התורה והמצוה על במדבר ו ג

<< | התורה והמצוה על במדברפרק ו' • פסוק ג' | >>
ב • ג • ד • ה • ו • ז • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • יח • יט • כ • כא • כג • כד • כה • כו • כז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר ו', ג':

מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכׇל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃



פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ו ג:

פה. מיין ושכר יזיר היל”ל יין השכר וחומץ יין וכו' לא ישתה, בפרט לשטת הספרי דסתמא כר”ש והוא סבירא ליה (נזיר דף ד') שאינו נזיר עד שידור מכולם, ואיך אמר שיזיר ויהיה נזיר מיין ושכר לבד כמו שאמרו בגמ' שם. וע”כ פי' שבא להורות שנזיר אף מיין ושכר של מצוה, כגון שנשבע לשתות יין. או יין של מעשר שני או כהן ביין תרומה שמצוה לשתותו. וע”כ אמר לשון יזיר שמציין שדוחה מצוה אחרת. שפעל יזיר מציין הפרישה החלוטה בל אופן. [ופלפל בזה שיש ללמוד מאונן שאסור ביין מעשר כמו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו, ולא הותר ביין מצוה. וכן נזיר לא יותר ביין. ומה שאמר אף נזיר לא נעשה וכו' פי' שלא נעשה יין מצוה כיין רשות לשאינו נזיר. או שיש לגרוס אף נזיר נעשה בו יין מצוה כיין רשות ופי' כיין רשות לנזיר.]

על זה משיב שאונן שאני שגם אכילת מצוה אסור לאכול קדשים ומעשר. אבל נזיר שלא נאסר רק יין י”ל שיין מצוה מותר, ואינו נאסר כיין רשות של נזיר. וע”ז עשה יוכיח מעובד במקדש, ודחה שעובד חמור שחייב מיתה ולכן צריך קרא. וריה”ג סבירא ליה דצריך קרא ללמד שמה שצוה לשתות יין בירושלים הוא בשאר כל אדם חוץ מנזיר.

פו. מיין ושכר יזיר , תרגמו אונקלוס ויונתן חמר חדת ועתיק, שהיין הישן משכר. והנה במה שאמר יין ושכר אל תשת, (ויקרא יו”ד ט') פי' בספרא שם וכריתות (דף י”ג ע”ב) לת”ק יין מגתו בלאו ושכר שהוא יין בן מ' יום במיתה. כי אחר שאמר יין אל תשת אין צריך לומר שכר. וזה אא”ל כאן, דאין כאן רק אזהרה. ור”א סבירא ליה שם, דשכר פי' ליין. אל תשת כדרך שכרותו. וגם זה אא”ל כאן, דגם משרת ענבים אסור. ור' יהודה פי' שם שכר לשאר משקים המשכרים וגם זה אא”ל פה, שאין אסור רק היוצא מן הגפן. וסבירא ליה לת”ק שבא ללמד שיין ושכר הנאמר בכ”מ הם שמות נרדפים, וכשאמר גבי נסכים הסך נסך שכר ה”ה דיין מגתו כשר לנסכים כמה שאמר בב”ב (דף צו) ושיין ושכר האמור בכי עבודה אינו כולל יתר משקים, ושתי לשונות דברה תורה. הגם שבאמת יש הבדל בלשון יבואו לפעמים זה תחת זה. ור”א הקפר סבירא ליה דיין הוא המזוג ושכר הוא פסולת מזוג, דהא גכי נסכים אין להביא מזוג. ויסבור כר”א שמה שאמר יין ושכר אל תשת פי' יין כדרך שכרותו בלא מים ושאם נתן לתוכו מים פטור.

ומדברי הרמב”ם (פ”ה מה' נזירות ה”א והלכה ט') משמע שהיה לו גי' שהשכר הוא שנתערב במים וצ"ע. וכפי הנראה היה קשה לו שהיל”ל שכר ויין, כפי הכלל מאילת השחר שדבר שיש בו חידוש כתוב תמיד לבסוף ועל כורחך ששכר הוא יין ישן ואין ראוי לשתות רק ע”י תערובות, ובזה שכר מוסיף על יין.

פז. מחמץ יין וחומץ שכר לא ישתה היל”ל מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר יזיר רק שאז הייתי אומר שיזיר מלסחור ולהתרפאות במינים אלה, כי פעל נור שפירושו הפריה אינו פורט הפרישות מן האכילה ושתיה דוקא. כמו האבכה בחודש החמישי הנזר, והוא הפרישה סן השמחה. וענבי נזירך הוא שפורשים מלבצרם ולאספם הביתה וכן וינזדו מקדשי ב”י שלא ליגע בהם. וכן נפרש פעל יזיר דכאן, וע”כ אמר לא ישתה שנדע שהפרישה הנזכר כאן הוא מן השתיה לבד.

פח. מחמץ יין וחומץ שכר לא ישתה שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו כמו שלא נאסר לעובד שכתוב בו רק יין ושכר אל תשת, לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור. והיה די שיאמר חומץ יין לבד ונדע שה”ה חומץ שכר, רק שנטעה שלא נאסר רק יין מצוה שכתוב יזיר ומורה הפרישות לגמרי ( נשא פה ) לא חומץ, לכך חזר חומץ יין וחומץ שכר שנדע שהוא פי' למה שאמר מיין ושכר יזיר, וה”ה מחומץ יין וחומץ שכר יזיר משל מצוה. ושאין הפי' יזיר מסחורתו רק יזיר שלא ישתה כנ”ל בסימן הקודם.

פט. וכל משרת ענבים שרשו שרה ונמצא ממנו בלשון המשנה אין שורין דיו. ואאל"פ שנתן מים ביין של ענכים שזה בכלל יין שכולל גם המזוג (כנ"ל נשא פו ). וע”כ אם שרה באופן שנתנו רק טעמם במים לא ממשם. ומזה למד טעם כעיקר, והוא הברייתא המובא בפסחים (דף מ"ד) לרבנן דר”ע. ושם אומר שלא למדו טעם כעיקר מגעולי נכרים דשם חידושו הוא דפגמא פורתא.

אמנם למה שאמר התוס' שם לר”ע שלמד טעם כעיקר בנזיר משום שהיה צריך להגעיל כלי היין שאסורים לנזיר, א"כ לענין נזיר אינו חידוש דיין לא נפגם בכלים כמה שאמר ביו”ד (סי' קלז). ודוחק לומר מפני שכלל כלי מדיון חידוש הוא. וי”ל שלכן אמר מכאן אתה דן לכל איסורים. רצונו לומר הגם שא”צ לגופי' בא כדי ללמד על כל האיסורים שכולם נלמדים מנזיר בק”ו, כי כל האיסורים א”א ללמוד מכלי מדין שחידוש הוא.

צ. וענבים לחים ויבשים , לא נוכל ללמוד זה מן הדין, דהא אף משרת ענבים אסור דאין עונשים מה”ד. והנה בתנ”ך לא נמצא שם מיוחד על ענבים יבשים כמו שנמצא בלשון חז”ל, היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים (חולין דף נ”ה). ובכ”ז כל ענבים שמצאו בתנ”ך מדבר בלחים, ואם יאמר ענבים ויבשים, נדע שפי' לחים ויבשים, ושם לחים מיותר. ופי' שרצונו לומר שדי בשיש לחלוחית אף שלא נגמר שיקרא ענבים ופרי לענין מעשרות, כמה שאמר בפ”ב מה' מעשר דלענין מעשר אינו פרי דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ. והתוי"ט, (פ”ט מה' מעשר מ"ה) הביא סייעתא לזה מירושלמי ריש פ”ג דבכורים עיי"ש. ובה' פירות כתב הרמב”ם דבוסר מקרי פרי, רצה לומר שהגם שבוסר לא נקרא ענבים סתם, נקרא בשם ענבים לחים.

ודעת איסי שאחר שלא נמצא בתנ”ך שם מיוחד לענבים יבשים, שם ענבים כולל לחים ויבשים. ואם יכתב ענבים ויבשים נפרש, שרצונו לומר בין ענבים שכולל לחים ויבשים, בין פירות אחרות יבשים לא יאכל. וע”כ צ”ל ענבים לחים ויבשים שבזה נדע שיבשים תואר לענבים כמו לחים. וי”ל דאיסי סבירא ליה כר”א דמרבה מכל אשר יעשה מגפן היין, לאסור אפילו עלין ולולבים וכ"ש בוסר.





קיצור דרך: mlbim-bm-06-03