התורה והמצוה על שמות יב מד
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק י"ב • פסוק מ"ד | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכׇל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב מד:
פט. וכל עבד איש , כבר ביארתי ( צו פז ) ששם איש יבא לפעמים ליחס הקניין אל הקונה, ולפעמים בא לסימן המין. אולם פה אי אפשר לומר שבא על סימן המין דהא פירש הטעם מפני שהוא מקנת כסף יהיה הקונה מי שיהיה.
וברמב"ם (הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ו) כתב, והקטן אין מלת עבדיו מעכבים אותו מלאכול הפסח. ולפי זה היה גרסתו: אשה מנין- תלמוד לומר מקנת כסף, אם כן מה תלמוד לומר עבד איש, להוציא את הקטן. אמנם בגמרא יבמות (דף מח) מבואר שאינו דורש כן, עיי"ש.
צ. ומלתה אותו אז יאכל בו , לדעת ר' ישמעאל שסבירא ליה שרשאי לקיים עבדים בלתי נמולים, אי אפשר לבאר ומלתה אותו שמחויב למולו, ובהכרח פירושו שצריך שתמול אותו כדי שיוכל האדון לאכול בפסח. ופי' אז יאכל בו- אדון העבד, כי מילת עבדיו מעכבת. ולשיטת ר' אליעזר אין רשאי לקיים עבדים בלתי נמולים, ופירוש ומלתה אותו, שאתה מצווה למולו ואז יאכל בו העבד, אבל אין מעכב את האדון.
אמנם הרמב"ם פוסק דאסור לקיים עבדים ערלים ופוסק דמילת עבדיו מעכבת. ונראה שהוא היה גורס כגירסת הילקוט שגרס במכילתא שר' אליעזר סובר דמילת עבדיו מעכבת ור' ישמעאל סובר אינו מעכב. ולפי זה הסברא בהפך. דלר' אליעזר דאסור לקיים עבדים ערלים, פירוש ומלתה אותו -אתה מחויב למולו ואז יאכל האדון, ולר' ישמעאל דרשאי לקיים עבדים ערלים, אינו מעכב מלאכול בפסח.
אמנם בתוס' יבמות (דף ע ע"ב ד"ה אי) גרס במכילתא כגרסתנו, דלר' אליעזר אין מעכב, ואמר דלר' עקיבא פירוש או יאכל בו- האדון, ור' עקיבא סבירא ליה דאין מקיימים עבדים ערלים, אם כן לא תליא זה בזה. ומה שאמרו מילת וכריו מנין, פירושו למילת זכריו בשעת אכילה ומילת עבדיו בשעת עשיה. וכן מפרש ביבמות (דף עא), ומה שאמרו מקרא דוינפש בן אמתך והגר מפרש ביבמות (דף מח ע"ב).
צא. ומלתה אותו כבר בארתי זאת בס' התו"ה ( תזריע ו ) וזה בנוי על ההבדל שיסדתי בלשון בין העתיד הגמור הבא בוי"ו החיבור ובין העבר המהופך לעתיד על ידי הוי"ו. שהעבר המהופך לעתיד מורה על פעולה עשויה ונגמרת ואין נעשית רק פעם אחת. והעתיד הגמור מורה על פעולה נמשכת. ואם היה אומר ותמול אותו, היה הצווי שימול תמיד ואם חזר הבשר צריך לחזור ולימול. אבל כשכתב ומלתה, אין צריך לימול רק פעם אחת, עיי"ש שבארתי זה היטב.
<< · התורה והמצוה על שמות · יב · מד · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-12-44