התורה והמצוה על שמות יב יט

<< התורה והמצוה על שמות • פרק יב >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • 



פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב יט:

סז. שבעת ימים שאר לא ימצא . ועוד כתוב בפרשת ראה ולא יראה לך שאור , ולקמן (יג ו) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור . הנה בשאור הזהיר על בל יראה ובל ימצא, ובחמץ לא הזהיר רק על בל יראה, ופירשו במכילתא שלכן אמר שנית (לקמן יג) לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, שלאו בל יראה שבשאור מיותר, ובא להקיש חמץ לשאור שגם בחמץ עובר גם על בל ימצא.

ודרך הלמוד הזה מוסד על הכלל המבואר אצלי ( ויקרא שיב) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. דהיינו שדבר שיש בו חדוש יותר יכתב באחרונה. ומפני שיש סברא ששאור היא פשוט יותר לאיסור, ויש סברא שחמץ פשוט יותר לאיסור, כמו שאמרו בביצה (דף ז ע"ב). דאי כתב רחמנא שאור הוי אמינא משום דחמוצו קשה וכו' ואי כתב חמץ הוי אמינא משום דראוי לאכילה, לכן כתבה התורה ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. שממה שכתב שאור באחרונה ידעינן שאור יש בו חדוש יותר מאחר שאינו ראוי לאכילה, וידעינן שחמץ פשוט יותר לאיסור. וממילא, כשכתב שאור לא ימצא ידעינן דכל שכן שעל חמץ עובר על בל ימצא.

וזהו שאמר מה זה בבל יראה ובל ימצא, אף זה בבל יראה ובל ימצא. אולם על זה יקשה שיותר טוב היה שיכתב בל ימצא בחמץ גופיה, או שיכתב בפרשת בא לא ימצא לך חמץ ולא יראה לך שאור, ולא היה צריך לכתוב עוד לא יראה לך שאור בפרשת ראה. על זה משיב, שבא להקיש מה חמץ מחמשת המינים אף שאור מחמשת המינים. וזה על פי הכלל המבואר באילת השחר ( כלל קנט ו כלל קס ) שכל שני שמות הבאים ביחוס אחד, הם מוקשים זה לזה ונאמרו בענין אחד וזה אחד מיסודות ההיקש, ווה דוקא אם לא בא הבדל ביניהם. ועל כן כתב חמץ ושאור דומים בפעל אחד לא יראה, שבזה הם מוקשים זה לוה, משאין כן כשיהיו מובדלים בפעלים לא יראה ולא ימצא לא יתכן בהם ההיקש.

סח. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. ולקמן אמר לא יראה לך שאור בכל גבולך . וידוע שהגבול כולל יותר מן הבית, שהגבול ישתרע גם חוץ מרשותו הפרטי, כמו גבולות הארץ והמדינה. וממה שנאמר בבתיכם, משמע רק הבית לא בחצרות ובבורות שיחין ומערות. וממה שאמר בכל גבולך הוא כל מקום שישתרע גבולו אף חוץ לרשותו. שאם הפקיד חמצו בבית נכרי ישתרע שם גבולו להפקיד חמצו ואינו רשותו. לכן תפס שני הלשונות שנתפוס הממוצע. מה ביתכם ברשותכם ומוציא חמצו של ישראל בבית נכרי.

ומה שכתוב, יצא חמצו של נכרי בבית ישראל, זה הוציא מהבדל שבין לא יראה ובין לא ימצא. שמן לא יראה נוכל להוציא הטמון ומכוסה שאינו נראה כמו שאמרו פסחים (דף ה) יכול יטמין. ומן לא ימצא נוציא כל שאינו נמצא אצלו לבערו לאפוקי נפלה עליו מפולת שהוא כמבוער. וכן מוציא חמצו של נכרי ושאינו מצוי אצלו. [ועקר מעוט זה ממלת לך, כמו שאמרו בגמרא. רק שמלת לך מגלה פירוש לא ימצא שיהא שלו] ומה שכתוב בכל אחד מספר שבעת ימים, הוא שלא נטעה שההבדל בין הבית והגבול הוא, שבגבול לא נאסר רק יום אחד.

ודע כי הלכתי פה בעקבות הרמב"ן בפירוש התורה ובחדושיו, וכמו שהאריך בזה בשו"ת שאגת אריה (סי' פג) ולהרא"ש יש שיטה אחרת בזה ואכמ"ל.

סט. כל אוכל מחמצת ונכרתה . ולמעלה אמר כל אוכל חמץ ונכרתה . מפרש מחמצת הוא השאור המחמיץ, וצריך תרוייהו כמו שמפרש ששאור אינו ראוי לאכילה. ובגמרא (פסחים מג) מפרש מחמצת ונתחמץ מחמת דבר אחר. כי על שאור אינו חייב כרת שהוא נוקשה רק בעת שהטילו לעסה ומחמיץ אותה חיב עליו, ונשמע נתחמץ מחמת דבר אחר. וכן נשמע חיוב השאור אף שתחלה לא היה ראוי לאכילה.

ע. ונכרתה . כבר נשנה ונתבאר למעלה ( בא נו ), ומה שאמרו לפי שהוא מעשה בישראל וכו', התבאר אצלי בארך בפירוש הספרא ( ויקרא קצא ), שכל מקום דכתיב בפירוש דבר אל בני ישראל, צריך רבוי על הגרים. ושם הבאתי מאמר כזה בספרי בכמה מקומות עיי"ש





קיצור דרך: mlbim-jm-12-19