פתיחת התפריט הראשי

טור אבן העזר קמב

טורעריכה

המביא גט ממדינת הים והבעל עשאו שליח להוליכו לאשתו, צריך שיעמוד על כתיבתו וחתימתו ויאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". אבל מארץ ישראל אין צריך.

וטעמא משום דבחוצה לארץ אין עדים מצויין לקיימו ואם תינשא בו היום או מחר יבוא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו, לכך תקנו שלא תתגרש בו עד שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם והאמינוהו ואז לא נחוש לערעורו של הבעל, אבל בארץ ישראל שתוכל לקיימו, תינשא בו אף על פי שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם.

ומטעם זה אפילו חמש נשים שאין נאמנות להביא גט בארץ ישראל כדפרישית לעיל, נאמנות להביאו בחוץ לארץ ולומר בפני נכתב ובפני נחתם, דליכא למיחש שמא מכוונות לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער.

במה דברים אמורים כשמערער בלא ראיה אפילו מביא עד אחד, אבל אם מביא שני עדים שהוא מזוייף הרי הוא בטל, שלא האמינו לשליח שאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא לדחות ערעורו, אבל במקום שמכחישין אותו לא האמינוהו.

ובארץ ישראל נמי אם אומר בפני נכתב ובפני נחתם, מועיל לדחות ערעורו של בעל אף על פי שלא היה צריך.

וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם, כך אין צריך לקיים עדי השליחות, אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים, אף על פי שאין מכירין חתימת עדי השליחות, או אפילו אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן. והרמ"ה כתב דאף בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, נאמן על השליח לומר שהבעל עשאו שליח.

וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממדינת הים, צריך שיתננו לה בפני שלשה שיהיו דיינין, אלא שאם הוא ראוי לדון שאינו לא קרוב ולא אשה מצטרף עם שנים, ואם לאו צריך שלשה זולתו. והרב רבינו פרץ מחמיר וכתב אף על גב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בפני שנים, טוב ליתנו בפני שלשה שלא יבואו לטעות כשהשליח קרוב או אשה.

וכתב עוד: אין צריך שישבו השלשה, אף על פי שהן כעין דיינין לקבל עדות השליח שאומר בפני נכתב ובפני נחתם, והשליח צריך לעמוד כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם. אמנם שמעתי ממורי הרב ר' מנחם בר' שמואל שהיה מצריך להושיב הג' דיינין לקבל עדות השליח. ואולי לא אמר אלא לכתחילה אבל בדיעבד אין לחוש אם עמדו.

ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנתנו[1] ליד האשה, או סמוך לו מיד בתוך כדי דיבור. לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק, פסול ולא תינשא בו אלא אם כן יתקיים בחותמיו. ואם איחר יותר לאומרו, לא מהני אלא אם כן יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בשעה שנותנו לה בפני נכתב ובפני נחתם.

והרמ"ה כתב: אי איתנהו לעדי מסירה קמן, או אפילו ליתנהו כלל ואיכא עדים דידעי בהאי שליח דמסריה להאי גיטא ניהלה בעדים, אין צריך ליטלו ממנה וליתנה לה פעם אחרת, אלא אומר לה בפני עדי מסירה או לפני העדים שיודעים שהוא מסרו לה בעדים, "גט שנתתי לה בפניכם או בפני פלוני ופלוני בפני נכתב ובפני נחתם", וכי קאמר שצריך ליטול ממנה ולחזור וליתנו לה, מיירי שאין כאן עדי מסירה ולא שיודעין שמסרו בפני עדים.

וכתב עוד: וצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפני האשה. ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא אמר לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר, לא מצרכי לה מידי אחרינא. ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה.

אם עושה השליח שליח, כגון שחלה או נאנס, יעשנו בפני בית דין ואומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו לשליח. וכן אחר לאחר עד מאה. וכל אחד יאמר לפני בית דין "שליח בית דין אני", ואין צריך שלשה אלא שנים והוא מצטרף עמהם. וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה.

וכשבא לעשות שליח אחר, אין צריך שיהיה בפניו, אלא אומר בפני בית דין "הרי פלוני שלוחי" אפילו שלא בפניו. וכן יכול למסור שליחותו לבית דין לעשות שלוחין שהם יעשו אחרים, ויכולים לעשותו שלא בפני השליח הראשון.

לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה, לא תינשא בו. ואפילו אם ניסת כבר, תצא אם לא יחזיר ויתן כדפרישית. ומיהו אין הולד ממזר. ואם נאבד הגט, הויא ספק מגורשת. ואם בא הבעל וערער, הוי ספק ממזר.

סומא פסול להביא הגט בחוצה לארץ, שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, לפיכך כשר בארץ ישראל. וכן בחוצה לארץ, אם היה פקח כשנותנו לו ונסתמא, כשר, דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות, והוא שיכיר האשה בטביעת קול, אבל אם אין מכירה בטביעת קול לא, ולא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת, אף על גב דמהני בפקח.

וכתב הרמ"ה: אם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט לגירושין כשר, שהרי בר שליחות הוא ואינו פסול אלא משום שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכיון שיש עדים אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו וכשר, דלא בעינן לקיימו, אלא עדי מסירה גרידתא בעינן, והא דבעי באפי הנהו סהדי גופייהו דלא ליהוי סהדותייהו חצי דבר. ואם נתקיים בחותמיו, אפילו הוא סומא מתחילה ועד סוף ולא מסריה ניהליה בסהדי כשר אפילו במדינת הים.

האשה עצמה מביאה גיטה ואומרת בפני נכתב ובפני נחתם, כגון דאמר לה "הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטיך מיניה", דהשתא הוי כמו שליח שעושה שליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שיצא הגט מידו, אי נמי דאמר לה "הוי שליח עד דמטית בבי דינא פלוני וכי מטית להתם אימא בבי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולשוו אינהו שליח ליתנו לך", שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר, כיון שגיטה יוצא מתחת ידה ועדים חתומים עליו, ומתירין אותה לינשא אף על פי שאין מכירין חתימת העדים, שעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי כל זמן שאין מערער. וכן כתב הרמ"ה שהאשה המביאה גיטה ואומרת שבעלה נתנו לה במקום פלוני להתגרש בו מיד, נאמנת ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואף על גב שאין מכירין החתימות, ואפילו אמר לה אל תתגרשי בו אלא בבית דין פלוני תנאה הוי, כאילו אומר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל' יום, וכשיגיע ל' יום או לכשתבוא לבית דין פלוני והגט ברשותה, מתגרשת בקבלה ראשונה ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

כתב הרמב"ם: נכתב בארץ ישראל ונחתם בחוצה לארץ, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, נכתב בחוצה לארץ ונחתם בארץ ישראל, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ורבינו תם כתב דהאידנא בכל המקומות חשיבי ניידי וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

אין צריך שיעמוד השליח על כל כתיבתו, רק שיתחיל הסופר לכתוב בפניו, או אפילו לא ראה מהכתיבה כלל אלא כשתיקן הקלף והקולמוס לכותבו אמר לכתוב בו הגט לשמו ולשמה סגי, ואין צריך שיראה אחר כך ויכירנו אם הוא אותו שתיקן, כי מסתמא כיון שאמר לכתוב את הגט בשעה שתיקן הקלף כן עשה. ומיהו אם שמע שאומר לכתוב את הגט לשמה ולא ראה תיקון הקלף והקולמוס, לא מהניא, דשמא לא כתבוהו מיד וכתבוהו לאחר זמן לשם אחר ששמו כשמו. ורש"י פירש לא ראה שום דבר אלא שמע העברת הקולמוס על קלף שקולו נשמע בשעת הכתיבה, סגי.

וכל זה דוקא בכתיבת הגט, אבל בחתימתו כל מקום שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, צריך שיראה כל החתימות מתחילה ועד סוף.

וכן אם היה בבית כשהתחיל הסופר הגט ויצא הסופר לחוץ והשלימו כשר, ולא חיישינן שמא מצאו אדם אחר ואמר ליה לכותבו לשמו, ואם בא להחמיר ולכוין על כתיבת כולן, אין שומעין לו, שלא להוציא לעז על כתיבת גיטין הראשונים.

אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם, או אמר בפני נחתם ולא אמר בפני נכתב, או שאמר בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כולו בפני, או שאמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו, אינו כלום אפילו הוא בעצמו העד השני. אבל אם הוא ואחר עמו מעידים על חתימת העד השני שלא חתם בפניו, שפיר דמי, ואין צריך לומר אם שנים אחרים מעידים עליו.

ואם היו ג' חתומים בו וחתמו שנים בפניו ואחד שלא בפניו, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה שהוא כשר.

ואם ב' שלוחים להביאו, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא ינתן לה אף על פי שאינו מקויים בחותמיו ותינשא בו, ומכל מקום כשיבוא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו.

ואין צריך שיהיו שניהם אדוקין בגט, אלא אפילו הוא ביד האחד ואמר שהבעל עשה שניהם שלוחים להוליך גט זה לאשתו והאחד נתנו במעמד חבירו, ואפילו לא עשה שליח אלא אחד והשני מעיד על שליחותו, אין צריך לומר. וכן כתב הרמ"ה.

וכתב עוד: היכא ששניהם שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרוייהו ומקיימת כולה מילתא בבת אחת, אבל חד דמייתי, אף עלגב דאיכא תרי דמסהדי אשליחותיה, אי נמי חד דמצטרף בהדיה, לא איפסיקא מילתא לאכשורי ביה סתמא, דהא ודאי צריך ליתנו לידה בפני עדי מסירה, ואי לא מסר לה באפי עדי שלוחים גופייהו, אף על גב דמסר לה באפי סהדי אחריני, לא מתכשר דהוה ליה שליחות דכל כת וכת חצי דבר, ובהא אפילו רבנן מודו דלא מצטרפות. עד כאן.

לפיכך שנים שמביאים גט ואחד אמר בפני נכתב ואחד אמר בפני נחתם, אם אין שניהם שלוחים לא ינתן, דכל זמן שלא אמר אחד בפני נכתב ובפני נחתם לא אמר כלום ואמירתו כמאן דליתיה דמי, ואם שניהם שלוחים הרי זה ינתן, [2]דכל אחד אמירתו כמאן דליתיה, הרי יש כאן שני שלוחים.

וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד שלישי אומר בפני נחתם, אם אין שליח אלא אחד לא ינתן, ואם ב' מהם שלוחים, ינתן.

אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם, אם האומר בפני נכתב הוא שליח, אפילו אם הוא לבדו הרי זה ינתן, דכיון דשנים מעידים על החתימה הרי מתקיים בחותמיו, אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח, לא ינתן עד שיהא אחד עמו.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המביא גט ממדינת הים והבעל עשאהו שליח וכו' משנה בריש גיטין (דף ב.) המביא גט ממ"ה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ובגמרא (שם) מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו ובגמרא מפרש כמה מילי דאיכא בינייהו וכתב הר"ן שהראב"ד פסק כרבה אבל הרי"ף והרא"ש כתבו דסוגיין כרבא דהיכא דאיכא עדים מצויין לקיימו לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן דעת הרמב"ם בפ"ז ואמרינן בגמרא ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן ובהדיא אמרו בגמרא (ג:) ובפ"ב דגיטין (כג:) דכל היכא דאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם לא מהני ערעור הבעל וכ"כ רש"י והרשב"א בריש גיטין וכתב שם הרשב"א דהכי איתא נמי בירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפ"ז וכתבתי כל זה לפי שמצאתי שעלה על דעתו של הרשב"א בריש גיטין לגמגם קצת בדבר ומייתי לה מדיוקא דמתניתין ולא היה צריך דבהדיא אמרינן הכי בספ"ב דגיטין דכל היכא דאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה:


אבל בא"י שתוכל לקיימו תינשא בו אע"פ שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר ומתירין אותה לינשא אע"פ שלא נתקיים דאל"כ מאי רבותא דא"י ממ"ה וכ"כ הרשב"א בתשובה ופשוט הוא:


ומטעם זה אפי' ה' נשים שאינן נאמנות להביא גט וכו' משנה וגמרא ספ"ב דגיטין (ד' כג.) וכבר כתבתיה בסי' הקודם לזה:


בד"א כשמערער בלא ראיה ואפי' מביא עד אחד זה פשוט מדאמרינן בכמה דוכתי בפ"ק דגיטין דהימנו רבנן לשליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם כבי תרי ופשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים:


אבל אם מביא שני עדים שהוא מזוייף הרי הוא בטל שלא האמינו לשליח וכו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ז וכתב ה"ה דהכי אמרינן בפרק קמא דגיטין (ט.) אמילתא אחריתי אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כלומר ואפי' נתקיים בחותמיו אמאי כשר וכל שכן במקום שליח דלא יפה כחו יותר מקיום גמור:


ובארץ ישראל נמי אם אומר בפני נכתב וכו' גם זה בריש גיטין (דף י.) דרב כהנא אייתי גיטא וא"ל לא צריכת למימר בפני נכתב ובפני נחתם ואי אמרת אהני דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה: וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך אין צריך לקיים עידי השליחות כו' או אפי' אין שום עדות בשליחות וכו' כ"כ הרא"ש בריש גיטין וגם בתשובותיו כלל מ"ה סי' י' וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ומרדכי ר"פ התקבל והגהות מרדכי דגיטין והגהות מיימון בפ"ה ופרק ו' וכ"כ רבי' בסי' שקודם זה בשם הר"פ ז"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה בח"א סי' תקס"א וכתב דשכיר נמי נאמן וכתב רבי' בסימן שלפני זה דאיתא בירושלמי עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בעדים ושהרא"ש כתבו לפסק הלכה וכבר כתבתי שם דאע"ג דסבירא ליה להרא"ש שאינו צריך עדים על שליחותו מכל מקום בעת שימנה אותו הבעל לשליח צריך שימנה אותו בפני עדים אבל אם הוא אומר שמינהו בינו לבין עצמו או אפי' בפני עד אחד אין בשליחותו ממש ודייקתי כן מלשון רבי' שכתב כאן ושכן משמע מהגהות פ"ה ושכן כתב סמ"ג וכתבתי שם דעת רבינו ירוחם והרשב"א בפי' הירושלמי וכבר כתב שם רבינו דעת הרמב"ם דשליח הולכה ושליח הובאה אין צריך למנותו בעדים. עיין בתשובת הריב"ש סי' נ"ג וכתבתי בסימן שקודם זה אצל דיני שליח שממנה שליח:


וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממ"ה צריך שיתננו לה בפני ג' אלא שאם הוא ראוי לדון וכו' גם זה בריש גיטין (דף ה:) איתמר בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני ב' וחד אמר בפני ג' ואסיקנא דבהא קא מיפלגי דמר סבר כיון דאשה כשרה להביא גט זימנין דמייתי ליה אתתא וסמכי עלה ופירש"י וסמכי עלה. לאכשורי נמי בשנים ואשה לא חזיא לאיצטרופי בהדייהו לתלתא ומר סבר אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה ותניא כמ"ד בפני שנים וכתב הר"ן דה"ה לקרוב המביא גט שצריך ליתנו בפני ג' וי"א דדוקא אשה דלאו בת דין היא כלל אבל הקרובים מצטרפין לג' שהקילו להכשירן כאן: וכתב עוד שם הר"ן שאם מביאו בא"י אינו צריך ליתנו בפני ג' ופשוט הוא והכי דייק לשון רבינו שכתב כשמביאו ממ"ה מיהו בפני שנים לעולם צריך לכ"ע לכתחילה ולדעת הרבה פוסקים אם עבר ומסרו שלא בעדים אינה מגורשת וכמ"ש בסי' קל"ג :


והר"ף מחמיר וכתב אע"ג דקי"ל כרבי יוחנן וכו' עד אבל בדיעבד אין לחוש אם עמדו כן כתבו הגהות בפרק ו' בשם סמ"ק:


ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו ליד האשה וכו' בריש גיטין (שם) תניא המביא גט ממ"ה ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וכתבו התוס' מכאן משמע דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעת נתינה מדקאמר יטלנו ממנה וה"ה לאחר נתינה תוך כדי דיבור מהני מדקאמר לעיל שנתנו לה כשהיה פיקח וכו' אבל לאחר כדי דיבור מספקא לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לא וקודם נתינה מספקא לר"י נמי אי מהני ודברי התוס' כתבוה הרא"ש והרשב"א והר"ן והמרדכי בריש גיטין והגהות בפ"ז בשם ספר התרומה והמצות וכתב הרמב"ם בפ"ז דאפי' לאחר שנישאת יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וכתב שאם נתנו לה בינו לבינה דינו שוה לנתנו לה בלא שאמר בפני נכתב ובפני נחתם ופשוט הוא דכיון דאין עדים שאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם אע"פ שאמר כלא אמרו דמי וכתב הרא"ש הילכך טוב ליזהר שיאמר בשעה שרוצה ליתן גט לאשה : ומ"ש לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' בפ"ק דגיטין (דף ט.) תנן המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואמרינן בגמרא הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש וכתב הר"ן (דף תקנ"ז ע"א) וא"ת ולוקמה באלם י"ל דאלם יכול הוא להגיד מתוך הכתב שהרי האמינו בעדות אשה מתוך הכתב כדאיתא במי שאחזו (עא.) וכ"ש הכא דכתב הגט מוכיח כדאיתא בשילהי פרק ב' (כד.) אבל התוספות כתבו בריש גיטין (ה.) דמ"ה לא אוקמה באלם דא"כ הל"ל ולא אמר משמע דס"ל דאלם נמי פסול וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ז שכתב נשתתק וכן כתב רבינו וצ"ל לדעתם דדוקא בעדות אשה שמת בעלה אקילו בה משום חשש עיגונא אקילו מפני שאינו מצוי כל כך שיבואו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על קרוב ואשה ועל אלם המעיד בכתב אבל בגט שאיפשר להתקיים בחותמיו או שאיפשר לשליח לומר לבעל שישלח גט אחר ע"י שליח שיאמר בפני נכתב לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדיות ולא דמי למאי דאמרינן בשילהי פ"ב דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימונינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לא משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו אלא כדי שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדיות כנ"ל:


והרמ"ה כתב אי איתנהו לעידי מסירה קמן וכו' המרדכי בריש גיטין כתב שם בשם הר"ם מקוצי דאף לאחר זמן מרובה אם ימצא עידי המסירה יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל לא בפני עדים שלא מן המסירה דה"ל חצי עדות והכא שמצריך ליטלו וכו' לפי שלא מצא עידי מסירה וקצת משמע כן בירושלמי וכיוצא בזה כתב הרא"ש גם בריש גיטין בשם הר"י מקינון וכתב עליו ולא נהירא דלישנא דברייתא בסתמא קתני דמשמע שאין תקנה אחרת ומ"ש הרמ"ה או לפני עדים שיודעים שהוא מסרו לה בעדים נ"ל דהיינו שהיו הם שם כשנמסר לה דאל"כ מנא ידעי ואי מפני ששמעו מעידי מסירה שנמסר בפניהם ה"ל עד מפי עד ולאו מידי הוא ומ"ש שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפני האשה לא ידעתי מנ"ל אם לא מדקתני יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואי משום הא אין הכרע דאיכא למימר דאורחא דמילתא נקט אבל אה"נ דכשיאמר לעדים סגי דומיא דאומר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וא"ל כנסי שטר חוב דמגורשת דאלמא אמירה דעדים כאמירה לאשה אבל מ"מ ע"כ צריך שיאמר בפני האשה בפ"נ ובפני נחתם שהרי בשעת נתינה צריך לאומרו כמו שנתבאר בסמוך וא"כ קשה מאי האי דקאמר הרמ"ה דאי אמר להו לסהדי ולא אמר לדילה ונ"ל דה"פ שאף ע"פ שכשאמר בפניה בפני נכתב ובפני נחתם לא אמרו כמדבר עמה אלא כמדבר עם העדים ומיהו תמיהא לי מאחר שאמר בפניה בפני נכתב ובפני נחתם מנ"ל להצריך לכתחלה מיהא שיאמר לה. כתב הריב"ש בתשובה סי' מ"ג על שליח שנתן גט לאשה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ומת הבעל אין תקנה בשיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דכיון שמת הבעל בטל השליחות ומעתה אין השליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא צריך שיתקיים בחותמיו כתוב בא"ח צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אפי' מבית לעלייה כדפי' ר"ת מידי דהוה אבני מחוזא דניידי ופי' ר"ת דאנו כבני מחוזא דניידי ודמינן להו דאין אנו קבועים והא דבפרק התקבל פירשו בתוס' כשהבעל והאשה בעיר שיגרשנה הבעל בעצמו ולא ע"י שליח בין בהולכה בין בקבלה משום דאי עביד ע"י שליח מהימן הבעל לומר לפקדון נתתיו לשליח כדאמר רב הונא בפ' התקבל דפסק ר"ח כמותו ואע"ג דלבני מחוזא דהכשיר ר"ת ע"י שליח אע"ג דשניהם בעיר משום דניידי כדפירשו התוס' פרק התקבל מ"מ אנן לא ניידינן כ"כ ואע"ג דפי' ר"ת דהאידנא כולהו ניידי אין לסמוך ע"ז להקל דאיהו להחמיר אמרה ויש ליזהר שלא לעשות שום שליח כששניהם בעיר אחת וכן עיקר ע"כ ואפי' מבית לעלייה וצריך לקרותו:


אם עושה השליח שליח וכו' יעשנו בפני ב"ד פרק כל הגט (דף כט.) פשטינן מדתנן אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב"ד אני דשום שליח אינו מתמנה אלא בב"ד ואפי' שליח דשליח מיהו ה"מ בגט שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם הוא גט מקויים או אם הוא בא"י שכיון שאין השליח הראשון צריך ב"ד לפי שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם גם השליח האחרון אין צריך לומר שליח ב"ד אני ולפיכך כששליח עושה שליח א"צ לעשותו בפני ג' מיהו בפני שנים צריך וכמ"ש בסי' שקודם זה וכבר נתבאר בסי' שקודם זה אם יכול למנות שליח אפי' לא חלה ולא נאנס:


אין צריך ג' אלא ב' והוא מצטרף עמהם כבר כתב רבינו זה לעיל בסימן זה שהשליח הוא מכלל הג' שהם ב"ד והוא שלא יהא קרוב או פסול ולא ידעתי למה חזר רבינו לכתבו כאן וכן אם אמר האחרון כשנותנו לידה כלומר שיאמר שליח ב"ד אני וזה פשוט במשנה פרק כל הגט (כט.) אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב"ד אני כתב הריב"ש בתשובה סימן שי"ח ומה שחששת מפני שהשליח הג' אין מזכיר בשטר שליחותו שנתמנה בב"ד איברא בגמרא מבואר דשליח שליח משוי נמי שליח ודוקא בב"ד אבל לכאורה היה נראה לומר דהיינו דוקא בשליח שנתמנה סתם ולא נתן לו הבעל רשות מפורש למנות שליח ושליח שליח דבכה"ג מיירי מתניתין ומ"ה בעינן חלה ואז צריך למנות שליח בב"ד אבל כשנתן לו הבעל רשות מפורש לעשות שליח ושליח שליח עד כמה שלוחין כולם ממנין אפי' שלא בב"ד זולת הראשון שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל א"א לומר כן שאם כן אף שליח המביא גט בארץ ישראל דלא משוי שליח ולא שליח שליח אלא בחלה ה"ל למימר דליבעי ב"ד ובמתני' לא תנן הכי אלא הרי זה משלחו ביד אחר דכל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כגון בארץ ישראל או בחוץ לארץ גט מקויים אין צריך ב"ד במינוי שליח אחר וכבר פירשו הרמ"ה והרשב"א טעם צריכות הב"ד שמא טעה השליח הראשון ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם וכל שהשליח השני אומר שליח ב"ד אני ודאי עשו ב"ד הדבר כתקנו וכן בשליח הג' כשנתמנה בב"ד ודאי חקרו שהשני נתמנה גם כן בב"ד והם עשו הדבר כתקנו שאמר בפניהם שליח הבעל בפני נכתב ובפני נחתם וכן לעולם מב"ד לב"ד ולזה בנדון זה כיון שהוצרכנו לשליח ראשון לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך שהשליח האחרון יתמנה בב"ד כדי שיאמר שליח ב"ד אני ומקבלין ממנו שהרי שטר שליחותו לא מעלה ולא מוריד דכיון שהגט בידו נאמן הוא על השליחות ואם לא נתמנה בפני ב"ד היה נראה לכאורה שהיה צריך שיחזיר הגט שליח זה לשליח הב' שמינה אותו ויחזור למסרו ולמנותו שליח בפני ב"ד כדי שיוכל לומר שליח ב"ד אני אבל נראה שאינו צריך לזה בנדון זה דכיון שנתמנה בפני ב' כמו שנראה משטר השליחות הרי השליח עצמו מצטרף עמהם להיות ב"ד דהא קי"ל דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין בדרבנן ויכול זה עתה לומר שליח ב"ד אני וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ז ואע"פ שמזכיר בשטר השליחות שהם עדים ואין מזכיר שהיו ב"ד אין חשש בזה לפי שכבר נראה מתוך לשונם שהיו ג' עם השליח וכבר הם ב"ד בצירופו אלא שהם חותמין עתה עדים על מה שנעשה בפניהם בהיותם ג' בצירוף השליח ואע"פ שנראה מעדותם של אלו הוא שמינה את זה ולא הם וזה צריך שיאמר שליח ב"ד אני נראה דלאו דוקא שליח ב"ד אני אלא שליח הנעשה בפני ב"ד אני וכן נראה מלשון הגמרא דאמרינן כי משוי שליח בפני ב"ד משמע שאין ב"ד ממנין אותו אלא השליח עצמו ממנה אותו בפניהם ובזה יוכל לומר שליח ב"ד אני וכן נראה מלשון הרמב"ם ועוד איפשר לומר דכיון שכבר נראר משטר השליחות שביד זה שכבר אמר השליח הראשון בפני נכתב ובפני נחתם א"צ שליח זה שיתמנה בפני ב"ד ולא לומר שליח ב"ד אני דהא אין צריך לזה אלא משום חששא אם אמר הראשון בפני נכתב ובפני נחתם כפי מה שכתבו המחברים וכיון שנודע כבר זה מצד אחר די בזה ואע"פ שכתבתי למעלה שאיפשר שאין הגט מתקיים במה שכתבו בשטר שליחות הבעל שמסר בידו גט כשר ועידיו פלוני ופלוני דעדיין איפשר שזה גט אחר הוא יש לומר דהיינו לענין צריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם שהוא קיום הגט עצמו אבל לענין מינוי השליח האחרון בב"ד כיון שאינו אלא משום חששא אם אמר הראשון בפני נכתב ובפני נחתם אם לאו יש להקל משום עיגונא עד כאן לשונו:


וכשבא לעשות שליח אחר א"צ שיהיה בפניו וכו' וכן יכול למסור לב"ד לעשות שלוחים בסוף פרק כל הגט (דף כט: ל.) אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא לי כי משוי ב"ד שליח בפניו או שלא בפניו הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו ופירש"י כי משוי ב"ד שליח מי בעי בפניו דשליח קמא או אפי' שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו וכתב הר"ן ומינה ודאי שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו והרי"ף גורס כי משוי שליח בב"ד בפניו או שלא בפניו וה"פ שליח כי משוי שליח בב"ד מי בעינן שיהא שליח שני שהוא ממונה באותו מעמד או אפי' שלא בפניו יכול למנותו ופשט דאפי' שלא בפניו וכן פירשה הרמב"ם בפ"ז וכתב רבינו ירוחם בח"ג שנהגו לעשות כקולי שתי הגירסאות למנות שליח ראשון שליח שני בפני ב"ד שלא בפניו ולעשות ב"ד שליח שני שלא בפני שליח ראשון וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב שני הדינים לקולא ונ"ל הטעם משום דחדא משתמע מחבירתה וכמו שכתב הר"ן לגי' רש"י דמדפשטיה שבית דין יכולין למנות שליח שלא בפניו שמעינן שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו גם לגי' הרי"ף מדפשטינן דאין שליח הממונה צריך להיות במעמד נשמע דאין שליח ראשון צריך להיות במעמד כשהב"ד ממנים שליח אחר כתב הר"ש בר צמח בתשובה על אשה שנתגרשה בגט ששלח לה בעלה ע"י איש שיתנהו ביד שלוחו ולא היו שם עדים מצויים לקיימו אלא המביא שאמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו דומה לאשה עצמה המביאה גיטה דכיון דא"ל שוי שליח שתרצה הרי היא שלוחו של בעל משא"כ באיש זה שאינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא ובודאי אם היה אומר לו עשה שליח שתרצה היה הנדון דומה וכיון דשליח זה שליח שלא ניתן לגירושין הוא אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאינו שליח כלל והאריך בדבר:


לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה לא תינשא בו וכו' ברייתא בריש גיטין (דף ה:) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וכתבו התוספות כיצד יעשה פירוש לרבנן שתינשא לכתחלה או אם נישאת שלא תצא אבל לולד אין צריך תקנה שבלא תקנה לא הוי ממזר דלית להו דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר וכתב הרשב"א שבירושלמי משמע דהלכה כר"מ מיהו דעתו מסכמת דהלכה כחכמים וכן דעת הר"ן וכן דעת הרמב"ם בפ"ז והגהות בפ"ז כתבו בשם סמ"ג והתרומה שר"י כתב צ"ע אם הלכה כר"מ בגזירותיו. וכתב עוד הרא"ש שם בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כ' הרמב"ם בפ"ז הרי זו ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה"ז ספק ממזר עכ"ל וגירסת לשון הרמב"ם בנוסחאותינו הכי איתא ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת אבד הגט ה"ז ספק מגורשת. והרא"ש איפשר שהיה גורס כמו שכתב ואיפשר שהיה גורס כנוסחאות דידן אלא דמשמע ליה שא"א לומר דכשאבד הגט וערער הבעל שתהא אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה"ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר או לענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ"ל ומ"ש רבי' ולא תינשא לכתחלה ואפי' אם נישאת תצא כן מבואר בדברי התוספות שכתבתי אבל הרמב"ם כתב בפ"ז שהוא פסול עד שיתקיים בחותמיו ובפ"י כתב שכל מקום שהזכיר פסול אם נישאת לא תצא:


סומא פסול להביא גט בח"ל שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ וכו' בסוף פ"ב דגיטין (דף כג.) תנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו וסומא ובגמרא סומא אמאי לא אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעת עינא דקלא הכא נמי בטביעת עינא דקלא אלא אמר רב יוסף הכא בח"ל עסקינן דבעי למימר בפ"נ ולא מצי אמר א"ל אביי אלא מעתה פיקח ונסתמא דמצי אמר ה"נ דכשר והא קתני פיקח ונסתמא וחזר ונתפתח כשר הא לא חזר ונתפתח לא ה"ה דאפילו לא חזר ונתפתח ואיידי דקתני שפוי ונשתטה וכו' א"ר אשי דיקא נמי דקתני כל שתחלתו וסופו בדעת וכו' וכן פסקו הרי"ף והרא"ש דפתוח ונסתמא כיון דמצי אמר בפ"נ ובפ"נ כשר להביא גט וכ"כ הרמב"ם בפ"ז:


ומ"ש רבינו והוא שיכיר האשה בטביעת קול הוא מדאמרינן בטביעת עינא דקלא וההיכר הזה הוא שיכיר שזאת אשת המגרש וכתבו התוספות לפי שאינו יודע ממי נוטלו וכו' מכאן משמע שצריך שיכיר השליח שזהו הבעל וזו היא אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו וכתב הר"ן ובודאי שכן עיקר דדוקא בסומא אמרינן הכי לפי שא"א לו ליתן אלא ע"י אחרים שיאמרו לו זה פלוני אבל שאר בני אדם כיון שאיפשר אחרים מלמדים אותם וכן כתב הרי"ף והרא"ש והמרדכי בסוף פרק כל הגט וה"ה בפ"ז והגהות פ"ט וכן כתוב בסמ"ג:


וכתב הרמ"ה אם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט וכו':


האשה עצמה מביאה גיטה ואומרת בפ"נ ובפ"נ כגון דא"ל הוי שליח להולכה וכו' בסוף פ"ב דגיטין (שם) תנן האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ובגמרא (דף כד.) אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה א"ר הונא באומר לא תתגרשי בו אלא בפני בית דין פלוני ואת הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי גיטך מיניה ואבע"א דא"ל הוי שליח עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי ב"ד בפ"נ ובפ"נ ונישוו ב"ד שליח וליתביה ניהליה ואע"פ שגמגמו התוספות וכתבו דשמא ללישנא קמא אינה אומרת בפ"נ ובפ"נ אלא בשעה שתקבלנו אף ע"ג דבפרק כל הגט ובכל דוכתא משמע שצ"ל בשעה שהגט יוצא מיד השליח שמא הכא שיכול לומר בשעת גירושין עדיף טפי כבר האריך בזה הרשב"א והעלה שצ"ל דלישנא קמא אלישנא בתרא סמיך והאי אימא קמי ב"ד אכולהו לישני קאי אלא דנטר עד מסקנא דכולהו ולעולם אף ללישנא קמא צריכה שתאמר בפ"נ ובפ"נ בשעה שיוצא מתחת ידה ואין הפרש בין ב' הלשונות אלא דללישנא קמא אומר לה שהיא עצמה תעשה שליח וללישנא בתרא אמר לה שלא תעשה שליח אלא נותנתו לב"ד וב"ד עושין לו שליח עכ"ל וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב ל' הגמ' סתם ולא כתב דברי התוס' משמע דס"ל דשליח זה שוה לשאר שלוחים דעלמא וכולם בשעה שהגט יוצא מידו צ"ל בפ"נ ובפ"נ ולכן רבינו לא כתב דברי התוס': ומ"ש רבינו ומתירין אותה לינשא אף ע"פ שאין מכירין חתימת העדים כן כתב הרמב"ם בפ"ז והראב"ד השיג עליו לומר שאף ע"פ שלא קרא עליו ערער יתקיים בחותמיו והרב המגיד כתב ליישב דעת הרמב"ם וגם הר"ן בריש גיטין גבי הא דתניא נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כתב כדברי הרמב"ם לפי שכל שהוא נתנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש כיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו אבל הרשב"א בס"פ כל הגט תמה על הרמב"ם מדתנן בפ' שני דכתובות (כב.) האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא א"א אינה נאמנת:


וכ"כ הרמ"ה שאשה המביאה גיטה וכו' ואף ע"פ שאין מכירין החתימות זה כדעת הרמב"ם והר"ן שכתבתי בסמוך וכ' הריב"ש בתשובה סי' שפ"ה מ"ש כבודו להתיר גט אשה בלא קיום לינשא לכתחילה כיון שאין עליו עוררין זו דברי הרמב"ם ויליף לה מההוא דספ"ב דגיטין אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשא לה אבל הראב"ד שמשוה האשה לדין השליח יפרשה בדרך אחרת וכו' ומעולם לא שמענו מי שנהג קולא זו למעשה להתיר אשה שהיא בחזקת א"א בגט שבידה בלא קיום ומה במקום שאין מצויין לקיימו ולא ראיתי להרמב"ן שיחלק בין אשה לשליח כי מ"ש בחידושיו וכו' ועוד תינח לאשה עצמה שטוענת בבריא שלא נמחה בידה אבל הבא לימלך אשה זו אסורה או מותרת והיא אצלנו בחזקת איסור וגם הוא אינו יודע בהיתרה איך נוציאנה מחזקה ונתיר לו לישאנה עכ"ל. כתב הר"ש בר צמח בתשובה על גט שליחות שנמסר ונקרע קרע ב"ד ואח"כ ערערו שלא נתקיים בחותמיו והשליח לא נכתב ונחתם בפניו ולא נמצא אלא עד א' מכיר חתימת ב' הדיינים ועד א' מכיר חתימת העדים נראה מב' התלמודים שקיום ב"ד צריך קיום ואילו העידו ב' על חתימת ב' הדיינים היה מספיק אבל כיון שאין מעיד על הקיום אלא עד אחד אינו מועיל ומה שאיפשר לומר בהיתר אשה זו דכיון דקי"ל דלא חיישינן לשמה ולא הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ אלא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ואם עדים מצויין לקיימו מתירין אותה מעתה גט זה שבא מקויים כשר הוא אע"פ שקיום ב"ד צריך קיום וראיה ממ"ש שאם נשתתקו ב"ד של קיום ורמזו שהגט מקויים כשר וא"כ עכשיו שהם חתומים בו ומן התורה כשר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך קיום ומשום עיגונא נקל להתירה ועדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ ובפ"נ והביא עוד ראיה אחרת וכתב שאחי אשת הרב שלח גט לאשתו והיה מקויים כי השליח שנכתב בפניו נאנס ולא יכול לבא ושכרו שליח אחר ונמסר בידה בלי קיום אחר ומה שדבר בזה הריב"ש הוא שאין דרך לקיים גט אשה אלא לאחר מסירה שאם נפל הגט הזה ביד שליח קודם מסירה ובא ליד האשה היינו מתירין אותה ולא דבר בזה בענין אחר והתירה לינשא והוא גם נשאה אח"כ ונשאר לו ממנה בת נשואה : ב"ה והנוסחא הנכונה בדברי רבינו אפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני תנאה הוי כאילו אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל' יום וכשתבא לב"ד פלוני מתגרשת בקבלה ראשונה ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ומ"ש משם נלמד וכו' עד לב"ד פלוני צריך להעביר עליו הקולמוס:


ומ"ש ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד בית דין פלוני תנאה הוי פשוט בגמ' שם פ"ב דגיטין (ומשם נלמד מ"ש עוד וגם אם אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל' יום או לבית דין פלוני וכו' ):


כתב הרמב"ם נכתב בארץ ישראל ונחתם בח"ל וכו' בפ"ז כתב כן וכתב שם ה"ה שהוא ירושלמי בפ"ק וכתב עוד שכל זאת הבבא היא בשנתנו בארץ בהכרח החלק הראשון מפני שאם בנתנו בח"ל מאי איריא בשחתמו בח"ל אפי' כתבו וחתמו בארץ כיון שנתנו בח"ל צ"ל כן והחלק הב' ג"כ משום דנתנו בארץ אינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם נתנו בח"ל אע"פ שנכתב ונחתם בארץ צ"ל בפ"נ ובפ"נ:


ור"ת כ' האידנא בכל המקומות חשיבי וכו' בריש גיטין אמרינן דבבל כא"י לגיטין ואמרינן בתר הכי דרבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא רב ששת מצריך משכונה לשכונה ופירש"י מערסא לערסא משורת הבתים שבצד ר"ה לשורה שכנגדה משכונה לשכונה סתם שכונה ג' בתים ורבא הצריך באותה שכונה והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו שאני בני מחוזא דניידי ופירש"י דניידי. אינם משתהים בבתיהם שטרודים בסחורה ואין מכירין חתימה שביניהם וכתבו התוס' פוסק ר"ת דהשתא בזמן הזה צ"ל בכל מקום בפני נכתב ובפני נחתם דהשתא בכל מקומות ניידי כבני מחוזא וכ"כ הרשב"א והרא"ש והר"ן והמרדכי בריש גיטין (דף תקנ"א ע"א) והגהות בפ"ז בשם סמ"ג וגם ה"ה בפ"ז כתב שכן דעת הרשב"א וכתב הוא ז"ל שאין כן דעת הרמב"ם אלא דוקא ממקום למקום אבל באותו מקום לאו כ"ע כבני מחוזא וימצאו עדים לקיימו עכ"ל ומ"ש רבינו דין דמגרש ע"י שליח במקום שנכתב הגט היינו כשמסר גט לשליח להוליכו לאשתו בשכונה אחרת והבעל הלך לדרכו מיד הא לאו הכי יש ליזהר מלגרש ע"י שליח כששניהם הבעל והאשה בעיר וכמ"ש רבינו בסימן הקודם לזה:ב"ה ונ"ל דהאידנא גם בא"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ דכולהו ניידי כבני מחוזאי:


אין צריך שיעמוד על כל כתיבתו רק שיתחיל הסופר וכו' בריש גיטין (ה:) רבה בר בר חנה אייתי גיטא פלגא איכתיב קמיה אתא לקמיה דרבי אלעזר א"ל אפי' לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך וכתבו התוס' פי' שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה רב אשי אמר אפי' קן קולמוס וקן מגילתא תניא כוותיה דרב אשי ופירש"י תיקון הקולמוס והקלף שמע כשתקנוהו לשמה כשחותכין ומחליקין אותו וכתב הרא"ש על פירש"י ולא שיהא צריך תיקון הקלף והקולמוס לשמה דדוקא כתיבה וחתימה הוא דבעינן לשמה ולא מכשיריהם אלא שמע כשתקנו הקולמוס והקלף שאמרו כדי לכתוב בו גט לשמה ומסתמא כן עשו והוא שראה הקלף אחר שתיקנוהו ואחר שנכתב מכירו בטביעות עין הלכך אין להכשיר סומא על ידי קן קולמוסא וקן מגילתא אבל התוס' כתבו שאין להכשיר סומא ע"י קן קולמוסא משום דמיחזי כשיקרא אם יאמר בפ"נ ואם יאמר שמעתי קן קולמוסא אינו מועיל דבעינן שיאמר בלשון שתיקנו חכמים מדבריהם למדנו שאינו צריך שיכיר הקלף ויכירהו כי מסתמא כיון שאמרו לכתוב בשעה שתיקנו הקלף לשמה כן עשו מ"ל בקלף זה מ"ל בקלף אחר ומיהו אם שמע שאמרו לכתוב גט לשמה ולא שמע קן קולמוסא או קן מגילתא לא מהני דשמא לא כתבו מיד אלא לאחר זמן וכתבוהו לשם אחר ששמו כשמו עכ"ל הרא"ש וכתב עוד רש"י ולי נרא' קן קולמוסא קול הקולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמו שאומר קן קן וכתבו הרא"ש בסוף דבריו וכ"כ הרמב"ם בפ"ז ובהגהת אשיר"י בריש גיטין כתוב בשם א"ז שר"ח פי' ששמע שאמר הבעל כתוב גט לאשתי פלונית שאני מגרשה וראה שלקח הסופר הקולמוס והמגילה לכתוב בה הגט לשמה דיו ורבינו האי פי' שמע חיתוך הקולמוס והמגילה שחתך הסופר לכתוב בה הגט עכ"ל ושם בריש גיטין גבי בר הדיא בעא לאיתויי גיטא א"ל לא צריכת פי' רש"י לא צריכת אלא בשיטה ראשונה ולטעמיה אזיל דקן קולמוסא היינו שישמע הקולמוס כשהוא כותב ובשיטה ראשונה בעינן כמו שיתבאר בסמוך: (ב"ה)


ומ"ש רבינו אבל בחתימתו כ"מ וכו' עד מתחלה ועד סוף משנה ריש פ"ב דגיטין : תנן ברפ"ב דגיטין שאם אמר השליח בפני נכתבחציו פסול ופריך בגמרא הי חציו אילימא חציו ראשון והא א"ר אלעזר אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת שוב אינו צריך ופירש"י שיטה אחת. שיטה ראשונה שבו שם האיש והאשה והזמן אלא אמר רב אשי חציו אחרון וכתב הרשב"א ואפי' לרב אשי דאמר דאפי' בקן מגילתא וקן קולמוסא סגי מ"מ בעינן קן קולמוסא וקן מגילתא בחציו ראשון דהוא עיקרו של גט שבו שם האיש והאשה והזמן וכן כתב ר"ח וכן דעת הרמב"ם והרב המגיד בפ"ז ומשמע שאין צריך לעמוד על כתיבת כל השיטה אלא כיון שעמד על קצתו די בכך ורבינו מאחר שכתב רק שיתחיל הסופר לא חש לבאר יותר דהא בהדיא משמע דבכתיבת התחלה הוא צריך לעמוד עליו. ולפי' הראשון שכתב רש"י צריך לומר דטפי עדיף שיראה תיקון קלף לשם הגט משיעמוד על כתיבת חציו אחרון משום דבתיקון קלף לשמו יש הוכחה שהוא כותב עיקר הגט לשמו אבל מחציו אחרון אין הוכחה לחציו ראשון שכתב שהיה לשמו. ויש לדקדק אמאי מצריכין לשליח שיראה שכותב הגט לשמה והא קי"ל כרבא דאמר דטעמא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודלא כרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה וכמ"ש בריש סימן זה וי"ל דבריש גיטין אקשינן לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אמאי צ"ל בפני נכתב כשיאמר בפני נחתם סגי ותירצו משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד א' ופירש"י אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא. לקיומינהו בעד א' וכתבו התוספות וא"ת כיון דאצ"ל בפני נכתב אלא משום איחלופי אמאי פסול ברפ"ב בפני נכתב חציו האחרון טפי מחציו ראשון ויש לומר דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאיחלופי עכ"ל וא"כ אנו נאמר גם כן דכשיראו שצריך שיראה שכותב לשמה מינכר מילתא דדין גט לחוד ולא אתי לקיומי שאר שטרות בעד אחד:


וכן אם היה בבית כשהתחיל הסופר הגט וכו' ברייתא וגמרא בריש גיטין (ד' ו.) ואם בא להחמיר ולכוין על כתיבת כולו וכו' גם זה שם בריש גיטין (שם) בר הדיא בעי לאיתויי גיטא אתא לקמיה דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי וכו' וכ"ת אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים:


אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם וכו' עד אינו כלום משנה ברפ"ב דגיטין (דף טו.). ומ"ש אפילו הוא בעצמו העד השני שם מסקנא דרב אשי וטעמא דפסול הוא משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים ופירש"י אני הוא עד ב' היינו קיום הגט בשאר שטרות שאדם מעיד זה כתב ידי:


אבל אם הוא ואחר עמו מעידים על חתימת העד הב' וכו' גם זה שם מסקנא דרב אשי:


ואצ"ל אם שנים אחרים מעידים עליו גם זה שם מסקנא דרבא: ואם היו ג' מעידים עליו וחתמו שנים בפניו וכולי כתב הרא"ש בתשובה שהוא כשר בכלל מ"ו:


ואם שנים שלוחים להביאו אצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם גם זה שם ברפ"ב דגיטין (טז.) אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ואמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ"ה אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם ואע"ג דאיכא לישנא אחרינא בגמרא כל זה פסקו הרי"ף והרא"ש וגם הרמב"ם בפ"ז ופירש"י מתחת ידי שניהם ששניהם אדוקים בו ושניהם שלוחים וכתבו התוספות מה שפירש"י שניהם אדוקים בו לאו דוקא אדוקים ואוחזים בגט אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאם שלוחים על כך א"ל שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו הא' במעמד חבירו כדאמרינן בס"פ התקבל (סז:) הוליכו כולכם א' מוליך במעמד כולם וכ"כ הרשב"א והרא"ש והר"ן. וכתבו עוד שם התוס' ואם אחד שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו לרבא כשר דמה אם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן וז"ל הרמב"ם בפ"ז שנים שהביאו גט בח"ל אע"פ שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו הרי אלו נותנים לה ותהיה מגורשת שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקויים שהרי שלוחיו הם עדיו שאלו אמרו השנים בפנינו נתגרשה מי לא מהימני אע"פ שאין שם גט בד"א בזמן שהגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל אם אין הגט יוצא מתחת ידי שניהם צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם עכ"ל וכתב הרשב"א אבל הרמב"ם כתב בפ"ז שנים שהביאו את הגט אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שיהא הגט יוצא מתחת ידי שניהם וכ"כ הרב בעל ההלכות ז"ל ואיפשר שאף הם ז"ל לא נתכוונו אלא להוציא שליח אחר שבא בחבורתו שאז צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אע"פ שיש כאן ב' לא קרי ליה מצויים לקיימו אבל יוצא מתחת ידי שניהם ואחד שליח ואחד מעיד שבפניו עשאהו הבעל שליח חד דינא וחד טעמא אית להו עכ"ל וכתב דבריו ה"ה ז"ל ומיהו הרמ"ה חולק בדין זה ב"ה להצריכו נמי שימסר לו בפני עידי השליחות עצמם וכמ"ש רבינו בסמוך וכתב רבינו ירוחם בח"ג דהא דשנים שהביאו גט ממ"ה אינן צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דוקא כשהם רחוקים אבל אם הם קרובים זה לזה או לבעל או לאשה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמ"ט אמרי' שאינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני וכיון שהם קרובים ליכא האי טעמא: ומ"ש רבינו ומ"מ כשיבוא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא תמיהא לי שהרא"ש כתב שם דכיון שיש ב' עדים לא יוכל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא ואין לומר דס"ל לרבינו דהא דקאמר לא יוכל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא לא קאי אלא אהיכא שהאחד שליח והשני מעיד שבפניו עשאו שליח ולא אהיכא דשניהם שלוחים דהא כל שכן הוא ואעפ"י שמדברי הר"ן איפשר לדקדק קצת שאם בא הבעל וערער ערעורו ערעור אלא דמילתא דלא שכיחא היא שיהא מזוייף כיון ששנים מעידים עליו מ"מ דברי רבינו תמוהים למה סתם דבריו היפך דעת הרא"ש ומדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך נראה בהדיא שסובר כדעת הרא"ש שכתב שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה:


וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים וכו': (ב"ה) נראה דהכי פירוש היכא ששניהם שלוחים פשיטא ששניהם ימסרוהו דלא סגי בלא"ה דא"כ לא עשו שליחותן אבל היכא שהאחד לבדו שליח ואחד או אחרים מעידים על שליחותוו דהשתא מטעם שליחות כשמסרו בפני אחרים עשה שליחותו מ"מ משום דבר ולא חצי דבר צריך למוסרו בפני עידי שליחות ומ"מ דבריו צריכים תלמוד דכשמסרו בפני עדים אחרים אמאי קרי ליה חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד:


לפיכך שנים שמביאים גט ואחד אומר בפני נכתב וכו' כבר נתבאר בסמוך וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב וכו' גם זה משנה ופירש"י בריש פרק שני דגיטין (טו.) דטעמא דפסול משום דכיון דעד אחד מעיד על החתימה ולא על הכתיבה אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא להכשיר בעד אחד: ומ"ש ואם שניהם שלוחים ינתן ג"ז שם אלא מעתה רישא דקתני ב' אומרים בפ"נ ואחד אומר בפ"נ פסול טעמא דאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם הא הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר א"ל אין ואע"ג דאיכא לישנא אחרינא לשון זה עיקר כדמשמע בגמרא וגם רבה בר בר חנה הכי ס"ל כדאיתא בגמרא ויוצא מתחת ידי שניהם היינו ששניהם שלוחים וכמו שנתבאר בסמוך:


אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם וכו' ברפ"ב דגיטין תנן ב' אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ורבי יהודה מכשיר א' אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם כשר ובגמרא אחד אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם כשר א"ר אמי א"ר יוחנן לא שנו אלא שהגט יוצא מתחת ידי עידי כתיבה דנעשו כשנים על זה ושנים על זה ופירש"י דהשליח נאמן כשנים אבל מתחת ידי עידי חתימה פסול אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ"ה צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובתר הכי הדר ביה ואמר דאפי' גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ"ה אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ודברי רבינו צריכין יישוב שכתב אם האומר בפני נכתב הוא שליח וכו' דמשמע הא אינו שליח אלא שעדי חתימה הם שלוחים פסול כלישנא קמא ובגמרא אמרינן בהדיא דלית הלכתא אלא כלישנא בתרא ורבינו בעצמו פסק בסמוך כלישנא בתרא דשנים שהביאו גט ממ"ה אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ונ"ל דה"פ דהיכא דב' שלוחים לא איצטריך השתא לרבינו לאשמועינן דכשר דכבר אשמועינן בסמוך אלא מאי דאתא לאשמועינן הוא כשהאחד לבדו הוא שליח שאם הוא האומר בפני נכתב כשר שחשוב כשני עדים לגבי הכתיבה מאחר שהוא שליח ועל החתימה כבר יש ב' עדים אבל אם השליח הוא א' מהאומרים בפנינו נחתם פסול משום דלא מסהיד אכתיבה אלא עד אחד וזה נלמד מתוך הסוגיא שכתבתי בסמוך דאמרינן אפי' גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר דאל"כ הל"ל אפי' גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר ולפי זה צריך להגיה בלשון רבינו אבל אם אחד מהאומרים בפנינו נחתם הוא שליח לבדו לא ינתן עד שיהא אחר עמו וכן מצאתי בגירסא ישינה אבל ק"ל דכיון דאיכא ב' שאומרים בפנינו נחתם בכל גוונא כשר משום דמתקיים בחותמיו הוא ואפילו אינו יוצא אלא מתחת יד עד אחד מהאומרים בפנינו נחתם וגם אין מי שיעיד בפני נכתב וכבר כתבו התוספות דלא איצטריך למיתני אחד אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתני אחד וכי אמרינן אפי' גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר מתחת יד א' מעדי חתימה קאמר הילכך נ"ל דגירסא דידן שהוא עיקר אבל אם אחד אומר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו וה"פ כשאחד אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם אפילו אם האומר בפני נכתב הוא לבדו שליח כשר ויתקיים בחותמיו אבל אם אחד אומר בפני נחתם ושנים אומרים בפנינו נכתב והאומר בפני נחתם הוא לבדו שליח פסול וכדתנן ב' אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ואוקימנא בגמ' בשאין גט יוצא מתחת ידי שניהם כלומר לא מתחת יד אחד מהם ולפי זה כשכתב רבינו אבל אם אחד אומר בפני נחתם היינו בששנים אומרים בפנינו נכתב ומיהו קשה לפי זה אמאי נקט ברישא אם האומר בפני נכתב הוא שליח דטפי רבותא הויא כי מכשרינן כשהאומר בפני נחתם הוא השליח כדמשמע בגמרא אחר זמן רב שכתבתי זה באו לידי קונדריסים ה"ה כמה"ר יעקב חביב והר"ר לוי בנו ז"ל וכתוב שם על לשון זה שהנוסחא האמיתית ומסכמת עם מ"ש ברמזים היא אבל אם אחד מהאומרים בפנינו נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו וכתב על זה ודבריו תמוהין איך אמר כן והלא כיון ששנים אומרים בפנינו נחתם כבר נתקיים הגט והלכתא כרבא דאמר טעמא לפי שאין עדים מצויים לקיימו הא אם מצויים אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם א"כ כיון ששנים אומרים בפנינו נחתם אע"פ שלא יהיה שליח רק האחד כשר שאפי' אם נחשוב דברי השליח האומר בפני נכתב כמאן דליתא מפני שלא השלים לומר בפני נכתב ובפני נחתם כתקנת חכמים אפ"ה הגט כשר כיון שנתקיים מפי ב' שראו חתימתו ועלינו לעמוד על שורש דין זה בפסקי הרי"ף והרא"ש ז"ל ולראות מאין למד דין זה וימצא כתוב שם על משנתינו שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ב' אומרים בפנינו נחתם וא' אומר בפני נכתב כשר רב אשכחיה לרב אמי דיתיב וקאמר אמר רבי יוחנן אפילו גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם וכן הלכתא ע"כ ולא חששו ללישנא קמא דאמרינן בגמרא א"ר אמי אר"י ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דנעשו כשנים על זה וכשנים על זה אבל מתחת ידי עדי חתימה פסול. פירש"י עד כתיבה דהשליח נאמן כב' פסול ואע"פ ששניהם הביאוהו ע"כ ואיתמר בגמרא על זה המאמר לרבי יוחנן אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ"ה צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם והלשון הזה נדחה בגמרא מפי ר' אמי עצמו שהשיב לרבי אסי על מה שא"ל והא זמנין לא אמרת לן הכי א"ל יתד היא שלא תמוט ופירש"י ולשון אחרון אמת ע"כ לא כתבוה הרי"ף והרא"ש ואע"ג דלענין דינא אין אנו צריכין ללישנא קמא עכ"ז אני צריכין אליו להבנת לישנא בתרא דהלכתא כוותיה וכיון שרש"י כתב בפירוש לישנא קמא פסול ואע"פ ששניהם הביאוהו מינה משתמע דבלישנא בתרא דאמר אלמא קסבר ב' שהביאו גט אין צריכים שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם הוא בתנאי ששניהם יהיו שלוחים וכן יתקיים זה ממ"ש רש"י בתחלת הסוגיא על רישא דמתני' ב' אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם וכו' ב' שהביאו גט אין צ"ל וכו' דטעמא משום דאין עדים מצויים לקיימו והרי עדים מצויים לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף ב' הם מ"ל שניהם שלוחים מ"ל אחד מהם הרי עדים מצויים לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן עכ"ל רש"י ולפי זאת השיטה לכ"ע צדקו דברי רבינו יעקב באומרו ואם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח פסול עד שיהא שליח אחר עמו אך אמנם כאשר נעמוד על כוונת הרי"ף והרא"ש יראה שאין זה מספיק שהרי שניהם כתבו בתחלה הסוגיא בפ"ק וסוגיין כרבא דהיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא מצריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם ע"כ וימשך מזה בהכרח כי ב' אומרים בפנינו נחתם אין צריכין להיות שלוחים כי די בזה לקיים הגט ולפי זה עדיין הקושיא במקומה כנגד רבינו יעקב וא"ת והלא מן ההכרח אצלנו לומר כדברי רבינו יעקב כפי הסוגיא שכתבתי לעיל על סיפא דמתני' ב' אומרים בפנינו נחתם וכו' ועלה קאמר אלמא קסבר ב' שהביאו גט אין צ"ל וכו' הנה הר"ן תיקן זה בפירושו לזאת הסוגיא וז"ל אפי' גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כלומר אפי' מתחת יד אחד מהם ואע"ג דמ"ד בפ"נ כיון שאינו שליח כמאן דליתיה דמי שהרי נתקיים הגט ע"פ שנים ולרבא בהכי סגי וקא דייק דכיון דלקיום הגט סגי ש"מ נמי דשנים שהביאו גט אינם צריכים לומר בפ"נ ובפ"נ שכיון שהם מעידים שהבעל מסרו להם תו ליכא למיחש לזיוף ומהני כעידי קיום עכ"ל והפי' הזה העתיקו מדברי הרמב"ן בחידושיו וז"ל והא דאמר ר"י אפי' גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר ודייקי קסבר ב' שהביאו גט ממ"ה אין צריכין וכו' לאו דמתניתין בשהביאוהו ב' הוא דאי הכי ברישא נמי בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם משכחת לה דכשר ביוצא מתחת ידי השנים אלא ביוצא מתחת יד אחד מעדי חתימה קאמר וקא דייק כיון דבקיום הגט סגי ש"מ נמי דב' שהביאו אין צריכין דכעדי קיום הוא כדפרישית בפ"ק עכ"ל הרמב"ן והפי' הזה הוא היפך דברי רבינו יעקב וראוי לכל מעיין להשתדל לתת מציאות לדבריו ולחוות דעי בזה אומר ראשונה כי קשה לי בדברי הרמב"ן מה שאמר לאו דמתני' בשהביאו שנים הוא דאי הכי ברישא נמי בשנים אומרים בפנינו נכתב וכו' משכחת לה דכשר ביוצא מתחת ידי השנים כפי קוצר דעתי אין ממש בזאת הקושיא ותשובתה בצדה בשנא' ההפרש שיש בין רישא לסיפא הוא דברישא כל זמן שהשליח יחידי הגט פסול אבל בסיפא פעמים שהגט כשר אפי' בשליח יחידי והוא כשיהיה השליח האומר בפני נכתב שלא נחשבהו כאילו יש שנים עדים על הכתיבה דשליח מהימן כבי תרי נשארו שנים מעידין על קיום הגט שאומרים בפ"נ והגט כשר מטעם שכבר נתקיים הגט בחותמיו והאמת יורה דרכו כי זאת היא כוונת המשנה בכלל. הניח יסוד ראשון ואמר ר"ל שהמביא הוא יחידי ועל זה היסוד יבואו כמה חלוקות אמר בפני נכתב ולא נחתם או נחתם ולא נכתב וכו' או בפני נכתב חציו וכן אחד אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם ואפי' ששנים אומרים בפנינו נכתב אם אחד אומר בפני נחתם הגט פסול בין שיהיה השליח האומר בפני נכתב בין שיהא האומר בפני נחתם כיון שלא אמר כתקנת חכמים בפ"נ ובפ"נ הרי הגט פסול אבל בשנים אומרים בפנינו נחתם ואחד אומר בפ"נ אם זה האומר בפ"נ הוא לבדו שליח הגט כשר שהרי יש ב' עדים מקיימי הגט באמרם בפנינו נחתם ואף על פי שהדברים האלה לא יועילו מטעם שהשנים אנשים הללו אומרים כתיקון חכמים אע"פ כן יועילו מטעם קיום כי כל גט שנתקיים בחותמיו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נתתם עכ"ל. כתב הרשב"א כתבת כיון דקיימא לן דעדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה אם נתקיים עד אחד מהם בשנים עדים והב' לא נתקיים אלא בעד אחד על פה הנאמר שנצרף חתימת העד שנתקיים לעד שמעיד על פה שהרי הוא כאילו מעיד עליו שהרי יודע שאם לא חתם בפניו שלא היה הוא חותם וכענין שאמרו (גיטין י:) בכותי דאי לאו כותי כשר הוא לא הוי מחתים ליה קמיה: תשובה אין הנדון דומה לראיה דהתם אינו אלא לדעת שהוא כשר ומדוקדק ובקי במה שכתוב ושהחזיקו בו הכותים ואליבא דר"א ומשום הכי מכשירין ליה אפילו בעד אחד ישראל שהחתימו בענין אבל בקיום חתימה לא מתכשר אלא בקיום על פה שמעידין בפי' על חתימתו או בשנתקיימה חתימתו מתוך כתיבת שטרות אחרים עכ"ל: כתב הריב"ש בתשובה סי' שי"ח מה שאתה חושב דכל שיש עדים בשליחות ה"ל כאתיוה בי תרי אינו מוסכם מן הכל שהרי מבואר בפ"ב דגיטין דמסקנא ששנים שהביאו גט ממ"ה שאין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם זהו כשהגט יוצא מתחת ידי שניהם וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ורש"י פי' ששניהם אדוקים בו ושניהם שלוחים בהבאתו ואע"פ שבודאי שאדוקים בו לאו דוקא אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאם שלוחים ונתנו האחד במעמד שניהם אבל מ"מ צריך לפי פירושו ששניהם יהיו שלוחים ויש קצת הוכחה לדבריו וכו' ואיפשר שטעמו שכל שהם עצמם שלוחי הגט מסתמא חתמו העדים בפניהם או ידעו בחתימתן אבל עדי השליחות אין להחזיק הגט בעדים מצויים לקיימו מחמתם ואף אם נאמר לדעתו שאם באו עדי השליחות או א' מהם עם השליח מהני דחשבינן ליה מצויים לקיימו דמסתמא גם עדי השליחות מכירים חתימתם של עדי הגט וכן לרבה נמי הוי מילתא דלא שכיחא חד דמייתי גיטא ויבואו עמו עדי שליחותו או אחד מהם מ"מ בנידון זה שעדי השליחות נשארו במקום הבעל אין כאן במקום האשה מצויין לקיימו וגם למה שכתבו הרשב"א והתוס' דאפי' באחד שליח ואחד שמצטרף עם השליח להעיד על השליחות לרבא דקי"ל כוותיה ואינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ דהוי כאתיוה בי תרי דכיון שיש שני עדים שהוא שליח גט זה לגרשה שוב אין הבעל יכול לערער ולומר מזויף הוא מ"מ אפשר דהיינו דוקא כשהעד המצטרף עם השליח הוא בכאן עתה עם השליח ומכיר הגט בטביעות עינא או בסימן מובהק ומעיד שעל גט זה נעשה שליח ואז הוי כאילו נתקיים גט זה בחותמיו כיון שמיד הבעל בא לו וכן נזכר תמיד בלשונם גט זה אבל בנדון זה אע"פ שיש שטר שליחות ביד השליח שהבעל מינה אותו שליח ומסר בידו גט כשר ועידיו פלוני ופלוני מ"מ אין זה קיום על זה הגט שלפנינו ואף אם עידיו הם אותם הנזכרים בשליחות שהרי איפשר שאותו גט נאבד או נשרף וזה מזוייף הוא ואף ע"פ שאין חוששין לזה מ"מ אין גט זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים והרמ"ה שהוא מבעלי סברא זו דכל שיש עדים על השליחות הוי כאתיוה בי תרי אמנם הוסיף להחמיר והצריך שיהו עדי השליחות עצמם עידי מסירת הגט מיד השליח ליד האשה ואז הוי כאילו אמרו בפנינו גירשה כיון שהם מעידין על מסירת הגט מיד הבעל ליד השליח ומיד השליח ליד האשה אבל אם עדי מסירת הגט ליד האשה אינם עדי השליחות לא מהני סהדותייהו וצריך שיאמר השליח בפני נכתב ובפ"נ משום דכל כת וכת מעידה על חצי דבר ולא דמי לשליחות קבלה דלא בעינן שיהו עדי השליחות הם עדי מסירת הגט כדתנן בפ' התקבל ולא חשבינן ליה חצי דבר דהתם כיון שהיא עשתה יד השליח כידה וכו' ואחרי ראותי את כל אלה הצרכתי לומר בפ"נ ובפ"נ. ועוד אחרת היתה ולא רציתי לסמוך עליה והוא שהיה איפשר לקיים הגט בחותמיו מתוך שטר השליחות שהיה מקויים ועידיו היו העדים עצמם החתומים על הגט אלא שחששתי לסברת הרמ"ה בפ"ב דכתובות (כא:) דאפי' הוחזק בב"ד דוקא בשקרא עליו ערער דאז דקדקו בקיומו אבל לא קרא עליו ערער לא וכן נראה דעת הרמב"ם וכ"ש ששניהם יוצאין מתחת ידי השליח:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המביא גט ממ"ה וכו' משנה בריש גיטין המביא גט ממ"ה צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ופליגי בה מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ופסקו הפוסקים כרבה ובגמרא מפורש דכל ח"ל קרי ליה מ"ה בר מבבל דהוי כא"י לגיטין דכיון דאיכא מתיבתא מצויין לקיימו כדאיתא בגמ' ריש (דף ו') וה"ה במביא גט בח"ל עצמה ממדינה למדינה אבל מעיר לעיר במדינה אחת בח"ל אצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכתבו התוס' הא דלא נקט תנא המביא גט מח"ל לאורויי דוקא במביא ממקום רחוק לאפוקי רקם וחגר שהם ח"ל וסמוכים לא"י וקאמר בגמרא (דף ג') דלקיומיה לגיטא סגי באומר בפני נחתם אלא דמש"ה אצרכוהו לומר בפני נכתב דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ולמימר דבחד סהדא נמי מקיימי ולא אקילו רבנן דחד סהדא מקיים לגיטא אלא באשה משום עיגונא. ומ"ש ואז לא נחוש לערעורו של בעל ה"א בגמרא ריש (דף ג') ובספ"ב דגט סוף (דף כ"ג) דכל היכא דאמר השליח בפ"נ ובפ"נ אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ודוקא בשליח להולכה אבל שליח לקבלה אצ"ל בפ"נ ובפ"נ דכיון דנתגרש מיד בקבלת השליח ודאי לא יערער דגומר ומגרשה מיד משא"כ בשליח דלא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה ומיהו ודאי אי אתי בעל ומערער אף בשליח לקבלה צריך לקיים בחותמיו כדין המביא גט בא"י וכ"כ הר"ן והכי משמע ממ"ש רבינו והבעל עשאו שליח להוליכו. ומ"ש אבל בא"י פירוש בא"י מתירין אותה לינשא אע"פ שלא נתקיים וכן פירש"י במשנה ראשונה דאם אין עליו עוררים מסתמא כשר וכ"כ התוס' לשם באריכות:

וכמו שא"צ לקיים עידי הגט וכו' כ"כ הרא"ש בריש גיטין. ומ"ש והרמ"ה כתב נראה מדברי רבינו דהסכים לדעת הרמ"ה ודלא כמ"ש בסימן קמ"א סי"ב בסתם בד"א בא"י צריך לקיים עידי השליחות וכו' דכאן חזר בו וכתב דעת הרמ"ה במסקנתו דאעפ"י דבא"י לא תיקנו לשליח לבדו לומר בפ"נ ובפ"נ לדחות ערעורו של בעל אפי' הכי על השליחות נאמן לבדו כיון דהגט יוצא מתחת ידו ועי"ל דרבינו תופס סברא ראשונה עיקר ולכן כתב בסי' קמ"א בסתם כסברא ראשונה אלא דכאן בסימן זה דכתב כל דיני בפני נכתב ובפני נחתם הביא גם כן דעת הרמ"ה דמיקל בארץ ישראל בשליח שאומר שהבעל עשאו שליח בעדים ובמקום עיגון יש לסמוך אדעתו אף בא"י:

וכשנותנו ליד האשה וכולי בריש גיטין (דף ג') בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני ב' וחד אמר בפני ג' ואסיקנא דכ"ע בעינן תלתא דכיון דהשליח אתא למימר בפ"נ ובפ"נ לקיומיה בעינן ג' דקיום שטרות בג' היא כדאמרינן פ' ב' דכתובות וכיון דקי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין גם השליח מצטרף עם ב' אלא דבהא קמיפלגי מ"ס כיון דאשה כשרה להביא גט זימנין דמייתי ליה איתתא וסמכי עלה לאכשורי נמי בשנים ואשה לא חזיא לאצטרופי בהדייהו לתלתא ומ"ס אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה ותניא כמ"ד בפני ב' ומה שקשה אמאי כשרה אשה או קרוב להעיד ולומר בפ"נ ובפ"נ ואינן כשרים להצטרף לדייני קיום עיין בחידושי הרשב"א פ"ק דגיטין דף ז' במ"ש ליישב זה:

ואומר בפ"נ ובפ"נ בשעה וכו' פ"ק סוף (דף ז') ובתוספות והרא"ש האריכו בזה. ומ"ש ואם איחר יותר וכולי כתבו התוס' פרק המגרש (דף פ"ד) בד"ה אמר חזקיה דלא דמי הך דהכא להא דאמר פרק הזורק (דף ע"ח) דבא"ל כנסי ש"ח וכולי דלרבי סגי בדא"ל אח"כ הא גיטך וא"צ ליטול הימנה ולחזור וליתן לה דהתם לא זכתה בו לכלום הלכך באמירה סגי וע"ל בסוף סימן קל"ח:

והרמ"ה כתב אי איתנהו לעידי מסירה כולי כ"כ המרדכי בפ"ק בשם הר"מ מקוצי וכ"כ הרא"ש על שם הר"י מקינון דבאיתנהו לעידי מסירה א"צ ליטלו הימנה וכתב עליו ולא נהירא דלישנא דברייתא בסתמא קתני דמשמע דאין תקנה אחרת אלא אפילו איכא עידי מסירה צריך ליטלו הימנה וזהו שכתב רבינו וא"א כתב כסברא הראשונה דבאם איחר יותר מכדי דיבור לא מהני אלא אם כן יטלנו הימנה וכו':

אם עושה השליח שליח וכו' משנה וגמרא בפ' כ"ה (דף כ"ט) דהראשון עושה שליח שני בב"ד כדי שיקבלו העדות לקיים הגט שמעיד הראשון ואומר בפ"נ ובפ"נ לפי שהאחרון שנותן הגט ליד האשה לא יוכל לומר והשני יאמר ג"כ בפני ב"ד שליח ב"ד אני ומסתמא ב"ד עשו הדבר בהכשרו דהיינו שאמר הראשון בפניהם כשעשה שליח בפ"נ ובפ"נ וכן שני לשלישי וכן לרביעי עד ק' כ"א יאמר לפני ב"ד שליח ב"ד אני דאם לא יאמר כ"א שליח ב"ד אני איכא למיחש דילמא שקורי קמשקרי ולא אמר הראשון בפ"נ ובפ"נ בפני בית דין ולא נתקיים הגט אבל כשאומר שליח ב"ד אני ובפני ב"ד ודאי לא משקר כדאמר בריש גיטין ריש (דף ג') דשליח מידק דייק ומתקיים הגט:

ומ"ש וא"צ ג' אלא ב' והוא מצטרף עמהם הקשה ב"י דלמה חזר רבינו וכתבו כאן הלא כתב כן כשנותן הראשון ליד האשה דמצטרף עם שנים ואיפשר ליישב דבראשון כיון שאומר בפ"נ ובפ"נ דמעיד בפי' על קיום הגט וקיום שטרות מדרבנן הוא ובדרבנן קי"ל דעד נעשה דיין דין הוא דמצטרף אבל שני ושלישי וכן כולם דלא מקיימים הגט בפירוש אלא אומרים שליח ב"ד אני וצריך שיאמרו כך כ"א לפני ב"ד הוה אמינא דצריך ב"ד של ג' בלא השליח דלא ליתי לאחלופי בעלמא ולמימר דשנים הם ב"ד קמ"ל דסגי בשנים דכיון דכל עצמו שצריך שיאמר שליח ב"ד אני אינו אלא כדי לקיים הגט ודנימא דמסתמא ב"ד עשו הדבר בהכשירו ושאמר הראשון בפ"נ ובפ"נ א"כ כל אחד שאמר שליח ב"ד אני אינו אלא בכלל מקיימי גיטא ולכן מצטרף שליח עם ב' בין בראשון בין בשני ושלישי וכולם עד האחרון:

לא אמר השליח כו' ריש גיטין סוף (דף ה') תניא לא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דר"מ וחכ"א אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה וכולי וכתב הרא"ש קאי אמילתא דחכמים ואע"ג דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר מיהו אם שינה מודו רבנן דתצא אם לא יחזור ויתקן מה ששינה ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה"י ספק ממזר עכ"ל הרא"ש פי' מאחר שלא ערער אלא לאחר שאבד איכא למימר שמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים בחותמיו ולפיכך ספק ממזר הוי ואסור בממזרת כדין ספק ממזר וה"ה אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דהוי ספק מגורשת אבל בלא אבד ובא הבעל וערער ולא נתקיים ה"ז אינה מגורשת בודאי והכי מבואר ברמב"ם פ"ז שכתב ואם לא נתקיים ונתן לה ה"ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים ה"ז אינה מגורשת אבד הגט ה"ז ספק מגורשת עכ"ל דתחלה אמר היכא דלא אבד הגט אלא שלא נתקיים ה"ז פסול כלומר ואם נישאת לא תצא כמ"ש בפרק עשירי וכ"כ רבינו בשמו לקמן סימן ק"ן דבכל מקום שהזכיר פסול אם נישאת לא תצא דלא כהרא"ש דאעפ"י דאינו ממזר מ"מ אם נישאת תצא אח"כ אמר ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים ה"ז ודאי אינה מגורשת דודאי מזוייף הוא כיון דהגט לפנינו ולא נתקיים אבל אם אבד הגט ה"ז ספק מגורשת וכדפי' לדברי הרא"ש וכך הוא דעת רבינו אבל ב"י כתב דהרא"ש מפרש דמ"ש הרמב"ם אינה מגורשת כלומר קרובה להיות אינה מגורשת דספק הוא ושרא ליה מאריה דאינה מגורשת דכתב הרמב"ם לא מיירי אלא כשהגט לפנינו ולא נתקיים והוי ממזר ודאי אבל באבד הגט כתב אח"כ דספק מגורשת היא והוי ספק ממזר:

סומא וכולי משנה וגמרא ספ"ב (דף כ"ג) והא דכתב בסמוך דאפילו שמע קן קולמסא וקן מגילתא כשר ומצי למימר בפ"נ ובפ"נ כתבו התוס' פ"ק ריש (דף ו') דלא דמי לסומא דפסול עכ"ל ונראה דר"ל דבסומא לא מסתפי סופר מיניה כיון דלא אפשר ליה למחזי אבל מאן דיכול למחזי אף על גב דלא חזי אלא שמע קן קולמסא מסתפי סופר מיניה דילמא חזי ליה וה"ל כאילו ראה הכתיבה והחתימה ויכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכ"כ הר"ן בפ"ב והרא"ש פ"ק (דף צ"ו ריש ע"ב) כתב בשם התוספות דאין להכשיר סומא על ידי קן קולמסא משום דנראה שקר אם יאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יאמר שמעתי קן קולמסא אינו מועיל דבעינן שיאמר כלשון שתקנו חכמים וכולי ומ"ש דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכו' פירוש הכא גבי גט לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואף ע"פ דבשאר עדיות בעינן מכל מקום הכא כיון דאפי' אשה או קרוב נאמנות להעיד דהכי תקנו חכמים משום עגונא אלא דבסומא מעיקרא החמירו אבל בפקח כשנתנו לו ונסתמא לא החמירו וכו' כתבו התוספות לשם בדיבור המתחיל ה"ה והר"ן תירץ דבשאר עדיות איכא לחוש דילמא לא מכוין שפיר ואפילו אם תמצא לומר דמכוין שפיר איכא למיגזר אבל גט אשה כיון שנמסר בידו כשהיה פקח ולא יצא גט מתחת ידו יכול לומר גט זה שבידי בפני נכתב ובפני נחתם ולא שייך הכא למיגזר דהא לא אתי לאחלופי:

וכתב הרמ"ה אם יש עדים וכו' משמע דאעפ"י שאין העדים מכירין החתימות דאם מכירין הוי קיום בחותמיו אלא ודאי באין מכירין ואפ"ה לא חיישינן דילמא מזוייף הוא דאינו חשוד לקלקלה במזיד כמו שכתבתי בסמוך גבי שני שלוחים ומיהו למאי דכתב לשם דאי אתא בעל ומערער צריך לקיים בחותמיו ה"ה הכא. ומ"ש ואם נתקיים בחותמיו וכו' נראה דעיקרא אתא לאשמועינן אפילו לא מסריה ניהליה בסהדי כשר בעידי חתימה אע"ג דלעיל בסימן קל"ג המסקנא כדברי הגאונים דפסול כשאין לשם עידי מסירה מ"מ דעת הרמ"ה כדעת הרי"ף והרב רבינו משה בר מיימוני לשם דכשר בעידי חתימה בלחוד:

האשה עצמה מביאה גיטה וכולי משנה וגמרא סוף פרק ב' דגיטין:

ומ"ש וכי מטית להתם שוי שליח להולכה וכו' ה"ה נמי בא"ל וכי מטית להתם שוי שליח לקבלה דיכולה לעשותו וכשר דהא דדחי תלמודא להך אוקימתא היינו משום דלא הוי ניחא למאן דאמר אין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה גזירה משום חצירה הבאה לאחר מכאן אבל למאי דקיימא לן כמאן דאמר דאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כמו שכתב רבינו ריש סימן קמ"א נמי ניחא אלא כיון דלסה"ת אינה יכולה לעשות שליח קבלה לקבל מיד שליח בעלה לא כתבו רבינו כאן: ומ"ש דהשתא הוי כמו שליח שעושה שליח וכולי כתב הר"ן דאתא לאשמעינן אף ע"פ דאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפ"ה עכשיו שאומרת שנעשית שליח צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מיפטרא במגו דאמרה גרשתני עכ"ל:

ומ"ש שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שיצא הגט מידו כך הכריע הרשב"א. וכתב עוד דאם לא אמרה כך בשעה שיצא הגט מידה ועשתה שליח שני להולכה שוב לא מהני ליטלו ממנו ולחזור וליתנו לו ולומר בפני נכתב ובפני נחתם כי כבר נגמרה שליחותה ושוב אינה שלוחו ע"ש וז"ל התוס' וא"ת שליח שלא ניתן לגירושין הוא כדאמר בפ' כל הגט גבי ההוא גברא דשדר גיטא וכולי וכתבו רבינו בסי' קמ"א סכ"ה וי"ל דהתם כיון שלא ניתן לגירושין אין לו לעשות אלא כמ"ש לו הבעל ליתנו לאבא בר מניומי אבל הכא הרי צוה לה לעשות שליח להולכה עכ"ל:

ומ"ש שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה וכו' פי' אע"ג דהאשה שהיא בחזקת אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת שאני הכא כיון דהגט בידה אמרינן דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ואין צריך קיום ד"ת דאין אדם חצוף לזייף אלא דרבנן אצרכוה קיום ומשום עגונא הקילו שאין צריך קיום ולכן אינה צריכה לומר דבר דאפי' אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אינו מועיל כלום לקיים הגט דדוקא שליח שאינו נוגע בדבר אין אדם חוטא ולא לו האמינוהו לקיים הגט אבל האשה ודאי אינה נאמנת על עצמה לקיימו אלא נאמנת מטעם שהגט יוצא מתחת ידה כדפי' והלכך אין חילוק בין אמרה בפני נכתב ובפני נחתם בין לא אמרה כלום ומביא ע"ז מה שכתב הרמ"ה שהאשה המביאה גיטה וכו' והכי מוכח להדיא משקלא וטריא דתלמודא דאהא דתנן בספ"ב האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם פרכינן אשה מכי מטא גיטא לידה במקום שקיבלתו במ"ה איגרשא לה ואי בעי למקלייה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו לפנינו אלא לראייה בעלמא ולמה לה לומר בפני נכתב ובפני נחתם הא לאו שליח היא כפירש"י אלמא דבגיטה יוצא מתחת ידה נאמנת ואינה צריכה לומר דבר ומשמע בהך סוגיא דמיירי דלא נתקיים הגט בחותמיו דאל"כ למה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אף למסקנא אלא ודאי דאין מכירין החתימות ואפ"ה קאמר תלמודא מעיקרא מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ומהדר תלמודא א"ר הונא באומר לא תתגרשי בו אלא בפני ב"ד פלוני ופרכינן סוף סוף כי מטית התם איגרשא בה ע"י קבלה ראשונה דתנאה בעלמא הוה דלא תתגרש עד אותו מקום והרי נתקיים התנאי ולאו שליח היא כדפירש"י אלמא דאף באמר לה אל תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני תנאה הוי ומתגרשת בקבלה ראשונה וכדכתב הרמ"ה. כתבו התוס' בפ' התקבל ריש (ד' ס"ד) וא"ת מה הועילו חכמים בתקנתן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דלא ליתי בעל ויערער אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתי וכו' וע"ש ומביאו ב"י לעיל סל"ד ל"ה:

אין צריך שיעמוד השליח על כל כתיבתו וכו' בפ"ק סוף (דף ה') בר הדיא בעי לאתויי גיטא א"ל ר' אחי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמיה דרב אמי ורב אסי א"ל לא צריכת וכ"ת אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ופשוטו משמע דבין לרבה ובין לרבא קאמרי דלא צריכא:

ומ"ש רבינו רק שיתחיל הסופר לכתוב בפניו וכו' הוא מדקאמר התם ר' אלעזר אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אין צריך ופירשו התוס' שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה עכ"ל וכתבו כך משום דה"א ברפ"ב דגיטין דאפי' בפני נכתב חציו האחרון פסול:

ומ"ש או אפילו לא ראה מהכתיבה כלל וכולי שם אהך דר"א קאמרינן רב אשי אמר אפילו קן קולמוסא וקן מגילתא משמע דה"ק דאפי' שיטה אחת לשמה אין צריך אלא אפי' תיקון הקלף והקולמוס לשמה בלחוד נמי סגי וכן פירש"י.

ומ"ש וא"צ שיראה אח"כ ויכירנה וכו' כך העלה הרא"ש במסקנתו פ"ק ואיכא לתמוה טובא דמשמע מדברי ר"א ורב אשי והרא"ש ורבי' דבעינן דהשליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם שיהא מעיד על שיטה ראשונה לפחות או קן קולמוסא דנכתבת לשמה וזה היפך משמעות הסוגיא ודעת הרא"ש עצמו וגם היפך דעת שאר כל הפוסקים זולתי הראב"ד דהלכה כרבא דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא משום דאין עדים מצויין לקיימו אבל לשמא אין בקיאין לשמה לא חיישינן וכמו שנתבאר בתחלת סימן זה ומה שתירץ ב"י אינו מתקבל לע"ד. אבל הרשב"א בחידושיו כתב ליישב זה דהא דאמר אפי' שיטה אחת לשמה לאו למימרא דחיישינן דנכתב שלא לשמה ושיהא השליח צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם משום חשש שלא לשמה אלא דלפי דודאי לשמה בעינן קאמר שיטה אחת לשמה ור"א ה"ק א"צ לעמוד על כולו אלא אפי' לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לכתוב לשם אשתו אלא שיטה אחת חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא שמסר לו ולא אחר ועוד האריך ע"ש (בדף ט') והרא"ש ורבינו נמשכו אחר לישנא דתלמודא ודעתם ג"כ בפי' דהך לישנא כמו שפי' הרשב"א ופשוט הוא:

וכן אם היה בבית וכו' בפ"ק ריש (דף ו') פי' רבותא אשמועינן דאפילו בהך דאעפ"י שהיה אצל התחלה מכל מקום כיון דיצא הסופר לחוץ איכא למיחש טפי שמא מצאו אדם אחר וכו' וא"כ לא מצי לקיימו ולומר בפ"נ וקמ"ל דאפ"ה לא חיישינן וכו':

אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם וכו' משנה וגמרא ריש פרק ב' דגיטין וטעם חציו האחרון דפסול היינו משום דעל חציו הראשון אין כאן עדות אבל אם מעיד על חציו הראשון כאילו מעיד על כולו דמסתמא כמו שהתחיל כך סיימו ואפילו לא העיד אלא על שיטה ראשונה:

ומ"ש ונחתם חציו פי' רש"י אחד מן העדים.

ומ"ש אפי' הוא בעצמו העד השני פי' דהשליח אומר בפני חתם עד אחד ואני הוא העד השני וזאת היא חתימתי והיינו קיום הגט כשאר שטרות שאדם מעיד זה כתב ידי ופסול משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים דהיינו עדות השליח שחכמים האמינוהו כשנים וכאן על עצמו הוי בקיום הגט ועל חבירו בתקנת חכמים וע"ש בתוספות בד"ה אני הוא עד שני:

ומ"ש אבל אם הוא ואחר מעידין עמו וכו' שם מסקנא דגמרא ולא חיישינן דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומיה דחד סהדא וז"ש ואין צריך לומר אם שנים אחרים מעידין עליו דהתם פשיטא דכשר דליכא התם חששא דאתי לאחלופי כלל ואע"ג דאיכא למימר דלא דייק השליח כ"כ כשאין כל העדות מתקיימת ע"י:

ומ"ש ואם היו ג' חתומים בו וכו' בתשובת הרא"ש כלל מ"ו כתב הטעם דשנים משום עדים וכולם משום תנאי כדלעיל בסימן ק"כ לפ"ז צ"ע אם יש לחלק הכא בין אם זה שחתם שלא בפניו דינו כקרוב או פסול דאיכא לאפלוגי ביה בין חתום בתחלה או בסוף ובין חתום למעלה או למטה עיין לעיל סי' ק"כ:

ואם שנים שלוחים להביאו אצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכו' ברפ"ב (דף י"ו) איכא תרי לישני בגמרא ופסקו הפוסקים כלישנא קמא דלקולא דאצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכתב הרא"ש בריש גיטין דלישנא דתלמודא דקאמר התם דאתיוה בי תרי משמע שהם רק שלוחים אעפ"י שאין מכירין החתימות ואפ"ה כשר דתו לא מצי בעל לומר לא שלחתים כיון דשנים מכחישים אותו ששלחם ונתן בידם גט זה להוליכו לאשתו וכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים דאינו חשוד לקלקלה בעדים פסולים כדאיתא בירושלמי וכו' עכ"ל הרא"ש ולמד רבינו מלשונו זה דרצונו לומר דאם לא יבא בעל ויערער שריא לאנסובי ואין חוששין שמא זייפו הבעל כדי לקלקלה וכדמשמע לישנא דירושלמי דבשנים שלוחים קאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים כלומר למה תינשא ניחוש שמא החתימו בעדים פסולים ומהדר ר' אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ולהכי שריא לאינסובי ואין חוששין לכך בסתמא אף על פי דהשלוחים אינן מכירין החתימות מיהו אם יבא הבעל ויערער לומר שהחתימו בעדים פסולין צריך שיתקיים בחותמיו שהרי השלוחים אינן מכחישין את הבעל במ"ש מזוייף הוא וכ"כ התוספות בקצרה (בדף ב') בד"ה דאתיוה בי תרי וז"ש רבינו ואם שנים שלוחים וכו' אלא ינתן לה אעפ"י שאינו מקויים בחותמיו ותינשא בו ומכל מקום כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא דהיינו כמ"ש התוספות והרא"ש בפ"ק כדפי' ומה שתמה בית יוסף על רבינו מכח מ"ש הרא"ש ברפ"ב וזה לשונו דכיון שיש כאן שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתים ומזוייף הוא עכ"ל וכך הקשה מהרש"ל אגב חורפיה לא עיין בה דהאי ומזוייף הוא שכתב הרא"ש קאי אלא שלחתים כלומר דלא מצי לומר לא שלחתים בגט זה אלא הם זייפוהו וכתבוהו וחתמוהו דכיון דעדים מכחישין אותו שנתן הבעל גט זה חתום בשני עדים לידם ועשאן שלוחים הם נאמנים להכחישם אבל אם הבעל מודה ששלחם ונתן בידם גט זה אלא שמערער לומר דמזוייף הוא שהחתימו בעדים פסולים דבזו אין עדים מכחישין אותו כיון דאינן מכירין את החתימות ודאי יכול לערער ויתקיים בחותמיו והכי נקטינן דלא כמ"ש הרמב"ם דאין הבעל יכול לערער אלא כפי' ריב"א שהביאו התוספות והרא"ש בפ"ק ודה"א בירושלמי וכמ"ש רבינו וכן מפורש במ"ש הר"ן ריש פ"ק דבשני שלוחין ודאי שהבעל החתימו ולא חיישינן דבמזיד יחתום פסולין דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשאו וכו' אלמא משמע דאם הבעל מערער שבמזיד היה מזייפו והחתימו בפסולין יכול לערער כיון שאין העדים יכולין להכחישו ודו"ק:

וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים וכו' פירוש דהכא דהן הן עידי מסירה הן הן שלוחיו דהלא צריך האחד למסרו לגט לאשה במעמד חבירו ונעשה הכל בבת אחת לאו חצי דבר הוא אבל אם אין שם אלא אחד שהוא שליח אז יש לחלק דאם אותן שני עדים שמעידין שעשאו לזה שליח הן גם כן עידי מסירה לאו חצי דבר הוא אבל אם נמסר הגט ליד האשה בפני עדים אחרים אז כל כת וכת חצי דבר הוא דכת זו מעידה שהבעל עשאו לזה שליח וכת זו מעידה שהשליח מסר הגט ליד האשה:

ומ"ש ובהא אפילו רבנן מודו דלא מצטרפי פי' דבפרק חזקת (דף נ"ו) פליגי ר"ע ורבנן באכלה שנה ראשונה בפני שנים שנייה בפני שנים שלישית בפני שנים דלרבנן מצטרפים והוי חזקה דלא מיקרי כל כת וכת חצי דבר וכמ"ש בח"מ סימן ק"מ אבל הכא מודו דלא מצטרפינן דהתם הוי כל כת וכת דבר שלם לשלומי פירי אף על פי דלא הוי דבר שלם לגבי חזקה וכמ"ש הרי"ף והרשב"א לשם וכ"כ התוספות בד"ה אלא אבל הכא לא הוי דבר שלם לשום ענין:

ומ"ש לפיכך שנים שמביאים וכו' ברפ"ב (דף י"ו) וז"ל רש"י ואי קשיא כיון דס"ס שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן עכ"ל:

ומ"ש דדל אחד אמירתו כמאן דליתיה וכו' פי' דדל כל אחד אמירתו וכו' ונראה דהסופר השמיט תיבת כל: ומ"ש וכן אם שנים אומרים וכו' משנה פלוגתא דר' יהודה ורבנן והלכה כרבנן וכלישנא קמא דבשנים שלוחים דוקא ינתן אבל בשליח אחד לא ינתן דלא כר' יהודה ואעפ"י דשנים מעידים במקומו של שליח על הכתיבה והשליח שהגט יוצא מתחת ידו מעיד על החתימה אפ"ה גזרינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א:

ומ"ש א' אומר בפ"נ ושנים אומרים בפ"נ וכו' שם במשנה תני בסתמא כשר ובגמרא מפרש בלישנא בתרא דהיא הלכתא דאפי' גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ"ה א"צ שיאמרו בפ"נ ובפ"נ ואצ"ל כשהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דהשליח נאמן כשנים ונעשו כשנים ע"ז וכשנים ע"ז ודעת רבינו דהא דאסיקנא דאפי' יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר היינו דוקא שיוצא מתחת ידי שניהם דשניהם הביאוהו ונעשו שלוחים וכדמשמע מפירש"י דאם לא היה אלא שליח א' א"כ זה השליח שאומר בפ"נ ולא אמר ג"כ בפ"נ אין בעדותו ממש להכשיר את הגט דאע"ג דהשני שאינו שליח אומר ג"כ בפ"נ וכך אמר בפני ב"ד מ"מ כיון דבשעה שהשליח מוסר הגט ליד האשה אינו אומר לה אלא בפ"נ אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א דלא מוכחא מילתא בשעת מסירה דאיכא עוד אחר דמעיד בפ"נ וכמו שפירש"י הבאתיו בסמוך דהיכא דליכא אלא א' שאומר בפ"נ דאעפ"י שגם השני יודע לקיים כיון שאין שם אלא אחד החמירו חכמים דאתא לאחלופי וכו' ה"נ הכא דאעפ"י דגם השני אומר בפ"נ כיון שאין שם אלא שליח אחד שמוסר לאשה ואומר בפ"נ אתא לאחלופי וכו' וא"כ בע"כ הא דאסיקנא דאפי' גט יוצא מתחת ידי עדי תתימה כשר אינו אלא היכא ששניהם שלוחים והיינו דקא דייק תלמודא וקאמר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ודלא כפירוש הרמב"ן והר"ן שהובאו בבית יוסף ע"ש מהר"י ומהר"ל חביב ומה שהקשו הם ז"ל דכיון דשניהם אומרים בפנינו נחתם כבר נתקיים הגט ואף על פי שלא יהיה אלא שליח אחד כשר כיון שנתקיים מפי שנים שראו חתימתו וכך הקשה ב"י והאריכו ע"ז ולא העלו ארוכה ליישב זה. נלפע"ד דרבינו מיישב זה בסברא ישרה ואמתית והוא דאע"ג דסוגיא דפ"ק (סוף דף ד' ודף ה') כרבא דהיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם היינו דוקא דהשליח אינו אחד מעידי הקיום אלא מוסר גט לאשה וא"ל ה"ז גיטך ששלח ליך בעליך וכו' ואינו אומר כלל בפני נכתב ובפני נחתם דהשתא לא אתא לאחלופי וכו' שהרי אין הגט מתקיים אלא על ידי עדי קיום שהם שנים אבל היכא דהשליח הוא אחד מעדי קיום ואומר בפני נחתם איכא למטעי ולומר דמקיימין בעד אחד דאין מבחין ובודק דאיכא עוד אחד דמכיר חתימות העדים דלא מוכחא מילתא ואתא לאחלופי וכו' כדפי' והשתא ניחא הא דכתב רבינו אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא שליח אחר עמו דכיון דהוא לבדו שליח ואומר לאשה בשעה שמוסר גט לידה בפ"נ אתא לאחלופי וכו' ואף ע"ג דאיכא עוד אחד שיודע לקיים החתימות לא מוכחא מילתא ופסול עד שיהא שליח אחר עמו דבשני שלוחים ליכא חששא דאחלופי וכו':

דרכי משהעריכה

(א) בגמרא ריש גיטין פירש"י דמיירי בשליח להולכה משמע אבל לקבלה לא צריך וכ"כ הר"ן שם בהדיא וכ"נ מדברי כל הפוסקים:

(ב) וכן הוא בהגהת מרדכי ריש התקבל בתשובת ר"ת וכ"ב התוס' ריש גיטין אם איפשר לקיים עדי הגט א"צ לומר וכ"כ הרי"ף והרא"ש וכ"כ הטור לקמן בסימן זה א"כ בזמן הזה דנהיגין לכתוב בהרשאה מי ומי הם עדי הגט ומקיימים הגט בהרשאה א"כ לא היה צריך לדידן למימר בפני נכתב ובפני נחתם כן משמע במרדכי ריש התקבל ובתשובת הרשב"א סימן תקס"א אמנם לא נהיגין כן וכ"כ בסדר גיטין וכ"כ בריב"ש סי' שי"ח דהרשאה לא מיקרי קיום דאיכא למיחש שאותו הגט נאבד או נשרף וזה מזוייף וע"ש:

(ג) והר"ן סוף פ"ב דגיטין כתב דהרשב"א פליג בזה:

(ד) מיהו נראה דאם השליח כשר לעדות עולה לשנים וכן הוא שם בהגהות אלפסי דף תק"נ ע"ב וכתב בסדר גיטין סי' פ"ו דמהרא"י לא רצה להיות אחד מן הג' דיינים משום שנטל שכר מן הגט אך הושיב ג' בחורים והוא שאל כל השאלות יש נוהגין ליטול עוד ב' לעידי מסירה עוד שם סי' צ"ד שהדיינים לא יהיו קרובים לעידי הגט וכתב בתיקון ישן ועדי מסירה לא יהיו קרובים לא לדיינים ולא לאיש ולא לאשה וכ"ה בסדר גיטין סי' ע"ג:

(ה) וכתוב בהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ח ע"א דיכול ליתנו לה בלילה דלא דמי לדין מיהו כתב בבנימין זאב סימן קכ"ב מיהו לכתחלה יתנהו לה ביום:

(ו) וכתב בסדר גיטין דה"ה שליח ב"ד צריך למימר תוך כדי דיבור לנתינה שליח ב"ד אני:

(ז) וכתב בסדר גיטין סימן ע"ז דאם השליח ע"ה יכולין להקרותו מלה במלה וצ"ע אי יכולים לאומרו בלשון לע"ז או בלשון אשכנז עד כאן לשונו ולא ידעתי למה אין לאומרו בלשון לע"ז דנראה בעיני דאין לספק בדבר מיהו לקמן בסדר הגט כתבתי דיש להקפיד לומר דוקא בלשון חכמים בכיוצא בזה וכ"כ הרא"ש ריש פ"ק דגיטין מ"מ נ"ל דלשון הקודש אינו דוקא רק הענין שתיקנו חכמים ונ"ל דבדיעבד אינו מעכב:

(ח) נראה דר"ל אע"ג דאם היו כאן עידי מסירה א"צ ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה מ"מ צריך לאומרו לכתחלה בפני האשה מיהו אם לא אמרו בפני האשה אלא אמרו בפני העדים מהני ולכן כתב וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה כלומר דצריך ליטלו ממנה ולהחזירה וליתנו לה ולומר בשעת נתינה וא"כ כל חלוקים שכתב הרמ"ה בזה בטלים כן נראה פי' בבא זו ופשוט הוא ולא באתי אלא להוציא מלבו של ת"י שפירש כאן פי' זר ולא נראה כלל לכן לא כתבתי דבריו בזה:

(ט) וכן מצאתי בתיקון ישן: , בסדר גיטין סי' ע"ו כתב דהיינו דוקא בסומא בשתי עיניו אבל סומא בעין אחת הגט כשר עכ"ל:

(י) וכ"כ הגהות מרדכי דף תרי"ז ע"ד. וכתב בתרומת הדשן סימן רל"ח ואפי' בפקח בעינן עדים כשרים ולא קרובים ופסולין עכ"ל. מצאתי בתיקון מהר"ש שלח גט מניישטא"ט לאוב"ן והיה מתיירא שבמקום הנתינה לא היו עדים המכירים האשה וגבה עדות במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמקום הנתינה לא הוצרכו אח"כ להעיד רק איזו היא בת ראובן אע"פ שלא ידעו לשם שהיא אשת שמעון עכ"ל וצ"ע אמאי לא מקרי חצי עדות וחצי ?מכר:

(יא) מצאתי כתוב בתיקון ישן דרחוק הדרך מקרי דיעבד וכל מקום דדיעבד כשר רחוק הדרך נמי כשר:

(יב) ומסיים שם בגיטין דף תקנ"א ע"א דכל דוכתא לפי הענין וכתבו התוספות ריש גיטין דאפי' באותה העיר מבית לבית צריך למימר בזמן הזה בפני נכתב ובפני נחתם מיהו היינו דוקא שהבעל נותן הגט לשליח והולך לדרכו אבל אסור לישאר בעיר דהא לעיל בסי' קמ"א נתבאר שאין לתת גט ע"י שליח בזמן שהבעל בעיר:

(יג) בבית יוסף האריך בזו הבבא וכתב דמהר"י בן חביב כתב דזו היא עיקר גירסת הספרים אבל יש להקשות אנוסח זה דאמאי לא ינתן הרי יש עדים מצויין לקיימו אמת שרש"י כתב דצריכין למימר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם אא"כ שניהם שלוחים ולא מהני עדים מצוין לקיימו אבל כבר כתבו הרי"ף והרא"ש והתוס' דיש גיטין דכ"מ דעדים מצויין לקיימו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והאריך בזו וכתב דנראה לו הנוסחא האמיתית אבל אם אחד אמר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו ור"ל שהאחד אמר בפני נחתם והוא לבדו שליח ושנים אומרים בפנינו נכתב אפי' הכי פסול עד שיהא עוד אחד על החתימה זה העולה מדברי ב"י והאריך מאד בזה:

  1. ^ אולי צ"ל "שנותנו".
  2. ^ אולי יש להוסיף "אף".