פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משלי לא כז

משלי לא כז: "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל."

תרגום מצודות: צופיה (מבטת) בהליכות אנשי ביתה, ומיישרת דרכם בצניעות וביראת ה'; ולא תשהה באכילתה להתעכב בה זמן הרבה כדרך העצל, אלא תמהר בה וחוזרת למלאכתה.

ולפי המשל:

בכל עת מבטת ומעלה על זכרונה הליכות עולם, כי שם ביתה האמיתי הנצחי; לזאת לא תתעצל בשקידת החכמה עודה בארץ.

תרגום ויקיטקסט: היא צופיה (מפקחת) בתמידות על כל ההליכות והמאורעות הקורים בביתה, ולכן היא אוכלת את לחמה (סעודתה) בזריזות ולא בעצלות.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי לא כז.


דקויותעריכה

לחם עצלותעריכה

מה זה לחם עצלות? (ולמה אשת חיל לא רוצה לאכול אותו?) כמה פירושים:

1. לחם עצלות הוא אוכל שלא הושג בעבודה ובחריצות (אלא, למשל, התקבל במתנה, או כקיצבת הבטחת הכנסה): "וכל לחם שיגיע לידה, שלא עמלה בו ולא השגיחה עליו, לא יטעם לחכה ולא תאכל ממנו" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון). גם בספר תהלים האידיאל הוא לאכול לחם שהושג ביגיעה, (תהלים קכח ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ"*.

2. לחם עצלות הוא אכילה שלא קדמה לה פעילות גופנית, כדברי הרמב"ם: "לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכתו, או יתיגע ביגע אחר; כללו של דבר, יענה גופו וייגע כל יום בבקר עד שיתחיל גופו לחום, וישקוט מעט עד שתתישב נפשו, ואוכל" ( רמב"ם, הלכות דעות ד ב).

3. לחם עצלות הוא אכילה איטית מאד הנמשכת זמן רב: "לא תשהה באכילתה להתעכב בה זמן הרבה כדרך העצל, אלא תמהר בה וחוזרת למלאכתה" (מצודות).

4. על-דרך הסוד, אשת חיל היא משל לשכינה: היא "אוכלת" ונהנית מהמצוות שבני האדם מקיימים בזריזות ובאהבה, אולם אינה נהנית מהמצוות שבני האדם מקיימים בעצלות ורפיון (ע"פ רמ"ד ואלי פירוש שני).

הקבלותעריכה

צופיהעריכה

מדוע נאמר צוֹפִיָּה ולא צוֹפָה?

1. בעברית (כמו גם בערבית) ישנם שורשים שהאות השלישית בהם היא י נחה, הנראית לפעמים כמו ה (הבלשנים קוראים להם "נחי ל"ה/ל"י"). כך למשל, בגוף שלישי אומרים בכה ובגוף ראשון אומרים בכיתי. כך גם אצלנו, בגוף שלישי אומרים צפה ובגוף ראשון אומרים צפיתי - האות השלישית היא ה או י. לכן הצורה צופיה היא תקנית, כמו גם ב(איכה א טז): "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה" (במקום בּוֹכָה). בשני המקרים, האות י מאריכה את המילה ונותנת לה גוון פיוטי.

2. מעבר לכך, הצורה צופיה רומזת, על דרך הניגוד, למילה אחרת בספר משלי הנטויה בצורה דומה - הומיה. מילה זו נאמרה פעמיים על האישה הזרה: ב(משלי ז יא): "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ"*, וב([[{{{2}}}]]): "אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה, פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה... ""מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ, וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם"*. הפסוק בפרק ז מנוגד אל: ""צופיה הליכות ביתה", והפסוק בפרק ט מנוגד אל: "ולחם עצלות לא תאכל".

3. יש שפירשו, שהמילה צופיה רומזת למילה היוונית סופיה (sophia), שעניינה חכמה. לפי זה, הצורה הייחודית רומזת לכך שאשת-החיל בפרקנו היא משל לחכמה (אלכסנדר רופא). אמנם, פירוש זה נראה קלוש, שכן אין בפרק כל רמז אחר למילה יוונית.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/31-27