התורה והמצוה על שמות יב טו
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק י"ב • פסוק ט"ו | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב טו:
נג. שבעת ימים מצות תאכלו . לא באר מאיזה מין יעשה המצות ולמדו במכילתא ופסחים (דף לה) ומנחות (דף ע) ממה שנאמר לא תאכל חמץ וכו ' תאכל מצות. מבואר שמדבר במין שימצא בו חמץ ומצה, ויתר המינים לא נמצא בהם חמוץ רק סרחון. וכן לא באר איך תעשה המצה שיצויר מצה בלתי אפויה רק מעשה קדרה, ולמד ממה שכתוב לחם עוני ואין לחם אלא האפוי בתנור.
נד. שבעת ימים מצות תאכלו . ואמר שנית בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שהם דברים כפולים ומיותרים, ומפרשי חז"ל, מפני שיש לטעות דחשבינן השבעה ימים מיום השני של פסח, ופי' וחגותם אותו חג שהוא יום הראשון, ואחריו שבעת ימים מצות תאכלו. כי על יום הראשון אין צריך לבאר, שכבר אמר על מצות ומרורים יאכלוהו. לכן פי' שהחשבון מתחיל בי"ד בערב ונמשך עד יום האחד ועשרים ועד בכלל, ולא עד השנים ועשרים. ואם לא יכתב רק פסוק זה נאמר שמה שנאמר עד יום האחד ועשרים הוא עד ולא עד בכלל, ולכן צריך שבעת ימים מצות תאכלו.
נה. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו . כבר בארנו בסימן הקודם ( בא נד )שמזה נוכל לטעות שהחשבון מתחיל מיום השני, ולכן הוצרך לפרט עד יום האחד ועשרים לחדש בערבו, אולם עדין מיותר מה שכתוב בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות , והיה לו לומר ושבעת ימים מצות תאכלו עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. ומשיב במכילתא מפני שמה שכתוב שבעת ימים מצות תאכלו- פירושו לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות.
וזה נלמד ממה שכתוב במקום אחר ששת ימים תאכל מצות כמו שיבאר אחרי זה. אבל הלא נוכל לומר בהפך, שמה שכתוב ששת ימים תאכל מצות מפני שהששה ימים האחרונים הם חובה, ומה שנאמר פה, שבעת ימים מפני שיום הראשון הוא רשות, לכן הוצרך לומר בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות , ללמד שיום הראשון חובה. ומוכרח שמה שאמר ששת ימים מפני שהששה ימים הם רשות.
ועל זה אמר במכילתא כתוב אחד אומר שבעת ימים וכתוב אחד אומר ששת ימים, וכ' שזה בא לפרט המאמר הראשון. ומאמר זה מובא בספרא ( אמור קנא ) ופרשתיו שם היטב. וכן הוא בפסחים (דף קכ) ושם למד שהראשון חובה ממה שכתוב תאכל עליו מצות וממה שנאמר בערב תאכל מצות, וחד לזמן שאין בית המקדש קים, ובערב תאכלו לזמן שאין בית המקדש קים.
ובדרך אחר מפרש מה שנאמר ששת ימים תאכל מצות מוסב על מה שאמרו ופנית בבקר והלך לאהליך, ומאז תאכל מצות ששת ימים מן החדש. וכמו שאמרו בספרא אמור ( אמור קסד ) בשם ר' שמעון בן אלעזר ובספרי ראה (פסקא קל"ד) ומובא במנחות (דף סו) ובירושלמי (פ' א"ד) בשם הלל הבבלי.
נו. אך ביום הראשון תשביתו . ראשון זה לשון מוקדם, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו) רוצה לומר יום המוקדם לשבעת ימים אלה.
וזה מבואר ממה שאמרו מיוס הראשון עד יום השביעי, שהוא מיותר שהיה לו לומר תשביתו שאור מבתיכם עד יום השביעי. וכבר התבאר בכללים איילת השחר ( כלל קל"ח ) ששם הנשנה שלא לצורך מורה שהוא שם אחר משונה מן הראשון.
ומזה מבואר שמה שנאמר ביום הראשון תשביתו, רצה לומר ביום המוקדם שהוא בערב יום טוב, ומה שאמר כל אוכל חמץ מיום הראשון ונכרתה , היינו ביום טוב עצמו.
וזהו שאמרו בפסחים (דף ה) דבי ר' ישמעאל תנא, מצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש. רנב"י אמר, ראשון ומעיקרא משמע, ומה שנאמר שי"ד נקרא ראשון ממה שאמר בראשון בארבעה עשר, מפרש כמו שאמרו בתרגום יונתן שם- בניסן בארביסר יומין לירחא תכסון את פסחא וברמשא דחמיסר תיכלון פטירא, מפרש ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון בארבעה עשר יום לחודש קאי על שחיטת הפסח שוה היה בארבעה עשר.
ומה שכתוב בערב תאכלו מצות , הוא מאמר אחר שבערב של י"ד היינו בליל ט"ו תאכלו מצות.
[ובזה ל"ק מה שתמהו התוס' (ברכות דף ט) על מה שנאמר בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות, שהיה צריך לומר בחמשה עשר בערב, כי זה מוסב למעלה על שחיטת הפסח שהיה ביום ארבעה עשר. וזהו שאמר ר' ישמעאל מצינו י"ד שהוא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר, שמפרש ושמרתם את היום בראשון היינו ביום המוקדם ליום טוב שהוא ארבעה עשר, תשמרו חק הפסח והוא הדין חק של בעור חמץ. שר' ישמעאל למד בעור חמץ משחיטת הפסח. וכן בירושלמי [ריש פסחים] ושמרתם את המצות בראשון בארבעה עשר תנהו ענין לבעור חמץ, ול"ק מה שנתקשו התוספות שם דר' ישמעאל למד מקרא אחרינא כי הכל למוד אחד, ורנב"י אמר, ראשון דמעיקרא משמע הוא עצמו מ"ש, שמה שנאמר אך ביום הראשון תשביתו פי' יום המוקדם]
ועל הנחה זו המיוסדת בכללי הלשון, באו תנאי הברייתא להביא הוכחות שמוכרח לומר כן. וראיית ר' ישמעאל מפני שמצווה לבער החמץ בי"ד מפני הפסח. ור' יונתן [ובגי' הגמרא ר' עקיבא] מוכיח שאי אפשר לשרפו ביום טוב, דהבערה אב מלאכה [ ור' ישמעאל יש לומר דסבירא ליה דהשבתתו בכל דבר], ור' יוסי הגלילי [ובגרסת הגמרא ר' יוסי] לא רצה גם כן להוכיח כר' עקיבא. דלגירסא דידן ר' יוסי הגלילי הלא הוא סבירא ליה שחמץ בפסח מותר בהנאה ויכול לשרפו ביום טוב כי יכול להנות ממנו. ולגרסת הגמרא ר' יוסי הוא לשיטתיה דסבירא ליה הבערה ללאו יצאת ולדידיה אין הבערה אסורה ביום טוב, כמו שאמרו התוספות (שם דף ה' ע"ב) בשם ריב"א. ולמד זה ממה שנאמר אך ביום הראשון תשביתו – אך חלק.
וזה לפי המבואר בכללים (איילת השחר כלל תקצא ) שיש הבדל בין אך ובין רק. שמלת אך מורה גדר ומעוט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך. ומלת רק ממעט דבר במשפט הקודם, והוא על פי המבואר אצלי ( צו מ) ששם יום בא מגביל נגד שם לילה, ואז הוא מעלות השחר עד הלילה. ולפעמים בא בדיוק מגביל נגד שם בקר, ששם בקר הוא עד חצות, ושם יום מציין כנגדו הזמן שאחר חצות ואילך. וכשאמר פה אך ביום, מציין אך ביום תשביתו לא בבקר. כי מלת אך מציין בדיוק שם יום מגביל עד שם בקר לא שם יום מגביל נגד שם לילה. וזהו שאמרו בגמרא ואימא מצפרא אך חלק. ואי אפשר לפרש שכון על חצות היום של יום טוב עצמו, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, וכתיב בערב תאכלו מצות, ועל כורחך שרצה לומר ביום הראשון המוקדם ליו"ט.
- נו ר' יהודה אומר תשביתו שאר מבתיכם . נתבאר אצלי (אילת השחר כלל תסא ) שפעל שבת מצין הפסק דבר המתמיד, כמו דבר המתמיד במציאות או הפסק המלאכה המתמדת. ורצה לומר שיופסק מלהיות נמצא בבתיכם שאור שנמצא שם כל השנה, ואינו מציין הבעור שאז היה לו לומר תבערו שאור. ועל כן אמרו שדי בבטול בעלמא ועיקר ההשבתה הוא בלב. כמו וישבות מכל מלאכתו והוא המניעה לבד שגמר בלבו שלא לעשות מלאכה עוד.
ובכל זאת סבירא ליה לר' יהודה שמצותו בשרפה. וברייתא דפה מובא בפסחים בבלי (דף כז כח) ובירושלמי, והתחיל ללמדו ממה מצינו מנותר שהוא דומה לחמץ בד' עמנים ומצותו בשרפה, [ומה שאמרו הזמן גורם כן הוא גם בירושלמי, ובבבלי הנוסח חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו. רצונו לומר שלא ימצא אחר הזמן הקבוע]
ועל זה השיבו השיבו מאשם לשיטת ר' יהודה בעצמו שאינו בשרפה. [ותשובה זו חסרה במכילחא ונמצאה בנוסח הבבלי והירושלמי ומסיים שתק ר' יהודה, ולכן דן דין אחר מקל וחומר]. ועל זה השיב לו שהדין הוא סופו להקל.
ור' יהודה הולך לשיטתו שדן דין כזה שתחלתו להחמיר וסופו להקל וכמה שאמר בירושלמי. וכמו שהבאתי בפי' הספרא ( תזריע ד), וגם מה שאמרו חזר ר' יהודה ודן דין אחר חסר במכילתא והעתקתיו מנוסחת הגר"א. ועל זה אמר ר' יהודה בן בתירה, שבשעת בעורו השבתתו בכל דבר, כדי שלא יהא סופו להקל. ושלא בשעת בעורו, מודה דהשבתתו בשרפה מקל וחומר מנותר.
וכן הוא בירושלמי שם וזה לשונו, תני עד שלא הגיע ומן בעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה ואתיא כר' יהודה. אית תניי תני עד שלא הגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה משהגיע זמן בעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן [צ"ל ואתיא כרבי]. וזה עולה כפי' התוספות פסחים (דף יג ע"ב) שמה שאמרו לר"י שלא בשעת בעורו בשרפה, היינו אחר שש, שרוב העולם מבערים בשש.
ומה שאמרו בשעת בעורו השבתתו בכל דבר היינו בשש. ויש הבדל בין לשון בשעת בעורו שלא בשעת בעורו שמורה על שעה שנוהגים העולם לבער, ובין לשון עד שלא הגיע זמן בעורו, שמורה על שעה שחייב לבער מדין תורה. ומבואר מן הירושלמי שגם לר' יהודה בן בתירה, הגם שחולק על ר' יהודה בזמן בעורו שמצותו בכל דבר, שלא יהא יושב ובטל. אבל שלא בזמן בעורו מצותו בשרפה, וזה מפני טעמו של רבי שבא לפרש טעמו של ר' יהודה בן בתירה, שאחר שאמר תשביתו ואמר לא יראה ולא ימצא, באר שמצות השבתה היא באופן שלא ימצא עוד במציאות כלל, וזה לא משכחת אלא בשרפה.
נז. כל אוכל חמץ . הינו מה שהוא מחמשת המינים שבו משכחת חמץ ומצה (כנ"ל בא נג ) ומה שאמרו ונכרתה היינו שהנפש ההיא תדחה מעדת הצדיקים עם ה' כמו שאמרו ענין זה בפרשת צו ( צו קלב). ושם התבאר גם כן שממעט תמיד אונס שוגג ומוטעה. ובכל מקום דכתיב כרת, כתב מקרב עמו או ונכרתה מישראל ופעם א' נמצא [בפ' אמור כב ג] באוכל קדשים בטומאה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'. כי ג' כריתות אמורות בשלמים ושני פעמים (פ' צו ו) כתב ונכרתה מעמיה, והוי אמינא שתדחה לעם אחר. וכן במה שאמרו פה מישראל, יש לומר שרצה לומר שידמה ככל הגוים, לכן באר במק"א ונכרתה מלפני, שהוא כריתת הנפש לא כריתת הגוף שאני ה' בכל מקום ואנה מפני יברח.
נח. מיום הראשון עד יום השביעי . לפי דרכי הלשון היה לו לומר כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה, כמו כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה (אמור כג). ועם הדיוק היה ראוי לאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מיום הראשון עד יום השביעי, ופירשוהו חז"ל משום דחיוב השבתה חל לעולם לשיטת ר' יהודה דחמץ לאחר זמנו בלאו וכן האוכלו אחרי זה עובר בלאו. ועל כן פירש שתנאי ונכרתה הוא רק מיום הראשון עד יום השביעי, אבל עונש הלאו נשאר לעולם ועוקר האזהרה על אחרי זמנו מן כל מחמצת לא תאכלו לר' יהודה כמו שכתבו בפסחים (דף כח).
<< · התורה והמצוה על שמות · יב · טו · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-12-15