התורה והמצוה על דברים יב ג
<< | התורה והמצוה על דברים • פרק י"ב • פסוק ג' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כו • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יב ג:
ד.
ונתצתם , היינו מזבח שבנאו בתלוש, דמחובר לא נאסר; וכן מצבה.
וראוי להגיה "זו מצבה שהיתה חצובה ועבדה לע"ז". אמנם באשרה מפרש, שמה שכתב ואשריהם תשרפון היינו בנטעה מתחילה לעכו"ם שכולה אסורה. ומה שכתב ואשריהם תגדעון מדבר שהיתה נטועה מתחלה והשתחוה, לא שעקרו מותר; ועל זה אמרו לשון גדוע.
[ומה שכתב שהיתה נטועה ועבדה, הגיה הגר"א "וגדעה ופסלה" וכן הגיה במה שכתב "החליף" גרס "גדעה ופסלה והחליף". ואין צריך, דברייתא דפה כשמואל (ע"ז מח) שכן הלכה].
ולפי הסוגיא (דף מה) אתיא כר' יוסי בר"י, ולהסוגיא (דף מח) דאפיך רבנן לר' יוסי בר' יהודה, אתיא כרבנן. ותפס גבי אשרה פסוק פסילי אלהיהם תגדעון משום שמזה למד גם לענין בית, ועקר הפסוק הוא ואשריהם תגדעון (עיין בגמרא דף מה ודף מח).
ה.
ונתצתם . בריתא דפה מביא בע"ז (דף מה) בשם תני רב יוסף, ומקשה "הנח" סלקא דעתך, "שרפה" בעי? אר"ה רדוף ואח"כ שרוף. והוא כמו שכתב ריב"ל גדוע עכו"ם קודם לכבוש א"י, כבוש א"י קודם לבעור עכו"ם. ושם אמר שלרבנן למד זה ממה שכתב ואשריהם תגדעון , ולריב"י למד מן אבד תאבדון.
והספרי למד ( ראה ב ) מן אבד תאבדון שצריך לשרש אחריה, ומן ואשריהם תגדעון למד ( ראה ד ) שגדועו אסור ועקרו מותר. ואם כן יקשה קושית הגמרא שם לריב"י, האי סברא מנא ליה? וצריך לומר שהספרי למד ההבדל בין אשרה שנטעה מתחלה לכך שעקרו אסור, ובין נטעה ואח"כ אבדה, ממה שכתב פסילי אלהיהם תגדעון , שפסילי אלהיהם כולל גם האשרה.
וכמו שבכל סימן ד' לא הביא פסוק ואשריהם תגדעון רק פסילי אלהיהם תגדעון. ונשאר פסוק ואשריהם תגדעון ופה כתיב תשרפון: שתחלה יגדע ואח"כ יכבוש את א"י ואח"כ ישרוף.
וממה שכתב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא [שמלת ההוא רומז על א"י] ממעט חוצה לארץ.
ו.
ואבדתם את שמם . לדעת ר' אליעזר מלמד שצריך לשרש אחריה עד שלא ישאר לה שרש, שבו יזכר שמה. ור"ע סבירא ליה שזה ידעינן מן אבד תאבדון. ומה שכתב ואבדתם את שמם הוא כפשוטו, לשנות שמה לגנאי. ומובא בע"ז (דף מה).
וממה שמובא שם דר' יוסי הגלילי אתיא כריב"י, ור"ע איתיה כר' יוסי הגלילי, נתקשו התוס' שלר' יוסי בר"י בעי קרא ד אבד תאבדון - אבד ואח"כ תאבדון. ומה שכתב שר"ע אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, וליה לא סבירא ליה, הוא דוחק. ולפי זה משמע כסוגיא דדף מח דאפיך דר' יוסי בר"י לרבנן ולשטה זו אתיא לר' יוסי בר"י שמ"ש אבד תאבדון מלמד לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה, ואתיא דר"ע כרי' יוסי הגלילי ולק"מ.
והנה הרמב"ם תפס כשמואל [כדף מח] וכשיטת רב אשי (שם) דאפיך דר"י בר"י לרבנן, ולענין הלכה פסק כרבנן נגד ר' יוסי בר"י. וא"כ לרבנן מ"ש אבד תאבדון - מלמד אבד ואח"כ תאבדון. וא"כ מ"ש ואבדתם את שמם הוא כר"א שצריך לשרש אחריה.
ובזה תמצא פתרון למה שהתפלאו כולם על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו שצריך לתת לה שם גנאי, כי לשטתו מ"ש ואבדתם את שמם צריך ללמד על שצריך לשרש אחריה כר"א, ודוק היטב.
<< · התורה והמצוה על דברים · יב · ג · >>
קיצור דרך: mlbim-dm-12-03