אברהם גוטליב על משלי יג

<< · אברהם גוטליב על משלי · יג · >>

פרק יב, פסוקים כז-כח; פרק יג, פסוקים א-ד

כז לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ. כח בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת. (משלי יב, כז-כח)

א בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה. ב מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס. ג נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ. ד מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן. (משלי יג, א-ד)

לפנינו תקבולות המדגישות את החריצות כתנאי בסיסי להצלחה בחיים, ואת עשיית הצדק באופן מעשי כדרך חיים, את התבונה של הבן השומע לעצת אביו ואת העובדה ששמירת הלשון שומרת למעשה על האדם.

"לא יחרוך רמיה צידו, והון אדם יקר חרוץ" - הצייד שהשיג במרמה את הציִד שבא לידו, לא יזכה לחרוך אותו - לצלות אותו. אכן, בשר הצלוי ישירות על האש, הוא בשר חרוך שקשה לעיכול. מי שמרמה הוא למעשה עצלן, הרוצה להשיג דברים בנקל, ללא מאמץ או במינימום של השקעה. החרוץ, לעומתו, רואה ברכה בעמלו. הוא בעל מוסר עבודה גבוה, הוא יודע שכדי להשיג את פרנסתו עליו לעבוד מתוך אמת וצדק. רכושו מוערך ויקר בעיניו, כי הוא התאמץ כדי להשיגו.

"באורח צדקה חיים, ודרך נתיבה אל מוות" - מי שחי ומתנהג בצדק, בדרך הצדקה, היושר והאמת, יש לו חיים. כי הצדקה היא אורח חיים - דרך חיים נבונה ויעילה. שהרי, דרכו - כנתיב ישר ובדוק, היא נתיב בטוח "אל-מוות" ומוביל לחיים.

"בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה" - הבן החכם, בעל התבונה, שומע ומיישם את דברי המוסר והתוכחה ששמע מאביו, בהתנהגות נאותה. בעוד הלץ - הבן שאינו רציני - לא מבין את כוונתו הטובה של אביו לתקן את דרכו ולשפרה, ולכן אינו שומע לגערת אביו. הוא רואה את המוסר החיובי של אביו כדבר שלילי ואילו הבן החכם מבין ורואה את מוסר אביו כתוכחה חיובית ומתקנת, לכן הוא מצליח בחיים.

"מפרי פי איש יאכל טוב, ונפש בוגדים חמס" - בהשאלה, מתנובת פיו, לפי הדיבור היוצא מפיו, יאכל האדם - יהנה האדם מהטוב. אדם המקפיד ושומר על דיבורו באופן מבוקר ומוציא מפיו רק דיבורים הולמים וראויים, הוא נהנה מחיים טובים. לעומתו, הבוגדים הם אנשי רֶשָׁע, שיאכלו את פרי החמס - יסבלו וישאו בתוצאות דרכם השלילית.

"נוצר פיו שומר נפשו, פושק שפתיו מחיתה לו" - כלל ידוע הוא: מי ששומר על מוצא פיו, על דיבורו, שומר עצמו מצרות. אולם לעומתו, הפותח שפתיו ודיבורו שוטף, ללא הבחנה וביקורת - סכנה היא לעצמו כמו בור פתוח.

"מתאווה ואין נפשו עצל, ונפש חרוצים תדושן" - העצלן, חסר המוטיבציה והשאפתנות, מתאווה - יש לו תיאבון רב למזון אך אין לו את אשר הוא מתאווה לו, כי הוא בטלן ולא דאג לעצמו. לעומתו, החרוצים שמשתדלים, טורחים, עמלים ויגעים - נפשם תתענג על הטוב והם יראו ברכה והצלחה ביגיע כפיהם.

פסוקים ה-י

ה דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר. ו צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת. ז יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב. ח כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה. ט אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ. י רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה. (משלי יג, ה-י)

הפסוקים שלפנינו מדגישים את ההבדל המהותי בין הצדיק והצדקה לבין הרשע והרישעה, את ההבדל היחסי בין עשיר לעני, את הברכה השורה בעשייה ישרה והוגנת אצל צדיקים העושים מלאכתם נאמנה ואת יתרונם של אנשי התבונה, הפועלים בחוכמה ולא נחפזים, אלא שוקלים את מעשיהם ונועצים באחרים.

"דבר שקר ישנא צדיק, ורשע יבאיש ויחפיר" - את התרמית, מעשה העוול, שונא הצדיק - הדבק בצדק וביושר. כאשר, מעשה התרמית שהוא חוסר צדק, גורם לרשע - הדבק ברשעה - בושה וחרפה.

"צדקה תיצור תם דרך, ורשעה תסלף חטאת" - כלל ידוע הוא: דרך החיים בצדקה כמידת צדק, תשמור את ההולך בדרך הישר. ואילו הרישעה כמידת רשע, תעוות את דרכו של איש שהסתבך בחטאים.

"יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" - ניתן ללמוד מפסוק זה בשני אופנים: א. יש אדם שהוא מעמיד פנים שהוא עשיר, בעוד שהוא אדם חסר כל. לעומתו, יש אדם המעמיד פנים שהוא עני, נטול אמצעים, בעוד שהוא בעל הון רב. מה שמשפיע כאן על האדם זו החברה - הלחץ החברתי כפי שהוא חש לפה ולשם.

ב. יש אדם שנעשה במשך הזמן עשיר ולפתע מאבד את הכל ונשאר באין כל. לעומתו, יש אדם שירד מנכסיו ולפתע זכה בהון רב. נמצאנו למדים שהעושר והעוני הם מאת ה'. הכל נזיל והפיך וגם יחסי, אובייקטיבי או סובייקטיבי.

"כופר נפש איש עושרו, ורש לא שמע גערה" - העושר מצד אחד, מעמיד את בעליו בסיכון של עושק, באמצעות שוד או חטיפת אנשים לצורך כופר נפש. דהיינו, העושר עלול להביא את בעליו לאלימות. אולם מצד שני, העושר מאפשר מתן כופר נפש והצלת חיים. הרש דל האמצעים לעומת העשיר, לא מהווה אובייקט שינסו לקחת ממנו את רכושו באלימות. הרש לא שמע צעקות - אלימות מילולית או פיזית. כי אין לו כלום ולא יאיימו עליו כדי שיפדה עצמו בממון.

"אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך" - ההצלחה תאיר לצדיקים פנים ותוסיף ותגבר ותביא שמחה ועונג לעושיה. ואילו הצלחת הרשעים שעשייתם רמיה, תדעך ותכבה כנר. הארת הפנים לצדיקים היא קבועה ומושרשת, בעוד שהארת הפנים לרשעים היא זמנית בהחלט.

"רק בזדון יתן מצה, ואת נועצים חוכמה" - מי שנוקט בדרך הרשע, בלי לחשוב ולשקול את מעשיו, אלא פועל ספונטנית - מיידית, במהירות שהיא פזיזות, הוא יתן מצה – יביא עצמו לידי מריבה. לעומת זאת, החוכמה היא נחלת אנשי התבונה בעלי החוכמה, שאינם נחפזים וממהרים, אלא שוקלים היטב את מעשיהם והשלכותיהם, תוך שהם נועצים באחרים, כדי לשמוע עוד עצה או דעות.

פסוקים יא-טו

יא הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה. יב תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. יג בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם. יד תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת. טו שֵׂכֶל טוֹב יִתֶּן חֵן וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן. (משלי יג, יא-טו)

לפנינו תקבולות, המדגישות את הברכה השוררת על הרווחים שהושגו ביושר - מתוך עמל ויגיעה, את העוצמה האדירה של התגשמות המשאלה המטיבה את חיי האדם ומעלה את המורל, את זכותו של האדם ירא המצווה, את התכלית הייחודית של תורת החכם ואת העובדה ששכל טוב מהווה דרך חיים אידיאלית המעניקה לעושיה ברכה והצלחה.

"הון מהבל ימעט, וקובץ על יד ירבה" - רווח שמקורו במרמה ואי ניקיון כפיים שיסודם שקר, ילך ויתמעט במהרה עד שייגמר. לרווח שלא בצדק אין יסוד קיומי. לעומת זאת, הרווח של האדם היגע והעמל, האוסף כספו במאמץ רב במו ידיו, ירבה - ילך ויגדל.

"תוחלת ממושכה מחלה לב, ועץ חיים תאווה באה" - תקווה, משאלה, הנמשכת זמן רב ואינה מתקיימת, גורמת לאדם עצבות ודיכאון ומחלה ללב. ואילו תשוקה שנתמלאה כמשאלה לאדם, היא כמו אכילה מעץ החיים, המעניקה חיים טובים ואיכותיים. קיום משאלת הלב לאדם, מעלה לו את המורל ונותנת לו סיבה להמשיך ולחיות ולפעול במלוא המרץ והשאפתנות. המשאלה שנתמלאה מראה לו לאדם שהיה כדאי להשתדל לשאוף ולעשות ושיש שכר לעמלו. ההצלחה מעניקה כביכול חיי נצח, בעוד שהאכזבה עלולה להביא למחלת לב.

"בז לדבר יחבל לו, וירא מצווה הוא ישולם" - מי שמזלזל בדבר ה' ומצוותו יחבל, יאשם וינזק. בעוד, הירא את מצוות ה' ואינו עובר עליה אלא מקיימה כראוי "הוא ישולם" -ה' ישלם לו לפי מעשהו.

"תורת חכם מקור חיים, לסור ממוקשי מוות" - דברי תורה הנאמרים בטוב טעם ודעת, מפי תלמיד חכם בעל תבונה, היא מקור חיים, כמו מקור מים חיים המחיה את השותים ממנו ומשיב את נפשם - זה קיום אמיתי של מצוות תלמוד תורה. זאת ועוד, תורת החכם, תכליתה: למנוע סכנות עצומות משומעי דברי התורה, המיישמים אותם הלכה למעשה על ידי שהולכים בדרך החיובית כפי שמדריכה התורה.

"שכל טוב יתן חן, ודרך בוגדים איתן" - התנהגות שקולה ונבונה, היא חיובית וטובה, ומעניקה לעושיה נשיאת חן בעיני הבריות. ההיגיון פותח דרכים ויוצר קשרים חברתיים טובים ויעילים. אולם, התנהגות הבוגדת בשכל הטוב, מתוך עיקשות איתנה להמשיך ולנהוג בדרך שלילית מעמיקה את המשתמשים בדרך זו במצב איתן - ללא תועלת, כנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע. מדובר במצב קיומי בלתי אפשרי. הפתרון האידיאלי לחיים הוא שכל טוב, המבין את המציאות ופועל בתבונה וביעילות.

מסקנה: עשייה בהתמדה ובחריצות מתוך יושר ואמינות, מביאה ברכה וההצלחה לעושיה, וההצלחה מעניקה לאדם בריאות. כל המכבד את דבר ה' ומקיימם כיאות, זוכה לגמול הטוב. דברי תורה מפי חכם, מהווים מקור מים חיים רוחני המונע מכשולים בחיים מצד המיישמים את הדברים הלכה למעשה, תוך שימוש בשכל טוב, שהוא המפתח האידיאלי והאופטימאלי לעשייה ברוכה ומוצלחת.

פסוקים טז-כ

טז כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת. יז מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא. יח רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד. יט תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. כ הלוך [הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים וחכם [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ. (משלי יג, טז-כ)

לפנינו תקבולות ניגודיות, המדגישות את עליונות הפיקחות כדרך חיים, את העובדה שרק שליח נאמן מביא ברכה לשולחו, את חשיבות השמירה של האדם על הצביון הערכי-מוסרי, את עליונותו של האדם החכם והמבין בדרך השגת דברים בחיים ואת היתרון שיש בהמצאות בין אנשים חכמים ונבונים.

"כל ערום יעשה בדעת, וכסיל יפריש איוולת" - כל פיקח, אמון על כך שיעשה את מעשיו בשיקול דעת ובצנעה. הערמומיות כאן נתונה במסגרת החיובית והראויה. לעומתו, הכסיל, שאינו פיקח כלל וכלל, לא יבין להסתיר את מעשיו השליליים, אלא ישטחם לעיני כל - יפרסמם ברבים, מבלי להתבייש. הוא לא מבין שלא כל דבר צריך לחשוף, לדבר ולהראות.

"מלאך רשע יפיל ברע, וציר אמונים מרפא" - שליח (מלאך) רע שהוא רשע, הזומם להרע לשולחו שסמך עליו ובטח בו, סופו שיפול ברעה אשר זמם לעשות לו. לעומתו - שליח נאמן, המכבד את שולחו ומבצע נאמנה את שליחותו, כפי שציווה שולחו - מרפא - מביא ברכה ובריאות לשולחו. בעוד שהשליח הרשע הבלתי אמין, שחפץ בכישלון שולחו וכל היוצא מזה כולל עוגמת נפש מרובה, נכשל בעצמו, יביא השליח הנאמן ברכה והצלחה לשולחו, כולל בריאות וסיפוק בעשיה. הברכה אצל השליח הנאמן היא לשולח ולשליח המבצע את מלאכתו נאמנה.

"ריש וקלון פורע מוסר, ושומר תוכחת יכובד" - עוני ובושה הם סופו של מי שפורק מעליו את עול המוסר. לעומת זאת, המקפיד לשמוע, להקשיב וליישם תוכחת מוסר לתיקון ושיפור מידותיו, יהיה מכובד בעיני הבריות.

"תאווה נהיה תערב לנפש, ותועבת כסילים סור מרע" - משאלה שנתמלאה ונתגשמה בדרך חוקית ומוסרית, ערבה היא לנפש האדם שזכה בכך מתוך חוכמתו ותבונתו. לעומתו, הכלל המוסרי-ערכי, הבסיס של האדם החכם והמבין: "סור מרע" - לסור ולהתרחק מן הרע והרשע, הוא בעיני הכסילים חסרי התבונה המעשית, תועבה. באמצעות ההתרחקות מן הרע וההתקרבות וההתחברות אל הטוב, זוכה המבין עניין בתאווה שמתגשמת. אך האדם שאינו מבין, התאווה אצלו קשורה בתועבה, ואינו בוחל בעשיה שלילית כדי להשיג תאוותו. רק דרך החיוב יוצרת תאווה שנתמלאה בשלמות ללא רבב של שקר ורמיה.

"הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע" - מי שמתחבר עם חכמים ומסתופף בצלם ולומד מתורתם סופו שגם הוא יחכם וידריך אחרים בדרך חיים חיובית ונעלה זו. לעומתו, מי שמתרועע ומתחבר לכסילים, סופו שיהיה כמותם ומצבו יהיה רע וחמור.

מסקנה: שיקול דעת הוא תנאי קיומי בסיסי של דרך חיים, בכל עניין ועניין, לברכה ולהצלחה. האמינות היא תנאי מעכב ומחייב בחיי חברה תקינים. יש להקשיב לביקורת בונה ומתקנת, תוך יישום מעשי של הסקת מסקנות, הפקת לקחים, שמירה על הצביון הערכי-מוסרי ולהקפיד להתרחק מן הרע ולעשות טוב. כדי להשיג את החוכמה והתבונה, יש להימצא בחברה כזו וללמוד ממנה להתנהג בחכמה ובתבונה.

פסוקים כא-כה

כא חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב. כב טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא. כג רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. כד חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. כה צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. (משלי יג, כא-כה)

לפנינו פסוקים המציינים את מעלת הצדיקים, ומדגישים שהאדם הטוב - שאינו חוטא, זוכה להוריש את רכושו לבניו ולבני בניו. תקבולת ניגודית המתארת מיהו האבא האמיתי שאוהב את בנו אהבת אמת, ותיאור ההבדל המהותי בתכלית האכילה בין צדיק לבין רשע.

"חטאים תרדוף רעה, ואת צדיקים ישלם טוב" - את האנשים שהורגלו לחטוא כדרך חיים, תרדוף תמיד הרעה. אבל, לאנשים שהולכים בדרך הצדק והאמת, ישלם ה' את הטוב כגמולם, כפי שמגיע להם.

"טוב ינחיל בני בנים, וצפון לצדיק חיל חוטא" - האדם הטוב שאינו חוטא, ונאמן הוא בטובו לבריות ולבורא עולם, זוכה לשמור על רכושו ולהנחיל את הטוב, פיזית ורוחנית, לצאצאיו הבאים אחריו. האדם הטוב הוא הצדיק שתורתו ורכושו קיימים לדורי דורות. לעומת זאת, לצדיק, שמוּר הונו ועושרו של החוטא. שהרי, זרעו של החוטא ייכרת מן הארץ וכל עושרו יעבור לצדיק - האיש הטוב שאינו חוטא.

"רב אוכל ניר ראשים, ויש ניספה בלא משפט" - הרשים - הדלים והעניים, יהפכו לראשים - מנהיגים, בוסים, בעלי רכוש, כאשר הם יעמלו לפרנסתם בעבודת האדמה החל מה"נִיר", שהוא התלם בחרישה הראשונה, המכשירה את הקרקע לזריעה. התוצאה: אוכל רב - פרנסה בשפע. לעומת זאת, מי שאינו מיישם את משפט האדמה - דרך עבודת האדמה ביגיע כפיו, הוא ניספה - אבוד.

"חושׂך שבטו שונא בנו, ואוהבו שִׁחרו מוסר" - אב הנמנע מלייסר את בנו במקל רוחני, בדמות עונשים חינוכיים ליישום תוכחת המוסר, שונא בנו - הוא גורם לו בכך רעה, כאילו היה שונאו, שאין הוא מכוונו לתיקון דרכיו ושיפור מידותיו. האב חייב לחנך את בנו בדרך הישר, להעיר ולהאיר כפי הצורך ולמנוע ממנו הטבות, להטיל עליו סנקציות, כדי להובילו ולהשאירו בדרך המוטב. מי שלא עושה זאת הוא שונא את בנו ולא אכפת לו שידרדר לדרך רעה בלתי הפיכה. לעומתו, האבא האמיתי, שאוהב את בנו אהבת אמת - כבר בשחרותו - בעודו רך בשנים, מקדים ומייסרו באמצעות תוכחת מוסר, למען ייטב לו באחריתו ולא יצא לתרבות רעה, אלא ימשיך בדרך הישר והטוב כפי שחונך בבית אבא מתוך דוגמה אישית.

"צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר" - הצדיק, איש הצדק, היושר והאמת, אוכל כדי לשבור את רעבונו ולעשות מעשים טובים. הוא מסתפק בכך ואינו חומד הונם של אחרים. לעומתו, הרשע - אוכל כדי למלא תאוותו ללא מעצורים וגבולות ואינו יודע שובע. אין הוא מעריך את הטוב שזכה בו ואין הוא מכיר טובה על כך. לא זו בלבד, אלא שעינו צרה בחלק רעהו.

מסקנה: התנהגות בצדק, מובילה לחיוב ולטוב. רק לטוב יש קיום לדורי דורות. ניתן להשיג כל דבר בעשייה נבונה מתוך השתדלות, שאפתנות ואמונה. האבא האמיתי שאוהב את בנו אהבת אמת: מגדלו ומחנכו, מוכיחו ומדריכו באמצעות תוכחה מתקנת לדרך חיובית מוסרית-ערכית, כבר משחר ילדותו. וכמובן - האדם הנבון, הצדיק והישר, יודע ליהנות ולהסתפק במה שיש לו תוך הערכת הטוב והכרת הטוב.

<< · אברהם גוטליב על משלי · יג · >>