התורה והמצוה על שמות יב מ

| התורה והמצוה על שמותפרק י"ב • פסוק מ' |
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות י"ב, מ':

וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃



פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב מ:

פה. ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים . לדעת המפרשים, התחיל החשבון מברית בין הבתרים, שהיה לדעתם בהיות אברהם בן שבעים, שלשים שנה קודם שנולד יצחק. ואחר ברית בין הבתרים חזר לחרן וחזר שנית לארץ ישראל כשהיה בן ע"ה.

וארבע מאות שנה נחשבו מיום שנולד יצחק, ומפני שגלותם העקרי היה במצרים, אמר אשר ישבו במצרים [שבצד אחד מפורש גם כן במצור ובמצוק]. ולדעתי רמז הכתוב עוד דבר אחד, כי שם מושב לא בא בשום מקום על הזמן רק על המקום ששם יושב. כמו בית מושב עיר חומה, בכל מושבותיכם, וכדומה.

וארץ גושן נקרא מושב בני ישראל, רצה לומר שהיה מקום שבתם, ולמד כי ארץ גושן נתישבה בעת ברית בין הבתרים, שמאז הוכן להיות ישוב לבני ישראל. ואחר חמש שנים לישיבתה, עבר אברהם במצרים ונתנה לו לשבת שם עם צאנו, כמו שאמרו חז"ל. ועל כן נתישב יעקב בארץ גשן שהיה מיוחד לאבותיו, וכשיצאו ישראל ממצרים נחרבה ומאז בטלה מן הישוב. וישראל חשבו חשבון שלהם מעת ברית בין הבתרים, ואנשי גשן חשבו חשבון שלהם גם כן מעת ההיא שאז נתישבה.

אמר ומושב בני ישראל, רצה לומר ארץ גושן ששם היה מושכ בני ישראל אשר שם ישבו במצרים היה זמן עמידתה ת"ל שנה. ומקץ ת"ל שנה לברית בין הבתרים ולעמידת גשן, יצאו משם וגשן נחרבה. ונחלקו חז"ל, יש אומרים שהייתה כמצודה שאין בה דגן, רצה לומר שנחרבה מעשות תבואה. ויש אומרים שהיתה כמצולה שאין בה דגים, רצה לומר שמתו האנשים החיים שם, ונעשית ארץ אוכלת יושביה. ולדעת פרקי ר"א (פ' מח), חשבו החשבון מיום שנולד מנשה ואפרים שהיה חמש שנים קודם שבא יעקב, ומאז ישבו ג' נפשות במצרים רט"ו שנה, ויען שהם שעבדו בם ביום ובלילה שלא הניחום ללכת לבתיהם בלילה, כפלו את החשבון כמו שאמרו חז"ל על פי משנה שכר שכיר עבדך. שעבד עברי עובד ביום ובלילה ונחשב למשנה ונשלם החשבון ת"ל שנה. ולי נראה עוד במה שנאמר בזהר שצבאות ה' השלימו החשבון, כי צבא מעלה היו עמהם בגלות ונשתתפו בצרתם ולכן חשבו החשבון משנה ונעשה ת"ל שנה, ועז"א.

ויהי מקץ שלשים שנה רצונו לומר, לפי הדין והגזרה היה ראוי שתהיה הגאולה מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה. אבל, ויהי בעצם היום הזה, הטעם מה שהיה הגאולה ביום הזה שהוא חצי מן החשבון, הוא מפני כי יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, שהם צבא מעלה כמו שאמרו במכילתא למעלה, וזה השלים החשבון. וגם ליל שמורים הוא להוציאם, שה' חשב את הלילות, שה' הוצרך לשמרם מפני שעבדו בהם ביום ובלילה, והיו כלים לפי הטבע, וזה גרם להוציאם עתה כדעת הפר"א.





קיצור דרך: mlbim-jm-12-40