בראשית כב ב: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כב ב.


מה כל-כך מיוחד בעקדת יצחק?

עריכה

פרשת עקידת יצחק (בראשית כב) נחשבת לניסיון הקשה ביותר של אברהם אבינו. היא משמשת עד היום כסמל לניסיון קשה ביותר. חז"ל אומרים, שעם ישראל "נהנה" ממעשה זה של אברהם אבינו בכל הדורות (רש"י כותב, שישראל אוכלים מתן שכרה עד היום).

אבל כשחושבים על כך  ביתר עיון נשאלת השאלה: מה כל-כך מיוחד בעקידת יצחק?

  • הלא ידועים מקרים רבים בהם הקריבו אנשים את ילדיהם ואת עצמם למען המטרה שהאמינו בה (כגון, הורים השולחים את ילדיהם ליחידות קרביות), ואעפ"כ לא נחשב להם מעשה זה לזכות כה גדולה!
  • כשאדם כמו אברהם, שמאמין שה' יודע הכל, שומע את ה' מצווה עליו משהו - ברור שהוא ישמע בקולו, כי זה המעשה ההגיוני ביותר לעשות!
  • אברהם ידע שיצחק לא ימות, הן אלוהים אמר: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (ביאור:בראשית יז יט), ולבטח לא יהיה יצחק השני. אברהם הבין שעקדת יצחק, כשמה, היא נסיון ליצחק, ללמדו את תשועת אדוני.

כמה תשובות:

1. ויתור על מפעל החיים הרוחני/ ע"פ זיו חיים בר סלע

עריכה

כדי להבין את העניין יש להקדים ולהבין מי היה אברהם אבינו ומה חידש בתפיסתו.

בימיו של אברהם אבינו שלטה עבודת האלילים בעולם. בני האדם האמינו שיש בעולם אלילים וכוחות רבים ויש לרצות אותם ולתת להם את סיפוקם. סיפוקם של אלילים אלו התבטא גם במעשים אכזריים של התעללות האדם בעצמו ובאחרים.

באותו זמן מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו בצורתו האמיתית, ואברהם אבינו מביא לעולם בשורה חדשה: יש א-ל אחד בעולם, וכל מטרתו של הא-ל היא להיטיב לאדם. אין הקב"ה רוצה שהאדם יקריב את עצמו ואת הסובבים אותו, ואין רצונו של הקב"ה שהאדם יזיק לעצמו או לסובבים אותו, כל עניינו של הקב"ה להיטיב לאדם. כל ימיו של אברהם אבינו עוברים עליו בהפצת רעיון זה.

ואז בא הניסיון הגדול - הקב"ה מורה לאברהם אבינו לעשות את הדבר ההפוך והמנוגד לכל מה שהקב"ה הורה לו עד עתה, המנוגד לכל מה שאברהם אבינו הפיץ עד עתה בעולם. הקב"ה מורה לאברהם אבינו להקריב את בנו.

למרות כל הסתירות עומד אברהם אבינו בניסיון, מתוך אמונה שלמה בחוסר יכולתו של האדם להבין את האלוקים.

אמונה זו, אומרים חז"ל, "ניתנה בירושה" לזרעו הנבחר של אברהם אבינו. הכוח שיש בכל יהודי להקריב את נפשו על אמונתו והיותו יהודי ניתנה לנו בירושה מאותו ניסיון שאברהם אבינו עמד בו. לצערנו, כל ההיסטוריה של עמנו נתונה בהוכחות אין ספור לכוח זה (מסעי הצלב, האינקוויזציה בספרד וכו').

2. כל מעשיו היו לשם קיום מצוות ה' / חיים לביא בשם ספרי חסידות

עריכה

מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום מתבטאת במה שנאמר לו: " "כי עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך" " ממני" " . כלומר, לאחר שנאמר לאברהם: " "אל תשלח ידך אל הנער"" וכו', הרי שאברהם היה צריך לשמוח מאוד שאינו צריך להעלות את יצחק, בנו יחידו, לעולה.

אלא שאברהם היה במעלה עליונה כל כך, שגם את הציווי "אל תשלח ידך" קיים אברהם לא מתוך שמחה יתירה על בנו, אלא רק מחמת ציווי השם יתברך. כלומר, מה שקיים "ולא חשכת" , אינו מחמת עצמו, אלא "ממני" .

פירוש אחר באותו כיוון: אברהם ידע מה גודל מסירות הנפש הדרושה להעלות את בנו יחידו לעולה, ולכאורה היה צריך להצטער שעניין זה נחסך ממנו. אבל באמת אברהם קיים את הציווי "אל תשלח ידך" באותה שמחה של מצווה, כאילו היה הולך להעלותו לעולה. וכנ"ל זהו פירוש "ולא חשכת..." " ממני " .

ובאמת, לכן כתוב "עתה ידעתי" . שלפני כן, אפשר היה לומר, שלאברהם אבינו עליו השלום יש פניות שונות בעבודת השם יתברך. או שמצד אחד שהוא מצטער על בנו למרות ציווי השם יתברך, או שהוא מחפש דווקא עניינים נעלים של מסירות נפש וכדומה. בא אברהם, והוכיח שכל מטרתו היא רק לעשות רצון קונו בשלימות, וזו מעלתו.

ויה"ר שיהיה מגן אברהם בעזרנו.

3. הכרעה במצבי ספק / אראל סגל, ע"פ רלב"ג

עריכה

ה' ציווה על אברהם: " "קח... את יצחק... והעלהו שם" " ל " "עולה על אחד ההרים אשר אומר אליך"." הפירוש המקובל הוא, שהכוונה היא "קח את יצחק ותקריב אותו", אבל זה לא פירוש מדויק ע"פ לשון התנ"ך.

ישנם עוד ארבעה מקומות בתנ"ך שבהם נזכר שלוקחים מישהו ומקריבים אותו, ובכולם הנוסח הוא "העלה... עולה" (בלי האות ל'). למשל: בדבריו של יפתח: "אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי... והעליתיהו עולה" . לפי זה, הביטוי "לעולה" הוא תיאור-תכלית, והמשמעות המילולית של הציווי היא "קח את יצחק והעלהו על אחד ההרים, כדי להקריב עולה". ה' לא אמר בפירוש לאברהם את מי (או את מה) להקריב כקרבן עולה: ייתכן, שהכוונה ליצחק עצמו, אבל ייתכן שהכוונה לקרבן אחר, ששניהם (אברהם ויצחק) יקריבו ביחד.

[גם רש"י פירש את ציווי ה' באופן דומה -- "העלהו ולא הקריבהו"].

ה' לא אמר לאברהם מי יהיה הקרבן, ולכן הוא לא לקח שום קרבן אתו. כשיצחק שאל אותו: "ואיה השה לעולה?" אברהם ענה לו: "א-להים יראה לו השה לעולה, בני" , כלומר: 'אני לא יודע; א-להים יבחר לו את השה כשנגיע למקום'.

[ע' פירוש רש"י לפסוק -- "א-להים יראה לו השה לעולה, ואם אין שה -- לעולה בני"].

כשאברהם הגיע להר וראה שאין שה, אין שום חיה שאפשר להקריב כעולה, הוא הגיע למסקנה שהכוונה הייתה ליצחק, ולכן התחיל לעקוד אותו. אבל ברגע האחרון ה' אמר לו שלא ייגע בו, והראה לו שיש איל.

לפי זה, הניסיון שאברהם עמד בו היה גדול במיוחד, כי הוא היה במצב של ספק -- שלושה ימים הוא לא ידע מה ה' רוצה ממנו, ולאחר מכן היה מוכן להקריב את בנו למרות שה' לא ציווה עליו בפירוש -- רק משום שהגיע למסקנה שזהו רצון ה'.

4. וייתכן גם, שהניסיון של אברהם לא היה להקריב את יצחק, אלא להיפך - להימנע מהקרבת יצחק לאחר שכבר הגיע להר

עריכה

ראו  האם אברהם עמד בניסיון?.


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:מה כל-כך מיוחד בעקדת יצחק?


מקורות

עריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/aqdt_ycxq


וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה

עריכה

משמעות הכתוב היא שאלוהים פקד על אברהם להעלות את יצחק להר, להעלות אותו על המזבח, להשתמש בו כזבח עולה ולשרוף אותו לגמרי. בהמשך הסיפור אלוהים מנע מאברהם מלהרוג את יצחק, וכך יוצא שאלוהים שיקר לאברהם (וליצחק) כדי לנסות אותם.

אלוהים מציין לאברהם, שאברהם לא חסך (שמר) (ביאור:בראשית כב טז) את יצחק לעצמו, והיה מוכן לתת את יצחק לאלוהים. ניתן להבין שאלוהים רצה את יצחק, אבל אלוהים לא רצה את יצחק מת, כעולה. כשם שאברהם לא חסך את יצחק, חי, לעצמו, כך אלוהים רצה את יצחק, חי, למטרותיו.

תוספת המילה "עֹלָה" אולי נעשתה כדי ליצור את התדהמה והמתח של הסיפור. גם אם המילה "עֹלָה" לא נאמרה, אברהם עדיין היה רשאי לחשוב שאלוהים דרש להעלות את יצחק לו, והדרך 'להעלות' זה לעלות בהר, להעלות את הזבח על המזבח, לשרוף אותו כולו, ולתת לכל העשן לעלות לאדוני.

כפי שנראה בהמשך אלוהים למעשה ביקש "וְהַעֲלֵהוּ" במשמעות של תן אותו לי, לשרתי. תפקידך בחינוך יצחק נגמר. כך גם היה עם ישמעאל שאברהם רצה לחסוך אותו לעצמו, ואלוהים פקד עליו לקיים את פקודת שרה ולגרש את ישמעאל למדבר. כך ישמעאל למעשה נחשף לסכנת מוות מצמא במטרה שאלוהים יציל אותו וילמד אותו לאהוב את אדוני. בזו הדרך ישמעאל יזכה לממש את הברכה שאלוהים הודיע להגר ולאברהם.

מה פרוש "לֹא חָשַׂכְתָּ"?
חשַׂך - חסך - מנע, לא נתן, החזיק לעצמו, אסף.
כלומר כאשר אברהם לא חסך ולא החזיק את יצחק לעצמו, והיה מוכן לתת אותו לאלוהים במתנה ולתת ליצחק למות, אברהם השלים את נסיון ההקרבה. עכשו חייו של יצחק הם בידי אלוהים, אברהם איבד את זכותו להקריב או לפגוע ביצחק או אפילו להיות אביו. לכן בהמשך נאמר: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו" (בראשית כב יט) ביחיד.
סיפורים דומים של הקדשת ילד לאלוהים רואים:

  1. המלאך אומר לאשת מנוח: "כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר" (שופטים יג ה) - הנער יהיה שייך לאלוהים ולא להוריו.
  2. חנה נודרת נדר: "וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א א יא), ובהגמלו היא נתנה אותו.

כך גם אלוהים לקח את יצחק עליו, כאשר הוא מנע מהסכין (מוֹרָה) להתקרב לראשו של יצחק. אלוהים התכוון לקחת את יצחק, אבל לא כמת אלא חי ומבורך.

שָׁם

עריכה

למה רק "שָׁם"?
מה זה משנה איפה יצחק ימות? הרי הוא ישכח ולא יהיה לו זרע!
עצם הדגש על המילה "שָׁם", ואחר כך שם הארץ: "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה", ואלוהים משאיר פתוח את ההר עצמו: "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ", מראה שאלוהים למעשה עוד לא בטוח איפה זה יקרה, והוא צריך להכין משהו במקום ההוא, כי המקום הזה יהפך בעתיד למקום חשוב לזרעו של אברהם ויצחק.

המילה "לִי" חסרה

עריכה

בברית בין הבתרים אלוהים פקד על אברם לעשות מספר דברים, וציין והודיע לאברם: "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו ו) - כלומר השמע לי, האמן בי והכל יהיה לטובה.

אולם בברית בן הבתרים אלוהים אמר: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת" (בראשית טו ט) והדגש היה על המילה "לִי" והמילה "עֹלָה" חסרה. כאן אלוהים השמיט את המילה "לִי", וזה כבר מראה שאלוהים נזהר לא לקשור את עקדת יצחק לקורבן ברית בין הבתרים.