ביאור:מ"ג דברים לב ה
שִׁחֵת לוֹ
עריכהשחת לו וגו'. כתרגומו חבילו להון ולא ליה:
שחת לו לא בניו מומם. המום יקרא השחתה, כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם, וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד), יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו. וקראם "לא בניו", כאשר יקראם בניו בעת רצון. ואמר כי הם דור עקש ופתלתל, כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו, והפתלתל הפך הצדיק, ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה, אינם בניו אבל הם משחיתים לו: ושיעור הכתוב, שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל. והנה הטעם, שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם, אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם: וטעם "לא בניו", כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה), וכן הם קנאוני בלא אל (פסוק כא), במי שאיננו אל, וישבעו בלא אלהים (ירמיה ה ז). או יאמר, שחת לו מומם שאינם בניו, כי הם דור עקש ופתלתל, הפך ממנו:
שחת לו. שחת ישראל לעצמו כדכתיב שחתך ישראל כי בי בעזרך. הוא גרם לעצמו השחתה: לו. כלומר ולא לאחר:
(...) ולמ"ד לו משרת עצמו ואחר עמו והוא למומם והטעם בעבור מומם שהוא דור עקש ופתלתל. (...)יש אומרים כי טעם שחת לו. כמו שחתו להם והטעם לנפשם ואל תתמה בעבור שהמלה לשון יחיד כי כן משפט הלשון הלא תראה זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור והנכון בעיני שהוא כן שחת לשם והטעם השחתת דרכי השם הנטועים והחקים שצוה כאילו אמר שחת לו דור עקש שהם לא בניו וזהו מומם והעד כי כן פירושו הבא אחריו והוא הלה' תגמלו זאת וכבר פירשתי טעם הה"א בספר מאזנים:
שחת לו לא בניו. כלו' אם שחת האדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא אינו נפסד בכך אלא לבניו מומיו המום כדכתי' לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בשת פניהם. וכן תרגום אונקלוס חבילו להון לא ליה וגו' וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה הי' לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו לכן פי' שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוי שהקב"ה אומר עליהם כי לא בניו הם כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה:
שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז"ל (ב"ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא,
דור עקש ופתלתל. מדבר עכשיו על ישראל, והוא דבק עם הלה' תגמלו זאת, אע"פ שהכתוב מפסיק ביניהם בסוף פסוק, יאמר אע"פ שאתם דור עקש ופתלתול תרצו להשחית כמותם, הלה' תגמלו זאת. ולפי שכבר הזכיר למעלה (דברים לא) כי אחרי מותי השחת תשחיתון, והודיעם בנבואתו שהם עתידים להשחית ולעבוד עבודה זרה אחר מיתת יהושע, על כן יתרה בהם ויזהיר אותם על זה:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] שחת לו לא בניו מומם. כתב הרמב"ן ז"ל, שחת לו לעצמו, כי המום יקרא השחתה כענין שכתוב (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם, וקראן לא בניו כשם שקראן בעת הרצון בניו, ואחר שהאב צדיק וישר והבנים בהפך שהם דור עקש ופתלתל לכך לא בניו, ונכון הוא. אמנם מפני שמלת לא בטעם טרחא ומלת בניו דבקה למומם, על כן יתכן לפרש שחת לו לא, כי מה שהשחית ישראל לעצמו, הוא בהמרותם דבר הש"י, כענין (ישעיה מב) ולא אבו בדרכיו הלוך, כי כל מה שהיה משה מנהיגם ומדריכם בדרך הישר היו אומרין לא נעשה, וזהו שחת לו לא, שחת ישראל במלת לא, ולפי שקראן בניו (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, הנה הסרוב וההשחתה הזו מום גדול להם שיהיו דור עקש ופתלתל:
שחת לו, לא בניו מומם, דור עקש ופתלתל. אבל "דור עקש ופתלתל" "לא בניו" בתמימות. הנה "מומם" בעגל "שחת" לאל יתעלה את המכון, כאמרו "כי שחת עמך" (שמות לב, ז). כי הוא אמנם כיוון לקדש את ישראל, ולקדש שמו בעולמו על ידם, שיהיו למאורות במין האנושי, להבין ולהורות, כאמרו "כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שם יט, ה-ו). והם השחיתו כל זה בעבודה זרה.
[מובא בפירושו לפסוק ד'] לא בניו מומם, לומר שאין הדבר כמו שחשבו לתלות מומם במה שהם בניו לאמר לך אל האומן אשר עשני בעל חומר כי מידו היתה זאת לי, אלא עיקר מומם מצד עצמם מה שהם דור עקש ופתלתל. ואין להם שום מום וחסרון מצד שהם בניו ית' כי הצור פעלם בתמימות בלא חסרון, והמה בחרו להם דרכים מקולקלים אשר לא צוה ה'. גם לפירש"י אתי שפיר שפירש לו כלפי הקב"ה ור"ל שהשחתה זו ליחסה לו ית', לא, ר"ל זה אינו כן אלא בניו היו וההשחתה מומם מום שלהם. ד"א שחת לו, לייחס ההשחתה לו ית', לא, זה אינו אלא בניו מומם, שעיקר מומם הוא מה שקראם הקב"ה בניו וגדלם ורוממם על כן פשוט בעיניהם שירחם ה' עליהם כרחם אב על בנים, ולא יביט באוניות שלהם. ועוד שמתוך זה גבה לבם עד להשחית ומתוך רום לבבם באו לידי חטא ובסמוך יתבאר פסוק זה עוד, ועיין בפר' בן סורר ומורה ביטול דעה זו.
שחת לו לא בניו מומם. בילקוט פר' האזינו (לב תתקמב) מסיק הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם כו' ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מדתכם. ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בק"ו זה, ולמעלה פר' נצבים (ל יט) פרשתי שלמד זה ממ"ש שם העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים אלא כך אמר לו אם אין אתה עושה למען חייך עשה נא למען חיי זרעך שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפר' זו אחר שאמר האזינו השמים וגו', אמר שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר שחת לו שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס כאילו לא בניו המה וזהו מומם הגדול כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו כי אין להם חלק בהנאה זו אבל יש להם חלק בעונש. וזה"ש בסמוך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. ר"ל הנאת שעה תלחצהו אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא זהו הדבר המכעיס להקב"ה ביותר, זה"ש מיד אחר שמנת עבית וגו', וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה' עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו לכך נזכרו כאן שני השחתות אלו והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע"פ ששיחת לו לעצמו מ"מ אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו כי דומה לו כאילו לא בניו המה זהו עיקר מומם. ד"א בניו מומם. זה עיקר מומם שהם בניו של השי"ת ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו כי הצור תמים פעלו. והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים כמ"ש (דברים יג ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו. ד"א שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר (תהלים ז טו) והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם שלא ישים אשם בנפשו בכל תולדותיו הרעים וכחש לאמר כי לא בניו המה לא אני ילדתים, וסבה לזה לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה מצד היותו עובר עבירה ושנה בו ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר (יומא פו), וזה"ש ופתלתל, כפתילה זו המשולשה כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר ואינו שב מן דרכו לעולם.
[מובא בפירושו לפרק י"ז פסוק ג'] ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי. דבר ידוע כי הקב"ה לא צוה לעבוד עבודה זרה, א"כ מה טעם לומר אשר לא צויתי: וע"ד הפשט מפני שעובדי השמש והירח ושאר הכחות העליונים חושבים כי בעבודתם ימצאו חן בעיני ה' יתעלה בעבור שהם משרתי המלך, והמכבד משרתי המלך הרי זה מכבד את המלך, על כן הוצרך לומר אשר לא צויתי כי לא צוה בכבוד זה. או יהיה אשר לא צויתי כאלו אמר אשר צויתי בלאו, כלומר לאו (שמות כ) דלא תשתחוה להם. וכמוהו לפי דעתי (דברים לב) שחת לו לא, שחת לעצמו בלא, וכאשר אזכיר בהגיעי שם בעזה"י:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לפיסקה. מי" וכו']
לֹא בָּנָיו מוּמָם
עריכהבניו מומם. בניו היו והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה ולא מומו:
וקראם "לא בניו", כאשר יקראם בניו בעת רצון. (...) וטעם "לא בניו", כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה), וכן הם קנאוני בלא אל (פסוק כא), במי שאיננו אל, וישבעו בלא אלהים (ירמיה ה ז). או יאמר, שחת לו מומם שאינם בניו, כי הם דור עקש ופתלתל, הפך ממנו:
בניו מומם. מומם הוא כפל לשון של שחת ישראל בניו של הקדוש ברוך הוא הם עשו מום בעצמם. כדכתיב כי משחתם בהם. מום בם:
לא בניו. אלה שאמרו שאינם בניו וכן בנים לא אמון בם. והטעם שלא יודו שהוא בראם ואם יודו בפה לא יודו בלב והעד שלא יראו מהשם. ולמ"ד לו משרת עצמו ואחר עמו והוא למומם והטעם בעבור מומם שהוא דור עקש ופתלתל.
שחת לו לא בניו. כלו' אם שחת האדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא אינו נפסד בכך אלא לבניו מומיו המום כדכתי' לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בשת פניהם. וכן תרגום אונקלוס חבילו להון לא ליה וגו' וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה הי' לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו לכן פי' שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוי שהקב"ה אומר עליהם כי לא בניו הם כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה:
ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח"ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה') כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג') אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט"ו) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] לא בניו מומם, לומר שאין הדבר כמו שחשבו לתלות מומם במה שהם בניו לאמר לך אל האומן אשר עשני בעל חומר כי מידו היתה זאת לי, אלא עיקר מומם מצד עצמם מה שהם דור עקש ופתלתל. ואין להם שום מום וחסרון מצד שהם בניו ית' כי הצור פעלם בתמימות בלא חסרון, והמה בחרו להם דרכים מקולקלים אשר לא צוה ה'. גם לפירש"י אתי שפיר שפירש לו כלפי הקב"ה ור"ל שהשחתה זו ליחסה לו ית', לא, ר"ל זה אינו כן אלא בניו היו וההשחתה מומם מום שלהם. ד"א שחת לו, לייחס ההשחתה לו ית', לא, זה אינו אלא בניו מומם, שעיקר מומם הוא מה שקראם הקב"ה בניו וגדלם ורוממם על כן פשוט בעיניהם שירחם ה' עליהם כרחם אב על בנים, ולא יביט באוניות שלהם. ועוד שמתוך זה גבה לבם עד להשחית ומתוך רום לבבם באו לידי חטא ובסמוך יתבאר פסוק זה עוד, ועיין בפר' בן סורר ומורה ביטול דעה זו.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לפיסקה. מי" וכו']
[ועיין עוד בפירושו לפסוק זה המובא בפירושו בפסוק ו', ונמצא כאן תחת הכותרת "הסבר לכל הפסוק בהקשרה" וכו']
דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:
עריכהדור עקש. עקום ומעוקל כמו (מיכה ג) ואת כל הישרה יעקשו ובלשון משנה תולדה ששיניה עקומות ועקושות:
ואמר כי הם דור עקש ופתלתל, כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו,
ופתלתל. אנטורט"לייש (פערדרעהט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל: פתלתל. מן התיבות הכפולות כמו ירקרק אדמדם סחרחר סגלגל:
ואמר כי הם דור עקש ופתלתל, כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו, והפתלתל הפך הצדיק,
ופתלתל. מתחזק ומתנצח בעקשותו וכן נפתולי אלהים:
ואמר כי הם דור עקש ופתלתל, כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו, והפתלתל הפך הצדיק, ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה, אינם בניו אבל הם משחיתים לו:
דור עקש ופתלתול וגו'. שאם יהיה עקש לבד, דברי התורה תשים המעקשים למישור, ומי גרם לזה שנשחת היותו עקש ופתלתול פירוש מתחזק בעקשותו, כאשר עינינו רואות בדורות הללו מיני אפיקורסות דרך עקש וכשאדם מישר עקשותיהם הם מתחזקים בארחות עקשים קשים, וזה אובדן מולדת בית: