התורה והמצוה על שמות יב א
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק י"ב • פסוק א' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב א:
א. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן התבאר בספרא [ ויקרא ד] שי"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרון, וכנגדם י"ג מעוטים למעט שהיה הדבור רק למשה. ובארתי שם, שהי"ג דברות הם, י"א פעמים כתיב 'וידבר אל משה ואל אהרון', כי לשון דבור לא נמצא אצל שום נביא רק אצל משה, שהיה נביא תורה עי"ש בארוך. אבל בשישה מקומות דכתיב 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרון', סבירא ליה לספרא, שהייתה האמירה לשניהם, כי לשון אמירה נמצא אצל כל הנביאים. וכ"ה לדעת ר"י הגלילי שם עי"ש.
והמכילתא מוסיף, שגם במקומות שנאמר 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרון', הייתה האמירה למשה לבדו. שהגם שאמירה תצויר אצל אהרון בעצמו, בכל זאת א"א שיבא אליו אמריה עם משה ביחד מפני כבודו של משה. שאין מכבודו שישווה לו אחר בקבלת הנבואה, שמדרגת משה היה גדולה מכל הנביאים. וע"ז סיים שממעט אהרון מכל הדברות שבתורה חוץ מג' מקומות, שכתוב ויאמר ה' אל אהרון . מפני שאפשר שבא אמירה לאהרון לבדו אחרי שהיה נביא, כן פרשתי בפירוש התורה והמצוה שם.
ומה שאמר כשהוא אומר והיה ביום דבר ה' אל משה', למשה היה הדבור, שזה עצמו הלמוד שלמד ר"י הגלילי בספרא שם, ע"פ ל"ב מדות של ר"א בנו של ריה"ג, עי"ש [והגם, ששם כתיב 'וידבר ה' אל משה ואל אהרון', תבין זה ע"פ מה שפרשתי פרשת וארא שמה שאמר 'וידבר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה' הוא עצמו מ"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום על בני ישראל עי"ש. אם כן, באר שהיה אמירה ושהיה רק למשה לבדו].
ומ"ש אם כן מה תלמוד לומר אל משה ואל אהרון? כלל לדברות- רצה לומר שהיה במדרגה שדבר עמו דבור כללי ועניני תורה שבא הדבור ממקום גבוה הנקרא כלל, ששם מדרגת משה לא ממדרגת פרט שהיא מדרגת יתר נביאים. ואמרו, בי"ח מקומות אתה מוצא משה ואהרון שוים, כמו שאמר בפרשת ויקרא [ ויקרא ד] שהיה מושך נבואותיו ממדת כלל שהיא תפארת ישראל המושך מן המות על סוף המדרגות כל ח"י חוליות השדרה שהוא כלל בנין הגוף.
ב.
כבר התבאר אצלי, באילת השחר [ כלל רח ], שדרך הלשון שאות היחס יבוא כפול עם כל שם ושם, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו . וזה דווקא בשניהם שוים! אבל, במקום שאחד עיקר ושני טפל, יבוא אות היחס רק על השם העיקרי. וא"כ, לפי המבואר בסימן הקודם שמ"ש אל משה ואל אהרון היה עיקר הדבור למשה ! היה לו לומר- אל משה ואהרון- וכמו שסיים בסוף הפרשה 'כאשר צוה ה' את משה ואהרון'- ומזה היינו יודעים שאהרון טפל ולא היה צריך המעוט של 'ויהי ביום דבר ה' אל משה', וזה שאמר אל משה ואל אהרון למה נאמר? והשיבו חז"ל, שהגם שבענין קבלת שפע הנבואה היה משה עיקר ואהרון טפל, ביתר הדברים היו שניהם שוים, וזה מלמד במה שכפל אות היחס שמורה על השווי. ויותר נכון להגיה מה אהרון היה אומר דבריו ולא ירא, מפני שכתוב ראה נתתיך לאלקים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך , הרי משה היה דיין לפרעה, ואהרון היה מיוחד על הדבור? וקא משמע לן שבכל זאת היו שווים אהרון למשה להיות אלקים לפרעה, ומשה לאהרון בענין הדבור. ועל זה אמר בראש הענין – וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצוום על בנ"י ואל פרעה . ר"ל, שהיו שווים בין בצווי לדבר אל בני ישראל שהוא בענין הדבור, ובין בצווי אל פרעה, שהוא להיות אלקים לפרעה. ואמר שם 'אהרון ומשה, אשר אמר להם הוציאו את בנ"י מארץ מצרים, הם המדברים אל פרעה, הוא משה ואהרון'. שלענין ההוצאה מארץ מצרים, להיות אלקים לפרעה ודיין עליו להכותו בעשר מכות, שידמה שמשה היה העקר אמר הוא אהרון ומשה- הקדים את אהרון. ולענין הדבור אל פרעה, שהיה עולה על הדעת שאהרון הוא העיקר, הקדים את משה – להורות שהיו שוים בכל הענינים.ועל זה אמר אל אהרון ואל משה בכפל אות היחס.
ג. אל משה ואל אהרן מבואר אצלנו, שכל מקום שבאו שני שמות השם הקודם בלשון עיקר. אבל, אם באו במקום אחד בסדר א', ובמקום אחד בסדר אחר, מורה ששניהם שוים.כמו בשמיים וארץ, ובג' אבות, ובאב ואם, כמ"ש במכילתא פה ובספרא ויקרא [ ויקרא רפח ]. ושם בארתי הדבר שהוא שיטת רבי שמעון עי"ש.
ד. בארץ מצרים זה מיותר, שכבר ידענו שהיו במצרים. שמ"ש למעלה, [ו' כח'] ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים הוצרך- כי דבורים הקודמים היו במדבר ובמדין, כי זה מוסיף על דבור הנזכר שם פסוק י', כמ"ש בפירושי שם. ומלמד שהיה במצרים כי דבור הקודם י"מ שהיה במדין, כמ"ש במדרש שמשה חזר למדין. אבל פה - אין צריך להשמיענו? ופירשו חז"ל, שבא פה שם ארץ מגביל, נגד שם עיר. כמ"ש עיר שכם אשר בארץ כנען, מפני שהדיבור הקודם, עוד נגע אחד אביא על פרעה, דבר עמו בפלטין של פרעה - הוצרך לומר שדבור זה היה בארץ, ולא בעיר שהייתה מלאה גלולים. וגם הסברא נותנת כן דהא תפלה קלה לא התפלל עמו בעיר וכל שכן דבור החמור.
ה. ויאמר לאמר כבר בארתי [ ויקרא ג] ההבדלים בין דבור ואמירה, ושם בארתי שכל מקום שכתוב וידבר ה' אל משה לאמר, במילת וידבר - מציין שדבר עמו בארוכה ומסר לו תורה שבע"פ, ובמילת לאמר - מציין הלשון שאמר לו בתורת הכתב.
אמנם, כל מקום שנאמר ויאמר לאמר נתן להדרש. ושם [ ויקרא ו] בארתי שחז"ל יפרשו לרוב מלת לאמר שיאמר לזולת כמו שאמר מכ"מ. כמו שאמר, לאמר -צא ואמור להם, שנצטווה משה לאמר זאת לישראל [ומה שאמר אמור להם מיד זה למד ממ"ש ויצא ודבר אל בני ישראל האי שכ"מ שהיה מודיע דבר לישראל הודיע להם תיכף].
ור' ישמעאל הולך לשיטתו [בסימן שאחרי זה] שמה שאמר החדש הזה לכם היה הצווי שיראה את הלבנה לישראל. א"כ מלת הזה שמציין ראית הלבנה לא היה למשה שדבר עמו ביום, רק אמר לו שזה הלשון יאמר לישראל, ויראה להם הלבנה באצבע. ור' עקיבא ור' אליעזר לשטתם שהקב"ה הראה את הלבנה למשה, ומ"ש החדש הזה, נאמר למשה עצמו שנתקשה בהבנת דבר זה עד שהראה לו. לכן לא פירש שיאמר לישראל, שלהם לא הראה את הלבנה. ופירש ר"א שרצה לומר שיאמר תשובה לה' והוא על פי מה שמאר במדרש, שאלו מה"ש לפני הקב"ה אימתי ראש השנה? אמר להם, אני ואתם נלכה לבית דין הגדול, כי מסור דבר זה לבית הדין. וכמו שאמר עוד במדרש, שעד עתה היה הקב"ה מקדש חדשים, ועתה אמר החדש הזה לכם - שמסורה בידכם. ולכן צוהו שישיב תשובה שקדשו בי"ד את החודש שאז חל ר"ה גם למעלה. ור"ש בן עזאי פירש מילת לאמר על הדיוק בל ישנה הלשון. ור' עקיבא פירש שיאמר להם שבזכותם מדבר עם משה.
וכבר נמצא זה המאמר בספרא ( ויקרא ו). ושם פרשתי, שמה שאמר, שכל זמן שישראל נזופים לא היה מדבר עם משה, היינו רק בלשון וידבר, שלשון זה לא נמצא אצל שום נביא רק גבי משה. אבל בלשון אמירה שבו דבר עם כל הנביאים, דבר עמו תמיד. ואם כן, לא היה לו להזכיר דרוש זה פה, שכתוב ויאמר ה' אל משה ! לכן אמר ר"ש בן עזאי, איני כמשיב על דברי ר' עקיבא אלא כמוסיף על דבריו, שגם בלשון אמירה שבו דבר עם כל הנביאים לא דבר עם אלא בזכות ישראל שכן גם עם כל הנביאים לא דבר אלא בזכות ישראל. ויתר המאמר מפורש בספרא שם.
התורה והמצוה על שמות · יב · א · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-12-01