קטגוריה:שמות יט טז

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וגו' עד וירד ה' על הר סיני. אנשי' מתפלספי' מבני עמנו השתדלו לבאר המעמד הנבחר על ההשגה העיונית שהשיגו ישראל מפי משה רבם ומלמדם להועיל כל אחד כפי כחו והכנתו בהשכלה והקדמות ראויות מבלי הריסה ופירשו עב הענן על חומר המעיין. והיו נכונים לשלשת ימים על שלשת החכמות הגיונית טבעיות ואלהיות וכבסו שמלותם על תקון המדות והר סיני על השכל והמזמה ופירשו והגבלת את העם שלא יהרסו בעיונם לעיין במה שלא הורשו ופירשו והגבלת את העם כי יש לכל אדם גבול בשכלו ובמשוך היובל שאין ראוי לעיין באלהיות כי אם בהיותו בן חמשים שנה כי היובל הוא השופר שהיה נתקע בשנת החמשים שנת היובל וכן שאר עניני הפרשה פירשו כלם כפי זה השורש פורה ראש ולענה. ויחסוהו לרב המורה כמו שתראה מדברי הנרבוני בפירושו בספר ההוא ממתן תורתנו ויסוד דתנו רמז ומשל למחקר העיוני המושג לקטן שבפלוסופי היונים. והעם היוצא ממצרים איך יתכן שהיו מעיינים בהגיונות טבעיות ואלהיות ואיך יאמר על החומר המונע השגת הנפש. הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי כי החומר הוא סבה שלא ישמע. ואם ההר רומז לשכל איך יאסור עלות בהר ונגוע בקצהו ומה יהיה ענין לא תגע בו וגומר בדברי העיון. ואם היו הקולות וברקים וענן כבד רמז למקרי החומר מה יהיה ענין קול השופר שהיה הולך וחזק ומה הוא משה ידבר והאלהים יעננו בקול בענין העיון. אלא שכל הדרכים האלה הם צלמות ולא סדרים וגלו פנים בהלכה אשר לא כדת והם דברים מורים על בעליהם שאינם מאמינים בתורה מן השמים. האמנם אמתת תכונת הספור הזה הוא כמו שאפרש:

ואומר שבמעמד הנכבד הזה היו ונבראו על דרך הפלא שמונה דברים. האחד הקולות שהם הרעמים. והב' הברקים שהם הלפידים המאירים. והג' ענן כבד על ההר והוא הערפל שזכר. והד' מטר מועט כמו שאמר (שופטים ה' ד') ה' בצאתך משעיר וגו' גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. והה' קול השופר שהיה הולך וחזק מאד. והו' קול אלהים מדבר מתוך האש בקול אנושי עצום מאד. והז' שהר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש. הנה אם כן האש ההוא היה על צד הפלא וממנו נמשך העשן. והח' ויחרד כל ההר מאד. והוא הרעש שזכר המשורר באמרו ארץ רעשה כי לא היתה חרדת העם ופחדם כמו שחשבו קצת מהמפרשים אלא שההר עצמו נתרעש פור התפוררה ארץ. והנה דוגמת ההויות האלה כבר היו במציאות מתולד' הטבע כי הנה השמש כשיחמם באורו את הארץ יעלה ממנה מהדברים הלחים אידים לחים ומהדברים היבשים מעלה עשנים יבשים. ומחומר האד אשר יעלה באויר יתהוו העננים והמטר השלג והברד והקשת ושאר ההויות. ומהעשנים היבשים בעלותם באויר יתהוו הרוחות והרעמים והברקים והככבים בעלי הזנבות. וכמו שהתבאר כל זה בספר אותות עליונות. והנה אם כן מציאות הדברים ההם לא היה מהמנעות מפאת עצמם אבל מציאותם מבלי סבותיהם זה היה נפלאות תמים דעים כי הנה מבלי היות במדבר ההוא ובעת ההיא לא אדים לחים ולא עשנים יבשים הזמין הקדוש ברוך הוא בדרך פלא הקולות והברקים מבלי עשנים והענני' והמט' מבלי אדים לחים וקול השופ' מבלי שופר מלאכותיי והעשן והאש מבלי אש יסודי ולא מורכב שיהיה שמה ולא שרפה מחדשת עשן. והקול המדבר מבלי כלי הדבור וכן רעש הארץ מבלי היות רוח מסתבך בבטן הארץ מסבב את הרעש. ונמצא לפי זה שעשה הקדוש ברוך הוא עמהם פלאות בעת ההיא בכל ארבעה יסודות המתהוים. כי הנה ביסוד האש היה האש הנראה בראש ההר לעיני בני ישראל. וביסוד האויר היו הקולות והברקים והענן. ויסוד המים היה המטר וביסוד הארץ היה הר סיני עשן כלו והרעש כמו שאמרו ויחרד כל ההר מאד ובזה הודיעם יתברך שבכח התורה יעשו אותות ומופתים בשמים ובארץ ובכל היסודות. האמנם למה נעשו הפלאות האלה באותו מעמד ולא זולתם ועל מה העירו וירמזו הנסי' ההם אין ספק שיש בזה מלבד פשוטי המאמרים חכמה וידיעה רמה והנראה לי עתה בו הוא מה שאבאר:

הנה האל יתברך גלה להם בדברים הנפלאים האלה שיש שם שני דרכים מהשגה. הא' הוא הדרך העיוני המחקרי שיגיע אליו האדם בשכלו ודעתו. והב' היא ההשגחה הנבואיית שיזכה אליה האדם בחסד עליון ורצון אלהי במה שישפיע עליו מחכמתו. והנה הדרך הראשון העיוני אין ספק שעם היות שימצאו בשלמיות הנה כבר ימצאו בו גם כן דברים רעים לפי שימצאו בו חלוף דעות זה אומר בכה וזה אומר בכה ואין לו למעיין על מי שיסמך. כי אם נטה אחרי אפלטו"ן ודעותיו בא אחריו אריסט"ו והשחית את כל דבריו ואם יסמך על אבן סינא מהמפרשים בא רעהו וחקרו בן רש"ד שסתר דעותיו ובטלם ולרמוז לזה הביא עליהם הקדוש ברוך הוא במעמד הנבחר הקולות להודיעם שבמחקר השכלי ירבו הקולות והדעו' ולרמוז קוצר ההשגה להם הביא עליהם הברקי' לרמוז שעם היות שיש יתרון לחכם על הכסיל כיתרון האור מן החשך. הנה השגת החכמים היא כברקים והלפידים שהם מאירים לשעתם אבל כבר יעלימום הטבעים כמו הברק שבהיותו מבריק ומאיר ישוב מיד אישון לילה ואפלה. וכן הוא הצצת האמת בעיוניות פעם יאיר ופעם יעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת. עוד ימצא במחקר השכלי שמטבעי הדברי' וצורותיהם העצמיות נסכל הרבה ונשיג מועט כי הנה מכל צורות הב"ח לא ידענו אחד מהם בשלמות כי אם מקריהם וסגולותיהם וככה בשאר ההווים ולרמוז לזה הראה להם הקדוש ברוך הוא ענן כבד ומטר מועט כי הענן הכבד המחשיך מורה על קוצר השגתנו וסכלותנו בטבעי הדברים והמטר מועט ירמוז שהידיעה המגעת בעיון היא מועט בערך הסכלות שהוא רב ואולי שלזה כיון הרב המורה במה שאמר פ"ט ח"ג וז"ל וידוע ומפורסם גם כן באומה שיום מעמד הר סיני היה יום עב וענן ומטר מעט ע"כ. הנה אם כן ארבעת הדברים האלה קולות וברקים וענן כבד ומטר מועט ארבעתם היו רמז אל ההשגה המחקרית כפי השכל האנושי. ואמנם קול השופר היה רמז לנבואה האלהית המגעת למשה וכבר כינו הנביאים את הנבואה בשם שופר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך. ועמוס אמר (עמוס ג' ו') אם יתקע שופר בעיר וגו' כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. הרי שקול שופר הוא תואר לנבואה באמת ורומז עליה. וראוי היה שיקרא הדבור הנבואיי קול שופר לפי שהוא מענין יופי כמו הנותן אמרי שפר אף נחלת שפרה עלי. ולהיות ההשגה הנבואיית תמימה אין בה מום נקרא קול השופר כי היא כולה אמרי שפר. והתבונן שבקולות ובברקים לא זכר לשון חוזק בשום מקום. אבל בקול שופר אומר תמיד חזק מאד לפי שההשגה המחקרית היא חלושה מאד. (אמר המגיה נ"ל חסר לא כן הנבואיי' ע"כ) כי אין בה חולשת הסברות והספקות. ואין נביא א' סותר דברי נביא אחר לפי שכלם נתנו מרועה א' ומה שאמר (שמות י"א ט"ז) ויחרד כל העם אשר במחנה אין ראוי שתחשוב שחרדו ופחדו מהקולות והלפידים וענן כבד כי גם פעמים רבות היו רואים דברים דומים לאלו מתולדות הטבע ובמצרים ראו במכת הברד קולות אלהים וברקים. אבל כששמעו קול השופר חזק מאד אז חרד כל העם אשר במחנה לפי שהיה שם קול שופר מבלי שופר מלאכותיי ודבר כזה מעולם לא שמעו ולא האזינו ועין לא ראתה זולתו. ואמנם האש אשר ירד על ראש ההר היה רמז לשכינה כי באש ה' יבא וכאלו הודיעם שישרה שכינתו בתוכם ויהיה להם חומת אש מסביב לשומרם ולהצילם. האמנם הודיעם שמפני ההשגחה הדבקה בהם יהיו נענשים על עונותיהם יותר מכל שאר האומות וכמ"ש (עמוס ג' ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם לרמוז לזה ראו הר סיני שהוא רמז לאומה הקדושה עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש. ויען מימינו אש דת למו התחייב שעלה עשנו כעשן הכבשן שהוא עשן רב ומכופל מאד. והתחייב גם כן שחרד כל ההר מאד מפני פחד ה' ומהדר גאונו. הנה התבאר שכמו שהקולות וברקים והענן כבד ומטר מועט היו רומזים על עניני ההשגה המחקרית כן קול השופר היה רמז להשגה נבואיית והאש אל השכינה האלהית שדבקה בעם במעמד ההוא והעשן וחרדת ההר היו רמז למשפטי השכינה ופעולותי' באומה לישר כל עקוב כי פלס ומאזני משפט לה' והוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולכן המשילה השכינה לאש אוכלת והסתכל אומרו ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד כי הנה התבאר בטבעיות שסבת רעש הארץ הם רוחות עבים ועשנים נכנסים בבטן האדמה וכאשר לא ימצאו נקבים ומקומות לצאת תרעש הארץ מפני האד הנעצר שמה. אבל בהר סיני לא היה הדבר כן כי היה יוצא עשן והרוח מתחת הארץ רב ועב כעשן הכבשן ועם כל היציאה המופלגת ההיא חרד כל ההר מאד והוא המורה כי מה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו ואמנם מה שחזר הכתוב לומר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד עם היות שכבר אמרו וגם לא זכר בזה הקולות וברקים ולא הענן הוא עדות ואות על אמתת מה שביארתי רוצה לומר שישראל לא חרדו מהקולות וברקים ולא מהענן והמטר כי היו דברים דומים לטבעיים ומורים על ההשגה המחקרית שידעו אותה כל ימיהם. אבל היתה חרדתם השופר המורה על הנבואה האלהית שממנה חרד כל העם גם בהיותם במחנה קודם לכתם לתחתית ההר לשמוע הקול האלהי עד שמפני זה עם היות שבראשונה אמרו רצוננו לראות את מלכנו ולשמוע את קולו כבר היו מתחרטים מבקשתם ונמנעים מצאת מאהליהם וגשת להר סיני ומפני זה הוצרך משה להוציאם מאהליהם בעל כרחם וזה הוא ויוצא משה את העם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר כדי שיראו משם נפלאות האל וישמעו דבריו מתוך האש. ולפי ששם היה הכבוד האלהי לכן אמר לקראת האלהים ולכך חזרה התורה לבאר הדבר המבהיל ההוא שהוא קול השופר וסמך אליו הקול האלהי המדבר כי שניהם היו ממין אחד ומפועל אחד והוא אומרו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ופירושו שרצתה התורה לבאר למה חרד העם מקול השופר יותר משאר הדברים ומי הגיד להם שמשה בהיותו בהר לא היה תוקע אותו. הנה להסיר החשש והספק הזה הביא הכתוב שני מופתים חזקים וז"א שקול השופר היה הולך וחזק ואלו היתה התקיעה ההיא מפועל אדם לא היה אפשר שהיה הקול הולך וחזק בהתמדתו אבל יחלש להיות הכחות הגופיו' ליאות מפעולותיהם. ואולי שלזה כוונו במכילתא שאמרו מנהג הדיוט כל שהוא הולך קולו ממאיך וכאן כל שהוא הולך קולו מגביה וכ"ז כדי לשכך את האוזן. שרצו בלשון לשכך את האוזן לבטל הספק הזה. והמופת הב' הוא אומרו משה ידבר והאלהים יעננו בקול והרלב"ג פירש זה על עשרת הדברות שכאשר היה מגיע למשה מענה בנבואה היה אז מתחדש קול דברים מוחש שהיו שומעים ישראל וידעו שאז היה השם מדבר עם משה וזה הוא גם כן דעת רש"י וממכילתא הוא. אבל מתוכן הענין יראה שאין הדבר כן אלא שבאותו זמן שהיתה תקיעת השופר היו ישראל שומעים את משה מדבר והאלהים עונה אותו בקול מוחש כי הם היו שומעים את השם אומר אליו רד העד בעם וגו' ותשובת משה וכן דבור לך רד ועלית כל הדברים שנאמרו קודם הדברות. והיה דבור משה זה בקול אנושי מוחש. שהיו הם שומעים ואם היה הוא ע"ה מדבר בקול מוחש נשמע לישראל בעת תקיעת השופר מבואר הוא שלא היה משה תוקע אותו כי היה בלתי אפשר שיהיה אדם תוקע שופר ומדבר בבת אחת וברוח אחד. ולפי זה יהיה אומרו יעננו בקול חוזר לשניהם יאמר משה ידבר והאלהים יעננו ושניהם היו מדברים בקול. ואמנם מה היה הקול ההוא אם נבואיי מושג לנפש או מוחש מגיע לחושים. הנה התבאר אחר זה. והראב"ע פירש שאמר הכתוב זה להגיד שלא היתה מדרגת משה בזה כמדרגת העם כי העם חרדו בשמעם הקולות אבל משה עם היות קול השופר הולך וחזק מאד לא חרד. אבל היה מדבר והאלהים יעננו בקול והוא ג"כ פירוש נאה והרמב"ן הביאו בשם יש מפרשים ולא אמרו בשם אומרו. הנה התבאר מזה צורך הפלאות האלה ועל מה יורו. והותרה בזה השאלה הט':