סמ"ג עשה הלכות אבילות

<< · סמ"ג · עשה · הלכות אבילות · >>

הלכות אבילות

המצוה (א) השנית מד״ס היא מצות אבילות. מתוך דברי הה״ג משמע שמצוה להתאבל מן התורה על הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה וזה לשונם. מי שמת לו מת ביו״ט ראשון או ביו״ט שני או בחולו של מועד או ביום ראשון של יו״ט האחרון אינו מונה שבעה עד אחר הרגל אבל שלשים מונה מיום שנקבר המת כדת״ר במסכת מועד קטן [דף ב׳] ואמרו בשם גאון שיום האחרון של יום טוב האחרון הואיל ומד״ס הוא עולה למניין שבעה אף ע״פ שאינו נוהגין בו אבילות כלל. אבל מת לו מת ביום טוב אחרון הואיל ועיקר אבילות יום ראשון הוא דכתיב ואכלת חטאת היום היום אסור ולמחר מותר וכתיב ואחריתה כיום מר ומאחר שיום ראשון דאבל דאורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דיחיד וחייל על עשה ספק דרבים. עד כאן דבריהם. ויש להשיב כי משמע בפ׳ ג׳ שאכלו [דף מ״ז] דעשה דרבים דרבנן כגון לשמוע קדושה או ברכו דוחה עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו. ועוד כי לא מצינו אבילות מה״ת כלל אחר שנקבר המת כי אותו המקרא לעניין אנינות וקדשים וכבר בארנוהו בסמל״ת [רס״ג ובסימני הספר ג״כ מבואר] אע״פ שנ׳ בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה [בירושלמי פרק בתרא דמ״ק ובתו׳ שם דף כ׳ מביא בד״ה מה] ועוד תניא בכתובות [דף ג׳] אם מת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות אלמא שימי המשתה שהם מד״ס דוחין אפי׳ יום ראשון דאבלות לכך אין ראוי למנות אבלות בחשבון מ״ע של תורה. ואע״פ שבירושלמי [הנ״ל] דוחה להביא מקראות מה״ת שאבלות שבעה אינו מ״ע מיוחד׳ לכל אלא סמך למנהג מביא. [בפרק ואילו מגלחין דף מ״ט] אבל משנכנס יום ז׳ אפילו כל שהו מותר ברחיצה לכל דבר שמותר אחר השבעה דק״ל מקצת היום ככולו. ואם מת לו מת לפני הרגל יום אחד או שני ימים אפי׳ ששה ימים אע״פ שלערב דוחה הרגל את האבלות מעליו אין אומרים מקצת היום ככולו אלא נוהג אבילות כל ערב יו״ט עד שיבא הרגל דאמר רב הונא בריה דרב יהושע [שם] הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב ושלישי לאו דוקא אלא אפילו ששה ימים אבל שביעי ודאי אמרי׳ מקצת היום ככולו. אמנם רבי׳ יצחק בר ר׳ אברהם כתב שאם מת לו מת יום אחד לפני הרגל שמותר סמוך לחשכה בכל גזרת שבעה. ומדקדק בלשון שאסור ברחיצה עד הערב ואינו אומר עד הלילה. ומתוך כך אומר שיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך בזבחים פרק טבול יום [דף ק׳] שאותו מעשה בכניסה סמוך לחשיכה היה והרב ר׳ יוסף דו״ן בענדי״ט היה אומר כדבריו כתוב בה״ג מי שבאת לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המניין וקורע באחד בשבת ומברכין לו ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצנעא דאמר מר דברים שבצנעא נוהג. ומר רב יהודאי גאון אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בשלשה או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא ואסור לנהוג אבלות בשבת אלא דברים שבצינעא כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג. בה״ג פוסק כר׳ יוחנן [בפרק ואילו מגלחין דף כ״ד והסוגיא בתוס׳ שם] דאמר דברים שבצנעא נוהג דתניא כוותיה בפ״ק דכתובות [דף ד׳ וגם שם בתוספות הסוגיא] ופרשו דהא דאמרי׳ [בפ׳ יש בכור דף מ״ט ובפ׳ ואילו מגלחין דף י״ח וי״ט] הלכה כדברי המיקל באבל זהו בתנאים ולא באמוראים והילכתא שבת עולה ואינה מפסקת [בנמ׳ שם דף י״ט] מאי טעמא עונג כתיב ביה רגלים מפסיקין ואינן עולין שמחה כתיב בהו. היכי דמי אין עולין כגון שקברו ברגל אבל קברו לפני הרגל אפי׳ יום אחד או אפי׳ שעה אחת בטלה הימנו גזירת שבעה ורגל עצמו ז׳ הרי י״ד. ואם קברו ח׳ ימים לפני הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים ומותר לספר ערב הרגל ולאו דוקא שמנה אלא אפי׳ שבעה שכך אמר אבא שאול [שם כל הסוגיא] שסובר שמקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן ואמר רבא הלכה כאבא שאול ביום ל׳ ואין הלכה כמותו ביום ז׳ נהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דאמר שמואל הל׳ כדברי דמיקל באבל. עוד גרסי׳ בירושלמי [שם] ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן אומר הלכה כאבא שאול. ותניא בתוספות [שם פ״ב] לא ספר ערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו ל׳ יום כרבנן דאבא שאול ובירושלמי [הנ״ל] א״ר יוחנן אע״פ שלא גילח ערב הרגל יגלח לאחר הרגל. ר״א הורה לר׳ שמעון בר אבא לגלח אחר הרגל וזהו כשיטת אבא שאול וכן הלכה שמיקל באבל ועוד דמעשה רב. ותנן רבן גמליאל אומר ר״ה וי״ה לענין זה כרגלים מאי טעמא הוקשו כל המועדים זה לזה. אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. [שם] והקובר את מתו קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזרת שבעה וסוכות שבעה ושמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו שבעה הרי כ״א יום. ואומר שם בפ׳ ואילו מגלחין [דף י״ט] ומודים חכמים לאבא שאול כשחל להיות שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת ומפרש בירושלמי כגון שהיה יום שמועה בשבת או גררתו חיה ונתייאשו בשבת מלבקשו. כתב רבינו משה [בפ״ו דהלכות אבל] שאם חל שביעי שלו להיות ערב הרגל והרי הוא שבת בטלה הימנו גזירת ל׳ ומותר לו לגלח בתוך המועד שהרי הוא אנוס דאי איפשר לו לגלח בשבת. וזהו כתנא ברא שסובר [שם דף י״ז] כאבא שאול לפיכך מתירו בגילוח [שם דף כ׳] ת״ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ודרשוהו רבותינו [שם] מזה שנ׳ והפכתי חגיכם לאבל ומצינו חג עצרת מיום אחד. ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה בתוך שלשים רחוקה לאחר שלשים דברי ר׳ עקיבא. ואף ע״פ שחכמים מחמירין גם ברחוקה הלכה כר׳ עקיבא שמקל באבל. אמר ר׳ יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשה רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד. תנא אדא דמן קסרין לקמיה דר׳ יוחנן באה לו שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד ואפי׳ שמועת אביו ואמו כך מפרש בה״ג. ועוד פוסק והלכתא יום שלשים בחול כיום שלפניו דמי יום שלשים בשבת כיום שלאחריו דמי. וכן מפ׳ בירושלמי [שם דף פ״ב ע״ב] ובשמועה רחוקה נחלקו רב אמר אינו קורע ר׳ חנינא אמר קורע. ופסקו הגאונים כרב דאמר אינו קורע וכן מוכיח בפסחים [דף ד׳] בעניין ר׳ חייא שלא מצינו שקרע בשמועה רחוקה אפי׳ על אביו ועל אמו. אמנם בירושלמי [שם] גרסי׳ א״ר מנא יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו קורע והולך אפי׳ לאחר כמה ימים א״ר יוחנן [בפ׳ ואלו מגלחין דף כ״ב] הל׳ כר״ש באבל שאומר [שם] מי שמת לו מת קרוב ולא ידע עד שבא אם היה במקום קרוב שהיא מהלך י׳ פרסאות שאיפשר שיבא ביום אחד אפילו בא ביום השביעי אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אע״פ שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמין עולה לו ומונה עמהם תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמין מונה לעצמו וכן אם היה במקום רחוק אפי׳ בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא, [שם דף כ״ג] ת״ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שנייה יוצא מפתח ביתו ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעית הרי הוא ככל אדם. ת״ר [שם דף כ״א] אילו דברי׳ שאבל אסור בהם אסור במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמיד מתורגמן. [שם דף כ״ב] ובירושלמי תניא אבל שונה במקום שאינו רגיל. עוד יש ארבעה דברי׳ מפורשי׳ בפ׳ אילו מגלחין [כיבוס וזקוף המטה בדף ט״ו וספור בדף י״ד ושאילת שלום בדף ט״ו וכ״א] אסור לכבס ולספר ולזקוף את המטה ולשאול בשלום הכל. ומניין שאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל ששאר המתאבלין חייבין לגדל פרע, [במסכת שמחת דף פ״ז] וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח זקנו וכל שער שיש בו. ואמרינן בירושלמי היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת ראשו מסקינן שם [בדף י״ח] שהלכה כר׳ יוסי שמתיר ליטול צפורנים בימי אבלו רק שיטלם בשיניו כמו שעשה ר׳ יוחנן שם והוא הדין צפורן בצפורן שהוא מותר אבל בגנוסטרי אסור פירוש במספרים והוא הדין בתער ופוסק בה״ג שלאחר ז׳ אף בגנוסטרי נמי מותר וכן משמע ההלכה [ומבואר בתו׳ שם בד״ה ובגנוסטרי] ודלא כרבינו משה שאוסר בכלי עד שלשים [שם דף ט״ו] ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך שנאמר וישלח יואב תקוע ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן. [שם] ורחיצה בכלל סיכה שהרי הרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת. וכשם שהאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים אפי׳ כל שלשים כמו שאומר בירושלמי [שם] גזירת שלשים גיהוץ איחוי ותספורת אע״ג דאמר בכתובות [דף ו׳] גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מכל מקום משמע שם דרבא היה מחמיר כרשב״א בגיהוץ אע״פ שהיה בבבל. ובפ״ק דתענית [דף י״ג] פסקינן והלכתא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר הזוהמא מותר, [שם] וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שהכל אסורין. והלכה כרבי יהושע שאומר שם [בדף כ״א כל הסוגיא] אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ואילך שני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ ולרבא אינו חולץ ופסק רב אלפס כרבא ואע״פ שר׳ אליעזר חולק עליו הל׳ כר׳ יהושע דאמר עולא הלכה כרבי אליעזר בחליצה שאומר אם באו פנים חדשות אינו חולץ משלישי ואילך ושלישי בכלל והלכה כר׳ יהושע בהנאה אמנם שנינו במסכת שמחות [דף פ״ו] וכן בירושלמי דמי שמתו ובירושלמי דמועד קטן לר׳ יהושע בראשון ובשני אינו נותן תפילין בשלישי נותן תפילין באו אחרים לנחמו חולצן רבי אליעזר אומר ביום הראשון בלבד. והלכה כרבי אליעזר כדמסיק רב בפרק הישן [דף כ״ה] דאבל אינו אסור להניח תפילין כי אם יום ראשון בלבד ובפי׳ גרסי בירושלמי דמועד קטן על דברי ר׳ אליעזר שאומר שם בשני נותן תפילין ורב ירמיה בשם רב אומר הלכה כר׳ אליעזר [בפרק ואל׳ מגלחין דף ט״ו] אבל אסור בשאילת שלום כדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. מסקי׳ בפ׳ ואילו מגלחין [דף כ״א] שכל שלשה ימים הראשוני׳ מי שנותן לו שלום אינו מחזיר לו שלום אלא מודיעו שהוא אבל ומשלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל. ומשבעה ועד שלשי׳ שואל ומשיב כדרכו אם שאלו בשלומו ואין צריך להודיעם ולכתחילה אין שואלים בשלומו עד אחר שלשים יום [שם] ועל אביו ועל אמו אינו מדבר עמו תנחומין כדרכו עד שנים עשר חדש. אם האבל נאסר בשאילת שלום ק״ו שהוא נאסר להרבות דברים ולשחוק ואמר רב פפא [שם דף כ״ו] תנא באבל רבתי שלא יאחוז תינוק בידו כדי שלא יביאנו לידי שחוק. [שם דף ט״ו] אבל אסור בד״ת מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. ומאחר שמצינו שבא להקל באבילות יחזקאל בדברים אחרים סברא היא שבדברים שמחמיר עליו שהוא אסור לכל האבלים, [בתוס׳ שם דכ״א בד״ה ואיסור והיתר דט׳ באב בסוף מסכת תענית דף ל׳] ורבי יצחק מתיר לקרות בקינות ובדברים רעים שבירמיה כמו בט׳ באב. אבל חייב בקריעה מדקאמר ליה רחמנא לבני אהרן בגדיכם לא תפרומו מכלל שהאבלין חייבין בזה. אבל אסור בעשיית מלאכ׳ דכתי׳ והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ות״ר אבל אסור בעשיית מלאכה כל ג׳ ימים הראשוני׳ אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הי׳ עני עושה בצנעא בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. אפי׳ הדברים המותרים לעשותן בחול של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו אבל אחרים עושין לו בדבר האבד כדאיתא בפ׳ מי שהפך. ואומר שם שהאריסין והחכירים שלו והקבלנים הרי אילו יעשו כדרכן. אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו הרי אילו לא יעשו ואם היו מוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב הרי אילו יעשו שכיר יום אפי׳ בעיר אחרת לא יעשה לו. האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנות בין בשכירות לא יעשה ואם היתה מלאכתו בין אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו כדאיתא בפ׳ מי שהפך היה לו דין עם אדם אינו תובע אותו כל ז׳ ימי אבלות ואם היה דבר אבד עושה שליח. כך הורו הגאונים [בפרק ואלו מגלחין דף כ״ח] האבל יושב על הארץ שנאמ׳ ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה [שם דף ט״ו] וחייב לכפות המטה כל שבעה ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך הבית הוא כופה [בתוספ׳ שם דף כ״א בד״ה אלו] ועכשיו באילו המלכיות לא נהגו בזה משום דאמרי׳ [בירושלמי שם] המתארח בפונדוק פטור מכפיית המטה דילמא אמרי חרש הוא כלו׳ שלשם מכשפות עושה דבר זה וכמו כן עבדים ושפחות וגוים מצויין בינינו ויש לנו לחוש שמא יאמרו מכשפות הוא. אבל חייב בעטיפת הראש מדקא׳ ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מחייב. והסודר שמכסה בו את ראשו עוטה בו מקצתו מעט על פניו שנא׳ ועל שפם יעטה ותרגם אונקלוס כאבילא יתעטף וכן ראיתי בספרד נוהגי׳ כן אבל במלכיות האילו לא נהגי מפני שמביא לידי שחוק גדול שהגוי׳ שוחקין עלינו וגם השפחות שבבית והעבדי׳ והנערים. אבל אסור בנעילת סנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך מכלל ששאר אבלים אסורין היה בא בדרך נועל והולך וכשיכנס בעיר חולץ מנעליו [שם] אבל אסור בתשמיש המטה שנאמ׳ וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. [כך משמע בכתובות דף ד׳] ואעפ״כ מותר להתייחד עם אשתו. [שם דף כ״ז] אבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל לחם אנשים לא תאכל מכלל דשאר אבלים אוכלין. וגרסי׳ בירושלמי דמועד קטן ובירושלמי דפ׳ מי שמתו בבית האבל פריס מנחם גדול דבהון שנא׳ פרשה ציון בידה מפני שאין מנחם לה ובשבת פריס כי אורחיה שנא׳ ברכת ה׳ היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה. ובמ׳ שמחות שנינו [פרק י״א] מברין על האיש ואין מברין על האשה רבי יהודא אומר יש לה בנים קטנים מברין עמהן כבר בארנו [לעיל] שיש בירושלמי גזירת שלשים גיהוץ איחוי תספורת והרי הכתוב אומר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ותניא באבל רבתי [פרק ז׳] שבתספרות הוא אסור בין בשער ראשו בין בזקנו בין בשאר שער שבגופו. במה דברים אמורים באיש אבל אשה מותרת בנטילת שער לאחר שעה, [שם ובפרק אלו מגלחין דף כ״ג] ומסקינן מדברי רבי ור׳ אליעזר בר׳ שמעון שאסור ללבוש כלים לבנים ומגוהצים חדשים אבל היו צבועים ומגוהצים או אפי׳ לבנים רק שהם ישנים ומגוהצים מותרין. וכתב רבינו משה [בפ״ו דהלכות אבל] כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. וגם בפרק ואילו מגלחין [דף י״ח] אמרו משום ר׳ יוחנן כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל אבל שאר בגדים אף לכבס להניח אסור כמו בתשעה באב כך השיב ר״י בתשובה אחת [וכן בתוס׳ שם דף פ״ג בד״ה כל]. [שם דף כ״ב] איחוי כיצד שאמרו חכמי׳ על כל המתי׳ כולן שולל את הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. אע״פ שאמרנו גזרת שלשים גיהוץ איחוי תספורת אין צריך לומר דברים של שמחה כגון שמחת נישואין ושמחת מריעות שאסור בהן כל ל׳ יום. [שם דף כ״ג] מפשוטן של ברייתות מוכיח שאבל אסור בנשואין כל שלשי׳ יום ודוקא נישואין גמורין שיוכל לבעול אבל נשואין לבד פעמים שמותר, [כדעת המיימוני בפ׳ הנזכר] ומותר לארס אפי׳ ביום המיתה אבל אין עושין סעודת אירוסין. ולכאורה משמע בפרק החולץ [דף מ״ג] דאף לארס אסור גבי שאני אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבלות ישנה דתשעה באב. ומי שמתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד״א שקיים מצות פריה ורביה מקודם וגם יש לו מי שישמשנו וגם אין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטני׳ או שאין לו מי שישמשנו כדאי׳ בירושלמי [פ״ד דיבמות] מותר לארס ולכנוס מיד לאחר ז׳ או שמא אפילו תוך ז׳ כמו שמצינו ביוסף הכהן ובירושלמי במקום יוסף הכהן שונה ר׳ טרפון שאמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ומסיים בה אע״פ שכנסה לא בא עליה עד לאחר שלשים יום הילכך אסור לו לבא עלי׳ עד אחר שלשים יום. ומי שאין לו בנים כלל לא יכנוס עד לאחר שלשים יום שיוכל לבעול כך כתב רבינו שמשון בשם רבינו יצחק בתוספתא דכתובות, [וכן בתוספת פרק החולץ בד״ה שאני דף מ״ג] והא דתניא במסכ׳ שמחות [פרק ז׳] בד״א כשיש לו בנים גדולים אבל אם אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אחר שלשים יום ועתה לישא לאו דווקא למי שיש לו בנים קטנים דאפי׳ תוך שלשי׳ יום מותר כאשר בארנו אלא לישא ולבעול קאמר ואיידי דנקט לישא למי שיש לו בנים לפירוש רבינו יצחק נקט לישא למי שיש לו בנים קטנים. ואשה מותרת לינשא בתוך ימי אבלותה למי שיש לו בנים קטנים כמו שמצינו ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, [כדאיתא בפרק טבול יום דף ק׳] ורבינו יצחק ברבי אברהם אומר [בתוס׳ דף כ״ג דלעיל בד״ה ואמר] כי אותה כניסה היתה נמי לאחר שבעה שהרי יום אחד לפני הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה. וקשה קצת לפי הירושלמי ששונה רבי טרפון ושם לא מצינו שמתה אשתו בערב פסח, [בפ׳ ואילו מגלחין דף כ״ב ובמס׳ שמחות פ״ט] על כל המתים כולם המדחה מטתו וממהר לקברו הר״ז משובח על אביו ועל אמו הרי זה מגונה היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. [שם] על כל המתים כולן רצה חולץ כתפו רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ כתפו עד שיתגלה לבו וזרועו עד אחר שיקבר [שם] על כל המתים כולם רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט על אביו ועל אמו ממעט בעסקו, [שם] על כל המתים כולם מספר לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו. [שם] ובירושלמי גרסי׳ עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו ויאמרו צא מעמנו. [בדף כ״ב דלעיל] על כל המתי׳ כולם נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י״ב חדש, [בתו׳ שם בד״ה עד דלעיל] מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק. וכן פוסק בירושלמי. ותניא במס׳ שמחות [פרק ט׳] אם היתה סעודה של מצוה מותר והרב רבי יוסף ומורי רבינו יהודא מפי רבינו יעקב ורבינו יצחק היו מתירין לבא לסעודת חתן. ובירושלמי [דלעיל] גרסינן אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר מכאן התיר רבינו יעקב למי שמת אביו או אמו לכנוס לאחר שלשים יום. ותניא נמי [בפ׳ ואלו מגלחין דף כ״ג] סתם כל שלשים יום לנישואין ואין מחלק בין אביו ואמו לשאר מתים [שם דף כ״ב] אמר רבא בר רב הונא לשמחת מריעות שחייב לפרוע אותה מותר ליכנס לה מיד אחר שבעה אבל אם אין חייב לפורעה [שם] תניא שאסור ליכנס לה עד שלשים יום. [שם] על כל המתים קורע טפח על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. [שם] ואמר רבי אבהו מאי קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח [שם] על כל המתים כולם אפי׳ לבוש עשרה חלוקין קורע העליון ועל אביו ועל אמו קורע את כולם ואפקריסותו אינה מעכבת אחד האיש ואחד האשה רבי שמעון אומר אשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון רבותינו שבצרפת רגילין לומר שהמטרונא אין בה חיוב קריעה שהוא כעניין אפקריסותו שהוא סודר העליון שאינו אלא לצניעות. אבל רבינו משה פירש [בפ״ה דהלכות אבל] אפקריסיתו שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו וכן פי׳ בערוך [בערך אפקיריסין] והוא פתוח בכתפיו וכשלובשו קושרו כדאמרינן במסכ׳ מקוואות הקשר של אפקרסותו שבכתף. ותניא במס׳ דרך ארץ [פרק ט׳] הנכנס למרחץ כיצד עושה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתיר חגורו פושט חלוקו ואח״כ מתיר אפקריסותו התחתונה. [בפרק ואילו מגלחין דף כ״ו] ומהיכן קורעו מלפניו והקורע מאחריו או מן הצדדין או מלמטה לא יצא ידי חובת קריעה אלא כ״ג בלבד שהוא פורם מלמטה כדאי׳ בפ׳ אחרון דהוריות [דף י״ג]. ואין צריך להבדיל שפת הבגד כרבנן דרבי יהודא [בדף כ״ב דלעיל] אבל על אביו ועל אמו צריך להבדיל. [שם] על כל המתי׳ כולן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר ל׳ על אביו ועל אמו שולל לאחר ל׳ ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה. כי אתא [שם] רבין א״ר יוחנן על כל המתים קורע אף בכלי על אביו ועל אמו אינו קורע אלא בידו [שם] אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ פירוש מבפנים בחדר שלא בפני העם ומבחוץ בפני העם כמו שמפורש שם אחוי קרעא לעמא [שם בדף כ״ד שם] תניא כל ז׳ קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע ובשבת קורעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע [שם] ומסקינן כי תניא ההיא משום כבוד אביו ואמו אבל בשאר מתים אם בא להחליף מחליף ואינו קורע שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע כלומר אין בו חיוב קרע מאחר שקרע כבר. שהרי הברייתא שבסמוך אומרת נזדמן לו חלוק בתוך ז׳ קורע. וצריך לדקדק אם כן מה הקשה שם לרבי יוחנן שקרע י״ג כלים ושם משמע שלא שמע בלתי היום אם לא נא׳ שמקשה למה הוצרך לקרוע כלי אחר כלי ומשמע מכאן שאין צריך שיהא כל שבעה קורעו לפניו בשאר מתים. וכן פסק רבינו משה [בפ״ח דלעיל] והשיב ר״י בתשובה אחת כי החזרת קרע אינו חובה בשבת אם יש לו מנעלי׳ ברגליו כי מנעליו מוכיחי׳ עליו [שם] כדאמר רבי יוחנן גבי פריעת הראש. [שם דף כ׳] תני אבוה דרבי זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך ז׳ קורע לאחר ז׳ אינו קורע עני רב חייא בתריה בד״א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך משום כבוד אביו ואמו. [שם דף כ״ו] ת״ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין אותו ומשתקין את הנשים בפניו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. [שם דף כ׳] ת״ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהן הוסיפו עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. כל הקרובין שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מד״ס כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר קרובין שהל׳ כחכמי׳ שאומרי׳ כן במו״ק [דף כ׳] ואומר שם כי אמימר מת בן בנו וקרע עליו שלא בפני בנו וכשבא בנו חזר וקרע עליו מיושב נז׳ שטעה לקרוע מיושב וחזר וקרע מעומד. עוד מסיק שם [בד״כ] שאשתו הנשואה אע״פ שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרוביה אלא על אביה ועל אמה בלבד משום כבוד אשתו נוהג אבלות עליהם בפני׳ [שם דף י״ז ובפ״ק דתעניות דף י״ג] תניא מי שתכפוהו אבליו והכבי׳ שערו מקל בתער אבל לא במספריי׳ ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול [שם] ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. וכן מסקינן שם [בדף י״ז דלעיל] מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים או מבית השבייה או שיצא מבית האסורין או שהי׳ מנודה והותר או שהי׳ נזיר ונשאל על נדרו והותר וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלם הואיל ותכף אותם אבל אחר אבל ולא מצאו פנאי [שם דף י״ג] ובמועד מותרין לגלח כל אלה אף בלא תכפו אבליו, [שם דף כ״א] ת״ר האבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה. תניא בנדרי׳ [דף פ״ז] מי שהי׳ לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכסבור שמת וקרע ואח״כ מת אם מת בתוך כדי דיבור אינו חוזר וקורע ואם אחר כדי דיבור חוזר וקורע קרע אחר ומסיק שם כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע״ז ומקדש ומגרש. וכן יש פרק יש נוחלין [דף קכ״ט]. עוד שם [בדף פ״ז דלעיל] אמרו מת אביו וקרע ואחר כך בתוך כדי דיבור נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה [בפרק ואלו מגלחין דף כ״ו] מי שמתו לו מתים הרבה קורע קריעה אחת לכולן הי׳ בכללן אביו או אמו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר. [שם] בירושלמי מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר אם בתוך שבעה קורע קרע אחד כלומר די לו בראשון ואם לאחר שבעה מוסיף על הקרע הראשון כל שהו מת לו מת שלישי אחר ז׳ של שני מוסיף כל שהו וכן מוסיף והולך עד טיבורו הגיע לטיבורו מרחיק ג׳ אצבעות וקורע נתמלא מלפניו מחזירו מלאחריו ות״ר בפ׳ ואילו מגלחין [דף כ״ו] אמרו לו מת בנו וקרע ואחר ז׳ מת אביו או אמו אין די לו בתוס׳ אלא קורע קרע אחר דאמר שמואל הל׳ כרבי יהודא שאומר שם כן [שם] כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך הוא חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה על הנשיא ועל אב בי״ד ועל רוב ציבור שנהרגו ועל ברכת השם ועל ס״ת שנשרף ועל ערי יהודא ועל ירושלים ועל המקדש כל אילו הקרעים קורע עד שמגלה לבו ואינו מתאחה לעולם [שם] ואע״פ שאין מתאחין מותר לשוללן למוללן ללקטן לעשותן כמין סולמות לא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד גרסי׳ בירושלמי [שם] איזו היא איחוי אמר רבי אחא כל שאין מקומו ניכר [בדף כ״ו דלעיל] ת״ר כל הקורע מתוך השלל מתוך המלל או מתוך הליקוט לא עשה כלום אבל קורע הוא מתוך האיחוי אלכסנדרי [שם] אפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יתאחה לדברי רבי שמעון בן אלעזר ולדברי חכמים יתאחה. [שם] וכשם שהמוכר אסור לאחותו כן הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שקרע זה אינו מתאחה. [שם] ומניין שקורע על רבו כדרך שקורע על אביו שנא׳ והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשני קרעים מכאן שחייב להבדיל השפה [שם] ומניין שקורע על נשיא ועל אב בית דין ועל שמועה שבאה שנהרג רוב הצבור שנ׳ ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו וגו׳ על שאול זה נשיא ועל יהונתן בנו זה אב בית דין ועל עם ה׳ ועל בית ישראל כי נפלו בחרב זו שמועה רעה. [שם] ומניין שקורעין על ברכת השם שנ׳ ויבא אליקי׳ בן חלקיהו ושבנא הסופר וגו׳ אל חזקיהו קרוע בגדים [שם] אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין והעדי׳ אין חייבין לקרוע כשיעידו בב״ד שכבר קרעו בשעה ששמעו [שם] ומניין שקורעין על ס״ת שנשרף שנאמר ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וגו׳ עד תום כל המגילה באש ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו מכלל שחייבין לקרוע וחייבין לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים באש [שם] ומניין שקורעין על ערי יהודא ועל ירושלם ועל המקדש שנ׳ ויבאו האנשים משכם ומשילה ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדי׳. [שם דכ״ה] כל מי שעמד על המת בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע אף ע״פ שאינו קרובו [שם] וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אף ע״פ שאינו חכם וקורע טפח כשאר כל האבלים. אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלין לבם וחולצין מימין [שם דף כ״ב] ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל ז׳ וכבר נהגו ת״ח בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אף ע״פ שהן שוים ואין אחד מהם מלמד חבירו. והא דאמרי׳ בפ׳ אלו מציאות [דף ל״ג והסוגיא בתו׳ שם ובפ׳ האורג דף ק״ה בדבור המתחיל הכל] ת״ח שבבבל מקרעין זה על זה זהו קרע שאינו מתאחה כדרך תלמיד על הרב. [בדף כ״ה דלעיל] וכל הקורעים על החכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין. אמרו עליו על רבינו שלמה שקרע על מת אחד בחול המועד [בתוס׳ שם דף כ׳ בד״ה שכבר ודאין אומרים ברכת אבלים במשנה שם דף כ״ז] וכן יש אומרין שמברין את האבלים בחול המועד רק שאין אומרים ברכת אבלים ואני כתבתי בהלכות חול המועד [בסמל״ת] בשם רבינו שלמה שאין צריך להברות [כך משמע שם דף כ״ז וכ״ח ובמגילת תענית פרק ט׳ וי״ב ומבואר בפ״ב דשבת דכ״א ובפ״ק דמגילה דף ה׳] ואין מספידין על המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבילות. שנינו בפ׳ ואילו מגלחין [דף כ״ח] הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות לא בזה ולא בזה נקבר המת לא מענות לא מטפחות איזהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת אומרת וכולן עונות אחריה שנ׳ ולמדנה את בנותיכם נהי ואישה רעותה קינה. [שם דף כ״ז] בד״א בשאר מתים אבל ת״ח סופדין אותם במועד וכל שכן בחנוכה ובפורים וראשי חדשים ואין סופדין אותם בימים אילו אלא בפניו כל זמן שלא נקבר. שנינו במועד קטן [דף ח׳] לא תעורר אשה על מת שלה שלשי׳ יום קודם לחג כדי שלא יבא החג והם דווים שאין המת משתכח מן הלב כל ל׳ יום [בירושלמי שם] בד״א במת ישן ושכבר נשתכח אבל אם מת שלשים יום סמוך לחג מעוררת. תניא בפ״ק דכתובות [דף ד׳ כל הסוגיא] מת אביו של חתן או אמה של כלה ונתן מים על גבי בשר שאי אפשר למכור אותו מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח״כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה לפיכך הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מיטתו. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. היו במקום שאיפשר למכור הבשר אע״פ שנתן עליו מים מוכר ונוהג אבילות תחילה. אמרינן בשבת [דף ק״ב] כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וכל המתעצל בהספד של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו על כך שמור אצל הקב״ה. שנינו במס׳ שמחות [פרק י״ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות [במ״ק ד״ח] המלקט עצמות אביו ואמו הר״ז מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואפי׳ צרורין לו בסדינו ואין אומר עליהם קינות וכן ישנו בירושלמי בפ׳ האשה בפסחים גרסינן בפ׳ כ״ג [דף כ׳] ת״ר מקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה יוצאות לפני המטה ומפ׳ בירושלמי [שם] טעם אותו מנהג מפני שהם גרמו מיתה לעולם. ומקום שנהגו נשים לצאת לאחר המטה יוצאות אחרי המטה. ומפרש בירושלמי [דלעיל] והטעם מפני כבודן של בנות ישראל שלא יסתכלו בהן האנשים. במס׳ שמחות [דף קמ״א] הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואין קושרין לחייו ואין פוסקין נקביו ואין מליחין בלי מתכות וכלי מיקר על טיבורו שלא יטפח ולא ספין ולא מדיחין אותו ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות והנוגע בו הר״ז שופך דמים למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה וכל המעמץ עיניו עם יציאת הנפש הר״ז שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף כדתניא בשבת [דף קנ״א] וכן אין קורעין עליו ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון ותכריכין בבית עד שימות. בפ׳ מי שמתו [דף י״ז ומביאה בפ׳ אילו מגלחין דף כ״ג] מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו עושה מחיצה גבוה עשרה טפחים ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל ולא אוכל בשר ולא שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה. גרסינן בירושלמי [פרק ואילו מגלחין ובפ״ג דברכות ומביאה בתוספת דף י״ז וכ״ג דלעיל בד״ה ואינו מברך] אונן אינו אוכל ושותה כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מזמנין עליו ואם ברך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו אינו עונה אחריהם אמן. עוד גרסינן שם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת ואומר שם שבחול המועד פטור מנטילת לולב למדנו משם שבחול המועד שייך אנינות. אמנם אומר שם בירושלמי שפטור מתקיעת שופר וחולק על התלמוד שלנו שאומר ביו״ט ושבת מותר בכולן. מסיק שם רב אשי [בפרק פי שמתו דף י״ח] שמוטל לפניו לאו דווקא אלא כיון שמוטל עליו לקוברו כמי שמוטל לפניו דמי וכשנקבר המת אפי׳ נקבר ביום המיתה נהגו העם לבטל האנינות אע״פ שלקדשים אינו בטל כל היום אף ע״פ שנקבר המת כדאי׳ בזבחים [דף ק׳ וק״א] הורה ר׳ יצחק הלכה למעשה על אחד שמת ותפשו המושל ולא הניח לקוברו כמה חדשים שאין אנינות חלה על הקרובים שאין מוטל עליהם לקוברו וכן אם האונן בבית האסורי׳ מותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו. ומעשה אירע שנפטרה אחות רבינו יעקב [בתו׳ דלעיל כל הסוגיא] והודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואיפשר גם אם היה עמה בעיר היה מיקל. אמר בירושלמי דמי שמתו דמשנמסר המת לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפי׳ כנמסר לרבים דמי. מסקי׳ בסוף אילו מגלחין האבל מיסב בראש [זה נשמט מן הדפוסים ומצאתיו שם במפר מוגה] ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנ׳ וישבו אתו לארץ. ובירושלמי דמי שמתו גרסינן על הארץ לא נאמר אלא לארץ דבר שהוא סמוך לארץ מכאן שהיו יושבים על גבי מטות כפופות, [בדף כ״ח דלעיל] ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה שנא׳ ואין דבר אליו דבר כי ראו וגו׳ וכתיב ואחרי כן פתח איוב את פיהו ויען אליפז. אמר רב יהודא בפרק שואל [דף קנ״ב] מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבין במקומו [בפ׳ ואלו מגלחין דף כ״ג] כל שבעת ימי אבילות אין אומרין שמועה ואגדה בבית האבל. וכן אמר ריש לקיש בברכות [דף נ׳] אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת אבל לעסוק בד״ת לפניו או בבית הקברות אסור. ואמרינן בפ׳ שואל [דף קנ״ב] כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתום הגולל. [בפרק ואילו מגלחין דף כ״ז] אין בוכין על המת יותר על שלשה ימים ואין מספידין עליו יתר על שבעה. [במיימוני פי״ג דהלכות אבל ויצא לו מצואת רבי בפ׳ הנושא דף ק״ג] ואם הי׳ ת״ח בוכין עליו לפי חכמתו ואין בוכין עליו יתר משלשה יום כל ג׳ ימים הראשונים יראה אדם עצמו כאילו חרב מונחת לו על כתפו מג׳ ועד ז׳ כאילו מונחת בקרן זוית מכאן ואילך כאלו עובר כנגדו בשוק שנאמר והחי יתן אל לבו והרי הכתוב אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך לחלות. בתחילת מסכת פאה שנינו אילו דברים שאין להם שיעור וכו׳ וגמילות חסדים וביקור חולים ונחמת אבלים. ומפרש בירו׳ [שם] בחסד שמגופו כגון תקוני המת והכלה. אבל בממונו יש שיעור שהרי אמרו חכמים [בכתובות ד״נ ובערכין דף כ״ח] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש [במיימוני דלעיל פי״ד] הלויה הוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכי׳ ומשקה אותם ומלוה אותם. וגרסינן בפ׳ הרואה [דף נ״ה] המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו שמא יבא עני על השלחן וכתיב המזבח עץ שלש אמות וגו׳ ומסיי׳ בה וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳ מלמד ששלחנו של אדם בזמן הזה מכפר עליו כמו המזבח. וגדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה שנא׳ וירא והנה שלשה אנשים וגו׳ כדאי׳ בפ׳ מפנין [דף קכ״ז]. ולויתם גדולה מהכנסתם אמרו חכמי׳ [בסוטה דלימא] כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים [שם] אפי׳ המלוה חבירו בעיר ארבע אמות יש לו שכר מרובה. מפרש בסוטה [דף מ״ו] כמה שיעור לויה שחייב בה אדם הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם הי׳ רבו מובהק עד שלשה פרסאות מסקינן פ׳ באין בין המודר [דף ל״ט] ביקור חולין מצוה על הכל אפי׳ גדול מבקר את הקטן וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחולין והקל מעליה [שם דף מ׳] וכל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים אמרינן בירו׳ דפאה דרך ארץ שהרחוקין אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד ואמרינן בפ׳ אין בין המודר [דף מ׳] שאין מבקרין לא בג׳ שעות ראשונות ביום ולא בשלשה אחרונות מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה באחרונות ובראשונות מבקש רחמי׳ ואין מבקרין לא חולי מעים ולא חולי העין ולא מיחוש הראש מפני שהביקור קשה להם. עוד שם [בדף מ׳] רבא יומא קמא דחליש אמר לא תגלו לאינשי דלא ליתרע מזליה מכאן ואילך אמר פוקו ואכריזו בשוקא מאן דסני לי׳ יחדי וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וגו׳ פן יראה י״י והשיב מעליו אפו ומאן דרחים לי ליבעי רחמי עלי. אמרי׳ בשבת [די״ב] הנכנס לבקר החולה לא ישב על גבי המטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה מראשותיו אלא על גבי קרקע ומבקש עליו רחמים ויצא, [מלשון המיימוני פי״ד דהלכות אבל כר׳ ישמעאל בתוספתא פ״ג דמגילה וחסידים הראשונים בפ׳ י״ב דשמחות וצ״ע דלא מייתי קרא דדריש התם] מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק במת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין המת מלפני הכלה. והכל עוברין מלפני המלך כדאי׳ בכתובות פ״ב [דף י״ז]. עוד שם מבטלין ת״ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אומר מורי רבי׳ יהודא דווקא בשעת הוצאת וקבורה מבטלין. ובפ״ק דמגילה [ד״ג] משמע דווקא להוצאת מת מצוה מבטלין שאומר מת מצוה ות״ת מת מצוה עדיף, [שם בד״ה מת מצוה וכן בתו׳ דכתובות דף י״ז בד״ה להוצאת] אבל בתוספות פיר׳ דלאו דווקא נקט מת מצוה לעניין זה אלא נקטיה לדברים אחרים שמביא שם. ובירו׳ דאילו עוברין גרסינן רבי אבהו שלח רבי חנינא בריה בטבריא אתון אמרין לי׳ גמול חסד הוא שלח לי׳ המבלי אין קברי׳ בקיסרין שלחתיך בטבריא כבר נמנו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה רבנן דקיסרין אמרן הדא דאת אמר אם יש שם מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד. עוד שם [בדף י״ז דלעיל] מבטלין ת״ת להוצאת המת בד״א כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. אבל אותם שאין לומדין חייבין להתעסק עמו. ואמרי׳ במועד קטן [דף כ״ז] מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיי׳ מלאכה עד שיקברוהו ואם יש חבורתא מותרין פי׳ שיש חבורות המתחלקין להתעסק במתי׳ שמאחר שיש שם מי שיתעס׳ בצרכיו מותרין. [בדף י״ז דלעיל] ת״ח שמת אם לא היו עמו ששים ריבוא מבטלין ת״ת להוצאתו היו שם ששים ריבוא אין מבטלין ואם היה רב מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו. ופסק בשאלתות דרב אחאי [בסי׳ ל״ד] דממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה בעלמא קוברין מתי גוים ומנחמין אבליהן ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום כדאיתא בפרק הניזקין [דף ס״א], [במיימוני דלעיל ממשמעות הגמ׳ פ׳ נגמר הדין ובפ׳ בת׳ דמגילה דלקמן] בתי קברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא עונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ואין נוהגין בהן מנהג קלות ראש. ובמגילה [דף כ״ט] תניא אין מלקטין בהם עשבים מפני כבוד המתים ואם לקטן שורפן במקומן. כתב מורי דווקא כשהן על הקברים עצמן. תניא בפרק מי שמתו [די״ח] לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בראשו או ספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ד׳ אמות מותר. וכן בפ׳ משוח מלחמה [דף מ״ג] אמר רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לקרית שמע אמר שמואל בפ׳ נגמר הדין [דף מ״ז] עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבניין אסור בהנאה אחר שנקבר בו המת. אע״פ שפינה המת למקום אחר. [בע״ז דף כ״ט ובערכין דף ז׳] המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו וכן ארונו וכל תכריכיו אסורים בהנאה. אבל כלים המוכנים לתכריכין לא נאסרו בהנאה. והלכה כרבא שאמר בפ׳ נגמר הדין [דף מ״ז] אפי׳ ארג בגד למת לא נאסר עד שיגע במטה הנקברת עמו שאין ההזמנה אוסרת. מסקינן שם [דף מ״ח] כי כל הכלים הזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה שלא יתחלפו בתכריכין [שם] היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על האחרי׳ להצילם. ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותם [בפ׳ נגמר הדין דף מ״ז ובפ׳ ואלו מגלחין דף כ״ז ושאר הסוגיא מהמיימוני פ״א דהל׳ אבל] מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתום הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברי׳ שהאבל אסור בהן. ומפני טעם זה רחץ המלך דוד וסך כשמת הילד קודם שנקבר. שנינו במסכת שמחות הרוגי מלכות שאין מניחין אותם ליקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולמנות שבעה ושלשים משנתייאשו לשאול למלך לקוברם אע״פ שלא נתייאשו מלגנוב אותם. [שם] עוד שנינו מי שטבע בים או מי שאכלתו חיה רעה משנתייאשו לבקשו. מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתייאשו מלבקשו. [פרק אלו מגלחין דף כ״ב והסוגיא כדעת המיימוני בפ׳ הנזכר וכן הוא בירושלמי שם אליבא דחד מ״ד] ובמועד קטן אמרינן כי מי שדרכם לשלוח את המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעין מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללוותו מתחילין למנו׳ שבעה ושלשי׳ ומתחילין להתאבל הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלושים יום באדם הר״ז נפל ואפי׳ מת ביום ל׳ אין מתאבלין עליו כדמסקי׳ בפ׳ יש בכור [דף מ״ט] והא דתנן במסכת שמחות [פ״ד והסוגיא בתוס׳ פרק החולץ דף ל״ו בד״ה הא ובפ׳ יוצא דופן דף מ״ד בד״ה רקום] הספקות אוננין ומתאבלין עליהן נר׳ דמיירי בספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה. שנינו במסכת שמחות [פרק ב׳] כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשי׳ שפרקו עול המצו׳ והמיני׳ והמשומדי׳ והמסורות אין מתאבלים עליהן אלא קרובים לובשים לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שנ׳ באבוד רשעים רינה, [שם] שנינו במסכת שמחות המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים, [בפ׳ אלו מציאות ד״ל] דרשי׳ והודעת להם זה בית חייהם פירוש זו אומנות את הדרך זה גמילות חסדים ילכו זה ביקור חולים אף בבן גילו בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה: