ביאור:משלי כט ח

משלי כט ח: "אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה, וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף."

תרגום מצודות: אנשי לצון יפיחו (ילהיבו) קריה (עיר) בלהבת אש המחלוקת, כמו הרוח המפיח (נושב) באש להעלות השלהבת, כי דרכם לחרחר ריב בין אנשים; וחכמים - דרכם לתווך השלום ולהשיב אף האיש מאחיו.

תרגום ויקיטקסט: אנשי לצון מפזרים פיח, רפש ולכלוך מילולי על אנשי הקריה (העיר); הם מבעירים את אש הכעס והמחלוקת עד שהקריה נשרפת והופכת לפיח; אולם אנשים חכמים, היודעים להקשיב וללמוד מאחרים, משיבים (מרגיעים) ומכבים את אש האף (הכעס).

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כט ח.

דקויות

מה זה יפיחו?

1. מלשון פַּח, מוקש (מלבי"ם ביאור המילות, רמ"ד ואלי): אנשי לצון גורמים לאנשי הקריה ליפול בפח, במלכודת של כעס ומריבות ללא סוף.

- אולם, המילה פח היא כנראה מהשורש פחח ולא מהשורש פיח.

2. ברוב ספר משלי, הפועל הפיח קשור לעדות של אמת או של שקר, (משלי יב יז): "יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק, וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה"*, (משלי ו יט): "יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים". ייתכן שזו הכוונה גם כאן: אנשי לצון מעידים עדות שקר על אנשי הקריה, וכך מעוררים כעס ומחלוקת (מלבי"ם ביאור העניין).- אולם, בפסוקנו המושא של הפועל הפיח הוא לא אמונה (אמת) או כזבים (שקר) כמו בשאר ספר משלי, אלא שם נייטרלי - קריה; אילו הכוונה היתה להפחת שקר, זה היה כתוב בפירוש.

הפועל הפיח נזכר יחד עם כעס גם ב(יחזקאל כא לו): "וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ, וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים, חָרָשֵׁי מַשְׁחִית", ושם נזכרה גם אש בוערת. מכאן שאולי יש קשר בין הפחה לבין אש (כך גם בתרגום האמריקאי: set a city in a flame):

3. מלשון נפיחה, הבערת אש: "כלהבת אש הנפוח ברוח" (רש"י), כמו ב (ישעיהו נד טז): "הן[הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם"* (מצודת ציון, וכן דעת מקרא): אנשי לצון מבעירים את אש הכעס והמריבה בקריה; מריבה נמשלה לאש גם ב (משלי כו כא): "פֶּחָם לְגֶחָלִים, וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מדונים[מִדְיָנִים] לְחַרְחַר רִיב"*.

- אולם הנפיחה היא מהשורש נפח ולא מהשורש פיח.

4. ולענ"ד, יפיחו מלשון פִּיַח, אפר שנשאר אחרי השריפה, כמו ב (שמות ט ח): "קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן". אנשי לצון מבעירים ושורפים את הקריה עד שנשאר ממנה רק פיח; וראו גם "הקבלות".

מה זה ישיבו?

1. ישיבו - ירגיעו וישקיטו, כמו (ישעיהו ל טו): "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם...".

2. ישיבו - גם מלשון משב אויר: דבריהם של החכמים הם כמו משב אויר מרענן, אשר מצנן את האוירה ומכבה את אש המחלוקת.

מדוע הכישרון להרגיע כעסים מיוחס דווקא לחכמים?

חכמים הם בעלי כישרון ללמוד וללמד, להקשיב ולדבר. הם יודעים להקשיב לצד השני ולהבין אותו, וכן יודעים לדבר ולהסביר את הצד שלהם באופן שהצד השני יוכל להבין, ולפעמים די בכך כדי להרגיע את הכעס. זאת בניגוד ל אנשי לצון - אנשים המתלוצצים ומלגלגים על הזולת, ואינם מתייחסים בכבוד לדבריו, וכך מעוררים את כעסו.

משל יפה ממחיש כיצד שיחה פשוטה יכולה לפתור מריבות קשות שנראות בלתי-פתירות.

היה היה איש, שאשתו חלתה במחלה נדירה. הרופאים אמרו לו, שכדי להכין תרופה למחלה הוא צריך להשיג קליפה של פרי נדיר שנמצא רק על אי בודד באמצע האוקיינוס השקט. האיש שכר מטוס פרטי וטס לאי הבודד, ולאחר כמה ימים של חיפושים מצא את העץ ועליו פרי אחד אחרון. הוא שלח את ידו לקטוף את הפרי, אך לפני שהספיק להגיע אליו, מישהו לפת אותו בחזקה והעיף אותו הצידה. הוא הסתובב וראה איש אחר השולח את ידו אל אותו פרי! אמר השני לראשון "אני מצטער, אבל אשתי חולה במחלה נדירה ואני חייב להשיג את הפרי". אמר הראשון לשני: "גם אשתי חולה במחלה נדירה, וגם אני חייב להשיג את הפרי! לא אתן לך לקחת אותו!". הוא התנפל עליו והם נאבקו במשך כמה דקות, ואז אמר הראשון "רגע, בוא נפסיק לריב ונדבר. ספר לי את כל הסיפור מהתחלה ואולי נוכל למצוא פתרון". אמר לו השני "אני לא מבין מה יש לדבר, כבר אמרתי לך, אשתי חלתה, והרופאים אמרו שכדי להכין תרופה אני חייב להשיג גרעינים של פרי נדיר ש..." אמר הראשון "רגע, מה אמרת? אתה צריך את הגרעינים? אני צריך את הקליפה!"...

אם ננסה ליישם את הרעיון על סכסוכים בחברה ובמדינה, ייתכן שנגלה שחלק גדול מהסכסוכים הללו נובעים מאי הבנה. ייתכן שכל אחד מהצדדים בעצם רוצה משהו אחר, ואפשר לתת לכל אחד את מה שהוא רוצה בלי לפגוע באחרים.

הרגעת מריבות היא כישרון הדורש חכמה. מכאן שכדאי להוסיף את הכישרון הזה לתוכנית הלימודים בבתי הספר.

הרעיון מיושם בדרכים שונות בכמה בתי ספר בארצות הברית, למשל, בתוכנית שנקראת "התוכנית להתרת עימות בדרך יצירתית": "התוכנית מראה לתלמידים שיש הרבה דרכים אפשריות לטיפול בעימות... הם לומדים לעמוד על זכויותיהם מבלי להזדקק לאלימות... בתרגיל אחד, התלמידים חושבים על צעד ריאליסטי יחיד, קטן ככל שיהיה, שהיה עשוי לסייע ביישוב של אחד מעימותיהם בעבר... למגרש המשחקים... מאמנים חלק מהתלמידים לשמש כמתווכים... כשהמתיחות מתפרצת, התלמידים יכולים לחפש מתווך שיסייע להם בהרגעת הרוחות. המתווכים של בית הספר לומדים לטפל במריבות, בגידופים ובאיומים... המתווכים לומדים לנסח את הערותיהם בדרכים שגורמות לשני הצדדים להרגיש כי המתווך הוא נטול פניות. הטקטיקה שלהם כוללת ישיבה עם המעורבים בעימות והנעתם להאזין זה לזה בלי הפרעות ובלי עלבונות... להציג את עמדותיהם... לחשוב במשותף על פתרונות..." (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", עמ' 299).

הקבלות

פיח שהופך לשחין

ה' ציווה על משה ואהרן לקחת פיח מהכבשן ולזרוק אותו השמיימה, כך שיתפזר בכל ארץ מצרים ויכה את המצרים בשחין, (שמות ט ח): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן, וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה. וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה, וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין, כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם".

אנשי לצון אינם צריכים לזרוק פיח פיסי - הם זורקים לאויר פיח מילולי, דברי רפש ולכלוך, אל שמי הקריה. הפיח הזה נדבק באנשים, והופך אותם בעיני הציבור ל"מצורעים" מוכי-שחין; ולכן גם עונשם של בעלי לשון הרע הוא צרעת.

נשים חכמות שהצילו קריות

אמנון בן דוד היה איש לצון, הוא לעג וזלזל בתמר אחות אבשלום, וגירש אותה בבוז לאחר שאנס אותה. התנהגות זו של אמנון כמעט הפיחה (שרפה לפיח) את קרית המלוכה בירושלים; אבשלום הרג את אמנון, דוד רצה להרוג את אבשלום, ואבשלום ברח מהארץ. אולם אשה חכמה מהעיר תקוע הצליחה להשיב את אפו של דוד ולעצור את שרשרת ההרג, (שמואל ב יד ב): "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת".

אולם גם אבשלום היה איש לצון, הביע זלזול ולעג בדוד (שמואל ב טו) ולבסוף מרד בו ונהרג. אחריו קם איש לצון נוסף בשם שבע בן בכרי, שגם הוא הביע לעג וזלזול בדוד, (שמואל ב כ א): "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר 'אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל'" . הוא ברח והתחבא בעיר אבל בית מעכה, וכמעט הפיח וגרם לשריפתה של אותה קריה ע"י שר הצבא. אולם כאן שוב התערבה אישה חכמה והצליחה להשיב את אפו של שר הצבא ולעצור את המרד, (שמואל ב כ טז): "וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ".

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/29-08