התורה והמצוה ויקרא ד כג-כד
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן רסה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ו:
[א] "והביא"-- אף לאחר יום הכפורים.
או הודע אליו והביא: אף לאחר יום הכפורים: כבר בארו זאת בכריתות (דף כו.) שלמד לה ממה דכתיב "או הודע" ג' פעמים דגבי נשיא מיותר שיכול ללמדה מצבור ויחיד. ולאביי שנים מיותרים, עיי"ש. ובא ללמדה דכל אימת שנודע אליו מביא - אף לאחר יום הכפורים.
ובירושלמי שבועות (פ"א ה"ב) והוריות (פ"א ה"א) מפרש דברייתא זו אתיא כר' עקיבא שלדידיה אין צריך קרא לידיעה בסוף; דאם לא נודע לו בסוף איך הוא מייתי קרבן. ולדידיה "או הודע" מיותר להך דרשה.
סימן רסו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ו:
"קרבנו" (ויקרא ד, כג)-- בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו
[ב] יכול לא יצא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה; אבל יוצא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה?... תלמוד לומר (שם ד, כח) "קרבנו"-- בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו.
[ג] יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן החמורה לחמורה ומן הקלה לקלה (שכן אינו מגלח על בהמת אביו)[1]; אבל יוצא בקרבן אביו במעות שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה (שכן הוא מגלח על מעות אביו בזמן שהם סתומים ולא בזמן שהם מפורשים)?... תלמוד לומר (שם ד, לב) "קרבנו"-- בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו.
[ד] יכול לא יצא בקרבן אביו אבל יוצא בקרבן עצמו? תלמוד לומר (שם ד, כח) "על חטאתו"-- עד שיהיה קרבנו לשם חטאתו.
[ה] יכול לא יצא בקרבן עצמו בבהמה שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן החמורה לחמורה ומן הקלה לקלה (שכן אם הפריש בהמה לחלב והביא לדם, לדם והביא לחלב - הרי לא מעל ולא כיפר); אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה (שכן אם הפריש לחלב והביא לדם, לדם והביא לחלב - הרי זה מעל וכיפר)?... תלמוד לומר (שם ד, כח)[2] "קרבנו..על חטאתו"-- עד שיהיה קרבנו לשם חטאתו.
והביא את קרבנו: כבר זכרתי (בסימן סא) שכל מקום דכתיב "קרבנו" יש בו דרוש. ושם בארתי הטעם. והנה בפ' זו כתוב "קרבנו" ג' פעמים: בנשיא (ויקרא ד, כג), ובחטאת שעירה (ויקרא ד, כח), ובחטאת כשבה (ויקרא ד, לב) - שלשתן מיותרים לגמרי.
ודריש להו בספרא (מובא בנזיר (דף כז.) ובכריתות (דף כז.)) לג' מיעוטים:
- ( א ) שאינו יוצא בקרבן שהפריש אביו ומת. (דהוה אמינא דמה שחטאת שמתו בעליו למיתה הוא רק אם לא חטא הבן כפרש"י והרמב"ם בכריתות שם, ומסולק קוש' התוס' בנזיר)
- ( ב ) דאף שחטא האב והבן שוים-- אינו יוצא בחטאת אביו.
- ( ג ) דאף במעות שהפריש אביו לחטאתו אין הבן יוצא (הגם דאשכחן קולא במעות לענין נזירות שאם היה אביו נזיר והפריש מעות לנזירתו ולא פירש שיהיו המעות מיוחדים לחטאת או לעולה, יוצא הבן בהם. ועיין בנזיר (דף כו.) ושם (דף ל.))
והנה בחטאת יחיד כתוב "והביא קרבנו שעירת עזים..על חטאתו אשר חטא" - שמה שכתוב "על חטאתו" מיותר; דבנשיא אמר "והביא קרבנו" סתם. ודרשו בספרא [משנה ד'] ובגמ' (שם ושם) שבא להורות שאינו יוצא גם בקרבן עצמו שהפריש בעבור חטא אחר.
