טור חושן משפט קצז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות קנין בהמה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה וא"צ להגביהה ומה היא משיכתה אפילו לא תפש בה: אלא קורא לה והיא באה או שהכישה במקל או שהנהיגה בקול משעקרה יד ורגל קנאה: ואין צרך שתהלך מלוא קומתה:

כתב הרמ"ה שגמל וחמור שניהם נקנין בין במשיכה בין בנהגה אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא נטל במשיכה וחמור בהנהגה אבל גמל בהנהגה וחמור במשיכה איכא חד מינייהו דלא קנה ולא ידיענן הי מינייהו קני והי לא קני הילכך במכר ובמתנה לא קנה חד מינייהו דאוקי ממונא בחזקת מריה ובמציאה והפקר קנו שניהם:

וברכיבה שרוכב עליה אינו קונה אלא אם כן מנהיגה ברגליו:

וב' שרוכבין עליה ומנהיגין ברגליהם קונים שניהם זה בזה ולא אמרינן שהראשון עיקר והשני טפל לו וכן אם אחד רוכב ומנהיג ברגליו והשני מנהיג לבד קנו שניהם והרמב"ם כתב שברכיבה לחוד קונה וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ואם א' רוכב על החמור והשני תופס במוסירה הרוכב קנה החמור ובית פגיה ותופס במוסירה קונה מה שתפס ממנה בידו והשאר לא קנו לא זה ולא זה ואם יבוא אחר ויחזיק בו קנה:

ומסירה גם כן קונה בבהמה ומה היא מסירתה י"א שצריך המוכר למסרה מידו ליד הלוקח וי"א שא"צ למסרה מידו לידו רק שיאחז בה ברגלה או במשאוי או באוכף שעליה במצות המוכר אפי' שלא בפניו אם א"ל לך חזק וקני ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

מסירה אינה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינו של שניהם אבל לא בסימטא ובחצר של שניהם ולא ברשות המוכר ומשיכה אינה קונה ברשת הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם אלא בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכ"מ:

והא דמסירה קונה דוקא שאמר לו קני סתם או חזק וקני אבל אם א"ל לך משוך וקני הוי קפידא ואינו קונה עד שימשכנה ואפילו אם עומדת בר"ה צריך שימשכנה למקום הראוי למשיכה ואם עומדת ברשות המוכר ישכור את מקומה וכתב הרמ"ה דוקא היכא דשני לגריעותא כגון דבר שקניינו במשיכה ומסירה ואמר ליה משוך וקני או שני ממשיכה למסירה אבל אי שני לקנין חשוב כגון להגבהה קנה אבל ודאי אי א"ל לא תקנה אלא במשיכה לא קנה בקנין אחר אפילו אי עביד הגבהה דעדיף מיניה כיון דגלי דעתיה דלא בעי דליקניה אלא במשיכה:

והוא הדין נמי בשוכר מקומה אינו קונה א"נ קיימא ברשות לוקח ולא קבל עליה מוכר דזבין ליה סתמא אלא א"ל משוך וקני גלי דעתיה דלא ניחא ליה דנקני ליה רשות לוקח ע"כ ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא כגון שא"ל משוך וקני והגביהה או שא"ל קני במסירה ומשכה לא קנה וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל:

משך שלא בפני המוכר לא קנה עד שיאמר לו משוך וקני ואם מסר לו משכוכית והיא בהמה המהלכת בראש העדר והכל הולכין אחריה אצ"ל לו משוך וקני דכמאן דא"ל דמי וקונה אפי' שלא בפניו:

המוכר או נותן בהמה לחבירו ואמר לו קנה כדרך שבני אדם קונין אם משכה או הנהיגה או הגביהה בכל מקום קנאה ואם רכב עליה בשדה או אפילו בעיר בסימטא קנאה ואם רכב עליה ברשות הרבים אם הוא אדם חשוב קנאה שכן דרכו לרכוב בעיר וכן אם אדם מזולזל הוא שאינו מתבייש לרכוב בעיר קנה ופי' הרמב"ם כגון המטפלין בגידול הבהמות והעבדים אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב אדם מזולזל קנה ובינוני לא קנה לפי זה דוקא בינוני לא קנה אבל כל שאינו בינוני אפילו אינו עבד קנה דבכלל מזולזל היא ואשה קונה בכ"מ שכן דרכה לרכוב ובמציאה והפקר בכל ענין קנה:

וכתב הרמב"ם האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה ומשך או החזיק לא קנה שתקנה משמע להבא ועדיין לא הקנה לו כלום אלא צריך המוכר או הנותן לומר משוך זקני או חזק וקני דמשמע שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק:

וגדולה מזו פירש רש"י שאפילו אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך: אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו קנה והראב"ד השיג עליו ג"כ וכתב במשוך ותקנה שקנה:

האומר לחבירו משוך בהמה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לא קנאה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו שעומדת לסוף שלשים יום באגם שאינה ברשותו קנאה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בהמה בין דקה בין גסה וכו' בפרק קמא דקידושין (כה:) תנן בהמה גסה נקנית במסירה ובהמה דקה בהגבהה דברי ר"מ ור"א וחכ"א בהמה דקה נקנית במסירה ובגמרא דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ורב נמי במסירה אמר הדר ביה מההיא הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכ"א זה וזה נקנית במשיכה ר"ש אומר זה וזה בהגבהה ופירש"י נקנית במסירה. אבל במשיכה לא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו וכן פי' ר"ת וריב"א והתוס' הקשו על פי' רש"י ופירשו הם בשם ר"י בהמה גסה נקנית במסירה היינו אפי' במסירה וכ"ש במשיכה דעדיפא ובריש הספינה (עו.) כתבו התוס' ג"כ מחלוקת זה והרא"ש בפ"ק דקידושין ובהספינה פסק כדברי ר"י וכן דעת הר"ן וכן דעת רבי' ירוחם בנמ"י ח"ב וא"כ לדידן דקיי"ל כרב דס"ל כחכמים דאמרי זו וזו במשיכה דוקא במשיכה ולא במסירה וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הברייתא דמיתניא גבי עבד כנעני כיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה שכתב שנקנית במשיכה ולא הזכיר דין המסירה ובפ"ג כתב הספינה הואיל וא"א להגביהה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה וכדברי ר"י וכ"כ סמ"ג וכתב הרמב"ן בריש הספינה שכן דעת הרי"ף ור"י הלוי דמשיכה עדיפא ממסירה וכן הסכים הוא ז"ל וכתב שכן דעת רבינו האי ז"ל וכן כתב הג"מ בפ"ג מה"מ בשם ה"ר יונה ז"ל דאע"ג דמהניא מסירה בספינה לר"ה בבהמה לא מהניא ע"כ ואע"פ שאיפשר לפרש דה"ק בבהמה לא מהניא למ"ד דמסירה לא קניא ומיהו איהו ס"ל כמ"ד דמסירה קניא בבהמה מ"מ סוגיא דלישנא משמע דהילכתא בעא לאגמורי דאין בהמה נקנית במסירה ובפרק ד' כתבו ואין דבר שנקנה במסירה אלא ספינה בר"ה וברשות שאינה של שניהם ובפ"ב כתבו דדעת הרמב"ם לפסוק כרבנן דברייתא וכ"פ האלפס וס"ה ולי אבי"ה נראה דהלכה כרבנן דפרק קמא דקידושין דאמרו בהמה דקה במשיכה אבל גסה במסירה וי"א כ"ש במשיכה עכ"ל ורבינו המחבר כתב בפרק ג' דמשיכה טובה ממסירה עכ"ל וכ"פ רבינו ירוחם בנ"י ח"ד והתימה על רבינו שכתב לקמן בסימן זה דמסירה קונה בבהמה וליתיה לדעת הפוסקים ולא לדעת המפרשים זולתי לדעת רש"י ור"ת והוא ז"ל כתב סתם ומסירה ג"כ קונה בבהמה כאילו אין חולק עליו ולא עוד אלא שכתב ולזה הסכים א"א והוא לא הסכים בכך מעולם ומקום הטעות בזה אבאר שם בס"ד : מה היא משיכתה וכו' ברייתא בפ"ק דקידושין (כב:) גמרא עבד כנעני נקנה בכסף ובהספינה (עה:) גמרא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה ורבי אסי ואמרי לה רבי אחא אומר עד שתהלך מלוא קומתה ומשמע בגמרא דאף על פי שגוף הבהמה לא זזה ממקומה כיון שעקרה יד ורגל קנה ופסקו הרי"ף והרא"ש כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהל' מכירה וכתב הרא"ש בריש הספינה וה"ה אם הנהיגה בקול מידי דהוה אקורא לה והיא באה אלא אורחא דמילתא נקט:

כתב הרמ"ה שגמל וחמור וכו' בפרק קמא דמציעא (ב.) תנן היו שנים רוכבים על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובגמרא (ח:) אמר רב יהודה שמעת מיניה דשמואל תרתי רוכב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו ואסיקנא לשמואל דרכוב לחודיה לא קני וכל שכן היכא דאיכא חד דמנהיג והוא רוכב ואינו מנהיג ובתר הכי בעינן למיפשט דרכוב לא קני מדתניא שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג במדה זאת קנו רבי יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור קתני מיהת או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג מושך ומנהיג אין אבל רכוב לא ה"ה דאפילו רכוב והא דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור קמ"ל דאפי' איפכא נמי קני אם כן ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכין ומנהיגים בין בגמל בין בחמור איכא חד צד דלא קני איכא דאמרי משיכה בחמור וא"ד הנהגה בגמל ודעת הרמ"ה לומר דכיון דלא איתמר דאיכא חד צד דלא קני אלא למ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני לא איצטרכינן למימר הכי וניחא לן דלא ערבינהו לאשמועינן מלישנא יתירא דרכוב לא קני וכמו שכתבו התוס' ואנן קיימא לן כמ"ד רכוב לא קני ממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קנו בין בגמל בין בחמור אי נמי דסבר הרמ"ה דנקטינן מתניתין כפשטא דמנהיג קנה ולא מפליג בין גמל לחמור וכן קניא משיכה בתרווייהו כדאמרינן בפ"ק דקידושין דבהמה נקנית במשיכה ולא מפלגינן בין גמל לחמור וזה נראה שהוא דעת הרי"ף שהשמיט כל דברי הגמרא ולא כתב אלא המשנה כצורתה והרא"ש כתב דאף על גב דסוגיא דתלמודא אליבא דמ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני קניא משיכה והנהגה בין בגמל בין בחמור מ"מ סברת התלמוד אמת דאין בהמה נקנית אלא כמו שרגילין בהנהגתה הילכך אי במכר או במתנה לא קני חד מינייהו כיון דמספקא לן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא (ובמציעא) [ובמציאה] והפקר קנו שניהם דהזוכה הוא המוחזק ואין להוציא ממנו בספק והרמב"ם בפרק ב' מהלכות מכירה כתב דבהמה נקנית במשיכה ולא כתב שום חילוק בין גמל לחמור ולא הזכיר שנקנית בהנהגה אך בפרק ט"ז מהלכות גזילה ואבידה כ' שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם בד"א בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג וכתב ה"ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שנים מנהיגים קנו שניהם אבל אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג ופסק כלישנא בתרא דגמרא דאמרינן איכא דאמרי הנהגה בגמל לא קני ופי' במקום משיכה עכ"ל הכוונה לומר שהרמב"ם מפרש דכי אמרינן ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין היו שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו דנהי דאם שניהם משכו בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור חנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני א"ד מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפילו אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם וא"ד הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפילו אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא ויש לתמוה למה לא כתב בפ"ב מהלכות מכירה שבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שהוא מחלק לומר דהנהגה קניא במציאה והפקר ולא במכר דמנא ליה הא ושמא יש לומר שסמך על מה שכתב בפי"ז מהל' גזילה: (ב"ה) ויותר נראה לומר שמ"ש בפרק שני או שהכישה ורצתה בפניו היינו הנהיגה: ושמע מינה דמשיכה והנהגה קניא להרמב"ם בין במכר בין במתנה בין במציאה ל"ש בגמל ול"ש בחמור זולתי שבא' משך וא' הנהיג הגמל דאז מושך קנה מנהיג לא קנה ודעת הראב"ד בפ' הנזכר דהנהגה בגמל ומשיכה בחמור ספיקא. ולענין הלכה נראה דכיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן:

וברכיבה שרוכב עליה וכו' שם במשנה שנים שהיו רוכבין ע"ג בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע וכו' כתב הרא"ש משנה שאינה צריכה היא ומוקי לה בגמ' דאתא לאשמועינן דרכוב קני וחזינן בגמ' דשמואל סבר דרכוב לא קני ומוקי רכוב דמתני' במנהיג ברגליו ולא אשכחן מאן דפליג עליה וכל מאי דפריך ליה שני ליה ומסתברא דהלכה כוותיה ורכוב ומנהיג ברגליו לא איצטריך מתני' לאשמועינן דקני דהיינו מנהיג גמור ועוד דעדיף טפי דתפיס בה אלא איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבים ע"ג בהמה אחת קנו שניהם דלא תימא קמא עדיף שהוא עיקר והשני הוא טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחר אדוניהם קמ"ל וגם דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם עכ"ל אבל הרי"ף כתב המשנה סתם והשמיט כל הך שקלא וטריא וכתב הר"ן דמשמע דס"ל דרכוב לחודיה קני ורכוב במקום מנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ' י"ז מהלכות גזילה עכ"ל ומ"ש בפ' י"ז מהלכות גזילה זה לשונו היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה וכו' ומדנקט רוכב סתם משמע אפילו אינו מנהיג וכתב דקנה הבהמה ובפ"ב מהל' מכירה כתב כן בהדיא כיצד קונין את הבהמה במשיכה ואצ"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו וגם ה"ה כתב בפרק י"ז מהלכות גזילה דהרמב"ם כהרי"ף סבירא ליה דרכוב קני אפילו אינו מנהיג ברגליו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ"ב מה"מ היינו ע"י שהנהיגה ברגליו ומ"ש בפי"ז מהלכות גזילה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מה שכתב בפרק שני מהלכות מכירה מ"מ כיון שהר"ן וה"ה הסכימו בכך לדעת רמב"ם הכי נקטינן לדעתו ומ"מ נראה לי שאפילו לדעת הרמב"ם רכב עליה לא קנה עד שתלך כמו שכתב בפ"ב מהלכות מכירה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה אלא אפי' שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצתה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כל שכן ברכב עליה כן נראה לי ורבי' ירוחם בנתיב י' חלק ד' כתב כדברי הרא"ש דברכיבה לחודה לא קנה וז"ל ורכוב לחודיה לא קנה אלא אם כן מנהיג ברגליו או שניהם רכובים במציאה או בהפקר אבל אם בא אחר והנהיגה הרי היא שלו מאחר שלא היו מנהיגים ברגליהם עכ"ל ונראה לי שסובר דשנים רוכבים אע"פ שלא היו מנהיגים חולקים בשוה ולא אמרינן קמא עדיף מיהו אם בא אחר והנהיג אבדו אלו את זכותם. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וכתב עוד רבינו ירוחם שם ובאשה בלא הנהגה ברגליה קנה ברכיבה לחודה שכן דרך אשה לרכוב בלא הנהגה וקנה בין במכר בין במתנה בין במציאה והפקר עכ"ל. ואיפשר שלמד כן מדאמרינן בגמרא גבי רכוב בעיר ואי איתתא היא קניא ואין עניינה לכאן דהא אוקימנא רכוב בשדה דקנה במנהיג ברגליו ואם כן כי קנתה אשה בעיר היינו דומיא דקניא בשדה שהוא במנהיג ברגליו ועוד דלפי דעתו הוה ליה למימר נמי דאדם חשוב ואינש זילא אי נמי בר"ה קני ברכיבה לחודה דהא אשה והנך בחדא מחתא מחתינהו תלמודא כמו שכתבתי לקמן בסימן זה:

אם היה אחד רוכב על החמור וכו' ג"ז שם (ט:) ת"ש אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה שמע מינה רכוב קני ה"נ במנהיג ברגליו אי הכי ניקני נמי רכוב במוסירה אימא זה קנה חמור וחצי מוסירה וכו' ואסיקנא אמר רב אשי זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנו לא זה ולא זה ופרש"י בית פגיה. מה שבראש החמור וכחמור דמי ולכאורה משמע דלא הוצרכו ליישב הברייתא בענין זה אלא למאן דאמר רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני נקטינן ברייתא כפשטה וכדמשמע מדקאמר א"ה וכמו שכתבו התוס' והשתא לפוסקי' דס"ל דרכוב קני ניחא שפסקו כדאוקי רב אשי לברייתא אבל להרא"ש שפוסק דרכוב לא קני קשה דהו"ל למיפסק כסתם ברייתא דזה קנה חמור וזה קנה מוסירה ונראה לי שאינו גורס אי הכי נקני נמי רכוב אלא ה"ג נקני נמי רכוב במוסירה ומקשי בין אי אמרינן דרכוב לחודיה קני ובין אי אמרינן דלא קני אלא במנהיג ברגליו דלכולי עלמא קשה דליקני נמי רכוב במוסירה: (ב"ה) ולכאורה משמע דהאי ברייתא לענין זוכה מהפקר מיתניא וא"כ לא הו"ל לרבינו לכתבה כאן וצ"ל שרבינו סבר דה"ה לענין מקח וממכר:

ומסירה גם כן קונה בבהמה וכו' כבר כתבתי בראש סימן זה דהא ליתא אלא לדעת רש"י ור"ת דאילו לשאר מפרשים ופוסקים לא קניא ומה שהטעה לרבינו לסבור דלהרא"ש מסירה קניא בבהמה הוא מדגרסינן בריש הספינה (דף עה:) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך כולה לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' כתב הרא"ש לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה פירש הריב"ם דלא מיקרי מסירה אלא כשמוסר המוכר החפץ מידו ליד הלוקח והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דמציעא מוסירה מחבירו קנה מהו לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וקאמר התם מוסירה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לו דליקני אלמא משמע דבעינן מסירה מיד ליד ולא נהירא דאחזה בטלפה משמע דאחזה מעצמה ועוד דאמרינן לקמן בשמעתין גבי מסירה כל היכא דא"ל לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני ואי בעינן מסירה מיד ליד לא הוה ליה למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני וכן פרש"י אחזה בטלפה. במצות המוכר וההיא דמציעא ה"פ מוסירה מחבירו קנה כשא"ל לך חזק וקני דקנה באחיזה בעלמא והיינו כמוסר דבר לחבירו שמוסר לו לאחזו במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר ליה דליקנייה פי' מי אמר לו לך חזק וקני שיקנה באחיזה בעלמא ואחר זה כתב לכאורה משמע דמסירה דאותיות כמסירה דספינה מיהו א"א לומר כן דלא מישתמיט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלין אלא בספינה וב"ח משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דכשאוחז הספינה וכו' הילכך אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח אבל שאר מטלטלין לא מיקני במסירה עכ"ל. ואני אומר שאין מכל זה ראיה לומר דס"ל להרא"ש דמסירה קניא בבהמה אלא משום דמסירה קניא בספינה כתב מאי דאיתמר על ההוא דכיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' ללמוד בספינה דקניא מסירה אי בעינן שימסור מיד ליד או לא ומ"ש אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח היינו למ"ד בהמה גסה נקנית במסירה אבל לדידן דקיי"ל כי ההוא תנא דאמר זו וזו במשיכה משיכה דוקא ולא מסירה וכמו שכתב הרא"ש בעצמו שם בפרק הספינה ואל תשיבני מדאמרינן בפ"ק דמציעא א"ר חלבו אמר רב הונא מוסירה מחבירו קני במציאה ובנכסי הגר לא קני מאי מוסירה אמר רבא אידי אסברא לי כאדם המוסר דבר לחבירו בשלמא מחבירו קני דקא מסר ליה חבריה אלא במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני ויש לומר דהנך אמוראי ס"ל כדתנן במתניתין בהמה גסה נקנית במסירה ומיהו אנן לא קיי"ל אלא כדדריש רב בהמה גסה נקנית במשיכה ואע"ג דרבא אמר אידי אסברא לי אפשר דלפרושי טעמיה דרבי חלבו ורב הונא אתא וליה לא ס"ל דנקנית אלא במשיכה אי נמי הנך אמוראי אכתי לא שמיע להו מאי דדרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה וכי שמעוה קבעו הלכה כן כדמשמע דעבד שמואל דכי אמרו ליה הוא דאמר כי האי תנא שתק ולא אהדר להו מידי משמע שהודה לדבריהם ואף על פי שסמ"ג כתב בסימן ע"ד בהמת מציאה שקדם אחד ואחזה במוסירה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו והילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה ללמד על מציאה ונכסי הגר דלא קנה מוסירה אפילו למ"ד בהמה נקנית במוסירה הוא שכתבה ולא ללמד על נכסי חבירו ותדע שבסימן פ"ב בדיני הקנין לא הזכיר שבהמה גסה נקנית במסירה: ומה היא מסירתה י"א שצריך המוכר למסרה וכו' כבר נתבאר בסמוך שדעת ריב"ם דמסירה בעינן שימסור מיד ליד וכן דעת ר"ת בריש הספינה ור"י חלוק עליו והרא"ש פסק שם כר"י וכתב ה"ה בפ"ג מהלכות מכירה שדעת הרשב"א כדעת הרא"ש וכ"כ נ"י וכן דעת הרמב"ן בריש הספינה דמסירה קנה אע"ג דלא מסר ליה מיד ליד הואיל וא"ל לך חזק וקני והביא ראיות לדבר וכתב אח"כ ולא עוד אלא בין במסירה בין במשיכה כל בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני נמצאת משיכה עדיפא שיש בכללה מסירה אבל לר"ת דס"ל דמסירה עדיפא ממשיכה לא קניא מסירה אלא בפניו ובעינן שימסור מיד ליד וכמו שכתבו התוספות בשמו בריש הספינה וכתבו ג"כ שם דלא ידע ר"י מנ"ל דבעינן בפניו ומדברי הרא"ש שם משמע דס"ל דמסירה דוקא בפניו שכתב והא דמשיכה מועלת אפילו שלא בפניו ומסירה דוקא בפניו לאו משום דמשיכה עדיפא אלא משום דלשון מסירה הכי משמע עכ"ל ואיפשר דלרווחא דמילתא קאמר כלומר אפילו אם נודה לדבריו דמסירה דוקא בפניו אבל אה"נ דלא ידע הרא"ש מנ"ל דבעינן בפניו וכן נראה שהבין רבינו דברי הרא"ש שלא כתב דבמסירה בעינן בפניו. ואע"ג דבהמה אינה נקנית במסירה כלל כמו שכתבתי בסמוך כתבתי כל אלו הסברות משום דנפקא לן לענין הספינה שדינה במסירה כמ"ש בסימן קצ"ח בס"ד:

מסירה אינה קונה אלא בר"ה וכו' בריש הספינה (עו:) אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכל מקום ופר"ש בסימטא. שהוא מקום מיוחד לעומדים שם באותה שעה וכחצר של שניהם דמי וכיון דאיפשר במשיכה לא מהניא ביה מסירה כלום דעיקר מסירה אורחא בר"ה ומשיכה אורחא ברשות שיש לו חלק בו אבל הגבהה קונה בכל מקום אפילו ברשות המיוחד למוכר לבדו אבל ר"ת פירש דמסירה קונה בר"ה וכ"ש בסימטא ודעת הרא"ש כדעת רשב"ם וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה וכן רבינו ירוחם בנ"י ח"ה וכתב ה"ה מיהו כתב הרשב"א התם ריש הספינה גבי מסירה שקונה בחצר שאינה של שניהם דדוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת הבעלים הא מדעת הבעלים לא קנה דאילו פקדון היא ביד בעל החצר הרי שנינו ברשות המופקדין אצלו לא קנה אלא דוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם הרי הוא להם כר"ה אלו דבריו ז"ל והר"ן בפ"ק דקידושין גמרא בהמה גסה נקנית במסירה כתב כדעת רשב"ם וכתב שכן דעת הרי"ף והר"י ן' מיגא"ש וסימטא פירש"י כגון מבואות קטנים הסמוכין לר"ה:

והא דמסירה קונה וכו' ג"ז שם ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואסיקנא דאי א"ל לך חזק וקני כ"ע לא פליגי דנקנית במסירה כי פליגי בדא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ופר"ש רבנן סברי קפידא. לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו: מראה מקום. אי בעית אפילו למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתיה לך ואוקימנא בגמרא מאי עד שימשכנה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא דמשיכה בר"ה לא קניא ואם ברשות הבעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומו ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כרבנן שהרי פסקו כשמואל דאמר עד שימשוך כולה אלמא משיכה קניא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' מכירה: וכתב הרמ"ה דוקא היכא דשני לגריעותא וכו' דעת הרמ"ה דמסירה ומשיכה שוות הן דהא במקום שקונה מסירה כגון ר"ה וחצר שאינה של שניהם לא קניא משיכה ובמקום שקונה משיכה כגון בסימטא וחצר של שניהם לא קניא מסירה הילכך כי א"ל משוך וקני אין לו לשנות למסירה שהיא שוה לה במעלה והשתא דאמר ליה משוך וקני עלייה למשיכה והו"ל מסירה גרועה ולפיכך לא קנה אבל אם הגביה כיון דקנין חשוב הוא דהא קונה בכל מקום הכא נמי קנה:

ומ"ש רבינו ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא וכו' וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש. כתב נ"י בריש פרק הספינה הא דספינה במשיכה וכן בבהמה לא דמי אהדדי דאילו ספינה דוקא בסימטא או בחצר של שניהם אבל בר"ה מקניא שפיר במסירה אבל בהמה אינה נקנית אפילו בר"ה אלא במשיכה וכגון שימשכנה מר"ה לרשותו. וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין על מתניתין דבהמה גסה נקנית במסירה והוי יודע [%א] דכל היכא דבעינן משיכה אי א"ל קני במסירה או שאמר ליה לקנות במשיכה בר"ה לא קנה דאע"ג דאמרינן גבי כסף במקום שכותבין שטר אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד קנה התם הוא דמדינא כסף לחודיה קני אלא דבמקום שכותבין שטר לא סמכה דעתיה עד דאיכא שטר הילכך אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד כיון דסמכה דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי אמר ליה קני מאי הוי אי אמר קני במסירה בלחוד מי קני עכ"ל:

משך שלא בפני המוכר וכו' פ' שור שנגח את הפרה (נב.) גמ' בור של שני שותפין וכו' אמר ריש לקיש משום רבי ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה ה"ד אי במשיכה ליקני במשיכה אי במסירה ליקני במסירה לעולם במשיכה ובעי למימר ליה לך משוך וקני וכיון דמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי מאי משכוכית הכא תרגימו קרקשתא ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא. ופרש"י קרקשתא. זוג שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו: עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם. ורבינו תפס כר' יעקב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה ורבינו ירוחם בנ"י ח"ג כ' כדברי שניהם דעתו לומר שאין מחלוקת ביניהם אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה א"נ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומ"ש שאם משך בפני המוכר אינו צ"ל לו ולא למסור לו כלום כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שהוא דומיא דקרקע שנתבאר דינו בסימן קצ"ב: [%ב] וכתב בהגהות פ"ה מה"מ והוא בתשובות סי' י"ח על ראובן שמכר לשמעון ספר חלוק לשנים ומסר לי חצי הא' והלך שמעון והגביה החצי השני שלא בפני ראובן דלא קנה אם לא שא"ל תגביהנו ותקנה ולא דמי למסר לו משכוכית דע"י משכוכית נמשך לו כל העדר וכן ע"י דלי של בור ומפתח שייכי בכלל הבור והבית שע"י מוחזקים בבור ובבית אבל בחציו אחד של ספר אין רגילין להחזיק בחציו השני עכ"ל: [%ג] כתב רבינו ירוחם נ"י ח"ד מסר י' בהמות באפסר א' קנה כולם במתנה או במכר אם נתן דמי כולם אבל לא נתן דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו כמו בקרקע בי' שדות ודוקא במסירה אבל במשיכה לא קנה אלא אותה שמשך כך מוכח בקידושין פ"ק עכ"ל וכבר הוכחתי שאין בהמה נקנית במסירה:

המוכר או נותן בהמה לחבירו וכו' בפ"ק דמציעא (ט.) גמרא היו שנים רוכבין ת"ש ר' אליעזר אומר רכוב בשדה ומנהיג בעיר קנה כלומר וקשיא למ"ד רכוב לא קני ה"נ במנהיג ברגליו אי הכי רכוב בעיר מאי טעמא לא קני ואסיקנא במקח וממכר עסקינן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונים ואי ר"ה הוא קני ואי אדם חשוב הוא קני ואי אשה היא קניא ואי אינש זילא הוא קני. ופרש"י רכוב בשדה. קונה אבל לא בעיר ומנהיג אף בעיר קנה וכ"ש בשדה: ואי ר"ה הוא. קני בעיר דדרך לרכוב שם ולא להנהיג פן יפסיקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו: ואי אדם חשוב הוא. אין דרכו להנהיג בהמות ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליהם אף בסימטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תנתק הימנה: ואי אינש זילא הוא קני. שדרכו לרכוב לפני כל אף בלא דוחק אבל אדם בינוני כגון שאינו חשוב בעושר ואינו בוש להוליך בהמה ברגליו אין דרכו לרכוב בסימטא בעיר משום צניעות: (ב"ה) וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב ממכירה אבל הרא"ש כתב אי אדם חשוב הוא ורכב עליה בר"ה וכן אם אדם מזולזל הוא ואינו מתבייש לרכוב בר"ה קנה ואשה היאך שהיא קונה שכן דרכה תמיד לרכוב ולא להנהיג שמא תשמט הבהמה מידה ואם אדם בינוני הוא בר"ה לא קני שהוא מתבייש לרכוב שם אבל בסימטא או בשדה קנה ובמציאה והפקר בכל ענין קנה וכך הם דברי רבינו וצ"ל שהיה גורם ואי רשות הרבים הוא אי אדם חשוב הוא קנה וקל להבין: ופי' הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה: ובמציאה והפקר בכל ענין קנה הם דברי הרא"ש שם ונ"ל דה"ה אפילו במקח וממכר כל היכא דלא א"ל קני כדרך שבני אדם קונים וכמ"ש בסמוך ונקט מציאה והפקר דלא שייך למימר בהו קני כדרך שבני אדם קונים וה"ה לכל דדמי להו:

וכתב הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה וכתב ה"ה דנפקא ליה מדגרסי' בפ"ק דמציעא (שם) גמרא היו שנים רוכבים אמר ר"א משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו ומתמהינן לקכות מי א"ל קני אלא וקני כלים שעליה ונראה שהוא מפרש כך לקנות משמע להבא כמו לעשות לדבר וכיון שכן פשוט הוא שלא קנה ודעת הרב דה"ה לאומר תקנה אח"כ מצאתי מי שדקדק כן מכאן עכ"ל:

וגדולה מזו פרש"י שאפילו אם א"ל משוך חפץ זה וכו' בהאי מימרא דר"א שכתבתי בסמוך פירש"י לקנות מי קא"ל קני לקנות משמע אתה התכוין לקנות (מי קא"ל) אני איני מקנה לך וכתב הרא"ש מכאן משמע האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו לא קנאו עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל איני מקנה לך כדפרש"י ול"נ לחלק דדוקא כשאומר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה איכא למימר כיון דעיקר הדבר שהוא מושך אין נקנה לו עם הכלים לא אמרינן שהקנה לו אלא אתה אומר לקנות ולא אני אבל כשאומר לו משוך חפץ זה לקנותו ליכא למיתלי במידי וכאילו א"ל קנה אותו עכ"ל וכתב הר"ן חילוק זה בשם אחרים וכתב שאינו מחוור וכ"נ שהוא דעת המרדכי ולא ידעתי מה ענין החידוש הגדול שבדין זה מבדין הקודם דהרמב"ם ורש"י שוים בפי' ההלכה כמו שנתבאר ולדעת רש"י אע"ג דכי אמר לקנות לא קנה אפשר דכי אמר ותקנה קנה וא"כ מאי האי דקאמר רבי' וגדולה מזו פירש"י ורבינו ירוחם כתב בנ"י ח"א א"ל משוך חפץ זה לקנותו לא קנאו עד שיאמר לו קנה אותו כך דקדקו רש"י והתוספות והרמב"ם בפ"ק דמציעא: והראב"ד השיג עליו על הדין שכתב בשם הרמב"ם דהיינו אאומר ותקנה קאי והמשך דברי רבי' כך הם כתב הרמב"ם דאומר תקנה לא קנה ופלא הוא בעיני וגדולה מזו פירש רש"י דאומר לקנות לא קנה והרא"ש חולק עליו וכשם שנפלאו בעיני דברי הרמב"ם כן נפלאו בעיני דברי הראב"ד שהרי השיג עליו:

האומר לחבירו משוך בהמה זו וכו' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פב.) גמרא שומרת יבם שנפלו לה נכסים אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר ל' יום לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לא קני ל"ק הא דא"ל קני מעכשיו הא דלא א"ל קני מעכשיו ובהכותב (פו:) גמרא מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' והלכה והניחתו בצידי ר"ה מהו א"ל אינה מגורשת מדרב ושמואל אדרבה מגורשת מדרב נחמן דאמר האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם מאי לאו היינו אגם היינו צידי ר"ה לא אגם לחוד וצידי ר"ה לחוד א"ד א"ל מגורשת מדרב נחמן וצידי ר"ה כאגם דמי אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל מאי לאו היינו ר"ה היינו צידי ר"ה לא ר"ה לחוד וצידי ר"ה לחוד וכתב הר"ן בפ' הכותב שהראב"ד מפרש הך בעיא ומימרא דרב נחמן באומר מעכשיו ולאחר ל' יום שאם לא אמר מעכשיו לא קני כדאמרינן בהאשה שנפלו ודחה הר"ן דבריו ופי' דבעיין בדלא אמר מעכשיו היא ומיבעיא לן אי צידי ר"ה חשיבי כר"ה ממש או לא ופשטינן מדרב נחמן דאע"ג דלא אמר מעכשיו כי קיימא באגם קני דכיון שאינה ברשות הרבים ממש חשבינן לה כאילו עדיין היא ברשותו ולענין הלכה כתוב בחידושי הרשב"א ז"ל דנהי דרמי בר חמא ורב חסדא ס"ל דהא דרב נחמן בדלא אמר מעכשיו היא אנן לא קיי"ל הכי דהא אסיקנא בהאשה דבדלא אמר מעכשיו לא קנה הילכך כי היכי דתיקום לן הא דרב נחמן כהלכתא מוקמינן לה בדא"ל מעכשיו ולדידי לא מחוור לי האי פסקא משום דהא בפ' האשה לאו מסקנא דגמ' היא אלא דר' יוחנן אר' יוחנן מפרקינן וכיון דלאו מסקנא דגמ' היא וחזינן הכא דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דרב נחמן בדלא א"ל מעכשיו לית לן למיפלג עלייהו לומר דרב נחמן לא אמרה אלא במעכשיו וכיון דקיי"ל כרב נחמן דס"ל כוותיה בדיני אמר דאפי' בלא מעכשיו קנה ורמי בר חמא ורב חסדא הכי ס"ל נקטינן כוותייהו דאפילו בלא מעכשיו קנה ולא ירדתי לסוף דעתו של הרמב"ם שכתב פ"ט מה"ג דבלא מעכשיו מגורשת ובפ' ב' מה"מ כתב דבלא א"ל מעכשיו לא קנה עכ"ל וה"ה בפ"ט מהלכות גירושין יישב זה לדעת הרמב"ם עיין עליו וכתב הרא"ש דהלכה כלישנא בתרא מ"מ משמע דיש לחלק בין אגם לר"ה כי היכי דמפלגינן בין ר"ה לצידי ר"ה ואם כן דוקא בעומדת באגם או בצידי ר"ה הוא דקנה אבל אם היתה עומדת בר"ה לא קנה וכ"נ מדברי התוספות בהאשה שנפלו וכן כתבו בהדיא בהאשה רבה (צג.) גמ' האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה דלר' יוחנן בעינן שתהא עומדת בסוף ל' באגם שהוא מקום הראוי לקנין אבל אם היתה עומדת בר"ה או ברשות המקנה לא קנה וכ"כ בקידושין פרק האומר גמ' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו' וכ"כ בהג"א פרק האשה שנפלו בשם ר"י ויש לתמוה על ה"ה שכתב בפ"ב מהל' מכירה על דברי הרמב"ם ומ"ש אפי' עומדת באגם הכוונה ברשות שאינה שלו וה"ה לר"ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמ' עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא דהא בהכותב משמע דדוקא עומדת באגם אבל עומדת בר"ה לא וכמו שכתבתי וכן יש לתמוה על מה שכתב במישרים בנ"י ח"ג שאם היא בר"ה ספק ככל תיקו דממונא דהא בר"ה ממש פשיטא לן דלא קני: [%ד] וכתבו התוס' בהאשה רבה אי אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר ל' יום ולא אמר מעכשיו לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' יום כבר פסקה החזקה או הוחזר הסודר כדאמרינן בהאשה שנפלו משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך עד לאחר ל' יום לא קנה כי לא אמר מעכשיו לפי שבשעת הקנין כבר פסקה המשיכה וכן כשקנה בשטר צריך מעכשיו שאפי' אם יהיה נקרע השטר או נאבד קנה ומשמע מדבריהם שאם קנה קרקע בכסף במקום שאין כותבין שטר או שהתנה לקנות בכסף וא"ל קני לאחר ל' יום אפי' לא אמר מעכשיו קנה בסוף ל' יום ואע"ג דנתאכלו המעות חשובים כאילו הם בעין דאילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם: [%ה] וכתב ה"ה בפ"ג מה"מ שכתב הראב"ד על האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום נ"ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל"א שהיא קנויה לו מידי דהוה אהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דחיילי קידושין בההוא יומא ע"כ ויש לחלק דאם איתא אפי' בר"ה ג"כ דומה לאשה הוא אלא הכא היינו טעמא דכיון דלא אמר מעכשיו במאי יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו ובפירוש חלקו בתוס' במסכת כתובות בין זו לההיא דקידושין ותו דאף בקידושין גופייהו צריכא רבא כמו שיתבאר בהל' אישות עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה ואין צריך להגביהה. פירוש אע"פ דלתנא דמתני' בפ"ק דקידושין דקה אינה נקנית אלא בהגבהה דוקא ולר"ש דברייתא בין דקה בין גסה אינה נקנית אלא בהגבהה לא קיי"ל הכי אלא כחכמים דברייתא דזו וזו במשיכה וא"צ להגביהה וכדמוכחת הסוגיא לשם וע"ש ובפרק הספינה: ומה היא משיכתה וכו'. ג"ז שם:

כתב הרמ"ה שגמל וחמור שניהם נקנים בין במשיכה בין בהנהגה וכו'. הרב ב"י הביא סוגיית התלמוד פ"ק דמציעא וכתב דהרמ"ה ס"ל דקיי"ל רכוב לא קני וממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קני בין בגמל בין בחמור ובסוף דיבור זה כתב ולענין הלכה נראה דכיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן עכ"ל ואיכא למידק דהלא בסמוך יתבאר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דרכוב קני וכן פסק בש"ע ומשמע לפ"ז דמשיכה והנהגה לא קנו בין בגמל בין בחמור ויש לומר דאע"פ דס"ל להרמ"ה דרכוב לא קני כדעת רוב הפוסקים דלא כהרי"ף והרמב"ם אפ"ה בדין משיכה והנהגה בגמל וחמור מסכימים הרמ"ה והרי"ף דשניהם נקנין בין במשיכה בין בהנהגה ואע"ג שאין תופסין טעם אחד דטעמו של הרי"ף דנקטינן כפשטא דמתני' דמנהיג קנה ומשמע דמתני' לא מפליג בין בהמה לבהמה דבכולן מנהיג קנה ומשיכה נמי קניא בכל בהמה כדאסיק בקידושין דבהמה נקנית במשיכה ולא מפליג בין בהמה לבהמה וזהו שהשמיט הרי"ף כל דברי הגמ' בדין גמל וחמור ולא כתב אלא המשנה כצורתה דס"ל דהך שקלא וטריא דגמ' ליתיה אלא לדחויי דמהא ליכא למשמע מינה דהב"ע במנהיג ברגליו וכו' ואשינויא לא סמכינן דודאי רכוב לחודיה מהני כפשטא דמתניתין וכן הא דדייקינן מושך ומנהיג אין רכוב לא ומפרקינן ה"ה דאפילו רכוב והא דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדר' יודא וכו' היינו לומר דאף לדידך נמי לא קשיא דאיכא לשנויי לאפוקי מדרבי יודא וכו' אבל לקושטא דמלתא רכוב נמי קנה כפשטא דמתניתין והא דקתני מושך ומנהיג רבותא קמ"ל ואצ"ל רכוב דתפוס בה והא דלא ערבינהו אינו אלא לאורויי דלא מבטל הך דאורחא להך דאינה אורחא וכדכתבו התוספות בקושייתם זהו טעמו של הרי"ף אבל טעמו של הרמ"ה היא דהך שקלא וטריא הוי לפום קושטא דמילתא וקיי"ל כמ"ד רכוב לא קני וממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קנו בין בגמל בין בחמור ואדין זה דמשיכה והנהגה בגמל ובחמור בלחוד דקא עסיק ביה ב"י השתא קאמר כיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן הנה דקדק לומר בזה לאורויי דבדבר זה בלחוד דהיינו בדין משיכה והנהגה בגמל ובחמור נקטינן הכי לא בדין רכוב דלא קא עסיק ביה ב"י השתא בדינו דלשם ודאי אינן מסכימים לדעת אחת לפי דרך זה. עוד כתב ב"י דרך שני וז"ל אי נמי דסבר הרמ"ה דנקטינן מתני' כפשטא וכו' לפי זה אפשר דהרמ"ה נמי סובר דרכוב קני כהרי"ף והרמב"ם שהרי לא כתב רבינו דין רכוב להרמ"ה היכי ס"ל ואפשר דס"ל בדין רכוב כהרי"ף והרמב"ם אלא דבדין משיכה והנהגה בגמל וחמור גילה הרמ"ה דעתו דקנה בשניהם ועל זה כתב ב"י דנקטינן הכי כיון שהרי"ף הסכים עמו בזה כלומר דאף לפי הדרך הראשון דס"ל להרמ"ה דרכוב לא קני דלא כדעת הרי"ף אפ"ה בדין משיכה והנהגה בגמל וחמור מסכימים לדעת אחת ממה שנוגע לפסק הלכה ואע"ג שלא הסכימו לפסק זה מטעם אחד כדפריש' אין לחוש לזה. ותו איכא למידק במ"ש ב"י כאן כהרי"ף והרמ"ה דגמל וחמור שניהם ניקנים בין במשיכה בין בהנהגה ובש"ע בסימן רע"א סעיף א' פסק כהרמב"ם פי"ז מגזילה דבגמל אחד מושך וא' מנהיג המושך קנה ולא המנהיג ונראה דלא היתה דעת ב"י בפסקו כאן אלא להוציא מדעת הרא"ש שהביא רבינו לחלוק ארמ"ה ודספיקא הוה ובמכר ומתנה לא קנה חד מינייהו ובמציאה והפקר קנו שניהם ושכך היא דעת הראב"ד דספיקא היא ועל זה כתב ב"י כיון דהרי"ף והרמ"ה הסכימו לדעת אחת בזה הכי נקטינן ולאו ספיקא היא ולא כהרא"ש והראב"ד אבל בש"ע כתב להורות כהרמב"ם דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וס"ל נמי דליכא ספיקא בהא מילתא ובגמל אחד מושך וא' מנהיג מושך קנה מנהיג לא קנה דלא כהרי"ף והרמ"ה דמנהיג נמי קנה כמו מושך דליתא ולא כתב ב"י דנקטינן כהרי"ף והרמ"ה אלא לענין זה בלחוד להוציא מדעת הראב"ד והרא"ש דספיקא היא כדפירש'. ותו איכא למידק דכאן כתב רבינו דבמכר ובמתנה לא קנה וכו' ובמציאה והפקר קנו שניהם ולעיל בסי' קצ"ב סעיף י"ב הסכים רבינו לרב האי דחזקה גרועה דלא עבידא אדעתא דארעא הוי דינא איפכא דבנכסי הגר לא קנה ובמכר ומתנה קנה ול"ק ולא מידי דבחזקה גרועה ודאי במכר ובמתנה דדעת אחרת מקנה אותן קנה טפי משא"כ בנכסי הגר ומציאה והפקר דאין דעת אחרת מקנה אותן לא קנה בחזקה גרועה אבל כאן דמספקא ליה לתלמודא בחד צד אי קנה אי לא קנה הילכך גבי מכר ומתנה לא קנה דהמע"ה דשמא אין זה קנין כלל אבל במציאה והפקר קנה הראשון שהחזיק בה ואפילו בא אחר והחזיק בה כראוי אמרינן ליה לשני המע"ה דהיאך אתה בא להוציא מיד הראשון מספק דדילמא הראשון החזיק בה מן הדין וכ"כ רבינו לקמן בסוף סימן ר"ב ועיין במ"ש רבינו בסימן זה סעיף י"ב ובמ"ש לשם:

וברכיבה שרוכב עליה אינו קונה אא"כ מנהיגה ברגליו וכו'. כן כאב הרא"ש פ"ק דמציעא שכך עולה מן הסוגיא ולא כתב רבינו כאן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין משום דלא איירי הכא אלא במציאה והפקר דלא שייך האי מילתא הילכך בכל גווני קנה ובין אדם חשוב ובין אינו חשוב ובין איש ובין אשה אבל בסעיף י"ב דמיירי במוכר בהמה כתב רבינו לחלק ברוכב בין היכא דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין וכו' ובין אדם חשוב וכו': ומ"ש והרמב"ם ורי"ף כתבו דרכוב לחוד קנה. כבר התבאר דתפסי עיקר פשטא דמתניתין:

ואם אחד רוכב על החמור וכו'. ג"ז שם ת"ש אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה ש"מ רכוב קנה הכא נמי במנהיג ברגליו א"ה נקני נמי רכוב במוסירה אימא זה קנה חמור ותצי מוסירה וכו' ואסיקנא א"ר אשי זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה ומשמע דלהרא"ש דפסק כאוקימתא דרכוב לא קנה והב"ע במנהיג ברגליו דלפי זה אקשינן אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה איצטריך לאוקימתא דרב אשי זה קנה חמור ובית פגיה וכו' ומשום הכי כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל ואחד רכוב חמור ומנהיג ברגליו ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור ובית פגיה וכו' משום דברכוב בלא מנהיג ברגליו לא קנה להרא"ש אבל להרמב"ם דברכוב בלא מנהיג ברגליו נמי קני ואף על פי כן פסק פי"ז דגזילה דזה קנה חמור ובית פגיה וכו' קשיא הלא לא הוצרכו לאוקימתא דרב אשי אלא למ"ד רכוב לא קנה אבל למ"ד רכוב קנה נקטינן ברייתא כפשטה וכדמשמע מדקאמר אי הכי וכו' וצריך לומר דהרמב"ם לא הוי גריס אי הכי אלא ה"ג נקני נמי רכוב במוסירה ומקשינן בין אי אמרינן דרכוב לחודיה קנה ובין אי אמרינן דלא קני אלא במנהיג ברגליו דלכ"ע קשה נקני רכוב במוסירה ואוקמה רב אשי דזה קנה חמור ובית פגיה וכו' ודברי רבינו שכתב סתמא ואם אחד רוכב חמור וכו' היינו משום דבתחלה כתב מחלוקת הפוסקים בדין הרכיבה וקאמר השתא ואם אחד רוכב חמור למר כדאית ליה דרוכב ומנהיג ברגליו וכו' ולמר כדאית ליה דרוכב בלא מנהיג ברגליו וכו' אבל בב"י כתב ענין זה שכתבנו בדברים מהופכים ואין ספק שטעות נזדקר לפני המעתיק והא לא קשיא דהך ברייתא משמע דבזוכה מן ההפקר מיתנייא וכאן מדבר רבינו לענק מקח וממכר די"ל דרבינו כותב כאן דין קנין בהמה בכל דבר בין במציאה והפקר בין במקח וממכר ולכן לא הזכיר כאן בדין הרכיבה שא"ל קני כדרך שבני אדם קונין וכו' משום דכאן מיירי בדין קנייה מן ההפקר כדפי' בסמוך:

ומסירה ג"כ קונה בבהמה. פי' תחלה כתב דניקנית במשיכה וא"צ להגביהה שבזה אין ספק דלד"ה נקנה במשיכה וא"צ להגביה אבל במסירה דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם דאין בהמה ניקנית במסירה דקיי"ל כחכמים דתנו בברייתא זו וזו במשיכה משמע דוקא במשיכה ולא במסירה דגריעא ממשיכה ואפ"ה הכריע רבינו מדברי התוס' בפ"ק דקידושין ובפרק הספינה ג"כ מדברי הרא"ש לשם דמסירה ג"כ קונה בבהמה אף על גב דגריעא ממשיכה והיינו דבסימטא ובחצר של שניהם לא קנה אלא במשיכה ולא במסירה דכיון דאפשר לקנות במשיכה דעדיפא לא קנה במסירה דגריעא אבל בר"ה ובחצר שאינה של שניהם דלא מהניא בהו משיכה סגי במסירה והב"י כתב דרבינו טעה בדברי הרא"ש ונראה דלא טעה דאפילו לפי' ר"י מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם ולא פליג ר"י אפרש"י ור"ת וריב"א אלא דלדידהו מסירה עדיפא ממשיכה וקונה נמי בסימטא אבל לר"י מסירה גריעא ואינה קונה בסימטא אבל בר"ה ובחצר שאינה של שניהם גם ר"י ס"ל דקונה בבהמה וכדתניא כיצד במסירה וכו' וכ"כ רבינו להדיא בשם ר"י בסימן קצ"ח סעיף י"ב: ומה היא מסירתה י"א וכו'. כל זה בתוספות פ"ק דקידושין ופרק הספינה והרא"ש בפרק הספינה הסכים דלא צריך מיד ליד וכו':

מסירה אינה קונה בר"ה וכו'. בפרק הספינה מימרא דאביי ורבא:

והא דמסירה קונה דוקא שא"ל קני סתם וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא לשם והלכה כחכמים דקפידא היא לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה ולא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואיכא למידק אמאי תני הכא עד שישכור את מקומה ולא תני עד שיגביהנה דהא הגבהה עדיפא דקונה בכל מקום וי"ל דדוקא בדלא א"ל אלא לך חזק וקני התם ודאי אם היא בסימטא קונה במשיכה ואם היא ברשות המוכר קני לה אפי' בהגבהה וא"צ לשכור את מקומה אבל הכא בדקפיד וא"ל לך משוך וקני לא קנה אפי' בהגבהה אלא דוקא במשיכה ואפילו אם עומדת בר"ה צריך למשכה למקום הראוי למשיכה ואם עומדת ברשות המוכר ישכור את מקומה ולא מהני ההגבהה ועל זה הביא רבינו דעת הרמ"ה דמפרש הא דתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה לאו דוקא דה"ה נמי אם הגביהה נמי קנה דדוקא דבר שקניינו במשיכה ומסירה וא"ל משוך וקני דשני ממסירה למשיכה אי נמי א"ל קני במסירה דשני ממשיכה למסירה אבל אי שני לקנין חשוב וכו' ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא וכו' והיינו כדפי' דמשמע פשטא דברייתא דוקא עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ובמקצת ספרי רבינו כתוב ושני ממשיכה למסירה ורצונו לומר דהלוקח שינה ממ"ש לו המוכר לך משוך וקני והוא לא משך אלא אחז בטלפיה וכו' ונוסחא זו מתוקנת אבל לספרים שכתוב בהן או שני ממשיכה למסירה ור"ל דהמוכר בציוויו שינה וא"ל ללוקח שיהא קונה בה במסירה א"כ לא הוי פירושו שוה דמ"ש אבל אי שני לקנין חשוב בע"כ הוי פירוש דהלוקח שינה וזה דוחק אלא נוסחא זו עיקר שכתוב בה ושני ממשיכה למסירה גם לפי זה מתוקן דאין צריך לפרש דהרמ"ה ס"ל דמשיכה ומסירה שוין אלא גם הרמ"ה ס"ל דמשיכה עדיפא ממסירה ואם א"ל מוכר קני במסירה ומשכה קנה להרמ"ה דשני למעליותא והא דנקט הרמ"ה הגבהה משום דאתלמודא קאי דמיירי בדא"ל לך משוך וקני דתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה וקאמר הרמ"ה דלאו דוקא אלא ה"ה בהגביהה קנה ולעולם אם א"ל שיקנה במסירה ומשכה לרשותו דשינה למעליותא נמי קנה ודלא כב"י שכתב מסירה ומשיכה שוין וגרם לו זה הנוסחא שכתוב בה או שני ודוק: ומ"ש רבינו דדעת רי"ף והרא"ש הוא כדעת ר"י נראה דמשמע ליה הכי מדכתבו בסתם דבדא"ל לך משוך וקני קפידא היא ולא קני אלא במשיכה אלמא משמע דאפילו שינה למעליותא כגון שהגביהה נמי לא קנה דקפידא היא דוקא במשיכה. מיהו בהגהות אשיר"י פ' הספינה חולק הוא אמ"ש רבינו דלר"י אם א"ל קני במסירה ומשיכה דלא קנה שהרי כתב והיכא דא"ל לך אחוז וקני לא הכריע ר"י אי הוי קפידא שלא לקנות במשיכה בקנייה דחשיב מינה עכ"ל:

משך שלא בפני המוכר וכו'. מימרא דרבי ינאי בפרק הפרה:

המוכר או נותן וכו'. פרק קמא דמציעא (דף ט') אלא דאמר לשם ואי ר"ה הוא קנה אפילו אינו אדם חשוב דהכל רוכבים בר"ה פן יפסקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו ואי אדם חשוב הוא קנה דאין דרכו להנהיג בהמות ברגליו ודרך כבוד הוא לרכוב עליה אף בסימטא כך היא גירסת רש"י ופירושו וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ב ממכירה אבל רבינו כתב איפכא דבעיר בסימטא קנה דהכל רוכבים לשם ובר"ה דוקא אדם חשוב ונמשך אחר דברי הרא"ש לשם שכתב וז"ל אי אדם חשוב ורכב עליה בעיר בר"ה קנה וכן אם אדם מזולזל הוא ואינו מתבייש לרכוב בר"ה קנה ואשה היאך שהיא קונה שכן דרכה תמיד לרכוב ולא להנהיג שמא תשמט הבהמה מידה ואם אדם בינוני הוא בר"ה לא קנה שהוא מתבייש לרכוב שם אבל בסימטא או בשדה קנה ובמציאה והפקר בכל ענין קנה עכ"ל וצריך לומר שהרא"ש היה גורס ואי בר"ה לא קנה ואי אדם חשוב הוא קנה וכו' וב"י לא הביא אלא גירסת רש"י ופירושו וזה תימה היאך הבין דברי רבינו שוב מצאתי בספר בדק הבית שהביא דברי הרא"ש לפרש בו דברי רבינו: ומ"ש ובמציאה והפקר בכל ענין קנה. איכא למידק דלמאי דפי' בסעיף ד' דבקנין גרוע יותר קנה במכר ומתנה דדעת אחרת מקנה אותו מבמציאה והפקר א"כ קשה אמאי קנה הכא במציאה והפקר בחזקה גרועה וי"ל דטעמא דמילתא דבמכר ומתנה לא קנה הכא אינו אלא לפי שהתנה וא"ל קני כדרך שבני אדם קונין אבל אי לא א"ל הכי ודאי קנה בין בסימטא בין בר"ה דחזקה מעליא היא ולפי זה ניחא דמציאה והפקר ליכא מאן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין לפיכך בכל ענין קנה:

וכתב הרמב"ם האומר לחבירו משוך ותקנה וכו' וגדולה מזו פירש"י וכו' כלומר אף ע"פ דלשון משוך לקנותו לא יישמע להבא אלא משמע משוך לקנותו במשיכה זו אפ"ה לא קנה משום דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך וזה ודאי במשמעות רחוק ולפיכך השיג הרא"ש על זה ואמר דבדא"ל משוך לקנותו קנה והראב"ד השיג גם על משוך ותקנה דאע"ג דאותיות אית"ן משמע להבא אפ"ה איכא למימר דה"ק משוך ותקנה במשיכה זו דלשון ותקנה משמעו כאילו אמר ותהא קונה בה ואין לנו לבטל הקנין אם לא פירש להדיא בלשון להבא:

האומר לחבירו משוך וכו'. מימרא דר' יוחנן פרק האשה שנפלו לה נכסים וכדאוקמוה דבדא"ל מעכשיו. ודוקא בעומדת באגם שהוא מקום ראוי לקנות במשיכה אבל אם היתה עומדת בר"ה או ברשות המקנה לא קנה ומ"ש ואפילו עומדת באגם אינו אלא לומר ומכל שכן אם עומדת ברשות הקונה. ועיין לעיל בסי' קצ"ה סעיף י"א דמשמע דבקנין סודר לא מהני מעכשיו ולאחר שלשים אלא בדא"ל ע"מ וה"ט דכיון דהחפץ שהוא מקנה לו עדיין הוא ברשות המקנה לא קנה ליה אלא בדאמר ליה ע"מ שהוא קונה מעכשיו מיד וכאילו לא א"ל ולאחר שלשים דמי ועיין במ"ש לשם ועיין עוד במ"ש בסוף סימן קצ"א בס"ד:

דרכי משה

(א) ואני אומר כי אין אנו צריכים לומר שטעה בעל הטור לכתוב בשם אביו מה שלא אמרו כי מ"ש בסמוך שלזה הסכים לא קאי אלא על מהות המסירה שזה כתב הרא"ש פרק הספינה שענין המסירה אינו צריך למסור מיד ליד ולא כתבו רבי' כאן אלא ללמוד ממנו לדעתו שכתב שהמסירה קונה אבל לא שהסכים הרא"ש לענין אם מסירה קונה או לא דהרי לא כתב מחלוקת בזה שיכתוב אחריו ולזה הסכים א"א זהו הנ"ל אף לפי' ב"י שכתב דדעת הרא"ש וכל הפוסקים ס"ל דמשיכה קונה ולא מסירה אמנם נבאר דדעת הטור דאע"ג דמשיכה עדיפא אפ"ה מסירה נמי קונה וכן הוא דקדוק לשונו דכתב ומסירה נמי קונה בבהמה וכ"כ בהדיא לקמן כדברי הרמ"ה דמסירה גריעא ממשיכה וסברא זו הוזכרה בהגהות מיי' פ"ב דהל' מכירה בשם ראבי"ה ואע"ג דכתבו הגהות שם דהרמב"ם והרי"ף וס"ה לא ס"ל הכי מ"מ אפשר דרבי' נטה לדברי ראבי"ה שפוסק דמסירה קונה אף לדברי התוספות דמשיכה עדיפא דמעתה אין מחלוקת בין דברי ר"י לדברי רש"י ור"ת לענין פסק הלכה וא"כ אף דברי הרא"ש אפשר לפרש כן (ולא) [ולכן] נקט רבינו סתמא דמסירה בבהמה קונה ולא חשש לדברי החולקים כנ"ל לדעת רבינו מיהו לדברי ראבי"ה לא קני מסירה רק בהמה גסה ולא בדקה ואי ס"ל לרבי' בדברי ראבי"ה היה לחלק בזה ואף לדברי ב"י שפירש דדעת רבינו כדעת רש"י ור"ת דמסירה עדיפא קשה דהא לדעת ר"ת מסירה אינה קונה אלא בפני המוכר וכמו שכתבו התוספות והאשיר"י ריש פרק הספינה ואם כן למה כתב רבי' בסמוך דלא בעינן מסירה לפניו וא"כ דברי רבי' על כל פנים צריכים עיון והרוצה לעמוד על עיקר של דברים אלו יעיין בתוס' ואשר"י פרק קמא דקידושין ופרק הספינה ובהגהת מיי' פ"ב ופ"ג ופ"ד מה' מכירה ובהר"ן פ"ק דקידושין דף תר"ל ע"א ובנ"י ריש פ' המוכר את הספינה וב"י הביא דבריהם והאריך בהם ע"ש:

(ב) ונ"י כתב פ"ק דמציעא דף ס"ב ע"ב כדברי רש"י וכ"ה שם בהגהות מרדכי ע"א דף קמ"ו ע"ב:

(ג) וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות מכירה וכב"י שכן דעת התוספות ס"פ האשה רבה וכן דעת הרא"ש ודלא כנ"י פ' הכותב דף תקי"ז ע"א דפסק דאף בלא מעכשיו נמי קנה וע"ש ריש האשה שנפלו דף תק"ח ע"ב כתבו התוס' והרא"ש פ' השואל (צו: ד"ה בעל) הלוקח בהמה לשלשים יום אע"פ שאינו עליה לא שואל ולא שוכר מיהו שומר חנם הוה עליה לחייב בפשיעה: