מ"ג שמות יב יט
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | שִׁבְעָא יוֹמִין חֲמִירָא לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרֵי כָל דְּיֵיכוֹל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִיּוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא דְּאַרְעָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | שׁוּבְעָא יוֹמִין חָמִיר לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל מַאן דְּיֵיכוּל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְרָאֵל בְּדִיוֹרֵי וּבְיַצִּיבֵי דְאַרְעָא: |
רש"י
"כי כל אוכל מחמצת" - לענוש כרת על השאור והלא כבר ענש על החמץ אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו (מכילתא) ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו לכך נאמרו שניהם
"בגר ובאזרח הארץ" - לפי שהנס נעשה לישראל הוצרך לרבות את הגרים
[מה] לענוש על אכילת שאור. דלשון "מחמצת" משמע המחמץ אחר:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת – לַעֲנֹשׁ כָּרֵת עַל הַשְּׂאוֹר. וְהַלֹּא כְּבָר עָנַשׁ עַל הֶחָמֵץ? אֶלָּא שֶׁלֹּא תֹּאמַר: חָמֵץ שֶׁרָאוּי לַאֲכִילָה, עָנַשׁ עָלָיו; שְׂאוֹר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, לֹא יַעֲנֹשׁ עָלָיו. וְאִם עָנַשׁ עַל הַשְּׂאוֹר וְלֹא עָנַשׁ עַל הֶחָמֵץ, הָיִיתִי אוֹמֵר: שְׂאוֹר שֶׁהוּא מְחַמֵּץ אֲחֵרִים, עָנַשׁ עָלָיו; חָמֵץ שֶׁאֵינוֹ מְחַמֵּץ אֲחֵרִים, לֹא יַעֲנֹשׁ עָלָיו. לְכָךְ נֶאֶמְרוּ שְׁנֵיהֶם (ביצה ז' ע"ב).
בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ – לְפִי שֶׁהַנֵּס נַעֲשָׂה לְיִשְׂרָאֵל, הֻצְרַךְ לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים (מכילתא כאן).
רמב"ן
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
סח. בבתיכם למה נאמר? לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו- תלמוד לומר בבתיכם. מה בתיכם ברשותכם, אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, אף על פי שיכול לבערו, אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו, אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא ללמדך בבתיכם שבעה, ובגבולין (לעולם)? תלמוד לומר ולא יראה לך שאור בכל גבולך וגו', (מה בתים שבעה אף בגבולים שבעה).
סט. כי כל אוכל מחמצת . למה נאמר- לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ, אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת, שאור מנין? תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, [עד] שלא יאמר יש לי, בדין. מה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים, חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמיץ לאחרים, אינו דין שחייבין עליו כרת? לא, אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה, לפיכך יהיו חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, לפיכך לא יהיו חייבין עליו כרת - תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. אקרא אני את השאור, קל וחומר לחמץ. מה השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת, חמץ שראוי לאכילה דין הוא שחייבין עליו כרת. לא, אם אמרת משאור שהוא מחמיץ לאחרים, לכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לא חייבין עליו כרת - תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', עד שיאמרו שני כתובין. ואם לא, לא שמענו.
ע. ונכרתה . אין הכרתה אלא הפסק. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא.
מעדת ישראל שומע אני מעדת ישראל תכרת, ותלך לה לעם אחר- תלמוד לומר מלפני אני ה' בכל מקום שהוא רשותי.
בגר ובאזרח הארץ. לפי שהוא מעשה בישראל, צריך להביא הגרים אף בכל שהוא מעשה בישראל [צריך להביא הגרים].
מלבי"ם - התורה והמצוה
סז. שבעת ימים שאר לא ימצא . ועוד כתוב בפרשת ראה ולא יראה לך שאור , ולקמן (יג ו) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור . הנה בשאור הזהיר על בל יראה ובל ימצא, ובחמץ לא הזהיר רק על בל יראה, ופירשו במכילתא שלכן אמר שנית (לקמן יג) לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, שלאו בל יראה שבשאור מיותר, ובא להקיש חמץ לשאור שגם בחמץ עובר גם על בל ימצא.
ודרך הלמוד הזה מוסד על הכלל המבואר אצלי ( ויקרא שיב) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. דהיינו שדבר שיש בו חדוש יותר יכתב באחרונה. ומפני שיש סברא ששאור היא פשוט יותר לאיסור, ויש סברא שחמץ פשוט יותר לאיסור, כמו שאמרו בביצה (דף ז ע"ב). דאי כתב רחמנא שאור הוי אמינא משום דחמוצו קשה וכו' ואי כתב חמץ הוי אמינא משום דראוי לאכילה, לכן כתבה התורה ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. שממה שכתב שאור באחרונה ידעינן שאור יש בו חדוש יותר מאחר שאינו ראוי לאכילה, וידעינן שחמץ פשוט יותר לאיסור. וממילא, כשכתב שאור לא ימצא ידעינן דכל שכן שעל חמץ עובר על בל ימצא.
וזהו שאמר מה זה בבל יראה ובל ימצא, אף זה בבל יראה ובל ימצא. אולם על זה יקשה שיותר טוב היה שיכתב בל ימצא בחמץ גופיה, או שיכתב בפרשת בא לא ימצא לך חמץ ולא יראה לך שאור, ולא היה צריך לכתוב עוד לא יראה לך שאור בפרשת ראה. על זה משיב, שבא להקיש מה חמץ מחמשת המינים אף שאור מחמשת המינים. וזה על פי הכלל המבואר באילת השחר ( כלל קנט ו כלל קס ) שכל שני שמות הבאים ביחוס אחד, הם מוקשים זה לזה ונאמרו בענין אחד וזה אחד מיסודות ההיקש, ווה דוקא אם לא בא הבדל ביניהם. ועל כן כתב חמץ ושאור דומים בפעל אחד לא יראה, שבזה הם מוקשים זה לוה, משאין כן כשיהיו מובדלים בפעלים לא יראה ולא ימצא לא יתכן בהם ההיקש.
סח. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. ולקמן אמר לא יראה לך שאור בכל גבולך . וידוע שהגבול כולל יותר מן הבית, שהגבול ישתרע גם חוץ מרשותו הפרטי, כמו גבולות הארץ והמדינה. וממה שנאמר בבתיכם, משמע רק הבית לא בחצרות ובבורות שיחין ומערות. וממה שאמר בכל גבולך הוא כל מקום שישתרע גבולו אף חוץ לרשותו. שאם הפקיד חמצו בבית נכרי ישתרע שם גבולו להפקיד חמצו ואינו רשותו. לכן תפס שני הלשונות שנתפוס הממוצע. מה ביתכם ברשותכם ומוציא חמצו של ישראל בבית נכרי.
ומה שכתוב, יצא חמצו של נכרי בבית ישראל, זה הוציא מהבדל שבין לא יראה ובין לא ימצא. שמן לא יראה נוכל להוציא הטמון ומכוסה שאינו נראה כמו שאמרו פסחים (דף ה) יכול יטמין. ומן לא ימצא נוציא כל שאינו נמצא אצלו לבערו לאפוקי נפלה עליו מפולת שהוא כמבוער. וכן מוציא חמצו של נכרי ושאינו מצוי אצלו. [ועקר מעוט זה ממלת לך, כמו שאמרו בגמרא. רק שמלת לך מגלה פירוש לא ימצא שיהא שלו] ומה שכתוב בכל אחד מספר שבעת ימים, הוא שלא נטעה שההבדל בין הבית והגבול הוא, שבגבול לא נאסר רק יום אחד.
ודע כי הלכתי פה בעקבות הרמב"ן בפירוש התורה ובחדושיו, וכמו שהאריך בזה בשו"ת שאגת אריה (סי' פג) ולהרא"ש יש שיטה אחרת בזה ואכמ"ל.
סט. כל אוכל מחמצת ונכרתה . ולמעלה אמר כל אוכל חמץ ונכרתה . מפרש מחמצת הוא השאור המחמיץ, וצריך תרוייהו כמו שמפרש ששאור אינו ראוי לאכילה. ובגמרא (פסחים מג) מפרש מחמצת ונתחמץ מחמת דבר אחר. כי על שאור אינו חייב כרת שהוא נוקשה רק בעת שהטילו לעסה ומחמיץ אותה חיב עליו, ונשמע נתחמץ מחמת דבר אחר. וכן נשמע חיוב השאור אף שתחלה לא היה ראוי לאכילה.
ע. ונכרתה . כבר נשנה ונתבאר למעלה ( בא נו ), ומה שאמרו לפי שהוא מעשה בישראל וכו', התבאר אצלי בארך בפירוש הספרא ( ויקרא קצא ), שכל מקום דכתיב בפירוש דבר אל בני ישראל, צריך רבוי על הגרים. ושם הבאתי מאמר כזה בספרי בכמה מקומות עיי"ש