זוהר חלק כה

במדבר

  [דף קיז ע"א]   "וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'". ר' אבא פתח "ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'" האי קרא אתמר. ת"ח בשעתא דברא קב"ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעלאי ותתאי והוה כליל מכלא והוה נהוריה נהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא וחוו דחלין קמיה כלא ואע"ג דהא אוקמוה אית לאסתכלא ביה בהאי קרא "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו" כיון דאמר "בצלמו" מאי "בצלם אלקים ברא אותו"? אלא ודאי תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא חד לדכר וחד לנוקבא. ובגין כך דו פרצופין הוו ודאי וסיפא דקרא אוכח דכתיב "זכר ונקבה ברא אותם" וכליל הוה מכל סטרוי (נ"א מתרין סטרין) ואע"ג דנוקבא אחידת בסטרוי. הא היא נמי כלילא מתרין סטרין למהוי שלים בכלא והוה מסתכל בחכמתא לעילא ותתא. כיון דסרח אתמעטו פרצופין וחכמתא אסתלקת מניה ולא הוה מסתכל אלא במלי דגופיה.

לבתר אוליד בנין מעלאי ותתאי ולא אתישבו דא ודא בעלמא עד דאוליד בר ומניה אשתלים (ס"א אשתיל) עלמא דאקרי שת והא אוקמוה. ועכ"ד עלמא תתאה לא אשתלים ולא הוה שלים ולא אשתכח בקיומיה עד דאתא אברהם ואתקיים עלמא אבל לא אשתלים עד דאברהם אשתכח ביה בעלמא ואחיד ביה בימינא כמאן דאחיד בימיניה למאן דנפיל. אתא יצחק ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב אחיד באמצעיתא בגופא ואתכליל בתרין סטרין אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט. ועם כל דא לא אשתיל (ס"א אשתלים) בשרשוי עד דאוליד תריסר שבטין ושבעין נפשאן ואשתיל (ס"א ואשתלים) עלמא.

ועם כל דא לא אשתלים עד דקבילו ישראל אודייתא בטורא דסיני ואתקם משכנא כדין אתקיימו עלמין ואשתלימו ואתבסמו עלאין ותתאין. כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קודשא בריך הוא למפקד   [דף קיז ע"ב]   חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא.

ת"ח כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דאדכר בפומא ואתמני עלה. אוף הכא בעא קב"ה למפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא כלא כגוונא דלעילא דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא. ובגין כך חייליהון עאלין בחושבנא לאשתמודעא גבייהו בד אינון אחרנין דלית לון חושבנא. ובגין כך כתיב "וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד". אי באהל מועד אמאי במדבר סיני. אלא חד לאורייתא וחד למשכנא. והאי והאי. באחד לחדש השני בשנה השנית וכלא חד והאי אקרי (מלכים א, ו) "חדש זיו" רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו. "לצאתם מארץ מצרים" לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה.

רבי יצחק פתח "יי' זכרנו יברך יברך את בית וגו'". "יי' זכרנו יברך" -- אלין גוברין דהוו עאלין בחושבנא דמדברא וקב"ה מברך לון ואוסיף עלייהו בכל זמנא.

ת"ח האי מאן דאמר שבחא דחבריה דבנוי או דמוניה בעי לברכא ליה ולאודאה עליה ברכאן. מנלן. ממשה דכתיב "והנכם היום כככבי השמים לרוב" לבתר מה כתיב "יי' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'". תרין ברכאן הוו. חד "יי' אלקי אבותיכם וגו'" - הא חד. לבתר "ויברך אתכם כאשר דבר לכם". לאודאה עלייהו ברכאן על ברכאן. ואי איהו מני שבחא דחבריה ולא אודי עליה ברכאן. הוא נתפס בקדמיתא מלעילא. ואי איהו מברך ליה הוא מתברך מלעילא.

וברכתא בעי לברכא לה בעינא טבא ולא בעינא בישא. ובכלא בעי קב"ה רחימותא דלבא. ומה מאן דמברך לחבריה בעי קב"ה דיברך ליה בעינא טבא בלבא טבא. מאן דמברך לקב"ה עאכ"ו דבעי עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא. בג"כ "ואהבת את יי' אלקיך בכל לבבך וגו'".

ת"ח הא אוקמוה. לית ברכתא דלעילא שריא על מלה דאתמני. ואי תימא ישראל איך אתמנון. אלא כופרא נטלי מנייהו והא אוקמוה וחושבנא לא הוי עד דיתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא ובקדמיתא מברכן להו לישראל ולבתר מנאן ההוא כופרא ולבתר מהדרין ומברכין לון לישראל. אשתכחו דישראל מתברכין בקדמיתא ובסופא ולא סליק בהו מותנא. מותנא אמאי סליק במניינא. אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא. כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שארי עלוי ויכיל לאתזקא. בגין דא במניינא נטלין כופרא ופדיונא לסלקא עליה מנייהו (ס"א מעליה מותנא).

"יברך את בית ישראל" אלין נשין דלא סלקין במניינא. "יברך את בית אהרן" דאינון מברכין לעמא בעינא טבא ובלבא טבא וברחימותא דלבא. את בית אהרן הכי נמי נשין (דלהון) דאתברכן בברכתא (ס"א דלהון). "יברך יראי יי'" - אלין אינון ליואי. וכלהו מתברכין בגין דדחלין ליה לקב"ה. "הקטנים עם הגדולים" אע"ג דלא עאלין במניינא.

ת"ח לא אשתכח מניינא בהו בישראל דאתברכן ביה כהאי מניינא. דהאי מניינא לאתברכא הוה ולאשלמא שלימותא דעלמין הוה, ובאתר דברכאן נפקין אתמנון דכתיב "באחד לחדש השני" דאיהו זיוא דברכאן דעלמא דמניה נפיק זיוא לעלמא ועל דא אקרי חדש זי"ו, דזיוא דכלא נפיק מניה, ועל דא כתיב "יברכך יי' מציון". וכלא חד מלה. וכתיב "כי שם צוה יי' את הברכה וגו'":

  [דף קיח ע"א]   רבי יהודה הוה שכיח קמיה דר"ש. א"ל ישראל מאן אתר אתברכן? א"ל ווי לעלמא דלא משגיחין ולא מסתכלין בני נשא ביקרא דמלכא עלאה. תא חזי בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמיה קב"ה והוו עלמין (ס"א עמיה) שכיחין בחר אילנא עלאה קדישא דמזונא דכלא ביה הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה וביה אתנטע ואשתילו שרשוי וישראל לתתא הוו מתברכן (ואשתילו שרשוי) מאתר דכל אינון ברכאן נפקין ביה ולא מתעכבי למיפק ה"ד "יברכך יי' מציון", וכתיב "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם". ודא איהו נהירו דעלמא דכתיב "מציון מכלל יופי אלקים הופיע". "הופיע" -- נהיר, כד"א "הופיע מהר פארן", (ס"א ודא נהירו) וכד ינהר ינהר לכלהו עלמין. וכד האי נחירו אתער כלא הוא בחברותא (ס"א כלא הוא בחביבותא) כלא הוא ברחימותא כלא הוא בשלימו כדין הוא שלמא דכלא שלמא דעילא ותתא הה"ד "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך":

איש על דגלו

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו'". רבי אלעזר פתח "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה וגו'". כמה חביבא אורייתא קמי קב"ה דהא בכל אתר דמיליה אורייתא אשתמעו קב"ה וכל חיילין דיליה כלהו צייתין למלוליה וקב"ה אתי לדיירא עמיה הה"ד "בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו'" ולא עוד אלא דשנאוי נפלין קמיה והא אוקמוה.

ת"ח פקודי אורייתא - עלאין אינון לעילא. אתי בר נש ועביד פקודא חדא, ההוא פקודא קיימא קמי קב"ה ומתעטרא קמיה ואמר פלנייא עבד לי ומן פלנייא אנא, בגין דאיהו אתער ליה לעילא. כגוונא דאיהו אתער ליה לתתא ה"נ אתער לעילא ועביד שלמא לעילא ותתא, כמה דאת אמר "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". "יעשה שלום לי" ולעילא. "שלום יעשה לי" ולתתא. זכאה חולקיה דההוא בר נש דעביד פקודי אורייתא.

"שמחו את ירושלם וגו'" - בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא דתמן אתחברת אתתא בבעלה וכדין הוא חדוותא דכלא חדוותא דעילא ותתא. בזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לב"נ למחדי ולאחזאה חידו דכתיב "שמחו את ירושלם וגילו בה וגו'", "וגילו בה" דייקא.

רבי אבא חמא חד ב"נ דהוה חדי בבי טרונייא דבבל בטש ביה אמר "שמחו את ירושלם" כתיב (אמר רבי אבא) בזמנא דירושלם בחדוה בעי בר נש למחדי. ר' אלעזר לטעמיה דאמר "שמחו את ירושלם" היינו דכתיב "עבדו את יי' בשמחה". כתוב אחד אומר "עבדו את יי' בשמחה". וכתוב אחד אומר "עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה". מה בין האי להאי. אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא.

(ד"א) "עבדו את יי' ביראה" דא כ"י בזמנא דאיהי בגלותא ביני עממיא. א"ר יהודה והא כתיב "כי בשמחה תצאו" ודא היא כ"י כיון דאמר תצאו מן גלותא הוא. ואקרי שמחה. א"ל ודאי הכי הוא דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת לעפרא לא אקרי שמחה עד דקב"ה ייתי לגבה ויוקים לה מעפרא ויימא חתנערי מעפר וגו' קומי אורי וגו'. ויתחברון כחדא (ויוקים לה מעפרא). כדין חדוותא אקרי. חדוותא דכלא וכדין בשמחה תצאו ודאי. כדין כמה חיילין יפקון לקבלא דמטרוניתא לחדוותא דהלולא דמלכא כד"א "ההרים והגבעות יפצחו וגו'" וכתיב "כי הלך לפניכם יי' ומאספכם וגו'":

  [דף קיח ע"ב]   "איש על דגלו באותות" -- אלין ארבע משריין דכנסת ישראל דאינון תריסר שבטין, תריסר תחומין סחור סחור לה כלא כגוונא דלעילא.

כתיב "ששם עלו שבטים שבטי יה וגו'". "ששם עלו שבטים" -- אלין י"ב שבטין י"ב תחומין דלתתא. "שבטי יה" -- הא אוקמוה בגין די"ה "עדות לישראל" ודאי ובגין דא "הראובני השמעוני" - י"ה בכל חד וחד.

אבל ודאי הכי הוא דהא אילנא עלאה קדישא בהו אחתם בחותמוי ואוקמוה דכתיב "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין וגו'". דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו ואנפין הוו לד' סטרין דעלמא ומתפרשן בדיוקניהון וכלהון כלילן ביה באדם. מיכאל מימינא גבריאל משמאלא. אוריאל לקדמייהו. רפאל לאחורייהו. שכינתא עלייהו. תרין מכאן ותרין מכאן והיא באמצעיתא. כגוונא דא בארעא דלתתא תרי מכאן ותרי מכאן וי"ה בינייהו.

כיון דנטלין תרין דגלים מה כתיב "ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו'". ולבתר אינון תרין אחרנין ד' משריין אנון לד' סטרי עלמא ואשתכחו תריסר אוף הכי לתתא כגוונא דלעילא. "ונסע בראשונה דגל מחנה יהודה" לקביל משרייא דאוריאל. ומחנה דראובן לקביל משרייא דמיכאל. דא לדרום. ודא למזרח. מזבח ה"נ דרומית מזרחית.

ומחנה דן לצפון. מחנה אפרים ימה. מחנה דן לקביל משרייא דגבריאל. מחנה אפרים למערב לקביל משרייא דרפאל. מזבח ה"נ צפונית מערבית. כלא אחיד דא בדא עד דסלקא כלא ואתאחד בשמא קדישא דאיהו שירותא דכלא. עלאה דכלא קדישא דכלא. כלא אתכליל ביה.

• י' מזרח הוא שירותא דנהורא אזיל ושאט ואפיק לדרום ודרום נפיק ותלייא בשירותא דמזרח.
• ה' דרום. מניה נפיק דרום בעלמא ועייל י' בשירותא דמזרח ואפיק ליה. ומן ה' תלייא דרום וצפון וההוא (אד"ג) דבינייהו י' מזרח י"ח דרום וצפון תלייאן ביה.
• ו' באמצעיתא. ודא הוא בן דכר. בג"כ איהו בין צפון לדרום. וע"ד תנינן מאן דיהיב מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים דהאי בן דכר איהו בין צפון לדרום.
• ה' עלאה בה תליא צפון ודרום ובן דכר בינייהו ברזא דיו"ה ה' בתראה מערב.

וע"ד דרום אחיד מזרח דאיהו שירותא דשמשא ותלייא ביה. וע"ד תנינן מסטרא דאבא אחיד ותלייא חסד עלאה. מסטרא דאימא תלייא גבורה. כגוונא דא אחיד כלא דא בדא. זוויין דמדבחא ה"נ אסתחרן "ובא לו לקרן דרומית מזרחית". דדרום תוקפיה במזרח דאיהו שירותא דשמשא ותוקפא דשמשא לא שרייא אלא בשירותא. "מזרחית צפונית". כיון דדרום נטיל תוקפיה דמזרח הוא אנהיר ולצפון וצפון אתכליל בדרום דהא שמאלא אתכליל בימינא. "צפונית מערבית" דהא מערב דאיהי בה' בתראה נטלא מצפון. וע"ד צפון אזיל למערב. "מערבית דרומית" היא אזלא (ס"א לאתחבקא) לאתחברא בדרום כמה דדרום תלייא במזרח ותוקפיה אזיל בשרותא ה"נ מערב אזלא (ס"א לאתחבקא) לאתאחדא בדרום הה"ד "וימינו תחבקני" -- ימינא דא הוא דרום, בג"כ ינקא מתרין סטרין, מצפון ומדרום, הה"ד (שם) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", "שמאלו" דא הוא צפון, "וימינו" דא הוא דרום.

ורזא דא אוליפנא קודשא בריך הוא יהיב מטתיה בין צפון לדרום. והכי אוליף לי אבא. וע"ד אית להו לבני נשא למיהב מטתייהו בין צפון לדרום. והכי אוליף לי אבא, דיהבין להו בנין דכרין, דהא איהו אתכוון כלפי מהימנותא שלימא עלאה בשלימותא דכלא לגבי קודשא בריך הוא דאיהו בין צפון לדרום ולגבי כנסת ישראל דאנהירין (ס"א דאיהי) בין צפון לדרום. ודאי יהוון ליה בנין דכרין. ובכלא   [דף קיט ע"א]   בעי לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא וכמה דאחזי עובדא לתתא ה"נ אתער לעילא ואוקמוה.

שמע ר' פנחס ונשקיה לר' אלעזר ובכה וחייך, אמר זכאה חולקי בהאי עלמא ובעלמא דאתי:

פתח ואמר "יי' אורי וישעי ממי אירא וגו'".
"יי' אורי וישעי" -- כיון דבר נש אסתכל (נ"א אתאחד) בנהורא דלעילא וקב"ה אנהיר עליה לא דחיל מעלאין ותתאין. כד"א "ועליך יזרח יי' וכבודו עליך יראה".

"יי' מעוז חיי" -- כיון דקב"ה אחיד ביה בבר נש לא מסתפי בההוא עלמא מכל מאריהון דדינין. אוף אנא כהאי גוונא כיון דאחידנא באבוך ובך לא אסתפינא בהאי עלמא ובעלמא אחרא ועלך כתיב "ישמח אביך וגו'". כיון דכתיב "ישמח אביך ואמך" מאי "ותגל יולדתך", דהא באמך סגיא? אלא "ישמח אביך" דא קב"ה. "ואמך" דא כנסת ישראל "ותגל יולדתך", יולדתך דלתתא. ר' שמעון אבוך אן חדוותא דיליה אלא קרא הוא בלחודוי דכתיב (שם) "גיל יגיל אבי צדיק". דא קב"ה. "ויולד חכם ישמח בו" דא אביך דלתתא. דבר אחר "גיל יגיל אבי צדיק" דא אביך דלתתא "ויולד חכם ישמח בו" כתיב בתוספת וא"ו דא קב"ה הוא לעילא.

א"ר אלעזר כתיב "בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יי' אל אמת", האי קרא אית ליה לאסתכלא ביה חמיתון מאן דאפקיד בידא דמלכא מידי. אלא ודאי זכאה הוא בר נש דאזיל באורחוי דמלכא קדישא ולא חטי קמיה.

תא חזי כיון דעאל ליליא, אילנא דמותא שליט בעלמא ואילנא דחיי אסתלק לעילא לעילא. וכיון דאילנא דמותא שליט בעלמא בלחודוי כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא. מ"ט. בגין דההוא אילנא גרים. ובר נש בעי לאקדמא ולמפקד בידיה נפשיה בפקדונא מההוא פקודנא לאו כדאי לאתאחדא ביה הואיל ופקדונא אתמסר לגביה ואי יסרב ביה ודאי נבדוק אבתריה דלאו מזרעא קדישא הוא ולאו מבני מהימנותא. כך ההוא אילנא בני נשא אקדימו ויהבין ליה פקדונא דנפשייהו וכל נשמתין דבני עלמא נטיל. וכלהו טעמין טעמא דמותא בגין דהאי אילנא דמותא הוא ובגין דכל אינון נפשתא אע"ג דכלהו אתחייבו לגביה ולאו כדאי הוא לאתבא פקדונא לגביה בר נש אלא כיון דכלהו אתמסרי ליה בפקדונא אתיב כל פקדונין למאריהון.

ת"ח לאו וכדאי הוא האי אילנא דמותא לאתבא פקדונא לגביה דבר נש אלא בשעתא דאילנא דחיי אתער בעלמא. ואימתי אתער ההוא אילנא דחיי. בשעתא דסליק צפרא. וכדין כיון דהאי אתער בעלמא כל בני עלמא חיין ושביק ואהדר ההוא אילנא דמותא כל פקדונין דאתפקדו לגביה ואזיל ליה. מ"ט חיין בגין דההוא אילנא דחיי גרים. ואי תימא הא בני נשא סגיאין אינון דמתערין בליליא בעוד דאילנא דמותא שליט אלא ודאי ההוא אילנא דחיי קא עביד. מ"ט בגין דכתיב "לראות היש משכיל דורש אל אלקים" ולא יהא ליה פתחון פה לבר נש דיימא אלמלי שליטנא בנפשאי כליליא אשתדלנא באורייתא.

א"ר יהודה האי בישראל ודאי והכי הוא. אבל באו"ה דחמינא כהאי גוונא מ"ט? א"ל ודאי שפיר הוא דקא אמרת. פתח ואמר "מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם יי'". ת"ח כגוונא דאית לעילא אית לתתא. לעילא אית ימינא ואית שמאלא, לתתא ישראל ועמין. ישראל אתאחדן לימינא בקדושא דמלכא קדישא. עמין עכו"ם לשמאלא לסטרא דדוה טסאכא וכלהו לתתא מכלהו דרגין דשמאלא וכלהו דרגין אחידן דא בדא   [דף קיט ע"ב]   עד דתליין מן רישא וכגוונא דרישא נטיל בההוא גוונא נטיל זנבא דאיהי תתאה מ"ט בגין דאחיד ביה ובגין כך עמין עכו"ם כההוא סטר מסאבא דלהון הכי אתדברו.

בלעם הוא אשמש בכלהו כתרין (נ"א דרגין) תתאין והוא הוה חמי בהאי תתאה דאיהו זנבא דלא יכיל לאתדברא אלא ברישא. בגין כך אמר "מה אקוב לא קבה אל" (דאיהו רישא בגין) דההוא רישא עלאה לא אשתכח בדינא באינון יומין. ואע"ג דהאי אל אוקימנא האי מלכותא קדישא נטיל שמא כגוונא דכלא והאי טב וחסד דהאי עלמא (ס"א אוקימנא באתר אחרא עלאה והוא טב וחסד דעלמא האי מלכותא קדישא נטל שמא כגוונא דעילא) ובגין כך אקרי "אל" אלא דאיהו "זועם בכל יום" דאשתכח ביה דינא. ות"ח "אל שדי" הא אוקימנא דביה ספוקא דעלמא ואיהו אמר לעולם די, דהא האי אל הוא דאזדווג בהדיה ובגין כך אקרי "אל שדי" - אל דשדי. ועל דא "מה אקוב לא קבה אל".

בגין כך כגוונא דאתער רישא ה"נ אתער תתאה. בכה רבי אלעזר פתח ואמר "קולה כנחש ילך וגו'". השתא (כהאי גוונא) דישראל בגלותא איהי ודאי אזלא כנחש. חויא כד איהו (ד"א בדינא) כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה. אוף הכי השתא בגלותא כהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט, מאן עביד לזנבא דיסתליק לעילא ושליט ומחי. רישא דאתכפיא לתתא. ועם כל דא מאן מדבר ליה לזנבא ומאן נטיל ליה למטלנוי. האי רישא. אע"ג דאיהו כפיף לעפרא הוא מדבר למטלנוי בגין דא "קולה כנחש ילך".

והשתא שאר עמין דאינון אחידן כזנבא סלקין לעילא ושלטין ומחיין ורישא כפיף לעפרא כד"א "נפלה לא תוסיף קום וגו'". ועם כל דא האי רישא מדבר לזנבא ונטיר (ס"א ונטיל) ליה כד"א "שמוני נוטרה את הכרמים" אלין עמין עככו"ם דאינון זנבא.

אתא רבי יהודה ונשיק ידוי אמר אלמלי לא שאילנא מלה בעלמא אלא דשאילנא דא ורווחנא ליה די ליה דהשתא ידענא עמין עכו"ם ושולטנותא דלהון היך מתדבר. זכאה חולקהון דישראל דעלייהו כתיב "כי יעקב בחר לו יה וגו'". א"ל רבי אלעזר מהו "לסגולתו". א"ל תלת אבהן אלין אקרון סגולה בין לעילא בין לתתא. כגוונא דא כהנים לויים וישראלים. וכלא חד. ואלין סגולתו של קב"ה לעילא וסגולתו לתתא. ודא הוא דכתיב "והייתם לי סגולה מכל העמים":

ונסע אוהל מועד מחנה הלוים

"ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו'". לבתר מה כתיב "ונסע דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה" היינו שכינה שרויה במערב ואוקמוה. כתיב "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר וגו' וישם את אפרים וגו'". "בך יברך ישראל" - ישראל סבא. מאי קמ"ל אלא "בך יתברך ישראל" לא כתיב או "בך יבורך ישראל" מהו יברך ישראל? אלא ישראל קדישא לא יברך לעלמא אלא בך דאנת במערב וכתיב "אני אל שדי פרה ורבה". אוליפנא דחמא עמיה שכינתא וכדין אמר "בך יברך ישראל לאמר", בך יברך לעלמא.

והאיך חמא והכתיב (שם) "ועיני ישראל כבדו מזוקן וגו'"? אלא "שכל את ידיו" כתיב, מאי "שכל"? אלא ימינא הוה זקיף וסטי ליה שכינתא כלפי אפרים וארח ריהא דשכינתא על רישיה כדין אמר "בך יברך ישראל" וחמא דאיהו למערב ודאי שכינתא במערב. והא אוקימנא בגין דלהוי בין צפון לדרום ולאתחברא בגופא ולמהוי בזווגנא חד וצפון מקבלא לה תחות רישא ודרום מחבקא לה הה"ד "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". והא אוקימנא ודאי מטתו שלשלמה בין צפון לדרום ולאתחברא בגופא וכדין כללא חד לאתברכא עלמא.

תנן "כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יומא מובטח לו שהוא בן העוה"ב",   [דף קכ ע"א]   והא אוקימנא בגין לזווגא לה להאי תהלה ולאשתכחא בכל יומא בין צפון לדרום. אתי בר נש בצפרא מקבל עליה עול מלכות שמים (כמה דאתמר. מסדר שבחא) באינון תושבחן דקאמר (עם) תהלה לדוד וכלהו הללויה דאינון סדורא דעשרה תושבחן דעשרה כתרין קדישין דשמא קדישא. ובגין כך עשרה אינון הללויה. לבתר סיים בעשרה תושבחן דאינון הללויה "הללו אל בקדשו וגו'. הללוהו וגו'". מאן אינון עשרה הללויה והא חמשה אינון? אלא שדי שבחא בהללויה וסיים בהללויה.

לבתר עלויא דסדור שבחא ב"אז ישיר משה" דאית ביה כלא, ובדא מקבל עליה עול מלכותא קדישא.

לבתר אשרי לה בחסד בסיומא דצלותא לאתקדשא ביה.

לבתר בצלותא דמנחה דגבורה תלייא ודינא שארי אשתכח בכל דרומא (ס"א יומא) דא מטה דאתיהיבת בין צפון לדרום לאתחברא בזיוגא דא בגופא כדקא יאות. ומאן דמסדר ומחבר לה בכל יומא כהאי גוונא ודאי הוא בן העוה"ב.

בגין כך האי דגל מחנה אפרים ימה, ואיהו בין צפון לדרום. דרום - ראובן, מן סטרא חד דכתיב "דגל מחנה ראובן תימנה", צפון - דן, מסטרא אחרא דכתיב "דגל מחנה דן צפונה." אפרים בין דא לדא אשתכח, מערב דאיהו אפרים, בין צפון לדרום, כלא כגוונא דלעילא.

רזא ליתבי דרומא אחונא. והכי שדר לון אחינא מסטרא דבוצינין (ס"א מסדרי בוצינין) ברזין קטירין דבעיתו ליחדא יחודא בטופסרא דקטרא עלאה קבילו עלייכו עול מלכותא קדישא בכל יומא בקדמיתא ובדא תעלון (ס"א בקשורא) בקסורא (ס"א בקיסטרא) קדישא דדרום ואסחרו סטרי עלמא עד דמתקשרן בקטורא חדא ובדרום תקיפו (ס"א תקיעו) דוכתא ותמן תשרון.

ר' אלעזר שאיל לר"ש אבוי א"ל סימנא לזווגא דיחודא מנין. א"ל ברי אע"ג דאוקימנא מלין לכל סטר וסטר ואתבדרו הכא מלה והכא מלה, סימנא דא נקוט בידך והכי הוא, כעין סחרא דמדבחא דתנן "ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית". א"ל והא לא יכיל עד דמקבל עליה ב"נ עול מלכותא קדישא בקדמיתא ויהיב עליה עול דא ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא? א"ל כלא הא אמינא לך דהא "ובא לו לקרן" אמינא בקדמיתא והא ידעתא רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. לבתר "דרומית מזרחית" דתמן הוא אילנא דחיי. ודא לאזדווגא ליה במזרח דאיהו אבא עלאה דהא בן מסטרא דאבא קא אתי. ובגין כך מדרום למזרח דתוקפא דדרום במזרח הוא ובעי לאתקשרא כחדא דרום במזרח ומזרח דאתקשר בצפון (כד"א וצפונך תמלא בטנם) בגין דהאי אשלים ומלי נחלין ומבועין וע"ד "מזרחית צפונית" אלין אבא ואמא דלא מתפרשן לעלמין והא אוקימנא. ומה דאתמר צפונית דאיהו טמירא עלאה ומסטר דילה נפיק צפון ודינין מסטרא דילה מתערין אע"ג דהיא רחמי וחידו והא אוקימנא וכד איהי נפקת צפון נפקת ביה דאיהו אתכליל ואתקשר בדרום.

לבתר "צפונית מערבית" דהא מסטרא דאבא נפיק בן ומסטרא דאמא נפיקת בת. ובגין כך צפונית מערבית ודא הוא קרן דקדמיתא דהשתא אתקשר בצפון סתם. לבתר בעי לקשרא לה בדרום דתמן הוא קשורא דכלא וגופא ביה אשתכח וע"ד "מערבית דרומית". אשתכח האי קרן ג' זמנין: חד לקבלא ליה בר נש בקדמיתא, ולבתר הכי לקשרא לה בתרי דרועי לאתחברא בגופא ולמהוי כלא חד ודא הוא סדורא דיחודא שלים וכל סטר וסטר בההוא קשורא דאתחזי ליה ולא יחליף סטרא בסטרא אחרא דלא איתחזי ליה בגין דלא יתענש. מאן דעביד   [דף קכ ע"ב]   יחודא דא כדקא חזי כמה דאמינא -- זכאה חולקיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, דהא ידע לסדרא שבחא דמאריה ויחודא דמאריה. ולא עוד אלא דקב"ה משתבח ביה, עליה כתיב "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

ר"ש פתח "לדוד אליך יי' נפשי אשא אלקי בך בטחתי וגו'". מאי קא חמא דוד לסדרא האי שבחא הכי, וכלהו שבחי דאינון באלפא ביתא כלהו שלמין והאי חסרא דלא את ביה ו'? ואמאי סדורא דא למנפל על אנפין?
אלא (תא חזי) רזא עלאה הוא גניז בין חברייא. בשעתא דליליא עאל (ושלטא) אילנא תתאה דתלייא ביה מותא פריש ענפוי ומכסיא לכלא, וע"ד אתחשך, וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא ואקדים בר נש ויהיב ליה פקדונא דנפיש ואפקדיה בידיה בפקדונא. ובגין דנטיל לון בפקדונא תב פקדונא למריה בשעתא דאתי צפרא. כד אתי צפרא ותב לגביה פקדוניה בעי לברכא ליה לקב"ה דאיהו מהימנא עלאה. לבתר דקם עאל לבי כנשתא מעטר בטוטפי, אתכסי בכיסוי דציצית, עאל ומדכי גרמיה בקורבנין בקדמיתא. לבתר קביל עליה עול מלכותא בסדורא דשבחי דדוד דאינון סדורא דעול מלכותא. ובסדורא דשבחא דא אשרא עליה ההוא עול. לבתר סדורא דצלותא דמיושב וצלותא דמעומד לקשרא לון כחדא.

ת"ח רזא דמלה, אע"ג דצלותא תלייא במלולא ודבורא דפומא -- כלא תלייא בעקרא דעובדא בקדמיתא, ולבתר בדבורא ובמלולא דפומא. מאן עובדא? אלא ההוא עובדא דעביד בר נש בקדמיתא. כגוונא דצלותא הוא ולא יצלי בר נש צלותא עד דיתחזי עובדא בקדמיתא כגוונא דצלותא. עובדא דקדמיתא (ס"א בקדמיתא עובדא). בשעתא דבר נש קאים בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא, ולבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה, לבתר יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפלין, (מהו תפילין) תפלה של ראש ושל יד, ולאתקנא לון בקשורא חדא בשמאלא ועל לבא כמה דאוקימנא "שמאלו תחת לראשי וגו'", וכתיב "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", והא אוקימנא, ודא הוא עובדא בקדמיתא.

לבתר בשעתא דב"נ עאל לבי כנישתא ידכי גרמיה בקדמיתא בקרבנין במלולא דפומא. לבתר יקבל עליה האי עול מלכות לפרשא על רישיה (פרישו דמצוה) בשבחי דדוד מלכא כגוונא דעובדא דפריש על רישיה פרישו דמצוה, ולבתר - צלותא דמיושב, לקבל תפלה של יד. לבתר - צלותא דמעומד, דהיא לקבל תפלה דרישא. ודא כגוונא דדא. עובדא כגוונא דדבורא. ודאי בעובדא ומלולא תלייא צלותא. ואי פגים עובדא -- מלולא לא אשכח אתר דשריא ביה, ולאו איהו צלותא, ואתפגים ההוא בר נש לעילא ותתא.

(ולא עוד אלא) דבעינן לאחזאה עובדא ולמללא מלולא עליה ודא הוא צלותא שלים. ווי ליה לבר נש דפגים צלותיה פולחנא דמאריה. עליה כתיב "כי תבאו לראות פני וגו' גם כי תרבו תפלה אינני שומע", דהא בעובדא ובמלולא תליא מלתא.

ת"ח כיון דבר נש עביד צלותא כגוונא דא בעובדא ובמלולא וקשיר קשורא דייחודא -- אשתכח דעל ידיה מתברכן עלאין ותתאין. כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאלו אתפטר מן עלמא, דהא אתפרש מן אילנא דחיי וכניש רגלוי לגבי ההוא אילנא דמותא דאהדר ליה פקדוניה, כד"א "ויאסוף רגליו אל המטה", דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו. השתא בעי לאתכנשא לגבי ההוא אילנא דמותא ולמנפל ולימא לגביה "אליך יי' נפשי אשא". בקדמיתא   [דף קכא ע"א]   יהיבנא לך בפקדונא -- השתא דקשירנא ייחודא ועבידנא עובדא ומלולא כדקא יאות ואודינא על חטאי -- הא נפשי מסירנא לך ודאי. ויחזי בר נש גרמיה כאילו פטיר מן עלמא, דנפשיה מסיר להאי אתר דמותא, בגין כך לא אית ביה וא"ו, דוא"ו אילנא דחיי הוא, והאי אילנא דמותא הוא.

