התורה והמצוה על במדבר ו ב


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ו ב:

פא. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם , נזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור, והיה ראוי לכלול פרשה זו בפרשת נדרים, וכדי שנדע שכל הנאמר בפ' נדרים נוהג גם בנזירות, שהפרת נדרים ביחיד מומחה ושהאב והבעל מפר נזירות בתו ואשתו. ופי' חז"ל מפני שנדר הנזירות משונה משאר נדרים שאינו נאסר רק בזמן שנדר ובמין שנדר. ובנזירות אפילו נדר רק יום אחד ורק ממין אחד כמו מן היין לבד, אסור בכולם שלשים יום. ובצד זה משונה מדיני נדרים, ולכן נאמרה בפ' מיוחדת.

פב. איש או אשה , למה הוצרך לפרש שגם אשה נודרת נזירות. הלא ידעינן שנדרי אשה כנדרי איש. פי' חז"ל מפני שבנדר נזירות חל על הנזיר קדושה שלא לטמאות למתים. וראינו שבקדושת כהנים, אף ששם חל קדושת כהונה גם על הקטנים שאסור לטמאם בידים וקדשי קדשים נאכלים לזכרי כהונה, בכל זה , אין חל קדושת כהונה על הנשים. וכ"ש שקדושת נזיר שלא חל על הקטנים לא יחול על הנשים.

ומשמע לכאורה שסבירא ליה להספרי שמה שאיש מדיר את בנו בנזיר, הוא כדי לחנכו. שלר' יוחנן (נזיר דף ל) שהלכה היא בנזיר יש נזירות גם בקטנים. ויש לומר לפי מה שאמרו בעלי הכללים, שאין דנים יוכיח מהלכה (כמה שאמר בס' כריתות ובתוס' סוטה דף כ"ח ד”ה הינו) ה”ה שעבדינן הקל וחומר מה שמפורש בכתוב שרק איש או אשה גדולים, ואין סותרים הקל וחומר על ידי מה שיש הלכה שאב מזיר את בנו בנזיר וצ"ע בזה. והנה היה יכול לכתוב אדם כי יפליא שאדם כולל גם האשה כמו שאמרתי בהתו"ה ( ויקרא י ) באורך, רק שאדם כולל גם הקטן משאם כן איש ואשה הם דוקא גדולים ובא למעט קטן.

פג. כי יפליא לנדר נדר, כבר כתבתי (בחקתי נה) שפעל פלא מורה שפיטת הרעיון והבחירה המחשביית ומציין בשיודע לברר לשם מי נודר. וכבר כתבתי ( נשא לח) ששם איש שמורה על הגדלות, מציין הגדלות לפי ענינו. שלענין עריות נקרא גדול כשהוא בן ט' שנים ויום א'. וכל מקום שכתוב איש גבי עריות היינו בן ט' שנים. וביתר מקומות אינו איש עד שיהיה בן י”ג. אבל פה שמציין איש כי יפליא, באר שהגדלות שלו שיקרא איש לענין נדר תלוי בשיודע להפלות, וזה בתינוקת מבת יא ובתינוק מבן י”ב. כמה שאמר בנדה (דף מ"ו) ובנזיר (דף ס”ב).

ועוד למדו שלשון יפליא מורה שעושה הדבר ברצונו לא על ידי אחר שאז אינו הפלאת וברירת המחשבה והרצון החפשי. ולמדוהו ממה שאמר ויקרא (כ”ב) לפלא נדר או לנדבה, שבהבאת נדר ונדבה. מבואר שצריך לומר ברצון כמה שאמר יקריב אותו לרצונו.

פד. לנדור נדר נזיר להזיר , אם יכתוב לנדור נדר לבד נפרש כל נדר שיהיה אף אם נדר קרבן חל עליו נזירות לכן אמר נדר נזיר שפרט טנודר נדר של נזירות. אולם היה די שיאמר לנדור נדר להזיר ונדע שצריך שידור להזיר דהיינו של נזירות. רק שאז נפרש שפעל להזיר שבא בהפעיל הוא יוצא לשני להזיר את אחרים כמו והזרתם את בני ישראל מטומאתם. לכן אמר נדר נזיר דהיינו שקבל נזירות על עצמו. וידענין שמה שאמר להזיר הוא פעל יוצא לגופו להזיר את עצמו. ובכ”ז עדין מיותר מה שאמר להזיר וכן מה שאמר נדר, שהיה די שיאמר לנדר נזיר לה', ומשיב שמה שאמר להזיר מלמד שכנוי נזירות כנזירות. כי השם מציין השם העצמי ומורה רק אם הזכיר שם ההוא וקבל להיות נזיר. אבל הפעל להזיר מוסיף שבכל אופן מגלה דעתו שרוצה לפרוש מעניני העולם אל הנזירות והקדושה. וכולל כל לשון שהזכיר אם הכוונה הוא אל הנזירות.

ומה שאמרו שם נדר בא להקיש נדרים לנזירות, שידות נדרים כנדרים [וז”ש אף בנדרים כיוצא בהם] ולהקיש נזירות לנדרים, שהאב מפר נדרי בתו וכו', וה”ה לענין שעובר בבל יחל ובל תאחר. כמה שאמר בנדרים (דף ג) אשם א' דלמ”ד לא דברה תורה כלשון ב”א למדינן ידות בנדרים מן לנדר נדר. ומקיש נזירות לנדרים. ונזיר להזיר מלמד שהנזירות חל על הנזירות. ולמאן דאמר דברה תורה כלשון ב”א וצריך נזיר להזיר על ידות נזירות, למד שהנזירות חלה על נזירות. דנימא קרא ליזור מאי להזיר שמא מינה תרתי. פי' שמ”ד זה סובר שפעל נזר נמצא בקל ג”כ, שהוא נזורו אחור (ישעיה א'). והיה יכול לכתוב לנזור בקל או ליזור בנפילת הנו”ן. וכלל הוא שכל שורש שנמצא ממנו הקל או ההפעיל מורה על חזוק הפעל והשנותו. ועל זה ממה שאמר להזיר בהפעיל, דריש שיוכל לשנות הנזירות על נזירות. ומאן דלא דריש כן סבירא ליה כפי' המפ' שפעל נזורו אחור הוא נפעל מנחי העי”ן שרשו זור. על משקל שדים נכונו כמה שמארנו בפירוש שם. ולפי זה משורש נזר לא נמצא ממנו הקל רק ההפעיל לבדו ואין לדרוש מה שלא בא בקל.

ומה שאמר ר' יהושע בן קרחה להזיר את אחרים סבירא ליה דמה שאיש מדיר את בנו בנזיר הוא מן התורה. ומה שאמר להזיר לה' היינו שיהיה לשם ה' כמעשה דשמעון הצדיק המובא בש”ס בבלי (נדרים דף ט' נזיר ד') ובירושלמי נדרים (פרק א' הלכה א) ונזיר (פ”א הלכה ה').



קיצור דרך: mlbim-bm-06-02