ביאור:משלי כו כא

משלי כו כא: "פֶּחָם לְגֶחָלִים, וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מדונים[מִדְיָנִים] לְחַרְחַר רִיב."

תרגום מצודות: כמו הפחמים (גחלים כבויים) מוכנים המה להבעיר האש, כן איש מדון מוכן הוא לחרחר (להבעיר) ריב.

תרגום ויקיטקסט: כמו פחם (חום גבוה) המקיים את בעירת הגחלים, וכמו עצים המקיימים את בעירת האש, כך איש מדיינים, איש האוהב סכסוכים ויש לו אינטרס אישי בסכסוכים, מקיים את חרחור (חום) הריב, מלבה את הריב כדי שיבער לאורך זמן.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כו כא.

דקויות

"ראשי החמולות הגדולות בחברון... נפגשו עם... ראש מועצת קרית ארבע ונציגים בכירים של היישוב היהודי... התנהלה פגישה לבבית במהלכה הצהירו הנוכחים על שאיפתם לחיי שלום ובטחון בעיר האבות, והחליפו תעודות הוקרה."

"זמן קצר לאחר מכן הוזמן השייח' ל'שיחה' ע"י הרשות הפלשטינית, והופצו כרוזים נגדו בעיר." .

דברים דומים שמעתי במקומות רבים נוספים, כגון עיר דוד , אפרת שבגוש עציון, קרני שומרון ועוד - בעבר היו יחסים טובים עם הערבים, היו מבקרים זה אצל זה בלי פחד, ורק לעתים רחוקות היו מהומות; רק לאחר הסכמי אוסלו, כשהגיעו לשומרון פוליטיקאים ערביים מארגון הפת"ח (שעד אז היו בתוניס), התחילו הבעיות הגדולות.

לפוליטיקאים, וגם לאנשי צבא בכירים, יש לפעמים אינטרס אישי לגרום לשנאה ולמלחמות בין עמים - זה מחזק את המעמד שלהם בקרב עמם, ואף מספק להם פרנסה (אילו לא היו מלחמות - מי היה משלם משכורות גבוהות לבכירי הצבא?...). זו כמובן לא הסיבה היחידה למלחמות, אבל זו אחת הסיבות העיקריות שסיכסוכים בין עמים נמשכים לאורך זמן, ולא מוצאים פתרון.

כך נאמר כבר בספר משלי: כמו שהעצים הם חומר-הבעירה של האש, כך גם למריבה ישנו חומר-בעירה, והם האנשים שיש להם אינטרס לחרחר-ריב.

מבנה הפסוק

הפסוק (כמו פסוקים נוספים בספר) בנוי במבנה של שלוש צלעות:

"פחם - לגחלים,"
"ועצים - לאש;"
"ואיש מדיינים - לחרחר ריב."

ההקבלה בין הצלע השניה לצלע השלישית היא ברורה - בצד ימין יש חומר שעוזר לקיים את צד שמאל:

עצים עוזרים לקיים את האש
איש-מדיינים "עוזר" לחרחר ריב.

לפי אותו היגיון, יש לפרש את הצלע הראשונה:

הפחם עוזר לקיים את הגחלים;

איך בדיוק עוזר הפחם לקיים את הגחלים? כמה תשובות:

1. הכוונה לא לכל גחל בפני עצמו אלא לקבוצת הגחלים - הגחלים הישנות כבות, והפחם החדש שמוסיפים הופך בעצמו לגחלים חדשות. לפי זה, הצלע הראשונה מדברת על בעירה פנימית של גחלים, והצלע השניה מדברת על בעירה חיצונית של אש; הצלע הראשונה היא משל לשנאה הבוערת בתוך ליבם של האנשים, והצלע השניה היא משל לשנאה הפורצת החוצה והופכת למלחמה, שתיהן באשמת איש מדיינים המחרחר ריב (דעת מקרא, וכן מצודת דוד).

2. המשמעות של פחם בלשון התנ"ך שונה ממשמעותו בימינו - פחם הוא חום גבוה. החום אכן עוזר לקיים את הגחלים. לפי זה, הצלע הראשונה מדברת על החום והצלע השניה מדברת על חומר הבעירה; הצלע הראשונה היא משל להסתה ה"מחממת" את ליבותיהם של האנשים, והצלע השניה היא משל לאמצעים הפיסיים, כגון נשק ותחמושת, המאפשרים לאנשים להוציא לפועל את החֵמה שבליבם; שניהם נכללים במעשיו של איש מדיינים המחרחר ריב (ע"פ רש"י ומלבי"ם).

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/26-21