בבא מציעא פז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בשעה שאין גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו ובדבר שאין גידולו מן הארץ:
גמ' מנא הני מילי דכתיב (דברים כג, כה) כי תבא בכרם רעך ואכלת אשכחן כרם כל מילי מנא לן גמרינן מכרם מה כרם מיוחד דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו מה לכרם שכן חייב בעוללות גמרינן מקמה קמה גופה מנא לן דכתיב (דברים כג, כו) כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך מה לקמה שכן חייבת בחלה וממאי דהאי קמה קמה דמתחייבת בחלה היא דלמא כל קמה קאמר רחמנא אתיא קמה קמה כתיב הכא כי תבא בקמת רעך וכתיב התם (דברים טז, ט) מהחל חרמש בקמה מה התם קמה דמיחייבא בחלה אף הכא נמי קמה דמיחייבא בחלה איכא למיפרך מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח מה לכרם שכן חייב בעוללות קמה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח ואתא נמי זית דאית ביה צד מזבח וזית במה הצד אתי הוא גופיה כרם איקרי דכתיב (שופטים טו, ה) ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית אמר רב פפא כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי מכל מקום קשיא אלא אמר שמואל אמר קרא וחרמש לרבות כל בעלי חרמש והאי חרמש מיבעי ליה בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול ההוא (דברים כג, כה) מואל כליך לא תתן נפקא תינח דבר חרמש דלאו בר חרמש מנא לן אלא אמר ר' יצחק אמר קרא קמה לרבות כל בעלי קמה והא אמרת קמה קמה דמיחייבא בחלה הני מילי מקמי דניתי חרמש השתא דאתי חרמש איתרבי ליה כל דבר חרמש ואף על גב דלא מיחייב בחלה קמה למה לי לרבות כל בעלי קמה והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה כי תבא בכרם רעך למה לי אמר רבא להלכותיו כדתניא כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כד, טו) לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן אבפועל הכתוב מדבר בכרם רעך ולא בכרם כותי הניחא למ"ד בגזל כותי אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל אלא למ"ד גזל כותי מותר השתא גזילה מותר פועל מיבעיא מוקים לה בכרם רעך גולא של הקדש ואכלת דולא מוצץ ענבים הולא ענבים ודבר אחר כנפשך כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל וופטור אף נפשו של פועל אוכל זופטור שבעך חולא אכילה גסה ואל כליך לא תתן טבשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר
רש"י
עריכהבשעה שאינה גמר מלאכה - כגון המנכש בבצלים:
מאחר שנגמרה מלאכתן - כגון נתפרסו עגוליו דמתניתין:
ובדבר שאין גידולו מן הארץ - כגון החולב בהמותיו והמגבן:
גמ' מנא הני מילי - דפועל אוכל במחובר:
כי תבא ואכלת ענבים - לקמן דריש ליה בפועל וסיפיה דקרא ואל כליך לא תתן משמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת גמר מלאכת חיבורן קאי:
כי תבא בקמת רעך - וגו' וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי:
אתיא קמה קמה - והמקשה אומר גזירה שוה זו כדי להקשות ולומר אימא דלא אישתעי קרא אלא בחייבת בחלה כגון קמת מין דגן אבל בקמת קטנית לא:
מהחל חרמש בקמה - הוא עומר הקרב בפסח שהוא בא מן השעורין שחייבין בחלה:
צד מזבח - יין לנסכים וסולת למנחות:
ואתי נמי זית - בהאי דינא דאית בה צד מזבח והוא שמן למנחות אבל שאר מיני אילנות וזרעים לא:
וזית במה הצד אתי - בתמיה וכי מדרשא בעי למילפיה הא בכלל כרם הוא:
בשעת חרמש - שהוא גמר מלאכה:
מאל כליך - כדמפרש לה לעיל ולקמן קדריש לה הכי:
תינח דבר חרמש הוא - כגון קטנית:
דלאו בר חרמש - כגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים:
בעלי קמה - העומדים בקומה בארץ והכל בכלל:
והא אמרת קמה דמיחייבא בחלה הוא - כלומר והא כבר אותבינא דאיכא למילף בג"ש דבקמה בת חלה קאי:
הני מילי - דאיכא למיפרך ההיא פרכא:
מקמי דדרשינן חרמש - לרבות קטנית:
השתא - דדרשינן חרמש ליתא לג"ש ואיתרבי קמה לרבות כל בעלי קמה:
כרם רעך - ואל כליך לא תתן אבל כרם כותי תתן:
הניחא וכו' - פלוגתא בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.):
ולא של הקדש - אסור לאכול:
ולא מוצץ - היין וזורק החרצנים:
ולא ענבים ודבר אחר - לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה:
כנפשך - כאילו הן שלך:
מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר - דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן (מעשרות פ"א מ"ז) יין משירד לבור:
אף פועל אוכל ופטור - ולא אמרינן הואיל דבאגריה אכיל על כרחו של בעל הבית הוה ליה כמקח ומקח קובעת למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דזבניה אחשביה:
אין הטבל מתחייב - אפילו מירחו בכרי בשדה:
תוספות
עריכהאימא דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש. כגון אילנות לא תיכול ואם תאמר ואמאי לא נילף מחרמש והא ליכא שום פירכא וי"ל דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאמאי איצטריך קרא למכתב כי תבא בכרם רעך לילף מחרמש אלא ודאי שני כתובים הבאים כאחד נינהו ואין מלמדין וכי דריש מקמה כל בעלי קמה על כרחך אצטריך כרם להלכותיו כדקאמרינן בסמוך:
אמר רבא להלכותיו דתניא כו'. תימה דמכל מקום למה נכתב כרם דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דהא קמה קמה דכתיב ב' פעמים דרשינן תרוייהו חד לרבות כל בעלי קמה וחד לאדם בתלוש והיינו משום דלא הוה ליה למכתב בקמת רעך אלא בשל רעך ושמא אצטריך ליה לשום דרשא:
אלא למ"ד גזל כותי מותר כו'. פי' בקונטרס דפלוגתייהו בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.) וקשיא דהתם אפילו מאן דשרי לא שרי אלא הפקעת הלואתו אבל גזילה ממש מודו כולי עלמא דאסור אלא אור"י דפלוגתייהו לקמן בהמקבל (דף קיא: ושם) דאיכא דשרי גזילתו ממש וא"ת למאן דאמר גזל כותי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו דדרשינן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) ידקדק עם קונהו שלא יגלום עליו ולא יבא עליו בעקיפין ודרש מהתם דגזל הכותי אסור וליכא למימר דס"ל דקרא איירי כשידם תקיפה על עצמם דאם כן היכי קאמר קרא דיצא ביובל איך יצא ביובל והלא הכותי לא יניחנו לצאת ויש לומר דהיכא דאיכא חילול השם מודה דאסור שהכותי בטח עליו ונותן לו כל שכרו והוה חילול השם אם היה יוצא בחזקה קודם היובל:
רעך ולא של הקדש. דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי הוה אמינא דשרי בשל הקדש תימה דתניא בפ' ולד חטאת (מעילה דף יג.) הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפיק לה בגמרא מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש ואף אפועלים יליף ליה דה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר לא גמרינן בפועל אלא מדיש וא"כ רעך למה לי למעוטי הקדש ועוד למאי אצטריך רעך ג' פעמים חד בכרם ושנים בקמה דחד למעוטי הקדש וחד דריש ליה לקמן (דף פח:) לשור במחובר ושלישי למאי אתא ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא אחרינא גם השני אייתר ושמא לשום דרשא אצטריך ליה:
שבעך ולא אכילה גסה. אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה. בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למדרש מיניה ולא מוצץ:
עין משפט ונר מצוה
עריכהיג א מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה א', סמ"ג עשין צא, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף א':
יד ב מיי' פ"א מהל' גניבה הלכה י"א, ומיי' פ"א מהל' גזילה ואבידה הלכה ב', סמ"ג עשין עא וסימן עג, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ח סעיף ב', וטור ושו"ע חו"מ סי' שנ"ט סעיף א':
טו ג מיי' פ"ח מהל' מעילה הלכה א', ומיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ו':
טז ד מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י', סמ"ג עשין צא, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף י"ג:
יז ה מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י' ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף י"ב:
יח ו מיי' פ"ג מהל' מעשר הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף פ"ב:
יט ז מיי' פ"ה מהל' מעשר הלכה ט', טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ק':
כ ח מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י"א, סמ"ג עשין צא, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף י"ד:
כא ט מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף י"א:
ראשונים נוספים
אתיא קמה קמה. איכא למידק אי מג"ש וכי אדם דן ג"ש מעצמו ואיכא למימר מה מצינו קאמר הואיל ומצינו קמה בתורה דהיא קמה דמחייבא בחלה אף כל קמה האמורה בתורה סתם כגון זו אין לך בה אלא קמה דמחייבא בחלה ויד פועל על התחתונה, ורש"י ז"ל כתב המקשה אומר ג"ש כדי להקשות, ואיכא למימר דגמיר מרביה ג"ש דקמה קמה ולא ידיע ליה למאי לוקמיה אי להא אי למילתא אחריתי וכבר כתבתי במקומות רבים שכל הג"ש כך נמסרו לנו ממשה רבינו קמה קמה לג"ש אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאיזו מהן נאמרה:
ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכיל שאם נתן דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בע"ה שוב אינו רשאי לאכלן דה"ל תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדל' כתב רחמנא ולא תקצור בתרמ' משמ' ליה וחרמש שאת' קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך וה"נ מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאת' נוטל לכליו של בע"ה ממיעוט דכליך. א"נ משו' דתרויהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אע"ג דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד.
והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמ' רעך יכול לעולם ת"ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה מכלל שכ' רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה וקטפת מלילות בידך שלא תהא קוצר במגל, וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, פי' כדאמרן בגמ' בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והינו רישא דבריתא דקתני יכול לעולם ת"ל וכו' והכי נמי תניא אידך התם כי תבוא יכול לעולם ת"ל ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בע"ה כלו' אותה שעה אתה אוכל ולא בשע' שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכה דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים.
והוצרכתי לפר' כל זה מפני שראיתי לר"מ הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכמדומה לי שטעה בפי' בריתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינן אתא.
ואכילת פועל במחובר כאכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו אלא דאשכחן בתוספתא העוש' בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה ר' יהוד' אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשע' שטוען מפני גזל מלאכתו של ב"ה ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפי' בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ור' יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבט' ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסב' ר' יהודה תקנת חכמי' היא שלא לאכול בשעת מלאכה כל זמן שאפש' לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהש' אבד' דמתני' פליגי דר' יהודה סבר תקנו שיאכל בשע' שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכ' ורבנן סברי תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשע' מלאכה ולא שאסרו עליהם כלום והילכתא כרבנן ובנסח משנתנו של רבינו ז"ל גרסי' וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השב' אבדה לבעלי' אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אע"פ שהוא קודם מלאכה וכחזרתן מן הגת אע"פ שהוא לאחר גמר מלאכה ובשאר כל הנסחאו' גרסי' וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא:
ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול: דקרא הכי קאמר, כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול, אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית, לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. וא"ת אמאי דרשי ליה הכי, לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. וי"ל דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף, דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך, ואי ללאו בלחוד, הוי ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. (שיטמ"ק).
והא אמרת קמה קמה לגזירה שוה: וא"ת והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, וכיון דלא קיימא, היכי הוו דרשי לה מעיקרא. י"ל דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש, אלא כעין מה מצינו, דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר ג"ש זו כדי להקשות, ולומר דגזירה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני, אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי, שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממרע"ה קמה קמה לג"ש, אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זהו מהם נאמרה, ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות, ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. (שיטמ"ק).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
מה להלן בפועל הכתוב הדבר. אף כאן בפועל הכתוב מדבר. פי' כל פועל אוכל מן התורה בין שכיר יום בין קבלן כגון שקיבל קמה לקצור דכיון דמלא תבא עליו השמש גמרי' קבלן נמי איתי' בלא תבא עליו השמש כדאמרי' לקמן בפ' המקבל:
אף פועל אוכל ופטור. פירש המורה ולא אמרינן הואיל ובאגרי' אוכל על כרחי' של בעה"ב הוי כמקח ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבני' אחשבי' הא לא אמרי' גבי פועל משום דהתורה זכתה לו. ולקמן נמי דאמרי' הא לוקח חייב מאי לאו בשד' פי' מאי לאו בשד' דמקח קובע שם וקשי' לתרווייהו דמקח לא עדי' מגמר מלאכה וקשיא לי מדאמרי' בפ' המביא כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחד שבת ואחד חצר א' תרומה וא' מקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן כדכתבי' לקמן בפירקין במה"ק ונ"ל שאם הלוקח קונה לו כל זהו גמר מלאכתו שעת לקיטתו. כדתנן בפ"ב דמעשור' האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאני' לא יאכל עד שיעשר. דברי ר"מ ר' יהודא אומר אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב אלמא משעה שהוא ליקט הוי גמר מלאכה גבי דידיה אבל גבי בעה"ב תנן בפ"ק כלכלה משיחפה ואם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צורכו במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו. אלמא הלקיטה לבעל הבית לא הוי גמר מלאכה למעשר וללוקח הוי גמר מלאכה והוה אמינא שהפועל יהא דינו כלוקח. מש"ה איצטריך כנפשך. וכי מקשה מאי לאו בשדה הכי מקשה מאי לאו בשדה חייב הלוקח בלקיטה דהוי אצלו גמר מלאכה וה"ה לבעה"ב דחייב במירוח או במידי דחשיב גבי דידי' גמר מלאכה חייב בשדה ואע"פ שלא ראה לא בית ולא חצר:
גמרא. מה לכרם שכן חייב בעוללות מה לקמה שכן חייבת בחלה: פירוש לאו למימרא דהא קולא היא דאדרבה חומרי נינהו אלא בתורת טעמא אתא מה להני שכן יש בהן קולא לממונא של בעל הבית שחייבו הכתוב לתת לאחרים חלה ועוללות וכשם שזיכה לאחרים בכך זיכה בו לפועל. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: מה לכרם שכן חייב בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל וכשם שנתחייב בעל הכרם להניח עוללות לעניים כך חייב להניח הפועל לאכול מן הענבים אבל שאר הדברים שאין בהם לעניים כלום מנין. עד כאן.
אתיא קמה קמה וכו': קשיא וכי אדם דן גזרה שוה מעצמו. ועוד דהא לא קיימא הך גזרה שוה. ואיכא למימר מפני שיד פועל על התחתונה גמרינן להך קמה מההיא בבנין אב אלא דגלי רחמנא בדוכתא אחרינא דבכל קמה אוכל. הראב"ד ולהלן תמצא עוד בזה.
ואם תאמר ונילף מקמה דניזקין דכתיב ונאכל גדיש או הקמה ודרשינן בהכונס לרבות כל בעלי קומה. ויש לומר דמסתברא למדרש בקמת מבקמת ולא מהקמה. אי נמי ילפינן קמה האמורה אצל חרמש מקמה האמורה אצל חרמש. מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח. אף על גב דכוסמין ושבולת שועל ושיפון אין בהם צד מזבח מכל מקום צד דגן מקרו. ואתי נמי זית במה הצד. תימה אמאי לא קאמר מה להצד השוה שבהם שיש בהם פרט ולקט מה שאין כן בזית כדאיתא פרק הזרוע. ויש לומר דניחא ליה לעשות הצד השוה בצד מזבח שהוא שוה בזה כמו בזה אבל פרט ולקט אינם שוים בשמם. ועוד יש לומר דאהני קרא דכרם זית לרבותא דפועל אוכל בו במה הצד שיש בו צד מזבח אבל אי לא כרם זית הוה אמינא אותו צד דפרט ולקט למעוטי זית. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות ריש פרק כיצד מברכין.
וחרמש לרבות כל בעלי חרמש: פירוש דהאי קרא יתירה הוא ואתא לדרשא. ואם תאמר והא איצטריך לגופיה שלא יקטוף ויאכל בכליו ואף על גב דהא כתיב וקטפת מלילות בידך איצטריך וחרמש לעבור עליו בלא תעשה. יש לומר דאם כן לימא קרא וכלי לא תניף אי נמי לא תאכל אלא בקטיפה. ועוד דכל היכא דאיכא למדרשה לא מוקמינן בלאו כיון דאיכא עשה בר מהכי. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל.
אימא דבר חרמש אבל וכו': ואם תאמר אמאי לא נילף מחרמש וכו'. ויש לומר דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוי להו שני כתובין וכו' ככתוב בתוספות. וכתוב בגיליון תוספות אך קשה דטפי הוה לן למידרש מהלכותיו מלשני כתובים הבאין כאחד וכן בשיטת רבינו ברוך. עד כאן.
ואכתי מיבעי ליה דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש לא: כלומר דבר שנלקט ביד לא תיכול. ואין לשון מיבעי ליה האמור כאן נאמר בדקדוק דהא קיימא לן דאפילו מוסק וגודר ביד אוכל והכי הוה ליה למימר ודילמא הכי קאמר קרא דבר חרמש אכול וכו' והכי פירושו אלא לא תילף מחרמש בלחוד נילף מחרמש ומקמה תרווייהו שבא זה ולימד על זה וכדמפרש ואזיל. ומאן דלא גריס אלא הכי נמי פירושה. הריטב"א.
וזה לשון הרשב"א: ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול דקרא הכי קאמר כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. ואם תאמר אמאי דרשי ליה הכי לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. ויש לומר דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך ואי ללאו בלחוד הוה ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתו דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בעל הבית שוב אינו רשאי לאכלן דהוה ליה תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדלא כתב רחמנא ולא תקצור בחרמש משמע ליה וחרמש שאתה קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך והכי נמי מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ממיעוט דכליך. אי נמי משום דתרווייהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אף על גב דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמת רעך יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה.
וקטפת בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והיינו רישא דברייתא דקתני יכול לעולם תלמוד לומר וכו'. והכי נמי תניא אידך התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה ומהדר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית כלומר אותה שעה אתה אוכל ולא בשעה שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכו דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים והוצרכתי לפרש זה מפני שראיתי לר"ם הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו. וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינך אתא ואכילת פועל במחובר באכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו.
אלא דאשכחן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה רבי יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען מפני גזל מלאכתו של בעל הבית ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ורבי יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבטל ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסבר רבי יהודה תקנת חכמים היא שלא לאכול בזמן מלאכה כל זמן שאפשר לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהשבת אבדה דמתניתין פליגי דרבי יהודה סבר תקנו שיאכל בשעה שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכה ורבנן סברי. תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשעת מלאכוע ולא שאסרו עליהם כלום והלכתא כרבנן.
ובנוטת משנתנו של רבינו ז"ל גרסינן וכולם לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השבת אבדה לבעליה אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אף על פי שהוא קודם מלאכה ובחזרתן מן הגת אף על פי שהוא לאחר גמר מלאכה. ובשאר כל הנוסחאות גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ומצינו להר"ם במז"ל שכתב העושה במחובר אינו אוכל עד שיגמר מלאכתו והמבטל ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה שמענו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל. עד כאן.
ויש אומרים דנפקא ליה הא מילתא למרן ז"ל מדתניא בסיפרי כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה קרא ומסיק ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ומשמע ליה למרן ז"ל דכיון דדריש ליה מעיקרא ודריש ליה לבסוף דתרתי קתני ומעיקרא דריש ליה שלא יאכל פועל במחובר אלא כשהוא גמר מלאכה ולבסוף דריש ליה שלא יאכל אלא אחר שיגמור מלאכתו והכי נמי תניא התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית עד כאן.
ומפרש לה מרן ז"ל שלא יניף לאכילתו בשעה שהוא עוסק במלאכתו. וזה תימה גדול דבכוליה פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שעוסק במלאכתו ומפני השבת אבדה לבעלים אמרו ז"ל שיאכל פועל כשהולך מאומן לאומן ובכוליה פרקין לא דרשינן הני קראי אלא למעוטי העושה במחובר בשעה שאינו גמר מלאכה והני מתנייתא דספרי הכי נמי מתפרשי ותרתי דרשי דחרמש לא תניף חדא מילתא היא והתם אורחין הוא לפרושי מעיקרא ולמהדר לפרושי לבסוף ובהדיא גרסינן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל וכו'. והילכתא כרבנן ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא מדרבנן מפני השבת אבדה לבעלים עד כאן. עיין לקמן בדבור המתחיל וכולן לא אמרו וכו' בלשון הר"ן.
ההוא מואל כליך נפקא: תימה מנין לן בקמה דבעינן גמר מלאכה דמכרם לא ילפינן שכן פטור מחלה וחייב בעוללות. ויש לומר דמסתבר לדמויי כל האכילות יחד שיהיו דוקא בשעת גמר מלאכה. הרא"ש ז"ל.
והא אמרת קמה קמה לגזרה שוה: ואם תאמר והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני וכיון דלא קיימא היכי הוו דרשי לה מעיקרא. יש לומר דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש אלא כעין מה מצינו דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה.
ורש"י כתב שהמקשה אומר גזרה שוה זו כדי להקשות ולומר דגזרה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממשה רבינו עליו השלום קמה קמה לגזרה שוה אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זו מהם נאמרה ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
וזה לשון הריטב"א: אתיא קמה קמה. פירוש אפשר דהאי מקשה גמרא גמיר לה להאי גזירה שוה ולהכי פריך בה להדיא דאי לא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו. אי נמי דלאו גזרה שוה קפריך אלא בילמד סתום מן המפורש. עד כאן.
אמר רבא להלכותיהן: תימה דמכל מקום למה נכתב כרם וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון דבעי למכתב ענבים לדרשא אורחיה למכתב כרם תחלה. ותימה קמה נמי דכתיב וקטפת מלילות אורחיה למכתב קמה. ויש לומר הא כתיב חרמש ועליה שייך למכתב מלילות. הרא"ש.
הניחא למאן דאמר גזל גוי אסור: פירוש איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא אלא למאן דאמר גזלו מותר מאי איכא למימר. הריטב"א.
כתוב בתוספות תימה למאן דאמר גזל הגוי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו וכו'. ואפילו תאמר שלא ידרוש ידקדק עם קונהו מכל מקום מפשטיה דקרא תיקשי ליה שאין העבד יכול להפקיע עצמו מתחת ידי הגוי עד שיגיע היובל ועל כרחך איירי כשידינו תקיפה וכו' ויש לומר דאפילו למאן דאמר גזל הגוי מותר היינו דוקא היכא דליכא חילול השם כגון מחשב עמו בלא דקדוק או כגון שציערו הגוי או פועל שנותן לכליו אבל היכא דאיכא חילול השם אסור דאי לא תימא הכי בזמן שהיתה יד ישראל תקיפה על אומות היאך היה נשאר ביד גוי פרוטה הילכך כיון שהגוי בתן מעות לישראל וקנאו לעבד והאמין בו שיעבדנו וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.
רעך ולא הקדש: כלומר שיצטרך הגזבר לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל כדי שבעו להכי בא רעך למעט הקדש דלא זכתה לו תורה. ה"ר יהונתן ז"ל.
אבל הריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רעך ולא הקדש. ואם תאמר הקדש למה לי קרא למיסריה והלא יש בו מעילה מן התורה כיון שתלשו. יש לומר דאתיא אפילו כשהתנה שלא יחול עליו הקדש אלא בדמיו וכההיא שאמרו בונין בחול ואחר כך מקדישין. ולמאן דאמר גזל גוי אסור תרתי שמעת מינה רעך ולא של גוי ושל הקדש דלאו רעך הוא. עד כאן.
על מה שהקשו בתוספות דלמה לי רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו, כתב הרא"ש ושמא לא הוה דרשי דישו הראוי לו אי לאו דאשכחן רעך למעוטי הקדש. ור"מ תירץ דאלו לא כתיב אלא דישו לא הוה מוקמינן ליה אלא במידי דמאכל אדם דבמידי דאדם אכיל בהמה נמי אכיל אבל פרה הדשה בכרשינין אימא לא אכלה וכל שכן אי לא כתיב אלא כרם רעך והוה אמינא דוקא במאכל אדם להכי אייתר דישו למימר דאף במידי דלאו מאכל אדם עובר בבל תחסום. עד כאן.
ואכלת ולא מוצץ: כלומר אסור לפועל שיאכל הענבים בשעה שאינו תאב להם שאינו יכול לאכול החרצנים והזג אלא מוצץ היין מן הענבים וזורק הקליפה החיצונה דבודאי הוא אוכל אותה באכילה גסה ואין זה כנפשך שבעך לפי שיותר משבעך הוא. אי נמי יש לפרש שאף על פי שהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם ועל כרחך צוהו שיאכל הכל גם הקליפה. ה"ר יהונתן.
כנפשך כן נפשו של פועל: קשיא לי והלא בפועל עצמו הכתוב מדבר. ואיכא למימר רעך כנפשך קא דריש וכיון דרעך כנפשך אף נפשך כרעך דלמאי הלכתא איתקש רעך לנפשך אלא ודאי לאקושי נפשך לרעך. הראב"ד.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש מקשין היכי דרשינן כנפשך גבי בעל הבית גופיה דהא קרא בנפש פועל מיירי. ולא קשיא דאנן הכי דרשינן ואכלת ענבים בכאן כאלו היו משל נפשך. ע"כ.
שבעך ולא אכילה גסה המזקת לך כדאמרינן בעלמא כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן כי יאכל פרט למזיק שכל אכילה שהיא יותר על כדי שבעו מזקת לו לאדם. ה"ר יהונתן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה