קטגוריה:בראשית מח יא

"פִלָּלְתִּי": התפללתי, בקשתי, ציפיתי, האמנתי, קיוותי, רציתי, יחלתי (מילוג).
בהמשך התפתחות העברית בתנ"ך, המילה "פִלָּלְתִּי" עברה: מציפיתי, האמנתי, לרציתי, ביקשתי התפללתי: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ" (שמואל א א כז).
למרות שיעקב אמר "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי", הכוונה: 'ראה פניך פללתי'.

אנחנו יודעים שנולדו לאשתו של יוסף שני בנים: מנשה ואפרים, ככתוב: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת, בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן" (ביאור:בראשית מא נ). כל שאנחנו יודעים בודאות, זה שאשתו של יוסף ילדה שני בנים, ויוסף לא התמרמר או כעס. אם יוסף היה שוכב עם אשת פוטיפר והיה נולד בן, סביר שגם פוטיפר ואשתו היו שמחים לקבל בן יורש.

למרות שיוסף רק אמר: "בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" (ביאור:בראשית מח ט), יעקב קרא לילדים "זַרְעֶךָ", ולא רק 'יַלְדֶּיךָ' או 'בניך'. ניתן להבין שלמרות עיוורונו המגביל, יעקב היה מסוגל לראות שהם זרעו של יוסף ודומים ביופים ובתוארם ליוסף, לרחל אימו, ולכל משפחתו שמוצאה מחרן בצפון, ולא נראו כמו המצרים לפי צבע העור והשער.

מהעובדה שיעקב ציין בפרוש שמנשה ואפרים הם זרעו של יוסף, ולא רק בניו, זה הקל על יעקב לצרף את בני יוסף לבני ישראל (ביאור:בראשית מח ה).

יעקב מצהיר ומכיר שהילדים האלה הם זרעו של יוסף, וזכאים לכל הזכויות של בני ישראל. ללא הכרה זו, אנשים יכולים לטעון ששני הבנים האלה היו מצרים זרים שלא שייכים לעם ישראל.

אלוהים והאבות שמו דגש גדול מאוד על זרעם, "זַרְעֶךָ". אלוהים הגביל את הברכה לאברהם, יצחק ויעקב רק ל"זַרְעֶךָ", כפי שנאמר לאברהם: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (ביאור:בראשית יב ז), ליצחק " כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (ביאור:בראשית כו ג), וליעקב "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ" (ביאור:בראשית כח יד).

ואנחנו הענקנו למילה "זַרְעֶךָ" חשיבות עליונה, צמצמנו את עצמנו לילדי נשים יהודיות בלבד, התנגדנו בתוקף לקבל גרים וזרים שניסו להתיהד וכך הגענו להיות מיעוט עולמי, אנוס וחלש שחייב להתחנף לגוים כדי לשרוד.

מלאך אלוהים הבטיח להגר ולישמעאל "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה: הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (ביאור:בראשית טז י), אולם בני ישמעאל לא הגבילו את עצמם לזרעם בלבד והוסיפו לעמם כל אחד שהצטרף עליהם מרצון או בכוח. וכך הם גדלו ועצמו.

פעמים יעקב משתמש בפועל 'ראה' בדבריו. למעשה הוא כמעט עיוור, ככתוב: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (ביאור:בראשית מח י), והוא משקר כאשר הוא אומר שהוא 'רואה' את יוסף וילדיו.

יעקב, כאביו בגילו (ביאור:בראשית כז א), אינו יכול לראות, אולם הוא מתבייש להודות במגבלותיו כי הוא חושב שמגבלה בריאותית היא סימן לעונש משמים, על חטא מסוים. יעקב מסרב לבקש עזרה, וכך כאביו, הוא גורם נזק ומהומה למשפחתו. האנשים סביבו מודעים לעוורונו, אבל כמוהו, הם מסתירים שהם יודעים כדי לא לבייש אותו.

כדי להסתיר את עיוורונו, יעקב מתחזה כאילו שאלוהים העניק לו יכולת ראיה עליונה, וראיה לעתיד, כדבריו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ביאור:בראשית נ א). יעקב באמת השפיע בדבריו על העתיד. אנו לא יודעים מה היה קורה לוּלֵי דבריו, אולם לחלק ממשפחתו וזרעו הוא גרם נזק.

המילה "פִלָּלְתִּי" מראה על התרגשות גדולה של יעקב, והוא מציין את יוסף ואת בניו. את יוסף יעקב כבר ראה בעבר מספר פעמים: בגושן כאשר יעקב רק הגיע למצרים (ביאור:בראשית מו כט), כאשר הם הלכו ביחד לפרעה (ביאור:בראשית מז כז), וכאשר יעקב דרש שיוסף יקבור אותו במערת המכפלה (ביאור:בראשית מז כט). מכאן ניתן להבין שההתרגשות הגדולה היתה למראה בניו של יוסף, שזאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותם, למרות שהוא ידע על קיומם ואת שמותיהם לפני כן (ביאור:בראשית מח ה).

כאשר יוסף נמכר לעבדות, היתה סכנה גדולה ביותר שהוא יסורס ולעולם לא יביא ילדים, ואפילו אם הוא יתמנה למשנה לפרעה, לא יהיה לו זרע והוא לא ישרוד בברכת אלוהים לאבות.

כאשר יעקב ראה את הילדים הוא מודה לאלוהים שהציל את יוסף ושימר את זרעו כחלק מעם ישראל, אולם יעקב עצמו ביטל את שבט יוסף, ושבט אפרים ומנשה אבדו בגלות אשור.