התורה והמצוה על דברים יב כג


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יב כג:

מב.

רק חזק לבלתי אכול הדם . כבר פי' הרמב"ן, שהזכיר בו חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים. כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד, כמ"ש ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים , וכתיב יזבחו לשדים. והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם. כי היו מקבצים הדם לשדים, והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שלחן השדים. וכבר הוזכר זה בס' מורה נבוכים. ולא שיהיה זה עקר טעם הדם, כי הכתוב מפרש כי הדם הוא הנפש. רק שמפני זה היו שטופים בו ורודפים אחריו, והיו מתנבאים בו ומגידים עתידות, לכן הזהיר ע"ז כ"כ.

ובכ"ז אחר מתן תורה, שחדלו לזבוח לשעירים קבלו אותה בשמחה. שלכן בפסוק י"ד, שמדבר מפסולי המוקדשים, אמר רק הדם לא תאכלו ולא אמר לשון חזוק. רק פה שמדבר בהיתר בשר תאוה, שיזבחו גם במדבריות, ששם מקום השעירים. (וגי' הוא גי' הגר"א. וצ"ל ת"ל רק הדם ) .

ור"ג אומר, שבאשר הוא מצוה קלה שנפשו של אדם קצה בו, כתב בו חזוק; ללמד ק"ו על מצות שנפשו של אדם מחמדתן. וזה עצמו מ"ש במשנה דמכות כג בשם רבי – "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו'".

ור"ש בן עזאי אומר, שיש עוד ג' מצות שנפשו של אדם קצה בהם. והם - שקצים ורמשים ונבלה וטרפה, והתורה הזהירה עליהם כמו על הדם מטעם זה. ומביא עוד שני מאמרים, שמובאים בשבת קל - הראשון בשם רשב"ג, והשני בשם רשב"א, מענין זה.

מג.

כי הדם הוא הנפש - זה טעם האיסור. וכן אמר בספרא אחרי קט , כי נפש הבשר בדם היא - להגיד מה גרם (שנאסר הדם) .

ומ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר - שא"א לפרשו על דם, שאסור לאכלו גם בלעדי הבשר, שפי' שהוא אזהרה מיוחדת על אבמה"ח (=אבר מן החי) ; שאוכל בשר שהיה הנפש בתוכו. וכמ"ש בחולין קב.

ור"ח ב"ג ק"ל - שהיל"ל לא תאכל הבשר עם הנפש! וע"כ (=ועל כרחך) שהוא כולל ג"כ, שלא יאכל דם מן החי, שהנפש עודו בהבשר; לא יאכל גם הנפש שהוא הדם.

ובסנהדרין נח מבואר שלא מפה למד, רק ממה דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - קרי בי' "בשר בנפשו לא תאכל", "דמו לא תאכל".

ומ"ש יפ"ת (=יפת תואר) וכל הדומים לה יוכיחו - בסנהדרין נד.



קיצור דרך: mlbim-dm-12-23