והא קמ"ל דרזא דמלה (ס"א מאי קמ"ל רזא דמלה) דאית חובין דלא מתכפרן עד דאתפטר בר נש מעלמא, הה"ד "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", והאי יהיב גרמיה ודאי למותא ומסיר נפשיה להאי אתר. לאו בפקדונא - כמה בליליא, אלא כמאן דאתפטר מן עלמא ודאי. ותקונא דא בעי בכוונא דלבא וכדין קב"ה מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה. זכאה הוא בר נש דידע למפתי ליה ולמפלח למאריה ברעותא ובכוונא דלבא. ווי ליה למאן דאתי למפתי למאריה בלבא דחיקא ולא ברעותא, כד"א "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו". הוא אומר "אליך יי' נפשי אשא" ולאו כל מלוי אלא בלבא רחיקא, הא גרם עליה לאסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוי בזמנא, דהאי אילנא אתער בעלמא למעבד דינא. ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה ולא ייתי לגביה ברעותא כדיבא בגין דכתיב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" -- מאי "לא יכון"? אלא בשעתא דהוא אתקין גרמיה להאי ולביה רחיקא מקב"ה -- קלא נפיק ואמר "לא יכון לנגד עיני", (אמאי) האי בעי לאתקנא גרמיה, "לא יכון" -- לא בעינא דיתתקן. כ"ש אי אתי ליחדא שמא קדישא ולא מיחד ליה כדקא יאות.

זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב "ובאו וראו את כבודי וגו'", וכתיב "אך צדיקים יודו לשמך וגו'". אתא ר' אלעזר ונשיק ידוי אמר אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. אמר ר' יהודה זכאה חולקנא וזכאה חולקהון דישראל דאינון מתדבקין בקב"ה דכתיב "ואתם הדבקים וגו'", "ועמך כלם צדיקים וגו'". ברוך יהו"ה לעולם אמן ואמן. ייל"או:

פרשת נשא

"וידבר יי' אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון וגו'".

ר' אבא פתח "אשרי אדם לא יחשוב יי' לן עון ואין ברוחו רמיה". האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה ואית לאסתכלא ביה והא אוקמוה. ת"ח בשעתא דצלותא דמנחה דינא שריא בעלמא ויצחק תקן צלותא דמנחה וגבורה עלאה שלטא בעלמא עד דאתי ועאל ליליא בגין לקבלא ליה (לליליא) ומזמנא דשארי צלותא דמנחה אתפרש שמאלא לקבלא (לי') ואתער ליליא. בתר דאתער כל אינון נטורי פתחין דלבר כלהו מתערין בעלמא ואתפשטו. וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא והא אתמר.

בפלגות ליליא ממש אתער שמאלא כמלקדמין וורדא קדישא סלקא ריחין והיא משבחת וארימת קלא וכדין סלקא ושריא רישא לעילא בשמאלא   [דף קכא ע"ב]   ושמאלא מקבל לה. כדין כרוזא קארי בעלמא דהא עידן הוא לאתערא לשבחא ליה למלכא וכדין תושבחתן מתערין ואתבסמותא דכלא אשתכח. זכאה חולקיה מאן דאתער לזווגא זווגא דא. כד אתי צפרא וימינא אתער ומחבקא לה כדין זווגא דכלא אשתכח כחדא (ס"א למלכא. כד אתי צפרא וימינא אתער ומחבק לה כדין זווגא דכלא אשתכח כחדא וכדין תושבחתן מתערין ואתבסמותא דכלא אשתכח זכאה חולקיה מאן דאתער לזוגא זווגא דא).

ת"ח בשעתא דבני נשא דמיכין וטעמין טעמא דמותא ונשמתא סלקא לעילא קיימא באתר דקיימא ואתבחינת על עובדהא דעבדת כל יומא. וכתבין להו על פתקא. מ"ט בגין דנשמתא סלקא לעילא ואסהידת על עובדוי דב"נ ועל כל מלה ומלה דנפיק מפומיה. וכד ההיא מלה דאפיק ב"נ מפומיה איהי כדקא יאות, מלה קדישא דאורייתא וצלותא -- ההיא מלה סלקא ובקע רקיעין, וקיימא באתר דקיימא עד דעאל ליליא ונשמתא סלקא ואחיד לההיא מלה ועאיל לה קמי מלכא.

וכד ההיא מלה לאו איהי כדקא יאות ואיהי מלה מילין בישין מלישנא בישא, ההיא מלה סלקא לאתר דסלקא וכדין אתרשים ההיא מלה וההוא חובה עליה דב"נ הה"ד "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" ובג"כ "אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון". אימתי כש"אין ברוחו רמיה":   [דף קכב ע"א]  

רעיא מהימנא

(במדבר ד) "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד". פִּקּוּדָא דָּא לִהְיוֹת הַלְּוִיִּם מְשׁוֹרְרִים בַּמִקְדָּשׁ. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא לְעֵילָּא, הָכָא צָּרִיךְ לְחַדֵּשׁ מִלִּין, דְּהָא כֹּהֵן אִיהוּ מַקְרִיב קָרְבְּנָא, וְאִיהוּ מִיכָאֵל. לֵוִי אִיהוּ גַּבְרִיאֵל, אִיהוּ צָּרִיךְ לְנַגְּנָא.

וְרָזָא דְּמִלָּה, (תהלים מב) "יוֹמָם יְצַּוְּה יְיָ חַסְדּוֹ", דָּא חֶסֶד כַּהֲנָא רַבָּא דְּמִיכָאֵל אִיהוּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְעִם כָּל דָּא דְּהֶדְיוֹט אִיהוּ אֵצֶּל מָארֵיהּ - מֶלֶךְ דְּחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ אִיהוּ. וּבִרְכַּת הֶדְיוֹט אַל תְּהִי קַלָה בְּעֵינֶיךָ, וְהַאי אִיהוּ "יוֹמָם יְצַּוְּה יְיָ חַסְדּוֹ".

"וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי", דָּא גְּבוּרָה. "שִׁירֹה" -- (דברים לג) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ", (יחזקאל א) "וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל". וְגַבְרִיאֵל שְׁלוּחֵיהּ. וְצָּרִיךְ לְשׁוֹרֵר וּלְנַגֵּן בְּחֶדְוָה בְּחַמְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, (לאתעסקא לשלחא קרבנא קמי מלכא בחדוה ומאן דלית ליה רשו) לְאִתְעַסְּקָא בְּאוֹרַיְיתָא, יְקַיֵּים (איכה ב) "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרֹת".

וְיֵימָּא בְּאַשְׁמוּרוֹת, כַּמָה סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים וּבַקָּשׁוֹת, בְּכָל מִינֵי רִנָּה בִּגְרוֹנֵיהּ, דְּאִיהוּ כִּנּוֹר לְאַפָּקָא בֵּיהּ קָלָא, בְּשִׁית כַּנְפֵי רֵיאָה עִם וַורְדָא. בְּשִׁית עִזְקָאן דְּקָנֶה. וְדָא ו'. וְיִפּוּק לֵיהּ מִלִּבָּא, דְּתַמָּן בִּינָה. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, הַלֵּב מֵבִין. יִפּוּק בֵּן מִבִּינָה, מִבֶּן יָהּ, דְּאִיהוּ ו', דְּאִיהוּ אֶפְרוֹחַ בְּשִׁית גַּדְפִּין. וִיסַלֵּק לֵיהּ בְּשִׁית עִזְקָאן דְּקָנֶה, דְּאִינּוּן (מלכים א י) "שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא". וב' כֻּרְסְיָין אִינּוּן (ירמיה יז) "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן", וְאִינּוּן לִבָּא וּפוּמָא. לֵ"ב, (שמות יז) "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיְיָ בַּעֲמָלֵק", (בנה"ר) כָּבֵד, סָמָאֵ"ל, פּוּמָא דְּכִסֵּ"ה, כֵּ"ס י"ה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים פא) "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר וְגוֹ'", מַאי "שׁוֹפָר"? קָנֶה, ו', קוֹל דְּסָלִיק מִן הַקָּנֶה, לְגַבֵּי פּוּמָא, דְּתַמָּן ה'. בְּה' מִינֵי תִּקּוּנִין דְּדִבּוּרָא, דְּאִינּוּן שִׂפְוָון וְשִׁינַיִם וְחֵיךְ. שִׂפְוָון תְּרֵין. שִׁינַיִם וְטוֹחֲנוֹת תְּרֵין מִינִין. וְחֵיךְ, הָא חָמֵשׁ. דְּטָחֲנִין כְּנָהָר דְּאִיהוּ קוֹל, כְּגַוְונָא דְּטָחֲנִין רֵיחַיָיא. לְאַפָּקָא קוֹל וְדִבּוּר, דְּנָפִיק מִבִּינָה דְּלִבָּא. בְּמַחֲשָׁבָה. דְּאִיהוּ שְׁמָא מְפֹרָשׁ בְּעֶשֶׂר מִינֵי תִּלִּים. וּבְשׁוֹפָר, אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשַׂרָה שׁוֹפָרוֹת. וְאוֹרַיְיתָא, קָלָא דִּילָהּ, דִּיבּוּר דִּילָהּ, בִּינָה דִּילָהּ, דְּאוּקְמוּהָ "אֵיזְהוּ חָכָם הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר". מַחֲשָׁבָה דִּילֵיהּ. חָשִׁיב קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּל קָרְבְּנִין וְעִלָּוָון, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ז) "זֹאת הַתּוֹרָה לְעוֹלָה וְלַמִּנְחָה". (ע"כ רעיא מהימנא)

(כ"ד ע"ב פקודא דא המועל בהקדש וכו')

(במדבר ה) "אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וְגוֹ'". תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שופטים ד) "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חוֹבָב חוֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹ'", וְחֶבֶר הַקֵּינִי מִבְּנֵי בְּנוֹי דְּיִתְרוֹ הֲוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א טו) "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי וְגוֹ'", אֲמַאי אִקְרֵי" קֵינִי", וְהָא אוּקְמוּהָ. וּכְתִיב (בראשית טו) "אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִיזִּי". וְאִתְּמַר דְּעַבֲד קִנָּא בְּמַדְבְּרָא, כְּעוֹפָא דָּא, בְּגִין לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִתְפְּרַשׁ מִן מָתָא, נִפְרָד מִקַּיִן, אִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא עַמָּא דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, נִפְרַד מִקַּיִן.

זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, לְמֵיזָל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאוֹרְחוֹי. דְּכַד בַּר נָשׁ אָזִיל   [דף קכא ע"א]   בְּאוֹרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לב) "עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם". וְכַד בַּר נָשׁ סָטֵי אוֹרְחוֹי, מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא אַחֲרָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא, דְּהוּא סִטְרָא דְּמִסְאֲבָא. וְסִטְרָא דְּמִסְאֲבָא אִתְּעַר מִסִּטְרָא דְּנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, דְּתַמָּן מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, דְּנַזְקֵי לִבְנֵי נָשָׁא, דְּאִקְרוּן נַזְקֵּי עָלְמָא. דְּהָא (קמ"ג ע"א ע"ב) מִסִּטְרָא דְּקַיִן קַדְמָאָה אִשְׁתְּכָחוּ.

וְיִתְרוֹ בְּקַדְמִיתָא כּוּמָרָא לְעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה, וּלְהַהוּא סְטָר הֲוָה פָּלַח, וּמָשִׁךְ עָלֵיהּ רוּחָא מֵהַהוּא אֲתָר. וְעַל דָּא אִקְרֵי קֵּינִי לְבָתַר נִפְרָד מִקַּיִן (ודאי), וְאִתְדְּבַק (נ"א ואתחבר) בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (מאי משמע) דְּכָל מַאן דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל, הוּא קִיֵּים עָלְמִין, עָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְעָלְמָא דִּלְתַּתָּא. וְהָא אוּקְמוּהָ, "וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם" כְּתִיב.

וְכָל מַאן דְּעָבַר עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל פָּגִים לְעֵילָּא, פָּגִים לְתַתָּא, פָּגִים לְגַרְמֵיהּ, פָּגִים לְכָל עָלְמִין. מְתַל לְאִינּוּן מַפְרֵישֵׁי יָמִין דְּשָׁאטֵי (ס"א דטסרין) בְּאַרְבָּא, קָם חַד שַׁטְיָיא בֵּינַיְיהוּ, בָּעָא לְנַקְבָא וְכוּ'.

וְעַל דָּא "אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', הָאָדָם וְגוֹ'". (תא חזי) (הושע ו) "וְהֵמָה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית". אָדָם עָבַר עַל פִּקּוּדָא חַד דְּאוֹרַיְיתָא, גָּרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִיתָה, וְגָרַם לְכָל עָלְמָא, פָּגִים לְעֵילָּא, פָּגִים לְתַתָּא, וְהַהוּא חוֹבָא תַּלְיָיא, עַד דִּיקַיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְיִתְעֲבָר הַהוּא פְּגִימוּ מֵעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה כה) "בִּלַּע הַמָּוְת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ'". וּבְגִין כָּךְ "כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם" -- (כתיב) "הָאָדָם", אָדָם קַדְמָאָה.

"לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ'" -- דְּמַאן דְּיִפּוּק מֵרַחֲמֵי וְיַנְקָא מִן דִּינָא, הוּא גָּרִים פְּגִימוּ וְכוּ', וְעַל דָּא, רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן מֵחַיָיבֵי דְּהַאי עָלְמָא, וּמִן פְּגִימוּ דִּלְהוֹן, כַּמָה זַכָּאִין מִסְתַּלְּקֵי בְּגִינַיְיהוּ, בַּר כָּל מַה דְּגַרְמֵי לְעֵילָּא וְתַתָּא.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה (יצחק) נֵימָא מִילִּין דְּאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה (ס"א יצחק) וְאָמַר, (שמות כא) "כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ'". מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ'". וּמַה עַל דָּא כַּךְ, מַאן דְּגָרִים לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תַּוַּוהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא, אֲמַאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, כְּמָה דִּכְתִּיב "אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב".

אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ. דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָּא, אַתְקִין לֵיהּ, וּבְמָה בִּתְשׁוּבָה. דִּכְתִּיב "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב", וּתְשׁוּבָה אַתְקִין כֹּלָּא, אַתְקִין לְעֵילָּא, אַתְקִין לְתַתָּא, אַתְקִין לְגַרְמֵיהּ, אַתְקִין לְכָל עָלְמָא.

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק (ס"א יהודה) אֲבַּתְרֵיהּ וְאָמַר, (דברים ד) "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ'". "בַּצַּר לְךָ" -- מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מֵעַלְּיָא מִכֹּלָּא, עַד לָא יִשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא. דְּבָתַר דִּשְׁרֵי דִּינָא תַּקִּיף חֵילֵיהּ מַאן יַעְבַּר לֵיהּ מֵעָלְמָא וִיסַלֵּק לֵיהּ? דְּהָא   [דף קכב ע"ב]   כיון דשארי דינא לא אסתליק עד דישתלים, בתר דאשתלים ועמד תשובה אתקין עלמין כלהו. משמע דכתיב "ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים" וכתיב "ושבת עד יי' אלקיך וגו'. כי אל רחום יי' אלקיך וגו'".

"באחרית הימים" מאי איכא הכא? אלא לאכללא כנסת ישראל דאיהי בגלותא ואשתכחת בעאקו דלהון ולא שבקת לון לעלמין. ובגין כך קב"ה אע"ג דאשרי דינא בעלמא בעי דיהדרון ישראל בתשובה, לאוטבא להו בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ולית לך מאן דקאים קמי תשובה.

ת"ח אפילו כנסת ישראל תשובה אקרי. ואי תימא (תשובה) עלאה (ס"א מעליא) (נ"א ואת עלאה) מכל אתר לא שכיח אלא דא אקרי תשובה כד אהדר רחמי לקבלהא והיא תכת על כל אינון אוכלסין וינקא לון ותשובה מעליא כד אתמסר נפשא לגבה ונטיל לה בזמנא דאיהי בתשובה כדין כלא אתתקן לעילא ותתא ואתתקן הוא וכל עלמא. חייבא חד בעלמא קלקולא דכמה אחרנין בגיניה. ווי לחייבא ווי לשביביה.

ת"ח יונה בגין דלא בעא למהך בשליחותא דמאריה כמה בני נשא הוו אתאבידו בגיניה בימא עד דכלהו אהדרו עלוי ודאינו ליה בדינא בימא וכדין אשתזיבו כולהו וקב"ה חס עליה לבתר ושזיב כמה אוכלסין בעלמא. אימתי כד אהדר למאריה מגו עקתיה. הדא הוא דכתיב "קראתי מצרה לי אל יי' ויענני". וכתיב "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגו'":   [דף קכג ע"א]  

(חסר)

  [דף קכג ע"ב]  

(חסר)

  [דף קכד ע"א]   "איש איש כי תשטה אשתו וגו'". מאי האי לגבי האי. אלא כמה דכתיב "למעול מעל ביי'". ר' אלעזר אמר "איש איש". מאי "איש איש", דהא בחד סגי? אלא הא אוקמוה. אבל "איש איש" משמע איש דאיהו איש וקיים קרא דכתיב "שתה מים מבורך וגו'". כדין הוא איש בעלמא, איש לגבי אתתיה.

"ומעלה בו מעל" הא כחד סגי, אמאי תרי? אלא חד לעילא וחד לתתא, חד לכנסת ישראל וחד לבעלה. בגין כך "והביא האיש את אשתו". אמאי "אל הכהן", רזא דמלה בגין דכהנא שושבינא איהו דמטרוניתא.

הכא אית לאסתכלא, הא כתיב "ושחט את בן הבקר", "ושחט" -- אחרא, ולאו כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא בגין דלא יפגים ההוא אתר דאחיד ביה ואת אמרת "והביא האיש את אשתו אל הכהן" למידן דינהא. אלא ודאי כהנא לדא חזי בגין דאיהו שושבינא למטרוניתא וכל נשי עלמא מתברכן (נ"א אתאחדת) בכ"י וע"ד אתתא דלתתא מתברכא בשבע ברכות ו) דאחידת בה בכנסת ישראל וכהנא קאים לאתקנא מלי דמטרוניתא ולעיינא בכל מה דאצטריך בגין כך כהנא לדא, ולא אחרא. ואי תימא דאיהו עביד דינא -- לאו הכי, אלא לאסגאה שלמא בעלמא קא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד. דאי ההיא אתתא אשתכח זכאה -- כהנא אסגי שלמא בהו, ולא עוד אלא דמתעברא בברא דכר ואתעביד שלמא על ידיה. ואי לא אשתכחת זכאה -- איהו לא עביד דינא אלא ההוא שמא קדישא דאיהי קא משקרת ביה הוא עביד דינא והוא בדיק לה.

תא חזי, כהנא לא עייל גרמיה להאי אלא כד היא יהבת גרמה קמיה לחפאה (נ"א לזכאה)   [דף קכד ע"ב]   זמנא ותרין שאיל לה כיון דאיהי בעיא לאשתכחא זכאה כדין כהנא עביד עובדא בגין לאסגאה שלמא. כהנא כתיב שמא קדישא חד זמנא בארח מישר, לבתר כתב ליה למפרע אתוון (נ"א סריטין) טריסין בטהירין דינא בדינא. רחמי ברחמי רחמי בדינא, ודינא ברחמי. אשתכח, זכאה אתוון רחמי אשתכחו ודינין סלקין. לא אשתכחת כדקא יאות רחמי סלקין ודינין אשתארו וכדין דינא אתעביד.

ר' אלעזר פתח ואמר "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם", הא אוקמוה, אמר תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במלין דאורייתא. הכא אית לאסתכלא אמאי כתיב הכא "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו". אבל ודאי רזא דמלה דהכא על מייא הוה, בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מנייהו והוו כמה בישראל דחשדין לאנתתייהו בדא, עד דקב"ה מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון, מה כתיב "ויבאו מרתה וגו'. ויצעק אל יי' וגו'" אמר קב"ה למשה, משה מה את בעי הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא ואנא בעינא למבדק הכא נשיהון דישראל, כתוב שמא קדישא ורמי למייא ויבדקון כלהון נשי וגוברין ולא ישתאר לעז על בני, ועד דיבדקון כלהו הכא לא אשרי שמי עלייהו.

מיד "ויורהו יי' עץ וישלך אל המים" -- דא שמא קדישא, ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל, כדין "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו". ואי תימא נשיהון דישראל יאות אינון אמאי. אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי. ונשיהון דישראל לא אסתאבו במצראי כל אינון שנין דהוו בינייהו וכלהו נפקו גוברין ונוקבין זכאין, ואשתכחו זרעא דישראל קדישין זכאין. כדין   [דף קכה ע"א]   קב"ה אשרי שמיה בינייהו. ועל דא -- על מיא ודאי "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו", אוף הכא במיא בדיק כהנא לאתתא ובשמא קדישא:

"ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" -- מאן העפר? הא תנינן כתיב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". "הכל היה מן העפר" -- אפילו גלגל חמה, כ"ש ב"נ דאשתכחו מניה.

א"ר יוסי אלו כתיב "ומן העפר" ולא יתיר - הוינא אמר הכי. אבל כיון דכתיב "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" משמע דאחרא הוא. אלא כתיב "יתן כעפר חרבו" -- אלין מאריהון דקיסטין ובליסטראין, מארי דדינא קשיא. משמע דכתיב "בקרקע המשכן" -- דאחידן לתתא. ועל דא "יקח הכהן ונתן אל המים מי המרים המאררים" -- אלין מי ימא דאינון מרירין. מאי הוא? דא שמא קדישא בשעתא דאשתכח בדינא, כדין אקרון "מי המרים המאררים", ובג"כ מיא דימא דלתתא כלהון מרירין.

ת"ח האי ימא קדישא -- כמה נהרין מתיקין עאלין בגווה, ובגין דאיהי דינא דעלמא - מימוי מרירן, בגין דאחיד בה מותא לכל בני עלמא. ואע"ג דאינון מרירן, כד מתפשטין, מתיקין אינון. לזמנין מיין דימא מרירן. לזמנין ימא דבלע לכל שאר מימין, ואקרי ימא דקפא, ובלע כל אינון אחרנין ושאיב לון בגוויה ולא ניגרין לבר. לזמנין שארן מייא ונגדין מההוא ימא כל מה דנגיד לתתאי. ובכמה גוונין קיימא האי ימא.

"המים המאררים" -- בשעתא דאתי חיויא ואטיל זוהמא, כדין "המים המאררים", ועל דא כהנא עביד עובדא לתתא ואומי אומאה ואתעביד דינא.

ת"ח אי אתתא אשתכחת זכייתא, אלין מיין עאלין בגווה   [דף קכה ע"ב]   ואתהפכן מתיקן ונקאן גרמה וקיימין בגווה עד דמתעברא. כיון דמתעברא הוו משפרי בשפירי לעוברא דמעהא ונפיק ברא שפירא נקי בלא מומא דעלמא. ואי לאו, אינון מיין עיילין בגווה וארחא ריחא דזוהמא ואינון מיין מתהפכין לחוויא במעהא, במה דקלקלה - אתפסת, ואתחזי קלנא לכלא. והא אוקמוה חברייא.

ת"ח כל אינון נשי עלמא בתרייהו קיימי ואתדנו וע"ד ההוא אתר ממש דאינהו קיימי ביה אתדנו. זכאה חולקהון דישראל דקב"ה אתרעי בהו ובעי לדכאה להו.

ר' חזקיה פתח "אשתך כגפן פוריה וגו'" -- מה גפן לא מקבל עליה אלא מדידיה, כך אתתא דישראל קיימא בהאי גוונא דלא מקבלא עלה אלא ההוא בר זוגה. כשפנינא (נ"א כתורא) דא דלא מקבלא אלא ההוא בר זוגה. וע"ד "כגפן פוריה בירכתי ביתך". מהו "פוריה"? כד"א "פורה ראש". "פוריה" -- פורחת, דאפיקת ענפים לכל סטרא.

ואן? "בירכתי ביתך", ולאו לבר משוקא, בגין דלא תיתי לשקרא בברית עילאה. ושלמה אמר "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה". מאן "ברית אלהיה"? ההוא אתר דאקרי "ברית", והיא אתקשרא ביה, בגין כך "בירכתי ביתך".

א"ר חזקיה תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערה דרישה לבר, ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא. ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה -- גרים מסכנותא לביתא, וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא, וגרים מלה אחרא דשריא בביתא. מאן גרים דא? ההוא שערא דאתחזי מרישה לבר. ומה בביתא האי, כל שכן בשוקא, וכל שכן חציפותא אחרא. ובג"כ "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך".

אמר ר' יהודה שערא דרישא   [דף קכו ע"א]   דאתתא דאתגלייא -- גרים שערא אחרא לאתגלייא ולאפגמא לה, בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא לא יחמון שערא חד מרישא, כל שכן לבר.

ת"ח כמה בדכורא שערא הוא חומרא דכלא, הכי נמי לנוקבא. פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא. גרים לעילא, גרים לתתא. גרים לבעלה דאתלטייא, גרים מסכנותא, גרים מלה אחרא בביתא, גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא. רחמנא לישזבון מחציפו דלהון. וע"ד בעיא אתתא לאתכסייא בזיוותי דביתא. ואי עבדת כן מה כתיב? "בניך כשתילי זיתים", מהו "כשתילי זיתים"? מה זית דא בין, בסתווא בין בקייטא, לא אתאבידו טרפוי ותדיר אשתכח ביה חשיבות יתיר על שאר אילנין -- כך בהא יסתלקון בחשיבו על שאר בני עלמא. ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכלא -- בברכאן דלעילא, בברכאן דלתתא, בעותרא, בבנין, בבני בנין. הה"ד (שם) "הנה כי כן יבורך גבר ירא יי'" וכתיב (שם) "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל", (ישראל סבא קדישא):

איש כי יפליא לנדור

"איש כי יפליא לנדור וגו'". רבי אלעזר פתח "מדוע באתי ואין איש וגו'". "מדוע באתי" -- כמה חביבין אינון ישראל קמי קב"ה, דבכל אתר דאינון שריין קב"ה אשתכח בינייהו, בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון. מה כתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "ועשו לי מקדש" -- סתם, דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי, והא אוקמוה, ושכינתא אקדימת לבי כנישתא. זכאה ההוא ב"נ דאשתכח מאינון עשרה קדמאה בבי כנישתא, בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים, ואינון מתקדשי בקדמיתא בשכינתא, והא אתמר. והא בעיא דישתכחו עשרה בזמנא חדא בבי כנישתא ולא ייתו פסקי פסקי דלא יתעכב שלימו דשייפין, דהא בר נש בזמנא חד עבד ליה קב"ה ואתקין ליה כחדא כל שייפי. הה"ד "הוא עשך ויכוננך" (חסר וזה הוא).

ת"ח כיון דב"נ אשתלימו שייפוי בההוא זמנא אתתקן לכל שייפא ושייפא כדקא יאות -- כגוונא דא כיון דשכינתא אקדימת לבי כנישתא, זכאה ההוא ב"נ דאשתכח מאינון עשרה קדמאה בבי כנישתא בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים, ואינון מתקדשי בקדמיתא בשכינתא. והא אתמר והא בעיא דישתכחו עשרה בזמנא חדא בבי כנישתא ולא ייתו פסקי פסקי דלא יתעכב שלימו דשייפין דהא בר נש בזמנא חד עבד ליה קב"ה ואתקין ליה כחדא כל שייפי הה"ד "הוא עשך ויכוננך" (חסר וזה הוא).

ת"ח כיון דב"נ אשתלימו שייפוי בההוא זמנא אתתקן לכל שייפא ושייפא כדקא יאות, כגוונא דא כיון דשכינתא אקדימת לבי כנישתא, בעיין עשרה דישתכחון חמן כחדא וישתלים מה דישתלים. ולבתר דאתתקן כלא ובמה היא תיקונא דכלא כד"א "ברב עם הדרת מלך", וע"ד עמא דאתייאן לבתר כן כולהו תיקונא דגופא וכד אתת אקדימת שכינתא ובני נשא לא אתייאן כחדא כדקא יאות קב"ה קארי "מדוע באתי ואין איש". מאי "ואין איש"? דלא מתתקני שייפי ולא אשתלים גופא. דכד גופא לא אשתלים -- אין איש, ובג"כ "ואין איש" דייקא.

ות"ח בשעתא דגופא אשתלים לתתא -- קדושה עלאה אתיא ועאל בהאי גופא, ואתעביד תתאה כגוונא דלעילא ממש, כדין כלא בעין דלא יפתחון פומא במילי דעלמא בגין דהא קיימי ישראל בשלימו עלאה ומתקדשי קדושה עלאה זכאה חולקהון:

"איש כי יפליא וגו'". מאי "כי יפליא"? דאפרש משאר בני עלמא, אתקדשא כגוונא דלעילא ולאשתכחא שלים. בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה -- מדכין ליה, בר נש דבעי לאתקדשא -- מקדשין ליה ופרסי עליה קדושה דלעילא, קדושה דאתקדש בה קודשא בריך הוא. (חסר)

ר' אבא פתח "לדוד ברכי נפשי את יי' וכל קרבי את שם קדשו". כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ולמנדע בפולחנא דמאריה דהא בכל יומא ויומא כרוזא קארי ואמר "עד מתי פתאים תאהבו פתי וגו'" "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", ולית מאן דירכין אודניה. אורייתא קא מכרזא קמייהו ולית מאן דישגח.

תא חזי בר נש אזיל בהאי עלמא והוא חשיב דדיליה הוא תדיר וישתאר בגויה לדרי דרין -- עד דאיהו אזיל בעלמא יהבין ליה בקולרא, עד דאיהו יתיב דיינין ליה בקינפון עם שאר בני דינא. אי אשתכח ליה סניגורא הא אשתזיב מן דינא, הה"ד "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר וגו'".

  [דף קכו ע"ב]   מאן הוא סניגורא? אלין עובדין דכשרן דקיימי עליה דב"נ בשעתא דאצטריך ליה.

ואי לא ישתכח עליה סניגורא -- הא אתחייב מן דינא לאסתלקא מן עלמא. בההיא שעתא כד איהו שכיב בקולרא דמלכא עד דזקיף עינוי חמא דאתיין לגביה תרין דכתבין קמיה כל מה דעביד בהאי עלמא וכל מה דאפיק מן פומא ויהיב דינא (נ"א חושבנא) על כלא וכתבין קמיה. הה"ד "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו וגו'". והוא אודי עלייהו. מאי טעמא? בגין דההוא עובדא דאיהו עביד סלקא וקיימא עליה לאסהדא ביה, וקיימין לאסהדא עליה, וכלהו נחתין ואתרשימו קמיה וקיימי קמיה ולא מתעברן מניה עד שעתא דאתדן בהו בההוא עלמא.

ת"ח כל אינון מלין דעביד ב"נ בהאי עלמא -- כלהו זמינין וקיימי לאסהדא ביה, ולא אתאבידו מיניה, ובשעתא דמפקי ליה לקברא כלהו מתעתדן ואזלי קמיה, ותלת כרוזי מכרזי: חד קמיה, וחד מימיניה, וחד משמאליה. ואמרי "דא פלנייא דמריד במאריה. מריד לעילא, מריד לתתא. מריד באורייתא, מריד בפיקודוי. חמו עובדוי, חמו מלוי -- טב ליה דלא אברי". עד דמטי לגבי קברא כלהו מתין אתרגזון מדוכתייהו עליה ואמרי ווי ווי דדא אתקבר בגוון.

עובדוי ומלוי אקדמן ועאלין לקברא וקיימי עליה דההוא גופא, ורוחיה אזלא ושאט ומתאבלא על גופא. כיון דב"נ אתטמר בבי קברי דומ"ה קדים (ס"א קאים) ונפיק תחות ידיה תלתא בי דינא די ממנן על דינא דקברא ותלת שרביטי דאשא בידייהו ודיינין רוחא וגופא כחדא.

ווי על ההוא דינא, ווי על עובדוי בשעתא דאיהו תפיס בקולרא דמלכא ואתדן דיניה ואשתלים דלא אשתכח עליה סניגוריא. וסנטירא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי וחד סייפא שננא בידיה. זקיף ב"נ עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטן באשא (דזיוא) מניה. אדהכי חמי ליה קמיה כוליה מלי עיינין. לבושיה אשא דלהיט קמיה דבר נש. הכי הוא ודאי דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא וקיימי קמיה ושאר בני נשא לא חמאן ליה.

ואי תימא הא כתיב "עושה מלאכיו רוחות וגו'", היך יכיל לאתחזאה בארעא? אלא מלה דא הא אוקמוה, דכיון דנחית מלאכא לארעא אתלבש בגופא ואתחזי למאן דאתחזי בההוא לבושא דאתלבש ביה. ואי לאו לא יכיל למסבל ליה עלמא ולאתחזאה. כ"ש וכל שכן האי דכל בני עלמא צריכין ליה.

תלת טפין בחרביה וכו' והא אוקמוה חבריא. כיון דחמי ליה אזדעזע כל גויה ורוחיה ולביה לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא, ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא, ואשתאיל מנייהו כבר נש דאשתאיל מחבריה למהך לאתר אחרא. כדין הוא אומר ווי על מה דעבד ולא מהנייא ליה אלא אי אקדים אסוותא דתשובה עד לא מטא ההיא שעתא. דחיל ההוא ב"נ ובעי לאתטמרא ולא יכיל. כיון דחמי דלא יכיל הוא פתח עינוי ואית ליה לאסתכלא ביה ואסתכל ביה בעיינין פקיחין. וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה. וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבא דב"נ אתדן ביה בהאי עלמא. וכדין רוחא אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מינייהו ושאט בכל שייפין ואזדעזעא לכל סטרין וכל שייפי גופא כלהו מזדעזען.

כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מניה. נפל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מניה. ומיד מית ההוא שייפא. וכן בכלהו. כיון דמטי רוחא למיפק דהא אשתאיל מכל גופא כדין שכינתא קיימא עליה ומיד פרחא מן גופא.

זכאה חולקיה דמאן דאתדבק בה, ווי לאינון חייביא דרחיקין מנה ולא מתדבקין בה.

וכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפק מהאי עלמא.

• חד ההוא דינא עילאה דקאמרן כד נפיק רוחא מן גופא.
• וחד דינא כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה וכרוזי מכרזי עלוי.
• וחד דינא כד עייל לקברא   [דף קכז ע"א]  

• וחד דינא דקברא.
• וחד דינא דתולעתא.
• וחד דינא דגיהנם.
• וחד דינא דרוחא דאזלא ושאט בעלמא ולא אשכח אתר עד דישתלימו עובדוי.

ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי.

בגין כך בעי בר נש כד איהו אשתכח בהאי עלמא לדחלא מן מאריה ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדוי וייתוב מנייהו קמי מאריה. כד אסתכל דוד מלכא באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא -- אקדים ואמר "ברכי נפשי את יי'", עד דלא תפוק מעלמא השתא דאנת אשתכחת עם גופא. "וכל קרבי את שם קדשו" - אתון שייפי דמשתתפי ברוחא, השתא דאשתכחת עמכון אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ליה ולאודאה עלייכו.

ת"ח "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר" -- דאקדים בהאי עלמא לאתקדשא בקדושה דמאריה.
"מיין ושכר יזיר חומץ מיין וגו'" -- הכא אית לאסתכלא, כיון דאסיר ליה חמרא, ענבים למה? דהא בכהני כתיב "יין ושכר אל תשת וגו'", יכול ענבים נמי? לא, בענבים שרי. הכא לנזיר מ"ט אסר ליה ענבים?

אלא עובדא דא ומלה דא רזא עלאה הוא -- לאתפרשא מן דינא בכלא. והא ידיעא ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבים הוו, ודא הוא רזא דמלה דהא יין ושכר וענבים בסטרא חד אתאחדו.

• יין לעילא ואוקמוה.
• שכר לשמאלא דהא שכר יין נפקא.
• ענבים דכניש כלהו לגבייהו, ודא הוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה.

בגין כך - כלא בחד סטרא אתאחד.

ואי תימא דהאי נזיר שביק מהימנותא עלאה (ס"א כלום) -- לאו הכי אלא לא אתחזי ביה עובדא מסטר שמאלא כלום.

ת"ח דהכי אוליפנא מספרא דרב המנונא סבא והכי הוא. כתיב "גדל פרע שער ראשו" -- בעי דיתרבי שער רישיה ודיקניה ויפרש מיין ושכר וענבים בגין דכלהו סטר שמאלא ולא תליין שערא.

• יין אימא עלאה.
• שכר סטרא דאחידו ביה ליואי ונפקי מיין עלאה ולא תלי שערא. ובג"כ כד סליקו ליואי לההוא אתר בעיי לאעברא כל שערא דלהון כד"א "והעבירו תער על כל בשרם".
• ענבים -- אימא תתאה דכניש יין ושכר לגווה. ועל דא אתפרש מכל סטר שמאלא דלא לאחזאה עובדא דילהון לגביה.

ענבים דא לא תלי שערא ודיקנא. דהא נוקבא בעייא לספרא שערא כד אתיא לאזדווגא בדכורא. והא דיקנא לא אשתכח בה. בכ"כ הוא תלי שערא דרישא ודיקנא. ורזא דמלה "נזיר אלהים" אקרי ולא "נזיר יהו"ה" פריש מדינא כלא.

ת"ח על דא כתיב "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו'". "על נפשו" לא כתיב אלא "על הנפש" סתם, ומאי איהו? דא ענבים דאקרי נפש, ועל דא כתיב חטא בגין דסטר דיליה יין ושכר הוא, וגרע מניה אתר דינא. "חטא" -- מאי "חטא"? אלא גרע דינא של הנפש. אי הכי אמאי "וכפר עליו"? בגין דהשתא קא אתיא לאתחברא בהדייהו ולא מקבלן ליה הני אתרי עד דימלך בכהנא ויכפר עליה בגין דאיהו שדי לון לבר בקדמיתא, כיון דהשתא אתי לגבייהו -- בעי לאתחברא תקונא דכפרה ויקבלון ליה. ודא הוא רזא דמלה (ודאי בכלא).

ואי תימא שמשון נזיר אלהים הוה אמאי אתענש? אלא שפיר הוא מלה דבעל בת אל נכר והוה ליה לאתחברא בדידיה במה דאתחזי ליה. והוא דהוה קדיש אערב ההיא קדושה בבת אל נכר ושביק אתריה דאתחזי לההיא קדושה ובג"כ אתענש. ואית מאן דאמר דלית ליה חולקא בההוא עלמא. מ"ט בגין דאמר "תמות נפשי עם פלשתים" ומסר חולקיה בחולקא דפלשתאי דימות נפשיה עמהון בההוא עלמא.

  [דף קכז ע"ב]   כך הוו מכרזי על נזירא לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. והא אוקמוה חברייא. ליואי מה כתיב בהו "וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם". כיון דעברי שערא ועבדי כולי האי -- כדין אקרי ליואי "טהור" ולא "קדוש". אבל האי נזיר בגין דאתפרש מהאי סטרא אקרי "קדוש" ולא "טהור", בגין כך כתיב "כל ימי נדר נזרו וגו' אשר יזיר ליי' קדוש יהיה וגו' גדל פרע שער ראשו" -- משום הא דכתיב (דניאל ז, ט) "וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא" דבהאי דמי לגוונא דלעילא.

אמר ר' יהודה בר רב בשערי ממש אשתמודע דאיהו קדישא דכתיב "קוצותיו תלתלים". תאני ר' שמעון: אלמלי ידעי בני נשא מאי קאמרי בהאי שערא וברזא דיליה (ס"א בהני שערי ובהני מלין) כמה דאיהו ברזא דרזין אשתמודען למאריהון בחכמתא עלאה.

עד כאן רזי דאורייתא. מכאן ולהלאה כתרי (נ"א סתרי) תורה סחרה ואתננה קדש ליי'.

אדרא רבא

אמר אברהם המגיה להסיר מכשול מדרך המעיינים אשר לא הופיע עליהם עדיין אור הקבלה השומע ישמע והמבין יבין כי כל המלות אשר הביא האלקי ר"ש ב"י בזה הספר הקדוש כגון מצחא דגולגלתא. שערי דרישא. חללי דמוחא. חוטמא דעתיקא. אודנין. ידין. ורגלין וזולתם מהכלים הגשמיים ותארים אחרים שתאר בהם ה' יתברך, ובפרט באדרא קדישא רבא ובאדרא קדישא זוטא כי באלו השני מקומות רבו התארים הללו. הלא המה מורים מדות וספירות ועניינים פנימיים שכליים. וכל האברים שכנו החכמים הללו הם לדמיון וסימנים לדברים סתומים ונעלמים. לא לשום דבר גשמי וחמרי חלילה וחס, כי אין דמיון בינו ית' ובינינו בשום צד מהצדדים וכ"ש מצד העצם והתבנית. יי' יצילנו משגיאות אכי"ר.

האדרא רבא קדישא

תניא אמר ר"ש לחברייא, עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא. כתיב "עת לעשות ליי' הפרו תורתך". יומין זעירין ומארי דחובא דחיק כרוזא קארי כל יומא. ומחצדי חקלא זעירין אינון. ואינהו בשולי (נ"א בשורי) כרמא. לא אשגחן ולא ידעין לאן אתר אלזין כמה דיאות. אתכנשו חברייא לבי אדרא מלובשין שריין סייפי ורומחי בידיכון. אזדרזו בתקוניכון -- בעיטא, בחכמתא, בסוכלתנו, בדעתא, בחיזו, בידין, ברגלין. (נ"א בחילא דידין ורגלין) אמלכו עליכון למאן (ס"א למלכא) דברשותיה חיי ומותא. למגזר מלין דקשוט מלין דקדישי עליונין צייתי להו. וחדאן למשמע להו ולמנדע להו.

יתיב ר"ש ובכה ואמר: "ווי אי גלינא, ווי אי לא גלינא". חברייא דהוה תמן אשתיקו. קם ר' אבא וא"ל אי ניחא קמיה דמר לגלאה הא כתיב "סוד יי' ליראיו" והא חברייא אלין דחלין דקב"ה אינון וכבר עאלו באדרא דבי משכנא -- מנהון עאלו מנהון נפקו.

תאנא אתמנו חברייא קמיה דר"ש ואשתכחו

• רבי אלעזר בריה.
• ור' אבא.
• ור' יהודה.
• ורבי יוסי בר יעקב.
• ור' יצחק.
• ור' חזקיה בר רב.
• ור' חייא.
• ור' יוסי.
• ור' ייסא.

ידין יהבו לר"ש ואצבען זקפו לעילא ועאלו כחקלא ביני אילני ויתבו. קם ר"ש וצלי צלותיה. יתיב בגווייהו ואמר כל חד ישוי ידוי בתוקפוי. שוו ידייהו ונסיב לון.

  [דף קכח ע"א]   פתח ואמר "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו (ס"א כל העם) כלם ואמרו אמן". פתח ר"ש ואמר "עת לעשות ליי'" -- אמאי "עת לעשות ליי'"? משום ד"הפרו תורתך". מאי "הפרו תורתך"? תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא יתעביד בתקונוי (ס"א שמא) דא. ולעתיק יומין אתמר. כתיב "אשריך ישראל מי כמוך". וכתיב "מי כמוך באלים יי'".

קרא לרבי אלעזר בריה. אותביה קמיה. ולרבי אבא מסטרא אחרא ואמר: אנן כללא דכולא עד השתא אתתקנו קיימין. אשתיקו. שמעי קלא וארכובתן דא לדא נקשן. מאי קלא. קלא דכנופייא עלאה דמתכנפי. חדי ר"ש ואמר "יי' שמעתי שמעך יראתי". (אמר) התם יאות הוה למהוי דחיל. אנן בחביבותא תלייא מלתא דכתיב "ואהבת את יי' אלקיך" וכתיב (שם) "מאהבת יי' אתכם" וכתיב "אהבתי אתכם וגו'".

ר"ש פתח ואמר "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר". "הולך רכיל" -- האי קרא קשיא (כיון דאתמר רכיל אמאי הולך), "איש רכיל" מבעי ליה למימר? מאן "הולך"? אלא מאן דלא אתיישב ברוחיה ולא הוי מהימנא -- ההוא מלה דשמע אזיל בגוויה כחיזרא במיא עד דרמי ליה לבר. מאי טעמא? משום דלית רוחיה רוחא דקיומא. אבל מאן דרוחיה רוחא דקיומא -- ביה כתיב "ונאמן רוח מכסה דבר", "ונאמן רוח" -- קיומא דרוחא (כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן) ברוחא (נ"א ברזא) תלייא מלתא. וכתיב "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך".

ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא. וכי אי במלי עלמא אצטריך רזא -- במלין רזין דרזייא עתיק יומין דלא אתמסראן אפילו למלאכין עלאין, עאכ"ו.

אר"ש לשמיא לא אימא דיציתון (ס"א דיציתן). לארעא לא אימא דתשמע. דהא אנן קיומי עלמין.

תנא רזין דרזין כד פתח ר"ש ברזי דרזין אזדעזע אתרא וחברין אתחלחלו גלי ברזא ופתח ואמר. כתיב:

"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו'" -- זכאין אתון צדיקייא דאתגלי לכון רזי דרזין דאורייתא דלא אתגליין לקדישי עליונין. מאן ישגח בהאי ומאן יזכה בהאי דהוא סהדותא על מהימנותא (דמהימנותא) (דנהיר למאתן ושבעין עלמין ומגיה נהיר אורחא דנהירין ביה צדיקיא לעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום".

מן ההוא אורחא מתפרשן לשית מאה ותליסר אורחי דפליג בזעיר אפין דכתיב "כל ארחות יי' חסד ואמת לנוצרי בריתו וגו'", דכלא צלותא ברעוא יהא דלא יתחשב לחובא לגלאה דא. ומה יימרון חברייא דהאי קרא קשיא הוא דלא יכלין בני נשא למנדע ולאשתמודע ולמרחש בדעתייהו בהאי.

תאנא: עתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין, עד לא זמין תקונוי (דמלכא) ועטורי עטורין. שירותא וסיומא לא הוה. והוה מגליף ומשער ביה. ופריס קמיה חד פרסא ובה גליף ושיער מלכין ותקונוי לא אתקיימו הה"ד "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" -- מלכא קדמאה. "לבני ישראל" -- קדמאה, וכלהו דגליפו (ולא אתקיימו) בשמהן אתקרון, ולא אתקיימו עד דאנח להו ואצנע להו.

ולבתר זמנא הוא אסתלק (נ"א הוה מסתכל) בההוא פרסא ואתתקן בתקונוי. ותאנא כד סליק ברעותא למברי אורייתא טמירא תרי אלפי שנין ואפקה מיד אמרה קמיה מאן דבעי לאתקנא ולמעד יתקן בקדמיתא תקונוי.

תאנא בצניעותא דספרא עתיקא דעתיקין סתרא דסתרין טמיר דטמירין אתתקן   [דף קכח ע"ב]   ואזדמן ^[1][כלומר אשתכח ולא אשתכח. לא אשתכח ממש. אבל אתתקן. ולית דידע ליה משום דהוא עתיק דעתיקין] [אבל בתקונוי ידיע] כחד סבא דסבין עתיק מעתיקין טמיר מטמירין. ובתיקונוי ידיע ולא ידיע מארי דחוור כסו (ס"א בסומק) וחיזו בוסיטא (ס"א בוצינא) דאנפי (נ"א באנפוי). יתיב על כורסייא דשביבין לאכפייא לון. ארבע מאה אלפי עלמין אתפשט חוורא דגולגלתא דרישוי. ומנהירו דהאי חיוורא ירתי צדיקייא לעלמא דאתי ד' מאה עלמין הה"ד "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר":

בגולגלתא יתבין (בכל יומא) תליסר (ס"א תריסר) אלפי רבוא עלמין דנטלין עלוי רגלין וסמכין עלוי, ומהאי גולגלתא נטיף טלא לההוא דלבר ומלייא לרישיה בכל יומא דכתיב "שראשי נמלא טל", ומההוא טלא דאנער מרישיה ההוא דאיהו לבר יתערון מתייא לעלמא דאתי (דכתיב "שראשי נמלא טל". "מלאתי טל" לא כתיב אלא "נמלא") דכתיב "כי טל אורות טלך" -- אורות נהורא דחוורתא דעתיקא. ומההוא טלא מתקיימין קדישי עליונין. והוא מנא דטחני לצדיקייא לעלמא דאתי.

ונטיף ההוא טלא לחקלא דתפוחין קדישין, הה"ד "ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס". וחיזו דההוא טלא חוור. כהאי גוונא דאבנין דבדולחא דאתחזייא כל גוונין בגווה, הה"ד "ועינו כעין הבדולח".

האי גולגלתא. חוורא דיליה אנהיר לתליסר עיבר גליפין בסחרנוי

• לארבע עיבר בסיטרא חד
• ולארבע עיבר בסטרא דא בסטרא דאנפוי
• ולארבע עיבר בסטרא דא לסטרא דחורא
• וחד לעילא דגולגלתא (כלומר לסטרא דלעילא)

ומהאי אתפשט אורכא דאנפוי לתלת מאה ושבעין רבוא עלמין. וההוא אתקרי ארך אפים (כלומר אורכא דאנפין). והאי עתיקא דעתיקין אתקרי אריכא דאנפין. וההוא דלבר אתקרי זעיר אנפין, לקבליה דעתיקא סבא קדש קדשים דקדשיא.

וזעיר אנפין כד אסתכל להאי. כלא (ס"א טלא) דלתתא אתתקן ואנפוי מתפשטין ואריכין בההוא זמנא. אבל לא כל שעתא כמה דעתיקא.

ומהאי גולגלתא נפיק חד עיבר חיור לגולגלתא דזעיר אנפין לתקנא רישיה. ומהאי לשאר גולגלתין דלתתא דלית לון חושבנא. וכל גולגלתא יהבין אגר חיורתא (ס"א אוראותא) לעתיק יומין כד עאלין בחושבנא תחות שרביטא. ולקביל דא בקע לגולגלת לתתא כד עאלין בחושבנא.

בחללא דגולגלתא קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה דלא פסק והאי לא שכיח ולא אתפתח. והאי קרומא אתחפייא על מוחא דאיהו חכמתא סתימאה. ובגיני כך אתכסיא (ס"א ובגין דאתכסייא) האי חכמתא בההוא קרומא דלא אתפתחא (ס"א בג"ד אקרי חכמתא סתימאה) והאי מוחא דאיהו האי חכמתא סתימאה -- שקיט ואשתכיך באתריה כחמר טב על דורדייה, והיינו דאמרי "סבא דעתוי סתים ומוחיה סתים ושכיך".

והאי קרומא אתפסק מזעיר אפין, ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לתלתין ותרין שבילין, הה"ד "ונהר יוצא מעדן" - מאי טעמא? משום דקרומא אתפסק, דלא מחפיא על מוחא (ועכ"פ קרומא פסיק לתתא). והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו רשים רישומא לעתיק יומין דלית דכוותיה (דביה תלייא תמים דעות שלים מכל סטרוי וסתים ושכיך ושקיט כחמר טב על דורדייה).

תאנא: בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפין רבוא ושבעת אלפין וחמש מאה קוצי דשערי חוור ונקי, כהאי עמרא, כך איהו נקי, דלא אסתבך דא בדא דלא לאחזאה ערבוביה מתקוני. אלא כלא על בורייה דלא נפיק נימא מנימא ושערא משערא.

וכל קוצא וקוצא אית ביה ארבע מאה ועשר נימי דשערי כחושבן קדו"ש. וכל נימא ונימא   [דף קכט ע"א]   להיט בארבע מאה ועשר עלמין. וכל עלמא ועלמא סתים וגניז, ולית דידע לון בר איהו. ולהיט לשבע (ס"א לארבע) מאה ועשרין עובד. ובכל נימא ונימא אית מבוע דנפק ממוחא סתימאה (דבתר כותלא) ונהיר ונגיד בההוא נימא לנימין דזעיר אנפין. ומהאי מתקן (ס"א מתזן) מוחיה.

וכדין נגיד ההוא מוחא לתלתין ותרין שבילין. וכל קוצא וקוצא מתלהטן. ותליין. מתתקנן בתקונא יאה בתקונא שפירא. מחפיין על גולגלתא. מתתקני קוצי דנימין מהאי סטרא ומהאי סטרא עד גולגלתא.

ותאנא: כל נימא ונימא אקרי (ס"א איהי) משיכא דמבועא (ס"א ממבועין), (ס"א ואינון מבזעין) סתימין דנפקין ממוחא סתימאה.

ותאנא משערוי דב"נ אשתמודע מאי הוא, אי דינא אי בדיוקניה) (ס"א בדיקניה) ובגביני עינוי.

קוצין דשערי תליין בתקוני נקיי כעמר נקא עד כתפוי. עד כתפוי ס"ד אלא עד רישי דכתפי. דלא אתחזי קודלא משום דכתיב "כי פנו אלי עורף ולא פנים". ושערא סליק אבתרוי דאודנין דלא לחפייא עלוי דכתיב "להיות אזניך פקוחות".

שערא דנפיק מבתר אודנוי כוליה בשקולא. לא נפיק דא מן דא. תקונא שלים. תקונא יאה. תקונא שפירא. תאיב למחמי. תיאובתא וחדוותא דצדיקייא דאינון בזעיר אפין למחמי ולאתדבקא בתקונוי דעתיקא סתימאה, דכלא י"ג נימין דשערין קיימי מהאי סטרא ומהאי סטרא דגולגלתא לקביל אנפוי ובאינון שריין שערי לאתפלגא.

לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה. כלא ימינא. אתחזי ולא אתחזי. סתים ולא סתים. והאי בתקוניה כ"ש ביה. ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון דכתיב "היש יי' בקרבנו אם אין" -- בין זעיר אנפין דאקרי "יי'" ובין אריך אנפין דאקרי "אי"ן".
אמאי אתענשו? משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא דכתיב (שם) "ועל נסותם את יי' לאמר היש יי' בקרבנו אם אין".

בפלגותא דשערי אזיל חד ארחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין. ומניה נהיר ארחא דז"א דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי, הה"ד "ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום". ומן ההוא ארחא אתפרשא לשית מאה ותליסר אורחין דאורייתא דפליג בזעיר אפין דכתיב ביה תהלים "כל ארחות יי' חסד ואמת וגו'".

מצחא דגולגלתא -- רעוא דרעוין, רעותא דזעיר אפין לקבלי ההוא רעותא. (נ"א מצחא דגולגלתא רצון אקרי) דהא רעוא דרעוין אתגלי בההוא מצחא לקבל דא לתתא. כתיב דכתיב "והיה על מצחו תמיד לרצון וגו'". וההוא מצחא דאקרי רצון -- הוא גלוייא דכל רישא וגולגלתא, דמתכסייא בארבע מאה ועשרין (נ"א ועשר) עלמין. וכד אתגליא אתקבלא צלותהון דישראל.

אימתי אתגליא? שתיק ר"ש. שאל תניינות אימתי? אר"ש לר' אלעזר בריה אימתי איתגליא? א"ל בשעתא דצלותא דמנחה שבתא. א"ל מאי טעמא? אמר ליה משום דההיא שעתא ביומי דחול תליא דינא לתתא בזעיר אפין, ובשבתא אתגליא מצחא דאתקרי רצון -- בההיא שעתא אשתכיך רוגזא ואשתכח רעוא ומתקבלא צלותא. הדא הוא דכתיב "ואני תפלתי לך יי' עת רצון". ו"עת רצון" מעתיק יומין לגלאה מצחא. ובג"כ אתתקן האי קרא למימריה בצלותא דמנחה בשבתא.

אר"ש לר' אלעזר בריה: "בריך ברי לעתיק יומין -- רעוא דמצחא תשכח בשעתא דתצטריך ליה". ת"ח בשאר (ס"א בשעתא) דלתתא כד אתגלי מצחא אשתכח חוצפא (ס"א ת"ח בשאר דלתתא כד אתגלי מצחא דינא אתער ואשתכח ואתעביד מצחא דאשגחותא לחייבי עלמא לאינון דלא מתכספי בעובדייהו כד"א) הה"ד "ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם". והכא כד אתגלי מצחא -- תיאובתא (ס"א חביבותא) ורעוא שלים אשתכח, וכל רוגזין אשתככו ומתכפיין קמיה.

מהאי מצחא (ס"א דלתתא) נהרין ארבע מאה בתי דינין. כד אתגלייא האי עת רצון -- כלהו משתככין קמיה. הדא הוא דכתיב (דניאל ז, י) "דינא יתיב" (כלומר יתיב באתריה ודינא לא אתעביד).

  [דף קכט ע"ב]   ותאנא: שערא לא קאים בהאי אתר משום דמתגלייא ולא אתכסייא. אתגליא דיסתכלון מארי דדינא וישתככון ולא אתעבידו.

תאנא: האי מצחא אתפשט במאתן ושבעין אלפין נהירין דבוצינין (ס"א דנהרין) מעדן עלאה. דתניא אית עדן דנהיר לעדן. עדן עלאה לא אתגלייא, והוא סתים בסתימא ולא מתפרשא לארחין מדקאמרן. והאי עדן דלתתא מתפרש בשבילוי לתלתין ותרין (עיבר) שבילין. ואע"ג דמתפרש האי עדן בשבילוי -- לית דידע ליה בר האי זעיר אפין. ועדן דלעילא לית דידע ליה ולא שבילוי בר ההוא אריך אנפין. הה"ד "אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". "אלקים הבין דרכה" -- דא עדן דלתתא, דידע זעיר אפין. "והוא ידע את מקומה" -- דא עדן דלעילא דידע עתיק יומין סתימאה דכלא.

עינוי דרישא חוורא משתניין משאר עיינין. לית כסותא על עינא, ולית גבינין על עינא. מאי טעמא? דכתיב "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" -- ישראל דלעילא. וכתיב "אשר עיניך פקוחות". ותאנא כל מה דאתי ברחמי לית כסותא על עינא ולית גבינין על עינא, כל שכן רישא חוורא דלא בעא מידי (ס"א נטירו).

אמר ר' שמעון לר' אבא למאי היא רמיזא? א"ל לנוני ימא, דלית כסותא על עינא ולית גבינין על עינא, ולא ניימין ולא בעיין נטורא על עינא. כל שכן עתיקא דעתיקא דלא בעי נטורא, וכל שכן דאיהו משגח לכלא וכלא מתזן ביה ולא נאים. הה"ד "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" -- ישראל דלעילא.

כתיב "הנה עין יי' אל יראיו". וכתיב "עיני יי' המה משוטטים בכל הארץ" -- לא קשיא, הא בזעיר אפין, הא באריך אנפין.

ועכ"ד תרי עיינין אינון, ואתחוורו (ס"א ואתחזרו) לחד. עינא דאיהי חוור בגו חוור וחוור דכליל כל חוור.

חוורא קדמאה נהיר וסליק ונחית לאסכלא (ס"א לאתכללא) דצריר בצרורא. תאנא: בטש האי חיורא ואדליק ג' בוציני דאקרין הוד והדר וחדוה, ולהטין בחדוותא בשלימותא.

חוורא תניינא נהיר וסליק ונחית ובטש ואפיק (ס"א ואדליק ג' בוצינין אחרנין דאקרון נצח וחסד ותפארת, ולהטין בשלימותא בחדוותא.

חוורא תליתאה להיט ונהיר ונחית וסליק ונפיק מסתימותא דמוחא ובטש בבוצינא אמצעיתא שביעאה. ואפיק ארחא למוחא תתאה (נ"א ואפיק אורחא ללכא תתאה). ומתלהטן כלהו בוצינין דלתתא.

אמר ר"ש: יאות הוא, ועתיק יומין יפקח עינא דא עלך בשעתא דתצטריך ליה.

תאנא: חוור בגו חוור, וחוור דכליל כל חוור.
חוורא קדמאה נהיר וסליק ונחית לתתא (ס"א לתלת) בוציני דלסטר שמאלא, ולהטין ואסחן בהאי חוורא כמאן דאסחי גופיה בבוסמין טבין ובריחין על מה דהוו עלוי בקדמיתא.
חוורא תניינא נחית וסליקו. נהיר לתלת בוציני דלסטר ימינא ולהטין ואסחין בהאי חוורא כמאן דאסחי בכוסמין טבין ובריחין על מה דהוו עלוי בקדמייתא.
חוורא תליתאה נהירו סליק ונחית וניק נהירו דחוורא דלגו לגו מן מוחא ובטש בשערא אוכמא כד אצטריך. וברישא. ובמוחא דרישא. ונהיר לתלת כתרין דאשתארו כמה דאצטריך לגלאה. אי ניחא קמי עתיק סתימא דכלא. ותאנא לא סתים האי עינא. ואינון תרין ומתחוורן (ס"א ואתחזרו) לחד. כלא הוא ימינא. לא הוה (ס"א לית ביה) שמאלא. לא נאים ולא אדמיך ולא בעי נטירותא. לית מאן דאגין עליה. הוא אגין על כלא והוא אשגח על כלא. ומאשגחותא דהאי עינא מתזנן כלהו.

תאנא: אי עינא דא אסתים רגעא חדא -- לא יכלין לקיימא כלהו, בג"כ אקרי עינא פקיחא. עינא עלאה. עינא קדישא. עינא דאשגחותא. עינא דלא   [דף קל ע"א]   אדמיך ולא נאים. עינא דהוא נטורא דכלא. עינא דהוא קיומא דכלא.

ועל האי כתיב "טוב עין הוא יבורך" -- אל תקרי "יבורך" אלא "יברך", דהאי אתקרי "טוב עין" ומניה מברך לכלא.

ותאנא לית נהירו לעינא תתאה לאסתחאה מאדמימותא מאוכמותא בר כד חזי (ס"א אתחזי ס"א אתסחי) מהאי נהורא חוורא דעינא עלאה דאקרי "טוב עין". ולית דידע כד נהיר עינא עלאה דא קדישא ואסחי לעינא תתאה דא, בר איהו.

וזמינין צדיקייא זכאי עליונין למחמי דא ברוחא דחכמתא הה"ד "כי עין בעין יראו". אימתי? "בשוב יי' ציון", וכתיב "אשר עין בעין נראה אתה יי'". ואלמלא עינא טבא עלאה דאשגח ואסחי לעינא תתאה -- לא יכיל עלמא למיקם רגעא חדא.

תאנא בצניעותא דספרא. אשגחותא דעינא תתאה כד אשגח נהירו עלאה ביה ועייל ההוא נהירו דעלאה בתתאה. דמניה נהיר כלא. הה"ד (שם) "אשר עין בעין נראה אתה יי'". כתיב "הנה עין יי' אל יראיו". וכתיב "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ". זכו -- "עיני יי' אל יראיו", עינא דלעילא. לא זכו -- "עיני יי' המה משוטטות", עינא דלתתא.

דתניא מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא? מפני שזכה לאשתגחא בעינא טבא עלאה הה"ד "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". אמאי הוא "בן פורת"? "עלי עין", כלומר על סבת עין דאשתגח ביה. וכתיב "טוב עין הוא יבורך", מ"ט "כי נתן מלחמו לדל".

מ"ט אקרי חד? ת"ח בעיניה דתתאה אית עינא ימינא ואית עינא דשמאלא, ואינון תרי, בתרי גווני. אבל הכא -- לית עינא שמאלא, ותרוייהו בדרגא חד סלקי, וכלא ימינא. ובגיני כך עינא חד ולא תרין.

ותאנא עינא דא דהוא עינא דאשגחותא -- פקיחא תדיר, חייכאן תדיר, וחדאן (ס"א וחזאן) תדיר. דלא הוי הכי לתתאה, דכלילן בסומקא ובאוכמא ובחוורא, בג' גווני, ולא הוה תדיר פקיחא (ס"א דליה גבינא) דלית גבהנא סוטרא (ס"א כליה גביני סודרא) (ס"א דליה עיניה בגביני דמכסאן) על עינא.

וע"ד כתיב "עורה למה תישן יי'". "פקח יי' עיניך". כד אתפקח. אית למאן דאתפקח לטב. ולמאן דלא אתפקח לטב. ווי למאן דאתפקח ועינא אתערב בסומקא וסומקא אתחזי לקבליה ומכסיא עינא. מאן ישתזיב מניה. אבל עתיק יומין טבא דעינא. חוור בגו חוור. חוור דכליל כל חוורי. זכא החולקיה למאן דישגח עלויה חד חוור מנייהו. וע"ד ודאי כתיב "טוב עין הוא יבורך". וכתיב "בית יעקב לכו ונלכה באור יי'".

תאנא (עכ"ד) שמיה דעתיקא סתים מכלא ולא מתפרש באורייתא בר מן אחר חד דאומי זעיר אפין לאברהם דכתיב "בי נשבעתי נאם יי'" -- נאם דזעיר אפין. וכתיב "בך יברך ישראל" - ישראל דלעילא. וכתיב "ישראל אשר בך אתפאר" -- לישראל קאמר דא, ותנינן עתיק יומין אמרו והאי והאי שפיר.

תניא כתיב "חזה הוית עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב". "כורסוון רמיו" - מאן הוא? אמר לרבי יהודה קום בקיומך ואתקין כרסייא דא.

א"ר יהודה כתיב (דניאל ז, ט) "כורסייה שביבין דינור" ועתיק יומין יתיב על האי כרסייא. מאי טעמא? דתניא אי עתיק יומין לא יתיב על האי כרסייא לא יכיל לאתקיימא עלמא מקמי ההוא כורסייא. כד יתיב עתיק יומין עליה לכפייא (ס"א אתכפייא) לההוא כורסייא. ומאן דרכיב שליט בעידנא דנטיל מהאי כרסייא ויתיב על כורסייא קדמאה רמיז דלא שלטא אלא איהו דרכיב ביה עתיק יומין.

א"ר שמעון לר' יהודה יתתקן ארחך וייתי בך מעתיק יומין. ות"ח כתיב "אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא" -- כלא הוא והוא סתים מכל סטרוי.

(בהאי) חוטמא. תאנא בחוטמא אשתמודע פרצופא. ותא חזי מה   [דף קל ע"ב]   בין עתיקא לזעיר אפין? דא מאריה דחוטמא מחד נוקבא חיין ומחד נוקבא חיין דחיין.

האי חוטמא הוא פרדשקא דביה נשיב רוחא דחיי לזעיר אפין. וקרינן ליה מליחה. והוא נחית רוח אתכסמותא דרוחא. דרוחא דנפיק (מהכא) מאינון נוקבי חד רוחא נפיק לזעיר אפין לאתערא (ס"א חיין מכל סטרין חירו מכל סטרי חיין דחיין) ליה בגנתא דעדן. וחד רוחא דחיי דביה זמין לאתערא לזמנא לבריה דדוד למנדע חכמתא ומההוא נוקבא אתער ונפיק רוחא ממוחא סתימאה וזמין לאשראה על מלכא משיחא דכתיב "ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי'".

הא הכא ד' רוחין. והא רוחא חדא אמרינן, אמאי תלת? קום רבי יוסי בקיומך.

קם ר' יוסי ואמר: ביומוי דמלכא משיחא לא יימרון חד לחד אליף לי חכמתא דכתיב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ובההוא זמנא יתער עתיק יומין רוחא דנפיק ממוחא סתימאה דכלא. וכד ישלוף דא -- כל רוחין דלתתא יתערון עמיה.

ומאן אינון? אינון אינון (תרין) כתרין קדישין דזעיר אפין. ואינון שיתא רוחין אחרנין דיהכי (ס"א דהכי) אינון (ס"א ואינון שיתא רוחין ג' רוחין אינון דכלילן תלת אחרנין) דכתיב "רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי'", דתנינן כתיב "וישב שלמה על כסא יי'" וכתיב "שש מעלות לכסא". ומלכא משיחא זמין למיתב בשבעה. שיתא אינון ורוחא דעתיק יומין דעלייהו -- הא שבעה, כמה דאתמר (ג' רוחי אינון דכלילן ג' אחרנין).

א"ל ר"ש רוחך ינוח לעלמא דאתי. ת"ח כתיב "כה אמר יי' מארבע רוחות באי הרוח וגו'". וכי ארבע רוחי עלמא מאי עבדי הכא? אלא ארבע רוחי יתעדון -- ג' אינון, ורוחא דעתיקא סתימא - ארבע. והכי הוו, דכד יפוק דא -- נפקין עמיה תלתא דכלילן בגו תלתא אחרנין. וזמין קב"ה לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו דכתיב "מארבע רוחות באי הרוח". "ארבע רוחות באי" לא כתיב כאן אלא "מארבע רוחות באי".

וביומי דמלכא משיחא לא יצטרכון למילף חד לחד דהא רוחא דלהון דכליל מכל רוחין ידיע כלא. חכמה ובינה עצה וגבורה (רוח) דעת ויראת יי'. משום רוחא דכלילא מכל רוחי. בג"כ כתיב "מארבע רוחות" דאינון ארבע דכלילן בשבעה דרגין עלאין דאמרן. ותאנא דכלהו כלילן בהאי רוחא דעתיקא דעתיקין דנפיק ממוחא סתימאה לנוקבא דחוטמא.

ות"ח מה בין חוטמא לחוטמא? חוטמא דעתיק יומין -- חיין מכל סטרוי. חוטמא דזעיר אפין - כתיב "עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל וגו'". "עלה עשן באפו", ומההוא עשן דליק נור כד סליק תננא לבתר. "גחלים בערו ממנו". מהו "ממנו"? (ג' נוסחי) מאותו עשן מההוא חוטמא מההוא אשא.

תאנא כד הוה רב המנונא סבא בעי לצלאה צלותיה אמר "לבעל החוטם אני מתפלל לבעל החוטם אני מתחנן", והיינו דכתיב "ותהלתי אחטם לך" - האי קרא לעתיק יומין אמרו.

תנא אורכא דחוטמא, תלת מאה וע"ה עלמין 375 אתמליין מן ההוא חוטמא, וכלהו מתדבקן בזעיר אפין. האי תושבחתא דתקונא דחוטמא הוא וכל תקוני דעתיק יומין. אתחזון ולא אתחזון. אתחזון למארי מדין ולא אתחזון לכלא.

פתח ר"ש ואמר:

ווי מאן דאושיט ידוי בדיקנא יקירא עלאה דסבא קדישא טמירא סתימא דכלא (נ"א טמיר וסתים מכלא)

דיקנא דההיא תושבחתא.

דיקנא דסתים ויקיר מכל תקונוי.

דיקנא דלא ידעין עלאין ותתאין.

דיקנא דהיא תושבחתא דכל תושבחין.

דיקנא דלא הוי בר נש נביאה וקדישא דיקרב למחמי ליה.

דיקנא דהיא תלייא בשערוי עד טבורא דלבא. חוורא כתלגא יקירא דיקירין. טמירא דטמירין. מהימנותא דמהימנותא דכלא.

תאנא בצניעותא   [דף קלא ע"א]   דספרא דהאי דיקנא מהימנותא דכלא נפיק מאודנוי ונחית סוחרניה דפומא קדישא ונחי וסליק וחפי בתקרובתא (סגי) דבוסמא טבא. חוורא דיקירא (ס"א דבדיקני'). ונחית (ס"א חוורא יקירא דדיקניה נחית) בשקולא וחפי עד טבורא. הוא דיקנא יקירא מהימנא שלימא דנגדין ביה י"ג נביעין מבועין דמשח רבות טבא בתלת עשר תקונין מתתקנא.

תקונא קדמאה. מתתקן שערא מלעילא ושארי מההוא תקונא דשער רישיה דסליק בתקונוי לעילא מאודנוי ונחית מקמי פתחא דאודנין בחד חוטא בשקולא טבא עד רישא דפומא:

תקונא תנינא מתתקן שערא מרישא דפומא (וסליק) עד רישא אחרא דפומא בתקונא שקיל.

תקונא תליתאה מאמצעיתא דתחות (ס"א דהאי) חוטמא מתחות תרין נוקבין. נפיק חד אורחא ושערא אתפסק בההוא ארחא ומליא מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא מתקונא שלים סוחרניה דההוא אורחא.

תקונא רביעאה מתתקן שערה (ונחית) תחות פומא מרישא חדא לרישא חדא בתקונא שלים.

תקונא חמישאה תחות פומא נפיק ארחא אחרא בשקולא דארחא דלעילא ואלין תרין ארחין רשימין על פומא. מכאן ומכאן.

תקונא שתיתאה מתתקן שערא וסליק ונפיק מלרע לעיל לרישא דפומא והפי תקרובתא דבוסמא טבא עד רישא דפומא דלעילא. ונחית שערא לרישא דפתחא דאורחא תתאה דפומא.

תקונא שביעאה פסיק שערא ואתחזן תרין תפוחין בתקרובתא דבוסמא טבא שפירן ויאן למחזי. בגיניהון אתקיים עלמא הה"ד באור פני מלך חיים.

תקונא תמינאה נפיק חד חוטא דשערי סוחרני דדיקנא ותליין בשקולא עד טבורא.

תקונא תשיעאה מתערי ומתערבין שערי דיקנא עם אינון שערי דתליין בשקולא (דתליין) ולא נפקי דא מן דא.

תקונא עשיראה (מתערבין) נחתין שערי תחות דיקנא. וחפיין בגרונא תחות דיקנא.

תקונא חד סר דלא נפקין נימא מן נימא ומתשערן בשיעורא שלים.

תקונא תריסר דלא תליין שערי על פומא ופומא אתפני מכל סטרוי. ויאן שערי סחור סחור ליה.

תקונא תליסר דתליין שערן בתחות דיקנא מכאן ומכאן ביקרא יאה ביקרא שפירא. מחפיין עד טבורא. לא ארחחי (ס"א לאתחזאה) מכל אנפי תקרובא דבוסמא בר אינון תפוחין שפירין חוורין דמפקין חיין לעלמא ומחזיין חדו לזעיר אפין.

בתליסר תקונין אלין נגדין ונפקין תליסר מבועין דמשח רבות ונגדין לכל אינון דלתתא. ונהרין בההוא משחא. ומשיחין מההוא משחא דבתליסר תקונין אלין.

בתליסר תקונין אלין אתרשים דיקנא יקירא סתימאה דכלא דעתיק דעתיקין מתרי תפוחין שפירן דאנפוי נהירין אנפוי דזעיר אנפין, וכל חוזר (ס"א חיזור) ושושן דאשתכחן לתתא נהירין ומתלהטין מההוא נהורא דלעילא.

תקונין תליסר אלין אשתכחו בדיקנא ובשלימות דיקנא בתקונוי אתקרי בר נש "נאמן", דכל דחמי דיקניה תלי ביה מהימנותא.

תאנא בצניעותא דספרא: תליסר תקונין אלין דתליין בדיקנא יקירא -- בשביעאה (מנהון) משתכחי בעלמא ומתפחתי בתליסר תדעי דרחמי. ומאן דאושיט ידיה לאומאה כמאן דאומי בתליסר תקוני דיקנא.

האי באריך אפין - בזעיר אפין בכמה? אמר לרבי יצחק קום בקיומך וסלסל בסלסלא דתקונא דמלכא (ס"א בדיקנא) קדישא היאך יתתקנון.

קם רבי יצחק פתח ואמר "מי אל כמוך נושא עון וגו'. ישוב ירחמנו וגו' תתן אמת ליעקב וגו'".

תאנא תליסר מכילין אתחזון הכא, וכלהו נפקין מתליסר מבועין דמשח רבות דתיקנוי   [דף קלא ע"ב]   דיקנא קדישא עתיקא דעתיקין. טמירא דטמירין.

תנא: תקונא דדיקנא טמיר וסתים. טמיר ולא טמיר. סתים ולא סתים. בתקונוי ידיע ולא ידיע.

תקונא קדמאה. הא תנינן דכל שערא ושערא וכל נימא ונימא לא מתדבקא לחברתה, ושארו נימין דדיקנא לאתקנא מתקונא דשער רישא.

הכא אית לאסתכלא - אי כל נימין דשער רישא ונימין דדיקנא יקירא עלאה בחד נימא אתכללו. (ס"א בחד מתקלא אתקלו), אמאי אלין אריכין ואלין לא אריכין? אמאי נימין דדיקנא לא אריכין כולי האי וקשיין, ואלין דרישא לא קשיין אלא שעיעין?

אלא כל נימין שקילין - דרישא ודיקנא. דרישא אריכין על כתפין למיגד לרישא (ד"א מרישא) דזעיר אפין מההוא משיכא דמוחא למוחא דיליה, ובגיני כך לא הוו קשיין. וע"ד אתחזן למהוי רכיכי.

תאנא מאי דכתיב "חכמות בחוץ תרנה". ולבסוף כתיב "ברחובות תתן קולה"? האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. אלא "חכמות בחוץ תרנה" כד נגיד ממוחא סתימאה דאריך אפין למוחא דזעיר אפין באינון נימין, כאלו מתחבראן לבר תרין מוחין ואתעביד חד מוחא בגין דלית קיומא למוחא תתאה אלא בקיומא דמוחא עלאה.

וכד נגיד מהאי להאי כתיב "תתן קולה" - חד. ובגין דנגיד ממוחא למוחא באינון נימין (כאלו מתחבראן לבר תרין מוחין ואתעביד חד מוחא באינון נימין) אינון לא אשתכחו קשישין. מ"ט משום דאי אשתכחו קשישין לא נגיד חכמתא למוחא בהון.

בגיני כך לית חכמתא נפקא מבר נש דאיהו קשישא (ס"א קשיא) ומארי דרוגזא דכתיב "דברי חכמים בנחת נשמעים". ומהכא אוליפנא מאן דשערוי דרישיה קשישן לאו חכמתא מתישבא עמיה.

וע"ד אינון אריכי למיתי תועלתא לכלא. מאי לכלא? למיעל על חוטא דשדרה דמתשקיין מן מוחא. ובג"ד לא תלי שערא דרישא על שערא דדיקנא. דשערא דרישא תלי וסליק על אודנין לאחורוי ולא תלי על דיקנא משום דלא אצטריך לאתערבא אלין באלין, דכלהו מתפרשן בארחייהו.

תאנא כלהו שערי -- בין דרישא בין דדיקנא -- כלהו חוורי כתלגא.

ותאנא אינהו דדיקנא קשישאי כלהו. מאי טעמא? משום דאינון תקיפא דתקיפין לאחסין (נ"א לאחתא) אינון י"ג מכילן מעתיק דעתיקין. והני מכילן מקמי אודנוי שריין והני מכילן סתימן אינון, דלא יתערבון באחרנין. (ס"א דאתחסינו לתתא והכי תנינא מקמי אודנוי שריין שערי משום דבלחודייהו אינון ולא אתערבו באחרנין)

ואי תימא דלית אחרנין כוותייהו -- לא. דתניא תליסר מכילן דרחמי מעתיקא קדישא:

1. מי אל כמוך חד.
2. נושא עון תרי.
3. ועובר על פשע תלת.
4. לשארית נחלתו ארבע.
5. לא החזיק לעד אפו חמש.
6. כי חפץ חסד הוא שית.
7. ישוב ירחמנו שבעה.
8. יכבוש עונותינו תמניא.
9. ותשליך במצולות ים כל חטאתם תשעה.
10. תתן אמת ליעקב עשרה.
11. חסד לאברהם חד סר.
12. אשר נשבעת לאבותינו תריסר.
13. מימי קדם תליסר.

לקביל דא אל רחום וחנון וגו' ואינון לתתא.

ואי תימא משה איך לא אמר אלין עלאין? אלא משה לא אצטריך אלא לאתר דדינא אשתכח ובאתר דדינא אשתכח לא בעי הכי למימר. ומשה לא אמר אלא בעידנא דישראל חאבו ודינא הוה תלייא, ובגיני כך לא אמר משה אלא באתר דדינא אשתכח. אבל בהאי אתר סדורא דשבחא דעתיק יומין מסדר נביאה. ואינון תליסר תקונין דדיקנא עלאה קדישא טמירא דטמירין תקיפין. לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין. מאן חמי דיקנא עלאה קדישא טמירא דטמירין דלא אכסיף (ס"א אתכסי) מניה ובג"כ כל שערוי קשישין ותקיפין בתקונוי.

  [דף קלב ע"א]   ואי תימא אי הכי הא שערי דלתתא אינון אוכמי - אמאי לא הוו דא כדא? דתניא כתיב "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב". וכתיב "ושער רישיה כעמר נקא" -- לא קשיא, הא בדיקנא עלאה, הא בדיקנא תתאה.

וע"ד כד אתייהיבת אורייתא לישראל אתייהיבת באש שחורה על גבי אש לבנה. ועיקרא דמלה משום דהני שערי בגין דממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא דלתתא ואינון לעילא מן דיקנא -- דיקנא בלחודוי הוא. וכל תקונוי בלחודיהון אשתכחו -- דיקנא בלחודוי, ושערי בלחודייהו.

תקונא קדמאה. תקונא דשארי מרישא דשערי דרישא. ותאנא כל תקוני דיקנא לא אשתכח אלא (מחומא דלב) ממוחא דרישא (ס"א מתקוני דרישא) והכא לא פריש הכי דהא לא הוי. אלא תקונא דא דנחית מן רישא דשערי דרישא הכי אשתכח. (חסר כאן)

ומהאי דיקנא אשתמודע כל מה דהוי ברישא דאלף עלמין דחתימין (ס"א אלף עלמין חתימין) בעזקא דדכיא. עזקא דכליל כל עזקין.

אורכא דכל שערא דנחית מקמי אודנוי לא הוי אריכא. ולא אתדבק דא בדא, ולא (ס"א דכלא) נחתין. אלין שערין -- מכד נגדין אתמשכן (ס"א אלא מכד נחתין אלין שערין נגדין ואתמשכן) ותליין.

ושירותא דתקונא קדמאה -- תלתין וחד 31 קוצי שקילן אתמשכן עד רישא דפומא. ותלת מאה ותשעין 390 נימין אשתכחן בכל קוצא וקוצא.

תלתין וחד קוצי שקילין דהוו בתקונא קדמאה תקיפין לאכפייא לתתא כחושבן א"ל. מהו תקיף יכול. ובכל קוצא וקוצא מתפרשין תלתין וחד עלמין תקיפין שלטין לאתעיינא. (ס"א לאתפשטא) (ס"א לאכפיא ואתפשטו) -- ל"א בהאי סטר ול"א בהאי סטר.

וכל עלמא ועלמא מניה. מתפרש לאלף עלמין דכסיפין לעדונא רבא. וכלא סתים ברישא דדיקנא דכליל תקיפא. וכלילן בהאי א"ל. ועם כל דא האי א"ל אתכפייא לרחמי, דרחמי דעתיק יומין (אתבסם) ואתכלל ואתפשט ביה.

אמאי עד פומא? משום דכתיב (שם) "דינא יתיב וספרין וגו'" מאי "דינא יתיב"? יתיב לאתריה, דלא שלטא. הה"ד "פלא יועץ אל גבור" -- "אל" דהוא "גבור", ואתבסם בדיוקנא (ס"א בדיקנא) קדישא דעתיק יומין. ורזא דכתיב "מי אל כמוך" -- בעתיק יומין אתמר בתקונא קדמאה דדיקנא קדישא עלאה.

עלמא קדמאה דנפיק מתקונא קדמאה - שליט ונחית. וסליק לאלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין. ומניה מתאחדין בקסטא בעזקא רבא:

עלמא תניינא דנפיק מהאי תקונא - שלט ונפיק. ונחית וסליק לשבעה וחמשין אלף 57,000 דרגין מארי דיבבא. ומתאחדן מניה לאכפייא בקודלא בחיורא (ס"א בחיזרא):

עלמא תליתאה דנפיק מהאי תקונא - שליט ונחית וסליק לצ"ו אלפין 96,000 מארי דיללא ומתאחדן מני' בבוסיטא לקוסיטרא (ס"א כבוסינא לקוסרא). ומהאי תקונא מתכפיין כלהו ומתבסמן במרירא דדמעין דמתבסמין בימא רבא.

מאן חמי תקונא דא דדיקנא קדישא עלאה יקירא דלא אכסיף מניה?
מאן חמי טמירותא (ס"א יקירותא) דקוצין דשערי דתליין מהאי סבא יתיב בעיטרא דעטרין,
עטרין דכל עטרין.
עטרין דלא אתכללו בעטרין.
עטרין דלא כשאר עטרין.
עטרין דעטרין דלתתא מתאחדן מנהון
ובג"כ הני תקונין -- אינון תקונין דלתתא מנהון מתאחדין.

תקוני דאתתקן דאצטריך לאתברכא מאן דבעי ברכה. דכל תקונין דאתתקן - בקבלהון ברכאן משתכחין (לקבליהון), ואתעביד מה דאתעביד.

כלא כליל בהני תקונין. כלא זקפן לקבליה תקונין דמלכא תקיפא עתיקא סתימא דכלא. וכלהו אתבסמן מתקונין אלין (דמלכא עתיקא).

תאנא, אי עתיק דעתיקין קדישא דקדישין לא אתתקן באלין תקונין -- לא אשתכחו עלאין ותתאין, וכלא הוי כלא הוי.

ותניא עד כמה זהירין אלין (ס"א אתתקן באלין) תקוני דדיקנא. עד תליסר (דלתתא), וכל זמנא   [דף קלב ע"ב]   דתליסר אלין משתכחין -- זהירין אלין דלתתא. וכלא בחושבנא דאלין תליסר.

אשתכח דיקנא דמלכא עתיקא יקירא מכלא. כלא בחד איהו טמירא ויקירא. ובגין דאיהו יקירא וטמירא מכלא - לא אדכר ביה באתר דאורייתא (ס"א לא אדכר באורייתא) ולא אתגלייא. ומה דיקנא אתגלייא? דיקנא דכהנא רבא עלאה. ומהאי דיקנא נחית לדיקנא דכהנא רבא דלתתא.

(מאי דיקנא דכהנא רבא) דיקנא דכהנא רבא בתמניא תקונין אתתקן. ובגין כך תמניא תקונין לכהנא רבא כד משחא נחית על דקניה, הה"ד "כשמן הטוב עלה ראש יורד על הזקן וגו'". ומנא לן? דכתיב (שם) "שבת אחים גם יחד". גם לרבותכהן גדול דלתתא, דכל זמנא דכהנא רבא דלתתא משמש בכהונא רבא -- כביכול כהן גדול דלעילא משמש בכהונא רבא. דא תקונא חד דדיקנא דעתיקא סתימא דכלא.

א"ל רבי שמעון: יאות אנת ר' יצחק למחמי ביקירא דתקוני דדיקנא וסבר אפי דעתיק יומין עתיקא דעתיקין. זכאה חולקך וזכאה חולקי עמכון בעלמא דאתי.

תקונא תניינא מתתקן שערא, מרישא דפומא עד רישא אחרא דפומא, בתקונא שקיל. קום ר' חזקיה וקאים בקיומך, ואוקיר יקרא דתקונא דא דדיקנא קדישא.

קם ר' חזקיה שארי ואמר: "אני לדודי ועלי תשוקתו" - מי גרם ש"אני לדודי"? משום ד"עלי תשוקתו".

מסתכל הוינא וארו חמית נהורא יקירא דבוצינא עלאה -- נהיר וסליק לתלת מאה וחמשה ועשרין 325 עיבר. וחד חשוך הוה אתמחי בההוא נהורא כמאן דאתסחי בההוא נהרא עמיקא דמימוי מתפלגין ונהרין ונגדין לכל עיבר ממה דעלוי. וסליק ההוא נהורא בשפתא דימא עלאה עמיקא. דכל פתחין טבין ויקירין בההוא פתחא אתפתחן.

אנא שאיל מהם (ס"א מהו) פשרא דחמית. פתחו ואמרו "נושא עון" חמיתא. אמר דא הוא תקונא תניינא. יתיב.

א"ר שמעון האידנא אתקשר (ס"א אתבסם) עלמא -- בריך אנת ר' חזקיה לעתיקא דעתיקין.

אמר ר"ש: כלהו בוצינין חברין דאתיין בהאי עזקא קדישא.
אסהדנא עלי שמייא עלאין דעלאין וארעא קדישא עלאה דעלאה, דאנא חמי השתא מה דלא חמא בר נש מיומא דסליק משה זמנא תניינא לטורא דסיני.
דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסוותא לעלמא דכתיב "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
ועוד דאנא ידענא דאנפאי נהירין ומשה לא ידע ולא אסתכל. הה"ד "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".
ועוד דאנא חמי בעיני תליסר מכילין גליפין קמאי ונהירין כבוצינין. וכד אתפריש כל חד מנייהו מפומיכון -- אסתליק ואתתקן ואתעטר ואתטמר בטמירותא דתקוני דדיקנא, וכל אחרנין אשתארן. ובעוד דכל חד מתפרש בפומייכו -- נהיר ואתעטר ויתיב כמלכא בגו חיליה. וכד אסתיים לאתפרשא -- סליק ואתעטר בעטרא קדישא ואתתקן ואתטמר ויתיב בתקונוי דדיקנא קדישא. וכן לכל חד וחד. אזדרזו חברין קדישין -- דהא בקיומא דא לא יהא עד דייתי מלכא משיחא.

קום ר' חזקיה תניינות ואוקיר תיקונא תליתאה דדיקנא קדישא.

תנא. עד לא קם ר' חזקיה קלא נפק ואמר "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות".
אתרגיש ר"ש ואמר: "ודאי כל חד וחד באתריה. ואנא ור' אלעזר ברי ור' אבא אשתלים שלימתא עלאה. קום ר' חייא".

קם ר' חייא פתח ואמר: "ואומר אהה יי' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי". וכי ירמיה לא הוה ידע למללא? והא כמה מלולין נפקי מפומוי עד לא אמר דא, והוא אמר מלה כדיבא דכתיב "הנה לא ידעתי דבר"? אלא (תאנא) ח"ו דאיהו אמר על דא אלא הכי: אנא מה בין דבור לאמירה? אמירה הוא דלא בעי לארמא קלא,   [דף קלג ע"א]   דבור בעי לארמא קלא ולאכרזא מלין דכתיב "וידבר את כל הדברים האלה לאמר", ותאנא כל עלמא שמעו ההוא דבור וכל עלמא אזדעזעו. ובגין כך כתיב "וידבר" ולא כתיב "ויאמר". אוף הכא כתיב "הנה לא ידעתי דבר" -- לאכרזא מלה ולאוכחא ברוח קדשא לעלמא.

אי הכי, הא כתיב "וידבר יי' אל משה לאמר"? אלא מאן הוא נביאה עלאה כמשה דלא זכה ב"נ כוותיה, דהוא שמע דבור בהכרזה ולא דחיל ולא אזדעזע, ושאר נביאים אזדעזעו אפי' באמירה ודחלין בדחילו.

ותאנא, תקונא קדמאה דדיקנא ותניינא לאתבא -- (ס"א לאקפא) (נ"א לאייתאה) לתליתאה, דכתיב "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". (תרי נוסחי) ות"ח דתרין תקונין קדמאין למיתי לתליתאה הוו, דהוא תקונא תליתאה מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין. נפיק חד ארחא.

ושערא אפסיק (ס"א אתפסק) בההוא ארחא. אמאי אתפסק? משום (דכתיב "ועובר על פשע") דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא. ושערא לא אתרבי בהאי אורחא משום (נ"א כובש עונות וכתיב) דכתיב "ועובר על פשע" - למיהב אעברא עד (ס"א על) פומא קדישא דיימא סלחתי.

תאנא: כמה ערקיסאות מחכאן לההוא פומא ולא אתגלי לחד מנייהו, דהא אסתלק ואתעטר. ידיע ולא ידיע.

תאנא בצניעותא דספרא: מהו דכתיב "פשע"? זכו - "עובר", לא זכו - "פשע". (מאי משמע עובר על פשע. שפע. דאקדים שי"ן לפ"א, לא זכו עומד ולא עובר) (האי) בזעיר אפין.

מאי בין האי להאי?
בזעיר אפין כד נחית ההוא אורחא מתחות נוקבי חוטמי כתיב "ויחר אף יי' בם וילך", מאי "וילך"? דנפיק רוחא דרוגזא מאינון נוקבי. ומאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח, הה"ד "כי רוח יי' נשבה בו ואיננו" (ס"א "כי רוח עברה בו ואיננו").

באריך אפין כתיב "ועובר על פשע", וכתיב "ורוח עברה ותטהרם". ותאנא: הכא כתיב "עובר על פשע" - בההוא ארחא. התם "ועבר יי' לנגוף את מצרים". זכאה חולקיה דמאן דזכי להאי.

ודא הוא תקונא תליתאה (דאורחא) דדיקנא יקירא קדישא עלאה עתיקא דעתיקו.

אמר ר"ש: ודאי קב"ה וסגי לאוטבא לך ויחדי לאגנא עלך.

ותאנא מאי דכתיב "שוש אשיש ביי'" -- בעתיק יומין אתמר, דהא הוא חדוותא דכלא.

תאנא בשעתא דאתגלי האי אורחא דדיקנא דעתיק יומין -- כלהו מארי דיבבא ויללה ומאריהון דדינא, סתימין ושתיקין, ולית דיפתח פטרא לאבאשא. משום דהאי אורחא אתגלייא לתקנא.

ומהאי מאן דאחיד (נ"א דאחית) ואזהר (ס"א משום דהאי אורחא סימנא לשתיקותא ומהאי הוא מאן דאחזי ואזהר) לשתקאה -- להאי אורחא רשים, דהוא סימנא דעתיקא קדישא.

תקונא רביעאה - מתתקן שערא (ונחית) תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא. הה"ד "לשארית נחלתו", כד"א "ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה" -- הנמצאה ממש. "שארית" דכתיב "שארית ישראל לא יעשו עולה".

תקונא חמישאה - נפיק אורחא אחרא מתחות פומא, הה"ד "לא החזיק לעד אפו".

"קום ר' יוסי".

קם ר' יוסי, פתח ואמר: "אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלקיו".
"אשרי העם שככה לו" -- מהו "שככה לו"? כד"א "וחמת המלך שככה" - שכיך מרוגזיה. דבר אחר: שכיך ברוגזיה, הה"ד "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" - דא הוא דינא דדייני.

"אשרי העם שיי' אלקיו" - רחמי דרחמי. דבר אחר: "שככה" -- שמא דכליל כל שמהן, וקב"ה מעבר רוגזיה ואנח ביה לזעיר אנפין ומעביר על כל אינון דלבר. דתניא ארחא עלאה דדיקנא קדישא (עלאה עתיקא דעתיקי) דאיהו נחית (בדיקניה) תחות נוקבי דחוטמא דעתיקי. והאי ארחא דלתתא שקילן אינון בכלא. דא   [דף קלג ע"ב]   לעילא ודא לתתא. לעילא "עובר על פשע", לתתא "לא החזיק לעד אפו". ותנינן "לא החזיק" -- דלא אית אתר למיתב. כמה דלעילא יהיב ארחא לאתעברא, כך לתתא יהיב אתר לאעברא.

תנא בכל אתר דבהאי עתיקא טמירא דכלא ארחא אתגלייא -- טב לכלהו דלתתא, דהא אתחזי עיטא למעבד טב לכלא. מאן דסתים ולא אתגלייא לית עיטא. ולית מאן דידע ליה אלא הוא בלחודוי, כמה דעדן עלאה לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי, ועל האי כתיב "מה גדלו מעשיך יי' מאד עמקו מחשבותיך".

אר"ש "יתתקנון עובדך לעלמא דאתי מעם עתיקא דעתיקין".

תקונא שתיתאה - מתתקן שערא וסליק מלרע לעילא, וחפי תקרובתא דבוסמא טבא עד רישא דפומא דלעילא. ונחית שערא (דרישא) לרישא דפתחא דארחא תתאה דפומא.

"קום ר' ייסא ואתקון תקונא דא".

קם ר' ייסא פתח ואמר: "וחסדי מאתך לא ימוש" וכתיב (שם) "ובחסד עולם רחמתיך". הני קראי קשיין אהדדי. ולא אקשו. דתנינן אית חסד ואית חסד; אית חסד דלגו ואית חסד דלבר.

חסד דלגו -- הא דאמרן דעתיקא דעתיקין, והוא סתים בסטרא דא דדיקנא דאקרי "פאת הזקן". ולא בעי ב"נ לחבלא האי סטרא משום האי חסד דלגו דעתיק יומין, ובג"כ בכהן דלתתא כתיב ביה "לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו". מאי טעמא? בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיקא, דכהן מסטרא דא קא אתי.

ותאנא בצניעותא דספרא: בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני, ולא לקטעא ליה ולא אשתצי מעלמא. והאי דכתיב "וחסדי מאתך לא ימוש" -- חסד דעתיק יומין. "ובחסד עולם" -- חסד דאקרי "חסד עולם", והאי הוא אחרא דז"א דכתיב "אמרתי עולם חסד יבנה".

והאי חסד דעתיק דעתיקין הוא חסד דקשוט. וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא. ובג"כ כתיב "כי חפץ חסד הוא". דא הוא תקונא שתיתאה דדיקנא יקירא דעתיק דעתיקי.

תקונא שביעאה - פסיק שערא ואתחזן ב' תפוחין בתקרובתא דבוסמא, שפירן ויאן למיחזי.

פתח ר"ש ואמר: "כתפוח בעצי היער וגו'" -- מה תפוח זה כליל בתלת גווני, כך קב"ה תרין תפוחין כליל שיתא גווני. ותרין תפוחין אלין -- דאינון תקונא ז' -- אינון כללא דכל שיתא תקונין דאמינא, ובגיניהון אתקיים "באור פני מלך חיים".

ותאנא: מהני תפוחין נפקין חיין לעלמא ומחזיין חידו לזעיר אפין.
כתיב "יאר יי' פניו אליך" וכתיב "באור פני מלך חיים".
"באור פני מלך" -- אלין אינון תרין תפוחין דתקרובתא דבוסמא דאמינא.
"יאר יי' פניו אליך" -- פנים דלבר דכד נהרין מתברך עלמא.

ותאנא כל זמן דהני בוציני דלבר נהירין -- כל עלמא מתברך ולא אשתכח רוגזא בעלמא. ומה אי הני דלבר כך -- תרין תפוחין דנהרין תדירא דחדאן תדירא, על אחת כמה וכמה!

תניא: כד אתגליין תרין תפוחין אלין -- אתחזי זעיר אפין בחדוותא. וכל אינון בוצינין דלתתא בחדוותא, וכל אינון דלתתא נהרין, וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלימותא. וכלא חדאן ונהרין. וכל טיבו לא פסיק. כלהו אתמליין בשעתא חדא. כלהו חדאן בשעתא חדא.

ת"ח פנים דלבר - אית זמן דנהרין ואית זמן דלא נהרין, ובג"כ כתיב "יאר יי' פניו אליך", "יאר פניו אתנו סלה" -- מכלל דלא הוי תדירא, אלא כד אתגליין תפוחין דלעילא.

תאנא: אלין תפוחין דסתימין -- נהירין וחוורין תדירא. ומנהון נהירין לתלת מאה ושבעין 370 עיבר. וכל שיתא תקונין קדמאין דבדיקנא -- ביה כלילן. הדא הוא דכתיב "ישוב ירחמנו" - "ישוב" מכלל דזמנין טמירין וזמנין אתגליין. הכא הוא "ישוב ירחמנו" ובהאי דלתתא הוא "ואמת". דא הוא תקונא   [דף קלד ע"א]   שביעאה דכליל שיתא בתרין תפוחין דבעתיקא דעתיקין.

תקונא תמינאה - נפיק חד חוטא דשערי סוחרניה דדיקנא ותליין בשקולא עד טבורא.

"קום אלעזר ברי, אתקין תקונא דא".

קם רבי אלעזר (בריה) פתח ואמר: "הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת בהיכל". מלה דא אוקימנא בספרא דצניעותא, והכא אית לאסתכלא, וכי הכל תלוי במזל, ותנינן ס"ת קדש ונרתקו קדש וההיכל קדש. וכתיב "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש" - הא תלת אינון. וס"ת לקבליהון - נרתקו קדש, וההיכל קדש, והוא קדש. והתורה נתנה בג' קדושות. בשלש מעלות בימים שלשה שכינה בשלש לוחות וארון והיכל בס"ת תליא ואיהו תליא במזל, וכתיב "ומאותות השמים אל תחתו" -- מאן דאיהו בקדושות הללו להוי תליא במזלא?!

אלא הכי אוקימנא בספרא דצניעותא, האי חוטא יקירא קדישא דכל שערי דריקנא תליין ביה אתקרי מזל. מאי טעמא? משום דכל קדשי קודשין דקודשיא בהאי מזלא תליין. וספר תורה -- אע"ג דאיהו קדוש -- לא חל עליה עשר קדושין עד דעייל להיכל. כיון דעייל להיכל אתקרי קדוש בעשר קדושות. כגוונא דלעילא דלא אתקרי היכל אלא כד אתחברן עשר קדושות.

ותאנא "הכל תלוי במזל" -- דאיהו האי חוטא יקירא קדישא דכל שערין תליין ביה. אמאי אקרי מזל? משום דמניה תליין מזלי, ומזלי מניה עלאין ותתאין. ובגין כך איהי תלייא. וביה תליין כל מלי דעלמא עלאין ותתאין. ואפילו ס"ת שבהיכל דמתעטר בעשר קדושות לא נפיק מכלליה עם שאר קדושין. וכלהו תליין בהאי. ומאן דחמי להאי תקונא -- אתכבשן חוביהון מקמיה ומתכפיין, הה"ד "יכבוש עונותינו".

אמר ליה ר' שמעון: "בריך ברי לקודשא דקדישין עתיק מכלא".

תקונא תשיעאה - מתערבין שערי עם אינון שערי דתליין ולא נפקין דא מן דא.

"קום ר' אבא".

קם ר' אבא ואמר: אלין (אינון) שערי דמתערבין עם אינון דתליין אקרון "מצולות ים" משום דנפקי ממותרי מוחא. ומהאי אתרא דמיו כל מארי דתבעין חובי דבני נשא ומתכפיין.

אמר ר' שמעון: "בריך תהא לעתיק יומין".

תקונא עשיראה - נחתין שערי תחות דיקנא וחפיין בגרונא תחות דיקנא.

"קום ר' יהודה".

קם ר' יהודה פתח ואמר: "ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד יי' וגו'". "מפני פחד יי'" -- הא אתידע דמאן דאיהו לבר "פחד יי'" אתקרי. "ומהדר גאונו" -- אינון שערי דתחות דיקנא ואתקרון "הדר גאונו".

תרי. תקונא עשיראה -- "תתן אמת ליעקב", וחד סר -- דלא נפקי נימא מן נימא, "חסד לאברהם".

תקונא דתריסר -- דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרין, ויאין שערי סחור ויאין שערי סחור סחור ליה בגין דלא אשתכח טרחותא כמה דאצטריך טרחותא. במאי קא מיירי? דינא. באתר (נ"א בתר) דינא טרחותא אשתכח.

וכי שערי דדיקנא טרחא אינון או דינא אינון? והא כלא רחמי אתחזן?! אלא דלא אתטרח בישובא (ס"א בנשוכא) דרוחא דזעיר אפין. דתאנא מהאי פומא קדישא עלאה קדש קדשים נשבא רוחא. מאי רוחא? רוחא דאיתרק (ס"א דאתדבק) ביה, דמתלבש ביה (נ"א דאתתקן ומתלבש ביה) זעיר אפין. ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא. וכד ההוא רוחא נפיק -- אתפרש לתלתין ושבעה אלף 37,000 עיבר. ואתפשט (ס"א ואתפרשא) כל חד בלחודוי לאתריה. וכל מאן דאתחזי לאתלבשא מניה אתלבש. ועל דא שערין לא אשתכחו על פומא קדישא משום דרוחיה נפיק ולא בעי מלה אחרא לאתערבא ביה ולקרבא בהדיה. ודא הוא טמירותא דכלא דלא אתדבק לא לעילא ולא לתתא. והוא סתים בסתימא דסתימין דלא אתידע.   [דף קלד ע"ב]   דא הוא דלא אתתקן ולא הוה ביה תקונא. ובגין כך רוח דנפיק לבר (ס"א דנפיק מההוא דלבר) ומתלבשין ביה נביאי מהימני אתקרי "פה יי'", אבל בהאי עתיקא דעתיקין לא אתפרש, ולית מאן דידע רוחיה בר איהו. ובגין כך שערוי שקילין סוחרנא דפומא ופומא אתפני מכל סטרוי.

ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא בהאי רוחא דמתפשט לכמה עיברין באתר דכל שערי שקילין בסוחרנוי (הדא הוא דכתיב "אשר נשבעת לאבותינו").

ודא הוא תקונא קדישא עלאה דתריסר, דמכאן אשתלשלו י"ב תחומין לעילא, י"ב תחומין לתתא, י"ב תחומין לי"ב שבטי אבהתא. הה"ד "אשר נשבעת לאבותינו".

תקונא דתליסר - תליין שערי דתחות דיקנא מכאן ומכאן ביקרא יאה וביקרא שפירא וחפיין עד טבורא. ולא אתחזיין מאנפי תקרובא דבוסמא בר אינון תפוחין שפירן חוורין.

א"ר שמעון: זכאה חולקיה דמאן דאשתכח בהאי אדרא קדישא עלאה דאנן ביה. זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי. דאנן יתבין בקדושה עלאה אשא עלאה אסחר לן (ס"א בין אשא עלאה דאסחר לן) והא כל תקונין עלאין (לדיוקנא) דדיקנא קדישא אתתקנו ואתעטרו ואסחרו לדוכתייהו.

והאי תקונא דתליסר הוא תקונא יאה דביה אחידן כלא. כלהו מתכספין למזקף רישא לקבליה. מניה תליין כל אינון דבזעיר אפין אחידן. מניה תליין עלאין ותתאין וכל גנזין עלאין ותתאין גניזין ביה וביה כלילן. ואיהו מזלא דמתזלא מניה כלא. דא הוא תקונא שלימתא דאשלים לכל תקונין דא אשלים לכלא.

תאנא: אלין תקונין אקרון "ימי קדם" -- יומין קדמאין דקדמאי. ואינון דאשתכחו בזעיר אפין אקרון "ימי עולם". ותאנא, אלין ימי קדם - כלהו מתתקנן בתקונא דדיקנא דעתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין (כליל בהו). והאי דתליסר כליל להון כמה דאתמר. ודא יומא לא אתכליל בהדייהו אלא הוא כליל כלא.

ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא -- ההוא אתקרי "יום אחד", דביה זמין לאוקיר דיקניה, הדא הוא דכתיב (זכריה יד, ז) "יום אחד הוא יודע ליי'" -- הוא בלחודוי יתיר מכלא. הוא דכליל כלא. הוא דאתקרי בשמא ידיעא.

דתנינן, באתר דאית יום אית לילה - דלית יום בלא לילה. ומשום דההוא זמנא זמן יהא דיקרא דדיקנא, והוא בלחודוי ישתכח -- לא אתקרי לא יום ולא לילה. דלית יום אקרי אלא מסטרא דילן, ולית לילה אקרי אלא מסטרא דילן. ומשום דהאי תקונא כליל כלא - לא אתידע ולא אתחזי מניה. ומניה נגיד משחא דרבותא לתליסר עיבר מבועין, לכל אינון דלתתא, דנהרין בההוא משחא (אתתקנו) בתליסר תקונין אילין אתתקנא דיקנא קדישא עלאה ואלין תקונין דבהאי דיקנא מתתקנן ונחתן לכמה עיבר. ולא אתחזון היך מתפשטין והיך נפקין. מכלא אסתימו ומכלא אתטמרו. לית דידע אתר להאי עתיקא בפשיטותא דלהון כלהון כלילן כמה דאתמר אתידע ולא אתידע, טמיר ולא טמיר. עליה אתקרי "אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן". וכתיב "הוא עשנו ולא אנחנו". וכתיב "ועתיק יומין יתיב" -- באתריה יתיב ולית דידע ליה. יתיב ולא שכיח. וכתיב "אודך על כי נוראות נפליתי וגו'".

אמר ר"ש לחברייא, כד אתפריס פריסא דא דאתון חמאן עלנא, אנא חמינא דנחתו כל תקונין בגווה ונהירו באתר דא. וחד פרוכתא בוצינא דקודשא בריך הוא (ס"א בוסיטא דקדושא) פריסא בארבע סמכין לארבע עיבר.

  [דף קלה ע"א]   סמכא חד הוא יתיב מתתא לעילא וחד מגרופיא בידיה. ובמגרופיא ארבע מפתחי שנינן (ס"א שניין) מכל סטרוי. ומתאחדן פרכא ונחתין לה מעילא לתתא. וכן לסמכא תניינא, ותליתאה ורביעאה. ובין סמכא לסמכא אחידן תמניסר רגלי דסמכי, ומתנהרין בבוצינא דגליפא (ס"א בבוסיטא דגליפין) בההוא פריסא. וכן לד' עיבר.

וחמינא אלין תקונין דנהרין עלה, והוו מחכאן מלי דפומנא - לאתעטרא ולאסתלקא כל חד באתריה. וכד הוו מתתקנן מפומנא -- כל חד וחד סליק ואתעטר ואתתקן בההוא תקונא דאתתקן הכא מכל (ס"א בהבל דכל) פומא דחד מינן. ובשעתא דחד מינן פתח פומא לתקנא בההוא תקונא -- ההוא תקונא הוה יתיב ומחכה למלה דנפיק מפומיכון, וכדין סלקא בדוכתיה ואתעטר. וכל סמכין מכאן ומכאן חדאן על דשמעין מה דלא ידעו, וצייתין לקליכון. כמה רתיכין קיימין הכא בגיניכון. זכאין אתון לעלמא דאתי דכלהו מלי דנפקי מפומיכון כלהו מלין קדישין, מלין כשרן, דלא אסטאן לימינא ולשמאלא. קב"ה חדי למשמע וציית להני מלי עד דהוא אגמר (ס"א אגזר) דינא די לעלמא. דאי תימרון זמנא אחרא כל הני מלי קדישין -- עלייכו כתיב "וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישנים". מאי "דובב שפתי ישנים"? דאפילו לעלמא דאתי מרחשן שפוותייכו אורייתא קמיה.

השתא אתתקנו ואתכוונו דעתא למתקן תקונוי דזעיר אפין; היך יתתקן והיך יתלבש בתקונוי מתקוני עתיק יומין קדישא דקדישין טמירא דטמירין טמירא מכלא. דהשתא חובתא (ס"א חכמתא) עלייכו למגזר דינא קושטאה יאה ושפירא ולאתקנא כל תקונין על בורייה, תקוני דזעיר אפין מתקוני דאריך אפין אתתקנו, ואתפשטו תקונוי מכאן ומכאן כחיזו ב"נ למשלטא (ס"א ומשלפא) ביה רוחא דטמירא דכל טמירין בגין למיתב על כורסייא דכתיב "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". "כמראה אדם" -- דכליל כל דיוקנין. "כמראה אדם" -- דכליל כל שמהן. "כמראה אדם" -- דביה מתימין כל עלמין עלאין ותתאין. "כמראה אדם" -- דכליל כל רזין דאחאמרו ואתתקנו עד דלא אברי עלמא ואע"ג דלא אתקיימו.

תאנא בצניעותא דספרא: עתיקא דעתיקין, עד לא זמין תקונוי, באני מלכין כנס מלכין (נ"א גליף מלכין) ומשער מלכין, ולא הוו מתקיימי עד דדחי (ס"א דאנח) לון ואצנע לון לבתר זמנא. הה"ד "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום". "בארץ אדום" -- באתר דכל דינין מתקיימין תמן.

וכולהו לא אתקיימו עד דרישא חוורא עתיקא דעתיקין אתתקין. כד אתתקן -- תקין כל תקונין דלתתא. תקין כל תקונין דעלאין ותתאין. מכאן אוליפנא כל רישא דעמא דלא אתתקן הוא בקדמיתא - לית עמא מתתקנא. ואי איהו מתתקן - כלהו מתתקנן. ואי איהו לא מתתקן בקדמיתא - לא יכלין עמא לאתתקנא.

מנלן? מעתיק יומין. דעד לא אתתקן הוא בתקונוי - לא אתתקנו כל אינון דבעו לאתתקנא וכלהו עלמין אתחרבו. הה"ד (שם) "וימלוך באדום בלע בן בעור".

"וימלוך באדום" -- רזא חדא (ס"א יקירא) הוא. אתר דכל דינין מתקטרין תמן ותליין מתמן. "בלע בן בעור". תאנא הוא גזרת דינא תקיפא דתקיפין, דבגיניה מתקטרן אלף אלפין מארי דיבבא ויללה. (שם) "ושם עירו דנהבה". מאי "דנהבה"? כלומר דין הבה, כד"א "לעלוקה שתי בנות הב הב".

כיון דסליק לאתישבא ביה - לא קאים ולא הוה יכיל למיקם, וכלהו עלמין אתחרבו. מאי טעמא? משום דאדם לא אתתקן. דתקונא דאדם בדיוקניה כליל כלא. ויכיל   [דף קלה ע"ב]   כלא לאתישבא ביה. ובגין דתקונא דא דאדם לא אשתכח -- לא יכילו למיקם ולאתישבא ואתבטלו. ואתבטלו סלקא דעתך, והא כלהו באדם אתכלילן?! אלא אתבטלו ואסתלקו מההוא תקונא עד דייתי תקונא (נ"א דיוקנא) דאדם. וכד אתא האי דיוקנא -- אתגלפו (ס"א אתכללו) כלהו ואתחזרו לקיומא אחרא; מנהון אתבסמו, (ס"א מנהון אתבסמו ולא אתבסמו), ומנהון לא אתבסמו כלל.

ואי תימא והא כתיב "וימת" "וימת" -- דאתבטלו לגמרי? לאו הכי. אלא כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה קארי ביה "מיתה" כד"א "וימת מלך מצרים" - דנחת מדרגא קדמאה דהוה קם ביה.

וכיון דאתתקן אדם אתקרון בשמהן אחרנין, ואתבסמו בקיומא ביה וקיימין בדוכתייהו. וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין, בר ההוא דכתיב ביה "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב". מאי טעמא? משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין, משום דהוה דכר ונוקבא כהאי תמרא דלא סלקא אלא דכר ונוקבא, ובגין כך השתא דאשתכחו דכר ונוקבא לא כתיב בהו "מיתה" כאחרנין ואתקיימו. אבל לא אתישבו עד דאתתקן דיוקנא דאדם. וכיון דאתתקן דיוקנא דאדם -- אתחזרו ואתקיימו בקיומא אחרא ואתיישבו.

תאנא: כד סליק ברעותא דרישא חוורא למעבד יקרא ליקריה -- תקין וזמין ואפיק מבוצינא דקרדינותא חד ניצוצא (נשב ביה אתתקר (ס"א אתתקן) וסליק רעותיה) ואתפשט לתלת מאה ושבעין 370 עיבר, וניצוצא קאים, ושארי נפיק אוירא דכיא ומתגלגלא נשב ביה אתתקן ונפיק חד גולגלתא תקיפא ואתפשט לארבע סטרין, ובהאי אוירא דכיא אשתאיב ניצוצא ואתאחד וכליל (ס"א ואתכליל) ביה. ביה סלקא דעתך? אלא אתטמר ביה. ובגין כך האי גולגלתא אתפשט בסטרוי.

והאי אוירא הוא טמיר דטמירין עתיק יומין ברוחא דגניז בהאי גולגלתא אתפשטו אשא מסטר חד ואוירא מסטר חד. ואוירא דכיא קאים עליה מהאי סטר. ואשא דכיא קאים מהאי סטר. מאי אשא הכא. אלא לאו הוא אשא. אבל בוצינא דא (נ"א ניצוצא) דאתכליל באוירא דכיא נהיר למאתן ושבעין 270 עלמין ודינא מסטרוי אשתכח.

ובגין דא האי גולגלתא אתקרי גולגלתא תקיפא. בגולגלתא דא יתבין תשעה אלפי רבוא עלמין דנטלין עלוי וסמכין עלוי. בהאי גולגלתא נטיף טלא מרישא חיוורא דאתמלי מניה תדיר. ומהאי טלא דאנער מרישיה זמינין מיתייא לאחיאה. והוא טלא דאתכליל בתרי גווני:

• מסטרא דרישא חיורא חיוור בגוויה. (ס"א בגיניה) דכליל כלהו חיוורי (וכלהו חיוורי)
• אבל כד אתיישבן בהאי רישא דזעיר אפין אתחזי ביה סומקא.

כהאי בדולחא דאיהו חיוור ואתחזייא גוונא סומקא בגוונא חיוורא.

ובגין כך כתיב "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". "לחיי עולם" -- בגין דאתחזיאו לההוא חיוורא דאתי מסטר דעתיק יומין אריכא דאנפין. "לחרפות לדראון עולם" -- בגין דאתחזיאו לההוא סומקא דזעיר אפין.

וכלא כליל בההוא טלא. הה"ד "כי טל אורות טלך". "אורות" -- תרין. וההוא טלא דנטיף -- נטיף כל יומא לחקלא דתפוחים כגווני חיוורא וסומקא.

האי גולגלתא אנהיר בתרי גווני, להאי סטר ולהאי סטר. ומהאי אוירא דכיא אתפשט מגולגלתא לאנפוי ק"נ רבוא 150,000 עלמין. ובגין כך אתקרי זעיר אפין. ובשעתא דאצטריך אתפשטו אנפוי ואריכין בההוא זמנא בגין דאשגח באנפוי דעתיקי דעתיקין וחיים לעלמא.

ומהאי גולגלתא נפיק חד עיבר לכל אינון דלתתא ויהבי אגר אוראותא לעתיק יומין כד עאלין בחושבנא   [דף קלו ע"א]   תחות שרביטא. ולקביל דא "בקע לגולגלת" לתתא כד עאלין בחושבנא. והאי בקע אגר אוראותא אשתכח מניה לעתיק יומין.

בחלליה דגולגלתא (ס"א בגולגלתא דא) ג' חללין אשתכחו דשרייא מוחא בהו וקרונא דקיק חפייא עלייהו. אבל לא קרומא קשישא סתימא כעתיק יומין. ובגין דא האי מוחא אתפשט ונהיר (ס"א ונפיק) לתלתין ותרין שבילין, הה"ד "ונהר יוצא מעדן".

ותאנא בתלת חללין דגולגלתא מוחא שרייא.
מחללא חד מתבקע (ס"א ומתפשט) חד מבועא לד' סטרין ונפיק מההוא מוחא דשרייא בהאי הללא תלתין ותרין שבילין רוחין דחכמתא:

מחללא תניינא מתבקע ומתפשט חד מבועא אחרא ומתפתחין ן' תרעין. מאלין ן' תרעין אתאחדן ן' יומין דאורייתא, ן' שנין דיובלא, ן' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה ולשרייא ביה.

מחללא תליתאה נפקין אלף אלפין אדרין ואכסדראין דדעתא שרייא עלייהו ודרי בהו. והאי חללא שרי חלליה (ס"א מדוריה) בין האי חללא ובין האי חללא, ואתמליין מתרין סטרין כל אינון אדרין. הה"ד "ובדעת חדרים ימלאו".

ואילין ג' מתפשטין בכל גופא להאי סטרא ולהאי סטרא. ובאינון אחיד כל גופא ואחיד בהו גופא מכל סטרוי. ובכל גופא אתפשטן ואשתכחן.

תאנא: בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפי רבוא ורבוא רבבן קוצי דשערי אוכמן, ומסתבכין דא בדא ומתערבין דא בדא. ולית חושבנא לנימין דכל קוצא וקוצא דאחידן ביה דכיין ומסאבן. ומכאן אתאחדן טעמי אורייתא בדכיא במסאבא. בכל אינון סטרין דאינון דכיין. בכל אינון סטרין דאינון מסאבן. יתבין קוצי מסתבכין ותקיפין. מנהון שעיעין ומנהון תקיפין. ובכל קוצא וקוצא יתבין נימין תלין על תלין. מתלהטן ותליין כגיבר תקיף מארי נצח קרבין. בתקונא יאה בתקונא שפירא תקיפא. (בחור כארזים) רברבין ותקיפין. הדא הוא דכתיב "בחור כארזים". מתתקנין קוצין דשערי ותליין תלין על תלין מהאי סטרא להאי סטרא על גולגלתא הה"ד (שם) "קווצותיו תלתלים".

ותאנא: יתבין תלי תלין - משום דמשיכין ממבועין סגיאין דתלת רהטי מוחא.
ממבועא לחללא חד דגולגלתא אתמשכן שערי במשיכותא ומתעבדין תלין דתליין מכמה מבועין דאתמשכן מהאי חללא.
מחללא תניינא נפקי חמשין מבועין ואתמשכן שערי מאינון מבועין במשיכותא ואתעבדין תלין דתליין ומתערבין בקוצין אחרנין.
מחללא תליתאה נפקי אלף אלפין אדרין ואכסדראין ואתמשכן שערי במשיכותא מכלהו (ומתעבידן תלין על תלין ומתערבין בקוצין אחרנין).

ובג"כ אינון קוצין תלין על תלין. וכלהו משיכן, דאתמשכן מג' חללין דמוחא דגולגלתא. וכל אינון נימין וכל אינון קוצי -- תליין וחפיין לסטרא דאודנין, ובג"כ כתיב "הטה אלקי אזנך ושמע". ובהאי תלין תליין (נ"א ובהאי תלייא) ימינא ושמאלא, נהורא וחשוכא, רחמי ודינא. וכל ימינא ושמאלא תלי בהאי ולא בעתיקא.

בפלגותא דשערי אתחזי חד אורחא דקיק דמתאחדא מההוא ארחא דעתיק יומין. ומההוא ארחא אתפרשן שית מאה ותליסר ארחין דאתפלגין בארחין דפקודי דאורייתא, דכתיב "כל ארחות יי' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו".

תנא בכל קוצא וקוצא מתאחדן אלף אלפין מארי דיבבא ויללה דתליין בכל קוצא וקוצא מאינון תקיפין. ומאינון שעיעין מאריהון דמתקלא (ס"א מאריהון דרחימותא. ואיהו מתקלא בינייהו) בג"כ אית ימינא ואית שמאלא.

מצחא דגולגלתא -- אשגחותא דאשגחותא, ולא מתגלייא בר ההוא זמנא דצריכין חייביא לאתפקדא ולעיינא בעובדיהון. ותאנא כד אתגלייא האי מצחא -- אתערו כל מאריהון דדינא, וכל עלמא בדינא אתמסר,   [דף קלו ע"ב]   בר ההיא שעתא כד סליקו צלותהון דישראל לקמי עתיק יומין ובעי לרחמא על בנוי -- גלי מצחא דרעוא דרעוין ונהיר בהאי דזעיר אפין ואשתכיך דינא.

בהאי מצחא נפיק חד שערא דמתפשט ביה ממוחא דאפיק חמשין תרעין. וכד אתפשט, אתעביד מצחא דאשגחותא לחייבי עלמא לאינון דלא מתכספי בעובדיהון, הה"ד "ומצח אשה זונה חיה לך מאנת הכלם".

ותניא שערא לא קאים בהאי אתר דמצחא בגין דאתגלייא לאינון דחציפין בחובייהו. ושעתא דמתער קב"ה לאשתעשעא עם צדיקייא -- נהירין אנפוהי דעתיק יומין באנפוי דזעיר אפין ומתגליא מצחיה, ונהיר להאי מצחא, וכדין אתקרי "עת רצון". וכל שעתא ושעתא דדינא תלי והאי מצחא דזעיר אפין אתגלייא -- אתגלייא מצחא דעתיקא דעתיקין ואשתכיך דינא ולא אתעביד.

תאנא האי מצחא אתפשט במאתן אלף סומקי דסומקי דאתאחדן ביה וכלילן ביה. וכד אתגלייא מצחא דזעיר אפין -- אית רשותא לכלהו לחרבא. וכד אתגלייא מצחא דרעוא דרעוין דנהיר להאי מצחא -- כדין כלהו משתככין.

ותניא עשרין וארבע בתי דיני משתכחין בהאי מצחא, וכלהו אקרון נצח (ס"א מצחא וכל חד אקרי נצח), ובאתוון רצופין (דאפין) הוא מצח. ואית מצח ואית נצח דאינון נצחים. והיינו דתנן "נצח נצחים". ואינון במצחא ומתפשטן מנהון בגופא באתרין ידיען.

תניא מאי דכתיב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"? האי רזא אוקימנא, כל ההוא נצח דאתפשט בגופא -- זמנין דתלי על עלמא למידן, ותב ומתחרט ולא עביד דינא אי תייבין. מאי טעמא? משום דקאי בדוכתא דאקרי "אדם" ויכיל לאתחרטא. אבל אי באתר דאתקרי "ראש" (בהאי מצחא) אתחזי ואתגלייא -- האי נצח לאו הוא עידן ואתר לאתחרטא. מ"ט משום דלא הוה מאתר דאקרי "אדם", דהא לא אתגלי פרצופא וחוטמא אלא מצחא בלחודוי. ובאתר דלא אשתכח פרצופא לא אקרי אדם. ובג"כ "לא אדם הוא להנחם" כנצח דבשאר תקוני גופא.

עינוי דרישא משתניין משאר עיינין שרקותא דבגבתא. דעל ריסי עיינין מכחלן. (דכל עיינין מכחלן) באוכמתא. תליין תלין על תלין דשערי ואינון תקונא דעל עיינין ברישא דמצחא ומתאחדן מתרווייהו שבע מאה אלפי מארי דאשגחותא (דעל תריסי דעיינין) בכסותא דעיינין להטין אלף וארבע מאה רבוא דמתאחדן בגבינין דאינהו כסותא. ואשגחותא דעינא דעתיק יומין עלייהו. ובשעתא דסלקין אינון כסותא אתחזי כמאן דאתער משנתיה ואתפקחן עינוי וחמאן לעינא פקיחא ואתסחן בחד חוורא דעינא טבא, הה"ד "רוחצות בחלב" - מאי "בחלב"? בחוורא דלעילא קדמאה. (נ"א בחוורא קדמאה דעינא טבא)

ובההיא שעתא אשתכח אשגחותא דרחמי (ס"א ובג"כ צלותא דישראל סלקא בגין דיפקח עינוי ויתסחון בההוא חוורא) וע"ד צלי דוד "עורה למה תישן יי' הקיצה" -- דיפקח עינוי ויתסחון בההוא חוורא.

וכל זימנא דעינוי לאו מתפקחן -- כל מאריהון דדינין כפיין להו לישראל ושאר עמין שלטין עלייהו. ובזמנא דיפקח עינוי -- יתסחן בעינא טבא ורחמי על ישראל ואסתחר (ס"א ואתזהר) עינא ועביד נוקמין בשאר עמין. הה"ד "העירה והקיצה". "העירה" - לאתסחאה בההיא חוורא, "הקיצה" - למעבד נוקמין לאינון דכפיין לון.

עינוי כד אתפקחן אתחזון שפירין כהני יונים בסומק ואוכם וירוק חוור לא אתגלי אלא בזמנא אסתכל בעינא טבא ומסתחאן כל אינון גוונין בההוא חוור מאינון גוונין דמתגליין נפקין שבעה עיינין דאשגחותא דנפקי מאוכמא   [דף קלז ע"א]   דעינא, הה"ד "על אבן אחת שבעה עינים". מאן "אבן אחת"? אוכמתא דעינא מסומקא נפקין שבעה רהיטין דסמכין (נ"א דסחרן) לסטר שמאלא ומתלהטין באשא דלסטר צפון ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה ארחין דחייביא, הה"ד "שבעה אלה עיני יי' המה משוטטים בכל הארץ".

מירוקא נפקין שבעה טהירין (ס"א נהירין) דקטרא דלסטר (נ"א רהיטין דסחראן לסטר) דרומא ומתאחדן לאתפשטא בעלמא לגלאה ארחין ועובדין דבני נשא בין טב בין ביש, דכתיב "כי עיניו על דרכי איש וגו'". וכד אסתחאן בחוורא משתכחין כלהו לאשגחא לכל מארי קשוט לאוטבא עלמא בגינהון. וכל אשגחותא דההוא חוורא הוי לטב על ישראל ואשגח בסומקא למאן דעאקין להו, הה"ד "ראה ראיתי". "ראה" - לאוטבא לון. "ראיתי" - לנקמא לון מדעקין לון. ובגין כך כתיב "עורה למה תישן יי' הקיצה אל תזנח לנצח". "עורה והקיצה" -- תרי אשגחותא. תרי פקיחין. תרי טבן. רחמי ונוקמין.

גוונא קדמאה - סומקא בגו סומקא, כליל וסתים כל סומקין מקמיה. לא אתחזן. סוחרניה דההוא סומקא אסחר חד חוטא אוכמא ואקיף ליה.

גוונא תניינא - אוכמא. כאבנא חד דנפיק מתהומא חד זמן לאלף שנים בימא רבא, וכד נפיק האי אבנא אתי רגשא ותקפא על ימא. וקליה דימא וגלגלוהי אזלין. ואשתמעו לנונא רבא דאקרי לויתן. ונפיק מתהומא. והאי אבנא מתגלגלא בתוקפא דימא ונפיק לבר. והיא אוכמא דכל אוכמין סתימין קמיה (ס"א והא אוקמוה דכל אורחין סתימין קמה) וכך היא אוכמותא דעינא, אוכמא דכליל וסתים כל שאר אוכמין. וסוחרניה דההוא אוכמא אסחר חד חוטא סומקא (ס"א לסטר חד) ואקיף לההוא אוכמא.

גוונא תליתאה - ירוקא דירוקי דכליל וסתים כל ירוקין. ובסוחרניה דההוא ירוקא אסחרו תרין חוטין; חוטא סומקא לסטר חד, וחד חוטא אוכמא לסטר חד. ואקיפין לההוא ירוקא.

וכד אסתחר (נ"א אתגלי) חוורא ואסתחרי עינא -- כל אינון גוונין לא משתכחין ומשתקעין לתתא (סומקא ירוקא אוכמא). לא אתחזי בר ההוא חוורא דנהיר מעתיק יומין. ונהירין מניה כל אינון דלתתא (נ"א הוא) ולית גוונא אתחזייא בר ההוא חוורא בלחודוי. ובגין כך אסתלקו כל מאריהון דסומקא ואוכמא דאינון תאומין כחדא. הה"ד "שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות". מאי "מן הרחצה"? מההוא אסחותא דעינא קדישא עלאה. "שכלם מתאימות" -- מתערבן דא בדא ואתדבקן דא בדא. ומה דאמר "שניך כעדר הקצובות" ואת אמרת "שכלם מתאימות" -- כלומר חוורא דלהון כההוא חוורא דעיינין כד אסחן בחוורתא דעינא עלאה.

ודא זמינין למנדע צדיקייא למחזי ברוחא דחכמתא כד"א "כי עין בעין יראו". אימתי? "בשוב יי' ציון". וכתיב "אשר עין בעין נראה אתה יי'". וכדין פקיחותא דעיינין לטב.

ואית פקיחותא דעיינין לטב ואית פקיחותא דעיינין לביש. לטב -- כמה דכתיב "פקח עיניך וראה שוממותינו וגו'". ודא הכא לטב. ולביש. וכתיב "עינך תראנה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח". הא הכא לטב ולביש דלא אתעביד דא בלא דא.

תנא בצניעותא דספרא: מהו "עינך תראנה ירושלם נוה שאנן", וכי ירושלם נוה שאנן הוא והא כתיב "צדק ילין בה", ובאתר דאשתכח צדק לאו שקוט ולאו שאנן הוא?

אלא "עינך תראנה ירושלם נוה שאנן" -- "נוה שאנן" לעתיק יומין אתמר (דישגח באלין עיינין), דההוא עינא שקיט ושאנן. עינא דרחמי. עינא דלא נטיל מאשגחותא דא לאשגחותא אחרא. ובגין כך כתיב "עינך תראינה" חסר יו"ד ולא "עיניך". ומה דאמר ירושלם ולא ציון -- הכי אצטריך, לאכפייא   [דף קלז ע"ב]   לדינא דאשתכח בה ולרחמא עלה.

ותאנא: כתיב "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (הה"ד "צדק ילין בה" דבה אשכח גזרי דדינין יתיר מכל שארי אתרי) (נ"א דכתיב "צדק ילין בה" דבה אשתכחו גזרי דינין יתיר מכל שאר אתרי. ותנא כתיב "עיני יי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". השתא "עיני ה' אלקיך בה" וכדין פקיחותא דעיינין בה לטב ולביש בגין דאית בהו ימינא ושמאלא, דינא ורחמי) ולזמנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי. עינא עינא דעתיקא דעתיקין. הה"ד "וברחמים גדולים אקבצך". כיון דאמר "רחמים" מהו "גדולים"? אלא אית רחמי ואית רחמי. רחמי דעתיק דעתיקין אינון אקרון "רחמים גדולים", רחמי דזעיר אנפין אקרון "רחמים" סתם. (מהנ"א הוא משום דאית ביה ימינא ושמאלא דינא ורחמי) ובג"כ "וברחמים גדולים אקבצך" דעתיק יומין.

תאנא: בהני עיינין בתרין גוונין מנייהו, בסומקא ואוכמא, שראן תרין דמעין. וכד בעי קודשא דקודשין לרחמא על ישראל אחית תרין דמעין לאתבסמא בימא רבא. מאן ימא רבא? ימא דחכמתא עלאה. כלומר דיתסחון בנהרא (ס"א בחוורא) במבועא דנפיק מחכמתא רבא ומרחם להו לישראל.

חוטמא -- תאנא בצניעותא דספרא, חוטמא דזעיר אנפין, בחוטמא אשתמודע פרצופא. בהאי חוטמא אתפרשא מלה דכתיב "עלה עשן באפו וגו'". "עלה עשן באפו" -- בהאי תננא אתכללו אשא וגחלי דנורא. דלית (ס"א בחוטמא אשתמודע פרצופא תלת שלהובין מתוקדין בנוקבוי מהאי חוטמא אתפשטן תלת גווני תננא ואשא וגחלי דנורא דכתיב "עלה עשן באפו" ולית) תננא בלא אשא ולא אשא בלא תננא. וכלהו אסתליקו (ס"א אתדליקו) ונפקי מחוטמוי.

ותאנא כד אתחברו תלת אלין דכלילן בהאי תננא דנפיק מחוטמא -- אתקמט חוטמא ונשיב ונפיק תננא אוכמא וסומקא, ובין תרי (נ"א בתרי) גווני, וקרינן ליה אף וחימה ומשחית.

ואי תימא -- אף וחימה כתיב "כי יגורתי מפני האף והחימה" דאינון תננא אוכמא וסומקא, משחית מנא לן? דכתיב "לפני שחת יי' את סדום ואת עמורה". "שחת" -- המשחית בנורא דליק מוקדא.

ותאנא חמש גבוראן אינון בהאי זעיר אנפין ואסתלקו לאלף וארבע מאה 1,400 גבוראן. ומתפשטאן בחוטמוי, בפומא, בדרועוי, בידין, באצבעין. ובג"כ כתיב "מי ימלל גבורות יי'" -- "גבורת" כתיב.

כתיב הכא "גבורות" וכתיב התם "לך יי' הגדולה והגבורה" -- אלא הכי תאנא, כד אתחבראן כלהו גבוראן כחדא אתקרי גבורה חדא.

וכלהו גבוראן שריאן לנחתא מחוטמוי. ומהאי תליין אלף (אלפין) וארבע מאה רבוא לכל חד מנייהו. ובהאי תננא דאפיק מחוטמוי תליין אלף (אלפין רבוא) וארבע מאה (וחמש) דסטר גבורה דא. וכלהו גבוראן תליין מהאי חוטמא דכתיב "דור לדור ישבח מעשיך וגו'". וכד שארי גבורה דא - כלהו גבוראן מתלהטן ושטאן (נ"א ונחתין) עד דנחתן ל"להט החרב המתהפכת".

כתיב "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה", וכתיב "לפני שחת יי' את סדום ואת עמורה", וכתיב "ויי' המטיר על סדום ועל עמורה". אלא הכי תאנא, לא דיין לרשעים וכו' אלא דמהפכי מדת רחמים למדת הדין. והיאך מהפכי? והא כתיב "אני יי' לא שניתי"?

אלא בכל זמנא דעתיק דעתיק -- רישא חוורא (אתגלייא) רעוא דרעוין אתגליין רחמין רברבין אשתכחו בכלא, ובשעתא דלא אתגלייא -- כל זיינין (ס"א דינין) דזעיר אפין זמינין, וכביכול רחמי עביד דינא. ההוא עתיקא דכלא דתניא כד אתגלייא עתיקא דעתיקין רעוא דרעוין כלהו בוציני דאתקרון בשמא דא נהירין ורחמי אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגלי טמירא דטמירין ולא אתנהרן אלין בוציני, מתערין דיני ואתעביד דינא. מאן גרים להאי דינא? רעוא דרעוין דלא אתגלי. ובג"כ מהפכין חייביא רחמי לדינא.

ומה דאמר הכא "מאת יי' מן השמים" -- בזעיר אפין אתמר, ומשמע דכתיב "מן השמים" - אש ומים, רחמי ודינא. לאפקא מאן דלית ביה דינא כלל.

תאנא האי חוטמא זעיר. וכד שארי תננא   [דף קלח ע"א]   לאפקא -- נפיק בבהילו ואתעבד דינא. ומאן מעכב להאי חוטמא דלא יפיק תננא? חוטמא דעתיקא קדישא, דהוא אקרי "ארך אפים" מכלא.

והיינו רזא דתנינן "יהו"ה יהו"ה" פסיק טעמא בגווייהו. בכלהו אתר דשמא אדכר תרי זמני -- פסיק טעמא בגווייהו. כגון אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל -- כלהו פסיק טעמא בגווייהו. חוץ ממשה משה דלא פסיק טעמא בגווייהו.

מאי טעמא?

• "אברהם אברהם" -- בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא שלים בעשר נסיוני. ובגין כך פסיק טעמא בגווייהו, דהשתא לא הוה איהו כדקדמיתא.
• "יעקב יעקב" -- בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא אתבשר ביוסף ושראת עליה שכינתא. ועוד דהשתא אשתלים בארעא אילנא קדישא, כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין, מה דלא הוה בקדמיתא. ובגיני כך בתראה שלים, קדמאה לא שלים, ופסיק טעמא בגווייהו.
• "שמואל שמואל" טעמא פסיק בגויה. מאי טעמא? בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא הוא נביאה וקודם לכן לא הוה נביאה.

אבל "משה משה" לא אפסיק טעמא בגוויהו, דמיומא דאתיליד שלים הוה, דכתיב "ותרא אותו כי טוב הוא".

אוף הכא "יהו"ה יהו"ה" פסיק טעמא בגווייהו; קדמאה שלים, בתראה שלים בכלהו. ומשה באתר דינא אמר לנחתא לון מעתיקא קדישא רחמין לזעיר אנפין, דהכי תנינן: כמה חילא דמשה דאחית מכילן דרחמי לתתא.

וכד אתגלי עתיקא בזעיר אפין - כלא ברחמי אתחזון, וחוטמא אשתכיך, ואשא ותננא לא נפיק, כד"א "ותהלתי אחטם לך". ותאנא: בתרין נוקבין דחוטמא, בחד נוקבא נפיק תננא להיט ומשתקעא בנוקבא דתהומא רבא, ומחד נוקבא נפיק אשא דאוקיד בשלהובוי ומתלהטא (בארבע אלף) באלף וארבע מאה עלמין דבסטר שמאלא.

ומאן דגרים לקרבא בהאי אקרי "אש יי'" -- אשא דאכלא ואוקיד כל שאר אשין. והאי אשא לא אתבסם אלא באשא דמדבחא. והאי תננא דנפיק מנוקבא אחרא לא אתבסם אלא בתננא דקרבנא (דמדבחא). וכלא תלייא בחוטמא, בגין כך כתיב "וירח יי' את ריח הניחח" -- דכלא בחוטמא תליין לארחא האי חוטמא בתננא ואשא סומקא. ובגין כך אתקבל ברעוא.

והאי (הוא) דכתיב "ויחר אף יי'", "וחרה אף יי'", "וחרה אפי", "פן יחרה אף יי'" -- כלא בזעיר אפין אתמר ולא בעתיקא.

תאנא כתיב "הטה אלקי אזנך ושמע" האי (ס"א תאנא בצניעותא דספרא דרגא (ס"א עקימא) עמיקא למשמע טב וביש ודא איהו).

אודנא דאתעביד תחות שערי, ושערי תליין עליה (ואודנא הוא למשמע) ואודנא אתעביד ברשומי רשימין לגאו, כמה דעביד (ס"א דבארי) דרגא בעקימא (להאי ולהאי). מאי טעמא בעקימא? (ס"א בגין דיתעכב קלא לאעלא במוחא ויבחין ביה מוחא ולא בבהילו) (בגין למשמע טב וביש).

ותאנא מהאי עקימא דבגו אודנין תליין כל אינון מארי דגדפין דכתיב בהו "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר". בגו אודנא נטיף מג' חללי דמוחא להאי נוקבא דאודנין. ומההוא נטיפא עייל קלא בההוא עקימא, ואתצריך בההוא נטיפא בין טב ובין ביש. טב דכתיב "כי שומע אל אביונים יי'". ביש דכתיב "וישמע יי' ויחר אפו ותבער בם אש יי'".

והאי אודנא סתים לבר. ועקימא עייל לגו לההוא נוקבא דנטיפא מן מוחא בגין למכנש קלא לגאו דלא יפוק לבר ויהא נטיר וסתים מכל סטרוי. בג"כ הוא רזא. ווי לההוא דמגלי רזין, דמאן דמגלי רזין כאילו אכחיש תקונא דלעילא דאתתקן למכנש רזין ולא יפקון לבר.

תניא: בשעתא דצווחין ישראל בעאקא ושערי מתגליין מעל אודנין -- כדין עייל קלא באודנין בההוא נוקבא דנטיף ממוחא וכנש (ס"א ובטש) במוחא, ונפיק בנוקבי דחוטמא ואתזער חוטמא ואתחמם (נ"א ואתקמט), ונפיק אשא ותננא מאינון נוקבין ומתערין   [דף קלח ע"ב]   כל גבוראן ועביד נוקמין. ועד לא נפקין מאינון נוקבין אשא ותננא -- סליק ההוא קלא לעילא ובטש בריחא דמוחא (ס"א ברישא במוחא) ונגדין תרין דמעין מעיינין ונפק מנחירוי תננא ואשא בההוא קלא דנגיד לון לבר בההוא קלא דעייל באודנין אתמשכאן ומתערן (ס"א מתערבין) כולי האי. בגין כך כתיב "וישמע יי' ויחר אפו ותבער בם אש יי'". בההיא שמיעה דהוא קלא אתער מוחא (כלא).

תנא כתיב "הטה אלקי אזנך" כלומר ארכין. (ס"א אודנין) שית מאה אלף רבוא אינון מאריהון דגדפין דתליין באלין אודנין, וכלא אתקרון "אזני יי'". ומה דאתמר "הטה יי' אזנך" -- "אזנך" -- בזעיר אפין אתמר, מסטרא דחד חללא דמוחא תליין אודנין. ומחמשין תרעין דנפקין מההוא חללא דא הוא (ס"א אית) תרעא חד דנגיד ונפיק ואתפתח בההוא נוקבא דאודנא דכתיב "כי אזן מלין תבחן", וכתיב "ובוחן לבות וכליות". ומסטרא דאתפשטותא דההוא חללא דחמשין תרעין דאתפשטו בגופא באתר דלבא שארי -- מתפשט ההוא חללא דחמשין תרעין, ואודנא קרי ביה בחינה. ובלבא קרי ביה בחינה. משום דמאתר חד מתפשטין. (ס"א בההוא נוקבא דאודנא ומסטרא דאתפשטותא דההוא חללא דחמשין תרעין אתפשט בגופא באתר דלבא שארי ועל דא באודנא קרי ביה בחינה ובלבא קרי ביה בחינה דכתיב כי אזן מלין תבחן וכתיב ובוחן לבות וכליות משום דמאתר חד מתפשטין).

תאנא בצניעותא דספרא: כמה דאודנא דא אבחן בין טב ובין ביש - כך כלא. דבזעיר אפין אית סטרא דטב וביש, ימינא ושמאלא, רחמי ודינא. והאי אודנא כליל במוחא, ומשום דאתכלל במוחא ובחללא חד. אתכליל בקלא דעייל ביה. ובאודנא קרי ביה ובשמיעה אתכליל בינה, שמע כלומר הבן. אשתכח (ס"א ואסתכל) דכלא בחד מתקלא אתקל. ומלין אלין למאריהו דמארין אתיהבן למשמע ולאסתכלא ולמנדע.

תא חזי כתיב "יי' שמעתי שמעתך יראתי וגו'" האי קרא אשתמודע דכד נביאה קדישא (ס"א מהימנא) שמע ואסתכל וידע וקאים על תקונין אלין כתיב "יראתי" -- תמן יאות הוא לדחלא ולאתבר קמיה. האי בזעיר אפין אתמר.

כד אסתכל וידע מה כתיב? "יי' פעלך בקרב שנים חייהו" -- האי לעתיק יומין אתמר. ובכל אתר דישתכח יהו"ה יהו"ה ביו"ד ה"א תרי זמני, או באלף דל"ת ויו"ד ה"א -- חד לזעיר אפין וחד לעתיקא דעתיקין.

ואף על גב דכלהו חד וחד שמא אקרו. ותנינן אימתי אקרי שם מלא, בזמנא דכתיב "יהו"ה אלהים", דהאי הוא שם מלא. דעתיק דכלא ודזעיר אנפין. וכלא הוא "שם מלא" אקרי, ושאר לא אקרי "שם מלא", כמה דאוקימנא "ויטע יי' אלקים" -- שם מלא בנטיעות גנתא. ובכל אתר יהו"ה אלהים אתקריא שם מלא.

"יי' יי'" -- כלא הוא בכללא. וההוא זמנא אתעדון דחמין בכלא.

"יי' פעלך בקרב שנים חייהו" -- לעתיק יומין אתמר. מאן "פעלך"? זעיר אפין. "בקרב שנים" -- אינון "שנים קדמוניות" דאקרון "ימי קדם" ולא אקרון "שנות עולם". "שנים קדמוניות" אינון ימי קדם, "שנות עולם" אלין ימי עולם. והכא "בקרב שנים" - מאן "שנים"? "שנים קדמוניות". חייהו למאן? חייהו לזעיר אפין, דכל נהירו דיליה מאינון שנים קדמוניות אתקיימו ובג"כ אמר "חייהו". "ברוגז רחם תזכור" -- לההוא חסד עלאה דעתיקא דעתיקין דביה אתער רחמין לכלא למאן דבעי לרחמא ולמאן דיאות לרחמא.

תאנא: אמר ר' שמעון, אסהדנא עלי שמיא ולכל אלין דעלנא קיימין, דחדאן מלין אלין בכלהו עלמין. וחדאן בלבאי מלי ובגו פרוכתא עלאה דפריסא עלנא מתטמרין וסלקין וגניז להו עתיקא דכלא גניז וסתים מכלא. וכד שרינא למללא, לא הוו ידעין חבריא דכל הני מלין קדישין מתערין הכא. זכאה חולקיכון חברייא דהכא, וזכאה חולקי עמכון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

פתח ר' שמעון ואמר: "ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו'" -- מאן עמא קדישא כישראל דכתיב בהו "אשריך ישראל מי כמוך" דכתיב "מי כמוכה באלים יי'" משום דאתדבקותא דלהון הוא בשמא קדישא בעלמא דין, ובעלמא דאתי יתיר מהכא,   [דף קלט ע"א]   דהתם לא מתפרשן מניה מההוא צרורא דצרירין ביה צדיקיא, הה"ד "ואתם הדבקים ביי'" ולא כתיב "הדבקים ליי'" אלא "ביי'" ממש.

תאנא: כד נחית מן דיקנא יקירא עלאה דעתיקא קדישא סתים וטמיר מכלא משחא דרבות קדישא לדיקנא דזעיר אפין -- אתתקן דיקנא דיליה בתשעה תקונין. ובשעתא דנהיר דיקנא יקירא דעתיקא דעתיקין בהאי דיקנא דזעיר אפין -- נגדין תליסר מבועין דמשחא עלאה בהאי דיקנא. ומשתכחין ביה עשרין ותרין תקונין. ומניה נגדין עשרין ותרין אתוון (ס"א דאורייתא) דשמא קדישא

(מתחיל מסוף קלח ע"ב) (נ"א ובעלמא דאתי). משום דאתדבקותא דלהון הוא בשמא קדישא בעלמא דין ובעלמא דאתי יתיר מהכא דהתם לא מתפרשין מההוא צרורא דחיי דצרירין ביה צדיקייא הה"ד "ואתם הדבקים בה'" -- בה' ממש, עלייכו כתיב "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" וכתיב "מי כמוכה באלים ה'".

השתא אתכוונו דעתא לאוקורי למלכא ולאוקיר יקרא דדיקנא קדישא דמלכא.

תנא: מתתקן דיקנא עלאה דיקנא קדישא בט' תיקונין, ודא איהו דיקנא דז"א. וכד נחית מן דיקנא יקירא עילאה דעתיקא קדישא בהאי דיקנא דז"א -- נגדין י"ג מבועין דמשחא עלאה בהאי דיקנא ומשתכחין ביה כ"ב אתוון דשמא קדישא).

וא"ת דיקנא לא אשתכח, ולא אמר שלמה אלא "לחייו" (ולא קרי דיקנא).

אלא הכי תאנא בצניעותא דספרא: כל מה דאטמר וגניז ולא אדכר ולא אתגלייא -- ההוא מלה הוי עלאה ויקירא מכלא (משום) ובג"ד הוא סתים וגניז. ודיקנא משום דהוא שבחא ושלימותא ויקירותא מכל פרצופא -- גנזיה קרא ולא אתגלייא.

ותאנא: האי דיקנא דאיהו שלימותא דפרצופא ושפירותא דזעיר אפין, נפיק מאודנוי ונחית וסליק וחפי בתקרובא דבוסמא. מאי תקרובא דבוסמא? כד"א "לחייו כערוגת הבושם" (ולא ערוגות).

בתשעה תקונין אתתקן האי דיקנא דזעיר אנפין, בשערי (דדיקנא) אוכמי מתתקנא בתקונא שפיר. כגבר תקיף שפיר למחזי. דכתיב (שם) "בחור כארזים".

תקונא קדמאה. מתתקן שערא מלעילא, ונפיק ההוא ניצוצא בוצינא דקרדינותא, ונפיק מכללא דאוירא דכיא ובטש בתחות שערא דרישא מתחות קוצין דעל אודנין. ונחית מקמי פתחא דאודנין נימי על נימי עד רישא דפומא.

תקונא תניינא. נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא. ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא, נימין על נימין, בתקונא שפירא.

תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות חוטמא מתחות תרין נוקבין נפיק חד ארחא, ושערין זעירין תקיפין מליין לההוא ארחא, ושאר שערין מליין מהאי גיסא ומהאי גיסא סוחרניה דההוא ארחא. וארחא לא אתחזי לתתא כלל אלא ההוא ארחא דלעילא דנחית עד רישא דשפוותן ותמן שקיעא ההוא ארחא.

תקונא רביעאה. נפיק שערא ואתתקן וסליק וחפי בעלעוי דתקרובא דבוסמא.

תקונא חמשאה. פסיק שערא ואתחזיין תרין תפוחין מכאן ומכאן, סומקן כהאי ורדא, סומקא ומתלהטן במאתן ושבעין 270 עלמין דמתלהטין מתמן (ס"א מנהון).

תקונא שתיתאה. נפק שערא כחד חוטא בסחרניה דדיקנא ותליין עד רישא דמעוי ולא נחית עד טבורא.

תקונא שביעאה. דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי. ויתבין שערי בתקונא סחור סחור ליה.

תקונא תמינאה. דנחתין שערי בתחות דיקנא דמחפיין קדלא דלא אתחזיא כלהו שערי דקיקין נימין על נימין. מליין מכל סטרוי.

תקונא תשיעאה. (מתערבין שערי עם אינון) דמתחברן (נ"א אתמשכן) שערי כלהו בשקולא מעלייא (ס"א מלייא) עד (נ"א עם) אינון שערי דתליין. כלהו בשקולא שפיר כחד גיבר תקיף מארי נצח קרבין.

בתשעה תקונין אלין נגדין ונפקין ט' מבועין דמשח רבות דלעילא, ומההוא משח רבות נגדין לכל אינון דלתתא.

ט' תקונין אלין אשתכחו בדיקנא דא, ובשלימות תקונא דדיקנא דא אתקרי (בר נש לתתא) גיבר תקיף. דכל מאן דחמי דיקנא קיימא בקיומיה -- תלייא ביה גבורה תקיפא.

עד כאן תקונא דדיקנא עלאה דזעיר אפין.

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה: קום ברי (קדישא), סלסל תקונא דדיקנא (נ"א דמלכא) קדישא בתקונוי אלין.

  [דף קלט ע"ב]   קם ר' אלעזר פתח ואמר: "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגו'" עד "מבטוח בנדיבים" (תהלים קי"ח, ה'-ט') -- תנא: הכא ט' תקונין דבדיקנא דא, להני תקונין אצטריך דוד מלכא בגין לנצחא לשאר מלכין ולשאר עמין.

ת"ח כיון דאמר הני ט' תקונין לכתר אמר "כל גוים סבבוני בשם יי' כי אמילם". אמר: הני תקונין דאמינא למאי אצטריכנא? משום ד"כל גוים סבבוני". ובתקונא דדיקנא דא ט' תקונין, דאינון שם יי' -- אשצינון מן עלמא, הה"ד "בשם יי' כי אמילם".

ותנא בצניעותא דספרא: תשעה תקונין אמר דוד הכא -- שיתא אינון בשמא קדישא, דשית שמהן הוו, ותלת אדם. ואי תימא תרין אינון -- תלתא הוו, דהא "נדיבים" בכלל אדם הוו.

תנא: שיתא שמהן דכתיב:

• "מן המצר קראתי יה" - חד.
• "ענני במרחב יה" - תרין.
• "יי' לי לא אירא" - תלת.
• "יי' לי בעוזרי" - ארבע.
• "טוב לחסות ביי'" - חמשה.
• "טוב לחסות ביי'" - שיתא.

אדם תלת, דכתיב:

• "יי' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" - חד.
• "טוב לחסות ביי' מבטוח באדם" - תרי.
• "טוב לחסות ביי' מבטוח בנדיבים" - תלת.

ותא חזי, רזא דמלה, דבכל אתר דאדכר "אדם" הכא - לא אדכר אלא בשמא קדישא, דהכי אתחזי. משום דלא אקרי (הוה) "אדם" אלא במה דאתחזי ליה. ומאי אתחזי ליה? שמא קדישא, דכתיב "וייצר יי' אלקים את האדם" -- בשם מלא דהוא "יי' אלקים" כמה דאתחזי ליה. ובג"כ הכא לא אדכר "אדם" אלא בשמא קדישא.

ותנא: כתיב "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". תרי זמני "י"ה י"ה" לקביל תרי עלעוי דשערי אתאחדן בהו. ומדחמא דשערי אתמשכאן ותליין שארי ואמר "יי' לי לא אירא. יי' לי בעוזרי". בשמא דלא חסר. בשמא דהוא קדישא. ובשמא דא אדכר "אדם".

ומה דאמר "מה יעשה לי אדם" -- הכי הוא. דתנא כל אינון כתרין קדישין דמלכא כד אתתקנן בתקונוי אתקרון "אדם" - דיוקנא דכליל כלא. ומה דמשלפא בהו אתקרי שמא קדישא. ותערא ומה דביה אתקרי יהו"ה ואתקרי אדם בכללא דתערא ומה דביה. (ס"א ומה דאשתליף מתערא אתקרי שמא קדישא. תערא ומה דביה אתקרי ידו"ד אתקרי אדם בכלא תערא ומה דביה).

ואלין תשעה תקונין דאמר דוד הכא -- לאכנעא שנאוי, בגין דמאן דאחיד דיקנא דמלכא ואוקיר ליה ביקירו עילאה -- כל מה דבעי מן מלכא, מלכא עביד בגיניה.

מאי טעמא דיקנא ולא גופא? אלא גופא אזיל בתר דיקנא, ודיקנא לא אזיל בתר גופא
(ס"א דדיקנא איהו עיקרא, דכל גופא וכל הדורא דגופא בתר דיקנא אזיל וכלא בדיקנא תלייא) (ול"ג מן ודיקנא עד גופא)

ובתרי גווני אתי האי חושבנא. חד - כדקאמרן. תרין -

• "מן המצר קראתי יה" - חד
• "ענני במרחב יה" - תרי.
• "ה' לי לא אירא" - תלת.
• "מה יעשה לי אדם" - ארבע.
• "ה' לי בעוזרי" - חמש.
• "ואני אראה בשונאי" - שיתא.
• "טוב לחסות בה'" - שבעה.
• "מבטוח באדם" - תמנייא.
• "טוב לחסות ביי' מבטוח בנדיבים" - תשעה

• "(ס"א טוב לחסות בה' מבטוח באדם" - ז'.
• "טוב לחסות בה'" - ח'.
• "מבטוח בנדיבים" - ט'.

"מן המצר קראתי י"ה" -- מאי קא מיירי? אלא דוד כל מה דאמר הכא על תקונא דדיקנא דא קאמר.

(ר' יהודה אמר) "מן המצר קראתי יה" -- מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחיק מקמי פתחא דאודנין מעילא תחות שערי דרישא, ובג"כ אמר "י"ה י"ה" תרי זמני.

ובאתר (ס"א ובתר דאתפשט דיקנא ונחית מאודנוי ושארי לאתפשטא אמר "יי' לי לא אירא" דהוא אתר דלא דחית (ס"א דחיק) וכל האי אצטריך וכו'. (אדם אתקרי ועל אתפשטותא האי אצטריך) דוד לאכנע תחותיה מלכין ועמין בגין יקרא דדיקנא דא.

ותאנא בצניעותא דספרא: כל מאן דחמי בחלמיה דדיקנא דבר נש עלאה אחיד בידיה או דאושיט ידיה ליה -- ינדע דשלים הוא עם עלאי, וארמיה תחותיה אינון דמצערין ליה.

תנא: מתתקן דיקנא עלאה בתשעה תקונין, והוא דיקנא דזעיר אפין בט' תקונין מתתקן.

  [דף קמ ע"א]   תקונא קדמאה - מתתקן שערא מעילא ונפיק מקמי פתחא דאודנין מתחות קוצי דתליין על אודנין, ונחתין שערי נימין על נימין עד רישא דפומא.

תאנא: כל אלין נימין דבדיקנא -- תקיפין יתיר מכל נימין דקוצין דשערי דרישא. ושערי דרישא אריכין (וכפיין), והני לאו אריכין. ושערי דרישא מנהון שעיעי ומנהון קשישין.

ובשעתא דאתמשכן שערי חוורי דעתיק יומין לשערי דזעיר אפין כתיב "חכמות בחוץ תרנה". מאי "בחוץ"? בהאי זעיר אפין, דמתחברן תרי מוחי. תרי מוחי ס"ד? אלא אימא ארבע מוחי -- תלת מוחי דהוו בזעיר אפין ואשתכחו בתלת חללי דגולגלתא דרישא, וחד מוחא שקיט על בורייה דכליל כל תלת מוחי, דאתמשך מניה משיכן כלילן שקילן בשערי חוורי להאי זעיר אפין לתלת מוחי דביה. ומשתכחן ארבע מוחי בהאי זעיר אפין.

בגין כך אשתלימו ארבע פרשיות דכתיבין בתפילין, דאתכליל בהו שמא קדישא דעתיק יומין עתיקא דעתיקין וזעיר אפין. דהאי הוא שלימותא דשמא קדישא דכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך". "שם יי'" - שם יי' ממש דאינון ארבע רהיטי בתי דתפילין. ובג"כ "חכמות בחוץ תרנה", דהכא משתכחין, דהא עתיקא דעתיקין סתימא דסתימין לא אשתכח ולא זמין חכמתא דיליה, משום דאית חכמתא סתימא דכלא ולא אתפרש.

ובגין דאתחברו ארבעה מוחין בהאי זעיר אפין -- אתמשכן ארבע מבועין מניה לארבע עיבר, ומתפרשן מחד מבועא דנפיק מכלהו. ובג"כ אינון ארבע.

ותאנא: האי חכמתא דאתכלילא בארבע -- אתמשכא בהני שערי דאינון תליין תלין על תלין. (נ"א הוא) וכלהו קשיין ותקיפין. ואתמשכו ונגידו כל חד לסטרוי. ואלף אלפין ורבוא רבבן תליין מנייהו דליתהון בחושבנא, הה"ד "קווצותיו תלתלים" -- תלי תלים. וכלהו קשיין ותקיפין לאתחברא, כהאי חלמיש תקיף וכהאי טנרא דאיהי תקיפא. עד דעבדין נוקבין ומבועין מתחות שערא ונגדין מבועין תקיפין לכל עיבר ועיבר לכל סטר וסטר. ובגין דהני שערי אוכמי וחשוכן כתיב "מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות".

ותנא: הני שערי דדיקנא תקיפין (בלחודי) משאר שערי דרישא, משום דהני בלחודייהו מתפרשן ומשתכחן ואינון תקיפין באורחייהו, אמאי תקיפין? אי תימא משום דכלהו דינא -- לאו הכי, דהא בתקונין אלין אשתכחו רחמי (ודינא), ובשעתא דנחתין תליסר מבועי נהרי דמשחא אלין כלהו רחמי. אלא תאנא: כל הני שערי דדיקנא כלהו תקיפין. מאי טעמא? כל אינון דרחמי בעיין למהוי תקיפין לאכפייא לדינא. וכל אינון דאינהו דינא - הא תקיפין אינון.

ובין כך ובין כך בעיין למהוי תקיפין מתרין סטרין. כד בעי עלמא רחמין -- רחמי תקיפין ונצחין על דינא. וכד בעי דינא -- דינא תקיף ונצח על רחמי. ובג"כ בעיין למהוי תקיפין מתרין סטרין. דכד בעו רחמי -- שערי דאינון ברחמי קיימין ומתחזיא (ס"א ומתאחרא) דיקנא באינון שערי וכלא הוו רחמי. וכד בעייא דינא -- אתחזייא דיקנא באינון שערי וכלא אתקיים בדיקנא.

וכד אתגלייא דיקנא קדישא חוורא -- כל הני וכל הני מתנהרין ומסתחיין כמאן דאסתחי בנהרא עמיקא ממה דהוה ביה, ואתקיימו כלהו ברחמי, ולית דינא אשתכח. וכל הני תשעה כד נהרין כחדא -- כלהו אסתחיין ברחמי. ובג"כ אמר משה זמנא אחרא "יי' ארך אפים ורב חסד", ואלו "אמת" לא קאמר. משום דרזא דמלה אינון תשעה מכילן דנהרין מעתיק יומין לזעיר אפין. וכד אמר משה זמנא תניינא תשעה תקונין אמר אינהו תקוני דיקנא דמשתכחי בזעיר אפין ונחתין מעתיק יומין ונהרין   [דף קמ ע"ב]   ביה. ובג"כ "אמת" תלייא בעתיקא, והשתא לא אמר משה "ואמת".

תנא: שערי דרישא דזעיר אפין -- כלהו קשישי תלין על תלין ולא שעיעין, דהא חמינא דתלת מוחי בתלת חללי משתכחין ביה ונהרין ממוחא סתימאה. ומשום דמוחא דעתיק יומין שקיט ושכיך כחמר טב על דורדייה -- שערוי כלהו שעיעין ומשיחין במשחא טב. ובג"כ כתיב "ראשה כעמר נקא".

והאי דזעיר אפין - קשישין ולא קשישין; דהא כלהו תליין ולא מתקמטי. ובג"כ חכמתא נגיד ונפיק, אבל לא חכמתא דחכמתא דאיהי שכיכא ושקיטא. דהא תנינא דלית דידע מוחיה דעתיק יומין בר איהו. והאי דכתיב "אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" -- בזעיר אפין אתמר.

אמר רבי שמעון "בריך ברי לקב"ה בעלמא דין ובעלמא דאתי".

תקונא תניינא. נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא, ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא, נימין על נימין בתקונא שפיר.

"קום רבי אבא!".

קם ר' אבא פתח ואמר: כד תקונא דדיקנא דא מתתקן בתקונא דמלכא (ס"א בתקוני מלכין) (ס"א כד תקונא דא מתתקן בדיקנא דמלכא אתחזי) כגבר תקיף, שפיר למחזי, רב ושליט. הה"ד "גדול אדונינו ורב כח". וכד אתבסם בתקונא דיקנא יקירא קדישא וישגח ביה אקרי בנהירו דיליה "אל רחום וגו'". והאי תקונא תניינא אתתקן כד נהיר בנהירו דעתיק יומין אקרי "רב חסד", וכד מסתכלי דא בדא אתקרי בתקונא אחרא "ואמת". דהא נהירו אנפיה (ס"א דא נהירו דאנפין).

ותאנא: "נושא עון" אתקרי דא תקונא תניינא כגוונא דעתיקא קדישא. אבל משום ההוא אורחא דנפיק בתקונא תליתאה תחות תרין נוקבין דחוטמא, ושערין תקיפין זעירין מליין לההוא אורחא, לא אתקרון הכא "נושא עון ועובר על פשע", ואתקיימו באתר אחרא.

ותניא: תלת מאה ושבעין וחמש חסדים 375 כלילן בחסד דעתיק יומין וכלהו אקרון חסדי קדמאי דכתיב "איה חסדיך הראשונים". וכלהו כלילן בחסד דעתיקא קדישא סתימא דכלא. וחסד דזעיר אפין אקרי "חסד עולם".

ובספרא דצניעותא קרי ביה לחסד קדמאה דעתיק יומין "רב חסד", ובזעיר אפין "חסד" סתם. ובג"כ כתיב הכא "ורב חסד" וכתיב (שם) "נוצר חסד לאלפים" סתם.

ואוקימנא, האי "רב חסד" - מטה כלפי חסד לנהרא ליה ולאדלקא בוציני. דתנא האי אורחא דנחית תחות תרין נוקבין דחוטמא ושערין זעירין מליין לההוא ארחא -- לא אקרי ההוא ארחא "עובר על פשע", דלית אתר לאעברא ליה בתרי גווני. חד - משום שערי דאשתכח בההוא ארחא הוא אתר קשיא לאעברא. וחד משום דנחית אעברא דההוא אורחא עד רישא דפומא ולא יתיר. וע"ד כתיב "שפתותיו שושנים" -- סומקין כורדא, "נוטפות מור עובר" -- סומקא תקיף.

והאי אורחא דהכא בתרי גווני לא (ס"א בתרי גווני אגזים ולא) אתבסם. מכאן מאן דבעי לאגזמא תרי זמני בטש בידיה בהאי אורחא.

תקונא רביעאה - נפיק שערא ואתתקן וסליק וחפי בעלעוי בתקרובתא דבוסמא. האי תקונא יאה ושפירא לאתחזיא, הוד והדר הוא. (ס"א הוד עלאה) ותניא הוד עלאה נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא (ס"א ליאה דעלעין) בעלעוי ואתקרי הוד זקן. ומהאי הוד והדר תליין אלין לבושי דאתלבש בהו, ואינון פורפירא יקירא דמלכא, דכתיב "הוד והדר לבשת" -- תקונין דאלבש בהו ואתתקן בהאי דיוקנא דאדם יתיר מכל דיוקנין.

  [דף קמא ע"א]   ותאנא האי הוד כד אתנהר בנהירו דדיקנא עלאה (נ"א דא) ואתפשט בשאר תקונין נהירין, האי הוא "נושא עון" מהאי גיסא "ועובר על פשע" מהאי גיסא, ובג"כ "לחייו" כתיב.

ובצניעותא דספרא אקרי הוד והדר ותפארת. דהא "תפארת" הוא "עובר על פשע" שנאמר "ותפארתו עבור על פשע". אבל האי תפארת לא אוקימנא אלא בתקונא תשיעאה כד"א "ותפארת בחורם כחם", ותמן אקרי "תפארת". וכד אתתקל (ס"א אסתכל) במתקלא חד סלקין.

אמר ר' שמעון: יאות אנת רבי אבא לאתברכא מעתיקא קדישא דכל ברכאן נפקין מניה.

תקונא חמישאה - פסיק שערא ואתחזון תרין תפוחין מכאן ומכאן, סומקן כהאי ורדא, סומקא ומתלהטן במאתן ושבעין עלמין. הני תרי תפוחין כד נהרין (מתרין סטרי) מנהירו דתרין תפוחין קדישין עילאין דעתיקא אתמשך סומקא ואתי חיורא, בהאי כתיב "יאר יי' פניו אליך ויחנך", דכד נהרין מתברך אלמא. ובשעתא דאתעבדו סומקא כתיב "ישא יי' פניו אליך", כלומר יסתלק ולא ישתכח רוגזא בעלמא.

תאנא: כלהון נהורין דאתנהרן מעתיקא קדישא אתקרון "חסדי קדמאי", ובגין אינון נהרין כל אינון "חסדי עולם".

תקונא שתיתאה - נפיק שערא כחד חוטא דשערי בסחרניה דדיקנא. (ס"א ותליין עד רישא דמעוי ולא נחית עד טבורא. תנא תקונא דא הוא דאקרי) "פאת הזקן", ואיהו חד מחמש פאין דתליין בחסד (וברחמי). ולא אבעי לחבלא האי חסד כמה דאתמר, ובגין כך "לא תשחית את פאת זקנך" כתיב.

תקונא שביעאה - דלא תליין שערא על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי, ויתבין שערין בתקונא סחור סחור ליה.

"קום רבי יהודה!"

קם רבי יהודה פתח ואמר: בגזירת עירין פתגמא. כמה אלף רבבן מתנשן (ס"א מתישבן) ומתקיימן בהאי פומא ותליין מניה, וכלהון אקרון "פה", הה"ד "וברוח פיו כל צבאם". ומההוא רוחא דנפיק מפומא מתלבשן כל אינון דלבר; תליין מהאי פומא ומהאי פומא. (ס"א רוחא) כד אתפשט האי רוחא מתלבשן ביה כמה נביאי מהימנא, וכלהו "פה יי'" אתקרון. ובאתר דרוחא נפיק לא אתערבא מלה אחרא, וכלהו (פיות) מחכאן לאתלבשא בההוא רוחא דנפיק. והאי תקונא שליטא על כלהו שיתא משום דהכא מתקיימן כלהו ומתאחדן. ובגיני כך שערוהי שקילין סוחרניה דפומא ואתפני מכל שיתא משום דהכא מתקיימן כלהו ומתאחדן. ובגיני כך שערוהי שקילין סוחרניה דפומא ואתפני מכל סטרוי. והאי תקונא שליטא על כלהו משום דהכא מתקיימן כלהו ומתאחדן.

אמר ר"ש: "בריך אנת לעתיקא קדישא!"

תקונא תמינאה - דנחתין שערי בתחות דיקנא מחפיין קדלא דלא אתחזי. דתניא: אין למעלה לא ערף ולא עפוי, ובזמנא דאגח (ס"א דנצח) קרבי אתחזי משום לאחזאה גבורתא, דהא תנינן אלף עלמין אתאחדין מניה, הה"ד "אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים". ו"אלף המגן" רזא הוא בצניעותא דספרא "כל שלטי הגבורים" - דאתו מסטר גבורה חד מאינון גבוראן.

תקונא תשיעאה - דאתמשכן (ס"א דמתחברן) שערי בשקולא מליא עם אינון שערי דתליין כלהו בשקולא שפיר כחד גיבר תקיף מארי נצחן קרבייא. משום דכלהו שערי אתמשכן בתר אינון דתליין, וכללא דכלהו באינון דתליין, וכלא אתמשך (חסר כאן)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

.

ועל דא כתיב "תפארת בחורים כחם". (ונראה על הים כבחור טוב) הה"ד כתיב "בחור כארזים" - כגיבר עביד גבוראן, ודא הוא תפארת - חילא וגבורתא ורחמי.

תנא אמר ר' שמעון, כל הני תקונין וכל הני מלין בעינא לגלאה למאריהון דאתקלו במתקלא. ולא לאינון דלא עאלו (נ"א (ס"א ולא) דעאלו ולא נפקו), אלא לאלין דעאלו ונפקו. דכל מאן דעייל ולא נפיק -- טב ליה דלא אברי.

כללא דכל מלין -- עתיקא דעתיקין וזעיר אפין כלא חד -- כלא הוה, כלא הוי, כלא יהא. לא ישתני, ולא משתני, ולא שנא. אתתקן בתקונין אלין. אשתלים דיוקנא דכליל כל דיוקנין. דיוקנא דכליל כל שמהן. דיוקנא   [דף קמא ע"ב]   דאתחזי בגוונוי. כהאי דיוקנא (נ"א בגוויה כל דיוקנין) לאו האי דיוקנא הוי, אלא כעין האי דיוקנא.

כד אתחברן עטרין וכתרין -- כדין הוא אשלמותא דכלא. בגין דדיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה. ובגין דהאי דיוקנא כליל עלאין ותתאין אתקין עתיקא קדישא תקונוי ותקונא דזעיר אפין בהאי דיוקנא ותקונא.

ואי תימא מה בין האי להאי? כלא הוא במתקלא חדא, אבל מכאן (נ"א מנן) אתפרשן ארחוי. (נ"א אתפשטן רחמי), ומכאן (נ"א ומנן) אשתכח דינא. ומסטרא דילן הוו שניין דא מן דא. ורזין אלין לא אתמסרו בר למחצדי חקלא קדישא. וכתיב "סוד יי' ליראיו", כתיב "וייצר יי' אלקים את האדם" בתרי יודי"ן, אשלים תקונא גו תקונא, טברקא דגושפנקא, ודא הוא "וייצר". תרין יודין למה? רזא דעתיקא קדישא ורזא דזעיר אפין. "וייצר" -- מאי צר? צר צורה בגו צורה (ודא הוא וייצר), ומהו צורה בגו צורה? תרין שמהן דאתקרי שם מלא, "יי' אלקים". ודא הוא רזא דתרין יודי"ן ד"וייצר", דצר צורה גו צורה. תקונא דשמא שלים -- "יי' אלקים".

ובמה אתכלילו? בדיוקנא עלאה דא דאקרי אדם, דכליל דכר ונוקבא, ועל דא כתיב "את האדם" - דכליל דכר ונוקבא. "את" -- לאפקא ולמסגי זינא דנפיק מניה (מדכר ונוקבא), "עפר מן האדמה" - דיוקנא בגו דיוקנא. "ויפח באפיו נשמת חיים" -- טברקא דגושפנקא גו בגו.

וכל דא למה? בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימא עלאה עד סופא דכל סתימין. (הה"ד (שם) "ויפח באפיו נשמת חיים"), נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההיא נשמתא ומתקיימי בה. "ויהי האדם לנפש חיה" -- לאתרקא.

ולעילא בתקונין כגוונא דא ולאשלפא לההיא (נ"א מההיא) נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין. בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא, ולמהוי כלא ביחודא חד. ומאן דפסיק האי יחודא מן עלמא -- כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא בר מהאי. ובגין כך ישתצי הוא ודוכרניה מן עלמא לדרי דרין.

בהאי דיוקנא דאדם שארי ותקין כללא דכר ונוקבא. כד אתתקן האי דיוקנא בתקונוי -- שארי מחדוי מבין תרין דרועין באתר דתליין שערי דדיקנא דאתקרון (נ"א אתקרי) "תפארת", ואתפשט האי "תפארת" ותקין תרין חדין ואשתליף לאחורוי ועבד גולגלתא דנוקבא. כלא סתימא מכל סטרוי בשערא בפרצופא דרישא. ובכללא חדא אתעבידו בהאי "תפארת", ואקרי "אדם" - דכר ונוקבא. הה"ד "כתפארת אדם לשבת בית".

כד אתברי פרצופא דרישא דנוקבא, תלייא חד קוצא דשערי מאחורוי דזעיר אפין ותלי עד רישא דנוקבא. ואתערו שערי ברישהא כלהו סומקי דכללן בגו גווני, הה"ד "ודלת ראשך כארגמן". מהו "ארגמן"? גווני דכלילן בגו גווני.

תאנא: אתפשט האי תפארת מטבורא דלבא ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא ותקין פרצופא דנוקבא עד טבורא. ומטבורא שארי ובטבורא שלים.

תו אתפשט האי תפארת ואתקן מעוי דדכורא ועייל (ואתתקן) בהאי אתר כל רחמין וכל סטרא דרחמי. ותאנא: בהני מיעיין אתאחדן שית מאה אלף רבוא מארי דרחמי, ואתקרון בעלי מיעיין, דכתיב "על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם יי'".

תאנא: האי תפארת כליל ברחמי וכליל בדינא. ואתפשט רחמי בדכורא ואתעבר ונקיב (ס"א ונהיר) לסטר אחרא ותקין מיעוי דנוקבא ואתתקנו מעהא בסטרא דדינא.

תאנא: אתתקן דכורא בסטריה במאתן ותמניא וארבעין תקונין דכלילן ביה; מנהון לגו ומנהון לבר, מנהון רחמי ומנהון דינא. כלהו   [דף קמב ע"א]   דדינא אתאחדו בדינא דאחורוי, דנוקבא אתפשטה תמן, ואתאחדו ואתפשטו בסטרהא.

ותאנא: חמשה ערייתא (נ"א תקונין) אתגליין בה, בסטרא דדינין חמשה. ודינין ה' (נ"א בסטרא דדינא ודינהא) אתפשטן במאתן וארבעין ותמניא ארחין.

והכי תאנא:

• קול באשה ערוה.
• שער באשה ערוה.
• שוק באשה ערוה.
• יד באשה ערוה.
• רגל באשה ערוה.

דאע"ג דתרין אלין לא שניוה חברנא. ותרין אלין יתיר -- מערוה אינון.

ותאנא בצניעותא דספרא: אתפשט דכורא ואתתקן בתיקונוי. אתתקן תקונא דכסותא דכיא. והאי הויא אמה דכיא. אדכיה דההוא אמה מאתן וארבעין ותמניא עלמין. וכלהו תליין בפומא דאמה דאתקרי יו"ד. וכיון דאתגלייא יו"ד פומיה דאמה -- אתגלי חסד עלאה. והאי אמה חסד הוא דאתקרי, ותלי (נ"א והאי חסד הוא תלי) בהאי פום אמה. ולא אקרי חסד עד דאתגלייא יו"ד דפום אמה.

ות"ח דלא אתקרי אברהם שלים בהאי חסד עד דאתגלייא יו"ד דאמה. וכיון דאתגלי אקרי שלים. הה"ד "התהלך לפני והיה תמים" -- תמים ממש. וכתיב "ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני". מאי קא מיירי רישא וסיפא? אלא כל דגלי האי יו"ד ואסתמר דלא עייליה ליו"ד ברשותא אחרא -- ליהוי שלים לעלמא דאתי ולהוי צריר בצרורא דחיי. מאי ברשותא אחרא? דכתיב "ובעל בת אל נכר". ובגין כך כתיב "ואהיה תמים לו", דכיון דהוא תמים בגלוייא דיו"ד -- "ואשתמרה מעוני".

וכיון דאתפשט אמה דא -- אתפשט סטר גבורה מאינון גבוראן (בשמאלא) דנוקבא ואשתקע בנוקבא באתר חד, וארשם בערייתא כסותה דכל גופה דנוקבא, ובההוא אתר אקרי ערוה דכלה, אתר לאצנע' לההוא אמה דאקרי חסד. בגין לאתבסמא גבורא דא דכליל חמש גבוראן בהאי חסד דכליל בחמש חסדין. חסד ימינא, גבורה שמאלא. אתבסם דא בדא ואקרי "אדם" - כליל מתרין סטרין. ובגין כך בכלהו סתרין אית ימינא ושמאלא, דינא ורחמי.

תאנא: עד לא זמין תקונוי דמלכא עתיקא דעתיקין, בנה עלמין ואתקין תקונין לאתקיימא. ההוא נוקבא לא אתבסמא, ולא אתקיימו עד דנחית חסד עלאה ואתקיימו. ואתבסמו תקוני נוקבא בהאי אמה דאקרי חסד. הה"ד (בראשית לו, לא) "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" -- אתר דכל דינין משתכחין תמן (ואנון תקוני אתתא. "אשר היו" לא כתיב אלא "אשר מלכו") ולא אתבסמו עד דאתקן כלא ונפיק האי חסד ואתישב בפומא דאמה. הה"ד "וימת" -- דלא אתקיימו ולא אתבסמו דינא בדינא.

ואי תימא, אי הכי דדינא כלהו והא כתיב "וימלוך תחתיו שאול מרחובות הנהר" (בראשית לו, לז), והא לא אתחזי דינא, דתנינן "רחובות הנהר" איהו בינה דמינה מתפתחין חמשין תרעין דנהורין ובוצינין לשית סטרי עלמא?

תאנא: כלהו דינא בר מחד דאתקיים בתראה והאי "שאול מרחובות הנהר" דא הוא חד סטרא דאתפשט ונפיק מרחובות הנהר וכלהו לא אתקיימו. לא תימא דאתבטלו אלא דלא אתקיימו בההוא מלכו (דבסטר נוקבא) עד דאתער ואתפשט האי בתראה מכלהו דכתיב "וימלוך תחתיו הדר", מאי "הדר"? חסד עלאה. "ושם עירו פעו". מאי "פעו"? בהאי פעי בר נש דזכי לרוחא דקודשא. "ושם אשתו מהיטבאל" -- בכאן אתבסמו דא בדא ואתקרי "אשתו", מה דלא כתיב בכולהו. "מהיטבאל" -- אתבסמותא דדא בדא. "בת מטרד" -- תקונין דמסטר גבורה. "בת מי זהב" -- אתבסמו ואתכלילו דא בדא, "מי זהב" - רחמי ודינא.

כאן אתדבקו אתתא בדכורא. בסטרוי אתפרשן בדרועין בשוקין. דרועין דדכורא, חד ימינא חד שמאלא. דרועא קדמאה (ס"א קדישא)   [דף קמב ע"ב]   תלת קשרין אתקשרו ביה ואתכלילו ב' דרועין. ואתכלילו סלקא דעתך? אלא ג' קשרין בימינא וג' קשרין בשמאלא. ג' קשרין דימינא אתכלילן בג' קשרין דשמאלא. ובג"כ דרועא לא כתיב אלא חד אבל ימינא לא כתיב ביה זרוע אלא "ימינך יי'". "ימין יי'" אתקרי בג' קשרין דאבהתא דאחסינו לחולקיהון.

ואי תימא הא בתלת חללין מוחא דגולגלתא משתכחין? תאנא: כלהו ג' מתפשטין ומתקשרן בכל גופא, וכל גופא אתקשר בהני תלת ומתקשרן בדרועא ימינא, ובגין כך תאיב דוד ואמר "שב לימיני" (תהלים קי, א) משום דהוא אתחבר עמהון דאבהתא ויתיב תמן לכורסיא שלימתא. ובגין כך כתיב "שב לימיני" משום דהוא אתחבר עמהון דאבהתא ויתיב תמן לכורסיא שלימתא. ובגין כך כתיב "אבן מאסו הבונים וגו'" משום דיתיב לימינא.

היינו דכתיב "ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל יב, יג), כלומר כמאן דזכי לחביבותא דמלכא. זכאה חולקיה דמאן דפריש מלכא ימיניה וקביל ליה תחות ימיניה.

והאי ימינא כד יתיב קשרין אתפשטא. ודרועא לא אושיט ידיה (ס"א וקשרין לא אתפשטו ודרועא לא אושיט יתיב) בתלת קשירין דאמרן. וכד מתערין חייביא ומתפשטן בעלמא. מתערין תלת אחרינן דאינון דינא קשיא ואושיט דרועא. וכד אושיט דרועא - יד ימינא הוא, אבל אתקרי "זרוע יי'", "זרועך הנטויה".

נ"א תלת קשרין אתקשרו ביה ואתכלילו תלת קשרין דימינא ותלת קשרין בשמאלא בג' קשרין דאבהתא דאחסינו לחולקיהון. ואי תימא הא בג' חללי מוחא דגולגלתא משתכחין. תאנא כולהו ג' מתפשטין ומתקשרין בכל גופא וכל גופא אתקשר בהני תלתא. ומתקשרין בדרועא ימינא והאי ימינא כד יתיב קשרין לא אתפשטו ודרועא לא אושוט ויתיב בתלת קשרין דאמרן. וכד חייביא מתערין מתערין תלת אחרינן דאינון דינא קשיא. ואושיט דרועא ואתקרי זרוע יי' זרועך הנטויה).

בזמנא דג' אלין אתכלילן בג' אחרנין אקרי כלא ימינא ועביד דינא ברחמי הדא הוא דכתיב "ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב", בגין דמתערן רחמי בהו.

ותאנא בהאי ימינא מתאחדן תלת מאה ושבעין אלף רבוא דאקרון ימינא. ומאה ותמנין וחמשה אלף רבוא מזרוע דאקרי "זרוע יי'". מהאי ומהאי תלייא זרועא, והאי והאי אקרי "תפארת" דכתיב (ישעיהו סג, יב) "מוליך לימין משה" - הא ימינא, "זרוע" - הא שמאלא דכתיב (שם) "זרוע תפארתו". דא בדא.

ותאנא בידא שמאלא מתאחדן ארבע מאה וחמשין רבוא מארי תריסין מתאחדן בכל אצבעא ואצבעא. ובכל אצבעא ואצבעא עשר אלפין מארי תריסין משתכחין. פוק וחשוב כמה אינון דבידא. וההוא ימינא אקרי סיועא קדישא דאתי מדרועא דימינא מתלת קשרין. (ואע"ג דאקרי יד הוי סיועא) דכתיב (נ"א וכתיב) "והנה ידי עמך". ומתאחדן מהאי. אלף וארבע רבוא ותמניא וחמש מאה אלפין מאריהון דסיועין בכל עלמא. ואקרון "יד יי'" עלאה, יד יי' תתאה. ואע"ג דבכל אתר יד יי' שמאלא זכו ימין יי'. אתכלל ידא בזרועא והוי סיועא ואקרי ימין ואי לאו יד יי' תתאה.

תאנא: כד מתערין דינין קשיין לאחתא בעלמא הכא כתיב "סוד יי' ליריאיו".

ותאנא בצניעותא דספרא: דכל דינין דמשתכחין מדכורא -- תקיפין ברישא ונייחין בסופא, וכל דינין דמשתכחין מנוקבא -- נייחין ברישא ותקיפין בסופא. ואלמלא דאתעבידו כחדא - לא יכלין עלמא למסבל. עד דעתיק דעתיקי, סתימא דכלא, פריש דא מן דא וחבר לון לאתבסמא כחדא. וכד פריש לון -- אפיל דודמיטא לזעיר אפין, ופריש לנוקבא מאחורוי דסטרוי, ואתקין לה כל תקונהא, ואצנעא ליומא דיליה למיתהא לדכורא.

הה"ד "ויפל יי' אלקים תרדמה על האדם ויישן". מהו "ויישן"? האי הוא דכתיב "עורה למה תישן יי'".
"ויקח אחת מצלעותיו" -- מאי "אחת"? דא היא נוקבא, כד"א "אחת היא יונתי תמתי". וסלקא ואתתקנא. ובאתרהא שקיע רחמי וחסד הה"ד "ויסגור בשר תחתנה" וכתיב "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

ובשעתא דבעא למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין ועלעולין, ועד לא סיים לון, אתת מטרוניתא בתקונהא ויתיבת קמיה. בשעתא דיתיבת קמיה אנח לון לאינון ברייאן ולא אשתלימו. כיון דמטרוניתא יתבת עם מלכא   [דף קמג ע"א]   ואתחברו אפין באפין -- מאן ייעול בינייהו! מאן הוא דיקרב בהדייהו! (בגין כך סתימא דמלה, עונתן של ת"ח דידעין רזא דנא משבת לשבת).

וכד אתחברו -- אתבסמו דא בדא, יומא דכלא אתבסם ביה. ובג"כ אתבסמו דינין דא בדא, ואתתקנו עלאין ותתאין.

ותאנא בצניעותא דספרא: בעא עתיקא קדישא למחזי אי אתבסמו דינין, ואתדבקו תרין אלין דא דא. ונפק מסטרא דנוקבא דינא תקיפא (דלא יכיל עלמא למסבל) דכתיב "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי וגו'" -- ולא הוה יכיל עלמא למסבל משום דלא אתבסמת, וחויא תקיפא אטיל בה זוהמא דדינא קשיא. ובג"כ לא הוה יכיל לאתבסמא. וכד נפיק דא קין מסטר דנוקבא -- נפק תקיף קשיא, תקיף בדינוי, קשיא בדינוי. כיון דנפק -- אתחלשת ואתבסמת.

בתר דא, אפיקת אחרא בסימא יתיר. וסליק קדמאה דהוה תקיפא קשיא וכל דינין לא אתערבו (ס"א אתערעו) קמיה (ס"א וכל דינין (לא) אתערו עמיה). תא חזי מה כתיב (שם) "ויהי בהיותם בשדה" -- בשדה דאשתמודע לעילא. בשדה דאקרי "שדה דתפוחים". ונצח האי דינא לאחוה משום דהוה קשיא מניה ואכפייה ואטמריה תחותיה. עד דאתער בהאי קב"ה ואעבריה מקמיה. ושקעיה בנוקבא דתהומא רבא. וכליל לאחוי בשקועא דימא רבא דמבסם דמעין עלאין, ומנהון נחתין נשמתין לעלמא, אינש לפום אורחוי. ואע"ג דטמירין אינון -- מתפשטין דא בדא ואתעבידו גופא חד. ומהאי גופא נחתין נשמתהון דרשיעייא חייביא תקיפי רוחא.

מתרוויהון כחדא סלקא דעתך? אלא דא לסטרוי ודא לסטרוי.

זכאין אינון צדיקייא דמשלפי נשמתהון מהאי גופא קדישא דאקרי 'אדם' דכליל כלא; אתר דעטרין וכתרין קדישין מתחבראן תמן בצרורא דאתקלא (ס"א דאתכלא).

זכאין אינון צדיקייא (נ"א אתון חברייא) דכל הני מלין קדישין דאתמרו ברוח קדישא עלאה -- רוח דכל קדישין עלאין אתכללן ביה -- אתגליין לכו. מלין דעלאין ותתאין צייתין להו. זכאין אתון מאריהון דמארין, מחצדי חקלא, דמלין אלין תנדעון ותסתכלון בהו. ותנדעון למאריכון אפין באפין עינא בעינא. ובהני מלין תזכון לעלמא דאתי. הה"ד "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'". "יי'" -- עתיק יומין, "הוא האלקים". וכלא הוא חד. בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא.

אמר ר' שמעון, חמינא עלאין לתתא ותתאין לעילא. עלאין לתתא -- דיוקנא דאדם דהוא תקוני עלאה כללא דכלהו (חסר).

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תאנא: כתיב "וצדיק יסוד עולם" -- דכליל שית בקרטופא כחדא. והאי הוא דכתיב "שוקיו עמודי שש".

ותאנא בצניעותא דספרא: באדם אתכלילו כתרין עלאין בכלל ובפרט. ובאדם אתכלילו כתרין תתאין בפרט וכלל.

כתרין עלאין בכלל -- כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני תקונין. (ס"א דיוקנין) בפרט -- באצבען דידן, חמש כנגד חמש.

כתרין תתאין -- באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל, דהא גופא לא אתחזי בהדייהו, דאינון לבר מגופא. ובג"כ לא הוו בגופא, דגופא אעדיו מנייהו. אי הכי מאי "ועמדו רגליו ביום ההוא"? אלא רגליו דגופא מאריהון דדינין (ס"א דמארין) למעבד נוקמין ואקרון "בעלי רגלים". ומנהון תקיפין. ומתאחדן מאריהון דדינין די לתתא בכתרין תתאין.

תאנא: כל אינון תקוני דלעילא דבגופא קדישא (בדכר ונוקבא) כללא דאדם אתמשיך דא מן דא, ומתאחדן דא בדא, ואשקון דא לדא. כמה דאתמשך דמא בקטפין דורידין לדא ולדא, להכא ולהכא. מאתר דא לאתר אחרא. ואינון משקין (ס"א קסטין) דגופא. (נ"א לגופא). אשקיין דא לדא, מנהרין דא לדא -- עד דאנהירו כלהו עלין ומתברכאן בגיניהון.

  [דף קמג ע"ב]   תאנא: כל אינון כתרין דלא אתכללו בגופא -- כלהו רחיקין ומסאבין, ומסאבן כל מאן דיקרב לגביהון למנדע מנהון מלין.

תאנא: מאי תיאובתא דלהון לגבי תלמידי חכמים? אלא משום דחמן בהו גופא קדישא ולאתכללא בהו בההוא גופא. וכי תימא, אי הכי הא מלאכין קדישין וליתהון בכללא דגופא? לא, דח"ו אי ליהוון לבר מכללא דגופא קדישא לא הוו קדישין ולא מתקיימי. וכתיב "וגוייתו כתרשיש", וכתיב "וגבותם מלאות עינים", "והאיש גבריאל" -- כלהו בכללא דאדם. בר מהני דליתהון בכללא דגופא, דאינון מסאבין ומסאבן כל מאן דיקרב בהדייהו.

ותאנא: כלהו מרוחא דשמאלא דלא אתבסם באדם משתכחין ונפקו מכללא דגופא קדישא ולא אתדבקו ביה. ובג"כ כלהו מסאבין ואזלין וטאסין עלמא ועיילין בנוקבא דתהומא רבא לאתדבקא בההוא דינא קדמאה דאקרי קין דנפיק בכלל דגופא דלתתא. ושאטין וטאסין כל עלמא ופרחן ולא מתדבקאן בכללא דגופא. ובגיני כך אינון לבר מכל משריין דלעילא ותתא. מסאבין אינון בהו כתיב "מחוץ למחנה מושבו".

וברוחא דאקרי הכל דאתבסם יתיר בכללא דגופא קדישא. נפקין אחרנין דמבסמן יתיר, ומתדבקן בגופא ולא מתדבקן. כלהו תליין באוירא ונפקין מהאי כללא דאלין מסאבין, ושמעין מה דשמעין מעילא, ומנייהו ידעי לתתא דקאמרי להו.

ותאנא בצניעותא דספרא, כיון דאתבסמו לעילא כללא דאדם גופא קדישא דכר ונוקבא -- אתחברו זמנא תליתאה ונפק אתבסמותא דכלא, ואתבסמו עלמין עלאין ותתאין. ומכאן אשתכלל עלמא דלעילא ותתא מסטרא דגופא קדישא. ומתחברן עלמין ומתאחדן דא בדא ואתעבידו חד גופא. (ובגין דכלהו חד גופא שכינתא לעילא. שכינתא לתתא. קב"ה לעילא. קב"ה לתתא), ומשלפא רוחא ועיילא בחד גופא. ובכלהו לא אתחזי אלא חד קק"ק יי' צבאות מלא כל הארץ כבודו - דכלא הוא חד גופא.

תאנא: כיון דאתבסמו דא בדא כתיב "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" -- אתקשרו דינא ורחמי (ס"א אתבסמא דינא ברחמי), ואתבסמת נוקבא בדכורא. ובגיני כך לא סלקא דא בלא דא, כהאי תמר דלא סלקא דא בלא דא.

ועל האי תנינן מאן דאפיק גרמיה בהאי עלמא מכללא דאדם, לבתר כד נפיק מהאי עלמא לא עייל בכללא דאדם דאקרי גופא קדישא, אלא באינון דלא אקרון אדם ונפיק מכללא דגופא.

תניא: "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" -- דאתבסמו דינא ברחמי, ולית דינא דלא הוו ביה רחמי. ועל האי כתיב (שם) "נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים". "בתורים" - כמו דכתיב "תורי זהב נעשה לך וגו'". "בחרוזים" - כמה דכתיב "עם נקדות הכסף". "צוארך" -- בכללא דנוקבא, דא מטרוניתא. אשתכח בי מקדשא דלעילא וירושלם דלתתא (ס"א הוא מקדשא דכלא) ומקדשא. וכל דא מדאתבסמת בדכורא ואתעביד כללא דאדם. ודא הוא כללא דמהימנותא. מאי מהימנותא? דבגויה אשתכח כל מהימנותא.

(שייך פ' כי תצא) ותאנא: מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקת מניה ומית -- אסיר למיבת ליה בביתא למעבד ליה לינה על ארעא משום יקרא דהאי גופא דלא יתחזי ביה קלנא דכתיב "אדם ביקר בל ילין" -- אדם דהוא יקר מכל יקרא - בל ילין. מאי טעמא? משום דאי יעבדון הכי "נמשל כבהמות נדמו"; מה בעירי לא הוו בכללא דאדם ולא אתחזי בהו רוחא קדישא -- אוף הכא כבעירי גופא בלא רוחא. והאי גופא דהוא יקרא דכלא לא יתחזי ביה קלנא.

ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינה להאי גופא קדישא בלא רוחא עביד פגימותא בגופא דעלמין. דהא בגין   [דף קמד ע"א]   דא לא עביד לינה באתרא קדישא בארעא ד"צדק ילין בה" (ס"א לכתרא קדישא דמלכא בארעא דכתיב "צדק ילין בה") משום דהאי גופא יקרא אתקרי דיוקנא דמלכא, ואי עביד ביה לינה הוי כחד מן בעירא (הה"ד "נמשל כבהמות נדמו").

תאנא: "ויראו בני האלקים את בנות האדם" (ס"א "בני האלקים") -- אינון דאטמרו ונפלו בנוקבא דתהומא רבא. "את בנות האדם" -- (האדם הידוע). וכתיב "וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם וגו'" -- מההוא דאקרי "עולם", כדתנינן "ימי עולם". "אנשי השם" -- מנהון נפקו רוחין ושדין לעלמא לאתדבקא ברשיעייא.

"הנפילים היו בארץ" -- לאפקא אלין אחרנין דלא הוו בארץ. "הנפילים" -- עז"א ועזא"ל הוו בארץ, בני האלקים לא הוו בארץ. ורזא הוא וכלא אתמר.

כתיב (שם) "וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ" -- לאפקא אדם דלעילא דלא הוי בארץ. "וינחם יי'" -- האי בזעיר אפין אתמר. "ויתעצב אל לבו" -- "ויעצב" לא נאמר, אלא "ויתעצב" -- איהו אתעצב, דביה תלייא מלתא. לאפוקי ממאן דלא אתעצב.

"אל לבו" - "בלבו" לא כתיב אלא "אל לבו", כמאן דאתעצב (ומקבל) למאריה. דאחזי האי ללבא דכל לבין.

"ויאמר יי' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וגו'" -- לאפקא אדם דלעילא. ואי תימא אדם דלתתא בלחודוי. לאו לאפקא כלל. משום דלא קאים דא בלא דא. ואלמלא חכמה סתימא דכלא. כלא אתתקן כמרישא. הה"ד "אני חכמה שכנתי ערמה" - אל תקרי "שכנתי" אלא "שכינתי" (ס"א שיכנתי). ואלמלא האי תקונא דאדם לא קאים עלמא. הדא הוא דכתיב (שם ג) "יי' בחכמה יסד ארץ" וכתיב "ונח מצא חן בעיני יי'".

ותאנא: כלהון מוחין תליין בהאי מוחא, והחכמה הוא כללא דכלא הוא, ודא חכמה סתימא דבה אתתקיף ואתתקן תקונא דאדם לאתיישבא כלא על תקוניה, כל חד באתריה. הה"ד "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים" - דאינון תקונא שלימא דאדם. ואדם הוא תקונא דלגו מניה קאים רוחא, (הה"ד "כי האדם יראה לעינים ויי' יראה ללבב" דאיהו בלגו לגו). ובהאי תקונא דאדם אתחזי שלימותא מהימנותא דכלא דקאים על כורסייא דכתיב "ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה", וכתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי".

עד כאן סתימאן מלין, וברירן טעמין. זכאה חולקיה דמאן דידע וישגח בהון ולא יטעי בהון. דמלין אלין לא אתיהיבו אלא למארי מארין ומחצדי חקלא דעאלו ונפקו. דכתיב "כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

תאנא: בכה ר"ש וארים קליה ואמר אי במלין דילן דאתגליין הכא אתגניזו חברייא באדרא דעלמא דאתי ואסתלקו מהאי עלמא -- יאות ושפיר הוה, בגין דלא אתגליין לחד מבני עלמא. הדר ואמר הדרי בי, דהא גלי קמיה דעתיקא דעתיקין סתימא דכל סתימין דהא לא ליקרא דילי עבידנא ולא ליקרא דבית אבא ולא ליקרא דחברייא אלין, אלא בגין דלא יטעון באורחוי ולא יעלון בכסופא לתרעי פלטרוי ולא ימחון בידיהון. זכאה חולקי עמהון לעלמא דאתי.

