה ולכולהו פי' הא דאמר הכא בדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותנא בפי' בתרא דנדרים שלא אכחל ולא אפרכס ושלא אשמש מיטתי יפר משום דברי' שבינו לבינה ובתוס' ובירושלמי איכא בהדי' שהבעל מיפר בין נדרים של עינוי נפש ובין דברי' של בינו לבינ' ומוכח לה מקראי ולא פליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפי פי' רש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספת אפי' ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מהלשונות שפרושם מתחלף ור"ת אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מיפר אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים עד אין לי נדרי עינוי נפש והניח' למ"ד התם דבעל מפר משום דברי שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר ואין צורך והא דאמרינן הכא דאתמר אע"ג דהתם לא הוה שמעתא אלא שע"י שאלה דאבעי' להו אפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאתמר:
לא מצינו שועל מת בעפר בין כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה אינו חושש לה הכי נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך:
הכא במאי עסקינן דתלת' קשוטי דאמרי' וכו': ופרכינן ולא תתקשט ולא תאסור ופרקינן דא"כ קרי לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר"י לא חשוב מציאת קישוט ורחיצה דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהיה הבעל מיפר מודה הוא שיש לו ביזוי בדבר שחברותיה קוראת לה מנוולת ותתקשט ותאסור אי לב"ה שבת א' ולב"ש שתי שבתות וא"ת ולישני לה דהב"ע בשתלתה קשוטי' באסור פי' שאסור אסורי' אסור פירות עלי אם אתקשט ותאסור בפירות אין להמתין וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לתרוצי קישטא דמלתא לפום אוקימתא ואוקמא דתלנהו לקשוטי' בתשמיש:
וכמה ר' יהודא אמר י"ב חודש אמר ר' יוחנן עשר שנים בשלא נתן קצבה : וא"ת למה יוצא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה וי"ל דכל שלא נתן קצבה מעתה הי' מצטערת ואמרה דמסני סני לה ור"ת והר"א ז"ל [פסקו] דהלכה כר"י ואחרים פסקו הלכה כרב חסדא ותמהי' דברי הרמב"ם ז"ל שפסק הל' כשמואל דהא קי"ל דשמואל ור"י הל' כר"י ירושלמי אמר עולא בעניו' שלא נתן קצבה אפי' עד י' שנים שאין שועל עפר מקן מיתתן:
אמר ר' יהושע חוץ מן הרגל: הא גופא קשי' אמר רגל א' יקיים והא דלא פרכי' הכי גבי חודש ויום משו' דהתם הימי' והחדשי' רצופי' ויכול לומר שני יוצא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרי' ליכא למימ' דתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל א' יוציא:
ושאינה רדופ' שנים יקיים : ולא גרסינן דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן וכו' ומלתא באנפי נפשה ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרישא והדין אורח' דתלמידא ואחרים פירשו לפי גרסת הספרים דהא דקתני חודש א' יקיים שנים יוציא בכלה החדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה ולספר שבח' שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל א' שהלכה לבי' אבית שנים יקיים ג' יוציא והכי איתא בירושלמי משנתינו ברגל ראשון של רדופ' ומאי רגל ראשון של רדופין רבה בשם ר"י שרוצה להגיד שבח חמיה בבית אביה דכלה בבית חמיה פי' רש"י ז"ל שכבר נישאת ולבה גס בבעלה ואינה בושה הימנו:
המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה : וא"ת והאיך יכול הוא להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חבירו וי"ל שתלה הנדר באיסור תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל כשאסרה היא עליה פירות עולם אם תלך וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיני' וסבר' מסנ' סגי לי וכדפרישנא תלמודא לעיל:
וכמה קצבה אר"י א"ש י"ב חודש רבה בב"ח אר"י יו"ד שנים ר"ח אמר אבימי רגל שבנות ישראל מתקשטות ברגל. ובעשירות ל' יום מ"ט אמר אביי שכן אשה חשובה מתקשטת א' לל' יום:
מתני' המדיר את אשתו שלא תלך בבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חודש [אחד] יקיים ב' יוציא וי"כ ובזמן שהן בעיר אחרת רגל א' יקיים ג' יוציא ויתן כתובה פי' יש לפרשה כגון שנדר הוא. וא"ת מה כח לו לאסרה שלא תלך כגון שנדר כך יאסרו כל פירות שבעולם עלי כקונם אם תלכי לבית אביך או תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וכן נמי בנדרה איהי וקיים לה איהו ואע"פ שאין אלו נדרי עינוי נפש שיוכל להפר כגון דאמרה הנאת תשמישך עלי אסורה אם אלך שבענין זה יכול להפר שאם לא תלך ה"ה גורם לה שלא תלך ומצטערת ותכוף אותו לגרש הלכך מצי מיפר ודרך בנות ישראל לבקר בבית אביהן ברגל מעיר לעיר:
הא גופא ק' אמרת רגל א' יקיים הא ב' יוציא וי"כ אימא סיפא ג' יוציא וי"כ הא ב' יקיים אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ור"י הוא רבא בר עולא אמר ל"ק כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה פי' נהוגה בשלשה:
הדירה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא וי"כ פי' מפני שנעל בפניה ואם היה טוען מפני ד"א רשאי פי' רב מוקי לה בשנדר הוא הנאת תשמישך אסורה עלי אם תלכי ומפני שנדר בסתם יוציא מיד וי"כ ושמואל מוקי לה בנדרה אשה וקיים לה איהו דאמרה תיאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך וכיון שהוא נותן אצבע בין שיניה יוציא וי"כ ויכול הוא להפר שאם תלך נאסרת ואם לא תלך איכא נעילת דלת ויוציא וי"כ.
הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה. פרש"י ז"ל דקשוט דמתניתין מיירי בקשוט המיוחד בינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו וכו' ופלוגתא היא התם דאיבעיא להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מפר כו'. והקשו בתוס' דהא גבי מתני' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו דברי ענוי נפש אית בו האי פלוגתא דרב הונא ורב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפירושו של רש"י. לכך פירשו בתוספות דהכי קאמר הב"ע בדברים שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינה דהיינו מאי דאבעיא לן התם עלה דההיא דהתם מהו שיפר בעל לר' יוסי משום דברים שבינו לבינה ואיפליגו בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי ענוי נפש דוקא קתני שאינו מפר מדין נדרי ענוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה שיש בהן ענוי נפש מפר ונפקא מינה דכיון דמפר משום ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפילו נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר ואם גרשה אסורה וכדתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הכא הניחא למ"ד כו' וזה הפירוש נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הב"ע בדברים כו'.
ונוסחי איכא דלא גרסי הב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה כלומר משום דברים שבינו לבינה ולכולהו פירושי הא דאמרינן הכא דדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותניא בפרק בתרא דנדרים שלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ובתוספתא ובירושלמי איתא בהדיא שהבעל מפר בין נדרים של עינוי נפש בין נדרים שבינו לבינה ומוכח לה מקראי ולא נחלקו רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפרש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספות אפילו ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף.
ור"ת ז"ל אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מפר אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים כו'. עד אין אלו נדרי ענוי נפש והניחא למ"ד התם דבעל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר ואין צריך והא דאמרינן הכא דאתמר אף על גב דהתם לא הוה שמעתא אלא שעל ידי שאלה דאבעיא להו איפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאיתמר. הריטב"א ז"ל:
ודע דהכא גרסינן רב הונא אמר הבעל מפר ורב אדא בר אהבה אמר אין הבעל מפר והתם בנדרים גרסינן איפכא רב אדא בר אהבה אמר מפר רב הונא אמר אינו מפר ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהכא מיירי בקשוט של מטה והתם מיירי בקשוט של מעלה ורחיצה וס"ל לרב הונא דקשוט של מעלה אינו מפר דלא הויא לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה דאין קפידא כלל בקשוט של מעלה אבל קשוט של מטה מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר ורב אדא ס"ל איפכא דבקשוט של מטה ליכא קפידא שלא מצינו שועל וכו' שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש אבל קשוט של מעלה קרו לה מנוולת והרי כאן ענוי:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשני מתני' נמי בקשוט שיש בו ענוי נפש אפילו אליבא דר' יוסי כגון דברים שבינו לבינה ומאי ניהו תשמיש שנדרה שלא תתקשט באנפקינון שמן זית שלא הביא שליש המשיר את השער שבאותו מקום דעכשיו מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר. שמת בעפר פיר שמת בחורו בעפר מחמת העפר שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש. פיר גומא כמו פירא דכוורי בעשרה יוחסין וכדכתיב לחפור פירות ולעטלפות ע"כ.
הא קמן דניחא לשיטת רש"י חלוף הגרסאות וזה א' מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף וכמו שכתב הריטב"א. אבל לשיטת התוספות ז"ל צריכין למחוק גירסת רוב הספרים ולמגרס הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מפר וכן כתבו התוספות כנ"ל:
והרא"ה כתב וז"ל הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר בקישוט המיוחד יותר בינו לבינה והיינו קישוט של מטה דקס"ד השתא דאף על גב דאית ליה לר' יוסי דהני לאו נדרי עינוי נפש אבל בקישוט של מטה מיהת מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא לן מינה דאלו בנדרי עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים אבל כשמפר משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא לעצמו. ומקשינן הא ניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה הבעל מפר לאו דוקא דהא לכולי עלמא הוא דבדברים שבינו לבינה הבעל מפר. אלא זהו אחד מן הלשונות שבתלמוד שנאמר לשון אחד בשני מקומות ופירושן אינו שוה דהתם במסכת נדרים אמרינן דברים שבינו לבינה כפשוטו והכא אתינן למימר דבמתניתין לאו בכל קישוט איירינן אלא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה ואיידי דאמרינן הכי נקטינן נמי האי לישנא בקושיין.
והיינו דקאמר הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה כלומר כי הא דהכא הבעל מפר אלא למאן דאמר אין הבעל מפר דלא חשיבי הני דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דהבעל מפר מאי איכא למימר דאתמר דברים שבינו לבינה כו'. והאי נמי לאו דוקא דפלוגתייהו לאו שמעתא באפי נפשה היא אלא דהתם איבעיא לן לר"י מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה כלומר מי חשיבי ליה הני דברים שבינו לבינה רב הונא אמר מפר רב אדא אמר אינו מפר אלא דאיידי דהני ליכא לאתויי הכי נקט ליה כאלו שמעתא באפי נפשה ואף על גב דמוכח התם בהדיא דמאן דאית ליה מפר והיינו רב הונא ה"ה לכל קישוט שבעולם ואפילו כיחול ופרכוס ורב אדא נמי דאסר ה"ה לכל קישוט ונקט האי למימרא דאפילו האי לא חשיב דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר וכיון שכן מאי האי דמוקמינן מתני' בקישוט של מטה דהא לא שני לן בהו. יש לומר דהשתא לא ס"ד סוגיין דהתם ולא קים לן בה ומוקים לה לרווחא דמלתא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה דהיינו קישוט של מטה וקס"ד דבהאי מיהת מיפר וכ"ת ולרב אדא דאית ליה בהני דאין הבעל מפר דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דבעל מפר מאי נינהו איכא למימר דאמרה הנאת תשמישו עלי קונם והכי מוכח נמי התם. תדע דהא לרבנן דאית להו דהני הוו נדרי עינוי נפש אם כן דברים שבינו לבינה מאי נינהו אלא דאיכא מילי אחריני לרבי יוסי נמי אליבא דרב אדא איכא מילי אחריני. ע"כ:
וז"ל הרשב"א הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י מתני' דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפוקינון שמשיר את השער כלומר ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינם דברים שבינו לבינה ואינו מחוור מדאמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מפר וכו'. דאתמר דברים שבינו לבינה כו' ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם אי מודה בהו רבי יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי ענוי נפש או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא ה"פ הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר אף על פי דשלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש משום דברים שבינו לבינה מפר ונפקא מינה כו' הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה מפר כלומר דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ושלא ארחץ אבל לכ"ע יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו וגו' ותנן נטולה אני מן היהודים וכו' ותניא בפרק בתרא דנדרים [פא ב'] שלא אכחל כו' ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול כו' דברים שבינו לבינה הוויין ר' יוסי וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה ור"ת גריס הניחא למ"ד מפר אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר ולא גריס דברים שבינו לבינה דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי. ע"כ:
וז"ל ריב"ש הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י קשוט של מתניתין בקשוט של מטה דהוי דברים שבינו לבינה ואינו כן דבקשוט של מטה לכ"ע בעל מפר דדברים שבינו לבינה ליכא מאן דפליג דהבעל מפר מדכתיב בין איש לאשתו וברייתא היא התם בהדיא והא דפליגי הכא רב הונא ורב אדא בר אהבה בדברים שבינו לבינה כגון תשמיש וקשוט של מטה פליגי ולאו מימרא בפני עצמה היא והכי מוכח התם בפרק בתרא דנדרים דאף על גב דלא הוי ענוי נפש אי מצי מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא מינה כו'. ועוד קשה דליכא לאוקמא בקשוט של מטה דוקא דהא אחד מכל המינין קתני ומשום הכי לא מוקמינן לה בקשוט בגדי צבעונין אלא ה"ק מאי דאמר ר' יוסי במתני' דקשוט דבעל מפר לאו משום נדרי ענוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה אבל לשון שלא מצינו שועל מתיישב יותר לפרש"י כו' ע"כ.
ובמאי דכתיבנא ניחא שיטת רש"י וחילוף הגירסאות יוכיח ומסייע ליה לרש"י וכדכתיבנא לעיל והא דקתני באחד מכל המינין היינו אחד מן המינין שמשירין השער כגון שמן אנפוקינון ומלישנא דקשוט דייק רש"י דלא מיירי בבגדי צבעונים וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה ואינו חושש לה הכא נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך. הריטב"א ז"ל. ורש"י לא פי' כן וכבר הארכנו בזה בסמוך:
אלא הכא במאי עסקינן כגון דתלינהו בתשמיש כשנדרה תלתה סתם קשוט בהנאת תשמיש דאמרה תשמישך עלי קונם אם אתקשט באחד מכל המינים דהשתא על ידי קשוט יכולה לבא לידי ענוי נפש שאם מתקשטת נאסר עליה הנאת תשמיש הילכך מצי בעל מפר והא דדחיק לאוקמא הכי ולא מוקי לה בקשוט בגדי צבעונים כו'. וכדכתיבנא לעיל. רש"י במהדורא קמא.
והקשו בתוספות אמאי לא מוקי לה בשתלתה קשוטה בשאר פירות שבעולם שאמרה יאסרו פירות עולם עלי אם אתקשט שאם תתקשט ותאסר בפירות אין לה להמתין ובכך מרויחין דלא תקשי ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. ותירצו בתוספות משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד פי' לפי' דמדמפליג רבי יהודה ברייתא דשלא תטעום ולא פליג גבי שלא תתקשט אלמא דלר' יהודה נמי בההיא דשלא תתקשט יוציא ויתן כתובה לאלתר והילכך אי מוקמית לה בשתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם אכתי תקשי דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד ואף על גב דהשתא נמי קשיא ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות כו' ועדיפא הך קושיא מההיא קושיא דרבי יהודה מכל מקום כיון דאצטרכינן לשנויי ה"מ היכא דאדרה איהו כו' אבל הכא דנדרה היא ושתיק לה סברה מסנא הוא דסני לה רבותא קמ"ל במאי דמשני דתלנהו לקשוטיה בתשמיש דאפילו בתשמיש דעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דעדיפא ליה לאשמועינן. ואי לא הוה קשה מההיא דר' יהודה לא יכילנא לתרוצי הכין דכיון דלא צריכינן לטעמא דמסנא סני לי היכי מצינן למימר דרבותא קמ"ל ונוקי בתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם ולא נצטרך לשינויא דמסני סני לי כלל אבל השתא דאמרי' דסוף סוף תקשי מדר' יהודה ונצטרך לשינויא דמסנא סני לי הילכך נתרץ דרבותא קמ"ל וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפירוש התוספות ז"ל.
וז"ל ריב"ש ז"ל ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. הא דלא מוקי לה בשתלתה קישוטיה בבשר ויין דהויא ענוי נפש אפילו לרבי יוסי ולא תקשי ליה תתקשט ותאסר דהתשא לא אפשר בפרנס וע"כ יוציא ויתן כתובה לאלתר רבותא קמ"ל דאפילו בתשמיש דבעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דהא עדיפא ליה לאשמועינן. ועוד אומר ר"י דאפילו בבשר ויין היה לו עדיין לרבי יהודה לומר תתקשט ותאסר יום אחד ע"כ. ולתירוץ התוספות היינו כתירוץ ראשון דכתב הרב וכדפרישנא. וכבר כתיבנא לעיל בשם הרא"ה כתירוץ הראשון של ריב"ש ז"ל.
והריטב"א כתב לקמן גבי הא דפריך ותתקשט ותאסר אי לב"ש וכו'. ואם תאמר ולישני ליה דהב"ע בשתלתה קשוטה באיסור פירות שאמרה יאסרו פירות כו'. ויש לומר דאה"נ אלא דניחא ליה לתרוצי קושטא דמילתא לפום אוקימתא דאוקמה דתלנהו לקשוטיה בתשמיש. ע"כ:
כדרב כהנא להכי לא מוקים לה בדקאמרה יאסר הנאת תשמישי עליך אם אתקשט משום דבכה"ג לא שייך הפרה כדרב כהנא. כופה ומשמשתו שהרי משועבדת לו לתשמיש ולאו כל כמינה למיסר עלה הנאה שלא בתשמישה אבל כי אמרה הנאת תשמישך עלי עכשיו אוסרת על עצמה הנאת גופה שיש לה מתשמישו וגופה בידה היא והרשות בידה לומר כן הילכך צריך הפרה ואין כופין אותה לשמשו לפי שאין מאכילין כו'. רש"י במהדורא קמא:
ולא תתקשט ולא תאסר פי' לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ובעי למימר שיכולה היא לסבול שלא תתקשט אלא הכי פריך היכי מצי מפר נדר התשמיש משום דברים שבינו לבינה כיון שהוא על תנאי אם תתקשט והקשוט אינו דברים שבינו לבינה לא תתקשט ולא תאסר ומשני אם כן מקרייא מנוולתא כלומר היא אינה יכולה לסבול שלא תתקשט דלא לקריוהא מנוולתא ואם כן הוי כאלו נדרה בתשמיש בלא שום תנאי. ריב"ש ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל לא תתקשט ולא תאסר פי' והיכי מצי מפר אבל הא לא פריך אמאי יתן כתובה דאם כן עד השתא אמאי לא פריך לרב דאוקי מתני' כשהדירה הוא אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ואיכא למימר שיכולה לסבול שלא תתקשט ע"כ. וכן כתוב בתוספות.
ורש"י כתב וז"ל ולא תתקשט ולא תאסר. לרבי יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש האיך יכול להפר ואי משום דתלנהו בתשמיש לא תתקשט ולא תאסר ע"כ. פי' לפי' אקשוט פריך דאמאי מפר כיון דאין אלו נדרי ענוי נפש וממילא קשיא אמאי יוציא ויתן כתובה דכיון דלא מצי מפר אמאי קניס ליה כתובה על שקיימו ואי משום דתלנהו בתשמיש ולכך אימא דמצי מפר לא תתקשט ולא תאסר וריב"ש לא פי' כן אלא דאתשמיש קא פריך וכדכתיבנא. כן נראה לי:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לא תתקשט ולא תאסר לר' יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש האיך יכול להפר ואי משום דתלתה הנאת תשמיש בקשוט אמאי מפר הא ודאי לא אתיא לידי ענוי נפש שתעמיד עצמה מלהתקשט ולא תאסר בתשמיש לעולם אם כן קרו לה מנוולתא וכי מבזו לה מקשטא אשתכח דנדר זה אוסרה עליו לפיכך יכול להפר משום דברים שבינו לבינה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ופרקינן דאם כן קרו לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר' יוסי לא חשיב מניעת קשוט דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהא הבעל מפר מודה הוא שיש לה בזוי בדבר שחברותיה קוראות אותה מנוולתא. ע"כ:
ותתקשט ותאסר אי לב"ש וכו'. כלומר מידי הוא טעמא אלא לשמואל דהא כולה האי סוגיא לא מתניא אלא אליבא דשמואל דאמר בסתם לא יוציא לאלתר לכשתתקשט תאסר בתשמיש ועדיין לא יוציאנה עד שתי שבתות לב"ש או עד שבת אחת לב"ה שמא ימצא פתח לנדרה ומשני הא אוקימנא לעיל מתניתין בנדרה היא וקיים הוא הילכך יוציא לאלתר דהני מילי דקאמר ב"ש שתי שבתות תשהה תחתיו היכא דהדירה הוא דניחא לה למשהי תותיה דסברה מרתח וכו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הקשו בתוספות שמא ימצא פתח להקמתו דנשאלין על ההקם כדאמרינן בפרק נערה מאורסה בשילהי פירקא ואיברא דלשיטתם לא קשיא הך קושיא עד השתא. ומיהו על שיטת רש"י ז"ל הוה להו לאקשויי לעיל הך קושיא אלא כיון דסוף סוף לשיטתם ז"ל נמי קשיא הך קושיא במסקנא דשמעתא להכי לא אקשו מידי לעיל:
וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש כו'. וא"ת כשלא נתן קצבה למה יוציא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה. ויש לומר דכל שלא נתן קצבה מעתה היא מצטערת ואמרה דמסני סני לה. הריטב"א ז"ל:
וכמה קצבה דאמרינן אם לא נתן קצבה אז יוציאה אם נתן קצבה תמתין עד אותה קצבה ולא יוציא לאלתר עד חדש יכולה לעמוד בנדר טפי לא הילכך אם יותר מי"ב חדש אפילו זמן מועט לא נתן קצבה קרינן ביה ויוציא לאלתר. י"ב מדת חכמים כך היא שכן אשה חשובה אשה עשירה אינה נהנית מריח קשוטיה אלא שלשים יום ומכאן ואילך חוזרת ומתקשטת וזו נהנית מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר אבל עניה נהנית יותר לפי שאין בידה להתקשט תדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל גאון ז"ל שכן אשה חשובה כו'. פירוש אפילו אשה חשובה שדרכה להתקשט כל זמן כדי שלא תתנוול די לה להתקשט מל' יום לל' יום ואינה צריכה לקשוט אחר בתוך ל' יום. עד כאן:
מתני' המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו'. הקשה הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש היכי מצי מדיר לה וליכא לאוקמא בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית בה ענוי נפש כי היכי דליפר לה ותירץ דאיהו הוא דנדר ואפ"ה יוציא ויתן כתובה ולאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא למיזל לא שביק לה ואפי' אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לא כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אי אזיל איהו לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא ולא כלום הוא ומתני' דתנן מליהנות לו וכו' אקשינן עלה כיון דמשועבד לה כו' וכדכתיבנא לעיל. עוד תירץ הר"י מיגש דהך מתני' מתוקמא בשנדרה איהי וקיים לה איהו דהא כוליה פירקין הכין אוקימנא לה בגמרא כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה א"נ כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפירוש נכון. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ואם תאמר והיאך הוא יכול להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חברו ויש לומר שתלה הנדר בהנאת תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל בשאסרה היא עליה פירות העולם אם תלך שם וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה וסברה מסנא סני לה וכדפריש תלמודא לעיל. ע"כ:
בזמן שהן עמה אביה ואמה בעיר אינה יכולה לעמוד בעצמה מלילך לביתם יתר מחדש רגל אחד יקיים אפילו לא הדירה אלא יום א' סמוך לרגל אין יכול לקיימה יותר מאותו רגל לפי שהאשה מצטערת כשאינה מקבלת פני אביה ברגל ויותר מרגל אחד לא מוקמא אנפשה ואזלא שלשה יוציא כיון שנכנס יום ברגל שלישי יוציא ובגמרא מפרש. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל כשהם בעיר אחרת. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים. רגל אחד מציא מוקמה אנפשה שלש לא מציא מוקמה ובגמרא פריך הא שנים מאי. ע"כ. פי' דאין טעם הרגל משום הזמן דמרחקא בינייהו דאם כן לא פריך בגמרא מידי דאיכא למימר דהא דקתני רישא רגל אחד כגון לאחר החג מיד דעד הפסח רחוק זמן טובא וסיפא דקתני שנים יקיים מיירי כגון שהדירה סמוך לפסח דשני הרגלים הבאים מקרבי אהדדי אלא ודאי טעם הרגל משום דדרך הבת להקביל פני אביה ברגל והלכך לא שני לן אי מקרב הרגל משעת הנדר אי מרחק והשתא פריך תלמודא שפיר הא שנים מאי כנ"ל:
כתב הרא"ה ה"ג המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהם עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים ג' יוציא ויתן כתובה הדירה שלא תלך לבית האבל כו'. ע"כ:
שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה. הקשה הר"י ן' מיגש ז"ל מאי טעמא לא קא יהיב בה שיעורא כדקא יהיב בהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה ותירץ דלא דמי הא להא דאלו גבי בית אביה ליכא נעל בפניה דהא אי לא אזלה לגביה בהאי חדש אזלה לגביה בתר הכי ומ"ה חדש אחד יקיים אבל לגבי בית האבל או בית המשתה כיון דאפשר דהוי האי חדש אבל או משתה לאינשי ולא קא אזלה לגביה הוי איהי נמי כי הויא לה אבל או משתה ואף לבתר החדש לא אזלי לגבה הנך נשי דלא אזלה איהי לגבייהו בהך חדש ונמצא שנעל בפניה:
גמ' הא גופא קשיא אמרת רגל אחד וכו'. והא מה פריך הכי גבי חדש ויום משום דהתם הימים והחדשים רצופים ויכול לומר שנים יוציא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרים ליכא למימר דבתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל אחד יוציא כנ"ל. הריטב"א ז"ל. ודבריו צריכין עיון דהא גבי חדש לא גרסינן שלשה אלא גבי רגל וכמו שכתבו התוספות:
סיפא דקתני ג' יוציא ותמיה לי ברישא כשהן עמה בעיר לאשמעינן נמי כהנת אליבא דאביי לאו מלתא היא דקא מתרץ לה שפיר. רש"י במהדורא קמא. ודבריו צריכין לי עיון ולתרץ עיקר קושיא ז"ל יש לי לתרץ דגבי חדש כבר אמרה ר' יהודה לעיל במשנה להדיא הלכך לא הוצרך להשמיענו כן ברישא אבל בסיפא גבי רגל דאכתי לא שמעינן ליה לרבי יהודה קתני משנה יתירא לאשמועינן הא דרבי יהודה א"נ כי קתני שלשה יוציא ויתן כתובה קאי בין ארישא בין אסיפא ואשמועינן אכהנת בין כשהן עמה בעיר בין כשהן בעיר אחרת. ואפשר דלהכי כתב רש"י סיפא דקתני שלשה יוציא הא שנים יקיים אתאן לכהנת. פי' שתים וקאמר סיפא דקתני שלשה וכו' ולא פריש להדיא שלשה רגלים כי היכי דליקו אתרווייהו בין ארישא בין אסיפא ודוק כנ"ל:
כאן ברדופה וכו'. פירש"י ז"ל רדופה ללכת לבית אביה תמיד שנים יוציא שאינה רדופה שנים יקיים. ע"כ:
וז"ל במהדורא קמא ברדופה שרגילה ללכת לבית אביה תדיר שנים יוציא טפי מהכי לא מוקמה אנפשה ואזלא כשאינה רדופה שנים יקיים ע"כ. ובהכי מתרצא נמי אפילו אי גרסינן שלשה ברישא גבי חדש ואפילו אי ל"ג נמי שלשה גבי חדש שנצטרך להאי תירוצא דהא איכא לדיוקי נמי אמרת חדש א' יקיים דחדש אחד מצי מוקמה אנפשה הא טפי לא אימא סיפא שנים יוציא דאלמא עד שני חדשים מוקמה אנפשה וזה כבר תירצה הריטב"א דהימים והחדשים רצופין ויכול לומר שנים יוציא בתחלת שנים ומיהו אי גרסינן גבי חדש שלשה איכא לאקשויי נמי מרישא אסיפא ולשיטת רש"י במאי דמתרצי סיפא מתרצים נמי רישא אפילו אי גרסינן שלשה.
אבל קשיא להו לתוספות דאי גרסינן שלשה גבי חדש אמאי לא דייק בגמרא הכין גבי חדש כדדייק גבי רגל אלא ודאי משמע דלא גרסינן גבי חדש שלשה והלכך ע"כ ליכא לפרושי גבי רדופה כדפי' רש"י דאי הכי אמאי לא גרסינן הכי גבי חדש ונחלק נמי בינייהו בין רדופה לשאינה רדופה לכך פירשו כדפריש ר"ח כגון שנכנסה לרשות בעלה ונמצאת שלמה רגל ראשון היא רדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה ושאר רגלים אינה רדופה ומתני' דקתני רגל אחד יקיים ויותר אינה יכולה להתאפק היינו באותו רגל שהיא רדופה להגיד שבחה שלא הלכה עדיין אפילו פעם אחת והא דקתני שנים יקיים כשאינה רדופה כלומר ברגל שני או שלישי של חופה שאינה רדופה אף על פי שלא הגידה עדיין שבחה הואיל ואיחרה רגל הראשון מלילך והכי איתא בירושלמי [ה"ד] אמר רבי יוחנן ברגל רדופין שנו איזה רגל רדופין אמר רבי יוסי בר בון רגל ראשון שהיא רדופה לבית אביה ולפירושו ניחא הא דגרסינן בספרי דכתיב כו'. ואמר ר' יוחנן כו' ואי גרסינן שלשה גבי חדש איכא לדיוקי מרישא לסיפא נמי וליכא לשנויי כן כלל.
ואיכא למידק אמאי לא מחלקינן בין שהגידה כבר שבחה לבית אביה בין שלא הגידה ואיברא דמדקאמר כאן ברדופה כאן כו'. לא משמע הכין אלא כדפריש ר"ח דתרווייהו מיירי בשלא הגידה מיהו אמאי לא משנינן הכי ואפשר דכל שהגידה כבר שבחה גס לבה בבעלה ואינה חפצה בבית אביה עוד כלל והלכך אפילו טפי משלשה רגלים נמי מוקמה אנפשה ואפשר דלהכי מייתי נמי והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי גו' ומיהו בזמן שהן עמה בעיר כיון דאכתי שייכי אהדדי לא מוקמה אנפשה טפי מחדש וקל להבין כנ"ל.
והר"י מטראני פי' כפירושו של רש"י וז"ל כאן ברדופה כו'. פי' אם היתה נהוגה ללכת בשנים יוציא ויתן כתובה ואם אינה נהוגה בשלשה. והר"י ן' מיגש פי' כפי' ר"ח וז"ל כאן ברדופה כו' פי' הכלה כשתכנס לחופה מתיירא היא וקרובותיה שמא ימצא בה החתן דבר ערוה ושמא לא ימצא לה בתולים וכשיבא עליה בעלה וימצא לה בתולים תלך להגיד שבחה בבית אביה וזו היא רדופה ולכך אם נדר עליה רגל אחד שלא תלך לבית אביה יקיים שנים יוציא ויתן כתובה אבל מי ששהתה שלא הלכה לבית אביה שנה או שנתים שאינה רדופה אם נדר שלא תלך לבית אביה שנים רגלים יקיים כו'. עד כאן:
וז"ל הריטב"א כאן ברדופה כו'. פי' רש"י רגילה ללכת כו'. ול"ג דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן כו' מלתא באפי נפשה היא ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרשא והכין אורחא דתלמודא. ואחרים פירשו לפי גירסת הספרים דהא דקתני חדש אחד יקיים שנים יוציא מיירי בכלה חדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה להגיד שבחה שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל אחד שהלכה לבית אביה שנים יקיים שלשה יוציא והכין איתא בירושלמי משנתנו ברגל ראשון של רדופין ומאי רגל ראשון של רדופין רבא בשם רבי יוחנן שרגילה ללכת להגיד שבח חמיה בבית אביה ע"כ.
ובסוף פסחים נמי איתא בכה"ג דתנן האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה כו'. ואמרינן נמי התם כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום ולא גרסינן דכתיב ואיידי דסליק ממילי רדופה נקט לה דקתני בגוה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה ונראה בעיני דהאי כמוצאת שלום משמע ליה לשון אשה כמו מצא אשה מצא טוב ובמערבא נמי הוו אמרי מצא או מוצא ושלום משמע כמו שלמה והיינו דדריש כמוצאת שלום ככלה שלמה בתולה איש משמע אישות שיש לו בה אישות ככלה בבית חמיה שכבר כנסה ואיכא חיבת חופה בעל לשון אדנות בעלמא הוא כמו ובעל השור נקי והיינו ככלה בבית אביה דאכתי ארוסה היא ואין לו בה אישות. ע"כ:
בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר הוא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה. רש"י במהדורא קמא.
דלואי ילווניה העושה לויה למת לא הפסיד שכמו כן עושין לו דטען שנשא את המטה. רש"י במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה