טור חושן משפט שלז
<< | טור · חושן משפט · סימן שלז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
פועל העושה מלאכה לבע"ה הרי זה אוכל ממה שהוא עושה אפילו אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו רק נושא על כתפו: ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור ופירש רש"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בעל כרחו ודוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסורא איכא אם חסמו בעל כרחו וכ"כ הרמ"ה דבעל כרחו לא מצי למחסמיה ואם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם מלקי לא לקי:
בד"א שאוכל כשהוא עושה בגדולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה כגון בוצר בענבים ומוסק בזתים ואורה בתאנים וגודר בתמרים ובתלוש מן הקרקע קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב אחרון שבו אבל העושה בדבר שאין גדולי קרקע כגון החולב והמגבן והמחבץ אינו אוכל וכן העושה במחובר שלא בשעת גמר מלאכה כגון העודר בגפנים או מכסה שורשי האילנות ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים שעיקר המלאכה לצורך הגדולים להרחיב להן ועדיין לא נגמר מלאכתן:
כ' הרמב"ם העושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן לסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו אינו אוכל אלא אחר שימלא הסל ע"כ ואינו יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה שלא אסרה תורה אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל העושה בדבר שנגמרה מלאכתו יכול לאכול כ"ז שמתעסק בו:
העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר כגון בודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר כגון תאנים וענבים לאחר שנתחייבו במעשר אינו אוכל ממנו ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטין העומדין לעשות פת שחייב בחלה אוכל עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה ולאחר מכן אינו אוכל ופאי' האידנא שאין חיוב מעשר כיון שנגמר' מלאכתו במקום שיש חיוב מעשר השתא נמי לא יאכל הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכן ונותן אותם בסל ומתחממין ומתרככין שם עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ויכול לאכול מהן [השוכר את הפועל לקצוע בתאנים אוכל מהם שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר] נפתחו חביותיו ונתפרסו עיגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהם שכבר נתחייבו במעשר בד"א שיודע הפועל שנפתחו אבל אם לא ידע שנתחייבו במעשר וסבור שעדיין לא נתחייבו במעשר כגון שנפתחו לגת וסבור שעדיין לא הועלו משם חייב לעשר ולהאכילו:
אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה אבל אם הוא יושב ומשמר אפילו במחובר בשעת גמר מלאכה אינו אוכל ואצ"ל השומר במחובר שלא בשעת גמר מלאכה אבל השומר בתלוש קודם שיגמור מלאכתו למעשר אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן:
יכול הפועל לאכול אפילו יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות שוה סלע ומ"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן כדי שלא ימנעו מלהשכירו בד"א כששכרו לכל היום אבל אם לא שכרו אלא ללקט קישות אחת לא יאכלנו ואפילו שכרו לכל היום לא יאכל קישות הראשון שלקט אלא יתן תחלה לכליו של בע"ה ואח"כ יאכל הוא:
היה משמר ד' או ה' ערימות של ה' בני אדם לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא אוכל מכולן לפי חשבון:
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ואוכל: לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין מענבים ואין שותין התירוש שאין מלאכתן ניכרת בתירוש משהלכו שתי וערב אוכלין בענבים ושותין בתירוש:
ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה ואוכלין בגפן אחר ולא אפשיטא לן לפיכך לא יאכל ואי אכיל לא מפקי' מיניה ולא (ס"א אלא) מנכינן ליה באגריה ומיהו גפן שמודלית על גבי חברתה ועושה באחת מהן יכול לאכול מהשניה: ואינו רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא בטלתי לאכול ועד כן אשב עתה ואוכל אבל מפני תקנת בע"ה שלא יתבטל ממלאכתו אמרו חז"ל אחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אף ע"פ שאינו בשעת מלאכה שטוב הוא לבע"ה כדי שלא יתבטל:
ולא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר כדי שיאכל הרבה מהענבים ולא יאכל במלח ואם קצץ עם בע"ה שיאכל עד שיעור כך וכך אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה ולא ימוץ בענבים ולא יהבהבם ע"ג סלע אפילו אם אינו צריך לבטל מלאכתו בכך כגון שיש לו אשה ובנות שיהבהבם לו ולא יאכל אכילה גסה אבל רשאי פועל לטבל פתו בציר כדי שיאכל ענבים הרבה:
ורשאי בע"ה להשקות הפועל יין כדי שלא יאכל הרבה מן הענבים:
איסי בן יהודה אומר הרוצה לעשות מלאכה בשדה ובכרם חבירו כדי שיאכל יכול לעשות ואוכל ואין הלכה כמותו:
פועל שא"ל לבע"ה תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו שלא זכתה תורה לו אלא מה שיאכל הוא ואינו יכול לזכותו לאחר ואפי' נזיר ועושה בענבים ואומר לבע"ה תן לבני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ולבניו לפי שכבר זכה בו בעצמו ונראה שאפ"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ולבניו:
היה הוא ואשתו ובניו עושין והתנה ע"מ שלא יאכלו אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתם מהני תנאו כיון שיש בהם דעת ומוחלין אבל אם הם קטנים לא יכול להתנות עליהם שלא יאכלו שלא משלו הם אוכלים אלא משל אביהם שבשמים:
כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו ואוכל בשעת מלאכה או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכן אם הוליד בידו ממה שעושה או שנותן לאחרים עובר בלא תעשה עכ"ל:
אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולא ירעיב ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו מפני ביטול מלאכתו של בע"ה שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בע"ה בכח:
כתב הרמב"ם כדרך שמוזהר בע"ה שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך מוזהר העני שלא יבטל מלאכת בע"ה ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו שהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית שלא יברכו ברכה רביעית בברכת המזון וכן חייב לעבוד בכל כחו שכן יעקב אמר (בראשית ל"א) בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר בעוה"ז על כן שנאמר (שם ל') ויפרוץ האיש מאד מאד:
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פועל העושה מלאכה לב"ה ה"ז אוכל במה שהוא עושה אפילו אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו רק נושא על כתפו משנה בפ' הפועלים (צא:) ואע"ג דפליג בה רבי יוסי ואמר עד שיעשה בידיו וברגליו ידוע דהלכה כת"ק: (ב) ומה שאמר ומיהו אם חסמו שנא לאכול פטור בפרק הפועלים (צב.) אמרי' דחכמים דרשי קרא דכנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור:ומ"ש ופרש"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בע"כ: ומה שאמר דוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסור' איכא וכו' כן משמע לישנא דפטור דקאמר: ומה שאמר בשם הרמ"ה דאם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם.
בד"א שתוכל כשהיא עושה בגידולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה וכו' נקט גידולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה וכו' נקט גידולי קרקע לאפוקי חולב ומגבן ומחבץ ונקט במחובר לאפוקי עושה בתלוש כדלקמן ונקט בשעת גמר מלאכה לאפוקי עושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה כדלקמן וכל זה מבואר במשנה פ' הפועלים (פ"ח.) ויליף לה בגמ' מקראי ומ"ש ובתלוש מן הקרקע קודם שיגמר סוף המלאכה המחייבת אותו בחיוב האחרון שבו ג"ז שם ויתבאר לקמן. ומ"ש ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים וכו' שם בגמרא:
כתב הרמב"ם העושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו וכו' בפי"ב מהלכות שכירות וסיים בה אבל מפני השב אבדה לבעלים חמרו חכמים שיהו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין כתב ה"ה וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ובגירסת ההלכות אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ונראה שרבינו מפרש גמר מלאכה בכאן משנתמלא הסל אבל מפני השב אבדה שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה אמרו שיאכלו בעודן ממלאין הסל בהליכתן משורה לשורה או בהחזירן הסל שנופצו לגת וכ' עוד הרמב"ם בפרק הנזכר המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף וכו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכתב ה"ה בהשגות א"א דברים הללו אין להם שורש ובסיפרי דרשו וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו ע"כ והרמב"ן ז"ל פירש הברייתא שאין הכוונה אלא להוציא עודר ומקשקש או מנכש בעשבים שאינן עושין בגמר מלאכה שאינן אוכלים כמו שנתבאר בגמ' וכ' על דברי רבינו וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי ורש"י פירש המשנה שהבאתי למעלה כך וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב ויאכל לומר הרי מנעתי את עצמי ע"כ ולא בטלתי עכשיו אשב לי זה לשונו וקרובים דבריו לדברי רבינו עכ"ל: ותלמידי הרשב"א הוכיחו מפשט דמתני' דוכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה דעיקר אכילת פועל מן התורה הוא בשעה שמתעסק במלאכת בע"ה ושלא כדברי הרמב"ם וקרא דחרמש לא תניף לאו אזהרה לאוכל הוה אלא אזהרה לקוצר שלא יקצור ויאכל אלא קוטף ואוכל וברייתא דסיפרי ה"ק דקרא בשעה שאתה מניף חרמש עסקינן וקאמר דקוטף ואוכל כדאמרי' לעיל בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול וה"נ תניא התם כי תבא בכרם רעך יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בע"ה אתה אוכל וכו' וזהו ברור ומיהו בהלכות הרי"ף גריס במתניתין וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה ולאו למימרא דאינו אוכל אלא בשעה שמתעסק במלאכתו אלא עד שעת גמר מלאכה קאמר שהוא אוכל כגון בשעה שפורק וטוען ולאפוקי אחר שנגמרה מלאכתו אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת שפירושו עד שתהא פורקת עכ"ל.
העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר כגון בודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר כגון תאנים וענבים לאחר שנתחייבו אינו אוכל ממנו ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטים העומדים לעשות פת שחייבת בחלה אוכל עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה ולאחר מכאן אינו אוכל שם בברייתא (פט.) ובגמרא והתם יליף לה מקרא ומ"ש ואפילו האידנא נמי שאין חיוב מעשר כיון שנגמרה מלאכתו במקום שיש חיוב מעשר השתא נמי לא יאכל: הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכן וכו' עדיין לא נגמרה מלאכתן ויכול לאכול מהן ג"ז שם ברייתא וגמרא: נפתחו חביותיו ונתפרסו עיגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהם וכו' בד"א שיודע הפועל שנתפתחו אבל לא ידע שנתחייבו במעשר וכו' חייב לעשר ולהאכילו משנה וגמרא שם (צג:):
אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה אבל אם הוא יושב ומשמר אפילו במחובר בשעת גמר מלאכה אינו אוכל וכו' אבל השומר בתלוש קודם שיגמור מלאכתו למעשר אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן משנה שם שומרי פירות אוכלים מהלכות מדינה אבל לא מן התורה ובגמרא א"ר ל"ש אלא שומרי גנות ופרדסים אבל שומרי גתות וערימות אוכלין מן התורה קא סבר משמר כעושה מעשה דמי ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות וערימות אבל שומרי גנות ופרדסין אינם אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי א"ר אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן ואלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש וכו' מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה אימא סיפא ואלו שאין אוכלין מאי אינן אוכלין אילימא שאינן אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה היינו רישא אלא לאו שאין אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה ומאי ניהו עושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה וכל שכן שומרי גנות ופרדסים:
יכול הפועל לאכול אפילו יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות אפילו שוה סלע ומ"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן וכו' משנה שם (צג:) אוכל פועל קישות אפי' בדינר כותבת אפילו בדינר רבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו ובגמרא חכמים היינו ת"ק א"ב אבל מלמדין לת"ק לית ליה מלמדין ולרבנן אית להו מלמדין איבעית אימא איכא בינייהו דרב אסי דאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו ואמר רב אסי אפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית אימא ליתיב ברישא והדר ליכול ואי אשמועינן בהא דאיפשר לקיומי לבסוף אבל הכא דלא אפשר לקיומי לבסוף אימא לא צריכא. ופירש רש"י לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. לאותו אשכול ת"ק אית ליה דרב אסי וה"ק פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד ואפי' היא שוה דינר ואתא ר' אלעזר למימר בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברותיה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אבל שכר לקישות לבדה לית להו דרב אסי: אפילו לא בצר. שכרו לכל היום מותר לאכול אשכול ראשון שבצר וכתב הרא"ש והלכה כחכמים ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמי דיחידאי אינון כדאמרינן סתם מתני' ר"מ אבל לשון חכמים כולל רבים ועוד דמסתברא טעמייהו דנכון הוא וטוב וישר ללמוד כל אדם ולהורות הטוב לו עכ"ל: ומשמע מדברי רש"י דכי אמרינן איכא בינייהו דרב אסי אדרב אסי קמא אמרו כך ולא על מימרא בתרא וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל שם ואם כן מימרא בתרא הלכה היא ורבינו שהוציאה מהלכה נראה שטעמו דכיון דמצרכינן הני תרי מימרי נראה שיש מקום לומר דאף על גב דבקמייתא אוכל בתרייתא אינו אוכל וכיון דליתא לקמייתא בתרייתא נמי ליתא והרי"ף השמיט מאי דאיתמר בגמרא ולא כתב אלא המשנה כצורתה משמע דס"ל דהלכה כחכמים וליתנהו להנך מימרי דרב אסי וגם הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שכירות פסק כחכמים והשמיט מימרי דרב אסי:
היה משמר ד' או ה' ערימות של ה' בני אדם לא ימלא כריסו מאחד מהם וכו' ברייתא שם (צג.):
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפי' שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שמגיע למקום היפות ואוכל משנה שם (צא:):
ומה שאמר לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלים בענבים ואין שותים התירוש וכו' משהלכו שתי וערב אוכלים בענבים ושותין בתירוש שם מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ופירש רש"י דרכן להטיל ענבים על הגת ודורכין ברגליהם על הגת ועד שלא הלכו בה שתי וערב אין מלאכתן נכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוה ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר:
ומה שאמר ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה אוכלים בגפן אחר ולא איפשיטא לן שם ומה שאמר לפיכך לא יאכל ואי אכללא מפקינן מיניה פשוט שכן דין כל ספיקא דממונא. ומה שאמר ולא מנכינן ליה מאגריה כן כתב הרא"ש שם ונתן טעם משום דאם כן היינו אפוקי כדאמרינן לעיל גבי משכנתא ומה שאמר ומיהו גפן שמודלית על גב חברתה ועושה באחת מהן יכול לאכול מהשניה:
ומה שאמר ואינו רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא נטלתי לאכול וע"כ אשב עתה ואוכל אבל מפני תקנת בעה"ב שלא יתבטל ממלאכתו אמרו חכמים ז"ל אחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אע"פ שאינו בשעת מלאכה וכו' משנה שם וכבר נתבאר לעיל בסימן זה:
ולא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר וכו' ולא יאכל במלח ואם קצץ עם בע"ה שיאכל עד שיעור כך וכך אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה ברייתא שם. ומה שאמר ולא ימוץ בענבים ג"ז ברייתא שם (פט:): ומה שאמר ולא יהבהבם ע"ג סלע אפילו אינו צריך לבטל ממלאכתו בכך וכו' חסרון לשון יש כאן דשני דברים הם וכ"צ להגיה יהבהבם ולא יפריך ע"ג הסלע. וכן מצאתי בספר מדוייק והכי איתא בגמרא בפרק הנזכר איבעיא להו פועל מהו שיהבהבם באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא ת"ש פועלים אוכלים ובלבד שלא יהבהבו התם משום ביטול מלאכה כי קא מיבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו מאי ת"ש לא יהבהב באור ויאכל ולא יפריך ע"ג הסלע ויאכל אבל מפריך ע"י ואוכל התם משום ביטול מלאכה ופירש"י מהו שיהבהב באור את המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים לא יפריך בלצויר בלע"ז כמו שעושים לתפוחים: על יד. מיד ליד. ובעיין לא איפשיטא וידוע שהמע"ה הילכך לא יהבהבם וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכתב ה"ה שכן כתבו כל המפרשים: ומה שאמר ולא יאכל אכילה גסה ברייתא שם (פז.) ויליף לה מדכתיב שבעך ולא אכילה גסה: ומה שאמר אבל רשאי פועל לטבל פתו בציר וכו':
ורשאי ב"ה להשקות את הפועל יין וכו' ברייתא שם (פט:):
איסי בן יהודה אומר הרוצה לעשות מלאכה בשדה ובכרם חבירו כדי שיאכל יכול לעשות שם בפ' הנזכר (צב.) והרי"ף ז"ל השמיטו משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהל' שכירות גבי מתני' דאוכל פועל קשות אפילו בדינר וחכמים מתירים אבל מלמדין את האדם וכו' קאמר בגמרא חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו מלמדין ואיבעית אימא איכא בינייהו דאיסי בן יהודה ופירש רש"י תנא קמא לית ליה דאיסי וחכמים אית להו דאיסי וכתב הרא"ש ולפי מאי דפרישית דהלכה כחכמים אם כן הלכה נמי כהך דאיסי ונראה לפרש דתנא קמא אית ליה הך דאיסי וחכמים לית להו והאריך בדבר:
פועל שאמר לבעל הבית תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו וכו' שם איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינך אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי ליה רחמנא מאי ומסקנא דפלוגתא דתנאי היא דתנא דידן קתני אינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים סבר משל שמים הוא אוכל אבל תנא ברא דקאמר קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים סבר משלו הוא אוכל וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וקי"ל כתנא דידן וכ"פ הרמב"ם ז"ל:ומ"ש ואפילו נזיר ועושה בענבים ואמר לבע"ה תן לבני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו ברייתא שם:ומ"ש וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו וכו':ומ"ש ונראה שאפ"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ובניו כתב החכם המרשים כן נראה שהרי זיכוי אכילתו מפני תועלת ב"ה הוא כדלקמן עכ"ל נראה שרמז להא דתניא לא ירעיב הפועל ולא יסגף עצמו וכו' מפני ביטול מלאכתו של ב"ה ואי מהא לא איריא דהא מה שפועל אוכל ממה שהוא עושה אינו משום ב"ה שהרי אע"פ שאכל ושתה כבר אוכל ממה שהוא עושה וכן אינו רשאי לאכול פת עם הענבים ואם איתא אדרבה הול"ל שלא יאכל ענבים אלא עם הפת כדי שיתחזק יותר אלא ודאי לא התירה תורה אלא מפני צערו של פועל ומ"מ נראים דברי רבינו משום דאיכא למימר דלא זכי ליה רחמנא אלא מה שהוא נותן לתוך פיו:
היה הוא ואשתו ובניו עושין והתנה על מנת שלא יאכלו אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתן מהני תנאו וכו' אבל אם הם קטנים לא יכול להתנות עליהם שלא יאכלו וכו' משנה בפרק הנזכר:
כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו ואוכל. בשעת מלאכה או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה כבר נתבאר לעיל בסי' זה. ויש לתמוה רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ולעיל בסימן זה חלק עליו וכתב ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה ואין לומר שכתב דבריו משום סיפא דקתני וכן אם הוליך בידו ממת שעושה או שנתן לאחרים עובר בל"ת שזה מקרא מלא הוא ואל כליך לא תתן:
אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר ביום ולא ירעיב ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הפועלים והרמב"ם בסוף הל' שכירות כתבו שם הגהות מיימון גרסינן בירושלמי רבי יוחנן אזל לחד אתר חזא ספרא אטימיוס פי' מלמד תינוקות שהיה חלש כעין חולה ושאל על מה זה א"ל דהוה ציים כלומר רגיל להתענות א"ל אסור לך השתא במלאכת ב"ו אסור במלאכת הקב"ה עאכ"ו וכתב באביאסף שאסור לו למלמד ליקץ בלילה יותר מעונתו מפני שהוא למחר עצל ללמוד וגם אין לו לעצור במאכל במשתה אם הוא מפרנס את עצמו מפני שלא יוכל לטרוח וללמוד ודכוותה אין להרבות במאכל ובמשתה יותר מן הראוי וכל מי שמשנה ידו על התחתונה עכ"ל:
כתב הרמב"ם כדרך שמוזהר ב"ה שלא יגזול שכר העני ולא יעכבנו כך מוזהר העני שלא יבטל מלאכת ב"ה וכו' עד סוף הסימן בסוף ה"ש:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פועל וכו' כלומר אע"ג דקרא סתמא כתיב כי תבא בכרם רעיך וגו' וכתיב כי תבא בקמת רעך לא דבר הכתוב אלא בפועל כדתניא ר"פ הפועלים סוף (דף פ"ז). ומ"ש אפי' אינו מזיז וכו' משנה שם (דף נ"א) דלא כר"י ב"ר יודא דאמר עד שיעשה בידיו ורגליו כי שור דהא אקשינן חוסם לנחסם ריש (דף פ"ט) אלא כת"ק דדריש כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד:
ומ"ש ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור שם (דף צ') אסיקנא אלא כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור: ומ"ש פרש"י בין אם קצוץ כו' שם כתב וז"ל אם חסמת קצצת דמים שלא לאכול או בחזקה עכ"ל ומ"ש ודוקא לענין מלקות וכו' הכי משמע מדקאמר פטור דמשמע פטור אבל אסור אבל תימה דמהיקישא דכנפשך אתיא נמי דמותר דמה נפשך מותר לחסום אף פועל מותר לחסום ומנ"ל דפטור אבל אסור וי"ל כיון דאיכא ק"ו ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו אדם שאתה מצווה להחיותו א"ד שאתה מצווה על חסימתו ולא מיפרך ק"ו אלא מקרא דכנפשך הלכך מסתייה דלא נפקא לן מכנפשך אלא דמלקי לא לקי אבל איסורא ודאי איכא מק"ו כנ"ל ולפי זה ס"ל לרבינו כיון דאיסורא איכא חייב לשלם דהא תניא (דף צ"א) החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ואקשינן והא אינו לוקה ומשלם דהו"ל ב' רשעיות וכתיב כדי רשעתו ואסיק רב פפא משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומלקא לא לקי עד שעת חסימה וכ"כ רבינו בסימן של"ח ס"ה א"כ באדם דאינו לוקה פשיטא דמשלם אם חסמו בע"כ וע"ז מביא רבינו ראיה דכ"כ הרמ"ה דבע"כ לא מצי למיחסם וכו':
בד"א שאוכל וכו' משנה שם (דף פ"ז ובדף פ"ט) ת"ר דיש מה דיש דבר שהיא גידולי קרקע וכו'. והתוספות כתבו וז"ל בריש בכל מערבין חשיב ב"ח גדולי קרקע דדריש ונתת הכסף בבקר ובצאן מה הפרט במפורש פירי מפירי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהיא גדל וצומח מן הקרקע עכ"ל. ומ"ש קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב האחרון שבו פירוש כגון חטים דבסמוך ס"ה והכי אסיקנא התם (דף פ"ט סוף ע"א) ומ"ש ואפילו המנכש בבצלים שם (דף פ"ט):
כתב הרמב"ם וכו' ואיני יודע וכו' עיין בב"י האריך להביא דעת הגדולים בזה:
העושה בתלוש וכו' ואפילו האידנא וכו'. ה"א התם (דף פ"ט) מידי מעשר קא גרים גמר מלאכה קא גרים ופרש"י מלאכה קא גרים כדיליף מדיש ל"ש בזמן מעשר ול"ש בלא זמן מעשר וכו'. וכ"כ התוס' והבודל בתמרים אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשובה גמר מלאכתו למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר עכ"ל. ובמקצת ספרי רבינו כתוב כאן השוכר הפועל לקצור בתאנים אוכל מהן שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ע"כ ובבא שאינה צריכה היא דכבר התבאר זה במ"ש רבינו מקודם: נפתחו חביותיו וכו' פי' בגמרא (דף צ"ב) נתפרסו עיגוליו שפיר מחזי כמקח טעות שכשא"ל השתכרו לו לדרוס בעיגולין סבורין היו שזו תתלת דריסתן ועדיין לא גמרה מלאכתן ואלמלא הודיען לא היו נשכרין לו אבל נפתחו חביות יין שניטלו מגופותיהן קשיא הא אין כאן מקח טעות דמידע ידעי דמשירד לבור הוי יין למעשר וצריך לומר שנפתחו החביות ונשפכו לבור וסבורים היו שלא הוציאוהו משם משירד מן הגת לתוכו וע"ש עוד בסוגיא:
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ואוכל משנה שם והאי אבל מונע עצמו וכו' הכי פי' בתאנים ותאנים יכול למנוע עצמו עד שיגיע למקום היפות אבל בתאנים וענבים אפי' שכרו לעשות בשניהם ועושה עכשיו בתאנים לא יאכל בענבים כלל אלא כשעושה בענבים אוכל בענבים וכשעושה בתאנים אוכל בתאנים דאם לא כן הו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר כדאמרינן בדורך ענבים בגת והכי משמע להדיא מדבעי למיפשט הך בעיא דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר מדתנן אבל מונע. את עצמו עד שיגיע למקום היפות ואוכל ואי אמרת עושה בגפן זה אוכל מגפן אחר ליזל וליתי למקום שהוא עושה וליכול ולמה ליה למנוע ואי איתא דבשכרו לתאנים וענבים ועושה עכשיו בתאנים יכול למנוע את עצמו עד שיגיע למקום היפות דענבים ויאכל א"כ מאי דייק ליזול וליתי וליכול הא ודאי דמשום תאנים וענבים תני לה אבל מונע וכו' דבתאנים וענבים ליכא למימר דליזל וליתי וליכול דהא פשיטא היא דהו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר אלא בע"כ דבתאנים וענבים אינו רשאי אף למנוע עצמו וכו' אלא דוקא בתאנים ותאנים כדפי'. ומהרו"ך כתב דה"ה בתאנים וענבים נמי רשאי למנוע וכו' ונראה דלא דק:
לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב וכו' פי' כיון דבעושה בתאנים לא יאכל בענבים א"כ הדורך בגת ולא הלך שתי וערב דאין מלאכתו ניכרת בתירוש אלא בענבים לפיכך אינו שותה יין דהו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר:
ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה וכו' ולא קשיא דמדתנן היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים מכלל דתאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל דאיכא לאוקומי הך במודלית דתאנה על גבי תאנה יאכל אבל תאנה על הגפן וגפן על תאנה לא יאכל אבל גפן וגפן נמי אי תאנה ותאנה בדלא מודלית קמיבעיא לן גמרא:
איסי בן יודא אומר וכו' פירוש בבאו מעצמו לעשות מלאכה בסעודתן ואין הלכה כמותו דניחא ליה לאיניש לאוגר אוגורי וניקטפוה לפרדיסיה ולא ניתו כ"ע ואכלו ליה:
ומ"ש וי"א אם כבר נטלו בידו וכו' נראה דדייק מלשון התלמוד וברייתות דבכולן אמרו תנו לאשתי ולבני דמשמע דוקא שאומר לבע"ה תן לאשתי ולבני אין שומעין לו אבל אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו ודעת רבינו דהלשון לאו דוקא ואיכא למימר דרחמנא לא זכי ליה אלא מה שהוא נותן לתוך פיו:
כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו וכו' כתב ב"י ויש לתמוה שכתב כאן דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ולעיל בסימן זה חלק עליו וכתב ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה עכ"ל. ולפי דבריו יותר קשה בדברי הרמב"ם למה כתב הדין פעמים וגם שינה דתחלה כתב דאינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו דאלמא דאין בו כי אם איסורא בעלמא וכאן כתב דעובר בלא תעשה אלא הדבר ברור דכאן דמבטל ממלאכתו קאמר דעובר בלא תעשה וז"ש מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בבצירה לא יניף חרמש לאכילתו היינו נמי דווקא בעוסק בבצירה ומבטל ממלאכתו להניף חרמש לאכילתו ה"ז בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף ומ"ש תחלה דאינו אוכל אלא כשתגמר עבודתו היינו באינו מבטל ממלאכתו אלא עסוק במלאכתו ואוכל ולשם לא כתב הרמב"ם דעובר בל"ת אלא דאיסורא מיהא איכא ועל זה השיג רבינו ואמר ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וכו' דאפילו איסורא ליכא הכא אבל במבטל ממלאכתו מודה רבינו דעובר נמי בל"ת גם רש"י פי' כך במשנה וכולן לא אמר שיאכל אלא בשעת מלאכה פי' בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל עכ"ל. ומביאו רבינו לעיל סעיף י"ב. וכתב ה' המגיד פי"ב משכירות שקרובין דבריו לדברי הרמב"ם וכך הוא דעת רבינו שלא השיג על הרמב"ם בדין המבטל מלאכתו: