קטגוריה:משלי יג ג

הפה והשפתיים מציינים דיבור וגם אכילה. בשני דברים צריך להיזהר: מה שמכניסים לפה ומה שמוציאים מהפה.

הפועל פשק מופיע עוד פעם אחת, בתוכחה לאומה הישראלית הנוהגת כזונה, (יחזקאל טז כה): "אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר, וַתַּרְבִּי אֶת תזנתך[תַּזְנוּתָיִךְ]" (מלבי"ם בביאור המילות). יש גם זנות מילולית, כשהמילים הופכות להיות זולות, כשמשתמשים במילים בלי לחשוב עד הסוף, כשאדם "פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו" (רש"י, וכן הגאון מווילנה ומצודות), "שהרגיל שפתיו להיות ברשות עצמן, לדבר" "מבלי הקדמת מחשבה ועיון או לבטא כל העולה על רוחו... יש עליו להתיירא מנזק שפתיו כאשר יירא מן אחד מן האויבים, כי שפתיו אינם ברשותו" (רבנו יונה).

וגם בתורת הסוד: "ומה שאמר בלשון הזה: פושק שפתיו, הנה הוא כמו: ותפשקי את רגלייך לכל עובר, שמשמע להרחיבם הרבה לתת מקום אל הזיווג הטמא, וכולו סוד אחד, כי השפתיים הן סוד של נצח-הוד, וכאשר מתרחבים הרבה לדבר שלא כהוגן, הרי פתח פתוח לזיווג הטומאה, כי הכוח החיצון נכנס מייד לטנף את הנפש, ולכן אמר החכם עצמו בספר קהלת", (קהלת ה ה): "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ", "שאם יש החטא של המעשה, לפחות לא יהיה גם-כן החטא של הדיבור, כדי שלא יטמא האדם את עצמו מבית ומחוץ" (רמ"ד ואלי)

המילה מחיתה היא ניגוד של מבצר, כמו בתהלים פט41: " "פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו, שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו - מְחִתָּה" ועוד. מכאן שמחיתה היא הריסת חומות-ההגנה. השפתיים נמשלות לחומה השומרת על הפה והגרון, שלא ידברו דברים רעים, או שלא יאכלו מאכלים רעים; הפושק את שפתיו ומדבר/אוכל בלי מחשבה, כאילו הורס את חומת-ההגנה שמספקות השפתיים.

כך גם ב(משלי י יד): "חֲכָמִים - יִצְפְּנוּ דָעַת, וּפִי אֱוִיל - מְחִתָּה קְרֹבָה"*: החכמים נוהגים להצפין (להסתיר ולשמור) את המידע שברשותם שלא יגיע לידי האויב, אולם פיו של האויל הורס את חומת הסודיות.

וכך גם ב(משלי יח ו): "שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב, וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא; פִּי כְסִיל - מְחִתָּה לוֹ, וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ"*.