פתיחת התפריט הראשי

כלל רמב

פרשיות כפולות -- דרשו חז"ל כל המלות שבפרשה השניה כאילו הם כפולות בפרשה הראשונה.

וזה שורש גדול לתורה שבעל פה ועצה עמוקה. שעי"ז כלל הלכות רבות, אין ספורות למו, בתורת הכתוב.

  • וכן בחמשת מיני חטאת, דרש מה שכתוב שם ד' פעמים "מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" לד' דרשות ( ויקרא ס' קצה ).
  • ומ"ש בחטאת הפנימית ב' פעמים 'קרנות' ( ויקרא ס' רכד )
  • ומ"ש בחטאת החיצונית ג' פעמים 'יסוד מזבח העולה' ( ויקרא ס' רכט )
  • ומ"ש בפר כהן משיח ופר העדה ובפרשת צו ג"פ "מחוץ למחנה" דרש לג' מחנות ( ויקרא ס' רלד )
  • ומ"ש בג' חטאת חיצונית ובאשם מצורע, ד' פעמים שישחט במקום העולה במקום העולה, למד ד' דברים ( ויקרא ס' ער ).
  • ומ"ש ג' פעמים "וכפר עליו הכהן" וג' פעמים "וכפר ונסלח" ג' דרשות ( ויקרא ס' רעו, ויקרא ס' רצב )

וכן לשון שנזכר בענין או בתורה כמה פעמים,

וכבר הזכרתי עוד הרבה כאלה בתוך הכללים הנזכרים בפרקים הקודמים, ובתוכם מה שבפרשת נגעי בגדים כתוב שמונה פעמים 'בגד', וז' פעמים 'עור', וז' פעמים 'שתי וערב'. ובכל אלה שחשבתי באו דרושי הספרא מכוונים תמיד כמספר הכפולים, בלא עודף ומגרעת.

ודרך הספרא לדרוש תמיד כל הדרושים על המלה הראשונה אשר פגע בה בתחלה. למשל, בפעם הראשון שכתוב "על העצים אשר על האש" דרש ד' דרשות. ובפעם הראשון שכתוב "ירחץ במים" דרש ב' דרשות. ומפרשי הספרא חשבו שדרש כל הדרושים מאותו מלה. למשל ממה שכתוב "על העצים אשר על האש" דרש ד' דרושים. ונדחקו מאוד להוציא הדרושים ולא יכולו. וסמכו רוב הדרושים על ה"א ועל וא"ו וכדומה. עד שידמה כי יסודי הקבלה בנוים על קורי עכביש. והאמת שהספרא לא דרש בשום מקום רק דרוש אחד, וכשיש הרבה דרושים על מלה אחת ידענו בטח שהמלה הזאת נכפלה בענין או בספר או בתורה כ"כ‏[2] פעמים כמספר הדרושים הנמצאים. והספרא קבצם וסדרם תמיד בפעם הראשון להיות לאחדים בידו.


  1. ^ תיקנתי. ובדפוס כתוב 'סימן מו'. וטעות הוא -- ויקיעורך
  2. ^ אולי הכוונה כך וכך - ויקיעורך

כלל רמג

וכן ידרשו חז"ל השנויים הנמצאים בענין, ויסדרו גם כן מספר הדרושים כמספר השנוים.

וגם בזה נהגו כן שדרשו כל הדרשות בפעם אחת במלה הראשונה שפגעו, ובאו הדרשות מכוונים וספורים כמספר השנוים בכוון.

כלל רמד

והנה בסנהדרין (דף ג:), גבי מה שלמד דבעינן ג' ממה דכתיב ג' פעמים 'אלהים' דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות. ואומר נימא בדורשין תחילות קמפלגי. לא. דכולי עלמא אין דורשין תחלות. אמר לך ר' יאשיה אם כן נימא "ונקרב בעל הבית אל השופט". מאי "אל האלהים". שמע מינה למנינא.

וכאשר דקדקנו בכל דרושי הספרא הנזכרים ראינו שאזלי בזה בשיטת הגמרא. שבכל מקום שהראשון צריך לגופיה -- אינו דורש תחילות (רק את הבאים אחריו), וכל מקום שיש איזה שינוי -- גם בראשון. למשל שכתוב 'הקרבה' תחת 'הבאה' וכדומה, דרש גם את הראשון. וכשתעיין על פירושנו בכל המקומות הנזכרים בשני סימנים הקודמים תמצא כי כן הוא:

כלל רמה

וידוע דסתמא דספרא הוא ר' יהודה, והוא לא דרש סמוכים בכל התורה רק היכא דמוכח או מופנה (כמ"ש בברכות (דף כא.) וביבמות (דף ד.)). וכן לא תמצא דרושים כאלה בספרא.

והדרוש הנשען על סמוכים בקדושים (סימן מא) הוא דברי ר' נחמיה.

וענין מקרא נדרש לפניו ( עיין בהר ס' קב ) . וענין גורעים ומוסיפים ודורשים ( ויקרא ס' ריד, ויקרא ס' רמד, ויקרא ס' שלד ), והוא כפי דרכי הדקדוק והלשון: