ביאור:משלי כו כ

משלי כו כ: "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן."

תרגום מצודות: שני אלו שווין המה: כמו באפס (כשאין) עצים תכבה האש מעצמו, כך כשאין נרגן (מתלונן) המחרחר ריב תשתוק המריבה מעצמה.

תרגום ויקיטקסט: כשכמות העצים במדורה יורדת לאפס, האש כבה; כך גם, כשאין אדם נרגן (המאשים את הזולת בשנאה וכוונה רעה), אש-המריבה כבה, וכל מדון (ריב) שותק ונרגע במהירות.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כו כ.

דקויות

יש אנשים, שרבים ואף צועקים, אולם כמה שעות לאחר המריבה הם שוב חברים, מדברים וצוחקים כאילו שלא קרה כלום; ויש אנשים, שאחרי שהם רבים, האוירה ביניהם נשארת עכורה למשך כמה שבועות.

ניתן להבין את הסיבה להבדל זה על-פי הפסוק שלנו, שבו (כמו בפסוקים נוספים) המריבה נמשלת לאש:

האש לפעמים כבה תוך זמן קצר, ולפעמים בוערת לאורך זמן, בהתאם לכמות העצים;
כך גם המדון = הריב לפעמים נגמר תוך זמן קצר, ולפעמים "בוער" לאורך זמן, בהתאם לכמות הנרגן.

נרגן הוא המאשים את הזולת שהוא שונא אותו; ההאשמות הללו הן הדלק של המריבה. באין נרגן - כשאף אחד מהצדדים לא חושד בשני שהוא שונא אותו - ישתוק מדון: המריבה לא תימשך; אחרי שהם יצעקו קצת אחד על השני ו"יוציאו קיטור", הם יחזרו להיות חברים טובים.

הרעיון המובא במאמר מתאים לתוצאות של מחקרים פסיכולוגיים שהתפרסמו, בין השאר, בספר "אינטלגנציה רגשית", מאת ד"ר דניאל גולמן, עמ' 76-82. ישנן שלוש דרכים עיקריות שאנשים משתמשים בהן כדי להתמודד עם תחושות של כעס, וניתן לדרג אותן לפי רמת היעילות שלהן:

דרך אחת היא ללכת "עם" הכעס - לצעוק על מי שהכעיס אותנו או על אנשים אחרים בסביבה, לשבור חפצים או לבעוט בעצים. דרך זו נמצאה הכי פחות יעילה. היא אמנם נותנת סיפוק רגעי, אבל לא מפחיתה את הכעס ולפעמים אף מאריכה את הזמן שהאדם סובל מעצבים.
דרך שניה היא ללכת "הצידה" - להתנתק ממי שהכעיס אותנו ולעסוק בפעילות רגועה, כגון ללכת לטייל, לאכול וכד'. דרך זו נמצאה יעילה במקרים מסויימים, אם כי לפעמים המוח מנצל את זמן הרגיעה כדי להעלות שוב ושוב את המחשבות המכעיסות בסגנון "איך הוא העז לעשות לי דבר כזה?" וכתוצאה מכך תחושת הכעס חוזרת.
דרך שלישית היא ללכת "נגד" הכעס - לחשוב מחשבות הפוכות מהמחשבות שגרמו לכעס, לדון את האדם שהכעיס אותנו לכף זכות, לראות את מעשיו בצורה חיובית יותר. דרך זו נמצאה היעילה ביותר, בהתאם לפסוקנו - "באין נרגן ישתוק מדון".

הקבלות

גם הפסוקים הקודמים מדברים על אש - ייתכן שהם מתייחסים לגורם שמצית את אש המריבה, (משלי כו יח): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר: הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי"*: להצית אש של מריבה זה מאד קל - לא צריך אפילו להסתמך על עובדות, אפשר לרמות ולהמציא סיפורים דמיוניים שיגרמו לאנשים לריב ביניהם. מרמה כזאת דומה ל"זיק" - ניצוץ שמצית אש. אולם, מריבה שניצתת ע"י סיפורים דמיוניים כאלה תתקיים לאורך זמן, רק אם אחד הצדדים הוא נרגן, כלומר חושב שרעהו שונא אותו.

רעיון דומה נמצא ב(משלי טז כח): "אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, וְנִרְגָּ ןמַפְרִיד אַלּוּף"*.

הפסוק הבא (פסוק 21) מלמד, שלפעמים יש גורם חיצוני שיש לו אינטרס ללבות את המריבה ולקיים אותה;

והפסוק שאחריו (פסוק 22) שוב מדבר על הנרגן, ומלמד שהנרגן גורם לא רק להתמשכות המריבה, אלא גם לתחושה רעה אצל שני הצדדים.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/26-20