ביאור:משלי ו א

(הופנה מהדף Tnk1/ktuv/mjly/mj-06-0105)

משלי ו א: "בְּנִי! אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ,"

תרגום מצודות: בני! אם ערבת ערבות ממון בשביל אחר, ובעבור הזר תקעת כפך (והוא ענין קיום ותוקף על הערבות) -

תרגום ויקיטקסט: בני! אם נעשית ערֵב ואחראי על מעשיו של רעך, כאילו תקעת את כפיך ושיעבדת את מעשיך ורכושך לאדם זר, כי עכשיו גורלך תלוי במה שיעשה הזולת -

/ בני! אם ערבת (התחייבת) כלפי רעך, ואז תקעת כפיך בהתחייבות סותרת כלפי אדם זר -


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ו א.


דקויות

עריכה

באיזה ערבוּת מדובר?

עריכה

1. המשמעות המצומצמת ביותר של "ערבות" ו"תקיעת כף" היא בהקשר של הלוואה - הערב מתחייב שהלווה יחזיר את ההלוואה, או שיחזיר את ההלוואה במקומו. גם חכמי התלמוד למדו מפסוקנו הלכות הקשורות לערבות על הלוואה . ספר משלי ממליץ בחום שלא להיות ערב, והפסוק שלנו בא ללמד את האדם איך להינצל, אם טעה ונכנס לערבות.

2. אולם, הפסוק אינו מדבר בפירוש על הלוואה, ולכן ניתן לפרשו במשמעות רחבה יותר - לקיחת אחריות על אדם אחר. כך כנראה פירשו חכמי המדרש, שדרשו את הפסוק על יהודה ובנימין (בראשית רבה צג א, וראו פירושנו על פסוק 3).

ניתן לראות בערבות מסוג זה משל לערבות ההדדית שבין בני ישראל בנושא שמירת המצוות, ובפרט, אחריותם של המנהיגים לשמירת המצוות של הציבור (ילקוט שמעוני משלי ו, ודומה לזה שמות רבה כז ט).

3. וחז"ל פירשו את הקטע במשמעות רחבה עוד יותר - לא רק התחייבות שהאדם לוקח על עצמו בכוונה, אלא גם מחוייבות רגשית שהאדם נכנס אליה שלא בכוונה, למשל כאשר הוא פוגע ברעהו בדיבור (תלמוד בבלי, יומא פז.).

הקטע בא לעורר את הקורא ולהבהיר לו את החשיבות והחומרה של ההתחייבות שנטל על עצמו - בין אם זו התחייבות חומרית, רגשית או רוחנית. בכל המקרים הללו יש לפעול במהירות ולסיים את הפרשה באחריות.

מהי תקיעת כף?

עריכה

הפועל תקע כף נזכר בתנ"ך, בדרך כלל, בהקבלה לפועל עָרַב (בפסוקנו וגם במשלי יא15, משלי יז18, משלי כב26, איוב יז3). כדי להבין את משמעותו נפרק אותו למרכיביו: הפועל תקע משמעו הכניס וקבע בחוזקה, כמו תקיעת יתד באדמה (ישעיהו כב23); המילה כף היא קצה היד, סמל למעשי האדם ורכושו (משלי לא19-20). התוקע כף מכניס את כף-ידו בחזקה לתוך כף-ידו של רעהו, וכך - באופן סמלי - משעבד את מעשיו ורכושו לאלה של רעהו. הביטוי העיקרי של שיעבוד זה הוא בהלוואה: התוקע כף לתוך כפו של המלוה או הלווה למעשה לוקח אחריות מלאה על החזר החוב - הוא צריך לוודא שהחוב יחזור לבעליו, וכל מעשיו ורכושו משועבדים לכך.

יש הבדל בין ערב לבין תקע כף: הפועל ערב מציין אחריות משותפת (מלשון ערבוב): הערב והלווה אחראים ביחד להחזר החוב - אם המלוה לא מצליח לגבות את החוב מהלווה, הוא פונה לערב. אולם הפועל תקע כף מציין אחריות גדולה יותר - האחריות היא כולה על התוקע, הוא למעשה "תקוע" בידיו של המלוה, הוא האחראי המלא להחזר החוב, והוא יצטרך אחר-כך לגבות אותו מהלווה, אם יוכל (הגר"א מווילנה על משלי ו1. והוא גם מסביר ששני סוגי הערבים הם משל לשני סוגי מנהיגים בעם ישראל).

רעך או זר?

עריכה

מדוע הפסוק מתחיל ברעך (מכרך) ומסתיים באדם זר? המפרשים פירשו בכמה דרכים:

1. שני הביטויים, רעך וזר, מתייחסים ללווה. הקטע רומז, שהלווה המבקש ממך להיות ערֵב עבורו מציג את עצמו כחבר שלך כדי שתעשה לו טובה ותחתום, אבל כשיגיע הזמן להחזיר את ההלוואה הוא עלול להתנהג כאדם זר, לברוח ולהשאיר אותך עם החוב; הסכסוך סביב החוב יהפוך גם רֵעים קרובים לזָרים.

2-3. רעך הוא הלווה והזר הוא המלוה, או להיפך.

4. שני הביטויים, רעך וזר, מתייחסים למלווה. הקטע מדגיש, שאין הבדל בין ערבות שנותנים למכרים לבין ערבות שנותנים לזרים: את שתיהן צריך לקיים באותה מידה. הנטיה הטבעית שלנו היא לקיים הבטחות לאנשים שאנחנו מכירים, כדי שיעשו איתנו עסקים גם בעתיד. הפסוק מדגיש שיש לקיים הבטחות גם לאנשים זרים, בדיוק כמו למכרים.

5. וייתכן שהפסוק מתאר שתי התחייבויות סותרות - אחת לרעך ואחת לזר; ראו בפסוק הבא.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/06-01