משלי כו ד: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה;"

תרגום מצודות: אל תען (תשיב) לכסיל כאשר ידבר אולת בדברי ריב ומצה, כי כשתשיב - תהיה שווה (דומה) לו בעיני השומעים, כי אין הפרש בין מאמריך למאמריו, ויחשבו גם אותך לכסיל כמוהו; כי בוודאי לא יחשבו שניהם לחכמים, כי אין דרך החכמים להתקוטט זה בזה (וקיצר הכתוב ולא פירש לומר בדברי ריב ומצה, כי מסוף המקרא יובן שהוא בדבר שדברי שניהם דומים).

תרגום ויקיטקסט: אל תענה לכסיל המתווכח עמך כמו איוולתו, בקריאות טיפשיות ורדודות היורדות לפסים אישיים, פן תהיה שוה לו ותיכנס לויכוח שטחי בסגנון "‎אתה טיפש!" "גם אתה!";


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כו ד.


דקויות

עריכה

פסוקנו והפסוק הבא נותנים שתי עצות סותרות. המטרה היא ללמד אותנו שהמציאות מורכבת - יש מצבים שבהם צריך "לנצח" בויכוח, אבל יש מצבים שבהם עדיף דווקא "לסגת" ולהימנע מויכוח. מתוך הפסוקים ניתן ללמוד כמה כללים להבחין בין שני סוגי המצבים:

1. תלוי בסוג הטענות

עריכה

בפסוק 4 בולטת המילה אתה. כאשר הטענות של הכסיל מתמקדות ב"אתה", בתכונות האישיות שלך, כאשר הוא לועג לך אישית, אין טעם שתענה לו בעלבונות משלך ותגיד לו "גם אתה כזה", כי זה רק ישפיל אותך ויוריד אותך לרמה שלו.

בפסוק 5 בולטת המילה חכם. כאשר הטענות של הכסיל מתמקדות ב"חכמה", כלומר, הוא מביא נימוקים (שגויים), צריך לענות לו, כדי שיידע שהנימוקים שלו אויליים.

באופן דומה פירשו גם חכמי התלמוד: "הא - במילי דעלמא, הא - בדברי תורה" (תלמוד בבלי, שבת ל:): אל תען כסיל כשהוא מדבר על ענייני העולם הזה, ענה כסיל - כשהוא טוען טענות בדברי תורה. בתלמוד שם הביאו דוגמה: כשטיפש אחד לגלג על אחד הרבנים ואמר לו "אתה ממזר - אני באתי על אמא שלך", הרב לא ענה לו כלל; אך כשטיפש אחר לגלג על רב אחר בזמן דרשתו, והביא פסוק כדי לסתור את דרשתו, הרב ענה לו בנימוק הגיוני. באופן דומה פירשו גם רש"י, רלב"ג ומצודות על פסוקנו.

2. תלוי בסוג הכסיל

עריכה

פסוק 4 חותם סדרה של ארבעה משלים, המדברים על כסיל בדרגה נמוכה במיוחד: הוא נמשל לצומח (פסוק 1), לעוף (פסוק 2), ולבהמה (פסוק 3); אף אחד לא מעלה בדעתו להתייחס אליו ברצינות, ולכן אין טעם להתווכח איתו, כי מי שיתווכח איתו, יאבד את כבודו, ייחשב לאדם שרמתו נמוכה כמוהו.

פסוק 5 מתחיל סדרה של מספר משלים, המדברים על כסיל בדרגה יותר גבוהה, המתחזה לחכם: הכסיל הזה לא פועל בעצמו - הוא פועל בשליחותו של איש אחר - איש חמס, ששם בפיו דברים הנשמעים משכנעים; הוא משתמש במשלים - אמנם, צולעים ומכוערים, ובכל-זאת נשמעים כדברי חכמה. כסיל כזה עלול להיחשב לחכם בעיניו או בעיני הסביבה, ולכן חשוב לענות לו ולסתור את טענותיו. (ע"פ רפאל שחורי).

3. תלוי בזמן ובמצב

עריכה

לאות-היחס כ ישנן משמעויות שונות, וביניהן תאור אופן (כמו), ותאור זמן (כאשר):

בפסוק 4, 'כאיוולתו' הוא תאור אופן: 'אל תענה לכסיל באותו אופן שבו הוא אומר את דברי-האיוולת שלו'.

בפסוק 5, 'כאיוולתו' הוא תאור זמן: 'ענה לכסיל כאשר הוא אומר את דברי האיוולת שלו'.

צריך לענות לכסיל כשהוא אומר דברי איוולת, כדי שלא יחשוב שהוא חכם; אבל יש לענות לו בטיעונים חכמים ומנומקים, לא בטיעונים טיפשיים כמו הטיעונים שבהם הוא משתמש, כדי שלא לרדת לרמה שלו (פירוש דומה פירשו ב"דעת מקרא").

4. תלוי בווליום

עריכה

פסוק 4 מתייחס לכסיל הצועק ולא סותם את הפה, והדרך היחידה לענות לו היא לצעוק יותר חזק. ב"תחרות" של צעקות מסוג זה, הנוכחים לא מצליחים להבין את תוכן הדברים, אלא רק שיש כאן שני אנשים שווים הצועקים זה על זה. (אראל, מתוך ניסיון אישי)

פסוק 5 מתייחס לכסיל המדבר בדרך-ארץ, אומר משפט או שניים (טיפשיים) ומפסיק. לכסיל כזה אפשר לענות בנחת, והדברים יישמעו, וגם אם הכסיל לא ישתכנע, הוא לפחות לא יהיה חכם בעיניו.

הרעיון אמנם אינו מפורש בפסוקים שלנו, אולם הוא מפורש ב(קהלת ט יז): "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" - דברים של חכמים הנאמרים בנחת, נשמעים ומתקבלים על הדעת יותר מאשר זעקה של אדם שצריך להרים את קולו כדי למשול, להתגבר על צעקותיהם של הכסילים.

5. כל מקרה לגופו

עריכה

למרות כל מה שכתבנו למעלה, יש שפירשו שהכתוב כלל לא התכוון לתת לנו הנחיה מדוייקת, מתי לענות ומתי לא. אי אפשר לתת הנחיה מדוייקת המתאימה לכל המצבים, ולכן הכתוב רק מפנה את תשומת ליבנו ליתרון ולחיסרון של כל אחת מדרכי התגובה: אם עונים לכסיל - הוא לא יהיה חכם בעיניו אבל אנשים אחרים יחשבו שאנחנו שווים, ואם לא עונים - אנשים לא ישוו בינינו אבל הכסיל יהיה חכם בעיניו. כשהאדם מודע לכך שלכל דרך יש יתרון וחיסרון, הוא לומד, מניסיון החיים שלו, מתי כדאי לענות ומתי עדיף שלא לענות.

רעיון זה יכול להסביר פסוקים רבים אחרים בספר משלי, הנראים כסותרים זה את זה, אך למעשה מציגים שני היבטים של אותו נושא: "בדרך של הבאת דבר והיפוכו, מצליח הכותב להמם את הקורא, ולאלץ אותו לחשוב ולהבין את הרעיון הטמון בדברים. הבאת הדברים לידי אבסורד מאלצת את השומע לחפש את ההגיון בדברים, לנסות ולהבחין לאיזה תחום מתייחס כל משפט" (פרופ' יהודה אייזנברג, ענה כסיל כאיוולתו).

האם יש להסביר מדוע לא עונים?

עריכה

נניח שאדם מחליט שלא לענות לכסיל. האם הוא צריך להסביר לו או לשומעים מדוע אינו עונה? לענ"ד התשובה היא לא, לפחות לא מייד, וזאת משתי סיבות: א. כשמישהו אומר לכסיל "אני לא עונה לך כי אתה כסיל וכתוב 'אל תען כסיל כאיוולתו'", הוא למעשה עונה לו, ובאופן פרדוקסלי עובר על דברי עצמו. ב. ניסיתי וגיליתי שהתוצאה של הסבר זה היא פן תשוה לו גם אתה: השומעים לא שמים לב להסבר, הם רק שמים לב לכך שהעונה מעורב במריבה מכוערת.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/26-04