ביאור:משלי טו ד

משלי טו ד: "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ."

תרגום מצודות: מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות, היא לו לעץ המגדל חיים; אבל המסלף (מעקם) בלשונו לדבר קשות, בא שבר ברוחו (רצונו), כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו.

תרגום ויקיטקסט: לשון המרפאת בדבריה את כאבי-הנפש של הזולת, עשויה להציל אותו ממוות או התאבדות כמו עץ חיים; אולם סילוף (עיוות) במילים או בטון הדיבור עלול לדכא את השומע ולשבור את רוחו כמו עץ הנשבר ברוח חזקה.

/ כדי לרפא את לשונו של אדם המתקשה בדיבור, יש לחבר אותו לעץ החיים של נשמתו, שהרי הסילוף בלשון נובע משבר ברוחו של האדם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ד.

דקויות

הפסוק מקשר בין לשון, שהיא משל לדיבור, לבין רפואה. ניתן להבין את הפסוק בכמה דרכים - בדרך אחת הלשון מרפאת, בדרך השניה הלשון זקוקה לרפואה, ובדרך השלישית הלשון רפויה:

1. לרפא בדיבור

דיבור שמרפא נזכר במקומות נוספים:

משלי יב18: "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" - ריפוי הנזקים הנגרמים משבועות והתחייבויות פוגעות*;
משלי טז24: "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם" - ריפוי כאבי הגוף (פירוט).

הפסוק שלנו מלמד, שדיבור כזה - מרפא לשון - יכול להיות עץ חיים = הצלה ממוות; ישנם אנשים מיואשים ומדוכאים העומדים על סף התאבדות, ומילה טובה של עידוד עשויה לרפא את ליבם השבור ולהציל את חייהם.

אולם דיבור עלול גם להרוס: סלף (עיוות) בה (בלשון), לשון המדברת דיבורים מסולפים ומעוותים, עלולה לשבור את אותו עץ-חיים, כמו שעץ נשבר ברוח חזקה; דיבור מדכא ומשפיל שובר את תקוות-החיים של השומע, ועלול לדרדר אותו לייאוש.

האזהרה מכוונת במיוחד לאנשים העוסקים בריפוי נפשי באמצעות דיבור - פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכד': להיזהר במיוחד מטעות בדיבור. כוח הדיבור יכול לרפא ולהציל אך גם לשבור ולהרוס, (משלי יח כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ"*.

2. לרפא את הדיבור

יש אנשים שהדיבור שלהם פגום, מגומגם ומבולבל, או שהם אילמים לחלוטין. לפעמים הסיבה לבעיה היא שֶבֶר פנימי - שבר בתוך האדם עצמו או שבר בינו לבין המציאות. המרחק בין עולמו הפנימי של האדם לבין המציאות הוא כל-כך גדול, עד שהוא לא יכול לגשר עליו על-ידי דיבור, ולכן נאלץ לשתוק: וסלף בה - סילוף ועיוות בכוח הדיבור - הוא תוצאה של שבר ברוח.

במקרים אלה, אפשר לרפא את הלשון על-ידי עץ חיים - לחבר את הפנימיות של האדם לשורשיה, ובפרט - לתורה: "אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפא את הלשון. מנין? שכן כתיב מרפא לשון עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה".... הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד י) "לא איש דברים אנכי". כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו, והתחיל לדבר דברים; מנין? ממה שקרינו בענין "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אשר דבר משה"" (ריש לקיש, דברים רבה א א).

כשמשה היה צעיר, הוא לא יכל לדבר, כי לא מצא מילים לבטא את עולמו הפנימי הנעלה; רק כשקיבל את התורה, מצא את המילים והתחיל לדבר. התורה מחברת את שורשו ופנימיותו של האדם למציאות החיצונית שלו וממילא מצמצמת פערים בין עולמו הפנימי לעולמו החיצוני ובכך מביאה רפואה לנשמתו. כגודל הפערים בין העולם החיצון לעולם הפנימי, כן גודל ההפרעה והסילוף, ורק התורה הקדושה עוזרת לצמצם את הפערים (ׂע"פ גליה).

מצד שני, יש אנשים החולים במחלה הפוכה - דיבור מוגזם של רכילות ולשון הרע. גם כאן מציעים חכמי התלמוד לרפא את הדיבור בעזרת דברי תורה: "אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו, שנאמר וסלף בה שבר רוח. רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר - אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם - הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו" (ערכין טו ב; ודומה לכך פירשו הגאון מווילנה ו מלבי"ם).

ישנם אנשים המרגישים, שהפה שלהם חייב כל הזמן להיות בפעולה, ואם אין להם משהו חכם להגיד, הם יגידו דברי רכילות ולשון הרע; אולם אם יעסקו בדברי תורה וחכמה, לא יהיה להם צורך לדבר דברים בטלים.

3. להרפות את הדיבור

השורש רפא יכול לציין גם הרפיה, ולפי זה מרפא לשון = לשון רפויה; עץ חיים = מקור שמצמיח חיים (ראו דיבור נמשל לפרי): "מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים, יגרום לעצמו החיים, כי כל מי שיקום עליו להזיק לו - יתפייס לו בדבריו; ואולם, מי שמשים בלשונו סלף ועוות, יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה, כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו" (רלב"ג, וכן מצודת דוד).

הפסוק פונה לאדם הרוצה להשפיע על אדם אחר, ומדריך אותו לדבר בצורה רפויה: אתה לא מוותר על הרעיון הפנימי של המסר אותו אתה רוצה להעביר, אלא על הדרך. לשונו רפויה - לא המילה או התוכן רפוי ומתרפס אלא הלשון - הטון, האינטונציה באה ממקום של רכות. אמור את אותם דברים עוצמתיים שרצית להעביר, אבל ברכות, ואז הדברים יתקבלו בצד השני ואף ירוממו אותו. אבל המסלף - האלים, המדבר באופן נוקשה - שובר את רוח הרצון של הצד השומע, והצד השומע כאילו מעקם את הצינור/רצון שלו מלקבל את 'השפע' של הצד השני (ע"פ גליה).

כך גם ב(משלי טו א): "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף"*. והרעיון חשוב במיוחד עבור הורים המנסים להשפיע על ילדיהם, כמו בפסוק הבא, (משלי טו ה): "אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם" - כשההורים מדברים בקשיחות, הילדים מנאצים את דבריהם ונעשים אוילים; אך כשההורים מדברים במרפא לשון, הילדים שומרים את תוכחותיהם ונהיים חכמים.

4. לאכול בריא

על-דרך הדרש, הלשון אינה משל לדיבור אלא משל לאכילה: מרפא לשון - מאכלים בריאים - הם עץ חיים, תורמים לחיים טובים וארוכים; אולם סלף בה - אכילה מסולפת, שאינה מתאימה לחוקי הבריאות - מלבד הפגיעה בבריאות גורמת גם שבר ברוח - הרגשה רעה וחולשה נפשית.

הקבלות

1. עץ חיים רומז לפרשת גן עדן (בראשית ב-ג). על-פי אחד המדרשים הידועים, הצרות בגן עדן התחילו מחטא לשון הרע - הנחש אמר לשון הרע על ה', וחוה ואדם קיבלו את דבריו (הקשר בין הנחש לבין לשון הרע נרמז ב(קהלת י יא): "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"). לפי זה יש לפרש את פסוקנו: אילו אדם וחווה היו נוהגים במרפא לשון, כלומר מרפים ולא אוחזים בדברי לשון הרע של הנחש, היו זוכים לאכול מעץ החיים; אך מאחר שהאמינו לסילופיו של הנחש - גורשו מגן עדן, ונשברה רוחם (ראו מלבי"ם לפסוקנו).

2. הנביא יחזקאל מנבא, שבעתיד ייצאו מים מבית המקדש אל ים המלח, ועל שפת הנחל שייווצר, יצמחו עצי חיים שישמשו גם כעצי מרפא, (יחזקאל מז יב): "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר; כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, והיו[וְהָיָה] פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה".

חכמי המדרש פירשו שהכוונה לריפוי הדיבור בעזרת חכמת התורה: "ולשונה של תורה מתיר את הלשון, תדע לך, לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחים, ומה הוא שבחן? שהן מרפאין את הלשון, שנאמר: על הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו'. מנין שהיא רפואה של לשון? שנאמר והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד אמר לתרפיון, וחד אמר: כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה, שכך כתיב מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה, שנאמר (שמות לב, טו): "מזה ומזה הם כתובים"" (דברים רבה שם).

כל האנשים שרוחם טרופה מרוב בהלה להבלי העולם יוכלו להתחבר לחכמת התורה דרך אותם מים היוצאים מן המקדש, מעיין של מים חיים יתחיל לנבוע מפנימיות נפשם, וכתוצאה מכך תתיישב דעתם ותתרפא רוחם.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/15-04