מ"ג דברים יב כג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לְחוֹד תְּקַף בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל דְּמָא אֲרֵי דְּמָא הוּא נַפְשָׁא וְלָא תֵיכוֹל נַפְשָׁא עִם בִּשְׂרָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לְחוֹד אִיתוֹקְפוּן בְּיִצְרֵיכוֹן מְטוּל דְּלָא לְמֵיכוּל אִידְמָא אֲרוּם אִידְמָא הוּא קִיּוּם נַפְשָׁא וְלָא תֵיכְלוּן אִידְמָא דְבֵיהּ קִיּוּם נַפְשָׁא עִם בִּישְרָא: |
רש"י
"ולא תאכל הנפש עם הבשר" - (חולין קב) אזהרה לאבר מן החי
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר – אַזְהָרָה לְאֵבָר מִן הֶחָי (שם; פסחים כ"ב ע"ב).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
כי הדם הוא הנפש. בא לתת טעם לאיסור הדם, וכבר הארכתי בזה בסדר אחרי מות.
ולא תאכל הנפש עם הבשר. שעורו ולא תאכל הבשר שנחתך מהבהמה בעוד שנפשו בו, ואפילו לאחר שימות החי, וזו אזהרת אבר מן החי שנאמר לבני נח בפסוק (בראשית ט') אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, והטעם לפי שהוא ענין אכזריות ומוליד תכונה רעה בנפש למי שרגיל בכך. ואמר לא תאכלנו, והוא אזהרה לדם האברים.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
יכול אף משקבלו אותה (בשמחה) מהר סיני - [ת"ל רק הדם - משקבלו אותה עושים בשמחה.
(מכות כג) רבן גמליאל אומר, הרי הוא אומר: רק חזק לבלתי אכול הדם. מה דם שאין בכל המצות קל ממנו, הזהירך הכתוב עליו; שאר מצות עאכ"ו].
אמר ר' שמעון בן עזאי, והרי ג' מצות עשה בתורה כיוצא בזו! לומר: מה (דם) [הם] שאין בכל המצות קל (ממנו) [מהם] - הזהירך הכתוב (עליו) [עליהם], שאר מצות עאכ"ו.
(חולין לו) רבי אומר: כל מצוה שהחזיקו ישראל בשמחה מהר סיני, עדיין עושים אותה בשמחה; וכל מצוה שלא קבלו אותה בשמחה, אין עושים אותה בשמחה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה - נוהגים אותה בפרהסיא, וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה - עדיין היא מרופה בידם.
כי הדם הוא הנפש, להגיד מה גרם.
ולא תאכל הנפש עם הבשר - (חולין קיב) זה אבר מן החי. והלא דין הוא - ומה בשר בחלב שמותר לבני נח, אסור לישראל; אבר מן החי שאסור לבני נח, אינו דין שיהא אסור לישראל! יפת תואר וכל הדומים לה יוכיחו - שאסור לבני נח ומותר לישראל; אף אתה אל תתמה על אבר מן החי, שאעפ"י שאסור לבני נח, שיהא מותר לישראל. ת"ל לא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי.
(שם נט) ר' חנינא בן גמליאל אומר, זה הדם מן החי.
מלבי"ם - התורה והמצוה
מב.
רק חזק לבלתי אכול הדם . כבר פי' הרמב"ן, שהזכיר בו חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים. כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד, כמ"ש ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים , וכתיב יזבחו לשדים. והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם. כי היו מקבצים הדם לשדים, והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שלחן השדים. וכבר הוזכר זה בס' מורה נבוכים. ולא שיהיה זה עקר טעם הדם, כי הכתוב מפרש כי הדם הוא הנפש. רק שמפני זה היו שטופים בו ורודפים אחריו, והיו מתנבאים בו ומגידים עתידות, לכן הזהיר ע"ז כ"כ.
ובכ"ז אחר מתן תורה, שחדלו לזבוח לשעירים קבלו אותה בשמחה. שלכן בפסוק י"ד, שמדבר מפסולי המוקדשים, אמר רק הדם לא תאכלו ולא אמר לשון חזוק. רק פה שמדבר בהיתר בשר תאוה, שיזבחו גם במדבריות, ששם מקום השעירים. (וגי' הוא גי' הגר"א. וצ"ל ת"ל רק הדם ) .
ור"ג אומר, שבאשר הוא מצוה קלה שנפשו של אדם קצה בו, כתב בו חזוק; ללמד ק"ו על מצות שנפשו של אדם מחמדתן. וזה עצמו מ"ש במשנה דמכות כג בשם רבי – "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו'".
ור"ש בן עזאי אומר, שיש עוד ג' מצות שנפשו של אדם קצה בהם. והם - שקצים ורמשים ונבלה וטרפה, והתורה הזהירה עליהם כמו על הדם מטעם זה. ומביא עוד שני מאמרים, שמובאים בשבת קל - הראשון בשם רשב"ג, והשני בשם רשב"א, מענין זה.
מג.
כי הדם הוא הנפש - זה טעם האיסור. וכן אמר בספרא אחרי קט , כי נפש הבשר בדם היא - להגיד מה גרם (שנאסר הדם) .
ומ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר - שא"א לפרשו על דם, שאסור לאכלו גם בלעדי הבשר, שפי' שהוא אזהרה מיוחדת על אבמה"ח (=אבר מן החי) ; שאוכל בשר שהיה הנפש בתוכו. וכמ"ש בחולין קב.
ור"ח ב"ג ק"ל - שהיל"ל לא תאכל הבשר עם הנפש! וע"כ (=ועל כרחך) שהוא כולל ג"כ, שלא יאכל דם מן החי, שהנפש עודו בהבשר; לא יאכל גם הנפש שהוא הדם.
ובסנהדרין נח מבואר שלא מפה למד, רק ממה דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - קרי בי' "בשר בנפשו לא תאכל", "דמו לא תאכל".
ומ"ש יפ"ת (=יפת תואר) וכל הדומים לה יוכיחו - בסנהדרין נד.