תנא: עד לא נפקו חברייא מההוא אדרא, מיתו ר' יוסי בר' יעקב, ור' חזקיה ור' ייסא. וחמו חברייא דהוו נטלין לון מלאכין קדישין בההוא פרסא ואר"ש מלה ואשתככו. צווח ואמר שמא ח"ו גזרה אתגזר עלנא לאתענשא דאתגלי על ידנא מה דלא אתגלי מיומא דקאים משה על טורא דסיני דכתיב "ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה וגו'". מה אנא הכא אי בגין דא אתענשו.

שמע קלא זכאה אנת ר' שמעון! זכאה חולקך וחברייא אלין דקיימין בהדך דהא אתגלי לכון מה דלא אתגלי לכל חילא דלעילא.   [דף קמד ע"ב]   אבל ת"ח דהא כתיב "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה", וכ"ש דברעו סגי ותקיף אתדבקו נפשתהון בשעתא דא דאתנסיבו. זכאה חולקהון דהא בשלימותא אסתלקו. (דלא הוה כן לאינון דהוו קמייהו. אמאי מיתו?). תאנא: בעוד דאתגליין מלין אתרגישו עלאין ותתאין (דאינון רתיכין) וקלא אתער במאתן וחמשין עלמין, דהא מלין עתיקין לתתא אתגליין. ועד (נ"א ועוד) דאלין מתבסמן נשמתייהו באינון מלין נפקא נשמתייהו בנשיקה ואתקשר בההוא פרסא ונטלין להו מלאכי עלאי. וסלקין לון לעילא.

ואמאי אלין? משום דעאלן ולא נפקו זמנא אחרא מן קדמת דנא. וכלהו אחריני עאלו ונפקו.

אמר ר' שמעון, כמה זכאה חולקהון דהני תלתא וזכאה חולקנא לעלמא דאתי בגין דא.

נפק קלא תניינות ואמר: "ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום".

קמו ואזלו. בכל אתר דהוו מסתכלי סליק ריחין. אר"ש שמע מנה דעלמא מתברך בגינן. והוו נהרין אנפוי דכלהו ולא הוו יכלין בני עלמא לאסתכלא בהו.

תאנא: עשרה עאלו, ושבע נפקו. והוה חדי ר"ש, ורבי אבא עציב. יומא חד הוה יתיב ר"ש ורבי אבא עמיה. אמר ר' שמעון: מלה וחמו לאלין תלתא דהוו מייתין להון מלאכין עלאין ומחזיין להו גניזין ואדרין דלעילא בגין יקרא דלהון, והוו עיילי לון בטורי דאפרסמונא דכיא. נח דעתיה דרבי אבא.

קטע זמני

תאנא: מההוא יומא לא אעדו חברייא מבי ר"ש. וכד הוה ר"ש מגלה רזין לא משתכחין תמן אלא אינון. והוה קארי להו רבי שמעון שבעה אנן עיני יי' דכתיב שבעה אלה עיני יי' ועלן אתמר. א"ר אבא אנן שיתא בוציני דנהראן משביעאה אנת הוא שביעאה דכלא דהא לית קיומא לשיתא בר משביעאה. דכלא תלי בשביעאה. רבי יהודה קארי ליה שבת דכלהו שיתא מניה מתברכין דכתיב שבת ליי' קדש ליי'. מה שבת ליי' קדש אוף ר"ש שבת ליי' קדש. אר"ש תווהנא על ההוא חגיר חרצן מאריה דשערי אמאי לא אשתכח בבי אדרא דילן בזמנא דאתגליין מלין אלן קדישין. אדהכי אתא אליהו ותלת קטפורי נהירין באנפוי. א"ל ר"ש מ"ט לא שכיח מר בקרדוטא (ס"א בקרטמא). גליפא דמאריה ביומא דהלולא. א"ל. חייך רבי שבע יומין אתברירו קמי קב"ה כל אינון דייתון וישתכחן עמיה עד לא עיילתון בבי אדרא דלכון. ובעינא לאשתכחא זמין קשיר בכתפוי (ס"א) ואנא הוה ובעינא קמיה לאשתכחא זמין תמן וכדין קטיר בכתפוי) ולא יכילנא דההוא יומא שדרני קב"ה למעבד נסין לרב המנונא סבא וחברוי דאתמסרו בארמונא (ס" בקרוניא) דמלכא וארחישנא להו בנסא דרמינא להו כותלא דהיכלא דמלכא ואתקטרו בקטרוי דמיתו ארבעים וחמשה פרדשכי. ואפיקנא לרב המנונא וחברוי ורמינא (נ"א ואוליכנא) לון לבקעת אונו ואשתזיבו. וזמיננא קמייהו נהמא ומייא דלא אכלו תלתא יומין. וכל ההוא יומא לא בדילנא מנייהו. וכד תבנא אשכחנא פרסא דנטלו כל אינון סמכין ותלת מן חברייא עלה. ושאילנא לון. ואמרו חולקא דקב"ה מהלולא דר"ש וחברוי. זכאה אנת ר"ש וזכאה חולקך וחולקא דאינון חברייא דיתבין קמך. כמה דרגין אתתקנו לכון לעלמא דאתי. כמה בוצינין דנהורין זמינין לנהרא לכו. ות"ח יומא דין בגינך אתעטרו חמשין כתרין לרבי פנחס בן יאיר חמוך ואנא אזילנא עמיה בכל אינון נהרי דטורי דאפרסמונא דכיא והוא בריר דוכתיה ואתתקן (ס"א ואנא הא חזינא דהא בריר וכו') א"ל קטורין צדיקייא בקרטופא דעטרין   [דף קמה ע"א]   בריש ירחי ובזמני ושבתי יתיר מכל שאר יומין. א"ל ואף כל אינון דלבר דכתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'. אי אלין אתיין כ"ש צדיקייא. מדי חדש בחדשו. למה משום דמתעטרי אבהתא רתיכא קדישא. ומדי שבת בשבתו. דמתעטר שביעאה דכל אינון שיתא יומין דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי וגו'. ואנת הוא ר"ש שביעאה דשיתא תהא מתעטר ומתקדש יתיר מכלא. ותלת עדונין דמשתכחין בשביעאה זמינן חברייא אלין צדיקייא לאתעדנא בגינך לעלמא דאתי. וכתיב וקראת לשבת ענש לקדוש יי' מכובד מאן הוא קדוש יי' דא ר' שמעון בן יוחאי דאקרי מכובד בעלמא דין ובעלמא דאתי:

עד כאן האדרא קדישא רבא:

דבר אל אהרן ואל בניו

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו'. רבי יצחק פתח ואמר וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. כמה גדולה היראה לפני הקב"ה שבכלל היראה ענוה ובכלל הענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא שנו בכלן ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות:

תאנא מי שיצא מן היראה ונתלבש בענוה ענוה עדיף ונכלל בכלהו הה"ד עקב ענוה יראת יי'. כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה. כלמי שיש בו ענוה זוכה לחסידות וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכלם. לענוה דכתיב עקב ענוה יראת יי'. לחסידות דכתיב וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו. תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך   [דף קמה ע"ב]   ה' צבאות הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא. מפני מה זכה כהן להקרא מלאך יי' צבאות. אמר ר' יהודה מה מלאך יי' זה מיכ"אל השר הגדול דאתי מחסד של מעלה והוא כהן גדול של מעלה. כביכול כהן גדול דלתתא אקרי מלאך יי' צבאות משום דאתי מסטרא דחסד מהו חסד רחמי גו רחמי. ובגין כך כהן לא אשתכח מסטרא דדינא. מ"ט זכה כהן לחסד בגין היראה הה"ד וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו. עולם ועולם מהו. אמר רבי יצחק כמה דאתתקן באדרא קדישא עולם חד ועולם תרי. א"ר חייא אי הכי מן העולם ועד העולם מבעי ליה. א"ל תרי עלמי נינהו, ואתהדרו לחד א"ר אלעזר לר' יצחק עד מתי תסתום דבריך. מן העולם ועד העולם כללא דרזא עלאה אדם דלעילא ואדם דלתתא והיינו עולם ועולם. וכתיב ימי עולם וכתיב שנות עולם והא אוקמוה באדרא קדישא עלאה. על יראיו דכל מאן דאיהו דחיל חטאה אקרי אדם. אימתי. א"ר אלעזר דאית ביה יראה ענוה חסידות כללא דכלא. אמר רבי יהודה והא תנינן אדם כללא דדכר ונוקבא א"ל ודאי הכי הוא בכללא דאדם דמאן דאתחבר דכר ונוקבא אקרי אדם וכדין דחיל חטאן. ולא עוד אלא דשריא ביה ענוה. ולא עוד אלא דשריא ביה חסד. ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא הוו ביה לא יראה ולא ענוה ולא חסידות. ובגין כך אקרי אדם כללא דכלא וכיון דאקרי אדם שרייא ביה חסד דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה וגו'. ולא יכיל לאתבנאה אי לא אשתכח דכר ונוקבא וכתיב וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו. יראיו כללא דאדם. ד"א וחסד יי' מעולם ועד עולם אלין אינון כהני דאתו מסטרא דחסד ואחסינו אחסנא דא דנחית מעולם דלעילא לעולם דלתתא. על יראיו כהני דלתתא דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו לאתכללא בכללא דאדם. וצדקתו לבני בנים משום דזכה לבני בנים. אמר רבי יהודה אי הכי מהו וצדקתו וחסדו מבעי ליה. אמר רבי אלעזר היינו רזא דתנינן בזאת כי מאיש לקחה זאת. וכתיב (שם) לזאת יקרא אשה וזאת אתכלילת באיש דהיינו חסד. וזאת נוקבא חסד דכר. ובגין כך דכר דאתי מסטרא דחוורא דא אקרי חסד. וזאת אתקרי צדק דאתיא מסטר סומקא. ובגין כך אקרי אשה והיינו דכתיב וצדקתו. מאי וצדקתו צדקתו דחסד בת זוגו דאתבסמא דא בדא. ובגין כך תנינן כל כהן שאין לו בת זוג אסור בעבודה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. אמר ר' יצחק משום דלית שכינתא שריא במאן דלא אנסיב וכהני בעיין יתיר מכל שאר עמא לאשרייא בהו שכינתא. וכיון דשרת בהו שכינתא שריא בהו חסד ואקרון חסידים ובעיין לברכא עמא הה"ד וחסידיך יברכוכה וכתיב תמיך ואוריך לאיש חסידיך. ומשום דכהנא אקרי חסיד בעי לברכא ובגין כך כתיב דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו. מאי טעמא משום דאקרון חסידם וכתיב וחסידיך יברכוכה. כה תברכו את בני ישראל אמור להם כה תברכו בלשון הקדש. כה תברכו ביראה. כה תברכו בענוה. אמר ר' אבא כה תברכו. תאנא האי צד"ק אתקרי כ"ה דכל דינין מתערין מכ"ה (נ"א מינה) והיינו דאמר ר' אלעזר מהו מכה (ס"א דכה) רבה כלומר מכה מן כה. וכתיב והנה לא שמעת עד כ"ה כמה דאגזים משה. וכתיב (שם) בזאת תדע כי אני יי' וכלא חד וכתיב (שם) ולא   [דף קמו ע"א]   שת לבו גם לזאת דזמינא לחרבא ארעיה. ומהאי כ"ה מתערין דינין. ומדאתחבר עמה חסד אתבסמת. ובגין כך אתמסר דא לכהן דאתי מחסד בגין דתתברך ותתבסם כ"ה הה"ד כה תברכו. כלומר אע"ג דהאי כה אשתכחת בדינין תבסמון לה ותברכון לה דכתיב כה תברכו את בני ישראל תברכו בהאי חסד לכ"ה ותבסמון לה לקבלייהו דישראל בגין דלא ישתכחון בה דינין הה"ד כה תברכו את בני ישראל אמור להם. אמרו לא כתיב אלא אמור לאפקא משרבו הפריצים דלא מפרסמין מלה דהא לא אתפקדו לפרסמא שמא משמע דכתיב אמור להם. אמור סתם. ד"א אמור כיון דכתיב כה תברכו אמאי לא כתיב תאמרו. אלא תני ר' יהודה אמור להם. זכו להם לא זכו אמור סתם. ר' יצחק פתח וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וגו'. וראיתי אני דניאל לבדי. והא תנינן אינהו נביאי ואיהו לאו נביא ומאן נינהו חגי זכריה ומלאכי. אי הכי אתעביד קדש חול והא כתיב לא ראו אמאי דחילו ובדניאל כתיב וראיתי אני ולא דחיל ואיהו לאו נביא הא חול קדש. אלא הכי תאנא כתיב אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. בזאת הא דאמרן. זאת עדבא חולקיה לאתחסנא ולמעבד ליה נוקמין. ותנא עביד קב"ה לדוד רתיכא קדישא עם אבהתא כתרין עלאין קדישין דכלא דאחסינו אבהתא. ותאנא מלכו ירית דוד לבנוי בתרוי ובאתר מלכו דלעילא אתקף ואחסין הוא ובנוי מלכו דא דלא אעדי משולטנהון לדרי דרין. ותאנא בשעתא דהאי כתרא דמלכותא אתער לבנוי דדוד לית מאן דקאים קמיה. וראיתי אני דניאל לבדי את המראה משום דמבנוי דדוד הוה דכתיב ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה וגו'. והוא חמא וחדי בהאי דהוא מסטר אחסנת חולקא עדבא דאבוי ומשום דהוה דיליה הוא סביל ואחריני לא סבלי. דאמר רבי שמעון בשעתא דהאי כ"ה אתער בדינוי לא יכלין בני עלמא למיקם קמיה. ובשעתא דפרסין כהני ידייהו דאתיין מחסד אתער חסד דלעילא ואתחבר בהאי כה ומתבסמא ומתברכא באנפין נהירין לבני ישראל ואתעדי מנהון דינין הה"ד כה תברכו את בני ישראל ולא לשאר עמין. בגין כך כהן ולא אחרא כהן בגין דיתער האי כתרא דיליה חס"ד על ידוי דאקרי חסיד דכתיב לאיש חסידך. והוא אתי מסטרא דחסד וכתיב וחסידיך יברכוכה אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כ"ה. כה תברכו בשם המפורש. כה תברכו בלשון הקדש. תאנא אמר ר' יהודה בשעתא דכהנא דלתתא קם ופריס ידוי כל כתרין קדישין דלעילא מתערין ומתתקנין לאתברכא ונהרין מעומקא דבירא דאתמשך להו מההוא עומקא דנפק תדיר ולא פסיק ברכאן דנבען מבועין לכלהו עלמין ומתברכן ומתשקיין מכלהו. ותאנא בההוא זמנא לחישותא ושתיקותא הוי בכל עלמין. למלך דבעי לאזדווגא במטרוניתא ובעי למעאל לה בלחישו וכל שמשין מתערין בההוא זמנא ומתלחשין הא מלכא אתי לאזדווגא במטרוניתא מאן מטרוניתא דא כנסת ישראל מאן כ"י כנסת ישראל סתם. תאנא אמר רבי יצחק כהן בעי לזקפא ימינא על שמאלא דכתיב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם ידו כתיב ולא ידיו משום דשבחא דימינא על שמאלא. אמר רבי אלעזר רזא הוא משום דכתיב והוא ימשול בך. תאנא כהן דבעי לפרסא ידוי בעי דיתוסף קדושה   [דף קמו ע"ב]   על קדושה דיליה דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא. מאן ידא דקדישא דא ליואה דבעי כהנא ליטול קדושה דמייא מידוי דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין. וכתיב בהו בלוים וגם את אחיך מטה לוי וגו'. שבט אביך כלל. מכאן דכל כהן דפרים ידוי בעי לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושתיה ועל דא לא יטול קדושה דמייא מבר נש אחרא דלא הוי קדישא. ובצניעותא דספרא תאנא לוי דאתקדש כהנא על ידוי בעי הוא לאתקדשא בקדמיתא. ואמאי לוי. ויתקדש על ידא דכהנא אחרא לא בעי דהא כהן דלא שלים לא בעי האי כהנא שלים ויתקדש על ידא דפגימא דלא שלים. אבל לוי דאיהו שלים ואתחזי לסלקא בדוכנא ולמפלח משכן זמנא הא שלים הוא והא אקרי קדוש דכתיב וקדשת את הלוים. א"ר תנחום אף אקרי טהור דכתיב וטהרת אותם. ובגין כך בעי לאוספא כהנא קדושה על קדושתיה. תאנא כהנא דפרים ידוי בעי דלא יתחברון אצבען דא בדא בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי כמה דאתחזי ליה בגין דשמא קדישא בעי לאתפרשא באתוון רשימין דלא לאערבא דא בדא ולא יתכוון (נ"א ולאתכוונא) באינון מלין. א"ר יצחק בעי קב"ה דיתברכון עלאי בגין דיתברכון תתאי ויתברכון עלאי בגין דיתברכון תתאי ויתברכון עלאי דאינון קדישין בקדושה עלאה על ידא דתתאי דאינון קדישין בקדושה עלאה דאינון קדישין מכל קדישין דלתתא דכתיב וחסידיך יברכוכה. א"ר יהודה כל כהן דלא ידע רזא דא ולמאן מברך ומאן היא ברכתא דמברך לאו ברכתא דיליה ברכתא והיינו דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. מאי דעת דעת סתם. ותורה יבקשו מפיהו. עלאין יבקשו מפיהו. יבקשו מפיהו. ומאי יבקשו מפיהו תורה. תורה סתם היך אחידא תורה דלעילא דאקרי תורה סתם דתניא תורה שבכתב ותורה שבע"פ באינון כתרין עלאין דאתקרון הכי. מ"ט כי מלאך יי' צבאות הוא. ותנינא דבעי כהנא לכוונא באינון מלין דלעילא ליחדא שמא קדישא כמה דאצטריך:

אמר ר"ש תאנא בצניעותא דספרא שמא קדישא אתגלייא ואתכסייא. דאתגלייא כתיב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א דאתכסייא כתיב באתוון אחרן. ומההוא דאתכסייא ההוא טמירא (ס"א אחרנין וההוא דאתכסייא הוא טמירו) דכלא. א"ר יהודה ואפילו ההוא דאתגלייא אתכסיא באתוון אחרן בגין ההוא טמירא דטמירין בגו דהא הכא בעי כהנא לצרפא שמא קדישא ולמיתת רחמי (כלהו) דכלהו כלילן בדיבור דכ"ב אתוון (ס"א דכלהו מכילן) (ס"א בתרי כתרי) כתרי דרחמי. ובהני אתוון דהאי שמא סתימאן כ"ב מכילן דרחמי וי"ג דעתיקא סתים וגניז מכלא וט' דאתגליין מזעיר אנפין (ס"א בז"א) ומתחברן כלהו בצרופא דשמא חד דהוה מכוון כהנא כד פריס ידוי בכ"ב אתוון גליפן. ותאנא כד הוה צניעותא בעלמא הוה מתגלייא שמא דא לכלא. מדאסגי חציפותא בעלמא סתים באתווי. דכד הוה מתגלייא כהנא מכוין ושמא מתפרש. במאי מכוין. מכוין בסתימא דטמיר וגניז ומגלייא ומתפרש. מדאסגי חציפותא בלעמא סתים כלא באתוון רשימין. ות"ח דכל הני כ"ב אתוון (ס"א רחמי) (ס"א דכל הני כ"ב מכילן דרחמי)   [דף קמז ע"א]   משה אמרן בתרי זמני. זמנא קדמאה אמר י"ג מכילן דעתיקא דעתיקין סתימא דכלא לנחתא אלין לאתר דדינא אשתכח לאכפיא להו. זמנא תניינא אמר ט' מכילן דרחמי דכלילן בזעיר אנפין ונהירין מעתיקא סתימאה דכלא. וכלהו כליל כהנא כד פריס ידוי לברכא עמא ומשתכחן דמתברכין כלהו (ס"א עלאין) עלמין בסטרא דרחמי דאתמשכן מעתיקא טמירא סתימאה דכלא. וכל הני כ"ב אתוון. מכילן סתימאן. יברכך יי' וישמרך. אלין תלת קראי. וג' שמהן. דתריסר אתוון כלילן לקבליהון ובכלא אתכוון כהנא. וכל עלאי ותתאי מתבסמן בכ"ב אתוון דסתימין בהני ג' קראי לקביל כ"ב (אתוון) מכילן דרחמי דכליל כלא ובג"כ כתיב אמור ולא אמרו כמה דאוקימנא. אמור דבעי לכוונא בכל הני סתימין בכל הני דרגין אמור במלין סתימין דלעילא. אמור חושבן רמ"ח אברין דבאדם חסר חד. מ"ט. דבחד תליין כלהו. וכלהו מתברכאן בהאי ברכתא בהני תלת קראי כדאמרן. להם לאתכללא בהאי ברכתא עלאין ותתאין. תאנא א"ר יוסי יומא חד יתיבנא קמיה דר"א ב"ר שמעון שאילנא ליה אמינא רבי מאי קא חמא דוד דקאמר אדם ובהמה תושיע יי'. אדם תינח בהמה למה. א"ל יאות שאלת כלא במניינא הוא זכו אדם לא זכו בהמה. אמינא רבי רזא דמלה קא בעינא. א"ל כלא אתמר. ות"ח קרא קב"ה לישראל אדם כגוונא דלעילא וקרא להו בהמה וכלא בחד קרא דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי וגו'. ואתן צאני צאן מרעיתי הא בהמה. אדם אתם הא אדם. וישראל אקרו אדם ובהמה ובג"כ אדם ובהמה תושיע יי'. ועוד רזא דמלה זכו אדם כגוונא דלעילא. לא זכו בהמה אקרון. וכלהו מתברכאן בשעתא חדא. אדם דלעילא. ובהמה דלתתא. וכ"ש דכלא אית בהו בישראל הה"ד אדם ובהמה תושיע יי'. ות"ח לית ברכתא לתתא אשתכח עד דישתכח לעילא. ומדאשתכח לעילא אוף לתתא אשתכח וכלא הכי תליא לטב ולביש לטב דכתיב אענה את השמים והם יענו את הארץ לביש דכתיב יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. א"ר יהודה בג"כ (האי תפארת פתח ביה) כתיב אמור להם סתם לאתברכא עלאין ותתאין. כלהו כחדא דכתיב כה תברכו בתחלה ואחר כך אל בני ישראל אמור להם סתם לאתברכא כלהו כחדא יברכך יי' לעילא וישמרך לתתא. יאר יי' פניו לעילא. ויחנך לתתא. ישא יי' פניו לעילא. וישם לך שלום לתתא. ר' אבא אמר כלהו כחדא מתברכאן בכ"ב אתוון גליפן דשמא קדישא דאתכלל וסתים הכא בכ"ב אתוון מתברכאן כלהו. ואינון רחמי גו רחמי דלא אשתכח בהו דינא. ולא והכתיב ישא יי' פניו אליך. אמר רבי אבא ישא יסלק ויעבר בגין דלא ישתכח דינא. ולא והכתיב ישא יי' פניו אליך. אמר רבי אבא ישא יסלק ויעבר בגין דלא ישתכח דינא כלל. תאנא אמר רבי יוסי בשעתא דכהנא פרים ידוי אסיר ליה לעמא לאסתכלא ביה משום דשכינתא שריא בידוי. א"ר יצחק אי הכי כיון דלא חמאן מה אכפת להו דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן א"ל משום דשמא קדישא רמיזא באצבען דידוי ובעי ב"נ לדחלא אע"ג דלא חמאן שכינתא לא בעאן לאסתכלא בידייהו דכהני בגין דלא ישתכחון עמא חציפאן לגבי שכינתא. תאנא בההיא שעתא דכהנא פרים ידוי צריכין עמא למיתב ומתברכן עילאין ותתאין ולית דינא בכלהו. והוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בזעיר אנפין ואשתכח שלמא בכלא. אמר רבי שמעון בהני תלת קראי   [דף קמז ע"ב]   רישיהון יו"ד יו"ד יו"ד י"ברכך י"אר י"שא כלהו לאחזאה מהימנותא שלימא ולאתברכא ז"א מעתיקא מאן דאצטריך יו"ד יו"ד יו"ד לאתברכא זעיר אנפין מעתיקא דכלא ובג"כ יברכך יי' לעילא וישמרך (הוא) הכא לתתא וכן כלהו. ותאני תנא קמיה דר"ש האי מאן דמצער בחלמיה ליתי בשעתא דכהני פרסי ידייהו ולימא רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך וכו'. אמאי משום דההיא שעתא אשתכחו רחמי בעלמין כלהו ומאן דיבעי צלותיה בצעריה אתהפך ליה דינא לרחמי:

ושמו את שמי. מהו ושמו את שמי. א"ר יהודה יתקנו כמה דכתיב ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. לאתקנא בברכתהון כתרין דימינא לימינא וכתרין דשמאלא לשמאלא כדקא חזי. דבעיא דלא יטעון בהון לאתקנא כלא בגין דיתברכון עלאין ותתאין. ואי יעבדון הכי מה כתיב ואני אברכם. למאן לאינון כהני דכתיב ומברכיך ברוך. וכתיב ואברכה מברכיך. אינון מברכין לעמא ואנא אברך להו. ולפיכך כתיב ושמו ולא כתיב יאמרו או יזכרו. תאנא כל כהן דלא אשלים אתעביד תלא דגרמי. מ"ט משום דלא בריך בחביבותא וקם אחר ופריס ידוי ובריך ואתתקן ההוא יומא. כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. תאנא א"ר יצחק בא וראה מה כתיב בההוא רשע דבלעם בשעתא דאתמסר ליה לברכא לישראל הוה משגח בעינא בישא בגין דלא יתקיים ברכתא והוה תלי מלוי בההוא עינא בישא דכתיב נאם בלעם בנו בעור מאי בנו בעור מההוא דהוה סאני להו יתיר מכל בני עלמא. ונאם הגבר שתום העין דסתים עינא טבא מנייהו בגין דלא יתברכון ולא יתקיים ברכתא. א"ר יהודה הכי הוא ודאי דאשתכח פקיעא (ס"א דאשכחן פקיחא) דעינא לברכא דכתיב פקח עיניך בגין לברכא וברכתא דדב המנונא סבא הכי אמר קב"ה יפקח עינוי עלך. ובההוא רשע כתיב שתום העין בגין דלא יתברכון על ידוי. וא"ר יצחק בג"כ כהנא דבריך בעינא טבא ברכתיה אתקיים ודלא מברך בעינא טבא כתיב אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כלומר אל תבעו מניה ברכתא כלל. אמר ר' יוסי ת"ח כתיב ולא אבה יי' אלקיך לשמוע אל בלעם וגו'. לשמוע אל בלעם אל בלק מבעי ליה דהא עביד בלק כלא מהו אל בלעם אלא משום דהוה סתים עינוי בגין דלא יתברכון ישראל. תאנא א"ר יוסי א"ל קב"ה לבלעם רשע את סתים עינך בגין דלא יתברכון בני. אנא אפקח עיני וכל מלין דתימא אהפך להו לברכאן הה"ד ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך וגו'. וע"ד כתיב טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל מהו מלחמו כמה דאוקימנא דכתיב לחם אלקיו מקדשי הקדשים וגו'. משמע דקדשי הקדשים לחם אלקיו נפק מניה ובג"כ כי נתן מלחמו לדל. תניא כמה חביבין ישראל קמי קב"ה דעלאי לא מתברכי אלא בגיניהון דישראל הוא שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלם של מטה שנאמר בקרבך קדוש ולא אבא בעיר כלומר. כל זמנא דשכינתא הכא בגלותא שמא דלעילא לא אשתלים. וכל תקונין לא אתקנו כביכול אשתאר   [דף קמח ע"א]   שמא קדישא חסרא. רבי אבא הוה אזיל ללוד. פגע ביה ר' זירא בר רב א"ל הא חמינא אפי שכינתא ומאן דחמי אפי שכינתא בעי למיזל ולרהטא בתראה הה"ד ונדעה נרדפה לדעת את ה'. וכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' וגו'. כי מציון תצא תורה וגו'. ואנא בעינא למהך בתרך ולמילף מאינון מלי מעלייתא דאתון טעמין כל יומא מאדרא קדישא. מאי דכתיב והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה אי קב"ה חשבה לאברהם או אברהם לקב"ה. ואנא שמענא דקב"ה חשבה לאברהם ולא אתישבא בלבאי א"ל הכי אוקימנא ולאו הכי הוי. ת"ח ויהשבה ויחשוב לו לא כתיב אלא ויחשבה. אברהם ודאי חשבה לקב"ה. דתניא כתיב (שם) ויוצא אותו החוצה א"ל קב"ה צא מאצטגנינות שלך. לאו ההוא אורחא למנדע שמי. את חמי ואנא חמינא. אברם אינו מוליד אברהם מוליד. מכאן ולהלאה אשתדלו בארחא אחרא כ"ה יהיה זרעך. מאי כ"ה היא כתרא עשיראה קדישא דמלכא למנדע שמיה והיא כתרא דדינין מתערין מנה. ותאנא כה יהיה זרעך ממש. בההיא שעתא חדי אברהם לאסתכלא ולמנדע שמיה ולאתדבקא ביה משום דאתבשר בכ"ה ואע"ג דדינין מתערין מנה חשב אברהם לההוא כתרא אע"ג דהיא דינא כאלו היא רחמי הה"ד ויחשבה מאי ויחשבה לההוא כתרא. צדקה רחמי. אמר רבי יצחק כ"ה כתרא עשיראה היא ואתקרי צד"ק ודינין מתערין מנה ואברהם אע"ג דידע דדינין מתערין מנה מהאי צדק. הוא חשבה צדקה דדינין לא מתערין מנה בגין דהוא רחמי. תו אמר ר' אבא מאי דכתיב ויי' ברך את אברהם בכל כד"א כי כל בשמים ובארץ וכתיב כה תברכו דבגינייהו דישראל מתברך האי כ"ה על ידא דכהנא בגין דיתברכון ישראל לתתא וישתכח ברכתא בכלא ולזמנא דאתי (ס"א כתיב) כד"א יברכך יי' מציון וגו'. ברוך יי' מציון שוכן ירושלם:

ויהי ביום כלת משה וגו'. תאנא רבי יוסי ביום שנכנסה כלה לחופה. במאי אוקימנא ביום כלת משה אלא מלמד דעל ידוי דמשה נכנסה. אמר רבי יהודה וכי עד השתא אתעכבת דלא עיילת לדוכתה והכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו'. א"ר יצחק אין מוקדם ומאוחר בתורה. ויהי ביום כלת משה כלת של משה ודאי. דתנינן אמר ר"ש מאי דכתיב עלית למרום שבית שבי וגו'. אלא בשעה שאמר לו קב"ה של נעליך מעל רגליך אזדעזע ההר אמר מיכאל קמי קב"ה רבש"ע תבעי לסתור אדם. והא כתיב זכר ונקבה בראם ויברך אותם ולית ברכתא אשתכח אלא במאן דאיהו דכר ונוקבא ואת אמרת לאתפרשא מאתתיה. א"ל הא קיים משה פריה ורביה השתא אנא בעינא דיתנסב בשכינתא ובגיניה יחות שכינתא לדיירא עמיה הה"ד עלית למרום שבית שבי. ומאי שבי. שכינתא דאתנסיבת עמך. לקחת מתנות באדם. באדם לא כתיב אלא באדם הידוע למעלה. וביומא דנחתת שכינתא ההוא יומא דאתנסבא במשה נחתא הה"ד כלת משה. כלת משה ממש. וביהושע דאנפוי כאנפי סיהרא כתיב של נעלך דלא אתפרש אלא בזמנין ידיען דהא לא אתנסיבת עמיה שכינתא כל כך ולא אתחזי ליה דכתיב (שם) ויפל יהושע על פניו ארצה. אבל הכא כלת משה ודאי. מתנות באדם מתנת כתיב. זכאה חולקיה דמשה דמאריה בעי ביקריה על כל שאר בני עלמא:

ויאמר יי' אל משה נשיא אחד ליום. מהו ליום. א"ר יהודה יומין דלעילא דאתחנכו   [דף קמח ע"ב]   לאתברכא באינון תריסר תחומין דמתפרשא וכל חד אתתקן ואתחנך בברכתא על ידוי דאלין דלתתא. תאנא כלהו מתברכין בגין מדבחא דלעילא ואפילו תתאה ואפילו עכו"ם מתברכן. דתניא אמר ר' שמעון אלמלא לא אקריבו אלין תריסר נשיאין לא יכיל עלמא למיקם קמי תריסר נשיאי ישמעאל דכתיב שנים עשר נשיאים לאומותם מדאקריבו אלין דישראל נסיבו שולטנותא דכלהו. בג"כ נשיא אחד ליום. וכל מה דאקריבו כגוונא דלעילא אקריבו בגין דיתברכון כלהון. אילם ששים עתודים ששים כמה דכתיב ששים גבורים סביב לה דבסטר גבורה. כף אחת עשרה זהב וגו' והא אתמר זכאה חולקהון דצדיקייא דקב"ה מריק עלייהו ברכאן וציית צלותהון ועלייהו כתיב פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם וגו'. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך ה' לעולם אמן ואמן:

1. עיין (בשער מאמרי רשב"י על ספרא דצניעותא ד"ה סתרא גו סתרא אתתקן ואזדמן) דגריס כל מה שנמצא כאן בסוגריים מרובעות -- ויקיעורך