התורה והמצוה על שמות יב ב
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק י"ב • פסוק ב' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב ב:
ו. החדש הזה . שם חדש יבוא על חדשי הלבנה שהיא תתעלם ותתחדש. והחמה, אין לה חדשים, ובא על עת המולד שאז תחדש אורה ואז הוא ראש חודש. כמו שאמר "מחר חדש" "לא חדש לא שבת" "חדשיכם ומועדיכם". וגם בא על כלל החדש. ובדרך הפשט בא על כלל החדש, שחדש ניסן יהיה ראש חדשים.
ומלת הזה דרשו בברכות (דף י') זה ניסן ואין אחר ניסן. אבל באשר עקר המלה רומז על חדוש הירח למדו שה' מסר אז למשה בעל פה קביעת החדשים והעיבורים שנקרא סוד העבור, וחשוב תקופות ומזלות. שכבר הודו כל האומות שהחשבון שביד ישראל הוא אות שקבלוהו בנבואה.
ודעת ר' ישמעאל שמלת הזה שמורה תמיד על דבר עומד נכחו, הוא צווי ויאמר כן לישראל ויראה להם את הלבנה וכשטתו בסימן הקודם. ור' עקיבא סבירא ליה שכן אמר ה' למשה עצמו, שהראהו את הלבנה. כי משה נתקשה בה. ור' שמעון בר יוחאי מחזיק כדעת ר' ישמעאל שאי אפשר שהראה למשה והוא דבר עמו ביום! ור' אלעזר מחזיק דעת ר' עקיבא שהראהו למשה עצמו, כי דבר עמו סמוך לחשכה. ומה שאמר ג' דברים נתקשה משה פרשתי בפירוש הספרא ( שמיני סב ) עי"ש. ועיין פסחים (דף ו' ע"ב).
ז. החדש הזה בתורה לא נמצאו שמות החדשים רק במגלת אסתר ונביאים אחרונים, וכמו שאמרו חז"ל ששמות החדשים עלו עמהם מבבל.
ואם כן, לא ידענו מי הוא החדש הראשון [ועל כך אמר, שמה שאמר בחדש הראשון הוא חדש ניסן הוא רק זכר לדבר] וכן אין ראיה ממה שאמרו שמור את חדש האביב , שיש לומר שהוא אייר, דמידי רוב אביב כתיב. כמו שאמרו בר"ה [דף ז'], ועקר הראיה ממה שאמרו [שמות כג] חג האסיף בצאת השנה. ושם [ל"ד], חג האסיף תקופת השנה, והוא רק תשרי, שהגם שיש אסיף גם באלול כממ"ש מידי רוב אסיף כתיב, אין בו תקופה ואינו צאת השנה. ששנת עולם היא בתשרי שהוא תחלת השנה לשמיטין וליובלות. דהא אמר לא תזרעו ולא תקצרו מבואר שאז עת הזרע. ועוד, שאם שמנו תחלת השנה ניסן, מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית, כי הקציר אחר ניסן הוא, וכבר נכנס בשנת השמיטה. גם לא יזרע בשנת השמיטה וכמו שאמר הראב"ע.
וברייתא זו מובאת בירושלמי ר"ה (פ"א ה"ב), וחכמי הש"ס בבלי לא הביאו ברייתא זו.
ח. החדש הזה לכם. כבר התבאר באילת השחר [ כלל תקצג ] שמלת לכם בא תמיד לדייק לכם ולא לאחרים, ופה כפול מלת לכם, כי המצרים לא היה אצלם חדשי לבנה כלל, וכל מנינם היה לחמה שהיה אצלם ראש עבודתם כנודע. ואצל ישראל היה המנהג מימות אדה"ר לחשב חדשי לבנה כמו שמצאנו בחשבון המבול. אבל עד עתה היו חושבים את תשרי לראשון וכדעת ר' אליעזר בר"ה [דף יא], כי אז נברא העולם ואז הוא ר"ה. וישראל נצטוו למנות מחדש ניסן זכר ליציאת מצרים שאז נשתכללה אצלם הנהגה מעולה מהנהגת הטבע שתלוי בבריאת עולם. כי מאז התחילה ההנהגה ההשגחיית וע"ז כפל מלת לכם.
ט. ראש חדשים . לחדשי השנה יש הבדל בין ראש ובין ראשון. ראשון הוא מלת המספר, וראש מצין את הקודם במעלה ובחשיבות. ונמצאו ג' חדשים החשובים מיתר החדשים, והם ניסן וסיון ותשרי. שהם זמן האביב והקציר והאסיף, ונגדם הג' מועדים.
ובמה שאמר שהוא ראש חדשים למדנו שהוא ראש בחשיבות לשני חדשים החשובים שהם אחריו במדרגה, כי בו יצאו ממצרים. ורמז גם כן, למה שאמר רגל שבו- ראש לשני חדשים האלה, לענין בל תאחר. וכמו שאמרו בר"ה (דף ו') מפני שהקדים חג המצות לחג השבועות וחג הסוכות.
וזהו שאמרו שומעני מעוט חדשים שנים. ומוסיף שהוא ראשון לחדשי השנה לענין המספר, שעד עתה מנו מתשרי, ומעתה ימנו מניסן.
י. ראשון הוא לכם . הנה חדשי השנה נמנים ללבנה וזה נודע משם חדש שמורה על החודש שאינו רק בלבנה וכן שם ירח שנרדף עם חדש. והשנה נמנית לחשבון הלוך החמה ומתחיל מתשרי כמו שאמר על חג האסיף לשון תקופת השנה ולשון בצאת השנה, וכן מן השמיטה והיובל (כנ"ל בא ז ) ואמר בבראשית ז' ונח בן שש מאות שנה והמבול היה ושם (ח') והיה באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש . והכתוב תלה את חג הפסח באביב כמו שאמר שמור את חדש האביב ועשית פסח והאביב הולך לפי החמה,וגם תלאו בימים מימי חדש הלבנה כמו שאמר בארבעה עשר יום לחדש פסח לה וכן ממה שאמר חדש האביב נכללו שתיהן, שלשון חדש מציין חדש הלבנה, ולשון אביב מציין זמן החמה.
ועל זה אמר שממשמע שנאמר שמור את חדש האביב צריך שישמור את האביב לפסח,היינו ששבא הפסח כבר יהיה האביב. ובאשר שנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מי' ימים כ"א שעות, בהכרח כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה, צריך להוסיף חודש אחד בסוף השנה בכל עת שיתקבץ העודף של שנת החמה.
וכמו שאמר רב הונא בר אבין (ראש השנה דף כא) "כד חזית דמשכית תקופת טבת עד שיתסר בניסן, עברוה להאי שתא שנאמר שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהיה בחדש ניסן". וזכר לדבר שכן בשעת יציאת מצרים שהיה שנת ב' אלפים תמ"ח והייתה השנה ההיא שנת ט"ז למחזור לפי החשבון מבריאת העולם נמשכה התקופה עד לשיתסר בניסן, וזהו שאמר שמור את הפסח לאביב.
וכן מה שאמר ר' נתן חדש הסמוך לניסן אתה מעבר [וכן הלשון בספרי פרשת ראה] אין פירושו שאדר נקרא חדש האביב לדעתו, רק רצה לומר שעל ידי שצריך לשמור שיהיה אביב של תקופה בחדש ניסן, ממילא צריך לעבר את אדר.
ובכל זאת אין הפירוש שיהיה דוקא אביב ושאם יתעכב האביב בשנה שני חדשים יעברו שני חדשים, שעל זה אמר ראשון הוא לכם, שהתבאר אצלי שמילת הוא , בא תמיד לדייק הוא ולא אחר שלא יהיה רק ראשון אחד לבד, כמו שאמר ר' שמעון. ופירושו מפני שמלת ראשון יצדק גם אם עשה ניסן שני, בכל זאת הוא ראשון לחדשי השנה כי ממנו מתחיל המנין, ולכן אמר מילת הוא- שהוא לבדו יהיה ראשון ולא ימצא ניסן אחר שיהיה ראשון לו.
ועדיין לא ידענו מכמה מעבר, שבצד אחד הסברא נותנת שיעבר חודש, כי כמו שעבור חודש הוא א' ממנויו שהוא יום, אף עבור שנה א' ממנוייה שהוא חדש. ובצד אחר יש לומר שלא יעבר רק חדש של י"א ימים שיתרה שנת חמה על הלבנה. וזהו שאמר "מה חדש אחד משלושים בו וכו'". ולמד זה ממה שאמר שמור את חדש האביב וזה בנוי על דרכי הלשון שכל מקום שקורא את חדש על שם ענינו לפי הלוך החמה, קראו ירח – ירח זיו, ירח בול, ירח האיתנים. שם ירח מציין רק זמן שלושים יום. אבל שם חדש מצין ענין חדשו הלבנה שזה רק אם מתחיל מתחילת החדש [ שמה שנמצא וישב עמו חדש ימים וכדומה, הוא רק בהרחבת הלשון משואל מן הזמן שבין חדוש לחדוש], וזהו שאמר - תלמוד לומר חדש האביב חדש אתה מעבר – ורצה לומר ממה שלא אמר ירח האביב אחר שכבר עברו י"א ימים מזמן החדוש. וזה עצמו מפרש ר' יצחק שכבר הלבנה באמצע הרקיע.
ומה שאמר אי מה שנה אחד מי"ב בה אף חדש אחד מי"ב בו, תלמוד לומר ובחמישה עשר יום – זה בא כבר בספרא פרשת אמור ( אמור א ) ובארתי שם על פי חכמת הלשון בטוב טעם ודעת.
ומה שמאר ר' יצחק שאם כן כבר הלבנה באמצע הרקיע, הוא טעם גם ללמוד זה. שאי אפשר לומר שיוסיף על החדש שני ימים, שאם כן כבר עבר זמן החדוש, ורק יום אחד ניתן רשות להוסיף מטעמים המבוארים בסוד העבור לא יותר. ור' ירמיה למד שדוחים את הפסח בעבור האביב שלושים יום, כמו שדוחים אותו מפני הטומאה לפסח שני, שלושים יום. ומה שאמר או אפילו כי חל אביב ובא, רצה לומר אם כן, שאם בא האביב באדר לא תהיה השנה רק י"א חדש, ויעשה הפסח בזמן האביב באדר! ומשיב תלמוד לומר ושמרת את החקה הזאת למועדה וכו'.
ולמוד זה בנוי על ההבדל שיש אצלי בין עת ובין מועד, שמלת עת מציין נקודה הזמנית המיוחדת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת מועד מציין נקודה הזמנית המיוחדת לאיזה דבר על ידי הדת או ההסכמה [אילת השחר כלל רצט ]. ואם האביב תלוי בחלות בשול התבואה היה לו לומר ושמרת את החוקה לעתה שהוא העת הטבעי, ובמה שאמר למועדה, ואמר תמיד למועד חדש האביב, מבואר שאין להשקיף על הנקודה הטבעית, שהגם שהיא עת אביב אינו מועד האביב המיועד מצד הדת שקבע פסח בניסן דוקא, ואם מוסיף , ומעבר הוא במעד הדתיי, אבל אם גורע הגם שהוא בעת האביב הטבעי אינו במועד האביב הדתיי.
והדבר מבואר שבצאתם ממצרים, הקדים האביב הטבעי קודם ניסן ואפשר קודם אדר דהא במכת ברד כתיב כי השעורה אביב, ובכל זאת עשו פסח בניסן שאז זמן האביב הדתי. וממה שאמר תלמוד לומר ושמרת את החוקה הואת למועדה- על עבור שנה יש ראיה למה שאמר הרמב"ן בהשגתו למנין המצות בשורש הראשון לדעת בה"ג שמה שאמר ושמרת את החוקה הוא מצות עשה של עבור שנים, והרמב"ם, שלא מנה עבור שנים למצות עשה בפני עצמו, לשטתו שפוסק [בהלכות תפילין],דהמניח תפילין בלילה עובר בלא תעשה, כריה"ג במנחות (דף לו) דושמרת קאי על חוקת תפילין. והרמב"ן שסובר כדעת רוב הפוסקים דלילה זמן תפילין, ושמרת קאי על חוקת הפסח, ולדידיה מפרוש מה שאמר מימים ימימה - שישמור חוקת הפסח ויהיה בזמנה בחדש האביב. וזה עצמו מה שאמר שמור את חדש האביב ועשית פסח, שיהיה בחדש האביב מימים ימימה היינו בכל זמן!
<< · התורה והמצוה על שמות · יב · ב · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-12-02