שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף ל

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ל עמוד א

אדומה בסוטה בגזרה שוה דעול עול: ולא גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא אלא הכי גרסינן הא לא דמיא אלא להא. ואחרים פירשוה בפרה אדומה ובודאי בתוספתא גבי פרה אדומה מיתניא וההיא דשכן עליה עוף סיפא דההיא היא והכי גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא ודמייתי עלה הא דרב פפא משום דפרה ועגלה ערופה למדוה זו מזה כדאמרן. הרשב"א.

וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: הכניסה לרבקה. כתוב בתוספות בתוספתא תני לה גבי פרה אדומה אף על גב דמייתי עלה קרא דלא עובד דכתיב גבי עגלה היינו משום דילפי מהדדי בגזרה שוה דעול עול. ואם תאמר למאן דלא יליף התם בפרק בתרא דסוטה גזרה שוה ויליף שאר עבודות בפרה מאשר עלה מכל מקום מנא ליה דבעינן ניחא ליה. ויש לומר דמסתמא לא ריבה הכתוב שאר עבודות אלא בדניחא ליה דומיא דאשכחן בעגלה אבל עול פוסל אפילו לא ניחא ליה כדאמרינן התם אם כן למה נאמר עול לומר לך דעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה. (חסר מעט) עד כאן.

ואם בשביל שתינק ותדוש פסול: ואם תאמר למה לי למיתני הכשר ברבקה ופסול בהנקה ליתנינהו כולהו בחדא או אידי ואידי ברבקה או אידי ואידי בהנקה. ויש לומר דברישא וסיפא רבותא קמשמע לה רישא אף על גב דלא הכניסה לטובת הבהמה כיון דלא הכניסה גם לטובתו כשרה וכל שכן שאם בשביל שתינק לבד הכניסה דודאי כשרה דלטובתה ולצרכה הכניסה. וסיפא קמשמע לה דאף על גב דהכניסה לטובתה ולצרכה כיון דבלבו היה שתדוש פסולה. תוספות חיצוניות.

והא הכא דלצרכו ולצרכה וקתני פסולה אלמא לצרכו ולצרכה חשיב כלצרכו לחודיה דקתני התם זה הכלל כל שלצרכה כשרה לצורך אחר פסולה וקסלקא דעתין דטעמא משום דחיישינן שמא ישהה אותה לדוש אחר שתפסוק מלינק. הרא"ש ז"ל.

וכך כתב תלמיד הר"פ ז"ל וזה לשונו: השתא סלקא דעתין דהאי פסולה היינו מדרבנן משום דחיישינן שמא תפסוק מלינק דהשתא ליכא בזו לצרכה. עד כאן.

וכתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו בתשובה: והא הכא לצרכו ולצרכה וכו'. לפי שיטת רש"י ז"ל פשיט שפיר מעגלה ערופה לממונא ומשני שפיר דדמיא לשכן עליה עוף דכשרה. אבל לפירוש התוספות דכתבו דמברייתא דפרה פריך מאי קושיא שאני פרה דכפרה כתיב בה כקדשים ומשום חומרת קדשים פסולה אפילו לצרכו ולצרכה. ותירצו התוספות קושיא זה כיון דבסיפא קתני לצרכו פסולה לצרכה כשרה דהכי תניא בסיפא זה הכלל לצרכה כשרה לצורך אחר פסולה וכיון דתניא הכי משמע דבכל דוכתא לצרכו ולצרכה הוי כלצרכו ופסולה.

והשתא לא מצי לשנויי שאני פרה אדומה דחמירא אלא משני דהתם מדאורייתא פסולה כמו עלה עליה זכר דפסולה מדרב פפא והיינו דמקשו ואם תאמר ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף דבשלמא לפירוש רש"י להכי מייתי לה לדמות לה רישא דברייתא דילן כדכתיבנא לעיל. אי נמי להכי מייתי לה לאשמועינן משום דרב פפא אמרה למילתיה עלה וכי תימא אמאי לא אמרה למילתיה אברייתא דעגלה ערופה לאשמועינן דילפי מהדדי בגזרה שוה דעול עול מאי דדרשינן בעגלה ערופה מאי עבד דניחא ליה וכו' הכי נמי אמרינן בפרה אדומה אף על גב דלא כתיב בה אשר לא עבד בה. אבל לפי שיטת התוספות דקאי הך ברייתא בפרה אדומה אמאי מייתי לן ואי משום דרב פפא אמרה עלה אמאי לא אמרה אברייתא כיון דתרווייהו איירו בפרה אדומה. עד כאן.

וזה לשון הגליון: הכניסה לרבקה: פירש רש"י בעגלה מיתניא. פירש כן דלפירוש זה ניחא דרב פפא אמר דבריו אהך דלקמן לאשמועינן דאף בפרה אמרינן הך דרשא כתוב בתוספות ובסיפא קתני לצרכו פסולה וכו' פירש כן שלא יקשה מאי פריך דילמא הכא אפילו לצרכה פסולה ונקט שתינק ותדוש הפירות ותדוש שהוא הדישה לצרכה שהוא בריא לה דומיא דתינק שהוא לצרכה לכן אמר דבסיפא קאמר דלצרכה כשרה. עוד כתבו בתוספות כמו בא עליה זכר דפסולה פירוש אף על גב דלא הוי לצרכו דהא לא מידי עבדן מכל מקום פסולה מדרב פפא כיון דניחא ליה.

עוד כתבו בתוספות ואם תאמר אמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף וכו'. אין להקשות דנימא דמייתי לה לראיה דהך דהכא דהכניסה לרבקה הוה מצי למימר דטעמא משום דהוי לצרכו ולצרכה לכך מייתי דפסלינן עלה עליה זכר אף על גב דממילא משום דניחא ליה כדפירשתי וגם רב פפא נימא דמשום הכי אמר דבריו עלה דהך דלעיל איכא למימר דטעמא משום דהוי לצרכו ולצרכה. ויש לומר דמכל מקום מקשה מדאמר רב פפא דבריו על הא דעלה עליה זכר שמע מינה דלצרכו ולצרכה הוי כמו לצרכו לחודיה דאם לא כן רב פפא יאמר דבריו אהך דנכנסה לרבקה שלא אטעה לומר דטעמא הוי משום לצרכו ולצרכה ובזה ניחא שלא יקשה מה הקשו תוספות יאמר דבריו אהך דרבקה אם שתיהם ברייתא מאי נפקא מינה כך לי זו כזו. ולמאי דפרישנא ניחא. אי נמי יש לומר שהתוספות מקשים רק מה מייתי הך דשכן עליה עוף לא ליתי אלא לימא הא לא דמיא אלא להא עלה עליה זכר פסולה ולמה מייתי רישא דמילתא ולכך מקשינן דרב פפא לימא דבריו אהכניסה לרבקה דאתי שפיר טפי לאשמועינן דאף על גב דעושה מלאכה גמורה שדשה בשדה כיון דלא ניחא ליה אבל הך דשכן עליה עוף איכא למימר דלא עבודה היא כלל. וזה ניחא גם למאי דפירשתי תחלה דהתוספות מקשים שפיר דלימא רב פפא דבריו אהך דרבקה בשביל הרישא כדפירשתי. עד כאן.

אי הכי אפילו רישא נמי: בשלמא אי פשטינן בעיין מהכא דלצרכו ולצרכה אסור והא דכתיב אשר לא עובד בא היינו עבודה גמורה דיש אם למקרא ועבד בה כתיב אבל השתא דאמרת דלא תפשוט בעיין ושאני הכא דכתיב אשר לא עובד אפילו כל דהו אי הכי אפילו רישא נמי דהא דשה על כל פנים. הא לא דמיא אלא להא כלומר רישא לא ניחא ליה ולא איכפת ליה דומיא דשכן עליה עוף דלא איכפת ליה. אהא שכתב רש"י תירוצא הוא תירוץ הוא לקושייתו למה שהקשה אי הכי אפילו רישא נמי ולאו דיחויא דלא תפשוט דהא דחינן לה.

ולפי פשט התוספות משמע לי דמהדר לדחויי עיקר הפשיטות כלומר לא תפשוט מהכא דשאני הכא דמן התורה לצרכו ולצרכה פסולה דומיא דעלה עליה זכר דהוי לצרכו ולצרכה אבל בעלמא גבי אבידה אכתי איכא למיבעי.

וקשה לי היכי בעינן למפשט ממונא מאיסורא. ויש לומר דהוה מצי לדחויי הכי אלא קושטא משני כדרב פפא. אי נמי ממונא כי האי דלא הוי משקל למר ומיהב למר שפיר ילפינן מאיסורא ודוק. מ"ה נר"ו בתשובה הנזכר לעיל וכבר כתבתי לעיל גירסת ר"ח. עיין עליה.

שכן עליה עוף כשרה: פירוש ואפילו שכן ליה בפניו זמן מרובה דהא אמאי ניחא ליה ומאי מרווח בישיבתו עליה. עלה עליה זכר פסולה. פירוש דהשתא חיישינן דילמא ניחא ליה שתתעבר. ואם תאמר והיאך אפשר דניחא ליה בהא והלא יודע הוא שתפסל ומשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא כדאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה. ותירץ ריב"א דכיון שהיה לפניו ולא הקפיד לסלקו מעליה אנן סהדי דניחא ליה. והשר מקוצי תירץ דהכא לא סגיא דלא נימא פסולה דאי אמרת כשרה הא כיון דלא מפסיד מידי לא סגיא דלא ניחא ותפסל. הריטב"א.

עלה עליה זכר פסולה: אף על גב דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרים מכל מקום חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה. ועוד אם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה ואם תאמר דבפרק בתרא דסוטה אמרינן מה תלמוד לומר עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כלומר בשעושה לשם עבודה והכא מאי לשם עבודה איכא. ויש לומר דבשעת עבודה היינו שצריך לאותה עבודה כלומר דניחא ליה והכא כיון דחשיב ניחא ליה כדפרישית היינו שעת עבודה. ולפירוש זה פסול בה עול אף על גב דלא ניחא ליה ועובד דומיא דעבד מתוקם בשאר עבודות וכן מוכח התם בהדיא דדריש גבי עגלה כי האי גוונא.

ואם תאמר ומאי טעמא דמאן דאמר בפרק אין מעמידין דפרה לא מיפסלא ברביע משום דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח תיפוק לי דמיפסלא מטעם עבודה כמו בעלה עליה זכר וכי תימא דלא דמי דעלה זכר ניחוש ליה כיון דבעלים לא ניחא להו לא מיפסלא הרי העושה מלאכה בפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלמא מפסלא אף על גב דלא ניחא להו לבעלים שיעשה אדם מלאכה בבהמתם לא בזו ולא באחרת דלא חיישינן אלא שיהא ניחותא דההוא גברא דקא עביד המלאכה וכן כי יותן דומיא דכי יתן לא בעינן ניחותא דבעלים. דזהו דותק לומר דעושה מלאכה בפרת חטאת איירי כגון שותף בה או דוקא מלאכה דהעלאת עול שפוסל אף על גב דלא נימא ליה כדפרישית. וכי תימא דהתם בשלא נשען הרובע עליה כגון שעלה על גבי ספסל ורבעה אם כן מאי קאמר התם רבי אלעזר ורבנן אלא בחששא אבל הכא דודאי רבעה פסלה שמע מינה קדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית לא מיפסלא ברביעה. מאי קושיא דילמא הא דפליגי בחששא היינו מטעם מלאכה דבשעת רביעה נשען עליה. ויש לומר דמשמע ליה התם דבלאו טעם דמלאכה מיפסלא מטעם רביעה אפילו בלא נשען מדקאמר התם וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כלן. תוספות שאנ"ץ.

וזה לשון הר"ן: יש לומר דכיון דהמעשה מצד עצמו ניחא ליה אין לנו להכשירה מצד פסולה שאם כן יהא פסולה סבת הכשרה ואי אפשר. ועוד שאם תכשירה ודאי ניחא ליה. עד כאן.

והרא"ש תירץ דחשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות ניחא ליה. עד כאן. ואם תאמר הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשרה מאי שנא מעלה עליה זכר דהא ניחא ליה בדישה.

ולפירוש הקונטרס ניחא דמיירי בעגלה ערופה ובעגלה בת שנתה ואינו רוצה להטריחה לפי שהיא ילדה ולא ניחא ליה כלל אבל לפירוש התוספות קשה דפירשו דמיירי בפרה אדומה.

ויש לומר דלהאי פירושא נמי לא קשיא דפרה בת שתים ואכתי אינו רוצה להטריחה. ור"ת גריס לרבקה (ר' בסגו"ל) לפטמה כמו עגלי מרבק והשתא ניחא דכשרה דלא ניחא ליה שתדוש בשביל שמכחישה והאי דנקט הכניסה לרבקה ודשה משום דאיכא תרתי לטיבותא שמכוון לפטמה ואינו מכוון שתדוש וסיפא לצדדין קתני ואם בשביל שתינק ודשה או לרבקה וכדי שתדוש פסולה. ולא נהירא דאם כן קשה אמאי תני הכשר ברבקה ופסול בהנקה לשמועינן תרווייהו בחדא אם לרבקה לחוד כשרה ואם בשביל שתדוש עוד פסולה כדפרישית לעיל. וליכא לשנויי כדלעיל דרישא רבותא קמשמע לן דאף על גב דלא הכניסה לצרכה וכו' דזה אינו דהא הכניסה לפטומה והיינו לצרכה. לכן נראה כדפירש רש"י. תלמיד הר"פ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: לפירוש רש"י לא ידענא שרש למלת רבקה לפירוש זה שיהא לשון דיבוק בהמות יחד. ור"ח פירש שהוא מלשון עגלי מרבק. ויש גורסים לרבקה (רן בקמ"ץ) כלומר לפטם אותה. ואינו מחוור דאם כן רישא נמי מיירי בשהניחה לצרכה ולטובתה וכו'. לפיכך הנכון דגרסינן לרבקה והמקום שבו מעמידין עגלי מרבק נקרא רבקה (ר' בקבו"ץ וב' קמ"ץ). ורישא נקט שהכניסה שם להיות לצוות עם אמה בלבד לא לדעת שתתפטם היא ואפילו הכי אם דשה מעצמה פסולה ובסיפא נקט שהכניסה שם כדי שתינק והנאתה קרובה ומצויה לאלתר יותר מן הפטום ואפילו היה דעתו לפטמה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: פירש רש"י רבקה שקושרים שתים ושלש פרות לדישה וכיוצא בו במסכת עירובין פרק ב' וביניהם כמלא שתי רבקות של שלש שלש פרות ופירוש הענין שהכניסה לזו עמהם כדי שתינק והיא דשה מעצמה. ויש אומרים שפירוש לרבקה מקום שמפטמין אותן בו מלשון עגלי מרבק. ויש שונין לרבקה בדגשו"ת הבי"ת ושו"א כלומר לפטמה ור"ח כן כתב לרבקה לפטמה ומשום הכי כשרה ולא ניחא ליה שדישה מכחישתה. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: וקשה לפירוש ר"ח דאם כן לא מכשיר ברישא אלא משום דאיכא תיתי לטיבותא שהכניסה לפטמה ומתקלקלת בדישה וגם לא כיון שתדוש אלא שדשה מאליה ואם כן סיפא דקתני על מנת שתינק ותדוש פסולה לשמעינן רבותא דאפילו על מנת לרבקה ודשה או על מנת שתינק ודשה פסולה כיון דליכא אלא חדא לטיבותא. ונראה לפרש דאפילו לא איירי בקטנה ואפילו אינו מתכוין לפטמה ניחא דכיון דיש בהמות הרבה דבלא היא היתה נדושת התבואה אף על פי שאינו מתכוון להנאתה ולא נתנה שם אלא לשמרה לא ניחא ליה קרינן ביה כיון שאינו מרויח כלום וגם אין מתכוין לכך. עד כאן.

ומ"ה נר"ו כתב בתשובה הנ"ל וזה לשונו: ולפי עניות דעתי אין זו קושיא כלל דלא משכחת להם שיכניס אותה לפטמה ולא תתקלקל בדישה ולא משכחת לה יונקת שלא תתקלקל בדישה הילכך לאו תרתי נינהו אלא חדא ולא מצי לפלוגי בסיפא בחדא דעל מנת לרבקה או על מנת שתינק ודשה אינה נפסלת בכך דודאי לא ניחא ליה לפי שהיא מתקלקלת ומשום הכי קתני בשביל שתינק ותדוש דמשמע דניחא ליה בדישה דהוי לצרכה ולצרכו ותו לא מידי. עד כאן.

עוד כתב הרא"ש וזה לשונו: ופסיק רישיה נמי לא הוי דאפשר שלא תדוש דרך הלוכה כדמוכח בפרק כל שעה דפריך מינה למאן דשרי לא אפשר וקא מכוין ומסתברא דלא שרי אלא דלא הוה פסיק רישיה והשתא נקט ברישא לרבקה לרבותא וכו'. עד כאן.

וזה לשון מורנו הרב נר"ו בתשובה הנ"ל: ואם תאמר הא הוי פסיק רישיה ולא ימות דאי אפשר שלא תדוש כל שכן למאן דאמר פסיק רישיה אף על גב דלא ניחא ליה אסור דקשיא. ויש לומר דלא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא תדוש כלל חדא שהיא קטנה. ותו שאינה קשורה בכלל האחרות והולכת אחת הנה ואחת הנה. עד כאן.

ותימא הא דתנן במסכת פרה מעוברת רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין וכו' והר"י מפרש דפרה מעוברת היינו שלקח הפרה בעוד היתה אמה מעוברת הימנה והביא ראיה מספרי זוטא דאיכא מאן דפסיל אם לקחוה קטנה מתרומת הלשכה והגדילה אחר כך עד שנעשית בת שתים אלא אם כן יחללוה ויחזרו ויקחו אותה לשם פרה מן ההקדש משום דכתיב ויקחו אליך פרה ובעינן שתהא פרה משעת לקיחה. ואיכא דמכשיר ומייתי ראיה ממעשה שהיה ולקחו פרה עוברה ועשו פרה אדומה מן העובר. והא דפליגי בעובר הוא הדין בקטנה אלא נקט מעוברת לרבותא דרבי אליעזר דמכשיר אף על פי שהיא כאחד מאיברי הבהמה וניתרת בשחיטת האם ואין שם פרה עליה. הרא"ש.

ואם תאמר להאי פירושא דמיירי להכשיר הפרה עצמה ואם תאמר היכי משכחת לה בפרה בת שתים דמעוברת דאמר בבכורות דפרה לא מעברא עד שלש שנים. יש לומר דהאי שיעורא דשתים היינו למטה שאינה כשרה בפחות משתים אבל לא למעלה דאפילו בת ארבע או חמש כשרה. ואם תאמר והא אמרינן במסכת עבודה זרה דפרה מפסלא ברביעה וקיהיב טעמא משום דקדשי מזבח היא ואמאי לעולם אימא לך דקדשי בדק הבית היא ואפילו הכי מפסלא ברביעה משום דנשען עליה כדאמר הכא. יש לומר דמיירי שרבעה על גבי ספסל.

מיהו קשה דהתם מיירי בפרה שהעמידה בפונדקאות של גוים ומשום דנחשדו על הרביעה ואם כן איכא למיחש דשמא נשען עליה הואיל ושלא בפנינו הוי. ויש לומר דקים ליה לתלמודא דהתם דרבי אליעזר דאית ליה דנפסלה לאו משום חששא דשעינה הואיל ושלא בפניו היא כי אם חששא דרביעה דהתם קתני במילתיה דרבי אליעזר וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולם אלמא משמע דהיינו משום פיסול דרביעה דשייך בכל הקרבנות אבל פיסול דשעינה לא שייך אלא בפרה. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרמב"ן: איכא למידק והא תנן בפרק ב' דפרה אין לוקחין פרה מעוברת דברי רבי אליעזר. וחכמים מכשירים. והיאך חכמים מכשירים והרי עלה עליה זכר פסולה. ואיכא למימר דכי אמרינן עלה עליה זכר פסולה הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא משום דבעינן דומיא דעבד דניחא ליה בשעת עבודה. דמה שכתב מדלגבי הכשר בעינן עודהו הטל עליהן ואף על גב דהתם אפשר דניחא ליה אפשר דלא ניחא ליה והכא ודאי ניחא ליה מכל מקום לאו דומיא דעבד הוא. ועוד דהא גבי יאוש שלא מדעת אף על גב דאי ידע ודאי מיאש דהא תלמודא לא בעינן אלא שידעו בעלים בנפילה אלמא ודאי מייאש ואפילו הכי כל זמן שלא שמעו לאו יאוש הוא וכל שכן הכא דכתיב עבד הילכך בעינן דניחא ליה בשעת מעשה. כן נראה לי.

ומסתפינא מרבוותא דאינהו מפרקי דמתניתין דפרה הכי פירושה אין לוקחין פרה מעוברת לעוברה כגון שדרכה לילד פרות אדומות והעבירו לפניה כוס של יין אין לוקחין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה אדומה בעינן קיחה משעה שהיא פרה אדומה כלומר שבאה לעולם וחכמים מכשירין דלא משמע להו ויקחו הכי. וכן משמע בריש פרק אין מעמידין דרבי אליעזר דריש ויקחו ורבנן לא דרשי ויקחו והאי פירושא סליק.

אבל בנוסחאות מדויקות גרסינן רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלים. ולפי גירסא זו אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון או שנאמר דלרבנן עלה עליה זכר נמי פסולה והאי דפליגי במעוברת להודיעך כחו דרבי אליעזר דכחא דהיתרא עדיף ליה והא מני רבנן היא ורבי אליעזר סבר לה כרבי יהודה דקתני בעלה עליה זכר רבי יהודה אומר אם העלהו פסולה אם מעצמו כשרה ולא דריש עובד. עד כאן.

כתיב עבד וקרינן עובד: הא לא שייכא לפלוגתא דיש אם למקרא ויש אם למסורת כיון שיש המקרא והמסורת לענין אחד. וכן יותן דומיא דכי יתן. תוספות שאנ"ץ.

מאי טעמא וכו': איכא לפרושי דהכי קא בעי מאי טעמא שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה כלומר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ומשני כדרב פפא כלומר כי טעמיה דרב פפא לגבי עגלה ערופה דתלי מילתא אי ניחא ליה או לא ניחא ליה אמרינן נמי לגבי פרה אדומה אבל בפרה אדומה לא תלינן טעמא בניחא ליה או לא ניחא ליה אלא בכל גוונא פסולה כיון דלא כתיב בה אשר לא עובד בה אלא טעמא דשכן עליה עוף כשרה משום דלאו מידי הוא אבל עלה עליה זכר פסולה מטעם דהוי עלה עליה עול ולא מייתינן טעמא דרב פפא אלא לגלויי מינה טעמא דשכן עליה עוף כשרה אבל לא דמו אהדדי במילתא דלא ניחא ליה.

ואם תאמר הא ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול. יש לומר דאתיא סוגיין כמאן דלית ליה האי גזרה שוה ומסברא ליכא למילף דאיכא למימר פרה אדומה דחמירא נפסלת אפילו דלא ניחא ליה אבל עגלה ערופה דלא חמירא כולי האי אינה נפסלת אלא היכא דניחא ליה. ולפי שיטה זה לא יקשה כלל ממה שהקשו התוספות. דוק ותשכח. והתוספות לא ניחא להו בהאי שיטתא דאתיא סוגיין כמאן דאמר לא דרשינן גזרה שוה. ותו כיון דרב פפא אמרה למילתיה עלה דמתניתין דשכן עליה עוף משמע דחד טעמא לתרווייהו משום דלא ניחא ליה אם כן כי היכי דמפלגינן בעגלה ערופה בין ניחא ליה ללא ניחא ליה הכי נמי בפרה אדומה ועליה בנו כל הקושיות ודחקו לתרץ עיין שם. מורנו הרב נר"ו בתשובה הנ"ל.

משתמש בהם ברך וכו': ואומר מורי הר"פ שיחיה ז"ל דברך רצה לומר עצים רכים וקשה עצים קשים. דבמידי דאכילה אינו רצה לומר דפשיטא דמצי שפיר לאשתמושי. ושוב מצא כך בירושלמי. תלמיד הר"פ.

פקדון שהלכו בעליו למדינת הים: אף על גב דאמר לקמן יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו שאם היה רוצה שיורידו היה מצוה להוריד. הכא ליכא למימר הכי דמסתמא ניחא ליה שישתמש בו שאין בזה שום קלקול אלא תיקון. הרא"ש.

והתעלמת פעמים וכו': והוא נאמר לפטור המוצא מהשבת אבידה דהא כתיב לא תוכל להתעלם ולמה איצטריך ועוד שנכתב בלשון עשה אלא ודאי לומר לך פעמים שתוכל להתעלם מהם. ה"ר יהונתן.

זקן ואינה לפי כבודו: פירש רבינו זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה. אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה הריטב"א. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות גזלה ואבדה אם היה חכם או זקן מכובד. וכן כתב הר"ן לקמן.

קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה וכו': הקשו בתוספות דהאי לאו שאינו שוה בכל הוא וליתי עשה וידחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל. ויש מפרשים דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיניה דאימו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו ולא בנשים משום דכל כבודה בת מלך פנימה. ולאו מילתא היא דבין בזקן ובין בנשים נוהג שכל דבר שבשלו דרכו ליטול בשל חברו חייב להחזיר. הרא"ש.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: ולא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה. ואם תאמר הכי נמי עשה דעלמא אבל עשה דכהנים דחי משום דאינו שוה בכל כדאמרינן בנזיר פרק שני גזירים ובפרק קמא דיבמות דאתי עשה דגילוח מצורע ודחי לא תעשה ועשה דכהנים. ויש מפרשים דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיניה דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינה לפי כבודו ולא בנשים דכל כבודה בת מלך פנימה. ולאו מילתא היא דבין בזקן ובין בנשים נוהג בדבר שדרכו ליטול וכל שבשלו דרכו ליטול בשל חברו מחזיר. ויש לומר דעיקריה סמיך אאידך פירכא דקאמר ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא.

ומיהו קשה לקמן גבי אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר דדריש דלא ישמע לו מכולכם חייבים בכבודי ופריך ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומאי קושיא והלא עשה דטומאה אינו שוה בכל וכי תימא דמאל תחזיר פריך דילמא איצטריך קרא להיכא דאמר ליה עד שיתייאשו הבעלים דליכא עשה ואין עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד כדאמרינן לעיל. ויש לומר דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא קא משני ועוד לא הוה ליה למנקט השבת אבדה דבסתמא איכא עשה אלא איסור אחר דלית ביה אלא לאו.

ואם תאמר דביבמות גבי ביאת כהן באלמנה דאמרינן מן הנישואין דכולי עלמא לא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא עשה שאינו שוה בכל הוא. ויש לומר דשאני עשה דבתולה שהיא מוזהרת עליו כדאמרינן בפרק יש מותרות דכל היכא דאיהו מיזדהר איהי נמי מיזדהרא אף על גב דדריש ליה מלא יקחו נראה דהוא הדין בעשה דבתולה שניהם מוזהרים הילכך אף על גב דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל ילפינן ליה מעשה דהשחתת זקן דמדחי מקמי עשה דמצורע דעשה דהשחתה ליתיה בגוף האשה כלל. ואין לומר דעשה דבתולה חמור טפי מעשה דהשחתה משום דבכהן גדול ריבה בו הכתוב קדושה ומצות יתירות דאם כן לאו דאלמנה נמי לא ידחה ולא נלמדנו מלאו דכלאים שנדחה מפני ציצית. עד כאן.

והקשה רש"י השבת אבידה נמי עשה ולא תעשה הוא. ותירץ דהכא לא קא חשיב ליה ללאו שבו משום דעשה הוא דקא דחי אבל לאו אינו דוחה והילכך לגבי הדוחין לא מחשיב. אבל לקמן גבי אמר לו אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה קא חשבינן ליה דאמרינן פשיטא האי עשה ולא תעשה. הרשב"א.

ומכל מקום קשה דמנלן דלא תעשה דאבידה לא יועיל כלל ומשום הכי לא דחי העשה לא תעשה ועשה דטומאה אימא איפכא דלא תעשה דטומאה לא יועיל כלל לגבי דחייה ואם כן ליכא בטומאה רק עשה ולא ידחה העשה לא תעשה ועשה דאבידה. ואומר הר"ר נתן דמסתבר טפי לומר דעשה דאבידה יהא נדחה מעשה דטומאה דכי דחינן עשה דאבידה אין זו קום עבור ואי דחינן עשה דטומאה היינו קום עבור לך והטמא. עוד אמר רבי יהודה דמשכחת שפיר באבידה דליכא לא תעשה דלא תוכל כגון שרדף אחריה כדי להשיגה ולהחזירה עד שנכנסה לבית הקברות והשתא ליכא לאו דהעלמה שהרי לא העלים עיניו ממנו וליכא אלא עשה דהשבה ולא דחי לא תעשה ועשה דכהונה. תוספות חיצוניות.

קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא עשה ולא תעשה הוא וכו': זו גירסת רש"י והריא"ף. וקשיא להו השבת אבידה נמי עשה ולא תעשה הוא. וניחא להו שאין לא תעשה מועיל לדחות אלא עשה הוא דקא דחי. וקשיא לן הך נוסחא ופירושה השבת אבידה לא תעשה בלחוד היא כדאמרינן לעיל המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא נמי שהאבידה בבית הקברות ואינו מחזיר אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ותו דאמרינן לקמן הא לאו הכי הוה אמינא יציית ליה עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה וכו' ופירשו רבנן דאהשבת אבדה קשיא ליה דעשה ולא תעשה הוא והיכי משכחת לה אם בהגביה משום השב תשיבם בלחוד עובר אם בשהעלים עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם עובר ויכולני לומר דהכא בשהגביה על מנת להחזירה ולפני יאוש נמלך שלא להחזיר שעובר בלאו ועשה הואיל ולפני יאוש מעלים עיניו ממנו ואינו מחזיר. והכי אקשינן קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות לא מיבעי לא נטלה כלל דפשיטא. שאינו מחזיר אלא אפילו הגביה קודם לכן ולא החזיר ועכשיו היא בבית הקברות נמי פשיטא שלא יחזיר אף על פי שנתחייב בהשב תשיבם כיון שכבר נטלה על מנת להחזיר משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ולפיכך הקשו הם ז"ל הא משכחת לה דאיכא לא תעשה ועשה וכן הא דאמרינן לקמן עשה ולא תעשה היא כשנטלה על מנת להחזיר ואמר לו אביו אל תחזיר והיא לפני יאוש. ואי קשיא לוקמה לההיא בשלא נטלה אלא שראה אבידה ורצה להחזיר ואמר לו לא תטול ולא תחזיר ולא תקשי אין הכי נמי ומיהו כיון דאכתי קשיא אמר לו אביו הטמא ניחא ליה לתרוצי חדא דשויא לתרווייהו. זה כתבתי מדוחק להעמיד דברי רבותינו.

עוד אפשר לי לומר דהכי קאמרינן דאף על גב דלא עבר משום השב תשיבם עד שתבא לידו מיהו כיון שאם החזירה קיים מצות של השב תשיבם חשיב ליה עשה שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ולא תעשה הוא הוי אמינא ידחה דהשבת אבדה עשה הוא וכן הא דאקשינן לקמן עשה ולא תעשה הוא משום שאף על פי שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם ואם עבר עליו אינו כעובר על עשה מכל מקום בטל עשה ולא תעשה הילכך בלא קרא נמי לא יציית ליה אלא יבטל מצות עשה של אביו כדי שיקיים עשה ולא תעשה ופשיטא שלא ישמע לו. אבל אינו נכון דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם של אביו קודמת אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי.

ומיהו אכתי איכא למידק הכא ואפילו עשה ולא תעשה נמי היכי דחי ליה והא קיימא לן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עבר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים ליה לעשה עד דמהדר ליה. ואף על גב דשקיל לה מיד וכגון דקיימא בפתח בית הקברות מכל מקום לא מקיים עשה עד דמהדר ליה למרה. ואפשר דלרוחא דמילתא אקשי ליה. ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקני דכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא.

ונראה לי דהכי פירושו משום דכיון דאפילו בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא לה היאך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתיה לעשה כלל הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה לחברו ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות. ודמיא לההיא דגרסינן בכתובות בגמרא שותה בעציצו אימר דאמרינן דאתי עשה ודוחה לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלאו לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אף על פי שאמרה בעינא ליה אין שומעין להן ששניהם חייבין בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי וכל שכן הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי.

ולהאי נוסחא לא קשיא מידי ולרווחא דמילתא אקשינן דאפילו הויא השבת אבידה עשה ולא תעשה וטומאת כהן עשה בלחוד לא דחי ליה משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. ובנוסחא דרבינו חננאל איתנהו לתרווייהו פשיטא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ותו מי דחיא איסורא מקמי ממונא ולרבותא נקטינהו ועיקר דחייתו מהאי טעמא דלא דחי איסורא מקמי ממונא.

ולפי זה הפירוש הא דאמרינן לקמן הא לאו הכי הוי אמינא יציית ליה וכו' אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו השבת אבדה לא קשיא דכיון דממונא הוי אמינא יציית ליה דכי אמר רחמנא להרר במקום דליכא איסורא כי ההיא דהתם דכי אמר רחמנא לא יוכל לשלחה במקום דליכא איסורא. וכי תימא למה לי קרא לאמר לו אביו אל תחזיר אתא כדקאמרינן הכא קרא לזקן ואינה לפי כבודו אתא לאו מילתא היא דכיון דקתני בהדיא יכול אמר לו אביו הטמא ישמע לו תלמוד לומר וכו' משמע דלהכי איצטריך קרא ומסתברא דקושיא אעיקר מילתא נמי קאי דקתני תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו וגו' כולכם חייבין בכבודי ואם אמר לך אביך חלל שבת אל תשמע לה ועלה קשיא הא שבת עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דכבוד דוחה אותם.

ובירושלמי גרסינן: בכל אתר את אמר מצות עשה קודמת למצות לא תעשה והכא את אמר אין מצות עשה קודמת למצות לא תעשה. אימר שנייה היא הכא שהוא ואביו הוזהרו על המצות. אלמא אי לאו האי טעמא הוי אמינא בהשבת אבידה היא לא תעשה בלחוד יציית ליה. וזו ראיה למה שכתבנו דמטומאת כהן בלחוד קא פריך בגמרא דילן דהיא עשה ולא תעשה. הרמב"ן והרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: קשה דהא בהשבת אבידה לא משכחת עשה ולא תעשה ביחד וכדאיתא בפירקין לעיל שאם לא נטלה לא תוכל להתעלם איכא השב תשיבם ליכא ואם נטלה השב תשיבם איכא לא תוכל להתעלם ליכא לא משכחת להו כחד אלא בשנטל הדבר והוא בא להחזירה לבעלים והם בבית הקברות ואי הכי הוה ליה למימר לכהן והבעלים בבית הקברות ואם בשלא נטלה עדיין והאבידה בבית הקברות לא תוכל להתעלם איכא השב תשיבם ליכא. ויש לומר דלרווחא נקט דלא מיבעיא כדאיתא לאבידה בבית הקברות קודם שנטלה דליכא אלא לא תעשה אלא אפילו נטלה כבר וכשבא להחזירה נכנסה לו בבית הקברות שהיה אפשר לקיים לא תעשה בתחלה ליטלה ולקיים אחר כך העשה ליתנה שם לבעלים אין אותו עשה דוחה לא תעשה ועשה. עד כאן.

והר"ן יש לו שטה אחרת שכתב וזה לשונו: וראיתי בחידושי הרמב"ן דברים רחוקים מאד ואף על פי שגדולי האחרונים סמכו עליו אין דעתי נוחה מהם לפי שהם הוצרכו להדחק משום דסבירי להו שהרואה אבידה ואינו מחזירה והולך לו אינו עובר אעשה דהשב תשיבם אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכדמוכחא ההיא דלעיל לכאורה. ואני איני אומר כן אלא כל הרואה אבידה והולך לו עובר בעשה ולא תעשה וכי אמרינן לעיל וכו' ככתוב בנמוקי יוסף עד מכל מקום לא נתבטל. אבל הרואה אבידה והניחה באבדתה והלך לו מיד בטלו. שאם לא תאמר כן אלא שאין עשה של השב תשיבם בא אלא למי שנטל שיחזירנה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה היאך הוא עובר בכולן ועל איזה צד אתה מחייבו משום השב תשיבם אם תאמר מפני שלא נטלה כדי להחזירה והרי אתה אומר שמי שאינו נוטל אבידה אינו עובר בעשה כלל ואם תאמר מפני שלא החזירה לאחר שנטלה והרי זה לגזלה נטלה והשב תשיבם ליתיה בגזילה אלא באבידה. ועוד דעובר בכולן בשעה שנטלה משמע דהכי הוא בלאוין דלא תגזול ולא תוכל להתעלם ולדבריך אינו עובר משום השב תשיבם אלא מחוייב הוא בהשב תשיבם.

אלא כך הוא עיקרן של דברים שכל מי שרואה אבידה ומניח אותה באבדתה הרי הוא עובר בלאו ועשה. ולפיכך נטלה על מנת לגזלה אף משום השב תשיבם הוא עובר שהרי הניחה באבדתה ולא עוד אלא שהמפיעה מבעליה לגמרי. אבל המתין לה עד לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אף על פי שלא קיים עשה שבה לאלתר מכל מקום לא בטלו ומחמת בעלים הוא שנתבטל שנתייאשו ממנה ואפילו הכי משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה בעלים. נמצאת למד שכל הרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ועל לא תעשה ונתקיימו סוגיות הללו כפשטן וכמשמען. כן נראה לי. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזלה ואבדה. עד כאן.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: והא דאמרינן ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה הוא הדין שאינו דוחה לעשה לבדו דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ומאי דנקטיה הכא ובכל דוכתא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה לרווחא דמילתא נקט לה. אי נמי דהכא כיון דעשה דהשבת אבידה שוה בכל הא אלים מעשה דקדושים יהיו דטומאת כהנים שאינו שוה בכל והוה דחי ליה אבל השתא דאיכא עשה ולא תעשה אף על פי שאינם שוין בכל לא אלים עשה דהשבת אבידה למדחי ליה. ואפילו למאן דאמר בפרק ב' נזירין דעשה דמצורע שוה בכל וכו'. עד כאן.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא. כך הגירסא במקצת הספרים והני קושיות הוו חדא ועוד דלא צריכי להדדי דהשתא בעינן למימר דאפילו ליכא בטומאה אלא לא תעשה גרידא לא דחינן ליה מקמי עשה דהשבת אבדה דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. ואפשר דקושיא קמייתא צריכה להא בתרייתא משום דכיון דעשה ולא תעשה דטומאה אינן שוין בכל אפשר היה לומר דדחי להו עשה דהשבת אבדה שהוא שוה בכל כיון דאיכא במילתא תיקון העולם אי לאו דלא דחינן איסורא מקמי ממונא וכן פירש רבינו יהודה.

אלא לשאבידה שלו מרובה משל חברו וכו': ואם תאמר אמאי נקט שלו מרובה מחברו דהא אפילו שתיהן שוות ואפילו שלו מועטת משל חברו שלו קודם שהרי הוא מפסיד שאין לו אלא כפועל בטל. ויש לומר דאין הכי נמי וכל היכא דאית ליה פסידא כלל קרינן שלו מרובה משל חברו. אי נמי משום דכל היכא שאין שלו מרובה משל חברו כל שיש שם בית דין יכול להתנות עמהם שיטול כנגד אבידתו וטרח ומציל. אבל כשהיתה שלו מרובה משל חברה אפילו שיהיה שם בית דין אינו יכול להתנות עמהן שיטול מחברו כדי אבידתו ואית ליה פסידא לעולם. אלא לזקן ואינה לפי כבודו כלומר דלהא בלחוד הוא דאיצטריך קרא ואידך נקטינהו תנא אקרא לרווחא דמילתא. הריטב"א.

וזה לשון תוספות שאנץ: או שהיתה שלו מרובה משל חברו בשיש שם בית דין בפני מי יתנה איירי דאם אין שם בית דין אפילו שלו מעוטה שלו קודם כדתנן לקמן גבי היה בטל מסלע. אבל בשלו מרובה אין מועיל שם תנאי ושלו קודם. ואם שלו שוה לשל חברו של חברו קודם שמרויח לענין טירחא ולכושרא דחיותא כדאמרינן לקמן בהשוכר את הפועלים. עד כאן.

דף ל עמוד ב

הכישה נתחייב בה: פירש רש"י דכיון שהתחיל בהשבה נתחייב לעשות השבה מעלייתא. ולא דק בה מרן דאם כן אפילו בכל אבידה שאינה בעלי חיים נמי ואינו אלא בבעלי חיים דוקא ומשום דאנקטה נגרי ברייתא כדאיתא בפרק הספינה. ודוקא כשהיתה במקום שאינו משתמר וכל שכן כשהיתה במקום המשתמר והכישה ולא הוציאה משם לא נתחייב בה דלא עבד ולא מידי. הריטב"א ז"ל.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה במקום הנראה שהוא אבד כגון שאינה סמוכה למקום מרעה חייב ליטפל בה. הכישה והלכה מעט נתחייב בה. ואם אבדה משלם.

וכן אם הנהיגה בקול חייב או שזרק לה צרור והלכה נראה לומר כיון שעקרה יד ורגל כקנויה. מצא דבר שדרכו ליטול אותו בשדה ואין דרכו ליטלו בעיר הרי זה לא יחזיר בעיר. נראה לומר יחזיר עד העיר ושוכר אחר מתוכה להחזירה לו בעיר צריך עיון. ואפשר לומר דכיון דנתחייב בחזרה בשדה. לא נפטר עד שיחזירנה לו אפילו בעיר וכן דעת הר"ם. עד כאן לשונו.

פתיקא דאופי: חבילות של חריות של דקל. רבינו חננאל.

אפקרה שלא יכשלו וכו': ותימה הא בעינן הפקר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים וכו' ומסתמא לא היו שם אחרים מדלא סייעו לההוא גברא. ויש לומר עוד היו שם שנים וגם הם היו זקנים והאי דלא חשיב להו דלא חשיבי נגד ר' ישמעאל. אי נמי משוי גדול היה והיו כולם צריכין לסייעו הרא"ש. והא דאמרינן בפרק קמא דשבת גיגית נר וקדרה לבית שמאי אפקורי מפקר להו. וכן בפרק קמא דפסחים גבי ביטול חמץ שפירש רבינו תם מטעם הפקר אף על גב דלא עביד בפני שלשה. התם נמי אנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא ליעביד איסורא. ומיהו אין לסמוך על כן להשאיל ולהשכיר סוס לגוי בשבת מטעם הפקר דמשמע דוקא גיגית נר וקדרה דלא אפשר ליה אבל שאר כלים דאפשר ליה אסור. הילכך לא מיבעיא בהמה שאסרו חכמים למכור לגוי גזרה משום שאלה אסור כמו כן לאשאיל לו אפילו על ידי הפקר אלא אפילו אותה בהמה שמותר למכור לגוי נראם שאסור להשאיל אפילו על ידי הפקר שיעשה בה הגוי מלאכה של חיוב חטאת. תוספות שאנץ.

לכולי עלמא מפקר וכו': ואף על פי שלא התנה כן בשעת ההפקר יכול הוא להתנות עכשו כיון שעדיין לא זכה בו דהא עד שלשה ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא במסכת נדרים כן פירשו בתוספות. הריטב"א.

לדידך לא הוי הפקר: ואף על גב שיכול לחזור בו המפקיר עד שלשה ימים כדאיתא בפסחים שאני הכא שכבר זכו בו. תוספות שאנץ.

בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר: להפטר מן המעשר איירי. ומפרש בירושלמי במסכת פאה על משנה זו רבי חייא בשם ר' אחא טעמא דבית שמאי לעני ולגר מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר בו במקום אחר לעניים ולא לעשירים.

אמר ריש לקיש טעמא דבית הלל תשמטנה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזה מה זו לעניים ולעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. משמע התם דבית שמאי ילפי מפאה ובית הלל משמטה. והאי דפאה ושמטה פטורים מן המעשר היינו טעמא כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה. ובפרק המניח את הכד משמע קצת דפאה פטורה מטעם הפקר גבי בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ומפרש לענין מעשר קאי כדתניא המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו וכו' ופטור מן המעשר. אבל על כרחך אי לאו מטעם פאה מיפטרא מטעם הפקר לא מיפטרא לבית הלל שלא הופקר שם אלא לעניים. ונראה דהיינו טעמא התם דכשהניח פאה מצד אחד מיד נפטרה ובשביל שחזר וזכה בה לא מחייבא דמתחלה פאה גמורה היתה וזאת נמי שנטלו לדעתו נטלו ופאה גמורה היא ופטורה וברייתא דמייתי התם עלה לענין זה מייתי לה דבשביל שחזר וזכה בא לא מחייבא. וההיא דבן בוהיין דפרק מקום שנהגו שנתן פאה לירק ומצאו אביו וכו' ואמר להם הניחו לי ואני אתן כפלים במעושר ולא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנים פאה לירק והיה ירא שמא יאכלום בלא מעושר כדין פאה. לבית הלל ניחא שאין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ואפילו לבית שמאי נמי כמו הפקר בטעות הוא אלא מפני שהיה סבור שהוא חייב בפאה.

וצריך עיון בירושלמי דלכאורה רבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא שרבי יוחנן מפרש טעמא של בית שמאי וריש לקיש טעמו של בית הלל. אבל בירושלמי משמע דפליגי דמסיק התם הפקר לבהמה ולא לאדם לגוים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים לעניי העיר ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הפקרו הפקר על דעתיה דריש לקיש אין הפקרו הפקר אמר רבי לא בפירוש פליגין ר' יוחנן אמר הפקר וריש לקיש אמר אינו הפקר.

ובגמרא דילן אזלא סוגיא דשמעתא כריש לקיש דלא מפטר מן המעשר עד שיהא הפקר לישראל ולגוים. דבגיטין סוף השולח גבי הא דאמר רבה אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר אמרינן אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבים במעשר אלא אם כן הפקיר היכי דמי אילימא דישראל ולקטינהו גוי הא מפקרי וקיימי אלא דגוי ולקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא. לעולם דישראל ולקטינהו גוי ודקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דאפקרי אדעתא דישראל אדעתא דגוי מי אפקרי. ומיהו יש לומר דהתם כמו הפקר בטעות הוא שלא הפקיר על דעת שיזכה בהם הגוי אבל אם הפקיר על דעת ישראל וזכה ישראל פטור מן המעשר אף על פי שלא הפקיר לגוים. תוספות שאנץ.

מתניתין: וכליו הפוכין: האוכף שלו הפוך שאינו על גביו אלא למטה מן הכרס. ה"ר יהונתן.

אפילו ארבעה או חמשת פעמים: ליכא לאקשויי הכא חמשה מחזירים ארבעה מבעיא. דאורחיה דתנא הכי ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי והוא הדין אפילו טובא כדאמרינן בריש מפנין. תוספות שאנץ.

גמרא: אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוו וכו': משמע לי פירושא דמתניתין הכי איזו היא אבידה שחייבתו תורה עליה להחזירה פרה רועה וכו'. כלומר אותה אבידה לא חייבה תורה עליה להחזירה דלא חייבה להחזיר אלא חמור וכליו הפוכין ומשום הכי פריך אטו הני וכו'. וכי זו בלבד חייב להחזיר. ומשני הכי קאמר איזה כלל אבידה כלומר באיזו ענין נוכל להכירה אם היא אבידה מצא חמור וכליו הפוכין וכו' וכיוצא בו יש להכיר בכל אבידה ואבידה לפי ענינה. תוספות חיצוניות.

וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: דהכי משני הכי קאמר איזו היא כלל אבדה כלומר איזו כלל וסימן וכלל לכל אבידה להכיר שהיא שלא מדעת הבעלים מצא פרה וכו'. וכיון דכללא וסימני יהיב פשיטא דלאו הא בלחוד אלא כל דבר ודבר כפי ענינו כשיש בו הוכחה שאינו לדעת הבעלים. עד כאן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: הכי קאמר איזו היא אבידה סתם מצא חמור וכו'. כלומר עד כאן דבר באבידה ודאית ועכשו מדבר בספק אבידה איך ידע אם היא אבידה אם לאו והכי פירושו איזו היא אבידה בסתם מצא וכו' מן הסתם יוכל לדעת שזו אבידה וכו'. עד כאן.

ולעולם אמר רב יהודה אמר רב שלשה ימים: פירוש האי ולעולם אינו אלא שאלה דגמרא וכו' וכמו שכתבתי לעיל. הריטב"א.