והנה כפי תהלוכות הלשון היה לו לומר "והביא את קרבנו על חטאתו אשר חטא שעירת עזים תמימה", שכן הלשון בכל מקום. כמו שאמר בפר משיח "והקריב על חטאתו פר בן בקר", ובעולה ויורד (ויקרא ה, ז) "והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים", וכן (שם ה, יא).
ולמדו חז"ל מפני שעדיין הייתי טועה שיוצא במעות שהפריש לעצמו לקרבן אחר. לזה אמר "על חטאתו" לבסוף ומוסב לשניהם -- 'קרבנו על חטאתו' 'שעירת עזים..על חטאתו'; שבין השעירה תהיה קנויה לשם אותו חטא ובין הקרבן (שהיא המעות שמקדיש) יהיו מיוחדים מתחלה לאותו חטא. מה שאין כן אם היה אומר "קרבנו על חטאתו" הייתי מפרש "קרבנו" הקרבן עצמו, לא מעות הקרבן. וזהו שאמרו בספרא יכול לא יצא...אבל יוצא במעות..תלמוד לומר 'קרבנו על חטאתו’ -- רצונו לומר שאחר שכתוב "שעירת עזים" ממילא "קרבנו" פירושו כלל הקרבן שכולל מתחלת הקדש המעות.
וגם יש לפרש שדייק כן מכפל "חטאתו אשר חטא". ולפי זה יש לגרוס "תלמוד לומר "על חטאתו אשר חטא".
- [ומה שאמר שכן אם הפריש בהמה הרי לא מעל ולא כפר פירשו בגמרא כריתות דרצונו לומר דהוה אמינא דבהמה כיון דלא מצי מעיל בה (היינו לשנותה ולהוציאה לחולין על ידי מעילה דהקדש שאינו בעל מום אינו יוצא לחולין לעולם) הוה אמינא דהוא הדין דלא כפר. אבל מעות דקילא קדושתיה (שיוצא לחולין על ידי מעילה), הוה אמינא דהוא הדין דיכול לשנותה מקרבן לקרב.]
סימן רסז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ו:
[ו] "שְעִיר"-- ולא שעירה. "עזים"-- ולא חלופין.
- והלא דין הוא! ומה אם היחיד --שלא שוה קרבנו על כל המצות לקרבן יום הכפורים-- שוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית, נשיא --ששוה קרבנו על כל המצות לקרבן יום הכפורים-- אינו דין שישוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית?!
- משיח יוכיח! ששוה קרבנו על כל המצות לקרבן יום הכפורים ולא שוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית!
- [ז] לא! אם אמרת במשיח -- שאין מביא זה וזה מן הצאן; תאמר בנשיא שמביא זה וזה מן הצאן! הואיל ומביא זה וזה מן הצאן-- ישוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית!
- תלמוד לומר "שעיר"-- ולא שעירה, "עזים"-- ולא חלופים.
"זכר"-- ולא נקבה. "תמים"-- ולא בעל מום.
שעיר עזים זכר תמים: כבר בארתי למעלה (סימן כב) כי בכל מקום שסימן המין מחובר אל השם, אין צורך להזכיר שיהיה זכר או נקבה; כמו פר/פרה, כבש/כבשה, שעיר/שעירה. ובכל מקום שיוצא מן הכלל יש בו דרוש, עיי"ש. ואם כן מה שכתוב פה "נקבה" הוא מיותר.
ולמדו חז"ל משום דמן שם "שעיר" לבד, הגם שנדע שהוא זכר, בכל זה נטעה מדין קל וחומר שיכול להביא גם נקבה כמו שיתבאר. לכן כפל "שעיר..זכר" שהוא כאילו כפול שם "זכר" שני פעמים שיהיה דוקא זכר. וזהו שאמר בסוף דבריו תלמוד לומר "שעיר" ולא שעירה. וכיון דידעינן משם "שעיר" למעט נקבה מבואר ש"שעיר עזים" ולא חליפים (ר"ל שלא יוכל להביא שעירה כיחיד), כי "זכר" ולא נקבה. ואם כן דינו כאילו כתוב שני פעמים "זכר" למעט נקבה.
ועל זה סיים "תמים"-- ולא בעל מום בל תאמר שזה רק לכתחלה אבל אם הביא נקבה כשר; לזה אמר דזה ידעינן מ"תמים" כמ"ש למעלה (סימן כב) דמה שכתוב אצל כל הקרבנות "תמים" שהוא למותר (דכבר ידעינן מפר' אמור שאסור להקריב בעל מום) בא ללמד שכמו ש'תמים' הוא דוקא, כן "זכר" ויתר הדברים שכתוב הם בדוקא. וממילא מה שכתב "שעיר" ואמר שנית "זכר" בא ללמד שלא יביא חלופים.
- [ובאר דצריך קרא שלא יביא שעירה חלופי השעיר מפני שהיה מקום לטעות מדין קל וחומר. דהא היחיד --אף שחלוק קרבנו על כל המצות (שהוא נקבה) מקרבנו ביום הכפורים (שמתכפר בשעיר כמ"ש "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת")-- בכל זה שוה קרבנו על כל המצות לקרבנו על עכו"ם (שיוכל להביא שעירה כמו בעכו"ם), וכל שכן הנשיא שקרבנו שוה לקרבן יום הכפורים (שמביא שעיר) שיוכל להשוותו עם קרבנו בעכו"ם (שמביא שעירה כיחיד).
- ואין להשיב שמשיח יוכיח: שאף שקרבנו על כל המצוה שוה לקרבנו ביום הכפורים (שבשניהם מביא פר) בכל זה חלוק קרבנו על כל המצות (שהוא פר) מקרבנו על המצוה יחידית (שהוא שעירה כיחיד). כי זה יש לדחות. שמשיח שאני דקרבנו ביום הכפורים ובעכו"ם חלוקים במין לגמרי --שזה מן הבקר וזה מן הצאן-- הלכך אף על גב ששוו ליום הכפורים, לא שוו לעכו"ם מפני שחלוקים לגמרי. תאמר בנשיא שבין ביום הכפורים בין בעכו"ם מביא ממין הצאן, רק שזה זכר וזה נקבה! בזה יש לטעות כי היכי דשוה ליום הכפורים להתכפר בזכר, הכי נמי שוה לעכו"ם להתכפר בנקבה; דיש לדון קל וחומר מיחיד כנ"ל. לכן צריך קרא.]
ובזה נראה לפרש מ"ש בחטאת יחיד "והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה" שגם כן "נקבה" מיותר ולא נמצא שם על זה שום דרוש. וי"ל דגם שם צריך למעט חליפין כמו בנשיא. דיש לטעות גם כן מקל וחומר: דמה נשיא --שאין קרבנו לכל מצות שוה לקרבנו למצוה יחידית-- שוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ביום הכפורים, יחיד --ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית-- אינו דין ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ביום הכפורים-- ויוכל להביא גם שעיר. לכן כפל "שעירת עזים נקבה".
סימן רסח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ו:
[ח] "וסמך ידו על ראש השעיר"-- לרבות שעיר נחשון לסמיכה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר לרבות שעירי עכו"ם לסמיכה, שהיה ר' שמעון אומר כל חטאת צבור שדמה נכנס לפנים -- טעון סמיכה.
וסמך ידו על ראש השעיר: כבר כללתי (בסימן ל) ובאילת השחר (פרק טו) שאין דרך הלשון לשנות את השם בכל פעם. והיה לו לומר "וסמך ידו על ראשו". גם כבר בארתי שם שיפלאו השינויים הבאים בסמיכה: פעם יאמר "על ראש קרבנו", ופעם יזכיר מין הקרבן, ופעם מין הניקרב. ולכן דריש ר' יהודה שבא לומר שהסמיכה מחויבת בו מצד שהוא שעיר, ויעיר אזן דכן שעיר אחר כזה שהביא הנשיא נחשון היה צריך סמיכה. ור' שמעון סבירא ליה שבא לרבות שעיר אחר שמובא על חטא ודמו נכנס לפנים כזה.
וברייתא זו מובא בזבחים (דף מח:) ומנחות (דף נה:) ו(דף צב:), ופרשתיה למעלה (סימן רנא), עיי"ש.
סימן רסט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ו:
[ט] "ושחט אֹתו"-- ולא תמורתו. כשהוא אומר למטה (ויקרא ד, לג) "ושחט אֹתה"-- ולא חלופה ולא ולדה.
מכאן היה ר' שמעון אומר חמש חטאות הן מתות: ( א ) ולד חטאת, ( ב ) ותמורה חטאת, ( ג ) וחטאת שמתו בעליה, ( ד ) ושכיפרו בעליה, ( ה ) ושעברה שנתה.
- אי אתה יכול לומר ולד בצבור - שאין הצבור מביאין נקבה.
- ואין תמורה חטאת בצבור שאין הצבור ממירין.
- ולא חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור מתים.
- שכיפרו בעליה ושעברה שנתה יכול יהיו מתות בצבור? אמרת לאו.
- ילמדו סתומות ממפורשות! מה מפורש ולד חטאת ותמורות חטאת וחטאת שמתו בעליה-- ביחיד דברים אמורים ולא בצבור, אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה-- ביחיד דברים אמורים ולא בצבור.
ושחט אותו: כן בחטאת כשבה אמר (ויקרא ד, לג) "ושחט אֹתה לחטאת". וכבר בארנו (באילת השחר כלל קן) שכל מקום שבא הכינוי דבוק אל מלת "את" - יש בו מעוט, ונדרש בכל מקום; דהיה לו לומר "ושחטו" "ושחטה" בכינוי לבד. ודריש:
- ( א ) למעוטי תמורתו
- ( ב ) ולא חלופה ולא ולדה
והנה חלופה כבר דריש לקמן (פרק יא ריש פרק) ממה שכתוב "יביאנה", עיי"ש. ועיקר הדרוש ולא ולדה.
ומימרא דר' שמעון דחמש חטאות מתות מובא בגמרא (הוריות (דף ז.), תמורה (דף ט.)). והנה בקרא אין מבואר רק ג' חטאות שהן: ולד חטאת, ותמורת חטאת, ושכפרו בעליה. וגם אין מבואר מה יעשו בהן. ובא הלכה למשה מסיני ולמדה שחמש חטאות הן ושהן מתות. והוסיף בהלכה: ( א ) שמתו בעליה ושעברה שנתה, ( ב ) שלא תרעה אלא תמות. ומכאן היה ר' שמעון אומר שאין כל אלו נוהגים בצבור, דהא ולד חטאת לא משכחת בצבור (דחטאת צבור אין בא רק מן הזכרים כמ"ש בתמורה דף יד), וכן לא תמורת חטאת (כמו שלמד בספרא (בחקתי פרק ט מ"ד)), וכן לא שמתו בעליה (דאין רוב צבור מתים בעוד שהקרבן קיים). ואם כן ילמדו סתומות ממפורשות -- רוצה לומר, שכפרו בעליה ושעברה שנתה (שהם 'סתומות') מן ולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה (שמפורש שאין נוהגות בצבור).
ומפרש בתמורה (שם) דהגם דאין דנים אפשר משאי אפשר, ר' שמעון בחד מקום גמיר להו. וכי היכא דהני לא מיירי בצבור, כן הני. עיי"ש באורך.
ובגמרא למד בזבחים (דף מט.) ומנחות (דף ??) מ"אותו" דגבי נשיא ובזבחים (דף ה:) מ"אותה" דגבי חטאת כשבה לימודים אחרים, וצריך עיון.
סימן ער עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ו:
[י] "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה" (ויקרא ד, כד) - היכן עולה נשחטת? בצפון. אף זה בצפון. וכי מכאן אני למד?! והלא כבר נאמר (ויקרא ו, יח) "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי השם"! ולמה יצא מעתה? לקובעו; שאם לא נשחט בצפון - פסול.
[יא] אתה אומר לכך יצא או לא יצא אלא ללמד שאין אחר טעון צפון... תלמוד לומר 'במקום אשר ישחט' (ויקרא ד, כט) (שם ד, לג) (שם יד, יג).
אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות כל חטאת? תלמוד לומר (שם ד, כט) "ושחט את החטאת במקום העולה"-- לרבות כל חטאת שלא תהיו שחיטתן אלא בצפון.
ושחט אתו במקום אשר ישחט את העולה:
- זה כתוב פה (פס' כד), ושנוי בחטאת שעירה (פס' כט), ומשולש בחטאת כשבה (פס' לג). ושלשתן מיותרים; דכבר אמר בפר' צו (ויקרא ו, יח) "זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת" שהוא כלל לכל החטאֹת שישחטו בצפון.
- ועוד אמר בפר' מצורע (ויקרא יד, יג) "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ" ואמר בספרא שם (פרשה ג סוף פרשה) אין לי אלא אשם במקום הקדש; מנין אף חטאת במקום הקדש? ת"ל "את החטאת ואת העולה". וגם זה מיותר דהא כבר ידעינן דשחיטת חטאת בצפון מפר' צו.
- ועוד יש יתור שבחטאת שעירה אמר "ושחט את החטאת במקום העולה" והיה לו לומר "ושחטה במקום העולה" דכבר מבואר אצלינו (בסימן ל ובאילת השחר פר' טו) שאין ראוי לכפול השם רק לכתוב הכינוי תמורתו. ומבואר שבא לרבות שמצד שהוא 'חטאת' ישחטנו במקום העולה ובא לרבות שהוא הדין כל חטאת דינו בצפון. ולמה לי הריבוי הזה? שכבר ידעינן זה.
ואמרו חז"ל מפני שממה שכתוב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" יש לפרש דזה רק לכתחלה, ואם נשחט שלא בצפון כשר, דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, לכן הוצרך לומר שנית בשעיר נשיא "ושחט..במקום אשר ישחט את העולה". וזהו שאמר [במשנה י'] וכי מכאן אני למד?...לקובעו שאם לא נשחט בצפון - פסול.
אמנם בזה היה מקום לטעות שמה שכתוב בשעיר נשיא "ושחט במקום אשר ישחט את העולה" דינו כדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ובא ללמד שאין צריך שחיטה בצפון רק מה שהוא [ד]ומה לשעיר נשיא. וזהו שאמר [במשנה יא'] אתה אומר לכך יצא וכולי ת"ל "במקום אשר ישחט" - ר"ל ולכן הוצרכה התורה לכתוב עוד ג' פעמים "במקום אשר ישחט" שהוא מ"ש עוד בחטאת שעירה ובחטאת כשבה ובחטאת מצורע. ופה בא הברייתא בקצרה ובפרק ח יתבאר הדבר בפרטות. וכן גם אחר שכתוב ד' פעמים "במקום אשר ישחט" עדיין יש לטעות שרק בחטאת נשיא פסול בדיעבד ובכל אלה רק לכתחלה, ועל כן צריך "ושחט את החטאת" לרבות כל חטאת, אף לענין פסול דיעבד. וגם זה צריך פירוש. ולזה יחד פרק מיוחד שהוא פרק ח' לפרש ברייתא הזאת בפרט.
(ראה המשך הסימן -->>...)